Talmud Builders

    Bava Metzia 109a

    Back to index

    English translation — Bava Metzia 109a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1MISHNA: One who receives a field from another to cultivate for a few years, i.e., fewer than seven, may not plant flax in it, as flax greatly weakens the soil, and if a sycamore tree was growing in the field, he does not have rights to the beams fashioned from the branches of the sycamore tree. Therefore, he may not cut down its branches for his own use, as it takes many years for new ones to grow. If he received the field from him for seven years, in the first year he may plant flax in it, and he does have rights to the beams fashioned from the branches of the sycamore tree.

    2GEMARA: Abaye says: Although he does not have rights to the beams fashioned from the branches of the sycamore tree, he does have rights to the value of the enhancement of the sycamore tree, i.e., the value of its growth that occurred while he was cultivating the field. And Rava says: He does not even have rights to the value of the enhancement of the sycamore tree.

    3The Gemara raises an objection to Rava’s opinion from a baraita : With regard to one who receives a field from another to cultivate and his time to leave arrives, the court appraises its value for him. What, is it not that the court appraises for him the value of the enhancement of the sycamore or other trees? The Gemara responds: No, the court appraises for him the value of the vegetables and beets left in the field.

    4The Gemara challenges: If it is referring to vegetables and beets, let him uproot and take them. The Gemara explains: It is referring to a case where the market day has not yet arrived, so that if he uproots them now he will not be able to sell them. He therefore leaves them for the owner of the land and receives money instead.

    5The Gemara suggests: Come and hear another proof from a baraita : In the case of one who receives a field from another to cultivate and the Sabbatical Year arrived, the court appraises it for him. The Gemara first expresses puzzlement over the baraita itself: Does the Sabbatical Year release land from the one who contracted to cultivate it? The arrangement is in effect it during this time, so why is there a need for an appraisal? The Gemara responds: Rather, say that the baraita reads as follows: In the case of one who receives a field from another to cultivate and the Jubilee Year arrived, the court appraises it for him.

    6The Gemara asks: But still, this is difficult; does the Jubilee Year release the term of a contractor? The Merciful One states: “Permanently” (Leviticus 25:23), which indicates that only land that was permanently sold returns to its owner, whereas land that was rented does not revert to the owner at the Jubilee Year. Rather, say that the baraita reads as follows: In the case of one who purchases a field from another and the Jubilee Year arrives, the court appraises it for him.

    7And if you would say that so too here it means that the court appraises it for him with regard to vegetables and beets, this cannot be, as vegetables and beets in the Jubilee Year are ownerless. This is because the Jubilee is like the Sabbatical Year in that any produce that grows is ownerless and may be taken by anyone. Rather, is the baraita not referring to the enhancement of the value of the sycamore that occurred during the time he had owned the field? It must be referring to this, and therefore presents a difficulty to Rava.

    8Abaye interpreted the baraita so that it is in accordance with the opinion of his disputant Rava: There it is different, as the verse states: “Then the house that was sold shall go out …in the Jubilee” (Leviticus 25:33), which teaches that the house or field that was sold returns to its owner, but the value of its enhancement does not return, but remains with the buyer. The Gemara asks: If so, let us derive from it a general halakha that the value of enhancement need not be returned. The Gemara answers: The two cases are dissimilar, as there, in the baraita , it is a full-fledged sale, and the Jubilee released it, as it is a release of the King, a Divine decree. Since the buyer had been in full ownership of the field, he keeps the value of the enhancement that occurred while it was his. By contrast, one who receives a field to cultivate is not an owner.

    9The Gemara relates: Rav Pappa received land as a contractor for growing hay. During the time he was cultivating it, palm trees sprouted in the ground. When he left the land he said to the owners of the field: Give me the value of the enhancement to the field from the palm trees. Rav Sheisha, son of Rav Idi, said to Rav Pappa: If that is so, i.e., if your claim is justified, then in a situation where there was a palm tree and it grew thick, so too would the Master, i.e., Rav Pappa, want to be paid for the value of the tree’s enhancement? Rav Pappa said to him: There, in that theoretical case, the cultivator did not descend to the field with that possibility in mind, as the cultivator considered only the consumption of the date palm’s fruit, not its growth. Here, in my case, I did indeed descend to the field with this in mind, as I anticipated receiving compensation for any growth of the field.

    10The Gemara asks: In accordance with whose opinion did he make this statement? Is it not in accordance with the opinion of Abaye, who says that he does have rights to the value of the enhancement of the sycamore? The Gemara refutes this claim: You may even say that he holds in accordance with the opinion of Rava, as there the cultivator suffers no loss when the sycamore grows in the field, so he is not entitled to the value of the enhancement as compensation. By contrast, here there is a loss, as the palm trees that sprouted occupied space designated for hay.

    11Rav Sheisha said to Rav Pappa: But here too, the owner of the field can say: What loss have I caused you? I have caused you to lose a handful of hay. Take a handful of hay and go. Rav Pappa said to him: I claim that I grew garden saffron there. He claimed that he lost land that he could have used for the cultivation of expensive produce, not only hay. Rav Sheisha said to him: Even so, you admit that you wanted the land for other plantings, not to plant palm trees, and you have thereby revealed your intention that you acted so as to take the produce and leave. Take your garden saffron and leave, as you have rights only to the value of wood alone. Since you did not mean to grow these trees, you are entitled only to the price you could have received for the palm trees had you had uprooted them and sold them as wood during the time you cultivated the field.

    12The Gemara relates another incident: Rav Beivai bar Abaye received land to cultivate and he surrounded it with a fence made of earth. In the meantime, trees sprouted in it. When he left the field he said to the owners: Give me my value of the enhancement of the trees that sprouted. Rav Pappi said: Is it because you come from unfortunate people that you say unfortunate and unsound words? Abaye’s family came from the family of Eli, whose descendants were sentenced to die at a young age. Rav Pappi explains: Even Rav Pappa said only that he is entitled to the value of the enhancement of the palm trees when he has suffered a loss, as they take up part of the field. Here, by contrast, what loss do you have? As the trees sprouted in a place that would have been left unplanted, you have not lost anything and you are not entitled to compensation.

    13§ The Gemara relates: Rav Yosef had a certain planter whose job it was to plant trees, similar to a sharecropper. He died and left behind five sons-in-law. Rav Yosef said: Until now I had to deal with only one person; now there are five. Until now they did not rely on each other to plant the trees and did not cause me a loss, as the responsibility was their father-in-law’s, but now that they are five they will rely on each other to plant the trees and cause me a loss. In light of these considerations, he decided to discontinue the agreement with them. Rav Yosef said to them: If you take the value of your enhancement that you brought to the field and remove yourselves, all is well, but if not, I will remove you without giving you the value of the enhancement.

    14Rav Yosef explains his statement: As Rav Yehuda says, and some say it was Rav Huna, and some say it was Rav Naḥman: With regard to this planter who died, his heirs may be removed without receiving the value of the enhancement. The Gemara comments: But this is not correct, as the halakha is not in accordance with this opinion.

    15The Gemara relates another incident. There was a certain planter who said to the owner: If I cause a loss to the vineyard by ruining its plants I will leave the field. Ultimately, he indeed caused a loss to the plants, but some enhancement from the time he began did still exist. Rav Yehuda said: He leaves without receiving payment for the enhancement, while Rav Kahana said: He leaves and takes the payment for the enhancement resulting from his work. And Rav Kahana concedes that if he said: If I cause a loss I will leave without receiving payment for the enhancement, he indeed leaves without receiving payment for the enhancement. Conversely, Rava said: A promise of this kind, which he does not expect to have to fulfill, is a transaction with inconclusive intent [ asmakhta ], and the halakha is that an asmakhta does not effect acquisition and is therefore not legally binding.

    16The Gemara asks: And according to Rava, in what way is it different from that which we learned in a mishna (104a) that the recipient of the field stipulates: If I let the field lie fallow and do not cultivate it I will pay with the best -quality produce, in which case he is obligated to fulfill his promise? The Gemara answers: There, he pays for the loss he caused, while here, we deduct from him the loss that he caused, and we give him the other portion of the money. He does not forfeit all that was due to him just because some of his plantings were unsuccessful.

    17The Gemara relates that Runya was the planter of Ravina. He caused a loss, and Ravina removed him from his field. Runya came before Rava and said to him: Let the Master see what Ravina has done to me. Rava said to him: Ravina did well, as you caused him a loss. Runya said to him: But Ravina did not warn me beforehand. How can he force me to leave without prior warning? Rava said to him: In this case it is not necessary to provide a warning. The Gemara comments: Rava conforms to his line of reasoning, as Rava said: With regard to a teacher of children, a planter, a ritual slaughterer, and a bloodletter,

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    מתני' לשנים מועטותפחות משבע שנים:

    לא יזרענה פשתןשזרע פשתן מכחיש בארץ הרבה ואינה חוזרת ליושנה עד שבע שנים והא לא מיתוקמא אלא בחכירות דאי בקבלנות מאי דבעי ליזרע שהרי הבעלים חולקין בו:

    ואין לו בקורות שקמהעץ סרק הוא וקוצצין ענפיו לקורות הבנין והן חוזרין וגדילין ופחות מז' שנים אין נעשות קורות הלכך קיבלה לפחות משבע שנים לא יקוץ קורות שבה דלאו אדעתא דקורות נחית דבשנים מועטות אינם חוזרים לקורות אבל קיבלה לז' שנה ראשונה זורעה פשתן וקוצץ שנה ראשונה שקמה שבה:

    גמ' שבח שקמה יש לועשו והשביחו שמין לו שבחם לכשיסתלק:

    לצמיתות אמר רחמנאמי שאילולי יובל היתה נצמתת דכתיב (ויקרא כ״ה:כ״ג) והארץ לא תמכר לצמיתות:

    וניגמר מיניהדמקבל:

    התם זביני מעליא הואוכל כמה דאשבחא ארעא ברשותיה אשבחא וארעא דהדרא משום דיובל אפקעתא דמלכא הוא ומאי דלא פקע מלכא לא מפקע ממכר אפקע שבחא לא פקע:

    קדחי בה תאליצמחו בה אילנות:

    דיקלא ואליםקיבל הימנו אילן לפירותיו כך וכך שנים ונתעבה והגבירו עיקרו ה"נ וכו':

    לאו אדעתא דהכי נחתאלא לאכילת פירות הכא אדעתא דהכי נחת לכל אשר יצמח בה:

    התם לית ליה פסידאכל מה שהשביח שקמה לא מנע ממנו חרישה וזריעה:

    ידא דאספסתאמקום הדקלין היה זורע אספסתא ידא כמו (במדבר ב׳:י״ז) איש על ידו:

    אנא כורכמא רישקא רבאיאני הייתי מגדל במקומן כרכום שדמיו יקרין:

    א"למדקאמרת כורכמא רישקא רבאי שהוא דבר הנקצר בכל שנה ולא אמרת אנא תאלי הייתי נוטע בה למישקל שבחייהו גלית אדעתך דלא נחתת להא ארעא אדעתא למיעבד בה מידי דבר קיימא למישם ליה שבחיה ומפיק אלא מידי דתיעקריה ותישקליה ותיזיל כי מסתלקת שקול כורכמך רישקך אותו כורכמא רישקא דהיינו תאלי שקיימו בה עקור אותו ולך וכשתבא לעקור אינו אלא עצים וזה יתן לך דמי עצים:

    אהדר ליה משוניתאהגביהו סביב גבוליה כעין שן הר:

    קדחי ביה זרדתאבההיא משוניתא צמחו בה אילנות של עוזרדין קורמיי"ר בלעז:

    ממולאימבית עלי שהיה ממשפחה רעועה:

    אמריתו מילי מולייתאדברים גבנונים לשון מוליא במוליא במו"ק (דף י:) גבשושית:

    אפילו רב פפאדבעי שכר שבחא דתאלי:

    דאית ליה פסידאשצמחו במקום הראוי לזריעה:

    הכא מאי פסידא איכאבמשוניתא אין דרך לזרוע:

    שתלאנוטע כרם בקרקע בעל הבית ועליו להיות אריס כל הימים ונוטל מחצה בפירות:

    אפסידמאי דאשבח כבר מיהו אכתי הוה שבחא ומיסתלקנא דקאמר בלא שבחא קאמר:

    ורב כהנא אמר וכו'דה"ק אי מפסידנא מסתליקנא על כרחי ושקילנא מאי דאשבחי:

    לא קניאואפילו אמרת הכי לא מסלקינן ליה בלא שבחא:

    מאי דאפסיד מנכינן ליהשיימינן מאי דמטי לבעל הבית בהפסד ומנכינן ליה מחלקו דשתלא בשבח:

    אומנאמוהל תינוקות:

    כמותרין ועומדין דמילסלקינהו:

    מקרי דרדקיפסידא דלא הדר הוא דשבשתא כיון דעל על:

    בבא מציעא 109 עמוד א

    Mishna

    1המקבל שדה מחבירו לשנים מועטות לא יזרענה פשתן, ואין לו בקורות שקמה. קיבלה הימנו לז' שנים שנה ראשונה יזרענה פשתן, ויש לו בקורות שקמה.

    Gemara

    2אמר אביי: בקורות שקמה אין לו, בשבח שקמה יש לו. ורבא אמר: אפילו בשבח שקמה נמי אין לו.

    3מיתיבי: המקבל שדה מחבירו והגיע זמנו לצאת שמין לו. מאי לאו: שמין לו בשבח שקמה? לא, שמין לו ירקא וסילקא.

    4ירקא וסילקא נעקור ונשקול! בדלא מטא יומא דשוקא.

    5ת"ש המקבל שדה מחבירו והגיע שביעית, שמין לו. שביעית מי קא מפקעא ארעא? אלא אימא: המקבל שדה מחבירו והגיע יובל, שמין לו.

    6ואכתי, יובל מי מפקעא קבלנות? לצמיתות אמר רחמנא! אלא אימא: הלוקח שדה מחבירו והגיע יובל שמין לו.

    7וכי תימא ה"נ שמין לו בירקא וסילקא? סילקא וירקא ביובל הפקירא הוא! אלא לאו, שבח שקמה!

    8תרגמא אביי אליבא דרבא: שאני התם, דאמר קרא: ״(ויקרא כה״, לג) ״ויצא ממכר בית״. ממכר חוזר, שבח אינו חוזר. ונגמר מיניה? התם זביני מעליא הוא, ויובל אפקעתא דמלכא היא.

    9רב פפא קביל ארעא לאספסתא. קדחו בה תאלי. כי קא מסתלק, אמר להו: הבו לי שבחא. א"ל רב שישא בריה דרב אידי לרב פפא: אלא מעתה, דיקלא ואלים, ה"נ דבעי מר שבחיה? א"ל התם לאו אדעתא דהכי נחית, אנא הכא אדעתא דהכי נחיתנא.

    10כמאן? כאביי, דאמר: בשבח שקמה יש לו. אפילו תימא כרבא, התם לית ליה פסידא. הכא איכא פסידא.

    11א"ל מאי פסדתיך ידא דאספסתא, שקול ידא דאספסתא וזיל! אמר ליה: אנא כורכמא רישקא רבאי. א"ל גלית אדעתך דלמשקל ואסתלוקי עבדת שקל כורכמא רישקא וזיל, אין לך אלא דמי עצים בלבד.

    12רב ביבי בר אביי קביל ארעא ואהדר ליה משוניתא, קדחו ביה זרדתא. כי קא מיסתלק אמר להו: הבו לי שבחאי. אמר רב פפי: משום דאתיתו ממולאי אמריתו מילי מולייתא?! אפילו רב פפא לא אמר אלא דאית ליה פסידא, הכא מאי פסידא אית לך.

    13רב יוסף הוה ליה ההוא שתלא, שכיב ושבק חמשה חתנוותא. אמר עד האידנא חד, השתא חמשה. עד האידנא לא הוו סמכו אהדדי ולא מפסדו לי, השתא חמשה סמכו אהדדי ומפסדו לי. אמר להו: אי שקליתו שבחייכו ומסתלקיתו מוטב, ואי לא מסליקנא לכו בלא שבחא.

    14דאמר רב יהודה, ואיתימא רב הונא, ואיתימא ר"נ האי שתלא דשכיב יורשים דיליה מסתלקין להו בלא שבחא. ולאו מילתא היא.

    15ההוא שתלא דאמר להו: אי מפסדינא מסלקנא אפסיד. אמר רב יהודה: מסתלק בלא שבחא. רב כהנא אמר: מסתלק ושקיל שבחא. ומודה רב כהנא דאי אמר אי פסידנא מסתלקנא בלא שבחא, מסתלק בלא שבחא. רבא אמר: אסמכתא היא, ואסמכתא לא קניא.

    16ולרבא מאי שנא מהא דתנן: אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא! התם מאי דאפסיד משלם, הכא מאי דאפסיד מנכינן ליה ואידך יהבינן ליה.

    17רוניא שתלא דרבינא הוה אפסיד. סלקיה אתא לקמיה דרבא. א"ל חזי מר מאי קא עביד לי! א"ל שפיר עביד. א"ל הא לא התרה בי! א"ל לא צריכא להתרות רבא לטעמיה, דאמר רבא: מקרי דרדקי שתלא טבחא ואומנא׃

    Tosafot

    אלא מעתה דיקלא ואלים ה"נדבעי מר שבחא באלימות הדקל הא ודאי אפילו לאביי לית ליה דדוקא בשבח שקמה דליכא פרי אלא שבח דגידול ענפים קאמר אביי דיש לו דאדעתייהו נחת אבל אדעתא דאלימות הדקל לא נחת ה"נ מר לא נחת אדעתא דתאלי אלא אדעתא דאספסתא א"ל התם ודאי לאו אדעתא דהכי נחת כדקאמרת אבל אנא נחתינא למה שיצמיח הקרקע דהיינו אספסתא ואלו צמחו במקומה:

    כמאן כאביידאילו לרבא דאמר בשבח שקמה אין לו אע"ג דאיכא למימר דאדעתא דהכי נחית ומשני דאפילו תימא כרבא דהתם כו':

    אין לך אלא דמי עצים בלבדואע"ג דבסוף פרק השואל (לעיל בבא מציעא דף קא. ושם) אמר דמצי למימר זיתי אני נוטל אי לאו משום ישוב א"י הכא לא מצי אמר ליה דמיירי דהני תאלי לא היו ראוים לנוטעם במקום אחר ואם היה נוטלם היו מתים ולא היו שוים אלא לעצים א"נ מדלא א"ל תאלי הוה נטענא אלא כורכמא דרישקא שמשעוקרין אותן אין נוטעין אותן במקום אחר גלית אדעתיך שלא היית חושש בדבר שראוי לנוטען ולכך אין לך אלא דמי עצים וכגון שהתאלי לא היו מכחישין אותו יותר מאספסתא וכורכמא דרישקא שאם לא כן לא יכול לומר תאלי הוה נטענא שהרי לאספסתא קבלה:

    מסלקינן להו בלא שבחא ולאו מילתא היאפי' ריב"ן שלא אמר דבר זה מעולם אלא להפחידו אמר כן ותימה דאם לא אמר מעולם למה הזכיר כל כך אמוראים רב הונא ואיתימא רב יהודה ואיתימא כו' וי"ל דרב יוסף לא הזכיר אלא אחד מהם ובני בית המדרש נסתפקו בין אלו איזה מהן הזכיר:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    ואין לו בקורת שקמהכתב הראב"ד, אפילו במקום שנהגו להשכיר אילן אגב קרקע הני מילי בפירות אבל אם מת האילן וקצצוהו אין לו בקורה, כלומר ואפילו קצצוהו לעצים. תוספתא (פ"ט ה"ח-ט) החוכר שדה מחברו אפילו לא חכרה ממנו אלא לזתים, לא יאמר לו אין לך בהא אלא זתים בלבד, אלא כל הפירות שעושה הרי אלו שלו. החוכר שדה מחברו לזרע אין לו באילן, בין שיאמר לו אחכור שדה זו אזרע שדה זו אעשה שדה זו, אבל אם אמר לו חכור שדה זו זרע שדה זו עשה שדה זו כל הפירות שעושה הרי אלו שלו. (שיטמ"ק).

    גמ'אמר אביי בקורת שקמה אין לו בשבח שקמה יש לו. פירש הראב"ד ז"ל שבח שקמה הם הפארות שהוציא בתוך ימי חכירתו שהם כמו פירות, ורבה אמר אפילו בשבח שקמה אין לו מפני שהם כגוף האילן.

    ירקא וסילקא נעקריה ונישקליה, ומפרקינן דלא מטא יומא דשוקאואיכא למידק ולימא ליה בשבח שעדיין צריך לקרקע ושמין לו, כדתניא בתוספתא (פ"ט ה"א) הניחה ויצא והיה בה תבואה לקצור ענבים לבצור זתים למסוק הרי אלו שמין לו, כיצד שמין לו, אם היה שכיר נותנין לו לפי שכירתו קבלן לפי קבלנותו, פירוש, כגון שצריך לקרקע ושמין לו לפי מה ששוה ולפי שכירותו, שאם אינו צריך לקרקע כלל מאי לפי שכירותו יקצור ויטול, הכא נמי נימא, מאי שמין לו ירקא וסלקא שצריך לקרקע. איכא למימר, מדקתני שמין לו סתם משמע ליה דמי כל הפירות נותנים לו, ואם צריכים לקרקע עדיין אמאי, ולהכי ניחא ליה לאוקמה בפירות גמורים אלא דלא מטא יומא דשוקא ואי שקיל להו מיפסדי, הילכך שמין לו ונותנים לו דמי פירות גמורים, כלומר, כל מה ששוין כשהן מחוברין. [הרמב"ן]. ואין תירוצו זה מחוור, דאדרבה מדאמרינן שמין לו משמע שאין נותנין לו אלא במה ששוה עכשיו. (שיטמ"ק). עוד תירץ, דאי נמי איכא למימר, מדקתני הגיע זמנו משמע שנתבשלו כל הפירות ואינן צריכין לקרקע, שאין לך אדם מקבל שדה ומניחו מלא ויוצא, ולהכי אקשיה ניעקר ונשקליה, ומרפקינן, דלא מטא יומא דשוקא, ואלו בתבואה ליכא לאוקומה, שכיון שאינה צריכה לקרקע נעקריה ונשקליה וימתין עד יומא דשוקא. ע"כ. וזה נכון, דכל החוכר לשנים לא לשנים בלבד הוא חוכר אלא לתבואות אותם שנים, ואם לא נגמרו עדיין לא הגיע זמנו לצאת. (שיטמ"ק).

    הא דאקשינןלרבא מהמקבל שדה מחברו והגיעה שביעית, ואוקימנא על כרחך במוכר שדהו לחברו והגיע יובל שמין ועל כרחך בשבח שקמה. קשיא לי, ומאי קשיא דהתם בלוקח דאדעתא דהכי נחית, ועוד דלשנים מרובות ודכוותה אפילו בחוכר יש לו בקורת השקמה כל שכן בשבת, וכדתנן קבלה ממנו לז' שנים יש לו בקורת השקמה, וכי תימא דוקא בקורת השקמה לכשתקצץ בתוך זמנו אבל בשבח שאינו נקצץ לא, הא ליתא, דהא לאביי נוטל בשבח שקמה אף על גב דאינו נוטל בקורות נוטל בשבח וכל שכן. וצריך לי עיון. (שיטמ"ק).

    גלית אדעתך דלמישקל ואסתלוקי עבדתכתב הראב"ד, דנראה שאם טען בנטיעות אחרות שעושות פירות לזמן ארוך שהיתה טענתו טענה, ונוטל בשבח הקודחים שהניח שם לגדל, ע"כ. ואני תמה, דמה שאמר אנא כורכמא רישקא רבאי לא בדוקא קאמר, אלא באומר יכול אני לטעון שהייתי מגדל שם כורכמא רישקא, וכיון שכן מאי גלית אדעתך דקאמר ליה, אכתי ליהדר ולימא יכול אני לומר דנטיעות אחרות הייתי נוטע. ויש לי לדחוק ולומר דבדוקא אמר דהיה דעתו לגדל שם דבר הנלקח לכשיצא, ורב פפא דובר אמת בלבבו היה.

    אמר רב יוסף עד האידנא חד השתא חמשהכתב הרמב"ן ז"ל, דלמדת חסידות קאמר, ולומר דאלו הוה שביק חד חתנא לא הוה מסלק ליה, ואלא מדינא אפילו לא שבק אלא חד זריז ומהימן מצי מסלק ליה, דאמר ליה אין לי חשבון עם כל אדם אלא עמו, וכדאמר רב נחמן האי שתלא דשכיב מסלקין ליה, ועד כאן לא פסקינן עליה ולא היא אלא משום דקאמר דמסלקינן ליה בלא שבחא. וכך שנו בתוספתא בפרק זה (ה"ו), המקבל שדה מחברו ומת, לא יאמר לבניו תנו לי מה שאכל אביכם, וכן הם לא יאמרו לו תן לנו מה שעשה אבינו אלא שמין ונותנין לו, ומכאן ראיה למה שכתב ה"ר משה הספרדי (ספ"ה מהל' שותפין), אחד מן השותפין או מן המתעסקים שמת בטלה השותפות או העסק, אף על פי שהתנו לזמן קבוע, וכזה הורו הגאונים [וכן נראה] גם מדברי הריא"ף שכתב למעלה בפירקין גבי להכי קרו ליה עסקא שלא יעשה מטלטלים אצל בניו (קד, ב). ומיהו יש לי מקום עיון בזה בפרק הכותב (כתובות פו, ב) גבי נדר ושבועה אין לי עליך ולא על יורשיך ועל הבאים מכחך, דמשמע דאף היורשים שלה מתעסקים במה שהניח הוא בידה להתעסק, ומאי שנא מהניח להם אביהם פרה שאולה שמשתמשין בה כל ימי שאלתה (שם לד, ב), ושם כתבתי יותר. והראיה שהביא הרב מדרב נחמן דאמר האי שתלא דשכיב מסלקין ליה בלא שבחא, נראה לי דאינה ראיה, דיש ספרים דגרסי בה האי שתלא דאפסיד מסלקינן ליה בלא שבחא, ולא גרסי בה דשכיב ומשום דשביק חמש חנואתא, וקאמר דמפסדו קמייתי מדרב נחמן דמהשתא חשבינן ליה כודאי מפסידים, וזו נראית לי גירסא נכונה, דאי גרסינן דשכיב לא הוה ליה למימר מסלקינן ליה דהא איהו שכיב ולא שייך, אלא הוה לי למימר מסלקינן להו ליתומים, או כיוצא בזה. ומכל מקום אנו אין לנו אלא כדברי הגאונים שכל דבריהם דברי קבלה הן. (שיטמ"ק).

    הא דסלקיה רבינא לרוניא דאפסידשבחא יהיב ליה מאי דנפיש על מאי דאפסיד, ונסחאות יש שכתוב ויהיב ליה שבחיה, והיינו שבחא על תשלום ההפסד. (שיטמ"ק).

    Babylonian Talmud · folio map

    Bava Metzia 109a

    Bava Metzia 109a. The full printed text of this folio side — 17 numbered segments, about 454 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    מתני' לשנים מועטות פחות משבע שנים:

    לא יזרענה פשתן שזרע פשתן מכחיש בארץ הרבה ואינה חוזרת ליושנה עד שבע שנים והא לא מיתוקמא אלא בחכירות דאי בקבלנות מאי דבעי ליזרע שהרי הבעלים חולקין בו:

    ואין לו בקורות שקמה עץ סרק הוא וקוצצין ענפיו לקורות הבנין והן חוזרין וגדילין ופחות מז' שנים אין נעשות קורות הלכך קיבלה לפחות משבע שנים לא יקוץ קורות שבה דלאו אדעתא דקורות נחית דבשנים מועטות אינם חוזרים לקורות אבל קיבלה לז' שנה ראשונה זורעה פשתן וקוצץ שנה ראשונה שקמה שבה:

    גמ' שבח שקמה יש לו עשו והשביחו שמין לו שבחם לכשיסתלק:

    לצמיתות אמר רחמנא מי שאילולי יובל היתה נצמתת דכתיב (ויקרא כ״ה:כ״ג) והארץ לא תמכר לצמיתות:

    וניגמר מיניה דמקבל:

    התם זביני מעליא הוא וכל כמה דאשבחא ארעא ברשותיה אשבחא וארעא דהדרא משום דיובל אפקעתא דמלכא הוא ומאי דלא פקע מלכא לא מפקע ממכר אפקע שבחא לא פקע:

    קדחי בה תאלי צמחו בה אילנות:

    21 more comments on this page.

    Rashi on Bava Metzia 109a · Sefaria

    Tosafot

    אלא מעתה דיקלא ואלים ה"נ דבעי מר שבחא באלימות הדקל הא ודאי אפילו לאביי לית ליה דדוקא בשבח שקמה דליכא פרי אלא שבח דגידול ענפים קאמר אביי דיש לו דאדעתייהו נחת אבל אדעתא דאלימות הדקל לא נחת ה"נ מר לא נחת אדעתא דתאלי אלא אדעתא דאספסתא א"ל התם ודאי לאו אדעתא דהכי נחת כדקאמרת אבל אנא נחתינא למה שיצמיח הקרקע דהיינו אספסתא ואלו צמחו במקומה:

    כמאן כאביי דאילו לרבא דאמר בשבח שקמה אין לו אע"ג דאיכא למימר דאדעתא דהכי נחית ומשני דאפילו תימא כרבא דהתם כו':

    אין לך אלא דמי עצים בלבד ואע"ג דבסוף פרק השואל (לעיל בבא מציעא דף קא. ושם) אמר דמצי למימר זיתי אני נוטל אי לאו משום ישוב א"י הכא לא מצי אמר ליה דמיירי דהני תאלי לא היו ראוים לנוטעם במקום אחר ואם היה נוטלם היו מתים ולא היו שוים אלא לעצים א"נ מדלא א"ל תאלי הוה נטענא אלא כורכמא דרישקא שמשעוקרין אותן אין נוטעין אותן במקום אחר גלית אדעתיך שלא היית חושש בדבר שראוי לנוטען ולכך אין לך אלא דמי עצים וכגון שהתאלי לא היו מכחישין אותו יותר מאספסתא וכורכמא דרישקא שאם לא כן לא יכול לומר תאלי הוה נטענא שהרי לאספסתא קבלה:

    מסלקינן להו בלא שבחא ולאו מילתא היא פי' ריב"ן שלא אמר דבר זה מעולם אלא להפחידו אמר כן ותימה דאם לא אמר מעולם למה הזכיר כל כך אמוראים רב הונא ואיתימא רב יהודה ואיתימא כו' וי"ל דרב יוסף לא הזכיר אלא אחד מהם ובני בית המדרש נסתפקו בין אלו איזה מהן הזכיר:

    Tosafot on Bava Metzia 109a · Sefaria

    Rashba

    ואין לו בקורת שקמה כתב הראב"ד, אפילו במקום שנהגו להשכיר אילן אגב קרקע הני מילי בפירות אבל אם מת האילן וקצצוהו אין לו בקורה, כלומר ואפילו קצצוהו לעצים. תוספתא (פ"ט ה"ח-ט) החוכר שדה מחברו אפילו לא חכרה ממנו אלא לזתים, לא יאמר לו אין לך בהא אלא זתים בלבד, אלא כל הפירות שעושה הרי אלו שלו. החוכר שדה מחברו לזרע אין לו באילן, בין שיאמר לו אחכור שדה זו אזרע שדה זו אעשה שדה זו, אבל אם אמר לו חכור שדה זו זרע שדה זו עשה שדה זו כל הפירות שעושה הרי אלו שלו. (שיטמ"ק).

    גמ' אמר אביי בקורת שקמה אין לו בשבח שקמה יש לו. פירש הראב"ד ז"ל שבח שקמה הם הפארות שהוציא בתוך ימי חכירתו שהם כמו פירות, ורבה אמר אפילו בשבח שקמה אין לו מפני שהם כגוף האילן.

    ירקא וסילקא נעקריה ונישקליה, ומפרקינן דלא מטא יומא דשוקא ואיכא למידק ולימא ליה בשבח שעדיין צריך לקרקע ושמין לו, כדתניא בתוספתא (פ"ט ה"א) הניחה ויצא והיה בה תבואה לקצור ענבים לבצור זתים למסוק הרי אלו שמין לו, כיצד שמין לו, אם היה שכיר נותנין לו לפי שכירתו קבלן לפי קבלנותו, פירוש, כגון שצריך לקרקע ושמין לו לפי מה ששוה ולפי שכירותו, שאם אינו צריך לקרקע כלל מאי לפי שכירותו יקצור ויטול, הכא נמי נימא, מאי שמין לו ירקא וסלקא שצריך לקרקע. איכא למימר, מדקתני שמין לו סתם משמע ליה דמי כל הפירות נותנים לו, ואם צריכים לקרקע עדיין אמאי, ולהכי ניחא ליה לאוקמה בפירות גמורים אלא דלא מטא יומא דשוקא ואי שקיל להו מיפסדי, הילכך שמין לו ונותנים לו דמי פירות גמורים, כלומר, כל מה ששוין כשהן מחוברין. [הרמב"ן]. ואין תירוצו זה מחוור, דאדרבה מדאמרינן שמין לו משמע שאין נותנין לו אלא במה ששוה עכשיו. (שיטמ"ק). עוד תירץ, דאי נמי איכא למימר, מדקתני הגיע זמנו משמע שנתבשלו כל הפירות ואינן צריכין לקרקע, שאין לך אדם מקבל שדה ומניחו מלא ויוצא, ולהכי אקשיה ניעקר ונשקליה, ומרפקינן, דלא מטא יומא דשוקא, ואלו בתבואה ליכא לאוקומה, שכיון שאינה צריכה לקרקע נעקריה ונשקליה וימתין עד יומא דשוקא. ע"כ. וזה נכון, דכל החוכר לשנים לא לשנים בלבד הוא חוכר אלא לתבואות אותם שנים, ואם לא נגמרו עדיין לא הגיע זמנו לצאת. (שיטמ"ק).

    הא דאקשינן לרבא מהמקבל שדה מחברו והגיעה שביעית, ואוקימנא על כרחך במוכר שדהו לחברו והגיע יובל שמין ועל כרחך בשבח שקמה. קשיא לי, ומאי קשיא דהתם בלוקח דאדעתא דהכי נחית, ועוד דלשנים מרובות ודכוותה אפילו בחוכר יש לו בקורת השקמה כל שכן בשבת, וכדתנן קבלה ממנו לז' שנים יש לו בקורת השקמה, וכי תימא דוקא בקורת השקמה לכשתקצץ בתוך זמנו אבל בשבח שאינו נקצץ לא, הא ליתא, דהא לאביי נוטל בשבח שקמה אף על גב דאינו נוטל בקורות נוטל בשבח וכל שכן. וצריך לי עיון. (שיטמ"ק).

    גלית אדעתך דלמישקל ואסתלוקי עבדת כתב הראב"ד, דנראה שאם טען בנטיעות אחרות שעושות פירות לזמן ארוך שהיתה טענתו טענה, ונוטל בשבח הקודחים שהניח שם לגדל, ע"כ. ואני תמה, דמה שאמר אנא כורכמא רישקא רבאי לא בדוקא קאמר, אלא באומר יכול אני לטעון שהייתי מגדל שם כורכמא רישקא, וכיון שכן מאי גלית אדעתך דקאמר ליה, אכתי ליהדר ולימא יכול אני לומר דנטיעות אחרות הייתי נוטע. ויש לי לדחוק ולומר דבדוקא אמר דהיה דעתו לגדל שם דבר הנלקח לכשיצא, ורב פפא דובר אמת בלבבו היה.

    אמר רב יוסף עד האידנא חד השתא חמשה כתב הרמב"ן ז"ל, דלמדת חסידות קאמר, ולומר דאלו הוה שביק חד חתנא לא הוה מסלק ליה, ואלא מדינא אפילו לא שבק אלא חד זריז ומהימן מצי מסלק ליה, דאמר ליה אין לי חשבון עם כל אדם אלא עמו, וכדאמר רב נחמן האי שתלא דשכיב מסלקין ליה, ועד כאן לא פסקינן עליה ולא היא אלא משום דקאמר דמסלקינן ליה בלא שבחא. וכך שנו בתוספתא בפרק זה (ה"ו), המקבל שדה מחברו ומת, לא יאמר לבניו תנו לי מה שאכל אביכם, וכן הם לא יאמרו לו תן לנו מה שעשה אבינו אלא שמין ונותנין לו, ומכאן ראיה למה שכתב ה"ר משה הספרדי (ספ"ה מהל' שותפין), אחד מן השותפין או מן המתעסקים שמת בטלה השותפות או העסק, אף על פי שהתנו לזמן קבוע, וכזה הורו הגאונים [וכן נראה] גם מדברי הריא"ף שכתב למעלה בפירקין גבי להכי קרו ליה עסקא שלא יעשה מטלטלים אצל בניו (קד, ב). ומיהו יש לי מקום עיון בזה בפרק הכותב (כתובות פו, ב) גבי נדר ושבועה אין לי עליך ולא על יורשיך ועל הבאים מכחך, דמשמע דאף היורשים שלה מתעסקים במה שהניח הוא בידה להתעסק, ומאי שנא מהניח להם אביהם פרה שאולה שמשתמשין בה כל ימי שאלתה (שם לד, ב), ושם כתבתי יותר. והראיה שהביא הרב מדרב נחמן דאמר האי שתלא דשכיב מסלקין ליה בלא שבחא, נראה לי דאינה ראיה, דיש ספרים דגרסי בה האי שתלא דאפסיד מסלקינן ליה בלא שבחא, ולא גרסי בה דשכיב ומשום דשביק חמש חנואתא, וקאמר דמפסדו קמייתי מדרב נחמן דמהשתא חשבינן ליה כודאי מפסידים, וזו נראית לי גירסא נכונה, דאי גרסינן דשכיב לא הוה ליה למימר מסלקינן ליה דהא איהו שכיב ולא שייך, אלא הוה לי למימר מסלקינן להו ליתומים, או כיוצא בזה. ומכל מקום אנו אין לנו אלא כדברי הגאונים שכל דבריהם דברי קבלה הן. (שיטמ"ק).

    הא דסלקיה רבינא לרוניא דאפסיד שבחא יהיב ליה מאי דנפיש על מאי דאפסיד, ונסחאות יש שכתוב ויהיב ליה שבחיה, והיינו שבחא על תשלום ההפסד. (שיטמ"ק).

    Rashba on Bava Metzia 109a · Sefaria

    Meiri

    החוכר או המקבל לשנים ידועות אינו נוטל כלום בשבח האילנות אפילו אותם שיצאו בשדה מאליהם או ענפים שצמחו באילן אחר שקבל או חכר ואין צריך לומר אותם שהיו שם והשביחו שאין שמין לו בהם שבח כשיסתלק שאין השבח נדון כפירות ומ"מ אם היו שם זרעים ועדין לא הגיע זמנם למכר בשעה שזמנו להסתלק ואם יתלוש אותם לעצמו יפסידו עד שלא ימכרו כגון שלא נתבשלו יפה או שלא הגיע יום השוק שמין אותם ונוטל דמיהם מבעל הקרקע:

    אע"פ שהחוכר והמקבל אינו נוטל כשמסתלק חלק משבח האילנות מ"מ המוכר שדהו והגיע היובל והלוקח נטע אילנות כשיגיע היובל ויחזור קרקע לבעליו שמין לו שבח האילנות ונותנין ללוקח שנאמר ויצא ממכר בית הממכר חוזר ואין השבח חוזר:

    המקבל שדה לעשר שנים או לכמה שירצה והגיע יובל בתוך הזמן אין היובל מפקיע את הקבלנות לצמיתות אמר רחמנא מי שהיתה נצמתת בידו יצא קבלנות ושכירות וחכירות שאינה נצמתת וכבר ביארנוה:

    אע"פ שאין שמין למקבל וחוכר בשבח האילנות אם צמחו שם אילנות אחר קבלנותו וחכירותו מחשבין לו מקום האילנות שהפסיד זריעתן ומחשבין לו כפי זרע שזרע בשאר השדה לא שיאמר אני הייתי זורע שם מיני בשמים יקרים שנמצא ההפסד מרובה ומ"מ אם צמחו במקום שאין ראוי לזריעה כגון טרשים שבה וכיוצא בזה אינו נוטל כלום:

    יש בדיני עבודת הקרקע דין אחר שאינו לא חכיר ולא שכיר ולא קבלן או אריס והוא קרוי שתל וענינו שהוא נוטע קרקעו של בעל הבית מתחלתו והיה מנהגם בזה שהיה אריס כל הימים שאותן האילנות בקיומן ונוטל מחצה ואין הלה יכול לסלקו עד שיפסיד הא מכיון שהוא מפסיד מסלקו ושתל זה כשמסלקין אותו שמין לו מה שהשביח ונוטל החצי ומנכין לו מחצי השבח הראוי לו מה שהפסיד מעתה מת לו שתל זה והניח יורשים רבים יכול הלה לסלקו אע"פ שלא הפסיד עדין הואיל והדבר ידוע שיגיע בזה הפסד מהמת שסומכים הם זה על זה ונותן להם חלקם בשבח וכן בכל שהדבר ניכר שאם לא יסלקנו יפסיד אע"פ שלא הפסיד אבל אם לא הניח אלא יורש אחד והוא ראוי לכך אין יכול לסלקו אלא השתל מורישה לבנו ולבן בנו עד כמה דורות ויש חולקין בזו לומר שכל שמת השתל אף בלא טענת הפסד מסלק את היורש לומר לא התניתי אלא לאביכם ואין הדברים נראין:

    הפסיד השתל ועלה הפסדו כנגד חצי השבח שהשביח יוצא בלא שום שבח אבל אם לא עלה הפסדו לכך מחשבין לו חצי שבח שהשביח ומנכין ממנו כנגד הפסדו ואפילו התנה ואמר אי מפסידנא מסתליקנא בלא כלום אין זה כלום אסמכתא היא שהרי זו דרך גזום הוא ודרך יתור כלומר שאם אפסיד אשלם יותר מן הראוי ואין זה דומה לאם אוביר ולא איעביד כמו שביארנו:

    שתל זה אינו צריך התראה אלא כל שהפסיד מסלקו ואין השתל יכול לטעון היה לך להתרות בי שלא להפסיד קודם שתסלקני שכל פסידא שאינה חוזרת כמותרה ועומד הוא:

    כל שבני הכפרים ממנין עליהם אדם אחד במלאכתם ופשע מסלקין אותו מיד ואין צריך התראה מכאן אמרו שתל הקבוע לבני המדינה ליטע שדותיהם כרמים וכן טבח של בני העיר שנבל הבהמות והמקיז דם והמוהל שחבל והסופר שטעה בשטרות ומלמד תינוקות של בני המדינה שפשע בתינוקות אם שלא ללמדם אם ללמדם בטעות אם לחבול בהם יותר מן הראוי וכן בכל כיוצא באמנויות אלו ממה שפסידתם אינה חוזרת מסלקין אותם בלא התראה והוא הדין כשיחידים מנוהו עליהם באחד מאמנויות אלו וכיוצא בהם ושמא תאמר בטבח מיהא הרי חייב לשלם שכל טבח ששוחט בשכר משלם יש אומרין מכאן הואיל ואין לו שכר פרטי על בהמה זו אינו משלם מעתה בודק העיר שהוא שוחט בהמה שלנו ומנבלן פטור ויש אומרים שאף זו משלם ומ"מ מסלקים אותו שפעמים שבעל הבית צריך ליתן בשר לפני האורחים ואינו משלם דמי צערו ובשתו וכתבו גדולי המפרשים בכל אלו שאע"פ שמסלקין אותם בלא התראה מ"מ אין מוחזקין בהפסד בכדי לסלקם אלא בשנים ושלשה פעמים:

    Meiri on Bava Metzia 109a · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    תוס' בד"ה אין לך כו' שאל"כ לא יכול לומר תאלי הוה נטענה כו' עכ"ל דהכי משמע דהיה יכול לומר תאלי הוה נטענה למשקל שבחן מדקאמר גלית אדעתך דלמשקל ואסתלוקי כו' וק"ל:

    Chidushei Halachot on Bava Metzia 109a · Sefaria

    Shita Mekubetzet

    מתניתין לשנים מועטות לא יזרענה פשתן. פירש רש"י בחכירות היא דאי בקבלנות מאי דבעי לזרע שהרי הבעלים חולקין בו. ולא מחוור אטו מפני שהבעלים חולקין בו בעי דתתבייר ארעיה ותכחוש. אלא משום סיפא דקתני קבלה ממנו לשבע שנים יזרענה שנה ראשונה פשתן ואי בקבלנות אמאי יזרענה פשתן כיון שקבלה לתבואה הרי זה אומר לו לתבואה אני צריך ובקב תבואה אני רוצה. וכן ברישא חטים לא יזרענה שעורים וכל שכן לגבי פשתן שהקרקע מכחשת ולשנה הבאה אינה עושה פירות ואני מפסיד מחלקי ובודאי אינו רשאי לשנותה לדבר אחר לפיכך אוקמה רב פפא בחכירות. הרמב"ן. ולי נראין דברי רש"י עיקר דהך מתניתין במקבל סתמא מיתוקמא ולא במקבל להבואה בפירוש ולישנא הכי מוכתא דלעיל תנן לזרעה שעורין והנא תנן סתמא המקבל שדה מחברו הילכך אי מסיפא לא איריא דכיון דקבלה ממנו בסתם לשבע שנים בין במקבל בין בחוכר זורעה בשנה ראשונה פשתן ולא מצי אמר תבואה קבעינא שאלו כן היה לו לפרש אבל רישא דקתני דבשנים מועטות לא יזרענה פשתן הוא דמוכחא דבחכירות הוא ומשום הכי לא יזרענה דאמרינן דכיון דאין לו תועלת במה שהשדה עושה לא מסרה על דעת שיחזירנה כחושה אבל בקבלנות כיון שאף הוא מרויח בדבר מאי דבעי ליזרע דמסתמא טפי קפיד אכחשא דידיה מכחשא דארעיה. הר"ן.

    ואין לו בקורת שקמה כתב הראב"ד אפילו במקום שנהגו להזכיר אילן אגב קרקע הני מילי בפירות אבל אם מת האילן וקצצוהו אין לו בקורה כלומר ואפילו קצצוהו לעצים. תוספתא החוכר שדה מחברו אפילו לא חכרה ממנו אלא לזתים לא יאמר לו אין לך בהא אלא זתים בלבד אלא כל הפירות שעושה הרי אלו שלו. החוכר שדה מחברו לזרע אין לו באילן בין שיאמר לו אחכור שדה זו אזרע שדה זה אעשה שדה זו. אבל אם אמר לו חכור שדה זו זרע שדה זו עשה שדה זו כל הפירות שעושה הרי אלו שלו. הרשב"א. ולענין פסק כתב הרמ"ך ז"ל וזה לשונו: המקבל שדה מחברו בחכירות לפחות משבע שנים לא יזרענה פשתן משום דמכחש ארעא טפי. ואין לו חלק בקורות שקמה ואפילו במה שהשביחו ברשותו אינו נוטל חלק כלל כיון שהיו בה מתחלה ואיהו לאו אדעתייהו נחת. מיהו אם קבלה באריסות אף על גב דלא אמר ליה מרי ארעא דליזרעה פשתן רצה אריס זורעה כיון דניחא ליה למארי ארעא דתכחוש ארעא ולא לכחוש מרה. אבל אם לא רצה אריס לזרעה פשתן אף על פי שרצה בעל השדה בכך אריסא נמי מצי מעכב דשותפא הוא בארעא וצריך עיון. קבלה לזרעה וליטעה אף על פי שלא קבלה לשבע שנים אם קדחו בה שקמין או דקלים או שאר אילנות נוטל בהן חלקו ואף על פי שלא הגיעו ליקצץ כשנסתלק מן השדה אפילו הכי שקיל מנתיה בשבחא דאשבוח הנהו תאלי. ואף על פי כן אינו נוטל כלל בשבח שקמה שהיתה נטועה בה קודם שירד לאריסותו דלאו אדעתא דהכי נחת לה אלא אם כן התנה עמו מתחלה. עד כאן.

    גמרא אמר אביי בקורת שקמה אין לו בשבח שקמה יש לו. פירש הראב"ד ז"ל שבח שקמה הם הפירות שהוציא בתוך ימי חכירתו שהם כמו פירות. ורבה אמר אפילו בשבח שקמה אין לו מפני שהם כגוף האילן. הרשב"א ז"ל.

    מאי לאו בשבח שקמה פירוש דהא לא קתני לשבע שנים אלמא אפילו שנים מועטות קאמר ובמאי אי באילנות שנטע מאי שמין לו בגופייהו נמי שקיל כשתלא דהא יורד ברשות הוא אלא לאו בשבח שקמה שמצא שם או שיצאו משרשים אמרים דהוי להו כשבח שקמה. הראב"ד ז"ל.

    ירקא וסילקא נעקריה ונישקליה ומפרקינן דלא מטא עמא דשוקא. ואיכא למידק ולימא ליה בשבח שעדיין צריך לקרקע ושמין לו כדתניא בתוספתא הניחה ויצא והיה בה תבואה לקצור ענבים לבצור זתים למסוק הרי אלו שמין לו כיצד שמין לו אם היה שכיר נותנין לו לפי שכירתו קבלן לפי קבלנותו פירוש כגון שצריך לקרקע ושמין לו לפי מה ששוה ולפי שכירותו שאם אינו צריך לקרקע כלל מאי לפי שכירותו יקצור ויטול הכא נמי נימא מאי שמין לו ירקא וסלקא שצריך לקרקע. איכא למימר מדקתני שמין לו סתם משמע ליה דמי כל הפירות נותנים לו ואם צריכים לקרקע עדיין אמאי ולהכי ניחא ליה לאוקמה בפירות גמורים אלא דלא מטא יומא דשוקא ואי שקיל להו מיפסדי הילכך שמין לו ונותנים לו דמי פירות גמורים כלומר כל מה ששוין כשהן מחוברין. הרמב"ן.

    ואין תירוצו זה מחוור דאדרבה מדאמרינן שמין לו משמע שאין נותנין לו אלא במה ששוה עכשיו. הרשב"א. עוד תירץ דאי נמי איכא למימר מדקתני הגיע זמנו משמע שנתבשלו כל הפירות ואינן צריכין לקרקע שאין לך אדם מקבל שדה ומניחו מלא ויוצא ולהכי אקשיה ניעקר ונשקליה ומפרקינן דלא מטא יומא דשוקא דאלו בתבואה ליכא לאוקומה שכיון שאינה צריכה לקרקע נעקריה ונשקליה וימתין עד יומא דשוקא. עד כאן. וזה נכון דכל החוכר לשנים לא לשנים בלבד הוא חוכר אלא לתבואות אותם שנים ואם לא נגמרו עדיין לא הגיע זמנו לצאת. הרשב"א. וזה לשון הראב"ד: לא בסילקא וירקא ומשום דלא מטא יומא דשוקא ולא חזו למלקטינהו שמין לו כמה הן שוין אותו יום. והאי דקאמר בסילקא וירקא ולא קאמר בפירות האילן דהתם לא היו שמין לו אלא עומדין באילן עד יום השוק והוא מלקט אותם על יד על יד ואם לא הגיעו ללקט ודאי שמין לו מיהו בירקא דינא אשמועינן דאפילו עוד יומא דשוקא לא משהינן ליה משום דקא מבטל לה לארעיה. עד כאן. הא דאקשינן לרבא מהמקבל שדה מחברו והגיעה שביעית ואוקימנא על כרחך במובר שדהו לחברו והגיע יובל שמין לו ועל כרחך בשבח שקמה. קשיא לי ומאי קשיא דהתם בלוקח דאדעתא דהכי נחית. ועוד דלשנים מרובות ודכוותה אפילו בחוכר יש לו בקורת השקמה כל שכן בשבח וכדתנן קבלה ממנו לשבע שנים יש לו בקורת השקמה. וכי תימא דוקא בקורת השקמה לכשתקצץ בתוך זמנו אבל בשבח שאינו נקצץ לא. הא ליתא דהא לאביי נוטל בשבח שקמה אף על גב דאינו נוטל בקורות נוטל בשבח וכל שכן. וצריך לי עיון. הרשב"א.

    רב פפא קביל ארעא לאספסתא קדחי בה תאלי פירוש היו בה אילנות ויצאו בשרשיהן נטעים ופארות והיה תובע חלקו מהם. אמר ליה רב שישא בריה דרב אידי לרב אשי אם כן דיקלא ואלים בעי מר שבחא כי זה אינו אלא דיקלא ואלים שהרי משרשיו יצאו ושרשים הוא דאלימו וקדחו. אמר ליה התם לאו אדעתא דהכי נחית דהא איתיה לאילן והיינו קורת שקמה אבל הכא אדעתא דהכי נחית דכל מאי דנפיק בארעא אית ליה בגויה. אמר ליה וכמאן כאביי דאמר בשבח שקמה יש לו הואיל וברשותו יצאו. אמר ליה אפילו לרבא התם לית ליה פסידא שהרי הפארות היוצאין מן הגזע אינם ממעטין לו את הקרקע אבל הכא הרי מיעטו לו את השדה מן האספסתא. אמר ליה ומה הוא ההפסד אגודא של אספסתא בעובי התאלי שקול ידא דאספתא כנגדו וזיל אנא כורכמא רישקא רביי אני הייתי זורע בו כרכום חשוב. אמר ליה כרכום אמרת ולא נטעים אחרים כמו דלועים ומקשאות שעושין פירות אם כן אלו התאלי שהנחת במקומן הם הכרכום שלך ואין לך אלא דמי עצים כי העצים עומדין ליקצץ כמו הכרכום. הראב"ד.

    גלית אדעתך דלמישקל ואסתלוקי עבדת כתב הראב"ד דנראה שאם טען בנטיעות אחרות שעושות פירות לזמן ארוך שהיתה טענתו טענה ונוטל בשבח הקודחים שהניח שם לגדל. עד כאן. ואני תמה דמה שאמר אנא כורכמא רישקא רבאי לא בדוקא קאמר אלא באומר יכול אני לטעון שהייתי מגדל שם כורכמא רישקא וכיון שכן מאי גלית אדעתך דקאמר ליה אכתי ליהדר ולימא יכול אני לומר דנטיעות אחרות הייתי נוטע. ויש לי לדחוק ולומר דבדוקא אמר דהיה דעתו לגדל שם דבר הנלקח לכשיצא ורב פפא דובר אמת בלבבו היה. הרשב"א. וזה לשון הראב"ד: ונראה לי שאם נטען בנטיעות אחרות שעושה פירות לזמן ארוך שהיתה טענתו טענה ונוטל בשבח הקדחים שהניח שם לגדל והטעם שהוא כמו שתלא שהיוצא מן השרשים של בעל הקרקע והחוכר הרי הוא כבעל הקרקע לימי חכורו לזרוע שם אספסתא וכיון שהניחו לגדל בין התאלי ולא עקר אותם הרי הוא כשתלא שמסתלק בזמנו כדאיתא לקמן. ע"כ. וכתב הרמ"ך לענין פסק והיכא דלא קבלה אלא לזרעה זרעים וקדחו בה תאלי לא שקיל בהו אלא מאי דשוו הנהו עצים אף על גב דקטען ואמר אנא כורכמא רישקא רביי בההוא אתרא אי לא הוה תמן ההוא תאלא אפילו הני דמי עצים הוא דקא שקיל כדמסתלק מאריסותיה כמה שיהא שוה אותו הנטוע לנטעו בשדה אחרת דהיינו דמי עצים כעין כורכמא רישקא כן נראה. אף על פי שהאילן הנטוע שוה יותר אינו נוטל אלא חלק הראוי לו מדמי עצים אם נקצץ ורצה לטעו במקום אחר. והא דרב פפא דקביל ארעא לאספסתא וקדחו בה תאלי אסיקנא דאף על גב דקא טעין אנא כורכמא רישקא רביי לא שקיל מינייהו אלא מאי דחזי ליה מדמי עצים. מיהו הני פרישו לה דדוקא היכא דאמר ליה דאי נמי רבי בה כורכמא רישקא לא הוי מטי לגמרי השתא בעידן סלוקיה אבל אי שהה זמן מרובה דאי רכיכה כורנמא רישקא הוה מטיא בההוא שעתא מיחזי למימר דשקיל מאי דחזי לה בדמי כורכמא רישקא ואזיל. עד כאן.

    8 more comments on this page.

    Shita Mekubetzet on Bava Metzia 109a · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Bava Metzia, daf 109, Amud Aleph, about 454 words in 17 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 17 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 125 words

      Opens “מתני׳ המקבל שדה מחבירו לשנים מועטות לא…”

    2. Segment 219 words

      Opens “גמ׳ אמר אביי: בקורות שקמה אין לו,…”

      Named: אביי, רבא.

    3. Segment 320 words

      Opens “מיתיבי: המקבל שדה מחבירו והגיע זמנו לצאת…”

    4. Segment 48 words

      Opens “ירקא וסילקא נעקור ונשקול! בדלא מטא יומא…”

    5. Segment 522 words

      Opens “ת"ש המקבל שדה מחבירו והגיע שביעית, שמין…”

    6. Segment 617 words

      Opens “ואכתי, יובל מי מפקעא קבלנות? לצמיתות אמר…”

    7. Segment 716 words

      Opens “וכי תימא ה"נ שמין לו בירקא וסילקא?…”

    8. Segment 829 words

      Opens “תרגמא אביי אליבא דרבא: שאני התם, דאמר…”

      Named: אביי, רבא.

    9. Segment 943 words

      Opens “רב פפא קביל ארעא לאספסתא. קדחו בה…”

      Named: רב פפא, רב שישא, רב אידי.

    10. Segment 1017 words

      Opens “כמאן? כאביי, דאמר: בשבח שקמה יש לו.…”

      Named: אביי, רבא.

    11. Segment 1131 words

      Opens “א"ל מאי פסדתיך ידא דאספסתא, שקול ידא…”

      Named: רבא.

    12. Segment 1243 words

      Opens “רב ביבי בר אביי קביל ארעא ואהדר…”

      Named: רב ביבי בר אביי, רב פפי, רב פפא, אביי.

    13. Segment 1344 words

      Opens “רב יוסף הוה ליה ההוא שתלא, שכיב…”

      Named: רב יוסף.

    14. Segment 1420 words

      Opens “דאמר רב יהודה, ואיתימא רב הונא, ואיתימא…”

      Named: רב יהודה, רב הונא.

    15. Segment 1540 words

      Opens “ההוא שתלא דאמר להו: אי מפסדינא מסלקנא…”

      Named: רב יהודה, רב כהנא, רבא.

    16. Segment 1623 words

      Opens “ולרבא מאי שנא מהא דתנן: אם אוביר…”

      Named: רבא.

    17. Segment 1737 words

      Opens “רוניא שתלא דרבינא הוה אפסיד. סלקיה אתא…”

      Named: רבא.

    Sages named on this page

    • Rav Yosef · Third Generation Amoraim

      Rav Yosef, a prominent blind Amora, was a student of Rav Yehuda bar Yechezkel and a contemporary of Rabbah.

      Source: Bava Metzia 109a · Segment 13 — “רב יוסף הוה ליה ההוא שתלא, שכיב ושבק חמשה…

    • Rav Kahana [the Second] · Amoraim · First Generation Amoraim

      Rav Kahana was a preeminent student of Rav and Shmuel.

      Source: Bava Metzia 109a · Segment 15 — “…מסתלק בלא שבחא. רב כהנא אמר: מסתלק ושקיל שבחא.…

    • Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim

      Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.

      Source: Bava Metzia 109a · Segment 2 — “גמ׳ אמר אביי: בקורות שקמה אין לו, בשבח שקמה…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Bava Metzia 109a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026