Talmud Builders

    Bava Metzia 33b

    Back to index

    English translation — Bava Metzia 33b

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1It was during the era of Rabbi Yehuda HaNasi that the beginning of this baraita extolling the study of Talmud was taught. The result was that everyone abandoned study of the Mishna and pursued the study of the Talmud. It was then that Rabbi Yehuda HaNasi taught them: And always pursue study of the Mishna more than study of the Talmud, as without a firm basis in the fundamental halakhot of the Mishna, talmudic discourse is futile.

    2The Gemara asks: On the basis of what homiletic interpretation did the tanna state that there is no virtue greater than the study of Talmud? It is just as Rabbi Yehuda, son of Rabbi Elai, interpreted homiletically: What is the meaning of that which is written: “Cry aloud, spare not, lift up your voice like a horn, and declare to My people their transgression and to the house of Jacob their sins” (Isaiah 58:1)?

    3In the phrase “declare to My people their transgression,” these people are the Torah scholars, whose unwitting transgressions become for them tantamount to intentional transgressions. Due to their erudition, they are held to a higher standard. “And to the house of Jacob their sins,” these are the ignoramuses, whose intentional transgressions become for them tantamount to unwitting transgressions. Due to their lack of erudition, they are held to a lower standard. And that is the basis of that which we learned in a mishna (Avot 4:13), that Rabbi Yehuda says: Be careful in the study of the Talmud, as a transgression based on an unwitting misinterpretation of the Talmud is considered an intentional transgression.

    4Rabbi Yehuda, son of Rabbi Elai, interpreted a verse homiletically. What is the meaning of that which is written: “Hear the word of the Lord, you who tremble at His word: Your brothers that hate you, that ostracize you for My name’s sake, have said: Let the Lord be glorified, that we may gaze upon your joy, but they shall be ashamed” (Isaiah 66:5)? “Hear the word of the Lord, you who tremble at His word,” these are Torah scholars; “your brothers…have said,” these are masters of the Bible, who are aware of their shortcomings and treat the Torah scholars with deference; “that hate you,” these are masters of Mishna, who consider themselves the equals of Torah scholars and resent the fact that the Torah scholars do not treat them as equals; “that ostracize you,” these are ignoramuses, who distance themselves with their actions from the Torah scholars.

    5Lest you say, with regard to those groups who are not Torah scholars, that their hope has ceased and their chances are eliminated, the verse states: “That we may gaze upon your joy.” All of the Jewish people, including the groups listed above, will gaze upon the joy of the Torah scholars. Lest you say that the Jewish people will be ashamed, the verse states: “But they shall be ashamed,” meaning that gentiles will be ashamed, but the Jewish people will be joyous.

    6MISHNA: In the case of one who deposits an animal or vessels with another, who is acting as an unpaid bailee, and they were stolen or they were lost, and the bailee paid the owner the value of the deposit, and did not wish to take an oath that he did not misappropriate the item and that he was not negligent in safeguarding it, that will effect who keeps the deposit if it is found or returned. The bailee may also choose to take the oath, as the Sages said: An unpaid bailee takes an oath, and he is thereby released from the liability to pay the owner.

    7If the thief is later found, the thief pays the double payment. If the deposited item was a sheep or an ox and the thief slaughtered or sold it, he pays the fourfold or fivefold payment. To whom does the thief pay? He gives the payment to the one who had the deposit in his possession when it was stolen, i.e., the bailee. When the bailee paid the owner for the stolen item, the owner granted the rights to the item to the bailee. Therefore, the bailee is entitled to any payment the thief presents for the item, be it compensation for the item’s value or a fine.

    8In the case of a bailee who took an oath and did not wish to pay, if the thief is then found and required to pay the double payment, or if he slaughtered or sold the animal and is required to pay the fourfold or fivefold payment, to whom does the thief pay? He gives the payment to the owner of the deposit, not the bailee.

    9GEMARA: The Gemara asks: Why does the mishna need to teach the case of one who deposits an animal, and why does the mishna need to teach the case of one who deposits vessels? The mishna could have sufficed with a general halakha about one who deposits any item.

    10The Gemara explains: Both are necessary, as, if the mishna taught only the case of one who deposits an animal, I would say: It is only with regard to an animal that the owner agrees to transfer rights to the double payment to the bailee when the bailee pays for the stolen item. This is due to the fact that the exertion required to tend to the animal, to bring the animal in and to take it out, is great. Consequently, when it becomes clear that the bailee was not responsible for the theft of the animal but nevertheless compensated the owner, the owner waives his rights to any compensation the thief will pay. But in the case of vessels, where the exertion that is required to tend to the vessels is not great, say that the owner does not transfer to the bailee rights to the double payment.

    11And had the mishna taught only the case of one who deposits vessels, I would say: It is only with regard to vessels that the owner transfers rights to the double payment to the bailee when the bailee pays for the lost item. This is due to the fact that double payment, in their case, is not substantial, as that is the maximum payment that he could receive. But in the case of an animal, where if the thief slaughtered or sold it, he pays the fourfold or fivefold payment, which is substantial, I would say that the owner does not transfer the rights to the double payment to the bailee. Therefore, both cases are necessary.

    12Rami bar Ḥama objects to the fundamental reasoning. How can the owner of the deposit transfer rights to the double payment to the bailee? But isn’t there a principle that one cannot transfer to another ownership of an entity that has not yet come into the world? Since the thief was not yet liable to pay the double payment when the bailee paid the owner for the item, there was no way to transfer rights to that payment to another person. And even according to Rabbi Meir, who says that a person can transfer to another ownership of an entity that has not yet come into the world, that statement applies to items such as the fruits of a date palm, which are likely to come into being, as they grow on a regular basis.

    13But here, where the transfer of rights to the payment is part of the initial agreement between the owner and the bailee, taking effect when the item is deposited,

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    Since from the time of the disciples of Shammai and Hillel, three generations before him [meaning Rebbi], there were great disputes regarding the meanings of the Torah and there arose the possibility of there being two Torahs amongst Israel, due to the oppression of the kingdom [Rome] and the evil decrees passed against Israel. Because of these [troubles] they [the scholars of Israel] were unable to clarify the differing opinions and settle them, until [came] the time of Rebbi. Then did the Lord give favor unto Rebbi in the eyes of the Roman emperor, Antonius, and the troubles subsided, and Rebbi was able to gather all of the scholars of the Land of Israel to him [in Beit She’arim and Tzippori]. Until his [Rebbi's] days, there were no ordered tractates [of the Oral Law] but rather every student studied and reviewed lectures that he heard from the great men and he ascribed to them these teaching s-"this halachah heard from this and this scholar." Now, when they all gathered together [at Rebbi's yeshivah], each of the scholars repeated what he had learned and together they worked to clarify the reasons behind disparate opinions and they settled as to which opinion was to be deemed correct. And then they ordered these opinions and decisions into tractates: the laws of torts by themselves, the laws of levirate marriages by themselves, the laws of the Temple service by themselves, [etc]. And they quoted the opinions and decisions of many scholars anonymously, for Rebbi agreed with their decisions and therefore quoted them anonymously in order to indicate that so is the halachah.

    License: CC0

    בבא מציעא 33 עמוד ב

    1בימי רבי נשנית משנה זו, שבקו כולא עלמא מתניתין ואזלו בתר גמרא הדר דרש להו: ולעולם הוי רץ למשנה יותר מן הגמרא׃

    2מאי דרוש? כדדריש רבי יהודה ברבי אלעאי, מאי דכתיב: ״(ישעיהו נח״, א) ״הגד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם״?

    3״הגד לעמי פשעם״ אלו תלמידי חכמים, ששגגות נעשות להם כזדונות. ״ולבית יעקב חטאתם״ אלו עמי הארץ, שזדונות נעשות להם כשגגות. והיינו דתנן, ר' יהודה אומר: הוי זהיר בתלמוד, ששגגת תלמוד עולה זדון.

    4דרש ר' יהודה בר' אלעאי מאי דכתיב ״(ישעיהו סו״, ה) שמעו דבר ה' החרדים אל דברו אלו תלמידי חכמים [אמרו] אחיכם אלו בעלי מקרא שנאיכם אלו בעלי משנה מנדיכם אלו עמי הארץ׃

    5שמא תאמר פסק סברם ובטל סיכוים ת"ל ונראה בשמחתכם שמא תאמר ישראל יבושו תלמוד לומר והם יבושו עובדי כוכבים יבושו וישראל ישמחו:

    6הדרן עלך אלו מציאות׃

    Mishna

    7המפקיד אצל חבירו בהמה או כלים ונגנבו או שאבדו שילם ולא רצה לישבע שהרי אמרו שומר חנם נשבע ויוצא׃

    8נמצא הגנב משלם תשלומי כפל טבח ומכר משלם תשלומי ארבעה וחמשה למי משלם למי שהפקדון אצלו׃

    9נשבע ולא רצה לשלם נמצא הגנב משלם תשלומי כפל טבח ומכר משלם תשלומי ארבעה וחמשה למי משלם לבעל הפקדון:

    Gemara

    10למה ליה למתני בהמה ולמה ליה למתני כלים׃

    11צריכי דאי תנא בהמה הוה אמינא בהמה הוא דמקני ליה כפילא משום דנפיש טירחה לעיולה ולאפוקה אבל כלים דלא נפיש טירחייהו אימא לא מקני ליה כפילא׃

    12ואי תנא כלים הוה אמינא כלים הוא דקמקני ליה כפילא משום דלא נפיש כפלייהו אבל בהמה דכי טבח ומכר משלם תשלומי ד' וה' אימא לא מקני ליה כפילא צריכא׃

    13מתקיף לה רמי בר חמא והא אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ואפילו לר"מ דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ה"מ כגון פירות דקל דעבידי דאתו׃

    14אבל הכא׃

    Tosafot

    אחיכם אלו בעלי מקראשאינם יודעים דינים והוראות כי אם על פי בעלי גמרא שונאיכם אלו בעלי משנה שסבורים לידע כמו בעלי גמרא ואינם יודעים בירור הדבר מנדיכם אלו ע"ה ששונאים ת"ח ושמא תאמר אבד סברן ת"ל ונראה בשמחתכם ישראל ישמחו ועובדי כוכבים יבושו:

    מתני' המפקידאית דלא גרסי או שאבדו משום דבאבידה ליכא כפל ויש ליישב שכך טוען הנפקד ואחר כך נמצא הגנב אי נמי אנו יודעים שנגנבו מתוך ביתו אך אין אנו יודעים אם פשע או שאבדו שאנו יודעין שנאבד ממנו אך לא ידעינן אם על ידי גניבה או על ידי דבר אחר:

    נגנבוה"ה אם אמר פשעתי שהכפל שלו כדאמר בגמרא מגו דאי בעי פטר נפשיה בגניבה אלא אורחא דמילתא נקט נגנבו שהוא רגילות לטעון דבר שהוא פטור אע"פ שהוא רוצה לשלם וריב"ן פי' דמתני' נמי ה"פ דהנפקד אומר שנגנבו בפשיעה ולא רצה לישבע היינו ולא רצה לישבע לשקר:

    כגון פירות דקל דעבידי דאתווא"ת והכא אפילו אי עבידי דאתו היאך יקנה הכפל במעות ששילם והלא מעות אינן קונות אלא למיקם עליה במי שפרע ועוד מאי קפריך בסמוך מי יימר דמיגנבא והלא כששילם כבר נגנבה והול"ל מי יימר דנגנבה פירוש שכבר נגנבה שמא נאבדה ויש לומר דהמקשה סבר דבשעת משיכה הקנה לו הפרה לקנות הכפל כשיבא ואע"ג דבפרק מי שמת (ב"ב דף קמז:) אמרי' דבדקל לפירות אפילו רבנן מודו דקני היינו משום דעבידי דאתו אבל הכא דלא עבידו דאתא אפילו לר' מאיר לא קני וקשה דבפ' השולח (גיטין מב: ושם) מיבעיא לן בעבד שמכרו רבו לקנס דדילמא אפילו לר' מאיר לא יועיל משום דלא עבידא דאתי דמנגח או דילמא אפילו לרבנן יועיל משום דהא קאי עבדא והוי כדקל לפירותיו והכא פשיטא ליה דלא מהני פרה לכפילא ואפילו לר"מ וי"ל דשמא התם שכיח טפי מהכא אי נמי הכא פריך אם תימצי לומר בעבד שמכרו רבו לקנס דלא מהני לר"מ ומשני נעשה כאומר לו לכשתגנב ותשלמני הרי פרתי קנויה לך מעכשיו שגוף הפרה מכר לו דהשתא הכפל שלו ממילא:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rabbeinu Chananel

    דרש ר' יהודה בר' אלעי שמעו דבר ה' החרדים אל דברו אלו תלמידי חכמים וכו':

    הדרן עלך אלו מציאות.

    המפקיד אצל חבירו בהמה או כלים נגנבו או שאבדו שילם ולא רצה לישבע וכו' עד למי משלם למי שהפקדון אצלו וכן הלכה.

    ומקשי' והא אין [אדם] מקנה לחבירו דבר שלא בא לעולם כלומר היאך יכול המפקיד להקנות כפילו למי שהפקדון בידו והא אפי' ר' מאיר דסבר אדם מקנה לחבירו דבר שלא בא לעולם כי האי גוונא לא אמר.

    Babylonian Talmud · folio map

    Bava Metzia 33b

    Bava Metzia 33b. The full printed text of this folio side — 14 numbered segments, about 279 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    Since from the time of the disciples of Shammai and Hillel, three generations before him [meaning Rebbi], there were great disputes regarding the meanings of the Torah and there arose the possibility of there being two Torahs amongst Israel, due to the oppression of the kingdom [Rome] and the evil decrees passed against Israel. Because of these [troubles] they [the scholars of Israel] were unable to clarify the differing opinions and settle them, until [came] the time of Rebbi. Then did the Lord give favor unto Rebbi in the eyes of the Roman emperor, Antonius, and the troubles subsided, and Rebbi was able to gather all of the scholars of the Land of Israel to him [in Beit She’arim and Tzippori]. Until his [Rebbi's] days, there were no ordered tractates [of the Oral Law] but rather every student studied and reviewed lectures that he heard from the great men and he ascribed to them these teaching s-"this halachah heard from this and this scholar." Now, when they all gathered together [at Rebbi's yeshivah], each of the scholars repeated what he had learned and together they worked to clarify the reasons behind disparate opinions and they settled as to which opinion was to be deemed correct. And then they ordered these opinions and decisions into tractates: the laws of torts by themselves, the laws of levirate marriages by themselves, the laws of the Temple service by themselves, [etc]. And they quoted the opinions and decisions of many scholars anonymously, for Rebbi agreed with their decisions and therefore quoted them anonymously in order to indicate that so is the halachah.

    Rashi on Bava Metzia 33b · Sefaria · CC0

    Tosafot

    אחיכם אלו בעלי מקרא שאינם יודעים דינים והוראות כי אם על פי בעלי גמרא שונאיכם אלו בעלי משנה שסבורים לידע כמו בעלי גמרא ואינם יודעים בירור הדבר מנדיכם אלו ע"ה ששונאים ת"ח ושמא תאמר אבד סברן ת"ל ונראה בשמחתכם ישראל ישמחו ועובדי כוכבים יבושו:

    מתני' המפקיד אית דלא גרסי או שאבדו משום דבאבידה ליכא כפל ויש ליישב שכך טוען הנפקד ואחר כך נמצא הגנב אי נמי אנו יודעים שנגנבו מתוך ביתו אך אין אנו יודעים אם פשע או שאבדו שאנו יודעין שנאבד ממנו אך לא ידעינן אם על ידי גניבה או על ידי דבר אחר:

    נגנבו ה"ה אם אמר פשעתי שהכפל שלו כדאמר בגמרא מגו דאי בעי פטר נפשיה בגניבה אלא אורחא דמילתא נקט נגנבו שהוא רגילות לטעון דבר שהוא פטור אע"פ שהוא רוצה לשלם וריב"ן פי' דמתני' נמי ה"פ דהנפקד אומר שנגנבו בפשיעה ולא רצה לישבע היינו ולא רצה לישבע לשקר:

    כגון פירות דקל דעבידי דאתו וא"ת והכא אפילו אי עבידי דאתו היאך יקנה הכפל במעות ששילם והלא מעות אינן קונות אלא למיקם עליה במי שפרע ועוד מאי קפריך בסמוך מי יימר דמיגנבא והלא כששילם כבר נגנבה והול"ל מי יימר דנגנבה פירוש שכבר נגנבה שמא נאבדה ויש לומר דהמקשה סבר דבשעת משיכה הקנה לו הפרה לקנות הכפל כשיבא ואע"ג דבפרק מי שמת (ב"ב דף קמז:) אמרי' דבדקל לפירות אפילו רבנן מודו דקני היינו משום דעבידי דאתו אבל הכא דלא עבידו דאתא אפילו לר' מאיר לא קני וקשה דבפ' השולח (גיטין מב: ושם) מיבעיא לן בעבד שמכרו רבו לקנס דדילמא אפילו לר' מאיר לא יועיל משום דלא עבידא דאתי דמנגח או דילמא אפילו לרבנן יועיל משום דהא קאי עבדא והוי כדקל לפירותיו והכא פשיטא ליה דלא מהני פרה לכפילא ואפילו לר"מ וי"ל דשמא התם שכיח טפי מהכא אי נמי הכא פריך אם תימצי לומר בעבד שמכרו רבו לקנס דלא מהני לר"מ ומשני נעשה כאומר לו לכשתגנב ותשלמני הרי פרתי קנויה לך מעכשיו שגוף הפרה מכר לו דהשתא הכפל שלו ממילא:

    Tosafot on Bava Metzia 33b · Sefaria

    Rabbeinu Chananel

    דרש ר' יהודה בר' אלעי שמעו דבר ה' החרדים אל דברו אלו תלמידי חכמים וכו':

    הדרן עלך אלו מציאות.

    המפקיד אצל חבירו בהמה או כלים נגנבו או שאבדו שילם ולא רצה לישבע וכו' עד למי משלם למי שהפקדון אצלו וכן הלכה.

    ומקשי' והא אין [אדם] מקנה לחבירו דבר שלא בא לעולם כלומר היאך יכול המפקיד להקנות כפילו למי שהפקדון בידו והא אפי' ר' מאיר דסבר אדם מקנה לחבירו דבר שלא בא לעולם כי האי גוונא לא אמר.

    Rabbeinu Chananel on Bava Metzia 33b · Sefaria

    Rashba

    הכי גרסינן ונגנבו או אבדו. ואף על גב דמתניתין משום חדושא דכפילא דמקני למי שהפקדון אצלו מיתניא, ובאבדו ליכא כפילא, אפילו הכי גרסינן ליה שפיר, דמתניתין תרתי קתני, נגנבו משום חדושא דכפילא, ונאבדו משום יוקרא דלאחר אבדה, דמקני נמי למי שהפקדון אצלו, כדאיתא בגמרא גבי כיפי דרב נחמן (לה, א), אף על גב דמסיים הכא נמצא הגנב, ולא תני נמי נתייקרו, תנא חדא מינייהו נקט, ופירש בגנבה והוא הדין באבדה לשבחא דשייך בה, דהיינו יוקרא. ויש מפרשים דהכי קאמר, בין שטען הנפקד נגנבו בין שטען נאבדו ונמצא לבסוף שנגנבו, ואין צורך לזה כמו שכתבנו.

    הא דנקט במתניתין נגנבו או שאבדו. לאו דוקא דמשום דשומר חנם פטור בגנבה ואבדה, אלא הוא הדין לטוען פשעתי בה, דהא אי בעי פטר נפשיה בגנבה ואבדה, כדאיתא בגמרא (לד, א) אמר רב פפא שומר חנם שאמר פשעתי מקני ליה כפילא, דאי בעי פטר נפשיה בגנבה ואבדה, אלא במתניתין נקט הני והוא הדין לטוען פשעתי. אלא דאיכא למידק, דאם כן למה ליה לתנא לומר מפני שאמרו שומר חנם נשבע ויוצא, דמשמע דדוקא שומר חנם ומשום דמפטר בגנבה ואבדה, הא אלו טוען פשעתי בה לא מקני ליה כפילא. ויש מתרצין (הרמב"ן ז"ל) דמתניתין הכי קאמר, נגנבו או שאבדו, כלומר בין שטען נגנבו בין שטען נאבדו בפשיעה, שהרי הוא יכול לטעון שקר וליפטר בשבועה שנגנבה, ולא בא למעט אלא כשלא היה יכול ליפטר עצמו בשבועה, כגון שיש עדים שנגנבה בפשיעה, דהשתא אף על גב דמשלם ולא אטרחיה לבי דינא, לא מקני ליה כפילא, והוא הדין לשומר שכר שיש עדים שנגנבה. ואינו מחוור בעיני, אלא כל המפקיד בשעת פקדון מקני ליה פקדון למי שהפקדון אצלו סמוך לגנבתו כל זמן שהוא משלם, ולא מסיק אדעתיה לאקנוייה כשאין עדים דוקא, וכן מצאתי בירושלמי, דגרסינן התם (בפירקין ה"א), היו לו עדים שנגנבה בפשיעה הרי אלו בכלל שלם ואח"כ נמצאת הגנבה למי משלם לראשון [או לשני] או לשניהן. ולפי דברי הירושלמי הא דאמר בגמרא שומר חנם שאמר פשעתי מקני ליה כפילא, דאי בעי פטר נפשיה בגנבה ואבידה, ודאמרינן נמי והשואל אף על פי שאמר הריני משלם לא מקני ליה כפילא, במאי הוה ליה למפטר נפשיה במתה מחמת מלאכה, מתה מחמת מלאכה לא שכיחא, דאלמא משמע לכאורה דכל דלא מצי פטר נפשיה לא קני כפילא, ובדאיכא עדים לא מצי פטר נפשיה. איכא למימר דלאו למימר דהיכא דנגנבה בפשיעה ולא מצי פטר נפשיה, לא קני כפילא, אלא אעקר טעמא דמילתא קא מהדר לומר מפקיד דמקנא כפילא (ד)לכל דמשלם ליה ולא מטרח ליה לבי דינא, לכולהו שומרים קא יהיב דעתיה לאקנוייה בשעת מסירה, בין שנגנבה באונס או בפשיעה, כיון דשייכי בהו צדדין דאי בעי פטרי בהו נפשייהו, והילכך גמר דעתיה לאקנויי לה כל היכא דלא מטרחו ליה לבי דינא, בין שיאמר פשעתי בה בין שיאמר נגנבה, והוא הדין נמי להיכא דאיכא עדים שפשע ביה ונגנבה, דמעיקרא גמר ואקני ליה כל זמן דלא אטרחיה לבי דינא, הואיל ואיכא בהו צד פטור, דאי בעי פטרי בהו נפשייהו, אבל בשואל דלית ליה אנפא למפטר ביה נפשיה חוץ ממתה מחמת מלאכה ולא שכיחא, לא אסיק אדעתיה לאקנויי ביה מעיקרא. ודאסיקנא דאפילו בשואל נמי היכא דשלם ממש, מקני ליה כפילא. ולפי דברי הירושלמי הא דקתני מפני שאמרו שומר חנם נשבע ויוצא, לאו טעמא הוא למה שאמרו דמשלם למי שהפקדון אצלו, אלא פרושי בעלמא הוא דקא מפרש, משום דקתני לא רצה לישבע, פריש ואמר ואיזו שבועה היה לו לישבע שבועת השומרין לפטור בה את עצמו, שהרי אמרו חכמים שומר חנם נשבע ויוצא. ותדע לך, דאלו טעמא הוא למה שאמרו דמשלם למי שהפקדון אצלו, אם כן הוה ליה למיתני תחלה דינא ולבתר כן לימא טעמא, וליתני הכי, שלם ולא רצה לישבע וכו' למי משלם למי שהפקדון אצלו, שהרי אמרו חכמים שומר חנם נשבע ויוצא, כך נראה לי. ואלא מיהו אכתי קשה לי קצת, דמדקתני ולא רצה לישבע, משמע דטעמא משום שהיה לו לפטור עצמו בשבועה ולא רצה אלא שלם, קנה ליה כפילא, הא אלו אי אפשר לו לישבע אלא לשלם, והיכי דמי כגון שיש עדים, לא מקני ליה כפילא. ונראה לי דלאו לאפוקי היכא דאיכא עדים דפשיעה קאמר, אלא למעוטי היכא דליכא עליה תשלומין כלל, לא תשלומי ממון ולא תשלומי שבועה, והיכי דמי, כגון דאיכא עדים שנגנבה, ואי שומר שכר הוא דאיכא עדים שנאנסה, דבכי הא כיון דליכא עליה תשלומין כלל ומפטר פטיר מיניה לגמרי, אי בעי נפקד לשלומי ליה, אינו אלא כמוכר לו עכשיו קנסיו, דהא לא אסיק אדעתיה מפקיד מעיקרא, ולא אקני ליה אלא כשאן מטריחו לבית דין, הא היכא [דאיכא] עדים שהוא פטור לא. וכן נראה לי מן הירושלמי, דגרסינן התם (שם) אם היו לו עדים שנגנבה באונסין, הרי היא דאמר ר' אלעזר המוכר קנסיו לאחרים לא עשה ולא כלום.

    גמ' ואפילו לר' מאיר דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, הני מילי כגון פירות דקל דעבידי דאתו. פירוש: אף על גב דר' מאיר לא איירי כלל בפירות דקל, דרב הונא ורב נחמן הוא דאיפליגו בה בפרק איזהו נשך (לקמן בבא מציעא סו, ב), מכל מקום כיון דרב הונא בשיטתיה דר' מאיר קאי וכדאמר ביבמות פרק האשה רבה (יבמות צג, א) רב הונא כרב ורב כר' חייא ור' חייא כרבי ורבי כר' מאיר ור' מאיר כר' עקיבא, כולהו סבירא להו אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, משום הכי תלה דברי רב הונא בדר' מאיר כאלו הוא עצמו אמרו. ומכל מקום איכא למידק, דהא ר' מאיר ודאי אפילו במאי דלא עביד דאתי אמרה, כדתניא (שם) האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שאשתחרר לאחר שתשתחררי, לאחר שאתגייר לאחר שתתגיירי, לאחר שתמות אחותך לאחר שיחלוץ ליך יבמיך, מקודשת, דברי ר' מאיר, והני כולהו מי יימר דאתו. ותירצו בתוספות (שם בד"ה לאחר) דשאני התם דכיון שהגוף הנקנה בעולם אלא שאינו ברשותו, אף על גב דלא עביד דאתי, נקנה טפי מדבר דליתיה בעולם כלל ואף על גב דעביד דאתי. ונסתייעו מההיא דריש פרק מי שמת (ב"ב קמא, ב), גבי ההוא דאמר לה לדביתהו נכסי להאי דמעברת, אימור דשמעת ליה לר' מאיר דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, לדבר שאינו בעולם מי שמעת ליה, ואיכא למידק דודאי שמעינן ליה הכין, דהא תניא האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר לאחר שאשתחרר הרי זו מקודשת דברי ר' מאיר, ולאחר שאשתחרר ואתגייר לדבר שאינו בעולם הוא, אלא ודאי שמעת מינה דכיון דגוף העבד וגוף הנכרי הקונין הם בעולם אלא שמחוסרים מעשה, טפי עדיפי מדבר שאינו בעולם כלל ואף על גב דעביד דאתי, כעובר דעביד דאתי, ולעולם בדבר שאינו בעולם כלל, מודה הוא דאינו נקנה אלא אם כן עביד דאתי כגון פירות דקל. ואם תאמר מנלן דר' מאיר אית ליה דרב הונא, דילמא שניא הא דר' מאיר, דגוף הנקנה הוא בעולם, וכי היכי דלר' מאיר מפלגינן בקונין בין איתיה ממש בעולם, אף על גב דלא עביד דאתי, ובין דליתיה בעולם אף על גב דעביד דאתי, דלמא הכי נמי מפליג בנקנין, דאף על גב דאית ליה בדבר שישנו בעולם אלא דמחוסר מעשה שהוא נקנה, דלמא בדבר שאינו בעולם אף על גב דעביד דאתי מודה דאינו נקנה. יש לומר, דלמא גמרא גמירי לה דר' מאיר בנקנין מיהא אמר דנקנה אף על גב דליתיה בעולם כלל כל היכא דעביד דאתי, כי היכי דקני בדאיתיה ממש בעולם אף על גב דלא עביד דאתי. ודלמא גמרי לה מדתנן בפרק האומר בקדושין (סב, א) האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר לאחר שתתגיירי וכו', וכן האומר לחברו אם תלד אשתך נקבה מקודשת לי לא אמר כלום, ור' מאיר פליג בברייתא אהרי את מקודשת לי לאחר שתתגיירי, וקים להו דכי היכי דפליג אהני, הוא הדין נמי דפליג אאם תלד אשתך נקבה, כיון דכולהו בהדדי מתניין במתניתין, אלמא לר' מאיר אפילו ליתיה בעולם כיון דעביד דאתי נקנה. אלא דתמיה לי אם איתא דפליג ר' מאיר אפילו באם תלד אשתך נקבה, אמאי לא תני ליה בברייתא בהדיא, כיון דדבר שאין גופו בעולם ליכא למשמע מדבר שגופו בעולם, אלא דאיכא למימר, דאינהו גמירי לה דר' מאיר אפילו כשאינו בעולם כלל דעביד דאתי נקנה. ואם תאמר עוד, והתנן בפרק אף על פי בכתובות (נח, ב) המקדיש מעשה ידי אשתו הרי זו עושה ואוכלת, המותר רבי מאיר אומר הקדש, ואמרינן עלה בגמרא אמר ריש לקיש לא תימא טעמיה דר' מאיר משום דאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, אלא טעמיה דר' מאיר משום דאין אדם מוציא דבריו לבטלה והוה ליה כמאן דאמר יקדשו ידיך לעושיהן וידים איתנהו בעולם, ואקשינן, ולית ליה לר' מאיר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, והא תניא הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר לאחר שתתגיירי וכו', ופרקינן, מההיא אין מהא ליכא למשמע מינה. ואם איתא מההיא נמי ליכא למשמע אלא דבר שגופו בעולם אלא שמחוסר מעשה, כאומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שתתגיירי, אבל דבר שגופו אינו בעולם, כמותר, לא שמעינן מההיא נמי. ויש לומר דהכי קאמר: מההיא איכא למשמע מיהא דבר שאינו בעולם כזה שגופו בעולם, ונפקא מינה לאומר לחברו שדה זו לכשאקחנה קנויה לך דקני לר' מאיר, אבל ממתניתין דמותר, ליכא למשמע שום דבר שלא בא לעולם, דאיכא למימר דטעמא דר' מאיר דמותר, משום דאין אדם מוציא דבריו לבטלה. ואכתי איכא למידק מדאמר בפרק הספינה (ב"ב עט, א) גבי הקדישו בור ושובך, דפליגי בהו ר' אלעזר בר' שמעון ורבנן אם מועלין במה שבתוכה, דרבנן סברי אין מועלין במה שבתוכן, ור' אלעזר סבר מועלין במה שבתוכן, ואוקימנא פלוגתייהו בין בהקדישן מלאים בין הקדישן ריקנין ואחר כך נתמלאו, ואמר בריקנין במאי פליגי בפלוגתא דר' מאיר ורבנן, ואקשינן אימר דשמעת ליה לר' מאיר כגון פירות דקל דעבידי דאתו, אבל הני מי יימר דאתו. והא התם גוף היונים בעולם הם וגוף המים בעולם הם, ואפילו הכי אי עבידי דאתו אין, לא עבידי דאתו לא. ותירצו בתוספות (שם ע"ב ד"ה אימור) דכיון שהיונים פורחים באויר, והמים בעבים, כמי שאינו בעולם כלל דמו. ובבבא בתרא במקומה (שם ד"ה אימר) הארכתי יותר בהיא וכתבתי בה טעם אחר.

    Rashba on Bava Metzia 33b · Sefaria

    Meiri

    אע"פ שכל בני אדם צריכין לפשפש במעשיהם ולהזהר בעברות תלמיד חכם ראוי להזהר ביותר והוא שאמרו תלמידי חכמים שגגות נעשות להם כזדונות עמי הארץ זדונות נעשות להם כשגגות הוא שאמרו הוי זהיר בתלמוד ששגגתו עולה זדון ר"ל שאם טעה בהוראה אין יכול לומר שוגג הייתי דרך צחות אמרו שמעו דבר יי' החרדים את דברו אלו תלמידי חכמים אחיכם אלו בעלי מקרא שונאיכם אלו בעלי משנה מנדיכם אלו עמי הארץ שמא תאמר אבד סברן תלמוד לומר ונראה בשמחתכם והם יבושו עובדי האלילים יבושו וישראל ישמחו:

    ונשלם הפרק תהלה לאל:

    המפקיד אצל חברו וכו' כונת הפרק לבאר עניני הפקדונות בעניני שמירתן וחסרונם וריוח או הפסד הבא לו על ידיהן והוא החלק השני שבמסכתא כמו שכתבנו בראש הספר ורוב הפרק יסוב על ששה ענינים הראשון בנפקד שנגנבה ממנו בהמה ונמצא הגנב הקנס למי אם לנפקד אם לבעלים שיש צדדין שהוא של נפקד ויש צדדין שהוא של בעלים וביאר איזה לנפקד ואיזה למפקיד ויתגלגל בתוכו דין שומר שמסר לשומר אחר השני כשהנפקד קבל שני פקדונות ואירעה מחלוקת בין המפקידים והוא נבוך על כך השלישי בפקדון המקבל איזה הפסד ברשותו כגון תבואה וכיוצא בה אם ימי הפקדון מתארכים היאך יעשה ממנו וכשהוא מחזיר כיצד ילקה מפקיד באותו הפסד הרביעי על איזה צד נעתקה ממנו תורת שמירה ונעשה גנב או גזלן באותו דבר שנמסר לו החמישי בעניני שמירתן וחיוב תשלומיהן כשלא נשמרו כראוי ושמירה הראויה לכל הפקדונות הששי בענין שליחות יד ר"ל שאם שלח יד או חשב לעשות כן אם חיוב שמירה מתוספת עליו אם לאו וכן אם הוקרה או הוזלה או יש בה שבח אחר על איזה הוא מחזיר זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו הרבה דינין כמשפט סוגית התלמוד כמו שקדם:

    והמשנה הראשונה ממנו אמנם תיוחד להתחיל בביאור עניני החלק הראשון והוא שאמר המפקיד אצל חברו בהמה או כלים ונגנבו או שאבדו שילם ולא רצה לישבע שהרי אמרו שומר חנם נשבע ויוצא נמצא הגנב משלם תשלומי כפל טבח ומכר משלם תשלומי ארבעה וחמשה ולמי משלם למי שהפקידו אצלו נשבע ולא רצה לשלם נמצא הגנב משלם תשלומי כפל טבח ומכר משלם תשלומי ארבעה וחמשה למי משלם לבעל הפקדון אמר הר"ם הודיענו כי אין בין בהמה שיש בה תשלומי ארבעה וחמשה או כלים שאין בהם אלא תשלומי כפל הואיל ושלם זכה בכפל ואמרו שלם ולא רצה לישבע ואפי' לא שלם אלא שאמר בבית דין הריני משלם והחזיר הדבר הגנוב אחר כן הרי הוא ברשותו:

    אמר המאירי המפקיד אצל חברו בהמה או כלים וכו' כבר ידעת בדיני ארבעה שומרין שהשומר חנם פטור על הכל חוץ מן הפשיעה ושומר שכר או שוכר נתחייבו על הפשיעה כשומר חנם ונתוסף עליהם חיוב גנבה ואבדה והשואל נתחייב בפשיעה וגנבה ואבדה כחבריו ונתוסף עליו חיוב אונסין חוץ ממתה מחמת מלאכה נמצא שאף שומר חנם יש לו צד חיוב והוא הפשיעה ושאף השואל יש לו צד פטור והוא מתה מחמת מלאכה וצריך שתדע שכל שומר הרוצה לפטור את עצמו נשבע וכולל בשבועתו שלשה דברים הראשון ששמרה כדרך השומרים ר"ל שלא פשע בה אלא שאירעה כך וכך ופורט מה שאירע לה והשני שאינה ברשותו והשלישי שלא שלח בה יד קודם המקרה שאירעה וכשזה השומר מתחסד לשלם אע"פ שרשאי לפטור את עצמו אין כאן עיקר שבועת השומרים שהיא על הפשיעה ועל השליחות יד ומ"מ יתבאר בגמ' שנשבע הוא שאינה ברשותו אלא שכך וכך אירע לה שמא עיניו נתן בה ומתחסד לשלמה:

    ויש אומרים ששבועה שאינה ברשותו אין לה מקום אלא בזמן שהוא מחייב עצמו לשלם שאם הוא פוטר עצמו הרי הוא נשבע על מה שאירעה וממילא יכלול בה שאינה ברשותו וכן הדברים נראין ומ"מ אפשר להכריע שדוקא בנאנסה אבל בנגנבה או נאבדה שמא חזרה לרשותו אח"כ:

    ונשוב לדברינו והוא שאמר עכשו המפקיד אצל חברו בהמה או כלים והרי הוא שומר חנם ונגנבו או אבדו והרי שהיה רשאי לפטור עצמו בשבועת השומרים ושלם ולא רצה לישבע ופירשו בגמ' לאו דוקא שלם ממש אלא שאמר הריני משלם אע"פ שהייתי רשאי לפטור את עצמי בשבועת השומרים ואיני רוצה לישבע ואע"פ שמ"מ הוא נשבע שאינה ברשותו מ"מ אומר שאינו רוצה להרבות בשבועות ולא עוד אלא שאינו רוצה בעיקר שבועת התורה הרי זה זכה מיד בריוח הבא על ידי גנבה זו והוא הדין לשומר שכר בנאנסה על ידי ליסטים מזויין שהיא טענה הפוטרת ויש שם כפל כמו שהתבאר ואמירה זו מיהא שעל ידה זוכה בכפל יראה דוקא באמר בבית דין ואבדו האמור כאן לאו דוקא שאין כפל באבדה על כפל הבא על ידי גנבה הרי הוא שלו הואיל והמציא עצמו שלא להפסידו אף הוא הקנה לו הקנס מיד לפיכך אם נמצא הגנב משלם כפל או ארבעה וחמישה לנפקד ומ"מ יתבאר בגמרא שאם חזרה הבהמה עצמה לבעליה חוזרין עמה גיזותיה וולדותיה שאין דעת המפקיד להקנות לשומר אלא שבח הבא מאליו לא שבח הבא מגוף הבהמה ומ"מ גזותיה וולדותיה שאנו מפרשים שהגנב מחזירן אינו כן במוחלט אלא יש צדדין שאינו מחזירן וכבר ביארנום בבבא קמא אלא שכשהוא מחזירן הרי הן לבעלים:

    נשבע ולא רצה לשלם ואח"כ נמצא הגנב הרי הקנס למפקיד ואפילו לא נשבע עדין הואיל ולא המציא עצמו לשלם ומ"מ אם נשבע ונמלך אח"כ ושלם הואיל ולא נודע הגנב עדין זכה בכפל:

    1 more comments on this page.

    Meiri on Bava Metzia 33b · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בד"ה אחיכם כו' שונאיכם אלו בעלי משנה כו' עכ"ל בלשון אם רבי לא שנאה כו' שהוא מלשון משנה ופרש"י מלשון שונא ואויב הוא דחוק וק"ל:

    בפרש"י בד"ה מנדיכם אלו כו' דמשמע שהם אומרים כו' עכ"ל דהכי כתיב קרא אמרו אחיכם וגו' וק"ל:

    בפרש"י בד"ה ולא רצה לישבע שבועת שומרים שלא פשע בה ושלא כו' עכ"ל אבל שבועה דאינה ברשותו צריך לישבע אפי' אם שילם שמא עיניו נתן בה כדאמרי' לקמן וק"ל:

    תוס' בד"ה אית דל"ג או שאבדו משום דבאבידה ליכא כפל עכ"ל ולא ניחא להו לפרש בטוען טענת גנב באבידה דמשלם כפל כדאמרינן בפרק הגוזל דף ק"ו ע"ב דלישנא דנמצא הגנב לא משמע הכי ועוד דאי הוה מפרש הכי במתניתין לא הוה קמותיב ליה התם רבי אבא לר"י אהך מלתא ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Bava Metzia 33b · Sefaria

    Maharam

    גמ' ואזלו בתר הגמ' כצ"ל הוי זהיר בלמוד ששגגת למוד עולה זדון:

    רש"י ד"ה בימי רבי וכו' עד לפיכך אמרה הגמ' אין לך וכו' כצ"ל:

    ד"ה שונאיכם וכו' ששונאים בעלי הגמ' לפי שבעלי הגמ' וכו' כצ"ל:

    תוס' ד"ה אחיכם בעלי וכו' עד ישראל ישמחו והעובדי כוכבים יבושו כצ"ל:

    Maharam on Bava Metzia 33b · Sefaria

    Penei Yehoshua

    בגמרא אלו ת"ח ששגגות נעשות להם כזדונות ובע"ה להיפוך והקשה מהרש"א דא"כ מצינו חוטא נשכר (ואע"ג דבעלמא כי אמרינן דהקב"ה מדקדק עם הצדיקים יותר מברשעים היינו שנפרע מהם בעה"ז כדי להשלים שכרן בעה"ב וברשעים להיפך אבל הכא לא שייך לומר כן) ע"ש באריכות שכתב דהא למעליותא אמרוה דלת"ח עצמו נעשו שגגות כזדונות לענין שנזהר מהשגגות כמו מזדונות ולא לענין עונש איתמר ודפח"ח אלא דאכתי קשה דהא קרא לאו הכי מידרש דכתיב הגד לעמי פשעם ודרשינן אלו ת"ח משמע דנחשב לו לפשע ולפירושו צ"ע ע"כ נראה כפשטא דמלתא לענין עונש ואפ"ה לא לקתה מדת הדין דנהי דבע"ה אין נפרעין ממנו על השגגות ואדרבא דאפילו על הזדונות מקילין עליו לאו מעליותא הוא לדידיה דכבר כיילי ליה בכיילא רבא על עון ביטול ת"ת ששקולה כנגד כל העבירות ובזה נכללו כל השגגות ונחשבו לו כזדונות בהאי עון דביטול תורה שאילו למד לא בא לכלל כל אלו ומש"ה אמרינן נמי דתחילת דינו של אדם על ביטול תורה וא"כ אחר שכבר קיבל דינו על ביטול תורה תו לא שייך בעונש גדול על השגגות דעבירות עצמן וכן על הזדונות מקילין עליו שכבר נכלל ענשן בהדי ביטול תורה משא"כ בתלמיד חכם דאיירי הכא שעוסק בתורה כל ימיו אלא שעסק במשנה יותר מבתלמוד כדפרש"י וא"כ לא שייך לעונשו כלל על ביטול תורה דאדרבא משנה נמי מידה שנוטלין עליה שכר היא אלא אם נכשל באיזה עבירה ע"י התעצלותו בתלמוד שלא ידע להזהר היטב במעשיו מחמירין עליו בגוף העבירות דכמזיד דמי שהיה לו ללמוד ודו"ק:

    שם ושמא תאמר ישראל יבושו פי' דאף ע"ג שכבר כלל הנביא כל הכתוב כא' שאמר ונראה בשמחתכם מ"מ י"ל דלענין לראות בשמחת הצדיקים שווין הם שהכל רואין אבל הללו רואין ושמחין עמהן והללו רואין ומתביישין כדכתיב יראו שונאי ויבושו ומסיק דא"א לומר כן מדכתיב והם יבושו וע"כ אעכו"ם קאי דאי ס"ד דאע"ה קאי הם ל"ל הא מינייהו סליק אלא ע"כ דע"ה בכלל השמחה הם ויבושו לא קאי אלא אעכו"ם ומדברי התוספות נראה דלא גרסי כלל להאי ושמא תאמר ישראל יבושו אלא בפעם א' יליף הכל מדכתיב ונראה בלשון רבים משמע דכל ישראל ישמחו וק"ל:

    סליק פרק אלו מציאות

    המפקיד פרק שלישי

    במשנה נשבע ולא רצה לשלם כו' ולכאורה יש לתמוה דהאי בבא מאי קמ"ל מלתא דפשיטא היא. ובשלמא לרבא בפ' הגוזל דף ק' דדייק מהך בבא דסיפא דהיכא שנשבע ושילם לאחר שבועה הכפל להנפקד א"כ א"ש משא"כ לאביי דדייק מרישא איפכא ודאי קשיא דנהי דדחיק לפרש נשבע ולא רצה לשלם היינו שלא רצה לשלם קודם השבועה אלא לאח"כ ע"ש מ"מ זה הדין לא נזכר בפירוש ואדרבא אי הוי שתיק מהך בבא דסיפא כ"ש דהוי שמעינן להך דינא מבבא דרישא. ונראה דעיקר דינא אתי לאשמעינן דשייך מיהא כפל מהגנב לבעלים היכא שנגנב מבית השומר ולא נימא דהגנב פטור לגמרי דלא בע"ד דבעלים הוא. ועוד דסד"א דבכה"ג לא קרינן ביה וגונב מבית האיש כקושיית הריטב"א קמ"ל דאפ"ה חייב. ועי"ל דקמ"ל דלא מהני הודאת הגנב להשומר כיון שהכפל לבעלים וכדאיתא בפרק הגוזל. ועי"ל דשפיר איצטריך לאפוקי מדרב דאמר בפרק הגוזל דף ק"ו דשבועה קונה לגמרי ומשמע שם להדיא דאפילו בפקדון אמר למילתיה דאף ע"ג שנשבע שנגנב ממנו ובאו העדים שהיה בידו אפ"ה פטור לגמרי וזוכה בפקדון ויליף לה התם מקרא דולקח בעליו ולא ישלם וא"כ משמע דכ"ש היכא דבקושטא אישתבע שזכה בפקדון ע"י השבועה קמ"ל מתניתין דלא אלא הקרן והכפל לבעל הפקדון ולרב גופא י"ל דנהי דזכה בפקדון היינו היכא דהוי תחת ידיה בשעת השבועה משא"כ הכא שנמצא תחת יד אחר עדיין ברשותה דמריה קאי וק"ל:

    בפרש"י בד"ה ולא רצה לישבע שבועת שומרים שלא פשע בה ושלא שלח בה יד עכ"ל. וכוונתו בזה דודאי שבועה שאינה ברשותו צריך לישבע כדאמרינן לקמן בגמ' מיהו לפי תירוץ שני שכתבו התוס' בד"ה המפקיד דאיירי שידוע לנו שנגנבה א"ש דאין צריך לישבע כלל כשמשלם וכ"נ פשטא דלישנא דמתני' ולא רצה לישבע משמע דבהכי איירי שמשלם לפי שאינו רוצה לישבע אפי' באמת וא"כ ע"כ אחר התשלומין ליכא שבועה כלל וק"ל:

    בתוספות בד"ה המפקיד אית דלא גרסי או שאבדו כו' עכ"ל והנ"י כתב ליישב הגירסא דבאבידה נמי נ"מ לענין אם נתייקרה הבהמה לאחר השבועה דהוי דנפקד דשבחא דאתא מעלמא הוא:

    בד"ה כגון פירות דקל כו' וא"ת כו' והלא מעות אינן קונות כו' עכ"ל. ויש לתמוה על קושייתם דהא טעמא דמעות אינן קונות היינו מדרבנן שמא יאמר נשרפו חיטיך בעלייה וזה לא שייך הכא ועוד דאמרינן בפרק הזהב דבמילתא דלא שכיחא לא גזרו רבנן ואוקמוה אדאורייתא ואין לך מלתא דלא שכיח יותר מההיא דהכא ועוד דיותר היה להם להקשות דבשעת השבועה לאחר שנגנבה אינו יכול להקנותה ולמוכרה מטעם שאינה ברשותו דקי"ל גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינן יכולים להקדיש ומשמע בכמה דוכתי דכ"ש שאינו יכול להקנותה כדאיתא במרובה גבי לא כתבינן אורכתא ע"ש בתוספות מיהו י"ל דתנאי היא כדאשכחן לר"ל במרובה דס"ח דאמר שהקדישה בעלים ביד גנב ואמרינן דס"ל כתנא דצנועין ולפ"ז לולי פרש"י ותוספות שכתבו דהמקשה אמתני' קאי היה אפשר לומר דדוקא אצריכותא קאי דבלא"ה היה אפשר לומר דמשעת תשלומין מקני ליה וס"ל דבכה"ג מעות קונות ומשום מוכר דבר שאינו ברשותו נמי ליכא דס"ל כתנא דצנועין אבל מהאי צריכותא משמע להדיא דמשעת הפקדון מקני ליה מקשה שפיר מיהו א"א לפרש כן דנהי דס"ד דבשעת התשלומין יכול להקנות לו גוף הפרה כדכתיבנא מ"מ היאך יכול להקנות לו הכפל למפרע דכפל חל משעת גניבה ומהא גופא ה"ל לתוספות להקשות דלא קאי אשעת תשלומין אלא אשעה שמכרה לו וכמ"ש רש"י להדיא מי יימר ודו"ק:

    Penei Yehoshua on Bava Metzia 33b · Sefaria

    Gilyon HaShas

    גמ' אלו עמי הארץ עי' סוטה דף כב ע"א תוס' ד"ה רבי שמואל:

    רש"י ד"ה בימי וכו' שמשרבו תלמידי ועיין חגיגה דף טז ע"א תוספות ד"ה יוסי:

    Gilyon HaShas on Bava Metzia 33b · Sefaria

    Chiddushei Rabbi Akiva Eiger

    מתני' שהרי אמרו ש"ח נשבע ויוצא הא דנקט ש"ח במתני' ולא בשאר שומרי' דהוי רבותא יותר דאף דלא עשו טובה לבעלים לשמור בחנם, מ"מ מקני להו כפילא, וכ' בשיט' מקובצת בשם הרמב"ן דמלישנ' דשלם ולא רצה לישבע משמע דדוקא בענין שיהיה יכול לפטור עצמו בטענה, אבל דבאו עדים שפשע לא מקני לי', וא"כ מש"ה נקט ש"ח לרבותא דאף דעשה טובה לבעלים מ"מ לא מקני בבאו עדים שפשע ע"ש, ואולם הנ"י הביא בשם הרשב"א דס"ל דגם בבאו עדים שפשע מקני לי' כפילא, ומ"מ י"ל בסיגנון הרמב"ן באופן זה דלאביי דייק מרישא דבנשבע לא מהני שילם אח"כ א"כ הוי רבותא דאף בש"ח לא מקני לי' כפילא ולרבא ג"כ ניחא לפי מד"כ תוס' דבנשבע תחילה בעי שילם ממש, א"כ הוי ג"כ רבותא דאפי' בש"ח אם לא רצה לעמוד בשבועתו בעי שילם ממש, ולפי מה ששמעתי מפי הרב מו"ה ליב דיין דק"ק לעסלא דדקדק מלישנא דרש"י ב"ק במ"ש תבעוהו בעלים לשומר חנם ונשבע שנגנבה ואח"כ שילם לפנים משה"ד עכ"ל, מדנקט דמיירי בש"ח וגם מלשון דשילם לו לפנים משה"ד משמע דדוקא דבאמת היה פטור ע"י שבועה כגון בש"ח כיון דבאמת נמצא דנגנב ואגלאי מלת' דנשבע באמת דזה אף דטרחי' לב"ד ונשבע מ"מ כיון דשילם לו לפנים משה"ד מקני לי' בנשבע לי' תחילה, ויישב בזה קושייתם ב"ק רבא אמר וכו' ודבריו נכונים, א"כ ממילא ניחא גם לרבא דנקט מתני' בש"ח דהך דינא דשילם ולא רצה לעמוד בשבועתו הוא רק בש"ח, ולפ"ז מיושב ג"כ קושי' תוס' ד"ה נגנבה ה"ה אם אמר פשעתי, והיינו דלרבא דמפרש דמתני' שילם ולא רצה לעמוד בשבועתו, והיינו דוקא בעמד בטענתו דנגנבה וא"כ שילם דהתשלומי' הוא לפנים משה"ד, אבל באומר פשעתי ממילא אף שנמצא שנגנבה מ"מ כיון דאומר פשעתי דנינן דודאי ע"י פשיעה נגנבה והתשלומי' הי' מדינא ולא מקני לי' כפילא. וכן לאביי הוי רבותא דאף באומר נגנבה והיו התשלומים לפנים משה"ד מ"מ לא מקני לי' בנשבע תחילה:

    תד"ה המפקיד אית דלא גרסי' או שאבדו. במהרש"א הקשה דהא גם באביד' משכחת כפל דלאחר שנאבד מהשומר מצא אחר וטען טענת גנב באבידה, ולכאורה אפשר ליישב דהא לכאורה יש לעיין אמאי בנשבע ולא רצה לשלם משלם הכפל לבעלים הא לפ"מ דסברי רבנן לקמן בפ' דהשואל משלם להשוכר דבמותה קנה לה, ואף לר' יוסי מ"מ לפמ"ש תוס' דטעמא דר"י משום דא"ל דל אנת ודל שבועתיך עיי"ש, ממילא לכאורה אם תבעו הבעלים להשוכר ונשבע ואח"כ נמצא שהשאיל לאחר דמודה ר"י דמשלם להשוכר כיון דכבר נפטר מהבעלים קנה לה, וא"כ הכא בש"ח בנשבע דקנה לה בנגנבה דכמו בשוכר קנה לה לדמי ה"נ ש"ח קני לה בגו"א שיהא הכפל לשומר כמו דהשואל משלם להשוכר ה"נ יהא הדין דהגנב משלם להשומר, אח"כ הראו לי דהקשה כן הפ"י לקמן, ולזה היה נ"ל כיון דהגנב ע"י גניבתו נקנה הפרה להשומר והגנב הוא דאפסיד להבעלים בגניבתו דעי"ז קנהו השומר, מש"ה מקרי גנב לגבי בעלים דזהו בעצמו מעשה הגניבה דמה שגונבו ומוציאו מרשות הבעלים להיות מקנה עי"ז להשומר, וגדולה מזו מצינו לר"י דבר הגורם לממון כממון דמי בגונב קדשים שחייב באחריותן חייב לשלם כפל דאף דבהמה בעצמותה הית' של הקדש, מ"מ כיון דגורם ממון לבעלים הוי כממונו, מכ"ש הכא דמקרי ממון בעלים דהא מכח הגניבה מפסיד ממון להבעלים, וי"ל כה"ג גם רבנן מודו כיון דשניהם באים בב"א דע"י הגניבה יצא מרשות הבעלים ונקנה להשומר מקרי גנב דבעלים, כ"ז בגנב מבית שומר, אבל באבידה ומצא אחר וטען ט"ג דמכח האביד' כבר נקנה להשומר אף בנשבע ולא שילם משלם להשומר דש"ח באבידה קנה לה והגנב משלם לש"ח: אמנם נראה דמהרש"א יפה הקשה דלכאורה עדיין דברינו הנ"ל אינם מספיקים ליישב קושי' הפ"י דנהי בחיוב כפל י"ל כנ"ל כיון דע"י הגניבה מוציא מרשות הבעלים לרשות שומר מקרי גנב דהבעלים, מ"מ כשטבח ומכר אח"כ יהיה החיוב ד' וה' להשומר כיון דמכח הגניבה נקנה להשומר ממילא אח"כ כשטו"מ הוא טובח ומוכר בהמה דהשומר ויתחייב להשומר, ולזה נראה דאף דמבואר בתוס ב"ק (דף יא ע"ב) ד"ה ל"מ דבש"ח ונגנבה דהש"ש משלם לש"ח לרבנן דר"י דאף דבהמה עדיין בעולם מ"מ קנה הש"ח בגניב', היינו לגבי תשלומים דהשוכר שהוא בא על אבידת החפץ מהבעלים בזה אנו דנין דכ"ז דהחפץ נאבד קנהו הש"ח בגניבה והש"ש נתחייב להש"ח, אבל לגבי חיוב דגנב הן בחיוב דגניבה טו"מ כיון דעליו להחזיר הבעין לבעלים הוי כטו"מ בהמה דהבעלים כיון דאם החזירו היה בטל למפרע קנין דשומר נמצא שפיר מקרי חיוב דגנב לגבי בעלים וכיון שכן יפה הקשה המהרש"א דגם בנאבד והמוצא טען ט"ג משלם להבעלים דלגבי מוצא האבידה כיון דהחפץ בעין ועליו להחזיר להבעלים מתחייב הוא בתשלומי ד' וה' לבעלים, ולפ"ז מיושב ג"כ קושי' הנ"י דהקשה דסיפא דמתני' נשבע ולא רצה לשלם הוא מיותר דפשיטא דמשלם להבעלים דמה"ת יקנה השומר הכפל, ותי' דלרבא קמ"ל בסיפא דוקא ולא רצה לשלם אבל רצה לשלם אף דנשבע תחילה מ"מ מקני לו כפילא, ביאור הדברים דלאביי דדייק מרישא בפשוטו י"ל דסיפא קמ"ל דדוקא לא רצה הא רצה מקני לי' דבדיבורא בעלמא מקני לי' כפילא דאף דאמרי' מהא ליכא למשמע מיני' היינו לרבא אבל לאביי לא סתרי הדיוק דברישא אשמעי' רבותא אף דשילם ממש מ"מ דוקא בלא רצה לישבע אבל נשבע ל"מ שילם דלאח"כ, וממילא קיים הדיוק מסיפא דברצה לחוד מקני לי' כפילא, אבל לרבא דהדיוקי סתרי אהדדי וליכא למשמע מיניה מש"ה הוצרך הנ"י לתרץ דגם לרבא לק"מ דאשמעי' הדיוק דדוקא לא רצה לשלם אבל רצה לשלם אף דנשבע השומר ונפטר להבעלים דקנה לה השומר לענין דהשואל משלם להשוכר מ"מ הכפל ל"ק מטעם הנ"ל, וממילא מיושב ג"כ קושית הרמב"ן הנ"ל דאמאי נקט מתני' בש"ח דהיינו דבש"ש כיון דבאמת נמצא דנגנב ממילא ל"ק לה ולא היה חידוש בסיפא ולזה אשמעי' דאף בש"ח דקנה לי' בגניבה מ"מ הכפל להבעלים: בנ"י כ' בשם הרשב"א דאף בבאו עדים דפשע, מ"מ מקני לי' כפילא ע"ש, ומבואר היטב בשיטה מקובצת דאף דאמרי' בסוגיא דאי בעי פטר נפשי' כו' שואל לא מקני לי' במאי הו"ל למפטר נפשיה במתה מחמת מלאכה, א"כ מבואר דדוקא בעי דאי בעי פטר נפשי', מ"מ אנו דנין על שעת מסיר' כיון דבעצמותו יש צדדי' להשומר לפטור עצמו בטענת גניבה ואונסים בזה בכל ענין מקני לי' כפילא אף דבאו עדים שפשע, משא"כ בשואל בעצמותו לא יהיה לו טענה לפטור, ונלענ"ד לפ"ז בשומר חשוד לדעת הראב"ד דבלא ידעו הבעלים שהוא חשוד והוא טוען נאנסו דאמרי' מחו"ש ואיל"מ בכה"ג לא קנה כפילא כיון דלפי האמת דאשתכח דהוי חשוד בשעה שמסרה לידו ממילא לא היה לו צד לפטור עצמו בשום טענה אף דהבעלים לא ידעו שהוא חשוד והיו סוברים דיכול לפטור, מ"מ כיון דבאמת אגלאי דבצד עצמותו אין לו טענה לפטור עצמו אדעת' דהכי לא אקני לי' כפילא, ואולם לשיטת הרמב"ם דבשומר חשוד פטור כיון דהבעלים א"י לישבע נלענ"ד דזכה בכפילא אף לפמ"ש הרשב"א דבבאו עדים דנגנבה כיון דפטור מדינא לשלם לא מסקי הבעלים אדעת' שישלם בחנם, מ"מ בשומר חשוד דאף דפטור בדבור בעלמא, מ"מ כיון דאינו מבורר דפטור באמת אסיק אדעתי' דאפשר דע"י דידע בעצמו שמחוייב לשלם רצה לשלם ומקרי שם תשלומי' ולא מתנה בעלמא ומה"ט יש לדון ג"כ שדעת הרשב"א דדוקא בבאו עדים דנגנב', אבל בע"א אף דמהני עד המסייע לפטור משבועתו מ"מ כיון דליכא בירור גמור דפטור בזה למה דמשלם לא מקרי מתנה בעלמא ושם תשלומים עליו וזכה בכפל, ובזה עדיין צ"ע לדינא: ואולם בשמירה בבעלים בזה כיון דהתורה פטרה אף מפשיעה הוי רק מתנה בעלמא כמו באו עדים שנגנבה ולא זכה בכפל, כנלענ"ד בעזה"י. וביותר נ"ל דאף להרמב"ן דס"ל דעדים שנאנסה מקני לי' כפילא, מ"מ בשמירה בבעלים מודה דלא קנה, דדוקא בעלמא כיון דעכ"פ בעי עדים א"כ במה דמשלם מקרי תשלומי' דכל כמה דלא העידו העדים בר תשלומים הוא, ואף אם כבר העידו נ"ל דהוי כמודה על עצמו נגד העדים, אבל בשמירה בבעלים דבעצמו פטור הוי כמתנה בעלמא, ולכאורה יש להביא ראיה לזה ממה דאמרי' (דף צ' ע"ב) בעי רמב"ח בעל בנכסי אשתו שואל הוי או שוכר הוי אמר רבא לפום חורפי' שבשת' מה נ"מ אם שוכר הוי שכירות בבעלים הוא וכו', ולכאורה קשה לפ"מ דקיי"ל כר"ז שואל עד שישלם כיון דכל הנאה שלו, א"כ נ"מ טובא בבעל טוען על פרת נ"מ שנאנסה ואומר הריני משלם ואח"כ נמצא הגנב דאם שואל הוי דדיינינ' זכות שמושו שהוא בחנם כמו שואל א"כ הוי כל הנאה שלו, ולא זכה בכפל באמירה בעלמא, ואם שוכר הוי דדנין חיוב פרקונה הוי כמו שכירות לא מקרי כל הנאה שלו וזכה בכפל, אע"כ דבשמירה בבעלים בכל ענין לא קנה הכפל, אמנם יש לדחות לפי שיטת הפוסקים דבאמר הריני משלם א"י לחזור בו דהוי כמו נגמר הדין, א"כ י"ל הא דשומר קונה באמירה בעלמא, היינו משום דא"י לחזור וסמכו דעת הבעלי', אבל אלו הי' הדין דיכול לחזור לא היו הבעלים מקני הכפל, וא"כ בשמיר' בבעלי' כיון דפטור מכל וכל במה שאומר הריני משלם אינו בכלל דין כלל, ול"ש בי' לומר דהוי כמו נגמר הדין, ולא הוי רק כמתנה בעלמ' ומש"ה לא קנה באמיר' בעלמא עד שישלם וא"כ ליכא נ"מ בבעל בנכסי אשתו אי שואל או שוכר, דב"כ וב"כ לא קנה עד שישלם, אבל באם שלם נ"ל דגם בשמירה בבעלי' זכה בכפל, ובלא"ה אינו מספיק כ"כ דעדיין הו"מ לאשכוחי נ"מ באם הבעל התנה לחייב בפשיעה דבזה בודאי לא הי' מתנה בעלמא וגם מקרי גמר דין, ובזה נ"מ דאם שואל הוי ל"ק באמירה לחוד, ואם שוכר הוי קנה, וע':

    בא"ד ויש ליישבו שכך טוען הנפקד ולכאורה קשה א"כ היכי דייק בסוגי' דב"ק (דף נז ע"ב) מברייתא דהשוכר פרה מחבירו ונגנבה דשוכר כש"ש דמי א"ו דלסטים מזויין גנב הוא, הא י"ל דברייתא ה"ק דהוא טוען דנגנבה בלסטי' מזויין ואח"כ נמצא שאינו כן אלא דנגנב ונמצא הגניב', ואפשר לומר דמדקתני בבריית' ונגנב' ולא נקט סתם ונאנסה משמע דבא לומר דבמה שטען שנגנבה הי' באמת כך ונמצא הגנבה:

    גמרא צריכא דאי תני בהמה וכו' לכאורה בחד סברא הוי מספיק הצריכות' והיינו כפי דברי הרמב"ן הנ"ל דמתני אשמעי' גם הדין דבבאו עדים שפשע לא מקני ליה כפילא, וכן לפמ"ש לעיל דאשמעי' לאביי דאפי' שילם לאחר השבועה ל"מ ולרבא דוקא שילם ממש, א"כ י"ל דאי תני כלי' הו"א דבהמה נפיש טרחייהו ואפי' באו עדי' שפשע או בנשבע ואח"כ רוצה לשלם דקנה, ונ"ל ליישב בודאי במה דלא מצינו דקונה הכפל מה"ת היינו ממציאי' כיון דיש סברא דנפיש טרחייהו מקני לי' ג"כ גם בכה"ג דבאו עדי' שפשע דאטו מסברא היינו יכולים להמציא דין חדש דקונה הכפל במה שלא מצינו אלא דהרמב"ן כ' רק דמתני' נקט לה בש"ת דהוי רבותא יותר, אבל לא למנקט מה"ט בהמה וכלים:

    תד"ה כגון פירות דקל וכו', וא"ת הכא אפי' אי עבידי דאתי וכו' והלא מעות א"ק. נלענ"ד ליישב קושי' תוס' דאפשר לומר דמתני' סבר שעבוד' ד"ת, או כמלוה הכתובה בשטר דמי, וא"כ י"ל שמוכר לו אם יתחייב הגנב כפל וישתעבדו נכסיו מוכר לו זה השעבוד, וכעין מ"ש תוס' (דף נו ע"ב) ד"ה יצאו שטרות, לרבינו חיים כהן וכו' ע"ש, ולזה פריך הש"ס רק דהוי דשלב"ל, ובעיקר תי' תוס' דמסקו הגמרא דמקני ליה גוף הפרה והכפל שלו ממילא, צריך ביאור למאי הלכת' מקנה לו הפרה דהא לא זכה בגופ' רק בכפילא, וביותר מזה כתבו תוס' גיטין (דף מב) בחד תירוצא במוכר עבד מוכה שחין דלא הוי מכירה כיון שאינו שוה כלום, ואינו שוה כלום רק לקנס הוי כמוכר עבד לקנס, אף דמ"מ מוכרו כולו והקנס ממילא שלו, ואף לתירוצא קמא דשם דיכול למוכרו כה"ג, היינו דמ"מ העבד כולו קנוי לו משא"כ הכא שהגוף חוזר ואין להשומר בו רק כפילא הוי בודאי כמוכר לכפילא, וצ"ל כיון שנמכר גם לענין יוקר' דעבידי דאתי אף דאפשר דלא מגנבה ולא מקנה לו, מ"מ ענין השבח היוקר בזה עבידי דאתי, ממילא גם הכפל שלו דקנה כל שבח דמעלמא, ובודאי אלו לא הקנה לו גוף הפרה, רק הפרה לפירותי' לא קנה אותם פירות דלא עבידי דאתי, ולזה כ' תוס' דמקנה לו הפרה גופא רק שמשייר לעצמו דתלי בגופ', והקנין מהני לענין יוקר, וממילא קנה ג"כ הכפל, ועדיין אינו מובן לי כל הצורך לחלק בין מוכר לו פרה לפירותי' דמעלמא דלא מהני אף דשייך לענין היוקר מ"מ לא קנה הכפל, ובין שמקנה לו הפרה גופ' והכפל ממילא אתי, כיון דמ"מ כל שבגופ' לא קנה ואין לו זכות רק בשבח' דמעלמא ונקנה לו רק לפירותי', וע' בש"כ (סי' רצה) שמפרש באמת כוונת תוס' דקנה גוף הפרה שאינה חוזרת בעין לבעלים ע"ש, וצ"ע:

    בא"ד וי"ל דהמקשה סבר דבשעת משיכה הקנה לו הפרה לקנות הכפל לכאורה יש לע' דא"כ כמו דלמסקנא דמקני לו גוף הפרה יש ב' לשונות, אם מקנה לו משעת מסירה, או דלא יקנה עד סמוך לגניבתו, זהו שייך ג"כ לס"ד דמקני ליה הפרה לכפילא, וי"ל דיקנה לו הפרה מעכשיו לכפל, וי"ל ג"כ דמקני לי' סמוך לגניבתו דמה הפרש בזה בין אם מקנה לו הפרה לגמרי או דמקנה ליה הפרה לכפל, וא"כ איך שייך לישנא דאי הכי גיזות וולדות נמי כו' ואמאי פסקא וכו', הא זה קשה בלא"ה לס"ד דמקנה לו במעכשיו הפרה לכפילא, דאמאי לא נימא ג"כ דמקנה לי' לגיזות וולדות נמי דמאי פסקא, וצ"ל דודאי לס"ד דמקנה לו הפרה לכפילא י"ל הסבר' כפשוטו דלא מקנה לו רק הריוח שגרם הגניב' כיון דשומר נפטר ע"י הגניבה ומשלם לו הקרן, ומש"ה מקנה לו הריוח שבא ע"י הגניב' דהיינו הכפל, אבל גיזות וולדות אין זה הריוח מכח הגניב', ובאמת לס"ד גם יוקרא ל"ק, אבל במה דשנינן דמקני לי' גוף הפרה שייך הקושי' גיזות וולדות, ומוכרח לחלק דשבח דגופ' לא אקני לו וא"כ ממילא יוקרא קנה דהוי שבח דעלמא כדאמרי' לגבי כיפי והיינו לפי המסקנא, וכן מצאתי אח"כ בחי' הרשב"א גיטין שהקשה בפשוטו דאמאי צריך לשנויי דמקנה לו גוף הפרה ולא קאמר דמקנה לו הפרה לכפילא, ולא הי' קשה מאי פסקא, ומתרץ דא"א להקנות הפרה לכפילא כיון דאינו יונק מגופ' של פרה כמו דא"א להקנות עבד לקנס ע"ש הרי דס"ל לפשוט דאי מקנה לכפילא לחוד ליכא למיפרך מאי פסק' והיינו כנ"ל: אמנם לפ"ז תמוה מאוד דהא לאידך צד דיכול למכור עבד לקנס ממילא יכול להקנות פרה לכפילא וקיימי' בפשטא דלא מקני לו רק כפל שהריוח בא מחמת הגניב', א"כ האיך פשטינן לרבא לקמן גבי כיפי ממתני' דזכה ביוקר הא לכאורה הוי ספיקא דדינא ותלי' באיבעי' דמוכר עבדו לקנס דאם יכול להקנות קיימי' כפשוטו דהקנה לו רק כפל לחוד דהריוח מחמת הגניבה ולא זכה כלל ביוקר, ולאידך צד דא"י למכור עבד לקנס מוכרח לומר דמקנה לו גוף הפרה וצריכים לבוא לחילוק משבח דגופ' כו' ממילא זכה ביוקר, א"כ דינא דיוקר הוי ספיקא דדינא. והנה בנ"י כ' בפירושו דמתני' או שאבדו דאף באבידה דל"ש כפל נקט לה משום יוקרא, לכאורה תמו' דא"כ גם לס"ד ידענו דזכה ביוקר דמוכח כן מדקתני או שאבדו, וא"כ לס"ד תקשי גיזות וולדות נמי דאם היינו אומרי' דלס"ד מקנה לי' הפרה לשבח' סמוך לגניבות' גם למסקנא דמקני לו גוף הפרה נוכל לומר כן, ואיך תלי' בזה בויכוח המקשן עם התרצן באם מקנה לו גוף הפרה או לשבחא, ובאמת היה נראה בדעת הראשונים דמפרשו כפשוטו דלס"ד מקני לו בשעת תשלומין דהכי דייק מלישנא דהרשב"א גיטין דהעמיד קושייתו על התי' דאמאי לא משני דהקנה לו הפרה לכפילא ולא הי' קשה מאי פסק', ולא הקשה בפשוטו על המקשן דהא פרה לכפילא לא הוי דשלב"ל, מזה נרא' דלס"ד מקנה לו בשעת תשלומין הכפל, אבל לא ידענו מה יענה על קושי' תוס' במה יכול להקנות הא לא משך, ואפשר לומר בכוונת הנ"י ע"פ קושי' מהרש"א על תוס' דאמאי לא פירשו דמיירי בטוען ט"ג באבידה, ותי' דא"כ איך שקיל וטרי בב"ק לדחות לדין דטוען ט"ג באבידה הא מוכח כן ממתני', וא"כ י"ל דגם הנ"י אינו רוצה לפרש מה"ט בטוען ט"ג באבידה כי היכי דלא נפשוט דין זה ממתני' מש"ה כ' לענין יוקר' והיינו לפי האמת, אבל לס"ד ס' דיוקר' לא קנה, ובאמת מתני' דאו שאבדו היינו לענין טוען ט"ג באביד' ובאמת לאותו ס"ד הי' נפשוט דינ' דטוען ט"ג ממתני' אלא דסוגי' דב"ק קאי למסקנא ואפשר לפר' לענין יוקרא: בדרך אחר נ"ל דלכאורה הא דמשני הש"ס נעשה כאומר לכשתגנב וכו' אף דהוי ספק אם יוגנב, מ"מ מהני למה דקיי"ל דהיכא דאינו פוסח על ב' סעיפים ומתנה התנאי רק על דבר א' הדין דיש ברירה, כמ"ש הר"ן פ"ב דגיטין בשם הרמב"ן דמה"ט מהני באומר ה"ז גיטיך מעכשיו אם מת, ואולם לפמ"ש המהרש"א בגיטין שם דבאומר ה"ז גיטיך שעה א' קודם מיתה כיון דאומר שיהא הגט שעה א' מבין השעות בזה הוי כמו לאיזה שתצא בפתח תחילה דקי"ל א"ב, וא"כ יקשה לכאורה בלישנא ב' דהוי כאומר סמוך לגניבתו הא בזה קיי"ל דאינה קונה דא"ב, וצ"ל באמת כמ"ש המהרש"א בסוגי' דהוי כאומר לו סמוך לגניבתו והוי כמו כל התנאים דעלמא דלא כפי' רש"י דכאומר בשעת המסירה דיקנה סמוך לגניבתו, ולפ"ז י"ל גם לס"ד זכה ביוקרא אלא דלס"ד דהיינו סבורי' דמקנה לו הפרה לשבח' ובזה היינו אומרי' בפשוטו דכאומר לו בשעת המסירה שיקנה הפרה במעכשיו ושבחי' אשר יבואו אחר הגניבה או אחר התשלומי' דמסתמא אינו רוצה להקנות לו רק משעת גניבה דגרם פסיד' להשומר מש"ה מקנה לי' גם הריווח שמעת ההוא ובזה ליכא קושיא דא"ב, דהא לא אתינן עלי' בתורת תנאי רק דהקנה לו השבחי' של אחר הגניב', וא"כ ממילא ל"ק מבריית' דחוץ מגיזות וולדות די"ל דהבריית' מיירי מגיזות וולדות דקודם הגניב', אבל למה דהוי דשלב"ל והיינו אף באומר לשבחי' מ"מ אותו שבח דלא עבידי דאתי לא יכול להקנות והוצרך לשנויי דמקני לי' גוף הפרה ממילא א"א לומר דהוי כאומר בשעת מסירה שיקנה סמוך לגניב' דהא בזה קיי"ל דא"ב, ולומר דהוי כאומר סמוך לגניבתו לא הי' נרא' לל"ק דעיקר האמירה הוי רק בשעת שמסרה לידו ועושה מעשה, אע"כ דמקני לי' לגמרי במעכשיו ומש"ה פריך א"ה גיזות וולדות נמי, ולישנא ב' הוא דמחדש דנעשה כאומר סמוך לגניבתה פרתי יהי' קנויה לך כמ"ש המהרש"א.

    בא"ד אבל הכא לא עביד' דאתי, אפי' לר"מ לא קני לפ"ז הא דאמרי' אפי' לר"מ לא משום דלרבנן אף בלא חילוק דעבידי דאתי א"י להקנות דהא היכא דהוי כמו דקל לפירותיו גם לרבנן מהני, אלא דקאמר לרווחא דמילתא דדלמא אפי' לר"מ ל"ק, ואולם בגיטין כ' תוס' בביאור יותר וז"ל דלא דמי לפירות דקל דפירות יוצא מגוף הדקל ועבידי דאתי וכו' והיה נראה הפשט בכוונת דבריהם דהאיבעי' הוא אם עבד לקנס הוי כמו דקל לפירותיו דאף בדבר שא"י ממנו הוי כמו דקל לפירותיו וממילא גם לרבנן קונה, או דהיכא דאינו יוצא מגופו ל"ש כלל לומר דיקנה עבד לקנס כיון דאין הקנס יוצא מגופו וממילא ודאי לרבנן לא קנה דמדין דקל לפירותיו ליכא למיתי עלה כיון דא"א מקנ' דשבל"ל, אבל לר"מ הי' אפשר לומר דנהי דמדין דקל לפירותיו לא קנה מ"מ קנה מצד הקנאת הקנס בעצמותו ולזה אמר דאפי' לר"מ לא קנה בקנין הקנס בעצמו כיון דלא עבידי דאתי. אמנם נלענ"ד דא"א לפרש כן דהא תינח באיבעי' דגיטין הי' אפשר לומר דאם הי' הקנס עבידי דאתי דקנה מצד קנין הקנס בעצמותו, והיינו היכא דהקנה לו אג"ק, אבל בסוגיא דידן בכפל דלא הקנה לו כלל במפורש רק דאמדי' דעת הבעלים וממילא לא הוי קנין בפנינו רק משיכת הפרה ותשלומי' שמשלם השומר, וא"כ למאי הוצרך לדין דלר"מ לא קנה כיון דלא עבידי דאתי הא בפשוטו לאותו צד דא"א לדון מכח דקל לפירותיו כיון דאין הקנס יוצא מגופו ממילא במה קנה הכפל הא לא משך הכפל ובמעות א"י להקנות הכפל, לזה הי' נראה לומר דמה דכתבו תוס' בגיטין אבל קנסא מעלמא אתי ולא עבידי דאתי, היינו דמה דעבידי דאתי כיון דבודאי אתי הוי כמו יוצא מגופו והוי כאלו כח השבח ההוא בגוף העבד דאף שא"י מגופו מ"מ כיון דעבידי דאתי כאלו יוצא מגופו הוא, מש"ה נקט הש"ס דקנס וכפל כיון דהוי לא עבידי דאתי וגם א"י מגופו דלא קנה, אמנם ג"ז נסתר מדברי הרשב"א גיטין דכ' ג"כ כדברי תוס' והקשה עלה מהא דיכול למכור חורבה לאוירה אף דא"י מגופו והא בחורב' דהאויר' בודאי אתי' אעפ"כ הקשה דיהי' הדין דא"י להקנות ולזה בהכרח הוכרחנו לדחוק דעיקר היסוד כך הוא דבדבר שא"י מגופו אם הוא בעצמותו לאו בר הקנאה הוא כלל א"י להקנותו בדרך גררא ע"י גוף החפץ כעין דקל לפירותיו, אבל אם הוא בעצמותו בר הקנאה יכול להיות ג"כ בלא קנין המיוחד לו ע"י הקנאת גוף החפץ שיקנה החפץ לשבח' דכיון דשייך בו התפסת קנין נגרר הוא בתר קנין דגוף החפץ, ולזה נקטו תרווייהו דא"י מגופו ולא עבידי דאתי, והיינו דבדקל לפירותיו אף דלרבנן דר"מ הפירות לחודייהו אין נתפס בהם קנין כלל כיון דאין בעולם, מ"מ יכול להקנות ע"י הדקל כיון דיוצא מגופו וכן בהיפוך בקנס ובכפל אם הי' הדין דלר"מ יכול להקנות הכפל והקנס בעצמותו ע"י קנין אג"ק והי' יכול להקנותם ג"כ ע"י העבד והפרה דמקנה העבד והפרה לקנס, ומש"ה הוצרך הש"ס למנקט בדרך זה כיון דלא עבידי דאתי גם לר"מ אין להם קנין בעצמותו, ול"ש בהו התפסת קנין מש"ה לא מהני עבד לקנס וגרע מדקל לפירות דלרבנן דהתם יוצא מגופו משא"כ בקנס ומדקדק שפיר לישנא דהש"ס ואפי' לר"מ דהיינו דלרבנן אף אם היה הקנס עבידי דאתי לא מהני כיון דאינו בר התפסת קנין א"י להקנות ע"י עבד ופרה לקנס, אלא דאפי' לר"מ ג"כ בעצמותו לאו בר קנין הוא כיון דלא עבידי דאתי, ולזה הקשה הרשב"א שפיר מחורב' דהא התם ג"כ אויר לאו בר הקנאה כיון דאין בו ממש, וגם אינו יוצא מגופו ואעפ"כ מהני, בזה נלענ"ד מה דקשה לכאורה בדברי תוס' דנקטו בקושייתם אפי' דעבידי דאתי האיך יקנה הכפל במעות ששילם הא מעות אינם קונות והיינו ע"כ דכוונתם דאלו הי' מעות קונות אף דפשיט' דאין שייך להקנות תשלומי כפל במעות, מ"מ הי' אפשר לומר דבשעה ששילם מקנה לי' הפרה לכפילא, ולכאורה קשה הא אף אי קונה הפרה לכפילא הא כיון דבשעת ההקנאה היינו בשעה ששילם כבר נגנב א"כ איך יזכה בכפל במה שקונה הפרה לכפילא אחר שנגנב, אח"כ מצאתי שעמד בזה הפ"י, ולפי' הנ"ל ניחא די"ל דאם הי' מעות קונות הי' אפשר לומר דמקנה לו אף הפרה, או פרה לשבח יוקרא וגם מקנה לו תשלומי כפל, וכיון שמקנה לו הפרה ותשלומי כפל בב"א והקנין מעות נתפס על הפרה ונתפס ג"כ על הכפל כמו במקנה לו מעות ומטלטלי' בחליפי', והש"ס פריך דכפל לאו בר הקנאה כלל וא"י להתפס בקנין א' עם הפרה דהוי כמו קני את וחמור, ולזה הוצרכו להקשות מכח הדין דמעות אין קונות ולא קנה אפי' הפרה: ובדרך מרווח יותר היה נ"ל למה שכתבנו לעיל דלפ"מ דנקט הנ"י דאו שאבדו קאי לענין יוקר ממילא גם לס"ד דזכה ביוקר, ואעפ"כ פריך הש"ס דלא ליזכי בכפילא דאם מקני לו הפרה לשבחא אף דנכלל בו גם שבח דעבידי דאתי, מ"מ השבח דלא עבידי דאתי לא קנה, ובלאו דברי הנ"י לכאורה מוכח כן מדהוצרך בלישנא בתרא למימר דמקנה סמוך לגניבה וצריכין לדחוק דקיימא באגם לא קנה, ואמאי לא משני בפשיטות דמקנה לי' הפרה במעכשיו לשבח דלאחר הגניבה, וגם יוקר' וגיזות וולדות בכלל, ואף די"ל דגם יוקר' וגיזות וולדות דלאחר גניבה מקרי לא עבידי דאתי משום ב' מי יימר, הא' מי יימר דמגנב' והב' מי יימר דמשתכח גנב, מ"מ נלענ"ד כיון דעכ"פ השבת עבידי דאתי בעולם היינו היוקר והגיזה, אף דאפשר שלא יזכה בהם השומר מ"מ לא מקרי דבר שאינו בעולם, [ודוקא כפל דאי לא מגנב ולא משתכח הגנב אין הכפל כלל בעולם] אע"כ דמ"מ הכפל דלא עבידי דאתי לא קנה: והנה הסמ"ע [סי' ר"ג] הביא בשם המרדכי דבמקנה לו מטלטלי' ומעות בחליפי' אף דמטבע אינו קונה בחליפי' מ"מ כיון דנקנו המטלטלי' קנה גם המעות, אף דקיי"ל קני את וחמור קנה מחצה, היינו משום דאין קנין לחמור כלל, אבל מעות דבר קנין הוא קנה הכל, ולפ"ז י"ל בפשוטו דהאיבעי' הוא ביסוד אם שייך כלל קנין פרה לכפילא כיון דא"י מגופו, אלא דהי' מקום לומר כיון דמקנה גם הפרה ליוקר' דמקרי יוצא מגופו ממילא זכה גם בכפל כסברת המרדכי הנ"ל, ולזה קאמר דכפל לחודא לאו בר הקנאה הוא אף לר"מ כיון דלא עבידי דאתי והוא כמו קני את וחמור ולא קנה הכפל, ובסוגי' דגיטין דמקנה רק הקנס י"ל דמיירי בהקנאה אג"ק דהוא ראוי לקנות הקנס בעצמותו ובכפל, י"ל כיון דקונה היוקרא קנה גם את הכפל, ונכון בעזה"י:

    Chiddushei Rabbi Akiva Eiger on Bava Metzia 33b · Sefaria

    Ben Yehoyada

    הֱוֵי זָהִיר בַּתַּלְמוּד, שֶׁשִּׁגְגַת תַּלְמוּד עוֹלָה זָדוֹן נראה לי בס"ד זָדוֹן [67] גימטריא ס"ז וכן בִּינָה [67] גימטריא ס"ז לרמוז מי שיש לו בינה אז כל מה שעושה נחשב לו זדון דהחשבון של זה וזה הוא שוה. וידוע כי השוגג נקרא חֵטְא ואם תוסיף על חֵטְא [18] מספר מ"ט [49] יהיה מספר זָדוֹן [67]. ובזה יובן בס"ד לֹא יִתֵּן לְעוֹלָם מֹט לַצַּדִּיק (תהלים נה, כג) 'מֹט' כתיב לרמוז כי הקדוש ברוך הוא שומר הצדיקים ואינו מניח שיבא השוגג שלהם מן גדר חֵטְא לגדר זָדוֹן על ידי שיהיה נוסף מֹט על חטא.

    "מְנַדֵּיכֶם", אֵלּוּ עַמֵּי הָאָרֶץ פירוש שהתלמידי חכמים שנואין ומתועבין להם כנדה. והא דהמשילם לנדה, מפני כי הנדה מתועבת בימי טומאתה וסופה להטהר ותדבק בבעלה כן אלו עמי הארץ סופם להטהר ולהדבק בחכמים וכמו שנאמר (ישעיה סו, ה) וְנִרְאֶה בְשִׂמְחַתְכֶם דעל כולם נאמר שמשתוקקים לראות בשמחת התלמידי חכמים וסופם לשמוח בשמחתם.

    שֶׁמָּא תֹּאמַר אָבַד סִבְרָם וּבָטַל סִכּוּיָם? תַּלְמוּד לוֹמַר: "וְנִרְאֶה בְשִׂמְחַתְכֶם" (ישעיה סו, ה). נראה לי בס"ד אָבַד סִבְרָם קאי על בעלי מקרא ובעלי משנה שלא למדו התלמוד שהוא המסביר סברה לדברי המקרא ולדברי המשנה וכל הלימוד של הגמרא הוא אסבורי מסבר וכל אדם קבלה נשמתו מהר סיני הסברה של למוד הגמרא, ולזה אמר שמא תאמר כיון דאלו לא עסקו בתלמוד שהוא הגמרא ששם הסברה אבד חלק הסברה אשר קבלה נפשם בהר סיני. ואומרו בָּטַל סִכּוּיָם קאי על עמי הארץ וסכויים קאי על השכר של עולם הבא כי עיקר התענוג שם הוא בראיה כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות יז.) צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנין מזיו השכינה והיינו בראיה וסכויים הוא לשון ראיה כלשון חכמים שבתלמוד וְשֶׁמָּא תֹּאמַר כיון דאלו עמי הארץ לא למדו כלל לא מקרא ולא משנה אבד עונג הראיה שלהם בעולם הבא תַּלְמוּד לוֹמַר ' וְנִרְאֶה בְשִׂמְחַתְכֶם ' כי לבסוף כולם יתקנו וכולם יראו בשמחה של התלמידי חכמים שהיא תהיה בראיית פני השכינה שגם להם יהיה חלק בשמחה זו. ומה שהיו אומרים מעיקרא לְמַעַן שְׁמִי יִכְבַּד הֳ ' קשא גבי עמי הארץ מה יש בידם דבר שיכבד בו ה'? ונראה לי בס"ד על פי מה שאמר הכתוב וְרָאִיתִי אָנִי שֶׁיֵּשׁ יִתְרוֹן לַחָכְמָה מִן הַסִּכְלוּת כִּיתְרוֹן הָאוֹר מִן הַחֹשֶׁךְ (קהלת ב, יג) על כן אם היו הכל חכמים לא היה נראה כבוד לחכמה בעולם אחד ממאה ממה שיש לה עתה בהיות נמצאים עמי ארצות ונמצא על ידי עמי ארצות יתגלה כבוד החכמים שהוא כבוד התורה וכבוד התורה הוא כבוד השם יתברך.

    Ben Yehoyada on Bava Metzia 33b · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Bava Metzia, daf 33, Amud Bet, about 279 words in 14 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 14 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 122 words

      Opens “בימי רבי נשנית משנה זו, שבקו כולא…”

      Named: רבי נשנית.

    2. Segment 218 words

      Opens “מאי דרוש? כדדריש רבי יהודה ברבי אלעאי,…”

      Named: רבי יהודה ברבי אלעאי.

    3. Segment 332 words

      Opens “״הגד לעמי פשעם״ אלו תלמידי חכמים, ששגגות…”

    4. Segment 432 words

      Opens “דרש ר' יהודה בר' אלעאי מאי דכתיב…”

    5. Segment 522 words

      Opens “שמא תאמר פסק סברם ובטל סיכוים ת"ל…”

    6. Segment 64 words

      Opens “הדרן עלך אלו מציאות…”

    7. Segment 720 words

      Opens “מתני׳ המפקיד אצל חבירו בהמה או כלים…”

    8. Segment 816 words

      Opens “נמצא הגנב משלם תשלומי כפל טבח ומכר…”

    9. Segment 919 words

      Opens “נשבע ולא רצה לשלם נמצא הגנב משלם…”

    10. Segment 109 words

      Opens “גמ׳ למה ליה למתני בהמה ולמה ליה…”

    11. Segment 1126 words

      Opens “צריכי דאי תנא בהמה הוה אמינא בהמה…”

    12. Segment 1229 words

      Opens “ואי תנא כלים הוה אמינא כלים הוא…”

    13. Segment 1328 words

      Opens “מתקיף לה רמי בר חמא והא אין…”

    14. Segment 142 words

      Opens “אבל הכא…”

    Sages named on this page

    • Rabbi Yehuda bar Ilai · Third Generation of Tannaim

      Rabbi Yehuda bar Ilai was a prominent Tanna, a student of Rabbi Akiva and Rabbi Elazar ben Azarya, known for his piety,…

      Source: Bava Metzia 33b · Segment 4 — “דרש ר' יהודה בר' אלעאי מאי דכתיב (ישעיהו סו,…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Bava Metzia 33b

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026