Talmud Builders

    Bava Metzia 72b

    Back to index

    English translation — Bava Metzia 72b

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1In the case of a debtor who admits that he wrote a promissory note, the creditor is not required to ratify it in court in order to collect the debt, and he can therefore use the document to collect the debt even from liened property that has been sold. In the present case as well, the seller admits that he received the money; therefore the document of sale should enable the buyer to collect his money from liened property.

    2Rava said to him: Are these cases comparable? There, the matter detailed in the document may be written, as it is a substantive matter; the document attests to true events and it is therefore possible to use the promissory note to collect the debt. But here, the matter detailed in the document may not be written, as the entire sale was not genuine since it was done against the will of the seller. Consequently, this document is completely invalid and cannot be used to collect from liened property.

    3Mareimar sat and stated this halakha . Ravina said to Mareimar: But if Rava’s answer is accepted, then with regard to that which Rabbi Yoḥanan said concerning an antedated loan document, that there is a rabbinic decree invalidating the document lest he collect from the first date, let us say that there is a better rationale, as Rava stated: The antedated document is invalid, as it may not be written. Mareimar said to him: How can these cases be compared? There, in the case of the antedated document, granted, it may not be written from the first date, but it may be written from the second date. Here, it may not be written at all.

    4The Gemara further asks: But how does one understand that which is taught in a baraita : What is the case in which one appropriates property for the enhancement of land? It is a case where one robbed another of a field and sold it to another and that buyer enhanced it, and it is appropriated by the court from his possession. When the buyer collects payment from the robber, he collects the principal, i.e., the money he paid for the field itself, even from liened property that the robber had sold in the interim, and he collects the value of the enhancement from the robber’s unsold property. Let us say there also that this illegal sale of the field was a transaction that may not be written, and therefore he should not be allowed to collect even the principal from liened property.

    5The Gemara refutes this suggestion: How can these cases be compared? There, in the case of the field purchased from a robber, the deed of sale is meaningful either according to the one who says that it is preferable for the robber not to be called a robber by the buyer, or according to the one who says that it is preferable for the robber to maintain his reliability, i.e., to be considered an honest person; and therefore, the robber will appease the owner of the field by paying him for it and will attempt to ratify his document so that it is valid. But here, where the one who sold the field under duress intends to remove the buyer from it, will he then ratify his document?

    6MISHNA: One may not set a price with a buyer for the future delivery of produce until the market rate is publicized, as, if he is paid for supplying produce at a later date in advance of the publication of the market rate for that type of produce, he may set a price that is too low. The money paid in advance is deemed a loan, and if the initial payment was lower than the later market value, delivery of the produce will constitute interest on the loan. Once the market rate is publicized, the seller may set a price, even if the produce is not yet in his possession. The reason for this is that even though this one, i.e., the seller, does not have any of the produce, that one, someone else, has it, and the seller could theoretically acquire the produce now at the price he set.

    7If the seller was first among the reapers, having harvested his crop before the market rate was set, he may set a price with a buyer as he wishes for a stack of grain that is already in his possession, or for a large basket of grapes prepared for pressing into wine, or for a vat [ hama’atan ] of olives prepared for pressing into oil, or for the clumps [ habeitzim ] of clay prepared for use by a potter, or for plaster nearing the end of the manufacturing process at the point after he has sunk it, i.e., baked it, in the kiln. Although the market rate has yet to be set, the seller may nevertheless set a price now for their eventual delivery.

    8The mishna continues: And he may set a price with a buyer for manure on any of the days of the year, as the manure will certainly be available and it is therefore viewed as if it is ready. Rabbi Yosei says: One may set the price of manure only if he already had a pile of manure in his dunghill to which the sale can immediately be applied, but the Rabbis permit it in all cases.

    9And one may also set a price with a buyer at the highest rate, i.e., a large amount of produce sold for the lowest price, stipulating with the seller that the sale price match the lowest market rate for this product during the course of the year. Rabbi Yehuda says: Even if he did not set a price with him beforehand at the highest rate, the buyer may say to the seller: Give me the produce at this rate or give me back my money. Since he did not formally acquire the produce, if the price changed he may withdraw from the transaction.

    10GEMARA: Rabbi Asi says that Rabbi Yoḥanan says: One may not set a price for the future delivery of produce at the current market rate because the market is not sufficiently stable. Rabbi Zeira said to Rabbi Asi: Does Rabbi Yoḥanan state this ruling even with regard to the rate of this large central market [ dormus ]? Rabbi Asi said to him: Rabbi Yoḥanan stated this ruling only with regard to the small- town markets, since their rates are not fixed, as smaller markets have greater sensitivity to fluctuations in price.

    11The Gemara asks: And according to what we thought initially, that Rabbi Yoḥanan stated this ruling even with regard to this large central market, but then there is a difficulty with the mishna, which teaches: One may not set a price with a buyer for the future delivery of produce until the market rate is publicized. By inference, once the market rate is publicized, one may set a price. If Rabbi Yoḥanan’s ruling applies even to large central markets, how can you find these circumstances? The Gemara answers: The mishna may be speaking about wheat that comes from large warehouses and from ships, as their rate lasts longer, since this merchandise comes to market in very large quantities.

    12§ The Sages taught: One may not set a price with a buyer for the future delivery of produce until the market rate is publicized. Once the market rate is publicized, the seller may set a price, even if the produce is not yet in his possession. The reason for this is that even though this one, the seller, does not have any of the produce, that one, someone else, has it, and the seller could theoretically acquire the produce now at the price he set. If the new grain was selling at the rate of four se’a for a sela and the old grain was selling at three, one may not set the price according to the price of the new grain until the market rate is publicized both for the new and for the old grain. By the time payment is made, the new grain will not be entirely new and its price will be the same as that of the old grain.

    13Similarly, if the produce sold by gleaners who gather wheat from various fields, the quality of which is low, is selling at the rate of four se’a of wheat for a sela and that of every other person is selling at the rate of three se’a of wheat for a sela , one may not set a price at the gleaners’ rate until the market rate is publicized both for wheat sold by a gleaner and for wheat sold by an ordinary seller.

    14Rav Naḥman said: One may set a price for gleaners to deliver produce in the future at the gleaners’ rate. Rava said to Rav Naḥman: What is different about a gleaner, who you hold can immediately set his price at the gleaners’ rate? As, if he has no produce he can borrow it from another gleaner, and therefore it is viewed as though it were in his possession. A homeowner as well should be able to set a price at the gleaners’ rate, as, if he has no grain he can borrow from a gleaner. Rav Naḥman said to him: It is degrading for a homeowner to borrow from a gleaner. Consequently, there is a need to establish a market rate for ordinary sellers. And if you wish, say instead: One who gives money to a homeowner to buy his grain gives the money in return for quality produce, and he does not want the inferior produce the homeowner could borrow from gleaners.

    15Rav Sheshet says that Rav Huna says: One may not borrow produce based on the market rate, meaning that one may not purchase produce on credit with an agreement to pay for it later at the future market price, even though there is grain sold at this price in another location. Rav Yosef bar Ḥama said to Rav Sheshet, and some say that it was Rav Yosei bar Abba who said to Rav Sheshet: And did Rav Huna say this? But didn’t it occur that the Sages asked Rav Huna: With regard to those students of Torah who borrow food in the month of Tishrei and pay for it in Tevet at the rate in effect then, is this permitted or prohibited? Rav Huna said to them: There is wheat in the town called Hini and there is wheat in the town called Shili, and if the students want to they can buy wheat there and pay the lender immediately, and since they can pay at any time, it is permitted.

    16The Gemara answers: Initially, Rav Huna thought that one may not borrow produce in this manner, but when he heard that Rabbi Shmuel bar Ḥiyya says that Rabbi Elazar says: One may borrow produce in this manner, he retracted his previously stated opinion and he also said that one may borrow produce in this manner.

    17The Sages taught: With regard to one who transports a package of goods from one place, where he bought it inexpensively, to another place, where the price is higher, in order to sell it at a profit, and another found him on the way and said to him: Give me the package, and I will pay you in the manner that they pay you in that place to which you are going,

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    מודה בשטר שכתבומאחר שהלוה מודה ששטר חוב שהוציא עליו שטר אמת הוא אין המלוה צריך לחזר אחר העדים החתומין בו ולהעיד על חתימתן ולקיימו וה"נ הרי מודה שמכרו לו באחריות ואם השטר בטל לענין המכירה מפני שטר המתנה שקדמו. לא בטיל לענין אחריות:

    לא ניתן ליכתבמאחר שנתנו כבר במתנה ועל כרחו כתבו ליה זה:

    להא שמעתאדרבא:

    נימא לא ניתן ליכתבאלא שמע מינה לא בטיל שטרא משום האי טעמא:

    לשבח קרקעות כיצדרישא דידיה אין מוציאין לאכילת פירות ולשבח קרקעות מנכסי' משועבדים מפני תקון העולם וקא מפרש לשבח קרקעות כיצד:

    והרי היא יוצאה מתחת ידושל לוקח שהנגזל מוציאה בדין:

    כשהוא גובהכשהלוקח גובה מעות מן הגזלן:

    מנכסים משועבדיםטורף לקוחות שלקחו אחריו מפני שהאחריות שכתב בשטר מכירתו קודם למקחו:

    ושבח מנכסים בני חוריןולא ממשועבדים מפני תקון העולם דאין הלקוחות יכולין להזהר בדבר שאין לו קצבה כגון אחריות השבח והפירות דבשלמא בקרן נזהרין להניח מקום לגבות ממנו ואי לא נזהרו אפסידו אנפשייהו:

    נימא לא ניתןשטר מכירה זה ליכתב שהרי גזולה היתה ובטל השטר ואחריות שבו ואמאי גובה קרן מנכסי' משועבדים:

    אי למ"דבפ"ק [דף טו:]:

    ניחא ליה דלא ליקרייה גזלנאאדם שמכר שדה גזולה לחבירו מחזר על הבעלים הראשונים ולוקחה מהם להעמיד ביד הלוקח כי היכי דלא ליקרייה גזלנא:

    מפייס ליה למרהלוקחה מן הבעלים הראשונים:

    הכא אברוחי קמברח ליהשהקנה לבנו קטן להבריח מזה:

    שטריה מקיים ליהבתמיה אין דעתו להחזיקה בידו הלכך לא ניתן ליכתב הוא:

    מתני' היה הוא תחילה לקוצריםויש לו גדיש ועדיין לא יצא השער:

    פוסק עמובאיזה שער שירצה לתת לו מאותו גדיש דכיון דיש לו. אין כאן רבית דמעכשיו הוא קנוי לו ואע"פ שלא משך דכי אין לו. נמי אבק רבית מדרבנן הוא וכי יש לו. לא גזור:

    על העביט של ענביםכלי גדול שצוברין בו את הענבים לפני דריכה והם מתחממין ומתבשלים להוציא יינם יפה יפה ושל זיתים קרוי מעטן:

    ועל הביצים של יוצרפוסק עם היוצר על הקדירות באיזו שער שירצה ואע"פ שלא יצא השער אם הכניס עפר ועשאו ביצים שקורין מעונט"ש ועושה מהם קדירות:

    ועל הסידפוסק עמו משישקענו בכבשן אבנים והעצים לשרוף:

    ה"ג רבי יוסי אומר לעולם אינו פוסק עמו על הזבל עד שיהא לו זבל באשפות:

    ופוסק עמו כשער הגבוהאם יפחות השער ממה שהוא עכשיו. תתן לי כשער הזול שער הגבוה היינו בזול שנותנין פירות הרבה בדמים מועטים:

    יכול הוא לומר לוכשיראה שער הזול:

    תן לי כזה או תן לי מעותישהרי לא משך ויכול לחזור בו ואפילו מי שפרע ליכא הואיל ולא נתן מעותיו ע"מ לקבל עכשיו אלא לאחר זמן ובתוך כך נשתנה השער. סתם דעתיה דאיניש אתרעא זולא פסיק:

    גמ' כדורמוסאיטליז רב וגדול:

    באכלבי וארבימשיתחילו בעלי בתים ואוצרי פירות לפתוח אוצרותיהם וספינות באות בנהר המביאות תבואה למכור:

    דמשוך תרעייהולזמן מרובה:

    אין פוסקין על חדשות מארבע עד שיצא שער לחדש ולישןדהא דחדשים מארבע משום דלא יבשו עדיין כל הצורך והפוסק על החדשות לא יקבלם הימנו עכשיו אלא לאחר זמן כשיתייבשו כל צרכם לפיכך אין פוסק עליהם לקבל עליהן ארבע סאין בסלע עד שיצא השער בארבע לחדש ולישן:

    היו של לקוטות מארבעסתם תבואות לקוטות אינן יפין שלוקטין בכמה שדות ומערבין שיבלי שיפון עם שיבלי חטין:

    אין פוסקין עם בעל הבית מארבעעד שיצא השער של ד' ללוקט ולמוכר:

    יזיף מלקוטתבואה מעורבת:

    אין לוין על שער שבשוקאני שמעתי אין לוין מעות בדרך הלואה ע"מ שאם לא אשלם לך מעות עד זמן פלוני אתן לך פירות כשער של עכשיו דאע"ג דדרך מקח וממכר שרי. דרך הלואה אסור ובהלכות גדולות מפרש אין לוין סאה בסאה על סמך שער שבשוק דנימא הואיל וחיטי בהיני וחיטי בשילי הוה ליה כעד שיבא בני או עד שאמצא מפתח (לקמן בבא מציעא דף עה.):

    דיזפי בתשרימעות:

    ופרעי פירות בטבתכשער של תשרי וללשון האחר לוין חטין ופורעין חטין:

    ממקום למקוםממקום הזול למקום היוקר:

    תנה ליואוליכנה ואעשה צרכי במעות עד זמן פלוני:

    בבא מציעא 72 עמוד ב

    1מודה בשטר שכתבו אינו צריך לקיימו, וגובה מנכסים משועבדים.

    2אמר ליה רבא: מי דמי? התם ניתן להכתב. הכא לא ניתן להכתב.

    3יתיב מרימר וקאמר להא שמעתא. אמר ליה רבינא למרימר: אלא הא דאמר ר' יוחנן גזירה שמא יגבה מזמן ראשון, נימא: לא ניתן ליכתב! א"ל הכי השתא. התם נהי דלא ניתן ליכתב מזמן ראשון, אבל ניתן ליכתב מזמן שני. הכא לא ניתן ליכתב כלל.

    4אלא הא דתניא: לשבח קרקעות כיצד? הרי שגזל שדה מחבירו ומכרה לאחר והשביחה, והרי היא יוצאה מתחת ידו. כשהוא גובה גובה את הקרן מנכסים משועבדים, ושבח גובה מנכסים בני חורין. נימא: לא ניתן ליכתב!

    5הכי השתא? התם, אי למ"ד ניחא ליה דלא ניקרייה גזלנא, אי למ"ד ניחא ליה דליקום בהימנותיה, מפייס ליה למריה ומוקים ליה לשטריה. הכא, לאברוחי מיניה קמכוין, שטרא מקיים ליה.

    Mishna

    6אין פוסקין על הפירות עד שיצא השער. יצא השער פוסקין, ואע"פ שאין לזה יש לזה.

    7היה הוא תחילה לקוצרים, פוסק עמו על הגדיש, ועל העביט של ענבים, ועל המעטן של זיתים, ועל הביצים של יוצר, ועל הסיד מששקעו בכבשן.

    8ופוסק עמו על הזבל כל ימות השנה. רבי יוסי אומר: אין פוסקין על הזבל אלא אם כן היתה לו זבל באשפה, וחכמים מתירים.

    9ופוסק עמו בשער הגבוה. רבי יהודה אומר: אע"פ שלא פסק עמו בשער הגבוה, יכול לומר: תן לי כזה, או תן לי את מעותי.

    Gemara

    10אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן: אין פוסקין על שער שבשוק. אמר ליה ר' זירא לר' אסי אמר ר' יוחנן אפי' כדורמוס הזה אמר ליה. לא אמר ר' יוחנן אלא בשוק של עיירות דלא קביעי תרעייהו׃

    11ולמאן דסליק אדעתין מעיקרא דאמר ר' יוחנן אפי' כדורמוס הזה אלא מתני' דקתני אין פוסקין על הפירות עד שיצא השער יצא השער פוסקין היכי משכחת לה מתניתין בחיטי דאכלבי וארבי דמשוך תרעיה טפי׃

    Baraita

    12ת"ר אין פוסקין על הפירות עד שיצא השער יצא השער פוסקין אע"פ שאין לזה יש לזה היו חדשות מארבע וישנות משלש אין פוסקין עד שיצא השער לחדש ולישן׃

    13היו לקוטות מארבע ולכל אדם משלש אין פוסקין עד שיצא השער ללוקט ולמוכר׃

    14אמר רב נחמן פוסקין ללקוטות כשער הלקוטות א"ל רבא לרב נחמן מ"ש לוקט דאי לית ליה יזיף מלקוט חבריה בעל הבית נמי: יזיף מלקוט א"ל בעל הבית זילא ביה מילתא למיזף מלקוט איבעית אימא מאן דיהב זוזי לבעל הבית אפירי שפירי יהיב׃

    15אמר רב ששת אמר רב הונא אין לוין. על שער שבשוק אמר ליה רב יוסף בר חמא לרב ששת ואמרי לה רב יוסי בר אבא לרב ששת ומי א"ר הונא הכי והא בעי מיני' מרב הונא הני בני בי רב דיזפי בתשרי ופרעי בטבת שרי או אסיר אמר להו הא חיטי בהיני והא חיטי בשילי אי בעי זבני ופרעי ליה׃

    16מעיקרא סבר רב הונא אין לוין כיון דשמעה להא דא"ר שמואל בר חייא א"ר אלעזר לוין אמר איהו נמי לוין׃

    Baraita

    17תנו רבנן: המוליך חבילה ממקום למקום, מצאו חבירו ואמר לו: תנה לי ואני אעלה לך כדרך שמעלין לך באותו מקום.

    Tosafot

    יכול לומר לו תן לי כזה או תן לי מעותיאין זה מעמיד מלוה על גבי פירות כיון דבתורת מקח נותן לו מעות תחילה ואפילו מי שפרע ליכא דדעתייהו דאינשי אתרעא זילא כשנותן מעות על מנת לקבל פירות לאחר זמן:

    יזיף מלקוט חבריהאי לאו משום דמצי למיזף אע"ג דמצי למזבן אין חשוב שער לפסוק עליו:

    אין לוין על שער שבשוקומסקנא דלוין לפי ה"ג דאיירי סאה בסאה מיירי ביש לו מעות ללוה דמצי זבין בשוקא או יש לו מעט כדרבי יצחק בסוף פירקא (דף עה.) יש לו סאה לוה עליה כמה כורים וק"ק למה לי שער רק שימצא פירות לקנות אפילו ביוקר ואית דגרסינן אין לוין על פירות שבשוק:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    בעל הבית זילא ביה מילתא למיזף מלקוטאיכא למידק, דהא אמרינן טעמא בריש פרקין (בבא מציעא סג, ב) משום דקאמר ליה הא חיטי בהיני והא חיטי בשילי. ונראה לי דתרי טעמי בעינן ואיתיה להאי ואיתיה להאי, דאי לאו טעמא דכי לית ליה אזיל יזיף מחבריה לא שרינן משום טעמא דהא חיטי בהיני והא חיטי בשילי, משום דמאן דשקיל זוזי אפירי אנן סהדי דלא אדעתא למזבן בהיני, ושילי מיד ולמיתן להאי שקליניהו, אלא מימר אמרינן כיון דאיכא חיטי בהיני ושילי ויצא השער רבים מלוים לחבריהם, והילכך אמרינן דלמא מזבן זבין האי מהשתא באיסרי דמייתי בידיה, ואי לא אזיל יזיף מחבריה, אבל כל היכא דליתא להאי טעמא אסור, ומאי דלא פריש התם פריש הכא. ואפשר דלטעמא בתרא דאמרינן (איכא אומ') [ד]מאן דיהיב זוזי לבעל הבית אפירי שפירי יהיב, הדרינן מההוא טעמא קמא ולא בעינן אלא חד טעמא, וכל דיהיב ליה לבעל הבית בפירוש לפירי דלא שפירי, פוסקים אפילו לבעל הבית משער הלקוטות, כך נראה לי.

    אין לווין על שער שבשוקואסיקנא דמעיקרא אמר אין לווין, וכיון דשמעת להא דאמר רב שמואל בר חייא אמר ר' אלעזר לווין אמר איהו נמי לווין. ופירשו הגאונים ז״ל, לווין סאה בסאה על שער שבשוק, וכיון שיצא השער כמי שיש לו דמי, דהא חיטי בהיני והא חיטי בשילי, וכן כתב הרי״ף ז״ל בהלכות ואע״ג דאמרינן בריש פרקין (בבא מציעא סג, א), דאין מעמידים מלוה על גבי פירות אלא אם כן יש לו אע״פ שיצא השער, שאני התם, דכיון דהלוהו מעות מתחלה מחזי כרבית, אבל הלואה סאה בסאה דרבנן, על שער שבשוק שרו, כדשרו עד שיבא בני או עד שאמצא מפתח (לקמן בבא מציעא עה, א), ואע״פ שאין לו מעות בשעת הלואה יכול הוא ליקח פירות באשר[א]י כיון שיצא השער, או שילוה מחברו כדאמרינן לעיל אי לית ליה יזיף מחבריה, והא דאמרינן בריש פרקין (בבא מציעא סג, ב) [פוסקין] על שער שבשוק אע״פ שאין לו, דמצי אמר ליה שקילא טיבותיה דההוא גברא ושדיא אחירי, הא חיטי בהיני והא חיטי בשילי, ואמר ליה אביי לרב יוסף, אלא מעתה מותר ללוות סאה בסאה, דמצי למימר ליה שקילא טיבותא ושדי אחיזרי דאמר ליה חיטי הוא דקדחו באכלבאי, ואמר ליה התם הלואה הכא זביני, דמשמע דאפילו על שער שבשוק הלואת סאה בסאה אסירא. לא היא, דהתם לא הלואת סאה בסאה על שער שבשוק קאמר, אלא טעמא דשקילא טיבותא דההוא גברא קא קשיא ליה, דאם כן אפילו סאה בסאה שלא על שער שבשוק תשתרי, דהתם נמי הא מצי אמר ליה שקילא טיבותא דההוא גברא דלא מהניא לי ולא מידי דהא חיטי דקדחו באכלבאי.

    Babylonian Talmud · folio map

    Bava Metzia 72b

    Bava Metzia 72b. The full printed text of this folio side — 17 numbered segments, about 466 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    מודה בשטר שכתבו מאחר שהלוה מודה ששטר חוב שהוציא עליו שטר אמת הוא אין המלוה צריך לחזר אחר העדים החתומין בו ולהעיד על חתימתן ולקיימו וה"נ הרי מודה שמכרו לו באחריות ואם השטר בטל לענין המכירה מפני שטר המתנה שקדמו. לא בטיל לענין אחריות:

    לא ניתן ליכתב מאחר שנתנו כבר במתנה ועל כרחו כתבו ליה זה:

    להא שמעתא דרבא:

    נימא לא ניתן ליכתב אלא שמע מינה לא בטיל שטרא משום האי טעמא:

    לשבח קרקעות כיצד רישא דידיה אין מוציאין לאכילת פירות ולשבח קרקעות מנכסי' משועבדים מפני תקון העולם וקא מפרש לשבח קרקעות כיצד:

    והרי היא יוצאה מתחת ידו של לוקח שהנגזל מוציאה בדין:

    כשהוא גובה כשהלוקח גובה מעות מן הגזלן:

    מנכסים משועבדים טורף לקוחות שלקחו אחריו מפני שהאחריות שכתב בשטר מכירתו קודם למקחו:

    28 more comments on this page.

    Rashi on Bava Metzia 72b · Sefaria

    Tosafot

    יכול לומר לו תן לי כזה או תן לי מעותי אין זה מעמיד מלוה על גבי פירות כיון דבתורת מקח נותן לו מעות תחילה ואפילו מי שפרע ליכא דדעתייהו דאינשי אתרעא זילא כשנותן מעות על מנת לקבל פירות לאחר זמן:

    יזיף מלקוט חבריה אי לאו משום דמצי למיזף אע"ג דמצי למזבן אין חשוב שער לפסוק עליו:

    אין לוין על שער שבשוק ומסקנא דלוין לפי ה"ג דאיירי סאה בסאה מיירי ביש לו מעות ללוה דמצי זבין בשוקא או יש לו מעט כדרבי יצחק בסוף פירקא (דף עה.) יש לו סאה לוה עליה כמה כורים וק"ק למה לי שער רק שימצא פירות לקנות אפילו ביוקר ואית דגרסינן אין לוין על פירות שבשוק:

    Tosafot on Bava Metzia 72b · Sefaria

    Rashba

    בעל הבית זילא ביה מילתא למיזף מלקוט איכא למידק, דהא אמרינן טעמא בריש פרקין (בבא מציעא סג, ב) משום דקאמר ליה הא חיטי בהיני והא חיטי בשילי. ונראה לי דתרי טעמי בעינן ואיתיה להאי ואיתיה להאי, דאי לאו טעמא דכי לית ליה אזיל יזיף מחבריה לא שרינן משום טעמא דהא חיטי בהיני והא חיטי בשילי, משום דמאן דשקיל זוזי אפירי אנן סהדי דלא אדעתא למזבן בהיני, ושילי מיד ולמיתן להאי שקליניהו, אלא מימר אמרינן כיון דאיכא חיטי בהיני ושילי ויצא השער רבים מלוים לחבריהם, והילכך אמרינן דלמא מזבן זבין האי מהשתא באיסרי דמייתי בידיה, ואי לא אזיל יזיף מחבריה, אבל כל היכא דליתא להאי טעמא אסור, ומאי דלא פריש התם פריש הכא. ואפשר דלטעמא בתרא דאמרינן (איכא אומ') [ד]מאן דיהיב זוזי לבעל הבית אפירי שפירי יהיב, הדרינן מההוא טעמא קמא ולא בעינן אלא חד טעמא, וכל דיהיב ליה לבעל הבית בפירוש לפירי דלא שפירי, פוסקים אפילו לבעל הבית משער הלקוטות, כך נראה לי.

    אין לווין על שער שבשוק ואסיקנא דמעיקרא אמר אין לווין, וכיון דשמעת להא דאמר רב שמואל בר חייא אמר ר' אלעזר לווין אמר איהו נמי לווין. ופירשו הגאונים ז״ל, לווין סאה בסאה על שער שבשוק, וכיון שיצא השער כמי שיש לו דמי, דהא חיטי בהיני והא חיטי בשילי, וכן כתב הרי״ף ז״ל בהלכות ואע״ג דאמרינן בריש פרקין (בבא מציעא סג, א), דאין מעמידים מלוה על גבי פירות אלא אם כן יש לו אע״פ שיצא השער, שאני התם, דכיון דהלוהו מעות מתחלה מחזי כרבית, אבל הלואה סאה בסאה דרבנן, על שער שבשוק שרו, כדשרו עד שיבא בני או עד שאמצא מפתח (לקמן בבא מציעא עה, א), ואע״פ שאין לו מעות בשעת הלואה יכול הוא ליקח פירות באשר[א]י כיון שיצא השער, או שילוה מחברו כדאמרינן לעיל אי לית ליה יזיף מחבריה, והא דאמרינן בריש פרקין (בבא מציעא סג, ב) [פוסקין] על שער שבשוק אע״פ שאין לו, דמצי אמר ליה שקילא טיבותיה דההוא גברא ושדיא אחירי, הא חיטי בהיני והא חיטי בשילי, ואמר ליה אביי לרב יוסף, אלא מעתה מותר ללוות סאה בסאה, דמצי למימר ליה שקילא טיבותא ושדי אחיזרי דאמר ליה חיטי הוא דקדחו באכלבאי, ואמר ליה התם הלואה הכא זביני, דמשמע דאפילו על שער שבשוק הלואת סאה בסאה אסירא. לא היא, דהתם לא הלואת סאה בסאה על שער שבשוק קאמר, אלא טעמא דשקילא טיבותא דההוא גברא קא קשיא ליה, דאם כן אפילו סאה בסאה שלא על שער שבשוק תשתרי, דהתם נמי הא מצי אמר ליה שקילא טיבותא דההוא גברא דלא מהניא לי ולא מידי דהא חיטי דקדחו באכלבאי.

    Rashba on Bava Metzia 72b · Sefaria

    Meiri

    מעתה גזל שדה ומכרה והשביחה ובא נגזל וטרפה שזה חוזר על המוכר וגובה את הקרן מנכסים משועבדים ואת השבח מבני חורין כמו שביארנו בפרק ראשון ומסתמא אף הלוקח ידע בגזלה והיאך גובה כלום ממשעבדי והלא לא ניתן ליכתב ולא היה לו לבעל השטר לקבלה אינו דומה שזו ניתנה ליכתב הוא שסומך הוא שיהא חוזר זה ולוקחה מבעלים הראשונים וכמו שאמרו בפרק ראשון ניחא ליה דליקום בהימנותיה:

    מי שהוציא על חברו שטר חוב שאין יכול לקיימו ובא הלה והודה שכתבו אלא שאומר שפרע או שאמנה או פסים היה הואיל ואם רצה לכפור ולומר שלא כתבו לא היה בידו של זה לקיימו אף הוא נאמן בכל שטוען עליה ונפטר בהיסת עד שימצא המלוה לקיים את שטרו שהמודה בשטר שכתבו צריך התובעו לקיימו מ"מ ואין דנין אותה כמקויימת בהודאתו של זה עד שלא יוכל הוא עצמו לטעון עליה כלום:

    המשנה התשיעית והכונה בה לבאר ענין החלק השביעי בענין פסיקה על הפירות והוצאת מעות עליהם על איזה צד אסור ועל איזה צד מותר והוא שאמר אין פוסקין על הפירות עד שיצא השער אע"פ שאין לזה יש לזה היה הוא תחלה לקוצרין פוסק עמו על הגדיש ועל העבט של ענבים ועל המעטן של זיתים ועל הביצים של יוצר ועל הסיד משישקע כבשונו פוסק על הזבל כל ימות השנה ר' יוסי אומר אינו פוסק עמו על הזבל עד שיהא לו זבל באשפות וחכמים מתירין פוסק עמו בשער הגבוה ר' יהודה אומר אע"פ שלא פסק עמו יכול הוא לומר לו תן לי כזה או תן לי מעותי אמר הר"ם כשער הגבוה כלומר השער הזול באותו המין ויחייבו במובחר שבאותו המין ואין הלכה כר' יוסי ולא כר' יהודה:

    אמר המאירי אין פוסקין על הפירות עד שיצא השער ר"ל שבא זה ללות ואמר לו שיוציא לו מעות על סאה חטה ואין לזה סאה חטה שאם היתה לו יכול למכרה על צד שירצה או ליתנה כלה או חציה שכל שיש לו אין כאן רבית ומעכשו קנאה ואע"פ שלא משך שאין זה אלא אבק רבית וביש לו לא גזרו אלא שאין לו ומ"מ אף זה המלוה אומר הריני מוציא לך בה כשער של עכשו שאם יקבלנה ממנו בזול בשכר המתנת מעותיו הרי זה רבית קצוצה אלא שאף הוא מתכוין להוציא בה כשער של עכשו וממתין לו ואמר שאם לא יצא השער והוא שיהא קבוע ומפורסם אסור אע"פ שנתן לו מיהא כשער היוצא הואיל ואין השער ברור עדין כל כך שכל שער שאינו ברור אינו עומד ומשתנה תמיד אבל אם יצא השער פוסק אע"פ שאין לו שהרי מ"מ אע"פ שאין לזה יש לזה והוא יכול ליקח בדמים אלו היכן שירצה:

    היה הוא תחלה לקוצרים וכו' כלומר כבר ביארנו שכל שיש לו אע"פ שלא יצא השער פוסקין ובא ללמדנו שאם יש לו אלא שלא נגמרה מלאכתו עדין פוסקין עליו כאלו נגמרה מלאכתו לגמרי כיצד היה הוא תחלה לקוצרים ויש לו גדיש הרי זה פוסק עליו על סאה חטה ברורה הואיל ומ"מ יש לו גדיש אע"פ שלא יצא השער ופוסק בכל שער שירצה שכל שיש לו קנאו מעכשו כמו שכתבנו וכן על עביט של ענבים ר"ל שפוסקין על היין משבצר הענבים ונתן בעביט והוא כלי שנותנין אותם בו קודם שידרכום על הגת כדי לחממם וכן בזיתים פוסק על השמן משנתן הזיתים במעטן ועל הביצים של יוצר' ר"ל שפוסק על הקדרות משגבל היוצר את עפרו ועשאה ביצים והם חתכות עפר המגובל עגלות כל חתכה נעשית ממנה קדרה אחת ומ"מ יתבאר בגמ' דוקא שנתקנו בדפוס קדרה ואין חסרים אלא שיתיבשו ויכניסם בתנור ומ"מ אעפ"כ קורא אותם ביצים הואיל ועדין עפר מגובל הם:

    וכן פוסק על הסיד משנשקעו עצים ואבנים בכבשן לשרוף וכן פוסק עמו על הזבל לזבל שדהו כל ימות השנה אף בימות הגשמים אע"פ שאין לו עכשו ממנו כלל מפני שמצוי הוא תמיד ור' יוסי חולק בזו ואין הלכה כדבריו וכן מה שאמר אח"כ וחכמים מתירין ר"ל דוקא בימות החמה והלכה כתנא קמא:

    ופוסקין על שער הגבוה ופי' שער הגבוה הוא שער הזול שנותנין צבורי פירות בדמים קלים ואמר שכל שיצא השער פוסק לו על שער הזול שיהא בשנה זו והוא שיהא נותן לו עכשו דינר זהב בכור חטים וכן השער ויתנה עמו שאם בשעה שהוא נותן לו את הכור עמד על עמדו או נתיקר שיהא נותנו בדינר זהב שכבר נתן לו ואם הוזל שיהא נותנו בשער הזול שבאותו זמן והטעם שמאחר שהתנה עמו כן הרי המעות פקדון אצל המוכר ואם מעכב מליתן לו כאותו השער אחר שהתנה מקבל עליו מי שפרע הא אם הוציא לו מעות כשער עכשו ולא התנה עמו כן והוזלו נותן לו כשער הוצאת המעות ואם חזר בו לוקח הוא מקבל מי שפרע ור' יהודה חולק בזו לומר שאע"פ שלא פסק כפסק דמי שסתם דעתו של אדם על שער הזול ואין הלכה כדבריו:

    זהו ביאור המשנה וכולה הלכה היא אלא שיש בקצת ענינים שבה תנאים כמו שיתבאר ונמצאת למד שכל שאנו צריכים ליש לו דוקא שיש לו הא אם היו לו חטים חוב אצל אחרים ונטל מעות עד שיגבה את שלו ויתן לו אסור הואיל ומחוסרים גביה הרי הם כמי שאין לו ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

    6 more comments on this page.

    Meiri on Bava Metzia 72b · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בד"ה אין לוין כו' או יש לו מעט כדר"י כו' עכ"ל לכאורה שיש לו מעט פירות וקשה דהא רב הוא פליג עליה דר"י לקמן והכא מסיק דלוין ודוחק לומר דהתם מקמי דהדר דא"כ ה"ל לאתויי הכא מלתיה ולמימר דהדר ביה נמי מההיא ועוד קשה אף לפי גירסת פירות שבשוק ל"ל על פירות שבשוק כיון שיש לו סאה ונראה לפרש או יש לו מעט מעות וכדר"י התם לענין פירות אית לן למימר הכא לענין מעות ביש לו לר"י וכ"כ הרא"ש לפירוש הראב"ד אם יש לו מעות כנגד סאה אחת לוה עליה כמה כורין וק"ל:

    בא"ד וק"ק ל"ל שער כו' ואית דגרסי אין לוין על פירות שבשוק עכ"ל כל זה לפירושם והוא כפירוש הראב"ד דמיירי הכא ביש לו מעות אבל לפר"י דמיירי אפילו באין לו מעות איירי דוקא ביצא השער דאל"כ למאי דמסיק דלוין תקשה לך מתניתין דאין לוין סאה בסאה וטעמא דכיון שיצא השער יכול ליקח פירות באשראי וכ"כ הרא"ש:

    Chidushei Halachot on Bava Metzia 72b · Sefaria

    Maharam

    גמ' כיצד הרי שגזל שדה מחבירו ומכרה וכו' כצ"ל:

    תוס' ד"ה אין לוין על שער שבשוק וכו' מיירי ביש לו מעות ללוה וכו' או יש לו מעט וכו'. ר"ל יש לו מעט מעות שאין יכול לקנות בעדם כי אם סאה אחת יכול ללות על זה כמה סאין כמו ביש בו סאה תבואה דלוה עליה כמה סאים כדרבי יצחק ועיין באשד"י:

    Maharam on Bava Metzia 72b · Sefaria

    Shita Mekubetzet

    מתניתין אין פוסקין על הפירות עד שיצא השער. פירוש כשאין לו. היה הוא תחלה לקוצרים פוסק עמו על הגדיש פירוש על כל הני דקתני מתניתין חשובין כאלו יש לו ממש ולפיכך פוסק עליהם ואף על פי שלא יצא השער. הריטב"א.

    כתב הריא"ף בתשובה וזה לשונו מועתק מלשון ערבי. מה שאמרת מה היא הסיבה באמרם פוסק עמו על הגדיש בתנאי שיהא תחלה לקוצרים אין זה תנאי אבל אצלנו אסור לתת מעות על פירות חדשים בשער קצוב לפי שעתיד לצאת השער ביוקר יותר מזה ויהיה מה שלקח אותו בזול מפני קדימת המעות והוא אסור. ואם היה אותו שלוקח המעות מוקדמין תחלה לקוצרים אם היה מה שקצר כבר גדיש מותר לפסוק עמו השער לפי שמי שהיה קצירו גדיש הוא כמי שיש לו חטים ואם מכר מה שיש לו בזול אין בזה איסור לפי שאין בו רבית. וכן מה שאמרת אם נמשך זה אל שאר חלקי המשנה רצוני לומר ועל העביט של ענבים ועל המעטן של זתים ועל הבצים של יוצר ועל הסיד וכו' ופוסק עמו על הזבל וכו' או נאמר שאינו אלא בחלוקה הראשונה ורצוני לומר פוסק עמו על הגדיש כבר אמרתי לך שתחלה לקוצרים אינו תנאי ובמה שאמרתי לך שאר חלקי המשנה הדין בהם שוה.

    ומה שאמרת מה הפרש יש בין היותו תחלה לקוצרים או היותו סוף לקוצרים. ההפרש בזה הוא שאם היה תחלה לקוצרים והיה קציר גדיש היה מותר לפסוק עמו לבדו לא עם זולתו לפי שהחטים שלו הם מצויין והחטים של זולתו אינם מצויין. ואם היה סוף הקוצרים הנה החטים מצויין אצל זולתו ואין מדקדקים אם היה אצלו או לא היה שאף על פי שאין לזה יש לזה. עד כאן. והא דקתני ופוסק עמו כשער הגבוה אכולה מתניתין קאי בין בפוסק על שיש לו בין בפוסק על שער שבשוק שצריך להתנות בפירוש שיתן לו כשער הזול דהשתא או דלקמן כי אם לא פסק כן אין לו ליתן לו אלא כשער דהשתא ואם חזר בו לוקח קאי באבל אמרו כדאיתא בגמרא בהדיא וכן הלכה. הריטב"א.

    גמרא דורמוס. פירוש רחבה גדולה והיא בלשון יון. פירוש אכלבי אוצרות. פירוש ארבי ספינות. מפני כשפותחין למכור פירותיהן בעלי האוצרות ובעלי הספינות שפירותיהן מרובין אינם מסיימין מהרה למכור פירותיהן אלא מושך השער שלהן עד זמן רב. רבינו חננאל. כתב הריא"ף בתשובה וזה לשונו: מועתק מלשון ערבי פירוש קביע תרעייהו הוא התמדת השער ואין זו ההתמדה לעולם אלא שיתמיד שני חדשים ושלשה ואחר כך ישתנה ואין העיירות כן. עד כאן.

    וכתב הריטב"א וזה לשונו באכלבי וארבי דמשיך תרעייהו. והיינו למאי דסלקא דעתין מעיקרא אבל אליבא דהלכתא הוא הדין שפוסקין על שער שבשוק דעיירות גדולות דקביע. ומרי רבינו היה אומר בשם אחד מן הגדולים דלא חשיב בזמן הזה יצא השער אלא כשהסיעו בני העיר על קיצותן שלא למכור אלא כפי השער ההוא אבל כל שאין שם קיצותא של אגרדמים והרשות ביד כל אדם למכור כמו שירצה אף על פי שכולן מוכרין בשער אחד איו פוסקין עליו. ואין זה נראה משמעתין דהכא אלא כל שהשער קבוע ומשוך פוסקין עליו. עד כאן.

    היו חדשות מארבע וישנות משלש הכוונה בזה שאם היה המנהג כשהיו נמכרות המדשות ארבעה בסך ידוע היו נמכרות הישנות הרביע פחות משיעור המדה בחדשות אין סומכין על זה השער לפסוק עליו אבל לא נתיר לפסוק על שום דבר עד שיצא השער שלו בין שהיה חדש או ישן הריא"ף ז"ל בתשובה מועתק מלשון ערבי. ופירש הראב"ד ז"ל וזה לשונו: היו חדשות מארבע וישנות משלש אין פוסקין על הישנות מארבע בשביל שער החדשות עד שיצא השער מארבע לישנות. וכן בלוקט ובעל הבית אין פוסקין על שער הזול של זה לזה אבל פוסקין עם כל אחר לפי השער שלו דכי לית ליה יזיף מחבריה דהואיל ויצא השער שלו לא ימנענו מהלותו. וקשיא לי הא דאמרי רבה ורב יוסף מאי טעמא אמור רבנן פוסקים על שער שבשוק וכו' והשתא יהיב טעמא אחרינא לומר דכי יש לו דמי הואיל ומוצא ללוות. עד כאן.

    לקוטות פירוש לקוטות עני המלקט לקט שכחה ופאה נקרא לקוטי כלומר לא חרש ולא זרע ולא קצר וכי לא זכה בפירות הללו אלא בלקיטה בלבד. תלמוד ארץ ישראל. רבי יוחנן אמר כל העיירות הסמוכות לטבריה כיון שיצא השער בטבריה פוסקין. רבינו חננאל ז"ל.

    עד שיצא השער ללקוטות וכו' שיהא אדם נותן מכל חטים ארבע סאין בסלע לפי דתבואה של לקוטות בעבור שהם בזול נמכרים ביום אחדו וכשיתבעם הלוקח מבעל הבית לא ימצא מהן ויצטרך בעל הבית ליתן לו הפירות יפין ומיחזי כאגר נטר לי. ה"ר יהונתן ז"ל.

    4 more comments on this page.

    Shita Mekubetzet on Bava Metzia 72b · Sefaria

    Penei Yehoshua

    גמרא א"ל רבינא למרימר אלא הא דאמר רבי יוחנן וכו' נימא לא ניתן ליכתב. ולכאורה יש לתמוה מאי מקשה אדרבי יוחנן דלישני דטעמא דמוקדמין משום דלא ניתן ליכתב דא"כ אכתי קשה דאתיא דלא כרבנן דהא בשטר שיש בו ריבית נמי לא ניתן ליכתב ואפ"ה ס"ל דגובה ממשעבדי לפי' תוס' לעיל וטפי ה"ל להקשות כאן בפשיטות מברייתא דריבית מיהו יש ליישב לפי מאי דפרישית לעיל דהא דפשיטא לתוספות דרבנן ס"ל דבשטר שיש בו ריבית גובה ממשעבדי היינו מסברא משום דלא שייך לקנוס לחצאין דאי הוי קנסי רבנן לענין משעבדי היה ראוי לקנוס אף לענין ב"ח כיון שכל ההלואה נעשה באיסור וא"כ מקשה הכא שפיר למה ליה לר' יוחנן לשנויי גזירה שמא יגבה מזמן ראשון ה"ל לשנויי דקושטא דמלתא רבנן לא קנסי כלל אלא הא דבמוקדמים פסול היינו משום דלא ניתן ליכתב וא"כ לפ"ז מצינן לפרש שפיר דבשטר שיש בו ריבית נמי הא דקאמרי רבנן גובה את הקרן היינו כשחייב מודה ומב"ח משום דלא קנסי אבל השטר פסול מ"מ משום דלא ניתן ליכתב. ואף למאי דפרישית לעיל דמוכח דגובה ממשעבדי לרבנן מדלא נקט פלוגתייהו במע"פ מ"מ ניחא לתלמודא להקשות מסוגי' דר' יוחנן דמוכח כן בהדיא ולמאי דמשני הש"ס דנהי דלא ניתן ליכתב מזמן ראשון ניתן מיהא ליכתב מזמן שני לפ"ז ממילא נתיישבה ג"כ ברייתא דשטר שיש בו ריבית דנהי דריבית לא ניתן ליכתב מיהא הקרן ניתן ליכתב ודו"ק:

    שם אלא הא דתניא לשבח קרקעות כו' נימא לא ניתן ליכתב וקשיא לי היאך שייך הכא לומר לא ניתן ליכתב ומש"ה לא ליגבן ממשעבדי דנהי דהשטר בטל מ"מ לא גרע מיהא ממוכר שדהו בעדים דקי"ל דגובה מנכסים משועבדים כדאיתא פרק חזקת ולכאורה היה נראה ליישב משום דלרבא דס"ל דכל שטר שלא ניתן ליכתב אינו גובה ממשעבדי והטעם בזה משום שנאמן לומר פרעתי ואף אם מודה חיישינן לקנוניא כיון דשייך חשש פרעון כמ"ש התוספות בד"ה אמר אביי וא"כ לפ"ז ע"כ הא דאמר רב בפרק חזקת המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים ולא חייש לפרעון היינו היכא שטרפו בע"ח מן הלוקח דבכה"ג ליכא למיחש שמא פרעו המוכר ללוקח דמי המקח משום דלוקח לא עביד לאסתלוקי בזוזי אלא אי הוו ליה זוזי למוכר לב"ח גופא הוי פרע ליה להעמיד המקח ללוקח משא"כ בנמצאת שדה שאינו שלו אמר רב דליגבי ממשועבדים בלא שטר מה"ט גופא דחיישינן שמא כבר פרע הגזלן ללוקח דמי המכר שהרי ע"כ עומד להסתלק מהמקח וכעין זה מצינו סוף פרק גט פשוט זו הסברא וא"כ לפ"ז מקשה הכא שפיר דכיון דשטר זה לא ניתן ליכתב ה"ל כמכירה בע"פ ולא ליגבי ממשעבדי דניחוש שמא פרע אלא דעדיין לא נתיישבה דעתי דהא בלא"ה טעמא רבה איכא דהא דאמר רב המוכר בעדים גובה ממשעבדי היינו בענין דליכא למיחש לפרעון שהרי הב"ד כותבין טירפא ללוקח מיד כשמוציא הבע"ח או הנגזל הקרקע מידו דבהאי שעתא עדיין לא שייך חשש שמא פרע המוכר כיון שעדיין לא טרפוהו מידו וכדאמרינן בעלמא אחוי טרפך ואשלם לך וא"כ לאחר שכתב הטירפא ודאי גובה ממשועבדים עם השטר טירפא וליכא למיחש לפרעון כיון ששטר הטירפא בידו והמוכר אינו עשוי לפרוע אלא כשיקרע הטירפא וא"כ הדרא קושיא לדוכתא מאי מקשה הכא מברייתא דלשבח קרקעות דשפיר גבי ממשעבדי בשטר טירפא שכתבו לו תיכף כשהוציאה הנגזל מידו כמו במוכר בעדים והאי לא גרע מיניה. לכך נראה לענ"ד ליישב בע"א דהא דאמר רב במוכר שדהו בעדים גובה ממשעבדי מפרשינן התם טעמא דמאן דמזבין בפרהסיא מזבין כי היכי דניתי אינשי ולזבני וזה לא שייך כלל בגזלן המוכר שדה שאינו שלו דכל כי האי אדרבא בצינעא מזבן שמא יוודע הדבר ויבא הנגזל ויערער וא"כ מקשה הכא שפיר דכיון ששטר זה לא ניתן ליכתב המכר גופא נמי לית ליה קלא ולא ליגבי ממשעבדי. ועפמ"ש יש לי ליישב מה שהקשו התוספות דקושיא זו לא שייך אמילתא דרבא אלא מעיקרא נמי הוי ליה לאקשויי מעובדא דפרדיסא דפשיטא ליה דנאמן לומר פרעתי אברייתא דלשבח קרקעות דאמרינן דגובה ממשעבדי והיינו ע"כ משום דאינו נאמן לומר פרעתי בשטר כי האי ולפמ"ש לק"מ דודאי בעל האיבעיא היה סובר דגביית משועבדים אפשר דתליא אי נאמן לומר פרעתי ואפ"ה אתי ליה שפיר ברייתא דלשבח קרקעות דהתם לא שייך חשש פרעון כדפרישית שגובה בשטר טירפא שבידו ומקמי הכי נמי לא עביד למיפרע כל זמן שלא הוציאה הגזלן מידו משא"כ בפרדיסא שלא מכרה מרצונו כל עיקר ודאי שייך חששא דפרעתי אבל לבתר הכי מסיק רבא דמטעם אחר אינו גובה ממשעבדי בפרדיסא משום דלא ניתן ליכתב ונ"ל פירושו דכל שטר שלא ניתן ליכתב מעיקרא אין לו דין שטר כלל ולית ליה קלא כמו שנזכר סברא זו בפוסקים והטעם נ"ל דאפשר שתיכף אחר המכירה מבקש המוכר מהעדים שלא יוציאו קול וא"כ מקשה הש"ס שפיר דכ"ש די"ל במוכר שדהו שאינו שלו וע"ז משני הש"ס שפיר דיש לחלק דהתם ניחא ליה למוכר במכירה זו דליקו בהימנותיה ודוק היטב שנכון הוא מיהו מתוך מ"ש אח"כ בחדושי לגיטין ר"פ הנזקין יבואר דלא יתכן לומר כן כמו שדקדקתי שם מלשון רש"י דבמוכר שדה שאינו שלו ודאי חיישינן שמא פרע לו אף קודם שהוציאה הנגזל מתחת ידו ולפ"ז ממילא א"ש סוגיא דשמעתין ע"ש וצ"ע לפי מה שהעליתי שם דההיא דהמוכר שדהו בעדים גובה ממשעבדי היינו דוקא לענין בע"ח ולא לענין מכר שדה שאינו שלו מיהו משיטת הרמב"ם והמחברים לא משמע כן וצ"ע לדינא:

    במשנה פוסק עמו על הגדיש פרש"י פוסק עמו באיזה שער שירצה עכ"ל אבל הרא"ש כתב אינו רשאי לפסוק אלא כשער הלקוטות ע"ש מלתא בטעמא והוא מדברי התוספות לעיל דף ס"ג בד"ה מהו דתימא כעד שיבא בני וכו' ע"ש אלא דלפרש"י יש לדקדק א"כ מאי קמ"ל בסיפא ופוסק עמו כשער הגבוה ות"ל דאפילו עכשיו בעת היוקר יכול למכור לו בזול גמור אף אם לא יוזל השער ולשיטת תוספות והרא"ש קשה להיפך דלפירושם אינו רשאי לפסוק כשער הזול ואפשר דפוסק עמו כשער הגבוה לא קאי אלא ארישא דמתניתין ביצא השער דוקא וכמ"ש התוספות י"ט ועיין מ"ש בזה בדף ס"ג בחדושיו עיין עליו:

    גמרא אין פוסקין עד שיצא השער לחדש ולישן עיין בפרש"י שפי' לפי גרסתו דגרסינן בהדיא אין פוסקין על החדשות מארבע וא"כ משמע דבישנות רשאי לפסוק וכן חדשות משלש וכמו שכתב רש"י מלתא בטעמא אבל הרי"ף והרמב"ם והרא"ש גרסי סתמא אין פוסקין עד שיצא השער לחדש ולישן ומשמע לפ"ז דבכל ענין אסור לפסוק והטעם דכל שלא יצא השער לחדש ולישן לא מקרי יצא השער כלל:

    שם א"ר נחמן פוסקין ללקוטות כשער הלקוטות א"ל רבא לר"נ מ"ש וכו' וקשה דמאי מקשה רבא אדר"נ ה"ל להקשות כן אגופא דברייתא דהא פשיטא לן דפוסקין לב"ב אם יצא השער של ב"ב וכדקתני במתני' אע"פ שאין לזה יש לזה וא"כ אמאי קתני בברייתא אין פוסקין עד שיצא השער ללוקט ולמוכר הא ללוקט נמי מצי למילף מבע"ה ובשלמא לפי' הרי"ף והרא"ש שכתבתי לעיל א"ש דבלא מימרא דר"נ היה נראה דטעמא דברייתא משום דכל שלא יצא השער ללקוטות ולבע"ה לא מיקרי שער קבוע ואין פוסקין עליו בכל ענין דכשלא יצא השער דמי והיינו דומיא דרישא גבי חדשות וישנות אבל מדקאמר ר"נ פוסקין ללקוטות כשער הלקוטות א"כ ע"כ לאו מה"ט הוא מקשה רבא שפיר אבל לפרש"י דלעיל צ"ע ויש ליישב:

    שם בגמרא אמר רב הונא אין לווין על שער שבשוק ופרש"י בל' ראשון דאיירי דרך הלואה שמלוה לו מעות ע"מ שאם לא יפרע לזמן פלוני יתן לו פירות כשער של עכשיו דאע"ג דדרך מקח וממכר שרי דרך הלואה אסור עכ"ל. ואין להקשות להאי פירושא א"כ היאך מסקינן דלווין ומ"ש מהא דאמרינן דאין מעמידין מלוה על הפירות אא"כ יש לו ומוכח לה מברייתא דר' אושעי' ופרש"י דאיירי ביצא השער ואפ"ה בעינן יש לו ומ"ש הכא דשרי אפילו כשאין לו הפירות עכשיו דיש לחלק דהתם איירי במלוה קדומה שחייב לו קודם לזה וא"כ בשעת הפסיקה לא בא באיסרו ולא שייך לומר אע"פ שאין לזה יש לזה לפי שאין לו במה לקנות ואף לפמ"ש בשם גדולי הפוסקים שם דאף כשיש לו המעות בביתו בשעת הפסיקה אפ"ה אסור אם אין לו פירות היינו משום דהמעות הם ברשות הלוה ולא מצי המלוה למימר הא חיטי בהיני וכו' כיון שאין המעות מזומן בידו באותו שעה משא"כ הכא שבא באיסרו בשעת הפסיקה וא"כ מצי למימר שפיר מאי אהנית לי שהרי המלוה יכול לקנות עכשיו באותן המעות עצמם ועיקר הרבותא דאף שנותן המעות דרך הלואה אפ"ה שרי אבל אין לחלק דשאני הכא דליכא אלא צד א' בריבית דשמא יפרע לו לזמן שקבע הא ליתא דהא אסקינן לעיל דצד אחד בריבית אסור אף בריבית דרבנן וק"ל:

    סליק פרק איזהו נשך

    Penei Yehoshua on Bava Metzia 72b · Sefaria

    Chiddushei Rabbi Akiva Eiger

    מתני' אין פוסקים על הפירות עד שיצא השער יש לע' ואמאי אסור בלא יצא השער הא מקבל עליו זולא והוי קרוב לשכר ולהפסד דמותר כמו אי תקפה לעיל (בדף סד) ואף דתוס' כתבו (דף ע') דזהו דוקא דרך מקח ולא הלואה. וא"כ י"ל דגם בפסיקא כיון דל"ל ולא יצא השער ולא נתפס הקנין ומעות הלואה והוי הלואה בקרוב לשכר ולהפסד דאסור, מ"מ קשה מהא למה דאמרי' (דף סד) מה שעיזי חולבות מכור לך בכך וכך מותר, וע' ברש"י דהטעם דהוי קרוב לשכר ולהפסד כיון דמקבל בסך זה גם אם יהא מעט ע"ש, והיינו ע"כ אף באומר מה שעיזי חולבות למחר והשתא ליכא חלב מותר מטעם זה דאל"כ אלא כפשוטו דהולך לחלוב ומוכר לו מה שיחלוב היום דא"כ בלא"ה חלב מותר מטעם דיש לו ושרי לאזולי גביה ולא הוי הלואה כלל, אע"כ שמוכר לו חלב של מחר הרי אף דאין קנין נתפס מהיום דחלב של מחר הוי לב"ל ומעות הלואה, אפ"ה כיון דדרך מקח הוא שרי בקרוב לשכר ולהפסד. א"כ אף פסיקא לא יצא השער לישתרי מטעם זה. ומזה היה נראה דמה שעיזי חולבות למחר לא מקרי לב"ל דמצוי הוא דעבידי דאתי בודאי וכן הוא ברבינו ירוחם (נתיב יז) שכ' דמה שעיזי חולבות ומה שרחילי גוזזות אף שאינו עכשיו לא חלב ולא גיזה לא מקרי לב"ל ע"ש שלא כ' טעמא למלתא ומש"ה לא הוי כלל שם הלואה רק בלא טעם דקרוב לשכר ולהפסד היה אסור להוזיל גבי' מטעם יש לו, משום דמ"מ כיון שא"א ליתן לו מיד אסור. וגדולה מזו כ' תוס' ב"ב (דף פו ע"ב) ד"ה דינר ליום דהא דמרבין על השכר היינו דווקא בנכנס מיד לחנך הבית אבל בלא"ה לא ע"ש. אף דמ"מ כבר נקנה הבית לזכות דירתו לזמן שקבע אפ"ה אסור, ואף לדעת הרשב"א הובא בהה"מ שחולק בזה היינו דוקא בבית שאינו חסר כלום ובידו ליתנו מעכשיו משא"כ בחלב של מחרת שאין בידו ליתנו מעכשיו [ואפשר גם בבית ששכור לאחרים והשכירו לזה בהקדמת מעות שידור בו לאחר זמן שכירות של זה אף דנתפס הקנין מ"מ אסור לכ"ע כיון שא"י לקיים הקנין עכשיו] אבל בפסיקא דלא נתפס הקנין כלל אסור דהוי הלואה: אולם מתוך דברי הרשב"א למדתי בשו"ת תולדות אדם להרשב"א דמה שעיזי חולבות למחר דהוי דבר שלב"ל. וכ' דזהו טעמא דברייתא בסיפא דמה שעיזי חולבות בכך וכך אסור משום דהוי הלואה דא"א מקנה דשלב"ל. אך ברישא מותר דהוי קרוב לשכר ושרי אף בהלואה, וקשה מ"ש מפסיקא וצ"ע. במה שהקשה המ"ל פי"א מהל' מלוה לשיטת הראב"ד דבאבק רבית כיון דמחוייב להמלוה לשלם לצי"ש משום כיבוד אם תפס הלוה לא מפקי' מיניה, א"כ בכל מטלטלים דיתמי דעכ"פ מחוייבים היתומים לצי"ש משום כיבוד אם כמבואר פ' מי שהיה נשוי גבי עובדא דקטינא א"כ תיהני תפיסה ובכתובות פ' הכותב סוגיא דינתן לכושל מבואר דתפיסה לא מהני מרשות יורשים לכ"ע, והניח בצ"ע. ולענ"ד נ"ל דאין הנושאים דומים להדדי ושאני בא"ר דזה התופס יש לו תביעה על הממון דלצי"ש מגיע לו הממון בתורת תשלומין משא"כ במטלטלים דיתמי מטעם תשלומי' אין להמלוה שום תביעה רק דעל הלוה מצוה לכבד אביו בקבר מש"ה לא מהני תפיסה שיקיים זה מצות כבוד אב כיון דעכ"פ אין לו שום תביעת ממון אף לצי"ש, כנלענ"ד נכון, וק"ל במ"ש המ"ל עוד שם דיותר קשה לשיטת הרשב"א דכופין להיתומים על המטלטלים שירשו א"כ פשיטא דתיהני תפיסה ע"ש, ובמחכ"ת טעה בזה דפשוט וברור דלשיטת הרשב"א והר"ח גם מוציאים ויורדים לנכסיו במטלטלים שירשו, והא דמטלטלים דיתמי לא משתעבדי וכולה סוגיא דכושל מיירי ע"כ ביתומים קטנים כדאיתא להדיא במרדכי ובהגהת אשר"י פ' הכותב, ובשו"ת הרשב"א הובא בב"י סי' ק"ז ופשוט, אמנם תמוה לי על שיטת הרשב"א מסוגיא דריש פ' הגוזל בתרא דאיתא שם נימא תהוי תיובתא דר"ח אמרי לי כי תני ההוא לאחר יאוש ע"ש, והרי התם ע"כ מיירי ביתומים גדולים דאל"כ גם לר"ח לא פריך מידי דקתני שהזיקו פטורים אע"כ מיירי ביתומים גדולים וכיון שכן מאי בעי במתני' הניח להן אביהן אחריות נכסים גם בהניח מטלטלים יצטרכו לשלם חוב אביהן דהא יורדין לנכסיהן, וצ"ע בסוגיא דב"ק (דף קיב ע"א) תוספות ד"ה קטנים ואיכא לאוקמי כגון שהניח וכו' ואפשר ליישב סוגיא דהש"ס והיינו דמגדולים היה אפשר לומר דהניח אחריות נכסים חייבים לפרוע חובת אביהן. אבל מקטנים פריך שפיר לר"פ בערכין (דף כח) דלעולם אין נזקקין לנכסי יתומים קטנים דפריעת בע"ח מצוה, ויתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו. א"כ שפיר קשה הא אין נזקקין. ומצד אכילתם ג"כ פטורים דקטנים שהזיקו פטורים וא"ש דר"פ דהוא המשני לפירכת הש"ס ה"ק וכו' ומסתמא גם הוא המקשן וכמ"ש בספרי הכללים וא"כ ר"פ לשיטתיה שפיר קשה מקטנים: במ"ל פ"ד ממלוה ה"ב דין ח'. א"כ קשה. ולפמ"ש תקשי דאכתי לפסלו בדבר על לאו דלפ"מ. ולענ"ד לפמ"ש הט"ז ח"מ סי' ל"ד ליתן טעם מפני מה טבח אינו נפסל דעבר על לאו דלפ"ע משום דלאו זה אינו מחייב מלקות ובעי רשע דחמס, משא"כ דעבר על לאו דלפ"ע מכח חימוד ממון מקרי רשע דחמס שפיר פסול, והנה מדברי תוס' אלו (לעיל) דכתבו בתי' א' דמיירי ברבית דרבנן ובעי רשע דחמס, ומבואר דס"ל דגם ברבית דרבנן אסרו חכמים בשעת שימה דהא כל עיקר קושייתם רק מכח שימה והו"ל לתרץ בקיצור דמיירי ברבית דרבנן וליכא ל"ת. וכן מבואר בהרלב"ח שהביא המ"ל שם בכוונת הש"ס דבפלגא באגר ופלגא בהפסד ליכא בנתינה משום רבית כיון דליכא חד צד ורק משום שימה אסור הרי דגם ברבית דרבנן איכא שימה, אמנם לפ"ז קשה לי מהיכן הכריחו הנ"י והרשב"א דברבית דרבנן לא עבר הלוה מדאמרי' איסורא לאינשי לא הוי ספי ולא קאמר איסורא עביד. הא בפשוטו י"ל דמהא לא הו"מ למיפרך דהא י"ל דר' שימי הוי בדעתו לטעון בשעת פרעון דהוי רבית ולא הוי עביד איסורא ומשעת שימה לא עביד הלוה איסורא דברבית דאורייתא לא עבר הלוה משום ל"ת כמ"ש במ"ל שם בשם הרלב"ח, מש"ה פריך דלא הוי ספי, היינו דמ"מ כיון דהמלוה עובר משום ל"ת עובר עכ"פ משום לפ"ע, ודוק. מסוגיא זו משמע דאף באיכא אחד שרוצה ללות מזה ברבית דרבנן מ"מ אסור כדמסיק במ"ל דלא כתפארת שמואל דאל"כ מאי פריך מר' עיליש דלמא אזדמן דבאותו שעה היה אחר שרוצה לקבל בפלגא באגר ופלגא בהפסד, ודוק: הב"י ביו"ד (סי' קס) כ' על שם המרדכי באומר הלוני מנה ואני אלוה לך הוי ר"ק ול"ד לנכש עמי ואנכש עמך. ועלה בדעתי אם זה חוזר לזה ואמר שעושה כן לתשלום הרבית שקצץ שילוהו לחדש הוי כמו כל רבית קצוצה דצריך ליתן הריוח שהרויח בו וליכא רבית והוי כמו שליחות יד דמותר לקבל הרבית וכמו שהעלה במ"ל והתורה אסרה רק במי שמלוה מדעתו אסור לקבל נשך, ואם התנה ליתן רבית התנאי בטל ומעשה קיים, ואסור לקבל, אבל זה אין דעתו כלל להלוות ואמר שזה עושה לרבית ואינו כלל בהלואה צריך ליתן לו מה שהרויח כמו שלח יד, ואומדין מה ששוה מעות בהלואה לב' חדשים כדקתני במתני' דמכות דמעידים אנו באיש פלוני כנלענ"ד: בב"י שם כ' מי שהיה בידו מעות יתומים וטען קבלתי פלגא באגר וכו' על ראובן עליו להביא ראיה לראב"י ולרב וכו' משמע דלראב"ן לא מהני כל מה שקבל ראיה מהני. ובשו"ת מהרי"ל סי' ל"ז באמצע דבריו וז"ל וכדפסק נמי ראב"ן דלא מהני למקבל שמקבל בע"א תקנתא דרבנן ואפילו לראב"י ולרב וכו' משמע דלראב"ן לא מהני כל מה שקבל בע"א אף אם יביא עדים, ובאמת בשו"ת מהרי"ל גופא יש לע' דמשמע שם דמהני ראיה שלא קבל מכת מדינה ומאי מהני דהא תקנת חכמים שיקבל כל ההפסד ע"ש בש"ע שם ס"ב כ' אסור להקדים הרבית או לאחר וכו' נתן עינו ללות ממנו והיה משגר לו דורון בשביל שילווהו, נלענ"ד דזהו דוקא בשולח לו דרך מתנה ומבקש ממנו שילוהו בשביל זה והוא דרך שחד בעלמא אבל אם התנה עמו ע"מ שילוהו א"כ אם אינו מלוהו צריך להחזיר לו ובשעת ההלואה הוי כנותן לו ודומה לאומר חוב שאצלי מחול לך בתנאי שתלויני דהוי כאומר אם תלוני מחול לך החוב דהוי רבית קצוצה כמ"ש, כנלענ"ד ברור, בש"כ ס"ק ל"ג ד"ה ומיהו אין המלוה כו' נראה דש"ה דידוע שהיה מעות צדקה בידו הלכך שרי מטעם דלא שביק היתרא כו' לא ידעתי מה שייך בזה ל"ש היתרא כיון דאם מלוה מעות צדקה אין הריוח לעצמו, בטור סי' קס"א כ' ופירש"י חוץ מקרקע כגון שהלוה לו ה' גפנים טעונות כו' וע' בשיטה מקובצת שכ' עוד דמשכחת שא"ל שרשאי ליתן לו קרקע זה עם עוד קרקע בית רובע וגם רשאי ליתן לו כל קרקע אחר כשיעור זה ומש"ה לא הוי כחליפין כיון שרשאי ליתן לו קרקע שלו. וגם לא הוי כשכירות כיון שרשאי ליתן לו קרקע אחרת ע"ש, ויש לע' בזה דברי תוספות (דף סט ע"ב) ד"ה מרא הדרא, דמסקי' כיון דעכ"פ יש פחת אם מחזירו בעין אף שהרשוהו ליתן לו אחרת, מ"מ כיון דיכול להחזיר בעין עם הפחת הוי שכירות אף אם השתא נותן לו אחריות ע"ז ה"נ כן וע"ש היטב בזה: בטור ססי' קס"ב כ' מי שיש לו אריס מותר להלות לו סאה בסאה וכו' ובמקום שדרך בע"ה וכו' אא"כ הלוהו מיד כשירד לתוך שדה, וע' בב"י דכשירד ל"ד אלא קודם שירד דמיד אחר שירד אסור ולדעתי י"ל דכוונת הטור הכי דבתחילה שכ' ונתרצה הארוס היינו דוקא לאחר שירד וכמ"ש הב"י וכדעת רש"י ע"ש, וע"ז כתב הטור דאסור ללות אחר שנתרצה כבר ואינו מותר אא"כ הלוהו מיד כשירד והיינו מיד כשירד בשעת ריצוי שמרוצה שנותן לו במתנה ובשעת מעשה א"ל שהסאה זה שהחיוב על בעה"ב ליתן יהא עלי כהלואה כי אנכי נותן לו במתנה שיהא הזרע משלי וזהו מותר דהוי כאומר אני נותן לך במתנה וכל שנה דינר רווחים ממנו דמותר כמ"ש בב"י (ססי' קסא) בשם הריב"ש ואינו אסור אלא אחר שירד ונתרצה אריס ליתן במתנה ואחר זמן רוצה להלות ממנו דכבר החוב על הארוס והוי כמו נתחייב במתנה ואחר זמן זוקף עליו במלוה דאסור כמ"ש בב"י ססי' קס"א ודוק: וכ' עוד שם הטור, א"א הרא"ש בת' כ' הלוה לחבירו חטים ועשה עליו שטר מכך וכך סאין וכו' ואם לא יכול לברר ישבע הלוה וכו' ויש ליתן טעם אמאי דנאמן לטעון על שטר שהוא של רבית ונראה דשטר זה אינו בדין לטרוף מלקוחות כיון שחייב ליתן לו סאה כפי שיהיה בזמן הפרעון בין הוזל בין הוקר והוי אין לו קצבה בין למטה ובין למעלה שאינו גובה מלקוחות וכיון שאינו טורף מלקוחות הוי כמו כת"י דנאמן לומר פרעתי בח"מ סימן ס"ט דאינו חושש להניחו כיון דאינו טורף ממשועבדים. ומש"ה נאמן לטעון שהוא רבית. וק"ל, ואח"ז מצאתי סעד לסמכה דבכה"ג אינו ראוי לטרוף ממשעבדי באו"ת ססי' קט"ז:

    Chiddushei Rabbi Akiva Eiger on Bava Metzia 72b · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Bava Metzia, daf 72, Amud Bet, about 466 words in 17 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 17 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 19 words

      Opens “מודה בשטר שכתבו אינו צריך לקיימו, וגובה…”

    2. Segment 212 words

      Opens “אמר ליה רבא: מי דמי? התם ניתן…”

      Named: רבא.

    3. Segment 343 words

      Opens “יתיב מרימר וקאמר להא שמעתא. אמר ליה…”

    4. Segment 434 words

      Opens “אלא הא דתניא: לשבח קרקעות כיצד? הרי…”

    5. Segment 529 words

      Opens “הכי השתא? התם, אי למ"ד ניחא ליה…”

    6. Segment 616 words

      Opens “מתני׳ אין פוסקין על הפירות עד שיצא…”

    7. Segment 724 words

      Opens “היה הוא תחילה לקוצרים, פוסק עמו על…”

    8. Segment 823 words

      Opens “ופוסק עמו על הזבל כל ימות השנה.…”

      Named: רבי יוסי.

    9. Segment 923 words

      Opens “ופוסק עמו בשער הגבוה. רבי יהודה אומר:…”

      Named: רבי יהודה.

    10. Segment 1037 words

      Opens “גמ׳ אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן:…”

    11. Segment 1133 words

      Opens “ולמאן דסליק אדעתין מעיקרא דאמר ר' יוחנן…”

      Named: רבי דמשוך.

    12. Segment 1228 words

      Opens “ת"ר אין פוסקין על הפירות עד שיצא…”

    13. Segment 1313 words

      Opens “היו לקוטות מארבע ולכל אדם משלש אין…”

    14. Segment 1442 words

      Opens “אמר רב נחמן פוסקין ללקוטות כשער הלקוטות…”

      Named: רב נחמן, רבא.

    15. Segment 1560 words

      Opens “אמר רב ששת אמר רב הונא אין…”

      Named: רב ששת, רב הונא, רב יוסף בר חמא, רב יוסי בר אבא, רב דיזפי, אבא.

    16. Segment 1620 words

      Opens “מעיקרא סבר רב הונא אין לוין כיון…”

      Named: רב הונא, שמואל.

    17. Segment 1720 words

      Opens “תנו רבנן: המוליך חבילה ממקום למקום, מצאו…”

    Sages named on this page

    • Rabbi Yochanan · Others · End of Tannaim and beginning of Amoraim.

      Rabbi Yochanan was a pivotal sage, bridging the eras of the Tannaim and Amoraim, known for his profound scholarship and dedication to…

      Source: Bava Metzia 72b · Segment 3 — “…אלא הא דאמר ר' יוחנן גזירה שמא יגבה מזמן…

    • Rabbi Huna · Amoraim · Second Generation Amoraim

      Rabbi Huna, a preeminent student of Rav, led the Sura Yeshiva for forty years.

      Source: Bava Metzia 72b · Segment 15 — “אמר רב ששת אמר רב הונא אין לוין.

    • Rav Yosef · Third Generation Amoraim

      Rav Yosef, a prominent blind Amora, was a student of Rav Yehuda bar Yechezkel and a contemporary of Rabbah.

      Source: Bava Metzia 72b · Segment 15 — “…שבשוק אמר ליה רב יוסף בר חמא לרב ששת…

    • Ravina [the Last] · Amoraim · Sixth Generation of Amoraim

      Ravina was a prominent sixth-generation Amoraic sage, a student-colleague of Rav Ashi, who played a crucial role in the sealing of the…

      Source: Bava Metzia 72b · Segment 3 — “…שמעתא. אמר ליה רבינא למרימר: אלא הא דאמר ר'…

    • Shmuel · First Generation Amoraim

      Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.

      Source: Bava Metzia 72b · Segment 16 — “…דשמעה להא דא"ר שמואל בר חייא א"ר אלעזר לוין…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Bava Metzia 72b

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026