Talmud Builders

    Bava Metzia 33a

    Back to index

    English translation — Bava Metzia 33a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1It is written: “If you see the donkey…collapsed under its burden” (Exodus 23:5). The baraita infers that this obligation to unload a burden applies with regard to an animal that is “collapsed,” but not with one that is a habitual collapser; “collapsed,” but not standing; “under its burden,” but not when it is unloaded; and “under its burden,” meaning a burden that is not excessive, that the animal can bear. The Gemara reasons: And if you say that the requirement to prevent suffering to animals is by Torah law, what is it to me if the animal is collapsed; and what is it to me if the animal is a habitual collapser; and what is it to me if the animal is standing? One should be obligated to unload its burden in any case, if the animal is suffering.

    2The Gemara answers: In accordance with whose opinion is this baraita ? It is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei HaGelili, who says that the requirement to prevent suffering to animals is by rabbinic law, and the ordinance does not apply in these circumstances.

    3The Gemara supports its answer: So too, it is reasonable to explain the baraita in this manner, as it is taught in the baraita cited above: “Under its burden” indicates a burden that the animal can bear. About whom did you hear that he holds that line of reasoning? It is Rabbi Yosei HaGelili. The Gemara affirms: Learn from it that the baraita is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei HaGelili.

    4The Gemara asks: And can you establish the baraita in accordance with the opinion of Rabbi Yosei HaGelili? But isn’t it taught in the latter clause of the baraita : “Under its burden,” but not when it is unloaded? What is the meaning of: Not when it is unloaded? If we say that it means that when it is unloaded there is no obligation at all, isn’t it written in that case: “You shall lift them with him” (Deuteronomy 22:4), teaching that there is a mitzva to load an animal? Rather, it is obvious that the meaning is that when it is unloaded, one is not obligated to load it for free; rather, he may do so for remuneration. About whom did you hear that he holds that line of reasoning? It is the Rabbis. Apparently, the baraita is in accordance with the opinion of the Rabbis and not the opinion of Rabbi Yosei HaGelili. The Gemara answers: Actually, the baraita is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei HaGelili, and in the matter of loading he holds in accordance with the opinion of the Rabbis.

    5The Sages taught in a baraita : It is written: “If you see the donkey of him that hates you collapsed under its burden…you shall release it with him” (Exodus 23:5). I might have thought one is obligated even if he sees the animal from a distance; therefore the previous verse states: “If you encounter your enemy’s ox or his donkey going astray, you shall return it to him” (Exodus 23:4). If the Torah had written only: “If you encounter,” I might have thought that one is obligated to unload the burden only if there was an actual encounter; therefore, the verse states: “If you see.” And what is seeing in which there is an element of encounter? The Sages calculated it as one of seven and a half portions, i.e., two-fifteenths, of a mil , and that is the measure of a ris .

    6It is taught in a baraita : After loading the burden onto the animal, one walks with it up to one parasang [ parsa ] to ensure that the burden will not fall again. Rabba bar bar Ḥana says: And he takes remuneration for accompanying the animal, as that is not included in the mitzva.

    7MISHNA: If one finds his lost item and his father’s lost item, tending to his own lost item takes precedence. Similarly, if one finds his lost item and his teacher’s lost item, tending to his own lost item takes precedence.

    8If one finds his father’s lost item and his teacher’s lost item, tending to his teacher’s lost item takes precedence, as his father brought him into this world, and his teacher, who taught him the wisdom of Torah, brings him to life in the World-to-Come. And if his father is a Torah scholar, then his father’s lost item takes precedence.

    9If his father and his teacher were each carrying a burden and he wants to assist them in putting down their burdens, he first places his teacher’s burden down and thereafter places his father’s burden down. If his father and his teacher were in captivity, he first redeems his teacher and thereafter redeems his father. And if his father is a Torah scholar, he first redeems his father and thereafter redeems his teacher.

    10GEMARA: With regard to precedence in the return of lost items, the Gemara asks: From where are these matters derived? Rav Yehuda says that Rav says that the verse states: “Only so that there shall be no needy among you” (Deuteronomy 15:4). This verse can be understood as a command, indicating that it is incumbent upon each individual to ensure that he will not become needy. Therefore, your property takes precedence over the property of any other person.

    11And Rav Yehuda says that Rav says: Although that is the halakha , anyone who fastidiously fulfills this principle with regard to his property at the expense of others’ property ultimately comes to experience that fate. He will become impoverished, and others will prioritize their interests at his expense.

    12§ The mishna teaches: If his father and his teacher were each carrying a burden, he first places his teacher’s burden down and thereafter places his father’s burden down. The Sages taught in a baraita ( Tosefta 2:30): His teacher, with regard to whom the tanna’im stated in the mishna that his burden takes precedence, is his teacher who taught him wisdom, i.e., the profound analysis of the Torah that constitutes the Talmud, and not his teacher who taught him Bible or Mishna; this is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Yehuda says: The reference is to any teacher from whom one learned most of his knowledge, be it Bible, Mishna, or Talmud. Rabbi Yosei says: Even if he enlightened him in the understanding of only one mishna, that is his teacher.

    13Rava said: For example, Rav Seḥora is my teacher with regard to these matters, as he explained to me the meaning of the term in a mishna ( Kelim 13:2) zuhama listeron , a utensil with a spoon on one end and a fork on the other. Shmuel rent his garment in mourning over the passing of one of the Sages who explained to him the meaning of a mishna ( Tamid 3:6) that describes the two keys that opened the compartment through which the priest would enter the Sanctuary each morning: One is the key with which the priest would open the inside lock. He would insert his arm up to his armpit through a small opening in the door and reach down and open the lock that was at the bottom of the door on the inside, and he would go through that door into a compartment. And the other one is the key with which the priest opened the lock on the inner door of the compartment, through which he entered the Sanctuary, and he opened that lock directly.

    14Ulla says: The Torah scholars who are in Babylonia rise in deference before one another and rend their garments in mourning over one another’s passing. In contrast to Eretz Yisrael, where the preeminent Torah scholars and teachers served at the heads of the Torah academies, in Babylonia most scholars studied Torah with peers and there was no preeminent teacher. But with regard to returning a lost item in a case where both one’s father and one’s teacher lost an item, he returns the lost item only to his preeminent teacher before returning that of his father, and not to his peer or to one who taught him the meaning of one mishna or one term.

    15Rav Ḥisda raised a dilemma before Rav Huna: If there is a student, and his teacher needs him because he serves as his peer and study partner, what is the halakha with regard to precedence in a case where he finds a lost item belonging to his father and one belonging to his teacher? As Rav Ḥisda was Rav Huna’s disciple-colleague, Rav Huna assumed that Rav Ḥisda was referring to himself and said to him: Ḥisda, Ḥisda, I do not need you. On the contrary, you need me until you complete forty years of study before me. They grew angry with each other over the perceived insult and the harsh reaction, and each did not enter to visit the other. Rav Ḥisda was contrite and observed forty fasts due to the fact that Rav Huna was offended, although it had not been his intention to offend him. Rav Huna observed forty fasts due to the fact that he had erroneously suspected that Rav Ḥisda was referring to the relationship between them.

    16It was stated that Rav Yitzḥak bar Yosef says that Rabbi Yoḥanan says: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, who says that returning the teacher’s lost item takes precedence only in the case of his preeminent teacher. Rav Aḥa bar Rav Huna says that Rav Sheshet says: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, who says that returning the teacher’s lost item takes precedence even if the teacher enlightened him with regard to only one mishna.

    17The Gemara asks: And did Rabbi Yoḥanan say that? But doesn’t Rabbi Yoḥanan say: The halakha is always in accordance with the opinion cited in an unattributed mishna; and we learned an unattributed opinion in the mishna that returning the teacher’s lost item takes precedence in the case of: His teacher, who taught him the wisdom of Torah. The ruling of the unattributed mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Meir. The Gemara answers: What is the meaning of wisdom in this context? It means the majority of his wisdom.

    18The Sages taught in a baraita : For those who engage in the study of Bible, it is a virtue but not a complete virtue. For those who engage in the study of Mishna, it is a virtue and they receive reward for its study. For those who engage in the study of Talmud, you have no virtue greater than that. And always pursue study of the Mishna more than study of the Talmud.

    19The Gemara asks: This matter itself is difficult, as the baraita is self-contradictory. You said: For those who engage in the study of Talmud, you have no virtue greater than that. And then you said: And always pursue study of the Mishna more than study of the Talmud. Rabbi Yoḥanan says:

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    רובץמקרה הוא לו שרובץ תחת משאו בפעם הזאת:

    ולא רבצןהרגיל בכך:

    ולא מפורקוהוא צריך טעינה ולקמן פריך הכתיב הקם תקים:

    יכול מרחוקוהטיל עליו שילך שם:

    מדדה עמולאחר שהטעינו שמא יחזור ויפול:

    גמ' מנא הני מילידשלו קודם:

    לא יהיה בך אביוןהזהר מן עניות:

    כל המקיים בעצמו כךאף על פי שלא הטילו עליו הכתוב יש לאדם ליכנס לפנים משורת הדין ולא לדקדק שלי קודם אם לא בהפסד מוכיח ואם תמיד מדקדק. פורק מעליו עול ג"ח וצדקה וסוף שיצטרך לבריות:

    שלמדו חכמהסברת טעמי המשנה ולהבין שלא יהו סותרות זו את זו וטעמי איסור והיתר והחיוב והפטור והוא נקרא גמרא:

    מקראתורה נביאים וכתובים:

    משנהכמו שהן שנויות ואין טעמן מפורש בהן:

    כל שרוב חכמתו הימנואם מקרא אם משנה אם גמרא:

    האיר עיניושהודיעו טעם משנה אחת שלא יכול להבין:

    דאסברן זוהמא ליסטרוןבסדר טהרות (כלים פי"ב משנה ב ופכ"ה משנה ג) היא שנויה ולא הייתי יודע מה כלי הוא ולמדני שהוא כף גדולה שמסלקין בו זוהם הקדירה והקלחת לצדדין:

    קרע מאניהקרע שאין מתאחה כדין תלמיד על הרב:

    אחד יורד לאמת השחימשנה היא במסכת תמיד (פרק ג משנה ו) אצל הנכנסים שחרית לפתוח דלתות ההיכל מי שזכה בדישון מזבח הפנימי כו' ושני מפתחות בידו אחד יורד לאמת השחי ואחד פותח כיון אחד מן המפתחות הללו פותח פשפש הצפוני שאצל פתח ההיכל בקרן מזרחית צפונית של אולם והיכל כדתנן התם שני פשפשים היה לו לשער הגדול אחד לצפון ההיכל והאולם ואחד לדרומו ואותו שבדרום לא נכנס בו אדם מעולם כדמפרש התם ואותו פשפש שבצפון והוא לפתח שבזוית האולם שאצל חמש אמות של כותל ההיכל שבצפון פתח ההיכל ודלת סובבת בו ואותו מפתח של אותו הפתח יורד לאמת השחי. פשפשים פתחים קטנים כמין כיפות קטנות ארכו כעובי רוחב הכותל ודלת סובבת בו פושטי"ר בלעז אחד יורד לאמת השחי. הבא לפתוח בו שחרית [פשפש שבזוית האולם] עומד מבחוץ בתוך האולם ומכניס ידו בחור שבכותל עד בית שחיו ופותח:

    ואחד פותח כיוןלאחר שנכנס בזה ובא לו לתא אשר על פני אחת עשרה אמה של אולם קצת מן ההיכל ופותח במפתח שני דלת אחד שמן התא להיכל מהר בלא טורח כשאר פתחים ונכנס להיכל לפתוח דלתות ההיכל:

    כיוןכמו (פסחים לז.) יעשנה בדפוס ויקבענה כיון מהר בלא טורח והאי שער הגדול הוא פתח ההיכל שבין אולם להיכל:

    עומדין זה מפני זהכדין תלמיד לרב לפי שהיו יושבין תמיד בבית המדרש יחד ומקשין ומפרקין וכולם למדים זה מזה:

    לרבו מובהקשרוב חכמתו ממנו כר"י:

    וצריך לו רבוששמע שמועות שיש בידו מפי אחרים:

    מאיכלומר קודם לאביו לענין אבדה:

    ותנן רבו שלמדו חכמהסתמא כר' מאיר:

    רוב חכמתואם מקרא מקרא אם משנה משנה:

    מדההיא קצת:

    ואינה מדהשהמשנה וגמרא יפים ממנה מפני שתלוין בגירסא ומשתכחים שבימיהם לא היה גמרא בכתב וגם לא היה ניתן לכתוב אלא לפי שנתמעטו הלבבות התחילו דורות [אחרונים] לכתבו:

    גמראכבר פירשתי למעלה שהוא לתת לב להבין סתימות טעמי המשנה מה הם וכששתים סותרות זו את זו יבין לתרץ שיהיו שתיהן קיימות או לדעת דברי התנאים החלוקים בדבר ונימא הא מני פלוני חכם הוא:

    בבא מציעא 33 עמוד א

    1(שמות כג, ה) רובץ, ולא רבצן רובץ ולא עומד תחת משאו ולא מפורק תחת משאו משאוי שיכול לעמוד בו ואי אמרת צער בעלי חיים דאורייתא מה לי רובץ ומה לי רבצן ומה לי עומד׃

    2הא מני ר' יוסי הגלילי היא דאמר צער בעלי חיים דרבנן׃

    3ה"נ מסתברא דקתני תחת משאו משאוי שיכול לעמוד בו מאן שמעת ליה דאית ליה האי סברא רבי יוסי הגלילי ש"מ׃

    4ומי מצית מוקמת לה כרבי יוסי הגלילי והא קתני סיפא תחת משאו ולא מפורק מאי לא מפורק אילימא לא מפורק כלל הא כתיב ״(דברים כב״, ד) הקם תקים עמו אלא פשיטא לא מפורק בחנם אלא בשכר מאן שמעת ליה דאית ליה האי סברא רבנן לעולם ר' יוסי הגלילי היא ובטעינה סבר לה כרבנן׃

    Baraita

    5ת"ר (שמות כג, ה) כי תראה יכול אפי' מרחוק ת"ל כי תפגע אי כי תפגע יכול פגיעה ממש ת"ל כי תראה ואיזו היא ראייה שיש בה פגיעה שיערו חכמים אחד משבע ומחצה במיל וזה הוא ריס׃

    6תנא ומדדה עמו עד פרסה אמר רבה בר בר חנה ונוטל שכר:

    Mishna

    7אבדתו ואבדת אביו אבדתו קודמת אבדתו ואבדת רבו שלו קודם׃

    8אבדת אביו ואבדת רבו של רבו קודמת שאביו הביאו לעולם הזה ורבו שלמדו חכמה מביאו לחיי העולם הבא ואם אביו חכם של אביו קודמת׃

    9היה אביו ורבו נושאין משאוי מניח את של רבו ואחר כך מניח את של אביו היה אביו ורבו בבית השבי פודה את רבו ואחר כך פודה את אביו ואם אביו חכם פודה את אביו ואח"כ פודה את רבו:

    Gemara

    10מנא הני מילי אמר רב יהודה אמר רב אמר קרא ״(דברים טו״, ד) אפס כי לא יהיה בך אביון שלך קודם לשל כל אדם׃

    11ואמר רב יהודה אמר רב כל המקיים בעצמו כך סוף בא לידי כך:

    12היה אביו ורבו נושאין משאוי וכו': תנו רבנן רבו שאמרו רבו שלמדו חכמה ולא רבו שלמדו מקרא ומשנה דברי ר"מ רבי יהודה אומר כל שרוב חכמתו הימנו רבי יוסי אומר אפילו לא האיר עיניו אלא במשנה אחת זה הוא רבו׃

    13אמר רבא כגון רב סחורה דאסברן זוהמא ליסטרון שמואל קרע מאניה עליה ההוא מרבנן דאסבריה אחד יורד לאמת השחי ואחד פותח כיון׃

    14אמר עולא תלמידי חכמים שבבבל עומדין זה מפני זה וקורעין זה על זה ולענין אבדה במקום אביו אינן חוזרין אלא לרבו מובהק׃

    15קבעי מיניה רב חסדא מרב הונא תלמיד וצריך לו רבו מאי אמר ליה חסדא חסדא לא צריכנא לך את צריכת לי עד ארבעין שנין איקפדי אהדדי ולא עיילי לגבי הדדי יתיב רב חסדא ארבעין תעניתא משום דחלש דעתיה דרב הונא יתיב רב הונא ארבעין תעניתא משום דחשדיה לרב חסדא׃

    16איתמר רב יצחק בר יוסף אמר ר' יוחנן: הלכה כרבי יהודה רב אחא בר רב הונא אמר רב ששת הלכה כרבי יוסי׃

    17ומי אמר רבי יוחנן הכי והאמר רבי יוחנן הלכה כסתם משנה ותנן רבו שלמדו חכמה מאי חכמה רוב חכמתו׃

    Baraita

    18ת"ר העוסקין במקרא מדה ואינה מדה במשנה מדה ונוטלין עליה שכר גמרא אין לך מדה גדולה מזו ולעולם הוי רץ למשנה יותר מן גמרא׃

    19הא גופא קשיא אמרת בגמרא אין לך מדה גדולה מזו והדר אמרת ולעולם הוי רץ למשנה יותר מן הגמרא אמר רבי יוחנן׃

    Tosafot

    מה לי רבצןוא"ת ולישני רובץ בחנם רבצן בשכר דה"נ משני ולא מפורק בחנם אלא בשכר וי"ל דניחא ליה לשנויי דאתי כרבי יוסי הגלילי כדמוכח דאתיא כוותיה:

    וזהו ריסאית דגרסי רוס דשבע ומחצה רוס עולה אלפים דהוי שיעור מיל כדמוכח בפרק שני שעירי (יומא דף סז.) גבי סוכות דשעיר המשתלח:

    ונוטל שכרבמה שמדדה ובפריקה מיירי שירא פן ירבץ דאי בטעינה פשיטא דהא טעינה גופה בשכר וכל שכן מה שמדדה:

    אבדתו קודמתוא"ת אבדתו ואבדת רבו וכבוד אביו איזהו קודם אי אבדתו הלא כבוד אביו עדיף למאן דאמר בפ"ק דקדושין (דף לב. ושם) משל בן ואם כבוד אביו הלא אבדת רבו קודמת כדאמר לעיל. אני ה' ויש לומר אבדתו קודמת דהיכא דאביו נהנה מגוף הבהמה חייב לכבדו כגון שחוט לי בהמתך אבל הניחה ליאבד ותביא לי לאכול שגם לאב קשה האבדה אלא שרוצה לאכול:

    ומקרעין זה על זהאף על פי שאינו יודע יותר לפי שלומדין זה מזה ואם תאמר דאמרינן בפרק האורג (שבת דף קה: ושם) חייב לקרוע על אדם כשר אפילו לא היה בשעת יציאת נשמה ויש לומר דהכא מיירי בקרע שאינו מתאחה כדין תלמיד על רבו וכן פירש רש"י:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rabbeinu Chananel

    ת"ר כי תראה יכול מרחוק ת"ל כי תפגע יכול פגיעה ממש פניא בפנים ת"ל כי תראה הם כיצד ראיה שיש בה פגיעה שיערו חכמים אחד משבעה ומחצה במיל וזהו ריס.

    ומדדה עמו עד פרסה ונוטל שכרוקיימא לן פריקה בחנם לדברי הכל וטעינה בשכר כרבנן:

    מתני' אבדתו ואבדת אביו וכו' אבדת רבו שלו קודמת.

    פי' יניח של אביו ויניח של רבו וישיב את שלו שנאמר אפס כי לא יהיה בך אביון. והמדקדק שלא יבא לידי עניות סוף בא לידי כך:

    ת"ר רבו שאמרו רבו שלמדו חכמה ולא רבו שלמדו מקרא ומשנה דברי ר"מ ר' יהודה אומר כל שרוב חכמתו ממנו ור' יוסי [אמר] אפי' לא האיר עיניו אלא במשנה אחת זהו רבו. אע"ג דאמר ר' יוחנן הלכה כר' יהודה רב ששת דהוא בתרא אמר הלכה כר' יוסי. ועוד הנה שמואל עשה כמותו וקרע על ההוא מרבנן דאסבריה הא דתנן במסכת תמיד פ' אמר להן הממונה ושני מפתחות אחד יורד אמת השחי ואחד פותח כיון פירש לו מפתח אחד היה מכניס ידו ופותח בו מיד והאחר לא יכול לפתוח בו עד שהיה מוריד ידו עד שחיו וכך היה פותח וכן הוא מפורש בתלמוד ארץ ישראל הנה שמואל לא למד ממנו אלא פירוש משנה זו בלבד וכיון ששמע שמת קרע עליו כאשר קורע התלמיד על רבו. וכן פירש רבא כי רבו כגון רב סחורה דאסברן זומליסטרון פי' התרוד שמהפך בה בשר בתוך הצלחת נקראת זומליסטרון: ובתלמוד ארץ ישראל רב כר"מ חד בר נש פתח פומיה דרב ושמע דדמך ובזע עלוהו. ומתניתין נמי כר' יוסי דייקא והא דאוקימנא כר' יהודה שינויא הוא: ת"ר העוסק במקרא פי' במקרא בלבד ואין מתעסק גם בתלמוד מדה שאינה מדה היא שהרי לא נתעסק גם בפתרון המצות. במשנה מדה שנוטלין עליה שכר פי' המתעסק בפתרון המשנה שיש בה הרבה מן המצות שהן קבלה והן תלויות במשניות החיצונות וכשהוא מתעסק במשנה צריך לעיין באותן הברייתות כולן ופתרוני החכמים יש לו בזה שכר מצוה. אבל המתעסק בתלמוד ומורה ומבאר המצות כתקנן ומגיד הלכה למעשה אין לך מדה גדולה מזו כי בתלמוד פתרון התורה והמשנה והמצוה שהן בקבלה הלכה למשה מסיני. ולעולם הוי רץ למשנה יותר מן התלמוד פי' הוי רץ למשנה שהיא מדה ונוטלין עליה שכר והשוגג אינו נדון בה כמזיד אבל המתעסק בתלמוד אפי' השגגות חשובות עליו כזדונות שהיה לו לדקדק על עצמו שלא יכשל אפי' בשגגה לפי שמדקדקין עליו אפי' כחוט השערה שנאמר וסביביו נשערה מאד מלמד שהקב"ה מדקדק עם סביביו אפי' כחוט השערה ומי יכול להשמר כל זה וכבר פירשנוהו הוי זהיר בתלמוד ששגגת התלמוד עולה זדון הוי זהיר אתה המתעסק בתלמוד ששגגתו עולה לך זדון וכר' יהודה בר' אלעי דדרש הגד לעמי פשעם אלו תלמידי חכמים ששגגות נעשות להם כזדונות וכו'.

    אמר עולא תלמידי חכמים שבבבל עומדין זה מלפני זה וקורעין זה על זה וכו'. פי' כיון שנושאין זה עם זה בהלכה לומדין זה מזה טעמי' הרבה כרבו הוא חשוב כל אחד לחבירו לפיכך עומדין זה מפני זה וקורעין זה על זה אבל לענין השבת אבידה אינו מניח של אביו ומחזיר לרבו אלא אם הוא רבו מובהק. רב חסדא הוא תלמיד רב הונא דגרסי' בעירובין בתחלת פרק הדר עם הנכרי בחצר. אמר רב יוסף ביעתא בכותחא בעאי מרב חסדא בשני רב הונא ולא פשט לי. פי' מפני שיש בכותח כמכא דחלבא הוצרך לשאול אם הוא מותר שיאכל ביצת שחוטה בכותח אי לא כלומר ביצת שחוטה כבשר היא וכיון שיש בכותח חלב נמצא כאילו אוכל בשר בחלב ואסור אי לא ואע"ג דדבר ברור הוא דתניא השוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות מותרות לאכלן בחלב אפי' הכי זה שהוא דבר קל לא רצה להורות בפני רב הונא רבו.

    בעא מיניה רב חסדא מרב הונא תלמיד וצריך לו רבו מהו כלומר תלמיד חריף שרבו נהנה ממנו ומשאילות התלמיד ומחקריו מוסיף הרב חכמה כדאמר [בסנהדרין סח] הרבה למדתי מרבותי ומחברי יותר מהם ומתלמידי יותר מכולם תלמיד כגון זה אצל רבו יניח אבידת אביו ויחזיר או לא וחשב רב הונא בדעתו כי רב (הונא) [חסדא] על עצמו שאל וכי הוא כענין תלמיד שצריך לו רבו וכעס והשיבו חסדא חסדא לא צריכנא לך ולא לחידודך ולא לפלפולך אנת צריך לקבל ממני עד מלאת לך לפני מ' שנה שבמלאת מ' שנה עומד התלמיד על דעת רבו כדכתיב ואולך אתכם ארבעים שנה במדבר וגו' ולא נתן ה' לכם לב לדעת וגו': איקפדו להדדי ולא עול לגבי [הדדי]. רב הונא יתיב ארבעין תעניתא דחשדיה לרב חסדא. רב חסדא יתיב ארבעין תעניתא משום דחלש דעתיה דרב הונא.

    Babylonian Talmud · folio map

    Bava Metzia 33a

    Bava Metzia 33a. The full printed text of this folio side — 19 numbered segments, about 497 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    רובץ מקרה הוא לו שרובץ תחת משאו בפעם הזאת:

    ולא רבצן הרגיל בכך:

    ולא מפורק והוא צריך טעינה ולקמן פריך הכתיב הקם תקים:

    יכול מרחוק והטיל עליו שילך שם:

    מדדה עמו לאחר שהטעינו שמא יחזור ויפול:

    גמ' מנא הני מילי דשלו קודם:

    לא יהיה בך אביון הזהר מן עניות:

    כל המקיים בעצמו כך אף על פי שלא הטילו עליו הכתוב יש לאדם ליכנס לפנים משורת הדין ולא לדקדק שלי קודם אם לא בהפסד מוכיח ואם תמיד מדקדק. פורק מעליו עול ג"ח וצדקה וסוף שיצטרך לבריות:

    19 more comments on this page.

    Rashi on Bava Metzia 33a · Sefaria

    Tosafot

    מה לי רבצן וא"ת ולישני רובץ בחנם רבצן בשכר דה"נ משני ולא מפורק בחנם אלא בשכר וי"ל דניחא ליה לשנויי דאתי כרבי יוסי הגלילי כדמוכח דאתיא כוותיה:

    וזהו ריס אית דגרסי רוס דשבע ומחצה רוס עולה אלפים דהוי שיעור מיל כדמוכח בפרק שני שעירי (יומא דף סז.) גבי סוכות דשעיר המשתלח:

    ונוטל שכר במה שמדדה ובפריקה מיירי שירא פן ירבץ דאי בטעינה פשיטא דהא טעינה גופה בשכר וכל שכן מה שמדדה:

    אבדתו קודמת וא"ת אבדתו ואבדת רבו וכבוד אביו איזהו קודם אי אבדתו הלא כבוד אביו עדיף למאן דאמר בפ"ק דקדושין (דף לב. ושם) משל בן ואם כבוד אביו הלא אבדת רבו קודמת כדאמר לעיל. אני ה' ויש לומר אבדתו קודמת דהיכא דאביו נהנה מגוף הבהמה חייב לכבדו כגון שחוט לי בהמתך אבל הניחה ליאבד ותביא לי לאכול שגם לאב קשה האבדה אלא שרוצה לאכול:

    ומקרעין זה על זה אף על פי שאינו יודע יותר לפי שלומדין זה מזה ואם תאמר דאמרינן בפרק האורג (שבת דף קה: ושם) חייב לקרוע על אדם כשר אפילו לא היה בשעת יציאת נשמה ויש לומר דהכא מיירי בקרע שאינו מתאחה כדין תלמיד על רבו וכן פירש רש"י:

    Tosafot on Bava Metzia 33a · Sefaria

    Rabbeinu Chananel

    ת"ר כי תראה יכול מרחוק ת"ל כי תפגע יכול פגיעה ממש פניא בפנים ת"ל כי תראה הם כיצד ראיה שיש בה פגיעה שיערו חכמים אחד משבעה ומחצה במיל וזהו ריס.

    ומדדה עמו עד פרסה ונוטל שכרו קיימא לן פריקה בחנם לדברי הכל וטעינה בשכר כרבנן:

    מתני' אבדתו ואבדת אביו וכו' אבדת רבו שלו קודמת.

    פי' יניח של אביו ויניח של רבו וישיב את שלו שנאמר אפס כי לא יהיה בך אביון. והמדקדק שלא יבא לידי עניות סוף בא לידי כך:

    ת"ר רבו שאמרו רבו שלמדו חכמה ולא רבו שלמדו מקרא ומשנה דברי ר"מ ר' יהודה אומר כל שרוב חכמתו ממנו ור' יוסי [אמר] אפי' לא האיר עיניו אלא במשנה אחת זהו רבו. אע"ג דאמר ר' יוחנן הלכה כר' יהודה רב ששת דהוא בתרא אמר הלכה כר' יוסי. ועוד הנה שמואל עשה כמותו וקרע על ההוא מרבנן דאסבריה הא דתנן במסכת תמיד פ' אמר להן הממונה ושני מפתחות אחד יורד אמת השחי ואחד פותח כיון פירש לו מפתח אחד היה מכניס ידו ופותח בו מיד והאחר לא יכול לפתוח בו עד שהיה מוריד ידו עד שחיו וכך היה פותח וכן הוא מפורש בתלמוד ארץ ישראל הנה שמואל לא למד ממנו אלא פירוש משנה זו בלבד וכיון ששמע שמת קרע עליו כאשר קורע התלמיד על רבו. וכן פירש רבא כי רבו כגון רב סחורה דאסברן זומליסטרון פי' התרוד שמהפך בה בשר בתוך הצלחת נקראת זומליסטרון: ובתלמוד ארץ ישראל רב כר"מ חד בר נש פתח פומיה דרב ושמע דדמך ובזע עלוהו. ומתניתין נמי כר' יוסי דייקא והא דאוקימנא כר' יהודה שינויא הוא: ת"ר העוסק במקרא פי' במקרא בלבד ואין מתעסק גם בתלמוד מדה שאינה מדה היא שהרי לא נתעסק גם בפתרון המצות. במשנה מדה שנוטלין עליה שכר פי' המתעסק בפתרון המשנה שיש בה הרבה מן המצות שהן קבלה והן תלויות במשניות החיצונות וכשהוא מתעסק במשנה צריך לעיין באותן הברייתות כולן ופתרוני החכמים יש לו בזה שכר מצוה. אבל המתעסק בתלמוד ומורה ומבאר המצות כתקנן ומגיד הלכה למעשה אין לך מדה גדולה מזו כי בתלמוד פתרון התורה והמשנה והמצוה שהן בקבלה הלכה למשה מסיני. ולעולם הוי רץ למשנה יותר מן התלמוד פי' הוי רץ למשנה שהיא מדה ונוטלין עליה שכר והשוגג אינו נדון בה כמזיד אבל המתעסק בתלמוד אפי' השגגות חשובות עליו כזדונות שהיה לו לדקדק על עצמו שלא יכשל אפי' בשגגה לפי שמדקדקין עליו אפי' כחוט השערה שנאמר וסביביו נשערה מאד מלמד שהקב"ה מדקדק עם סביביו אפי' כחוט השערה ומי יכול להשמר כל זה וכבר פירשנוהו הוי זהיר בתלמוד ששגגת התלמוד עולה זדון הוי זהיר אתה המתעסק בתלמוד ששגגתו עולה לך זדון וכר' יהודה בר' אלעי דדרש הגד לעמי פשעם אלו תלמידי חכמים ששגגות נעשות להם כזדונות וכו'.

    אמר עולא תלמידי חכמים שבבבל עומדין זה מלפני זה וקורעין זה על זה וכו'. פי' כיון שנושאין זה עם זה בהלכה לומדין זה מזה טעמי' הרבה כרבו הוא חשוב כל אחד לחבירו לפיכך עומדין זה מפני זה וקורעין זה על זה אבל לענין השבת אבידה אינו מניח של אביו ומחזיר לרבו אלא אם הוא רבו מובהק. רב חסדא הוא תלמיד רב הונא דגרסי' בעירובין בתחלת פרק הדר עם הנכרי בחצר. אמר רב יוסף ביעתא בכותחא בעאי מרב חסדא בשני רב הונא ולא פשט לי. פי' מפני שיש בכותח כמכא דחלבא הוצרך לשאול אם הוא מותר שיאכל ביצת שחוטה בכותח אי לא כלומר ביצת שחוטה כבשר היא וכיון שיש בכותח חלב נמצא כאילו אוכל בשר בחלב ואסור אי לא ואע"ג דדבר ברור הוא דתניא השוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות מותרות לאכלן בחלב אפי' הכי זה שהוא דבר קל לא רצה להורות בפני רב הונא רבו.

    בעא מיניה רב חסדא מרב הונא תלמיד וצריך לו רבו מהו כלומר תלמיד חריף שרבו נהנה ממנו ומשאילות התלמיד ומחקריו מוסיף הרב חכמה כדאמר [בסנהדרין סח] הרבה למדתי מרבותי ומחברי יותר מהם ומתלמידי יותר מכולם תלמיד כגון זה אצל רבו יניח אבידת אביו ויחזיר או לא וחשב רב הונא בדעתו כי רב (הונא) [חסדא] על עצמו שאל וכי הוא כענין תלמיד שצריך לו רבו וכעס והשיבו חסדא חסדא לא צריכנא לך ולא לחידודך ולא לפלפולך אנת צריך לקבל ממני עד מלאת לך לפני מ' שנה שבמלאת מ' שנה עומד התלמיד על דעת רבו כדכתיב ואולך אתכם ארבעים שנה במדבר וגו' ולא נתן ה' לכם לב לדעת וגו': איקפדו להדדי ולא עול לגבי [הדדי]. רב הונא יתיב ארבעין תעניתא דחשדיה לרב חסדא. רב חסדא יתיב ארבעין תעניתא משום דחלש דעתיה דרב הונא.

    Rabbeinu Chananel on Bava Metzia 33a · Sefaria

    Rashba

    אלא פשיטא לא מפורק בחנם אלא בשכר ומאן שמעת [ליה] דאית ליה האי סברא רבנן. קשה לי והיאך אפשר לאוקומה כרבנן, והא קתני תחת משאו משאוי שיכול לעמוד בו, ורבנן הא לית להו הכין. ויש לומר דקא סלקא דעתיה דהאי מקשה השתא, דאי אפשר לאוקומי כולה ברייתא כחד תנא, אלא תברא רישא רבנן וסיפא ר' יוסי, ואמר ליה לא, כולה ר' יוסי, ובטעינה סבר ליה כרבנן. ואי קשיא לך כיון דלר' יוסי צער בעלי חיים לאו דאורייתא, פריקה בחנם וטעינה בשכר מנא ליה. יש לומר משום קל וחומר דחסרון כיס, וביטול כיס דטעינה לאו חסרון הוא, ולגנבי לא חיישינן, וכמו שכתבתי למעלה (לב, ב ד"ה תדע). ולענין פסק הלכה קיימא לן כמאן דאמר צער בעלי חיים דאורייתא, דהא רבה אמר מדברי שניהם נלמוד צער בעלי חיים דאורייתא, והני כולהו מתניתין ומתניתא הא פריקנא להו ואוקימנא כר' יוסי הגלילי, ונפקא מינה לבהמה שנפלה לאמת המים בשבת, דמביא כרים וכסתות ומניח תחתיה, ואף על גב דמבטל כלי מהיכנו, כדאיתא בשבת פרק מפנין (שבת קכח, ב). ואי נמי לפריקה דבהמת נכרי.

    תלמידי חכמים שבבבל עומדים זה מפני זה כלומר כמלא עיניהם כתלמיד מפני הרב (קידושין לג, א ע"ש). ירושלמי (בפרקין ה"י) תני רובץ שלא יהא רבצן וחזר ותנא תני פורק עמו אפילו מאה פעמים. הא דתימר רובץ שלא יהא רבצן בהין דמפיל גרמיה, והא דתימר פורק עמו אפילו מאה פעמים בהין דנפל אניס.

    מתני' אבדתו ואבדת רבו וכו'. ירושלמי (בפירקין הי"א) אי זהו רבו שלמדו חכמה כל שפתח לו תחלה דברי רבי מאיר, רבי יהודה אומר כל שרוב תלמודו ממנו, רבי יוסי אומר כל שהאיר עיניו במשנתו אפילו בדבר אחד.

    Rashba on Bava Metzia 33a · Sefaria

    Meiri

    אין הפרש בבהמה זו בין שרבצה במקרה בין שדרכה בכך תמיד אלא כל שרבוצה תחת משאה מצוה בפרוקה על הדרך שביארנו:

    מאימתי אדם חייב בפריקה וטעינה לא משיראהו מרחוק אלא ראייה שיש בה פגיעה שיערו חכמים אחד משבעה ומחצה במיל והם מאתים וששים ושש אמות ושני שלישי אמה והוא שיעור ריס האמור בתלמוד:

    פרק וחזר וטען צריך לילך אחריו עד פרסה אא"כ אמר לו בעל המשאוי שאינו צריך לו ואם הניחו לילך הרי זה נוטל שכרו נמצא שהפורק אינו רשאי להניחו אחר פרוקה ולילך אלא ממתין לו עד שיטעון ועוזרו בטעינה ואם רצה בעל המשאוי הולך אחריו אלא שהטעינה וההליכה נוטל עליהם שכר:

    במקום אחר התבאר שהחמרים שרגליו של אחד רעועות אין חבריו רשאין להניחו אלא הולכין לאטו כדי שלא יניחוהו יחיד אחד טעון ואחד רוכב ודחקן הדרך מעבירין זה הרוכב מפני הטעון טעון וריקן או אף רוכב וריקן מעבירין את הריקן שניהם על צד אחד עושין פשרה ביניהם:

    המשנה השש עשרה והכוונה לבאר בה ענין החלק הששי במי שמצא שתי אבדות על איזה מיטפל תחלה ואמר על זה אבדתו ואבדת אביו שלו קודמת אבדת אביו ואבדת רבו אבדת רבו קודמת לשל אביו שאביו מביאו לחיי העולם הזה ורבו שלמדו תורה הביאו לחיי העולם הבא אם היה אביו שקול כרבו אבדת אביו קודמת לשל רבו היו אביו ורבו נושאין משאוי מניח את של רבו ואחר כך מניח את של אביו היו אביו ורבו בבית השבי פודה את רבו ואחר כך פודה את אביו ואם היה אביו תלמיד חכם פודה את אביו ואחר כך פודה את רבו אמר הר"ם דע כי אפילו לא פירש לו זולתי דבר אחד מהמשנה נקרא רבו אבל אינו חייב להקדימו ולכבדו יותר מאביו במה שנזכר באבדה ובשביה ולפרוק אלא אם כן היה רבו מובהק והוא שתהיה רוב חכמתו ממנו והרמז מן התורה שיש לאדם להקדים עצמו על זולתו הוא דאמ' רחמנא אפס כי לא יהיה בך אביון כאלו אמר אין אתה חייב להסיר רעה מאחר אלא בשלא יבא לך כעין אותה רעה שהסירות ממנו כי אם תהיה בענין שאם תתן לאביון די מחסורו תשוב אתה כמהו אינך חייב לתת לו וזהו שאמרו לו שלך קודם לשל אדם:

    אמר המאירי אבדתו ואבדת אביו או רבו אבדתו קודמת וכל שכן באבדת שאר בני אדם ומ"מ אם היה יכול להחזיר את שתיהן חייב להחזיר אבל כשאין יכול להחזיר את שתיהן שלו קודמת ואם קדם והציל את של חברו ואבד את שלו אין לו אלא שכרו כמו שביארנו בבבא קמא:

    אבדת אביו ואבדת רבו אבדת רבו קודמת שאביו הביאו לחיי העולם הזה ורבו שלמדו תורה הביאו לחיי העולם הבא ודוקא רבו שלמדו בחנם ואם היה אביו רבו של אביו קודמת שאי אפשר לאביו חכם שלא למדו ונמצא אביו ורבו וכן הדין באביו ורבו שהיו שניהם נושאים משאוי שפורק את של רבו ואחר כך של אביו ואם אביו שקול כנגד רבו פורק את של אביו תחלה אביו ורבו בבית השבי פודה את רבו תחלה ואם היה אביו תלמיד חכם פודה את אביו תחלה ורבו שאמרו דוקא רבו מובהק שרוב תורתו ממנו:

    זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

    4 more comments on this page.

    Meiri on Bava Metzia 33a · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בד"ה וזהו ריס וכו' עולה אלפים דהוי שיעור מיל כדמוכח בפרק ב' שעירים כו' עכ"ל חסר חמשה הוא ועיין בערוך בערך רוס ובפירוש הרע"ב בפרק ב' שעירים והוצרכו להוכחה דפ' ב' שעירים משום דאיכא מאן דמפרש שיעור תחום שבת הוא אלכסונו של אלפים דאז לא הוי החשבון דריס מכוון ומההיא דפ' ב' שעירים אידחי ההוא פירושא כמ"ש שם התוספות ע"ש ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Bava Metzia 33a · Sefaria

    Maharam

    ונוטלין עליה שכר גמ' וכו' הוי רץ למשנה יותר מן הגמ' כצ"ל:

    רש"י ד"ה כל המקיים בעצמו וכו' עד וסוף שיצטרך לבריות הוא סוף דבור:

    ד"ה שלמדו חכמה וכו' והוא נקרא גמ' וכו' כצ"ל:

    ד"ה כל שרוב וכו' אם משנה אם גמ' כצ"ל:

    ד"ה ואינה מדה וכו' עד לא היה הגמ' בכתב וכו' התחילו דורותינו לכותבו הגמ' כבר וכו' כצ"ל:

    תוס' ד"ה וזהו רוס וכו' דז' ומחצה רוס עולה אלפים וכו'. ור"ל גימטריא של רוס דהיינו רס"ו דז' פעמים רס"ו ומחצה עולה אלפים חסר ה' ועיין בערוך ערך רוס ותמצא מבואר:

    Maharam on Bava Metzia 33a · Sefaria

    Shita Mekubetzet

    אחיכם אלו בעלי מקרא פירוש להכי קרי להו אחיכם לפי שאינם יודעים לפסוק הלכה מתוך המקרא ומתוך כך הם כפופים לתלמידי חכמים. תלמיד הר"פ ז"ל.

    הגד לעמי פשעם תלמידי חכמים קרוים עמי. ומדכתיב פשעם דדרשינן פשעים אלו המרדים נפקא לן דשגגות נעשות להם כזדונות והוא הדין דהוה ליה למימר כמרדים אלא אגב שגגות נקט זדונות. תוספות שאנ"ץ. סליק פרק שני _ אלו מציאות פרק המפקיד

    ונגנבו או שאבדו ואין צורך למוחקו, דלא נקטיה אלא משום שכך טוען הנפקד שנגנבו או שאבדו. אי נמי נקט אבדה לאשמועינן דאי אייקור הוי השבח שלו, כדמוכח לקמן גבי הנהו כיפי, דאי לאו דאטרחיה לבי דינא, הוה אמרינן דברשותיה אייקור, דהוי שבחא דאתי מעלמא כמו כפל, ואי לאו מתניתין הוה אמינא דאי אייקור שבחא דאתי מגופה הוא כעין ולדות, קמשמע לן מתניתין דככפל דמו מדנקט אבדו תוספות שאנ"ץ.

    שילם ולא רצה לישבע וכו' נראה לי, דאיכא רבותא ברישא ובסיפא, דרישא אשמועינן, דאף על גב דאם היה רוצה לישבע מן הדין ובאמת, והיינו דקאמר ולא רצה לישבע, שהרי אמרו וכו', ונמצא שכשנגנב נגנב לבעלים לפי האמת, והדין הנכון והכפל ראוי להיות להם, מכל מקום כיון ששילם ולא רצה לישבע הוי הכפל שלו, וכדפרישית בגמרא מדין תנאי בתחלת הפקדון. ובסיפא אשמועינן, דאף אם לא היה יכול לישבע, אלא שמן הדין היה חייב לשלם, כגון שנגנבה בפשיעה, והיינו לא רצה לשלם, ונמצא שלפי האמת והדין הנכון כשנגנב נגנב לנפקד והיה ראוי הכפל להיות של הנפקד, מכל מקום כיון שנשבע ולא רצה לשלם אגלאי מילתא דלבעלים נגנבה, דכל היכא דאיתא ברשותא דמרה איתא, ולעולם כשנגנבה אפילו בפשיעה, לבעלים נגנבה, אלא שיש להם דין על זה. אבל גוף הבהמה וכפלה וכל שבחיה, בין דממילא בין דמחמת הוצאה, דבעלים נינהו. ורישא וסיפא בכל ענין הם, בין בפשיעה בין שלא בפשיעה, והדין אחד הוא, וכדמפרש בגמרא, אלא שלקח בכל אחת מהנך לשון ולא רצה להודיענו שאף דאם נשתנה הדין מן הנדון גם דין הכפל נגרר אחריו. אי נמי יש לומר, דסיפא אתא לאשמועינן דאפילו אמר, וכדפרשינן בגמרא, ואף על פי שאמרו מהא ליכא למשמע מינה, היינו שאינו מוכרח, או כדוחה הקושיא מעליו, ואינו חושש להביא ראיה לדבריו, אבל לפי האמת אפשר דמייתורא דידה איכא ראיה לומר דאפילו אמר אף על גב דלא שילם. שיטה,

    שהרי אמרו שומר חנם נשבע ויוצא, תמה אני, למה ליה לתנא לומר מפני שאמרו שומר חנם נשבע ויוצא, דמשמע מפני שהיה יכול לפטור עצמו בגנבה ואבדה ולישבע באמת, הרי אפילו היה חייב בגנבה ואבדה הואיל ולא נשבע לשקר מקני ליה כפילא, כדאמרינן בגמרא, שומר חנם כיון שאמר פשעתי וכו'. ואפשר לדחוקי, דהכי קתני, ונגנבו או שאבדו בין באונס בין בפשיעה, ולא קתני נגנבו אלא משום תשלומי כפל שמשלם הגנב, ושילם ולא רצה לישבע, שהרי היה יכול לישבע ולהפטר. והוא הדין אם חייב בגנבה ואבדה כשומר שכר, דקני כפילא, ולא בא למעט אלא שאם לא היה יכול לפטור עצמו בשבועה, כגון שיש עדים שנגנבה בפשיעה, אף על פי ששילם ולא אטרחיה לבי דינא, לא מקני ליה כפילא. תדע, דהא כל אימת ולא נשבע מנא ידעינן דמצי פטר נפשיה בקושטא, דילמא פשע בה ונגנבה, אי נמי שלח בה יד הוה, אלא כל דמצי טעין דפטור הוא קני כפילא בתשלומין והיינו טעמא נמי דקתני שומר חנם ולא אשמועינן רבותא בשומר שכר, משום דקמשמע לן, דאפילו שומר חנם דעביד ליה נייח נפשא, אינו קונה כפלו אלא בשהיה יכול לישבע, ולא בשיש לו עדים שהוא חייב לו, אי נמי בדלא אטרחיה. הרמב"ן. אבל הרשב"א דחה פירושו, וזה לשונו: ואינו מחוור בעיני, אלא כל המפקיד, בשעת פקדון מקני ליה פקדון, לפי שהפקדון אצלו סמוך לגנבתה כל זמן שהוא משלם, ולא מסיק אדעתיה לאקנויי בשאין שם עדים דוקא. וכן מצאתי בירושלמי, דגרסינן התם, היו לו עדים שנגנבה בפשיעה, הרי הוא בכלל שילם ואחר כך נמצאת הגנבה, למי הוא משלם, לראשון, או לשני, לשניהן. ולפי דברי הירושלמי, הא דאמרינן בגמרא שומר חנם שאמר פשעתי מקני ליה כפילא, דאי בעי וכו', ודאמרינן נמי ושואל אף על פי שאמר הריני משלם לא מקני וכו', מתה מחמת מלאכה לא שכיח. דאלמא משמע לכאורה, דכל דלא מצי פטר נפשיה לא קני כפילא, ובדאיכא עדים לא מצי פטר נפשיה. איכא למימר, דלאו למימר דהיכא דנגנבה בפשיעה דלא מצי פטר נפשיה לא קני כפילא, אלא אעיקר טעמא דמילתא קא מהדר, לומר, מפקיד דמקנה כפילא לכל דמשלם ליה ולא מטרח ליה לבי דינא, לכולהו שומרים קא יהיב דעתיה לאקנויי בשעת מסירה בין שנגנבה באונס או בפשיעה, כיון דשייכי בהו צדדין דאי בעו פטרי בהו נפשייהו, והילכך גמר דעתיה לאקנויי להו כל היכא דלא מטרחו ליה לבי דינא, בין שיאמר פשעתי בה בין שיאמר נגנבה, והוא הדין נמי להיכא דאיכא עדים שפשע בה ונגנבה, דמעיקרא גמר ואקני ליה כל זמן דלא אטרחיה לבי דינא, הואיל ואיכא בהו צד פטור, דאי בעו פטרי בהו נפשייהו. אבל בשואל דלית ליה אנפא למפטר ביה נפשיה חוץ ממתה מחמת מלאכה דלא שכיח לא אסיק אדעתיה לאקנויי ליה מעיקרא.

    ואסיקנא, דאפילו בשואל נמי היכא דשילם ממש מקני ליה כפילא ולפי דברי הירושלמי, הא דקתני מפני שאמרו שומר חנם נשבע ויוצא, לאו טעמא הוא למה שאמרו דמשלם למי שהפקדון אצלו, אלא פירושא בעלמא הוא דקא מפרש, דמשום דקתני לא רצה לישבע, פריש ואמר ואיזו שבועה היה לו לישבע, שבועת השומרים לפטור בה את עצמו, שהרי אמרו שומר חנם נשבע ויוצא. ותדע לך, דאלו טעמא הוא למה שאמרו דמשלם למי שהפקדון אצלו, אם כן הוה ליה למתני תחלה דינא ובתר כן ליתני טעמא, וליתני הכי, שילם ולא רצה לישבע וכו', למי משלם, למי שהפקדון אצלו, שהרי אמרו חכמים שומר חנם נשבע ויוצא. כן נראה לי, ואלא מיהו אכתי קשיא לי קצת, דמדקתני ולא רצה לישבע, משמע דטעמא, משום שהיה לו לפטור בשבועה ולא רצה לישבע אלא לשלם קני ליה כפילא, הא אלו אי אפשר לו לישבע אלא לשלם, והיכי דמי, כגון שיש עדים, לא מקני ליה כפילא. ונראה לי, דלאו לאפוקי עדים היכא דאיכא עדים דפשיעה קאמר, אלא למעוטי היכא דליכא עליו תשלומין כלל וכו', והיכי דמי, כגון דאיכא עדים שנגנבה, ואי שומר שכר הוא דאיכא עדים שנאנסה וכו' ע"כ. והשאר כתוב בנמוקי יוסף.

    וזה לשון הריטב"א שילם ולא רצה לישבע שהרי אמרו. האי לישנא משמע, דדוקא בשומר חנם, דאי בעי הוה פטר נפשיה בשבועה, שהרי הוא פטור בגנבה ואבדה אבל שומר שכר שחייב בגנבה ואבדה, אף על גב דשלם ולא אטרחיה לבי דינא לא קני כפילא. וקשיא לן, דהא אמרינן בגמרא לרב פפא, דאפילו שומר שכר שאמר נגנבו או נאבדו מקני ליה כפילא וכו' ואפילו שואל נמי וכו'. ויש מתרצים, דמתניתין מיירי שנגנבו או שנאבדו בפשיעה, ואפילו הכי קונה כפל, והכי קאמר, שילם כדינו ולא רצה לישבע לשקר וכו', והוא הדין לשומר שכר שטוען שנגנבו וכו' ולאפוקי היכא שיש עדים שפשע או שנגנבו בלא פשיעה דליכא גביה שום טענת פיטור, דהשתא לא קני כפילא, וכדמוכח מלישנא דרב פפא בגמרא. ועדיין לשון משנתנו דחוק לפירוש זה, כיון דקתני סתם ונגנבו או אבדה דמשמע בלא פשיעה. ויותר נראה לומר, דלהכי נקט שומר חנם, משום דמתניתין מיירי אפילו בשיש עדים שנגנבו או שאבדו בלא פשיעה, וכדקתני בהדיא המפקיד אצל חברו ונגנבו או אבדו, והשתא שומר חנם הוא דקני כפילא, שאלו רצה היה פטור, והא דקתני שילם ולא רצה לישבע, נקט משום היכא וליכא עדים בדבר שצריך שבועה, וכי איכא עדים נמי איכא שבועה שלא פשע בה ושלא שלח בה יד. וכן פירש רש"י ז"ל, שילם ולא רצה לישבע שבועת שומרים שלא פשע בה ושלא שלח בה יד. ומכל מקום נלמוד ממשנתנו ומגמרא דעלה, דכל היכא שיש עדים על פיטורו ולא על חיובו, ושילם ולא רצה לישבע לשקר, מקני ליה כפילא, אבל בשיש עדים על חיובו לא מקני ליה כפילא, דהא אפילו הוה בעי לא הוה מצי למפטר נפשיה. אבל בירושלמי נראה בהפך, דגרסינן התם, היו שם עדים שנגנבה בפשיעה, הרי זה בכלל שילם ולא רצה לישבע. היו שם עדים שנגנבה באונס, הדא היא דאמר רבי אלעזר המוכר קנסיו לחברו לא עשה ולא כלום, כלומר, דאנן סהדי דלא אסיק אדעתיה מעיקרא ולא הפקיד אצלו על דעת כן, ואם אתה אומר שיקנה שומר הכפל, הרי הוא כאלו מוכרו לו עכשו שלא עשה כלום. ואין זו שטת גמרא שלנו, דכיון דאמרינן בגמרא אי בעי פטר נפשיה, שמע מינה תרתי, חדא, דכל היכא דמצי פטר נפשיה אפילו בשקרא מקני ליה כפילא, וכל שכן כי מצי פטר נפשיה בקושטא, ותדע, דאמרינן בפרק הגוזל, דאליבא דרבה, ואפילו נשבע וחזר ושילם קונה כפילא ומה לי שנשבע או שהיו לו עדים שהוא פטור, נימא דהתם נמי לא אסיק אדעתיה שישבע תחלה ואחר כך ישלם, אלא ודאי דהא ליתא ואידך דכל היכא דאיכא עדים על חיובו, כיון דלא מצי פטר נפשיה בשום טענה, לא קני כפילא, ואגמרא דילן סמכינן. מפי רבי, עד כאן.

    גמרא מתקיף לה רמי בר חמא וכו'. פירש רש"י, דאגופה דמתניתין מתמה, והא אין אדם וכו'. ולא נהירא, דלישנא דמתקיף לה לא איתמר בשום דוכתא כדקשיא ליה גופא דמתניתין. לכך נראה לי, דמתניתין לא קשיא ליה, דדילמא טעמא דמתניתין משום דרבנן מקנו ליה כפילא מפני תקנת העולם, אבל השתא דפריש בצריכותא דלעיל, דטעמא, משום דבעל פקדון הוא ומקני ליה כפילא, קשיא ליה לרמי בר חמא דהא אין אדם מקנה לחברו וכו'. הריטב"א ז"ל. ובפרק שבועת העדות מתקיף לה רבה בר עולא או או דביטוי יוכיח, וקאי אברייתא. עיין שם (דף לד עמוד א).

    6 more comments on this page.

    Shita Mekubetzet on Bava Metzia 33a · Sefaria

    Penei Yehoshua

    בתוספות בד"ה מה לי רובץ וא"ת ולישני רובץ בחנם כו' וי"ל דניחא ליה כדמוכח דאתיא כוותיה עכ"ל. תיוהא קא חזינא הכא דלמאי שרצו לפרש דרובץ בחנם רבצן בשכר א"כ למסקנא נמי לא מוכח מידי דאתיא כר"י הגלילי דכרבנן נמי אתיא והא דקתני משאוי שיכול לעמוד בו היינו נמי דמשאוי שאינו יכול לעמוד בו פטור בחנם וחייב בשכר משום צב"ח והא דפליגי במתני' עליה דר"י הגלילי היינו במאי דקאמר אינו זקוק לו דמשמע דפטור לגמרי אפילו בשכר כמ"ש התוספות עצמם לעיל בד"ה מכלל דת"ק ע"ש. בשלמא על גוף הש"ס במאי דקאמר ה"נ מסתברא לק"מ אף לפי סברת התוספות דלעיל די"ל דה"ק לעולם צב"ח דאורייתא ולא תקשה מברייתא דר"י הגלילי היא וה"נ מסתברא פי' דאף למאי דס"ד מעיקרא דטעמא דבריית' משום דצב"ח לאו דאורייתא ע"כ צ"ל דאתיא כר"י הגלילי דאל"כ תקשה מההיא דמשוי שיכול לעמוד בו דהא שמעינן לרבנן דלא פלוג ולא שייך לומר דחייב בשכר ופטור בחנם דמהיכא תיתי כיון דס"ל סברת דצב"ח לאו דאורייתא אע"כ ר"י היא א"כ לדידי נמי ר"י היא אבל לדברי התוספות דקאי אליבא דמ"ד צב"ח דאורייתא א"כ שפיר מיתוקמא כל הברייתא כרבנן והא בחנם והא בשכר וצ"ע ודו"ק. מיהו לפי מ"ש בסמוך דחיובא דצב"ח אי הוי דאורייתא הוי נמי בחנם לבר מההיא דהלך וישב לו כמ"ש הר"ן שלא כדברי התוספות בשמעתין א"כ לא קשה כלל קושית התוספות ומתוך מה שאכתוב בסמוך יתבאר לך עוד תירוץ אחר בזה:

    בגמרא לעולם לר"י הגלילי היא ובטעינה ס"ל כרבנן וכתבו התוספות לעיל בד"ה מכלל דאף על גב דס"ל צב"ח לאו דאורייתא אפ"ה יליף טעינה בשכר דמייתר ליה קרא דפריקה דהא איכא למילפא בק"ו בטעינה דליכא ח"כ ע"ש. וקשיא לי דנהי דדרש ק"ו מ"מ לא מייתר קרא דפריקה לר"י דהא איצטריך למעוטי כל הני רבצן ועומד ושאינו יכול לעמוד תחת משאו בשלמא לרבנן לא תקשה דאיצטריך קרא דפריקה אהלך וישב לו דפטור שנאמר עמו הא ליתא דהא בטעינה נמי כתיב עמו וע"כ דרשינן נמי דהיכא דהלך וישב לו פטור לטעון א"כ כי לא לכתוב נמי כלל קרא דפריקה ונילף בק"ו מטעינה נאמר דיו לבא מן הדין כו' מה טעינה דוקא עם הבעלים פריקה נמי עם הבעלים ול"ל נמי לאידך גיסא דאיצטריך לאשמעינן דבפריקה כשאין הבעלים רוצים לפרוק חייב מיהא בשכר הא נמי ליתא דהא מלתא לא ילפינן מקרא דאדרבא עמו פטורא משמע אלא חיובא דבשכר למאן דס"ל הכי היינו מסברא חיצונה דס"ל צב"ח דאורייתא אבל הכא דאליבא דר"י הגלילי כוליה קראי דפריקה אתא לדרשה דרובץ ולא רבצן כו' תחת משאו למעוטי משוי שיכול לעמוד בו אם כן ודאי לא מייתר כלל קרא דפריקה והדרא קושיא לדוכתא מנ"ל דטעינה בשכר וי"ל דמ"מ כפילא דעזוב תעזוב דאתא לרבויי אין בעליו עמו בפריקה אף על גב דכתיב בטעינה וכן דרשא דעמו דאתא למעוטי הלך וישב לו דכתיב נמי בטעינה ולמאי הלכתא הדר וכתביה בפריקה אע"כ דטעינה בשכר ופריקה בחנם כ"ז לשיטת התוספות דלעיל מיהו כבר כתבתי דהשתא דאתינן להכי דר"י דריש תחת משאו ולא מפורק ממילא מוכח דטעינה בשכר כדדייק הש"ס להדיא ונאמר דמיתורא דתחת יליף ולא מפורק וממשאו דריש שיכול לעמוד בו והא דקאמר תלמודא לרבנן דטעינה בשכר מטעם אחר ולא יליף לה מתחת משאו ולא מפורק י"ל משום דע"כ האי ברייתא ר"י היא מדנקט משוי שיכול לעמוד בו וע"כ ס"ל צב"ח לאו דאורייתא מש"ה איצטריך ליה קרא דתחת משאו ולא מפורק אבל לרבנן משמע לתלמודא בפשיטות דסברי רבנן צב"ח דאורייתא מדמחייבי במשוי שאינו יכול לעמוד בו ולא ניחא להו למימר דלא משמע להו דרשה דתחת משאו משוי שיכול לעמוד בו אי לאו משום דס"ל צב"ח דאורייתא וא"כ שפיר ידעינן עיקר מצות פריקה בק"ו מטעינה ומייתר להו פריקה לגלויי אטעינה דבשכר ולא איצטריכו לדרשה דתחת משאו ולא מפורק ותו לא מידי ודו"ק:

    במשנה ואם אביו חכם של אביו קודמת אית דגרסי אם אביו שקול כנגד רבו אביו קודם ואין להקשות דאם כן מאי קמ"ל פשיטא דהוא קודם די"ל דאיירי שהאב שקול בחכמה אבל מ"מ לא למד כ"כ עם הבן כמו שלמד הבן רוב חכמתו מרבו וקמ"ל דאפ"ה אביו קודם ומיהו בסיפא לענין פדיון כ"ע מודו דאע"ג שאין האב שקול בחכמה כמו רבו אפ"ה קודם והטעם עי' ברא"ש ובשלטי גבורים באריכות:

    בגמרא תנו רבנן העוסקים במקרא מדה ואינו מדה וקשה דהא אמרינן בפ"ק דקידושין לעולם ישליש אדם שנותיו שליש במקרא שליש במשנה שליש בתלמוד ולפי המסקנא דהכא מסיק שרוב לימוד האדם יהא בתלמוד וראיתי שמהרש"א בח"א הביא מ"ש הרמב"ם בפ"א מהלכות ת"ת דהא דלעולם ישליש היינו בתחלת לימודו של אדם אבל מכאן ואילך עיקר עסקו יהיה בתלמוד אבל היא גופא תקשה דמדפריך התם מי ידע כמה חיי ומשני נמי ליומי משמע דדוקא קאמר ויש ליישב מיהו ההיא דהכא בלא"ה יש ליישב דמש"ה מסיק תלמודא דבימי רבי נשנית משנה זו והטעם כמ"ש רש"י בד"ה ואינה מדה דהיינו משום שאז לא היו המשניות ותלמוד שגורים בפי כל שנתחדשו הלכות וגם לפי שלא נכתב והיו למידין ומשכחין לכך דרש שיתעסקו יותר במשנה ובתלמוד מבמקרא שהוא בכתב ולא שייך ביה שכחה כ"כ משא"כ בדורות האחרונים שכבר הורגלו בגירסת המשניות והתלמוד וגם ניתנו לכתוב כפירש"י לעולם אמרינן דשקולים הם ומש"ה ישליש ומכ"ש דא"ש לפר"ת דעכשיו שעוסקין בתלמוד בבלי שבלול במקרא ובמשנה ובתלמוד א"צ שישליש ויוצא י"ח בתלמוד לחוד א"כ לק"מ אלא דאכתי צ"ע דהא רבי שתיקן משנה זו בא"י הוי ובימיו לא היה תלמוד בבלי עד כי אתא רב לבבל וק"ל:

    Penei Yehoshua on Bava Metzia 33a · Sefaria

    Ben Yehoyada

    הָיָה אָבִיו וְרַבּוֹ נוֹשְׂאִין מַשּׂאוֹי מַנִּיחַ אֶת שֶׁל רַבּוֹ וְאַחַר כָּךְ מַנִּיחַ אֶת שֶׁל אָבִיו. נראה לי בס"ד הקדים במאמר הזה אביו קודם באומרו הָיָה אָבִיו וְרַבּוֹ ללמד אף על פי שהיה אביו ראשין ורבו אחריו דנמצא הוא קרוב לאביו יותר מרבו עם כל זה מניח של רבו ואחר כך של אביו. אך מקשים אמאי אצטריך ללמדנו דין זה בשלשה אופנים אבידה ומשוי ושביה תסגי בחדא? ונראה לי בס"ד דאי אשמעינן במשוי בלבד הוה אמינא דוקא בדבר זה שהוא נוגע לגוף דהמשוי הוא צערא דגופו צריך להקדים את רבו אבל אבידה שהיא הפסד ממון שהוא חיצוני אין נוהג בה דין קדימה ומה שירצה יעשה לכך אשמעינן דין זה באבידה גם כן. אי נמי הוה אמינא באבידה יש טעם לומר דיקדים את אביו מפני דאחר כך יהיה ממון זה שלו שירש אותו מאביו ולכן חשיב מעתה ממון זה שלו וקיימא לן בממון שלו הוא קודם לרבו לכך אשמעינן דין זה באבדה גם כן רבו קודם. ובזה ניחא לתרץ דקדוק אחר דאמאי נקיט זה דשלו קודם גבי אבידה בלבד ולא נקיט לה גבי שביה גם כן? ובזה ניחא דזכר דין זה גבי אבידה לאשמעינן הטעם דהוצרך לפרש דין דאבידה משום האי רבותא. ואי אשמעינן דין האבידה בלבד הוה אמינא דוקא אבידה שהוא פסידא דלא הדר עשו לרבו דין קדימה אבל משוי דאין כאן פסידא אלא רק צער בעלמא והוא דבר עובר לא חשו לעשות בזה דין קדימה לרבו אלא מה שירצה יעשה לכך אשמעינן דין זה במשוי גם כן דיקדים את רבו. ואי אשמעינן באבידה ומשוי בלבד הוה אמינא בשביה צריך שיקדים אביו משום דאם יקדים רבו יצא מזה לְזוּת שְׂפָתַיִם דהשביה גלויה וידועה לרבים ולאו ידעי שזה רבו אך יודעים שזה אביו וכשיראו שהוא אינו פודה את אביו אלא פודה אדם אחר יאמרו זה שונא את אביו או יודע שאמו זנתה ואין זה אביו בודאי אבל השבת אבידה ומשוי אין מעשים אלו גלוים וידועים לאחרים ואם יתעסק באבידת רבו ולא יתעסק באבידת אביו וכן אם יניח משוי של רבו ואינו מניח של אביו מי יודע מה שעשה על כן יקדים את רבו ולכך אשמעינן דין זה בשביה גם כן דיקדים את רבו.

    כָּל הַמְקַיֵּם בְּעַצְמוֹ כָּךְ, סוֹף בָּא לִידֵי כָּךְ נראה הכונה על פי המעשה שכתב הרב מהר"א הכהן ז"ל באחד שהיה לו אב זקן ולא היה חס עליו להביאו בתוך ביתו להאכילו ולהלבישו אלא היה הזקן הזה דר עם העניים שבעיר. ויהי היום בימי הקור היה הזקן יושב עם העניים ברחוב העיר ויעבור שם בן בנו של הזקן ויתחנן הזקן אל בן בנו ויאמר לו ראה איך הקור רב ועצום והוא ערום בתוקף הקור על כן יאמר לאביו שישלח לו בגד להתכסות בו וללבשו בימי הקור הזה. וילך הבן ויספר לאביו מה שאמר לו זקינו ויאמר לו תעלה אל העליה ותמצא בגד תלוי ביתד תקח אותו ותוליך אותו לזקינך. ויעלה הבן אל העליה וימצא בגד ישן נושן שיש בו כמה קרעים ויחר לו מאד על הדבר הזה ויקח מספרים ויחתוך הבגד לארכו לחצאין שוים ועל ידי כך נתעכב בעליה, ויצעק אביו למה נתעכבת ומה תעשה שם? ואחר שקרא עליו כמה פעמים ירד הבן מן העליה ובידו חצי בגד ויאמר לו אביו למה חתכת את הבגד לחצאין ומה תעשה בחצי האחר? ויאמר לו החצי השני הצגתיו בשבילך כי אחר שתזקין אוציא אותך מן הבית הזה ובעל כרחו תשב עם העניים ובימי הקור כשתבקש ממני בגד ללבוש אשלח לך זה החצי הנשאר פה כי מעשה אבות יעשו בנים וכמו שאתה מתנהג עם אביך כן אני אתנהג עמך, ויבוש האב ויכלם וידע כי חטא חטאה גדולה בזה בכבוד אביו והרגיש שאחרי זה גם עליו יעבור כוס זה של הבזיון והלך אצל אביו ובקש ממנו מחילה והביאו לביתו. ובזה פירש הרב הנזכר עֲטֶרֶת זְקֵנִים בְּנֵי בָנִים וְתִפְאֶרֶת בָּנִים אֲבוֹתָם (משלי יז, ו) פירוש עֲטֶרֶת זְקֵנִים הוא כבוד שלהם בא להם על ידי בְּנֵי בָנִים אך תִּפְאֶרֶת זה של הַבָּנִים שגרמו עטרת הכבוד לזקינם באה מכח אֲבוֹתָם שאם לא היה האב מטה אוזן לדברי בנו בדברים אלו מה תועלת היה יוצא מהם לזקינו! עד כאן דבריו. והנה כמו מאמר הבן לאביו כן הוא מאמר חכמינו ז"ל כאן שאמרו כָּל הַמְקַיֵּם בְּעַצְמוֹ כָּךְ לדחות של אביו ושל רבו ולהקדים את שלו הנה לְסוֹף יִזְדַּמֵּן לוֹ כָּךְ כאשר יהיה לו עצמו אבידה יקדימו בניו או תלמידיו את שלהם על שלו והמתנהג לפנים משורת הדין להקדים של רבו ושל אביו על שלו אז ימצא אחרי זה כשיבא לידי דבר זה שיקדימו בניו או תלמידיו את שלו על שלהם. והא דנקיט המאמר הזה בלשון כָּךְ נראה לי בס"ד דרמז לפי דרכו עוד דבר אחד והוא שהאדם צריך להתנהג בענייני הנפש בכף פתוחה להיות ותרן הרבה ובעניינו הגוף בכף סתומה לצמצם הרבה וידוע דענייני הנפש יתייחסו לימין וענייני הגוף לשמאל ותיבת כָּךְ אות הימני הוא כ"ף סתומה ואות השמאלי הוא כף פתוחה ונמצא תיבת כָּךְ יורה שהאדם מתנהג בענייני הנפש בכף סתומה וענייני הגוף בכף פתוחה וזה אי אפשר להיות צדיק, ומוכרח שיהיה רשע שאז יתנהגו מן השמים עמו בעולם הזה בכף פתוחה שיאכילוהו שכר קצת מצות שיש לו ובעולם הבא בכ"ף סתומה שאינו טועם כלום! וזהו שאמר כָּל הַמְקַיֵּם בְּעַצְמוֹ ' כָּךְ ' דהיינו בסדר כך שהימין כף סתומה והשמאל כף פתוחה סוֹף בָּא לִידֵי כָּךְ שעולם הבא המתייחסת לימין ימצא שם כ"ף סתומה שאין טועם כלום ובעולם הזה שמתייחסת לשמאל ימצא בה כ"ף פתוחה שיאכילוהו שכר קצת מצות שיש לו כדי שלא ישאר לו כלום לעולם הבא וכמו שנאמר וּמְשַׁלֵּם לְשֹׂנְאָיו אֶל פָּנָיו לְהַאֲבִידוֹ לֹא יְאַחֵר לְשֹׂנְאוֹ אֶל פָּנָיו יְשַׁלֶּם לוֹ (דברים ז, י).

    תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁבְּבָבֶל, עוֹמְדִים זֶה מִפְּנֵי זֶה, וְקוֹרְעִין זֶה עַל זֶה נראה לפרש בס"ד הטעם דחכמים שבארץ ישראל עושין הידור זה לזה ואין עומדין מלא קומתם ושל בבל עומדין מלא קומתם וכן לקרוע זה בזה מפני כי תלמידי חכמים שבבבל מחמת חריפותם מקשים זה לזה ונלחמים ממש זה בזה וכמו שאמרו בגמרא (סנהדרין כד.) חֹבְלִים (זכריה יא, ז) אלו תלמידי חכמים שבבבל שמחבלים זה לזה בהלכה, והרואה אותם נלחמים זה בזה חושב שהם שונאין זה את זה אך באמת אֶת וָהֵב בְּסוּפָה (במדבר כא, יד) ולכן כדי שלא יחשבו העולם שהם שונאין זה את זה ומזלזלים זה את זה לכך עושין כבוד גדול זה לזה בקימה לעמוד מלא קומתם כדי להראות שהם אוהבים זה את זה ומיקרים זה לזה אך בארץ ישראל דנוחין זה לזה בהלכה אין צריכין לברר אהבתם על ידי קימה וכיוצא. ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש הטעם כי אמרו בגמרא (שבת קמה:) מפני מה תלמידי חכמים שבבבל מצויינים [לבושים בצורה נאה] פירוש מלבשים בגדים חשובים? מפני שאינם בני תורה, ופירשו המפרשים ז"ל מפני דאנשי בבל אינן בני תורה ואין יודעים יקר החכמה כדי לכבד התלמידי חכמים לכך לובשים בגדים חשובים כדי שיכבדום מחמת מלבושם ורבי יצחק אמר מפני שאינם בני מקומן ולכן אין המון מכירים בהם כדי לכבדם בכבוד תלמידי חכמים. ולפי זה בין לטעם זה בין לטעם זה מובן הטעם למנהגם דקמים זה בפני זה וקורעין זה בזה מטעם כי המון העם אין מכירים אותם הן מצד שהם מאנשי עיר אחרת הן מצד דהמון העם אינם בני תורה ולכן מכבדים זה את זה כבוד גדול כדי שיתכבדו לפני המון העם מה שאין כן חכמי ארץ ישראל אין צריכים לכך כי הם בני מקומן וגם המון העם יודעים יקר החכמה ויכבדום עד כאן דבריו נר"ו.

    אַתְּ צְרִיכַתְּ לִי עַד אַרְבָּעִים שְׁנִין אִיקְפְּדֵי אַהֲדָדֵי וְלָא עַיְלֵי לְגַבֵּי הֲדָדֵי. כן צריך לפרש לחבר מילות עַד אַרְבָּעִין שְׁנִין עם צְרִיכַתְּ לִי וכמו שפירשו בשיטה מקובצת אך יש מפרשים מחברים עַד אַרְבָּעִין שְׁנִין עם אִיקְפְּדֵי אַהֲדָדֵי וכן נראה שהבין המרש"א ז"ל וצריך להבין לפירוש זה איך יצוייר שישארו בהקפדה ארבעים שנה ולא נזדמן שהרגיש רב הונא דרב חסדא לא נתכוין לכך? ונראה לי בס"ד דלעולם אחר שאמר רב הונא לרב חסדא לָא צְרִיכְנָא לָךְ אַתְּ צְרִיכַתְּ לִי הגיד לו רב חסדא באמיתות שלא כך היתה כוונתו ולא נשאר בלבו של רב הונא כלום אך נולד מזה דעד ארבעין שנין הקפידו שלא ילך זה אצל זה כי רב הונא אחר שידע שחשד את רב חסדא באותו דבר הקפיד שלא יבא לביתו של רב חסדא כדי שלא ידבר עמו דבר דחש אולי יזדמן שידבר דבר דמשתמע לתרי אנפי ויהיה חושדו הפך האמת כאשר חשדו בדבר זה וכן רב חסדא הוה קפיד שלא ילך לבית רב כי חש אולי יזדמן שידבר דבר בשוגג שיהיה נחלש בו דעת רב הונא כאשר נחלש בזה הרבה ולכך הרחיקו עצמן זה מזה ולעולם דבר זה עצמו של החשד יצא מלבו של רב הונא תכף כי ידע דרב חסדא דבר לפי תומו ולא נתכוון כאשר חשב הוא.

    וּלְעוֹלָם הֱוֵי רָץ לַמִּשְׁנָה יוֹתֵר מִן הַתַּלְמוּד נראה לי בס"ד נקיט לשון רָץ ללמדינו כי למוד המשנה שהוא רק גירסא יוכל ללמדו במהירות מה שאין כן התלמוד שהוא בסברה צריך להיות בו מתוני ולא יתנהג במרוצה. ולפי מה שאמר (ישעיה סו, ה) ' אֲחֵיכֶם ' אֵלּוּ בַּעֲלֵי מִקְרָא שנקראים אחים לבעלי התלמוד בזה יובן בס"ד רמז הכתוב טוֹב שָׁכֵן קָרוֹב מֵאָח רָחוֹק (משלי כז, י) כי בעלי משנה הם שכנים לבעלי התלמוד אבל בעלי מקרא נקראים אחים ולימוד המשנה טוב מלימוד המקרא כמו שאמרו ברישא זו מִדָּה וְאֵינָהּ מִדָּה וְזוֹ מִדָּה וְנוֹטֵל עָלֶיהָ שָׂכָר.

    Ben Yehoyada on Bava Metzia 33a · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Bava Metzia, daf 33, Amud Aleph, about 497 words in 19 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 19 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 134 words

      Opens “(שמות כג, ה) רובץ, ולא רבצן רובץ…”

    2. Segment 211 words

      Opens “הא מני ר' יוסי הגלילי היא דאמר…”

    3. Segment 320 words

      Opens “ה"נ מסתברא דקתני תחת משאו משאוי שיכול…”

      Named: רבי יוסי.

    4. Segment 453 words

      Opens “ומי מצית מוקמת לה כרבי יוסי הגלילי…”

      Named: רבי יוסי.

    5. Segment 536 words

      Opens “ת"ר (שמות כג, ה) כי תראה יכול…”

    6. Segment 612 words

      Opens “תנא ומדדה עמו עד פרסה אמר רבה…”

      Named: רבה.

    7. Segment 711 words

      Opens “מתני׳ אבדתו ואבדת אביו אבדתו קודמת אבדתו…”

    8. Segment 824 words

      Opens “אבדת אביו ואבדת רבו של רבו קודמת…”

    9. Segment 938 words

      Opens “היה אביו ורבו נושאין משאוי מניח את…”

    10. Segment 1025 words

      Opens “גמ׳ מנא הני מילי אמר רב יהודה…”

      Named: רב יהודה, רב אמר.

    11. Segment 1113 words

      Opens “ואמר רב יהודה אמר רב כל המקיים…”

      Named: רב יהודה, רב כל.

    12. Segment 1240 words

      Opens “היה אביו ורבו נושאין משאוי וכו': תנו…”

      Named: רבי יהודה, רבי יוסי.

    13. Segment 1322 words

      Opens “אמר רבא כגון רב סחורה דאסברן זוהמא…”

      Named: רב סחורה, רבא, שמואל.

    14. Segment 1422 words

      Opens “אמר עולא תלמידי חכמים שבבבל עומדין זה…”

      Named: עולא.

    15. Segment 1549 words

      Opens “קבעי מיניה רב חסדא מרב הונא תלמיד…”

      Named: רב חסדא, רב הונא.

    16. Segment 1622 words

      Opens “איתמר רב יצחק בר יוסף אמר ר'…”

      Named: רב יצחק בר יוסף, רבי יהודה, רב אחא בר רב, רב ששת, רבי יוסי.

    17. Segment 1719 words

      Opens “ומי אמר רבי יוחנן הכי והאמר רבי…”

      Named: רבי יוחנן.

    18. Segment 1824 words

      Opens “ת"ר העוסקין במקרא מדה ואינה מדה במשנה…”

    19. Segment 1922 words

      Opens “הא גופא קשיא אמרת בגמרא אין לך…”

      Named: רבי יוחנן.

    Sages named on this page

    • Rabbi Yochanan · Others · End of Tannaim and beginning of Amoraim.

      Rabbi Yochanan was a pivotal sage, bridging the eras of the Tannaim and Amoraim, known for his profound scholarship and dedication to…

      Source: Bava Metzia 33a · Segment 16 — “…בר יוסף אמר ר' יוחנן: הלכה כרבי יהודה רב…

    • Rav Aha · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim

      Rav Aha, a prominent sage of the fourth generation of Amoraim, served as a Dayan in Lod and was highly influential, contributing…

      Source: Bava Metzia 33a · Segment 16 — “…הלכה כרבי יהודה רב אחא בר רב הונא אמר…

    • Shmuel · First Generation Amoraim

      Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.

      Source: Bava Metzia 33a · Segment 13 — “…דאסברן זוהמא ליסטרון שמואל קרע מאניה עליה ההוא מרבנן…

    • Ulla · Amoraim · Second Generation Amora'im

      Ulla, also known as Ulla Rabbah, was a prominent second-generation Amora in Babylonia and Eretz Yisrael, a student of Rabbi Yochanan and…

      Source: Bava Metzia 33a · Segment 14 — “אמר עולא תלמידי חכמים שבבבל עומדין זה מפני זה…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Bava Metzia 33a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026