Talmud Builders

    Bava Metzia 12b

    Back to index

    English translation — Bava Metzia 12b

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1The Sages instituted an ordinance rendering a son of the sharecropper, who does not have the right to acquire property, like one who has the right to acquire property; i.e., they granted him a special right to acquire the gleanings. What is the reason for this ordinance? This arrangement is satisfactory for the poor people themselves, so that when they are hired under similar terms themselves, their sons will be able to glean the stalks after them.

    2The Gemara comments: And Shmuel, in his above explanation of the mishna, disagrees with the opinion of Rabbi Ḥiyya bar Abba. As Rabbi Ḥiyya bar Abba says that Rabbi Yoḥanan says: The word adult in the mishna is not referring to an actual adult, and the word minor is not referring to an actual minor. Rather, with regard to an adult son who is dependent on the food of his father’s table for support, this is considered a minor in the context of the mishna. It is appropriate for one who is reliant on his father’s support to give items that he finds to his father. And with regard to a minor son who is not dependent on the food of his father’s table for support, this is considered an adult in this context, and any lost item that he finds is his.

    3§ The mishna teaches: The found item of his Hebrew slave or maidservant, it is theirs. The Gemara asks: Why does it not belong to the master? Let the slave be considered merely a laborer; and it is taught in a baraita : The found item of a laborer, i.e., a lost item that he found, belongs to him and not to his employer. In what case is this statement, that the item belongs to the laborer, said? It is said when the employer told the laborer to perform a specific task, e.g., he said to him: Weed for me today, or: Till for me today. Since the employer specified the task that he hired the laborer to perform, and that task did not include finding lost items, the laborer has rights to the item that he himself found.

    4The baraita continues: But if the employer said to the laborer: Work for me today, without specifying the nature of the work, the found item is the employer’s, as finding ownerless items is included within the general category of work. Since a Hebrew slave is duty-bound to perform all types of labor for his master, why doesn’t his master acquire all items that he finds?

    5Rabbi Ḥiyya bar Abba said that Rabbi Yoḥanan said: Here we are dealing with a slave who pierces pearls [ margaliyyot ], which is such a profitable activity that his master would not want to transfer him to another line of work even for a moment. Therefore his status is like that of a laborer who is hired to perform a specific task.

    6Rava said: We are dealing with a case where the slave lifts a found item along with performing his work. Since there is no need for him to interrupt his work in order to take the item, his taking the item costs his master nothing, so it belongs to the slave.

    7Rav Pappa said: An item found by a laborer belongs to his employer only in a case where he hired him specifically to collect found items. The Gemara asks: But what are the circumstances in which one would hire a person to find ownerless items? The Gemara answers: It is in a case where a lake flooded its shore with fish, and after the water receded, the fish remained on the shore. One would hire laborers to gather those fish.

    8§ The mishna teaches that an item found by a Hebrew maidservant belongs to her. The Gemara asks: What are the circumstances of this maidservant? If the reference is to a maidservant who has grown two pubic hairs, which is a sign of adulthood, why is she with her master? A Hebrew maidservant who reaches adulthood is emancipated.

    9And if she is a maidservant who has not yet grown two pubic hairs and is still considered a minor, then if her father is still alive, the found item is her father’s, and if her father is not still alive, she should have gone free with the death of her father.

    10As Reish Lakish says: A Hebrew maidservant acquires herself from the authority of her master through the death of her father, and this halakha is derived from an a fortiori inference: Signs indicating puberty release her from her master’s authority but do not release her from her father’s authority, as although she shows signs indicating puberty she remains under her father’s authority with regard to certain matters. Therefore, is it not logical that her father’s death, which releases her entirely from the father’s authority, would release her from the authority of her master? Clearly, there is no situation where a Hebrew maidservant can acquire an item that she finds. The Gemara answers: But wasn’t the opinion of Reish Lakish conclusively refuted? It is not accepted as halakha .

    11The Gemara suggests: Let us say that there is a conclusive refutation of his opinion from this mishna as well. If a Hebrew maidservant is emancipated once her father dies, there is no possible situation in which a Hebrew maidservant who finds an ownerless item acquires it for herself.

    12The Gemara rejects this suggestion: This mishna is not a refutation of Reish Lakish’s opinion, as perhaps it is actually referring to a case where the father is alive. And what is the meaning of the phrase: They are theirs? It does not mean that the item belongs to the maidservant; rather it is stated in order to exclude the possibility that it belongs to her master. The maidservant acquires the found item, and through her, her father acquires it.

    13§ The mishna teaches that the found item of his ex- wife, whom he divorced, belongs to her, even if he has not yet given her payment of the marriage contract that he owes her. The Gemara asks: If he divorced her, it is obvious that the item is hers. Why does the mishna specify this?

    14The Gemara answers: Here we are dealing with a case where there is uncertainty whether she is divorced or whether she is not divorced. As Rabbi Zeira says that Shmuel says: Everywhere that the Sages said that there is uncertainty whether a woman is divorced or whether she is not divorced, her husband remains obligated to provide for her sustenance. Furthermore, the Sages instituted an ordinance that an item found by a wife belongs to her husband, and that this right is reciprocal to his obligation to provide for her sustenance. Therefore, one might reason that here too, since the husband is still obligated to provide for his wife he retains the right to items that she finds.

    15But this is not the halakha , as what is the reason that the Sages said that an item found by a wife belongs to her husband? It is so that she should not be subject to her husband’s enmity due to the fact that he is supporting her and yet she keeps any item that she finds. Here, however, let her be subject to much enmity. He should resolve the uncertainty and finalize the divorce as soon as possible, and perhaps this enmity will facilitate reaching that goal.

    16MISHNA: With regard to one who found promissory notes, if they include a property guarantee for the loan he may not return them to the creditor, as, if he were to return them, the court would then use them to collect repayment of the debts from land that belonged to the debtor at the time of the loan, even if that land was subsequently sold to others. If they do not include a property guarantee, he returns them to the creditor, as in this case the court will not use them to collect repayment of the debt from purchasers of the debtor’s land. This is the statement of Rabbi Meir.

    17And the Rabbis say: In both this case and that case he should not return the promissory notes to the creditor, as, if he were to return them, the court would in any event use them to collect repayment of the loan from purchasers of the debtor’s land.

    18GEMARA: With what case are we dealing? If we say it is a case when the liable party, i.e., the debtor, admits that he wrote the promissory notes and that the debts have not yet been repaid, then when the promissory notes include a property guarantee, why should the finder not return them to the creditor? Doesn’t the debtor admit to the debts? And if it is in a case when the debtor does not admit to the debts, claiming that he dropped the promissory notes after he repaid his debts, then even when the promissory notes do not include a property guarantee, why should the finder return them to the creditor? Granted, the creditor cannot collect these debts from liened property that has been sold, but he can collect from unsold property. The returning of the promissory note would be disadvantageous to the borrower, who claims that he repaid the loan.

    19The Gemara answers: Actually, the mishna is referring to a case when the liable party admits to the debts, and here, this is the reason that the finder may not return the promissory notes: It is that we are concerned that perhaps the debtor wrote in the promissory note that he would borrow the money in Nisan but he did not actually borrow the money until Tishrei, and between Nisan and Tishrei he sold land. These lands are not liened to the debt, as the liability to repay the loan took effect only when he actually borrowed the money. And the creditor will come to repossess the land that was sold between Nisan and Tishrei from the purchasers, unlawfully.

    20The Gemara asks: If so, if the court must be concerned that the date on a promissory note predates the actual loan, we should likewise be concerned that all promissory notes that come before us to the court are perhaps predated.

    21The Gemara answers: The credibility of all promissory notes in general has not been compromised, as they remain in the creditor’s possession, which is the correct location in the case of an outstanding loan. The credibility of these promissory notes has been compromised by the fact that they were lost.

    22The Gemara asks: But with regard to that which we learned in a mishna ( Bava Batra 167b): One may write a promissory note for a borrower even if the lender is not with him because it is the borrower who assumes liability based on the note, the question arises: How can one write this promissory note ab initio ? Let us be concerned that perhaps the borrower wants to write the note as he intends to borrow money in Nisan, but will ultimately not borrow the money until Tishrei, and the lender might then come to repossess the land that the borrower sells between Nisan and Tishrei from the purchasers, unlawfully.

    23Rav Asi said:

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    עשו את שאינו זוכה כזוכהאע"פ שאין לקטן זכייה במקום אחר כאן עשאוהו כזוכה:

    מאי טעמא עניים גופייהו ניחא להובהאי תקנתא דכי אגרו להו לדידהו כו':

    ופליגאדשמואל דפירש טעמא דמתניתין משום דלית ליה זכייה:

    אדר' חייא בר אבאדאמר אף גדול שיש לו זכייה אם סמוך הוא על שולחן אביו מציאתו לאביו משום איבה אבל אינו סמוך על שולחן אביו אפילו הוא קטן מציאתו שלו:

    לא יהא אלא פועללא יהא עבדו אלא שכיר בעלמא תנינא דמציאתו לבעל הבית בזמן שלא פירש לו לאיזו מלאכה שכרו ועבד זה כשקנאו רבו לסתם מלאכה קנאו:

    שאין רבו רוצה לשנותוהלכך לא ניחא ליה שיגביה לו מציאה דמציאה מעולה בדמיה משכר ביטול מלאכתו לא שכיחא הלכך אי אתרמי ואשכח שלו הוא וישלם לרבו שכר ביטולו:

    עם מלאכתושלא ביטל כלום הלכך לעצמו:

    רב פפא אמרהא דתניא פועל מציאתו לבעל הבית:

    ששכרו ללקט מציאותהרבה:

    והיכי דמידאתרמי:

    דאקפי אגמא בכוורישצף הנהר חוץ לגדותיו וצפו הדגים שם וכשיבשו המים היוצאים נמצאו שם דגים הרבה. דאקפי תרגום של הציף כדמתרגמינן ויצף הברזל וקפא ברזלא (מלכים ב ו׳:ו׳):

    מאי בעיא גביההא תניא יוצאה בסימנין:

    דאבוה הויאמציאתה דהא קטנה היא:

    ואי דליתיה לאבמאי בעיא גבי האדון תיפוק מיניה במיתת האב:

    מקל וחומרבפרק קמא דקדושין (דף טז.) מה סימנין שאין מוציאין מרשות האב מוציאין מרשות האדון כדילפינן ויצאה חנם אלו ימי בגרות אין כסף אלו ימי נערות מיתת האב שמוציאה מרשות האב שאינו מוריש לבניו מה שזכתה לו תורה בבתו שיהא מעשה ידיה לאחין כדילפינן (כתובות דף מג.) והתנחלתם אותם לבניכם ולא בנותיכם לבניכם אינו דין שמוציאה מרשות האדון:

    ולאו איתותב רבי שמעון בן לקישבקדושין (שם):

    לאפוקי דרבהלאפוקי שאינו של רבה אלא של אביה וקרי ליה שלהן משום דאב מינה קזכי:

    במגורשת ואינה מגורשתכגון זרק לה גיטה ספק קרוב לה ספק קרוב לו ברה"ר:

    חייב במזונותיהומשום הכי אצטריך לאשמועינן דמציאתה שלה דטעמא מאי אמור רבנן מציאת האשה כו':

    מתני' אחריות נכסיםשעבוד קרקעות שיגבה מהן:

    יחזיר ולא יחזירטעמא בגמ' מפרש:

    גמ' כשחייב מודהשהלוה מודה שהשטר אינו פרוע:

    אמאי לא יחזיראם לטרוף לקוחות בא בדין הוא טורפן:

    ממשעבדיממקרקעי שמכר אחר כן:

    הני ריעיהואיל ונפל אתרע דיש לומר אם היה כשר היה נזהר בו:

    Edition: Vilna Edition · License: Public Domain

    בבא מציעא 12 עמוד ב

    1עשו שאינו זוכה כזוכה, מ"ט עניים גופייהו ניחא להו, כי היכי דכי אגרו לדידהו נלקוט בנייהו בתרייהו.

    2ופליגא דר' חייא בר אבא. דאמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: לא גדול גדול ממש, ולא קטן קטן ממש, אלא גדול וסמוך על שלחן אביו זהו קטן. קטן ואינו סמוך על שלחן אביו זהו גדול.

    3מציאת עבדו ושפחתו העברים הרי הוא של עצמן. אמאי לא יהא אלא פועל? ותניא: מציאת פועל לעצמו. במה דברים אמורים בזמן שאמר לו: ״נכש עמי היום״, ״עדור עמי היום״.

    4אבל אמר לו ״עשה עמי מלאכה היום״ מציאתו לבעל הבית.

    5אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: הכא בעבד נוקב מרגליות עסקינן, שאין רבו רוצה לשנותו למלאכה אחרת.

    6רבא אמר: במגביה מציאה עם מלאכתו עסקינן.

    7רב פפא אמר: כגון ששכרו ללקט מציאות. והיכי דמי? דאקפי אגמא בכוורי.

    8האי שפחה היכי דמי? אי דאייתי שתי שערות, מאי בעיא גביה?

    9ואי דלא אייתי שתי שערות, אי איתיה לאב דאבוה הויא! ואי דליתיה לאב תיפוק במיתת האב.

    10דאמר ריש לקיש: אמה העבריה קנה עצמה במיתת האב מרשות האדון מקל וחומר. ולאו איתותב ריש לקיש?

    11נימא מהאי נמי תיהוי תיובתא!

    12לא, לעולם דאיתיה לאב, ומאי ״הרי הן שלהן״ לאפוקי דרבה.

    13מציאת אשתו. גירשה פשיטא!

    14הכא במאי עסקינן? במגורשת ואינה מגורשת, דאמר רבי זירא אמר שמואל: כל מקום שאמרו חכמים ״מגורשת ואינה מגורשת״ בעלה חייב במזונותיה.

    15טעמא מאי אמור רבנן מציאת אשה לבעלה, כי היכי דלא תיהוי לה איבה. הכא אית לה איבה ואיבה.

    Mishna

    16מצא שטרי חוב, אם יש בהן אחריות נכסים לא יחזיר, שבית דין נפרעין מהן. אין בהן אחריות נכסים יחזיר, שאין בית דין נפרעין מהן, דברי רבי מאיר.

    17וחכמים אומרים: בין כך ובין כך לא יחזיר, מפני שבית דין נפרעין מהן.

    Gemara

    18במאי עסקינן? אילימא כשחייב מודה, כי יש בהן אחריות נכסים אמאי לא יחזיר? הא מודה! ואי כשאין חייב מודה, כי אין בהן אחריות נכסים אמאי יחזיר? נהי דלא גבי ממשעבדי מבני חרי מגבא גבי!

    19לעולם כשחייב מודה, והכא היינו טעמא: דחיישינן שמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי, ואתי למטרף לקוחות שלא כדין.

    20אי הכי, כל שטרי דאתו לקמן ניחוש להו הכי!

    21כל שטרי לא ריעי, הני ריעי.

    22אלא הא דתנן: כותבין שטר ללוה אף על פי שאין מלוה עמו. לכתחילה היכי כתבינהו ניחוש שמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי, ואתי למטרף לקוחות שלא כדין!

    23אמר רב אסי:

    Tosafot

    רבי יוחנן אמר לא גדול גדול ממשמפרש ר"ת כי היכי דפליגי הכא פליגי נמי גבי עירוב דתנן בפ' חלון (עירובין דף עט: ושם ד"ה ומזכה) ומזכה להם על ידי בנו ובתו ולשמואל דאמר הכא קטן ממש התם נמי גבי עירוב אינו זוכה דידו כיד אביו כיון דמציאתו לאביו ה"ה כל זכיותיו לאביו ואמה העבריה אע"פ שהיא קטנה זכיא בעירובה דמציאתה אינה לאדוניה אף על גב דשמואל אית ליה פרק התקבל (גיטין דף סד: ושם ד"ה אלא) קטן זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים הא משני התם שאני שתופי מבואות דרבנן והא דאמר שמואל פרק מי שהוציאוהו (עירובין דף מט. ושם: ד"ה וקטן) דעירוב משום קנין ורבא אמר משום דירה ואמר איכא בינייהו קטן הא פר"ח התם דאית ליה בית לקטן קאמר ולא כפרש"י שפי' שאינו גובה העירוב לפי שאינו זוכה ולר"י דאמר לא גדול גדול ממש ה"ה דגבי עירוב נמי דקטן ואינו סמוך על שולחן אביו זוכה כאמה העבריה וגדול סמוך על שולחן אביו אינו זוכה וצריך ליזהר שלא לזכות העירוב ע"י בנו הגדול הסמוך לשולחנו דקי"ל כרבי יוחנן לגבי שמואל כדאמר פרק מי שהוציאוהו (עירובין מז:) ועבדו ושפחתו העברים אע"ג דסמוכין על שולחנו מציאתם לעצמם וכן זוכין בעירוב ולא הוי ידם כיד האדון דלא שייך איבה אלא בבנו שדרכו לזונו תמיד ואם לא יפרנסו אביו לא יפרנסנו אחר אבל אדם אחר מעלמא סמוך על שולחן חבירו חנם כגון יתום וכיוצא בו אין סברא שתהא מציאתו לחבירו וכ"ש עבד ואמה שבשכר טרחם הם אוכלים ובתו אפילו נערה ואינה סמוכה על שולחן אביה מציאתה לאביה משום איבה דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין כדאמר בפרק נערה (כתובות דף מו ושם). ודלא כרש"י שפירש משום דכתיב בנעוריה דההוא בהפרת נדרים הוא דכתיב כדאיתא בפרק קמא דקדושין (דף ג: ושם) ופרק נערה (כתובות מו:) ואשתו דזכיא בעירוב אף על גב דידה כיד בעלה מוקי לה בסוף נדרים (דף פח:) דאית לה בית באותו מבוי דמגו דזכיא לנפשה זכיא נמי לאחריני:

    במגביה מציאה עם מלאכתווא"ת הא דתניא בפ"ק דקדושין (דף טז:) אמה העבריה מציאתה לאביה ושכר בטלה לרבה היכי מתוקמא אליבא דרבא דאם הגביהה עם מלאכתו ליכא שכר בטלה ואם לא הגביהה עם מלאכתו א"כ מציאתה לאדוניה וי"ל דהתם ודאי צריך להעמיד בנוקבת מרגליות:

    ששכרו ללקט מציאותוה"פ דברייתא בד"א בזמן שאמר ליה עשה עמי באותו ענין שהוא כמו נכש עמי היום אבל אמר ליה עשה עמי מלאכה של מציאות כו':

    מאי בעיא גביהדהיא נמי אינה יכולה למכור עצמה אחרי כן כדאיתא בספרי:

    ולא לוה עד תשריפירוש ועתה רוצה ללות בו שיש לו טורח לכתוב שטר אחר וגם כדי להרויח פשיטי דספרא אבל אין לפרש שכבר לוה בו קודם שנפל דא"כ מאי משני הני ריעי לפי שנפל ויש הוכחה דמשום פסולו לא נזהר לשומרו והא לוה בו כבר ופשיטא שנזהר לשומרו:

    כותבין שטר ללוה אף על פי שאין מלוה עמווליכא למיחש למחזי לשקרא כמו באשרתא דדייני דאם כתבו קודם דנחזי חתימת ידי סהדי פסולה דהכא כיון שהוא כותב חובתו לא שייך מחזי כשקרא:

    Edition: Vilna Edition · License: Public Domain

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rabbeinu Chananel

    ואסקה רבא עשו הקטן שאינו זוכה לעצמו מן התורה כזוכה מאי טעמא עניים גופייהו מחלי ליה דניחא להו דנלקטו בנייהו נמי בתרייהו דידחו ולפיכך אמר ר' יוסי בניו ואשתו מלקטין אחריו. פי' אינו זוכה כזוכה כדתנן פרק כל גט שנכתב שלא לשם אשה פסול. המלוה מעות את הכהן ואת הלוי ואת העני וכו' ואוקימנא אע"ג דלא אתו לידייהו כו'. ועולא אמר הא מני ר' יוסי היא דאמר עשו את שאינו זוכה כזוכה דתנן בבכורות כל שחליפין ביד כהן פטור מן המתנות וכו' עשו את שאינו זוכה כזוכה מאי טעמא עשאוה כשדה שהלכו בה הנמושות עניים גופייהו מסחו דעתייהו מההיא שדה אמרי בניו ואשתו דהאיך מלקטי בתריה פי' עשאוה כשדה שהלכו בה הנמושות כדתנינן מאימתי כל אדם מותרין בלקט ובשכחה ובפאה משהלכו בה הנמושות.

    ופליגא הא דר' יוחנן דאמר לא גדול גדול ממש ולא קטן קטן ממש אלא [גדול] וסמוך על שולחן אביו זהו קטן. קטן ואינו סמוך על שולחן אביו זהו גדול אדשמואל.

    מציאת עבדו ושפחתו העברים הרי אלו שלהםומקשי' והתניא בפועל אם שכרו עשה עמי מלאכה מציאתו לבעה"ב ולא יהיה העבד כפועל ומשני ר' יוחנן בקונה עבד נוקב מרגליות דאין רבו רוצה לשנותו למלאכה אחרת דלאו עשה עמי מלאכה הוא אלא במלאכה זו בלבד לפיכך לא נשתעבד לאדונו אלא באותה מלאכה בלבד.

    רבא אמר במגביה מציאה זו עם מלאכתו דלא בטל ממלאכת רבו.

    רב פפא אמר כי קתני בפועל מציאתו לבעה"ב כגון דאקפי אגמא בכוורי ושכרו ללקוט לו בכוורי. ושפחתו.

    הא שפחה היכי דמיא אי דאייתי ב' שערות וכו' עד אמר לך ריש לקיש לעולם דאיתיה לאב ומציאתה לאביה היא והאי דקתני במתני' הרי אלו שלהן לאפוקי דרבה פי' למעט את אדוניה ממציאתה. ויש אומר לאפוקי מהא דאמר רבא בפ' האשה נקנית זאת אומרת עבד עברי גופו קנוי באה משנתנו להוציא מזה הטעם של רבא. מציאת אשה שגירשה אע"פ שלא נתן לה עדיין כתובתה מציאתה שלה.

    אוקימנא במגורשת ואינה מגורשת פי' בתלמוד א"י אדם שגירש את אשתו ולא נתן לה כתובתה חייב במזונותיה עד שיתן לה פרוטה אחרונה. אמר ר' יוסי מתני' אמרה כן אמר ר' אושעיא שלא תאמר הואיל וחייב במזונותיה עד שיפרע כתובתה תהא מציאתה שלו לפום כן תני מציאת אשה שגירשה לעצמה:

    מצא שטרי חוב אם יש בהן אחריות נכסים לא יחזיר.

    אוקימנא כשחייב מודהואמאי לא יחזיר דחיישינן שמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי וטורף ללקוחות שלא כדין.

    אי הכי כל שטרי דעלמא נמי נימא הכיודחי' כל שטרי דעלמא לא ריעי הני כיון דנפלי ריעי.

    אלא הא דתנן כותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו ניחוש שמא כתב ללות ולא לוה.

    Edition: Vilna Edition · License: Public Domain

    Babylonian Talmud · folio map

    Bava Metzia 12b

    Bava Metzia 12b. The full printed text of this folio side — 23 numbered segments, about 376 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    עשו את שאינו זוכה כזוכה אע"פ שאין לקטן זכייה במקום אחר כאן עשאוהו כזוכה:

    מאי טעמא עניים גופייהו ניחא להו בהאי תקנתא דכי אגרו להו לדידהו כו':

    ופליגא דשמואל דפירש טעמא דמתניתין משום דלית ליה זכייה:

    אדר' חייא בר אבא דאמר אף גדול שיש לו זכייה אם סמוך הוא על שולחן אביו מציאתו לאביו משום איבה אבל אינו סמוך על שולחן אביו אפילו הוא קטן מציאתו שלו:

    לא יהא אלא פועל לא יהא עבדו אלא שכיר בעלמא תנינא דמציאתו לבעל הבית בזמן שלא פירש לו לאיזו מלאכה שכרו ועבד זה כשקנאו רבו לסתם מלאכה קנאו:

    שאין רבו רוצה לשנותו הלכך לא ניחא ליה שיגביה לו מציאה דמציאה מעולה בדמיה משכר ביטול מלאכתו לא שכיחא הלכך אי אתרמי ואשכח שלו הוא וישלם לרבו שכר ביטולו:

    עם מלאכתו שלא ביטל כלום הלכך לעצמו:

    רב פפא אמר הא דתניא פועל מציאתו לבעל הבית:

    17 more comments on this page.

    Rashi on Bava Metzia 12b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Tosafot

    רבי יוחנן אמר לא גדול גדול ממש מפרש ר"ת כי היכי דפליגי הכא פליגי נמי גבי עירוב דתנן בפ' חלון (עירובין דף עט: ושם ד"ה ומזכה) ומזכה להם על ידי בנו ובתו ולשמואל דאמר הכא קטן ממש התם נמי גבי עירוב אינו זוכה דידו כיד אביו כיון דמציאתו לאביו ה"ה כל זכיותיו לאביו ואמה העבריה אע"פ שהיא קטנה זכיא בעירובה דמציאתה אינה לאדוניה אף על גב דשמואל אית ליה פרק התקבל (גיטין דף סד: ושם ד"ה אלא) קטן זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים הא משני התם שאני שתופי מבואות דרבנן והא דאמר שמואל פרק מי שהוציאוהו (עירובין דף מט. ושם: ד"ה וקטן) דעירוב משום קנין ורבא אמר משום דירה ואמר איכא בינייהו קטן הא פר"ח התם דאית ליה בית לקטן קאמר ולא כפרש"י שפי' שאינו גובה העירוב לפי שאינו זוכה ולר"י דאמר לא גדול גדול ממש ה"ה דגבי עירוב נמי דקטן ואינו סמוך על שולחן אביו זוכה כאמה העבריה וגדול סמוך על שולחן אביו אינו זוכה וצריך ליזהר שלא לזכות העירוב ע"י בנו הגדול הסמוך לשולחנו דקי"ל כרבי יוחנן לגבי שמואל כדאמר פרק מי שהוציאוהו (עירובין מז:) ועבדו ושפחתו העברים אע"ג דסמוכין על שולחנו מציאתם לעצמם וכן זוכין בעירוב ולא הוי ידם כיד האדון דלא שייך איבה אלא בבנו שדרכו לזונו תמיד ואם לא יפרנסו אביו לא יפרנסנו אחר אבל אדם אחר מעלמא סמוך על שולחן חבירו חנם כגון יתום וכיוצא בו אין סברא שתהא מציאתו לחבירו וכ"ש עבד ואמה שבשכר טרחם הם אוכלים ובתו אפילו נערה ואינה סמוכה על שולחן אביה מציאתה לאביה משום איבה דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין כדאמר בפרק נערה (כתובות דף מו ושם). ודלא כרש"י שפירש משום דכתיב בנעוריה דההוא בהפרת נדרים הוא דכתיב כדאיתא בפרק קמא דקדושין (דף ג: ושם) ופרק נערה (כתובות מו:) ואשתו דזכיא בעירוב אף על גב דידה כיד בעלה מוקי לה בסוף נדרים (דף פח:) דאית לה בית באותו מבוי דמגו דזכיא לנפשה זכיא נמי לאחריני:

    במגביה מציאה עם מלאכתו וא"ת הא דתניא בפ"ק דקדושין (דף טז:) אמה העבריה מציאתה לאביה ושכר בטלה לרבה היכי מתוקמא אליבא דרבא דאם הגביהה עם מלאכתו ליכא שכר בטלה ואם לא הגביהה עם מלאכתו א"כ מציאתה לאדוניה וי"ל דהתם ודאי צריך להעמיד בנוקבת מרגליות:

    ששכרו ללקט מציאות וה"פ דברייתא בד"א בזמן שאמר ליה עשה עמי באותו ענין שהוא כמו נכש עמי היום אבל אמר ליה עשה עמי מלאכה של מציאות כו':

    מאי בעיא גביה דהיא נמי אינה יכולה למכור עצמה אחרי כן כדאיתא בספרי:

    ולא לוה עד תשרי פירוש ועתה רוצה ללות בו שיש לו טורח לכתוב שטר אחר וגם כדי להרויח פשיטי דספרא אבל אין לפרש שכבר לוה בו קודם שנפל דא"כ מאי משני הני ריעי לפי שנפל ויש הוכחה דמשום פסולו לא נזהר לשומרו והא לוה בו כבר ופשיטא שנזהר לשומרו:

    כותבין שטר ללוה אף על פי שאין מלוה עמו וליכא למיחש למחזי לשקרא כמו באשרתא דדייני דאם כתבו קודם דנחזי חתימת ידי סהדי פסולה דהכא כיון שהוא כותב חובתו לא שייך מחזי כשקרא:

    Tosafot on Bava Metzia 12b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Rabbeinu Chananel

    ואסקה רבא עשו הקטן שאינו זוכה לעצמו מן התורה כזוכה מאי טעמא עניים גופייהו מחלי ליה דניחא להו דנלקטו בנייהו נמי בתרייהו דידחו ולפיכך אמר ר' יוסי בניו ואשתו מלקטין אחריו. פי' אינו זוכה כזוכה כדתנן פרק כל גט שנכתב שלא לשם אשה פסול. המלוה מעות את הכהן ואת הלוי ואת העני וכו' ואוקימנא אע"ג דלא אתו לידייהו כו'. ועולא אמר הא מני ר' יוסי היא דאמר עשו את שאינו זוכה כזוכה דתנן בבכורות כל שחליפין ביד כהן פטור מן המתנות וכו' עשו את שאינו זוכה כזוכה מאי טעמא עשאוה כשדה שהלכו בה הנמושות עניים גופייהו מסחו דעתייהו מההיא שדה אמרי בניו ואשתו דהאיך מלקטי בתריה פי' עשאוה כשדה שהלכו בה הנמושות כדתנינן מאימתי כל אדם מותרין בלקט ובשכחה ובפאה משהלכו בה הנמושות.

    ופליגא הא דר' יוחנן דאמר לא גדול גדול ממש ולא קטן קטן ממש אלא [גדול] וסמוך על שולחן אביו זהו קטן. קטן ואינו סמוך על שולחן אביו זהו גדול אדשמואל.

    מציאת עבדו ושפחתו העברים הרי אלו שלהם ומקשי' והתניא בפועל אם שכרו עשה עמי מלאכה מציאתו לבעה"ב ולא יהיה העבד כפועל ומשני ר' יוחנן בקונה עבד נוקב מרגליות דאין רבו רוצה לשנותו למלאכה אחרת דלאו עשה עמי מלאכה הוא אלא במלאכה זו בלבד לפיכך לא נשתעבד לאדונו אלא באותה מלאכה בלבד.

    רבא אמר במגביה מציאה זו עם מלאכתו דלא בטל ממלאכת רבו.

    רב פפא אמר כי קתני בפועל מציאתו לבעה"ב כגון דאקפי אגמא בכוורי ושכרו ללקוט לו בכוורי. ושפחתו.

    הא שפחה היכי דמיא אי דאייתי ב' שערות וכו' עד אמר לך ריש לקיש לעולם דאיתיה לאב ומציאתה לאביה היא והאי דקתני במתני' הרי אלו שלהן לאפוקי דרבה פי' למעט את אדוניה ממציאתה. ויש אומר לאפוקי מהא דאמר רבא בפ' האשה נקנית זאת אומרת עבד עברי גופו קנוי באה משנתנו להוציא מזה הטעם של רבא. מציאת אשה שגירשה אע"פ שלא נתן לה עדיין כתובתה מציאתה שלה.

    אוקימנא במגורשת ואינה מגורשת פי' בתלמוד א"י אדם שגירש את אשתו ולא נתן לה כתובתה חייב במזונותיה עד שיתן לה פרוטה אחרונה. אמר ר' יוסי מתני' אמרה כן אמר ר' אושעיא שלא תאמר הואיל וחייב במזונותיה עד שיפרע כתובתה תהא מציאתה שלו לפום כן תני מציאת אשה שגירשה לעצמה:

    מצא שטרי חוב אם יש בהן אחריות נכסים לא יחזיר.

    3 more comments on this page.

    Rabbeinu Chananel on Bava Metzia 12b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Rashba

    ופליגא דר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן דאמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן לא גדול גדול ממש וכו'. וקיימא לן כר' יוחנן, דשמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן, וכתב רבנו תם ז"ל: דכיון דקיימא לן כר' יוחנן, הא דתנן בפרק (בכל מערבים) (עירובין עט, א) [חלון] (עט, ב) ומזכה להן על ידי בנו ובתו הגדולים, אבל לא על ידי בנו ובתו הקטנים. לא קטן ממש, אלא אפילו גדול וסומך על שלחן אביו, זהו קטן, ואינו זוכה לאחרים בשל אביו, דידו כיד אביו. ואין הדבר הזה נראה כן, דהכא משום איבה הוא, וכשהאב מזכה לאחרים משלו על ידו, ליכא איבה, ושם במקומה בערובין הארכתי בה יותר (ד"ה ומזכה) בסיעתא דשמיא.

    אילימא כשחייב מודה כי יש בהן אחריות נכסים אמאי לא יחזיר פירוש: דאכתי לא ידעינן דחיישינן לפרעון ולקנוניא. והא דאוקימנא בטעמא דחיישינן שמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי, לאו משום דחיישינן דלמא משקר ומשום קנוניא, אלא דמילתא דלא רמיא עליה הוא, דכל שכתב ללות ולוה לא דכיר אי לוה מיד אי לא, הילכך לא מהמנינן ליה.

    אלא כשאין חייב מודה כלומר, דטוען פרעתי,

    כי אין בהן אחריות נכסים אמאי מחזיר דהא איכא למיחש לפרעון לחודיה, ולא משום דנפל ואיתר ליה, דהא אכתי לא ידעינן לההוא טעמא דלקמן (בבא מציעא יג, א) הוא [דחדית] ליה, אלא משום דכיון דלא נקיט מלוה שטרא בידיה, מהימן כדמהימן במלוה על פה, דהא טעמא דלא מהימן במלוה בשטר, היינו משום דאמר ליה שטרך בידי מאי בעי (ב"ב ע, א), והכא ליתיה לשטרא בידיה, [וזה אומר] ממני נפל.

    אי הכי כל שטרי דעלמא ניחוש להו דהא אמרת דעתים שאדם מקדים וכותב עליו, דלמא אצטריך לזוזי לקמיה, וספרא הוא דאתרמי ליה השתא, והילכך אפילו בשטרא [דמפיק] מלוה קמן לא נגבי ביה ממשעבדי עד דמייתי ראיה אימת מטא שטרא לידיה.

    ופריק כל שטרי דעלמא לא ריעי והני ריעי. ומתוך ריעותן אנו חוששין להם. ומכאן נראית לי קושיא על דברי הרמב"ם ז"ל (פי"ח מהל' גזילה ואבידה הל' יח) שכתב דכי תנן מצא שטרי חוב לא יחזיר, הני מילי לכתחלה, הא אם החזירו מוחזר וגובה בו, ונראה שדקדק אותו מלשון משנתנו, דקתני לא יחזיר ולא קתני הרי זה פסול, ומכאן הויא תיובתיה, דאינהו ודאי בקיאי בדינא דמתניתין, ומידע ידעי דאם החזירו מוחזר, ואי איתא, מאי קא מקשה כל שטרי דעלמא ניחוש להו, השתא האי דנפל ולכתחלה לא יחזיר, אם החזירו מוחזר ולא חיישינן, שטרי דעלמא דאיתנהו בידא דמלוה מתחלתן ועד סופן, ניחוש להו, אלא אם כן תאמר דהכי קא מקשה, כל שטרי דעלמא ניחוש להו וכל שכן האי כשהחזירו, והוא הדין דהוי מצי לאקשויי אי הכי אפילו החזירו נמי, אלא דהכי לא אתפרשא בהדיא, ועוד דרבותא נקט אפילו שטרי דעלמא, וכל שכן זה שלא היה לו להחזיר והחזירו, ולקמן (בבא מציעא יט, א) גבי מצא גט אשה בשוק, נראה בהפך מדבריו לפי סוגיית השמועה.

    Rashba on Bava Metzia 12b · Sefaria · Edition: Gerlitz edition, published by Oraita · Public Domain

    Meiri

    מה שיעדנו במשנה לבאר במציאת בנו ובתו כך הוא כל שהם סמוכים על שלחנו אפילו גדולים הרי אלו של אב ואם אין סמוכין על שלחנו בקטן הרי הוא לעצמו ובקטנה ואף בנערה לאביה ויש חולקים בזו לומר שאף זו לעצמה וכשאנו משיבין להם מאמה העבריה שמציאתה לאביה הם משיבים שזו כסמוכה על שלהן אביה היא שמכח אביה היא סמוכה על שלחן אדון ואף אנו כתבנוה כן בראשון של קדושין וכבר כתבנו מענין זה בפרק החובל:

    יש פוסקין באמה שמציאתה לרבה ואף בעבד עברי שמציאתו לאדון ומביאין ראיה ממה שהקשו בכאן על מה שאמרו בעבד שמציאתו לעצמו לא יהא אלא פועל שכל זמן ששכרו למלאכה סתם מציאתו לבעל הבית ותירץ ר' יוחנן בעבד נוקב מרגליות שאין רבו רוצה לשנותו למלאכה אחרת אבל אם אינו נוקב מרגליות מציאתו לאדון ורבא תירצה במגביה מציאה עם מלאכתו שאין כאן בטול מלאכה הא אם היה שם בטול מלאכה מציאתו לאדון ולדעתם רבא ור' יוחנן לא נחלקו אלא שניהם מודים זה לזה והלכה כשניהם ונמצא לדבריהם שכל שאינו בדברים אלו מציאתו לאדון וכן באמה וכן נמצא לדבריהם שהפועל שנשתכר למלאכה סתם מציאתו לבעל הבית וכשאנו משיבים עליהם ממה שאמרו בראשון של קדושין שמציאתה לאביה הם מפרשים אותה במגבהת מציאה עם מלאכתה ומה שסמכו לה ואין לרבה אלא שכר בטלה שמשמען של דברים שיש במציאתה בטול הם מפרשים אותה במה שמתבטלת אח"כ בתקון המציאה והולכתה לבית אביה ומ"מ אין דבריהם נראין וודאי הלכה כרב פפא שתרצה בששכרו ללקט מציאות כלומר שהעבד לעולם מציאתו לעצמו ולא נאמר בפועל שמציאתו לבעל הבית אלא בשכרו ללקט מציאות על הדרך שבארנו למעלה:

    הבעל שגירש את אשתו בגט ודאי ולא נתן לה כתבה עדין פרשו בתלמוד המערב שהוא חייב במזונותיה עד שיפרענה עד פרוטה אחרונה ומ"מ סוגיא זו חולקת בכך שאם כן לא הוצרך להעמיד משנתנו במגורשת ואינה מגורשת ומצד שהוא חייב במזונותיה שהרי אף בגרושה ודאית חייב במזונותיה אלא ודאי כל שגרשה בודאי אע"פ שלא נתן לה שום דבר מכתבתה אינו חייב במזונותיה כלל וכן הסכימו רוב פוסקים וגדולי הדורות לפי מה שכתבו תלמידיהם בשמם במסכת כתבות פרק אלמנה משוים ביניהם לומר שכל שהוא יכול ליתן לה כתבתה ואינו רוצה ליתן חייב ליתן לה מזונות אבל בעלמא לא וכבר כתבנו דעתם בדרך אחרת באחרון של כתובות:

    אמה העבריה אין מיתת אביה מוציאתה מרשות אדון והדרכים שבהן נקנית לעצמה יתבארו במסכת קדושין בע"ה:

    המשנה השביעית והכונה לבאר בה ענין החלק הרביעי והוא שאמר מצא שטרי חוב אם יש בהם אחריות נכסים לא יחזיר מפני שבית דין נפרעין מהם אין בהם אחריות נכסים יחזיר מפני שאין בית דין נפרעין מהם דברי ר' מאיר וחכמים אומרים בין כך ובין כך לא יחזיר מפני שבית דין נפרעין מהן אמר הר"ם חכמים אומרים אחריות טעות סופר הוא לכן אין הפרש אצלם בין שטר שיש בו אחריות או שטר סתם שאין בו זכר אחריות נפרעים בו מנכסים משועבדים ולפיכך לא יחזיר ואפילו היה מודה אותו שיש עליו השטר שהוא חייב בו ושלא פרע ממנו כלום לא יחזיר לפי שיש לחוש שמא הסכמה ביניהם לטרוף בו מנכסים משועבדים ויטרוף מן הלקוחות שלא כדין והלכה כחכמים שאומרים אחריות טעות סופר הוא אבל אם הוא מפורש בשטר על מנת שאין לך עלי אחריות יחזיר כשיודה אותו שיש עליו החוב:

    אמר המאירי מצא שטרי חוב אם יש שם אחריות נכסים לא יחזיר מפני שבית דין נפרעין מהם אף מן הלקוחות אין שם אחריות נכסים יחזיר שהרי אין בית דין נפרעין מהם ר"ל מן הלקוחות וחכמים אומרים בין כך ובין כך לא יחזיר שכל שאין שם אחריות טעות סופר הוא והרי הוא כמי שיש שם אחריות והלכה כחכמים:

    זהו ביאור המשנה ולא נתברר בה אם בשחייב מודה אם בשאין חייב מודה ומתוך כך לא נתברר פסק ענין זה ודברים שנכנסו בגמרא לביאור ענין פסק זה עם שאר דברים שנתגלגלו בה אלו הן:

    מאחר שפסקנו אחריות טעות סופר הוא ושטר שאין בו אחריות אף הוא גובה מן המשועבדים כל שמצא שטר חוב בין שיש בו שעבוד נכסים בין שאין בו שעבוד נכסים לא יחזיר ולא סוף דבר בשאין חייב מודה שהרי יש לחוש לפרעון אלא אפילו חייב מודה שמ"מ יש לחוש לפרעון וזה שהוא מודה אינו אלא שעושה עמו קנוניא על הלקוחות הא כל שאין לחוש לקנוניא כגון שנכתב בו ביום או שנכתב בפירוש בשטר שלא יהו נכסיו משועבדים לאותו חוב אם אין חייב מודה לא יחזיר שיש לחוש לפרעון או לכתב ללות ולא לוה או למה שיטעון הלוה כגון שיאמר מזוייף הוא ולא כתבתיו מעולם או פרעתיו או כתבתיו ולא לויתי או איזו טענה ואם חייב מודה יחזיר שהרי אין לחוש לכלום וכבר כתבנו מענין זה למעלה:

    1 more comments on this page.

    Meiri on Bava Metzia 12b · Sefaria · Edition: Meiri on Shas · unknown

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בד"ה ר"י אומר לא גדול גדול כו' הא פר"ח התם דאית ליה בית לקטן קאמר כו' עכ"ל פירוש דאין מניחין את העירוב בביתיה דלאו בר אקנוי רשותא הוא אבל גובה את העירוב שפיר דזוכה אף לאחרים וק"ל:

    בא"ד דקטן ואינו סמוך על שלחן אביו זוכה כאמה העבריה כו' עכ"ל אינו דומה ממש דקטן ואינו סמוך אפילו מאביו זוכה עירוב אבל אמה עבריה מאביה ודאי דאינה זוכה עירוב דאפילו בתו נערה ואינה סמוכה מציאתה לאביה כמ"ש התוס' לקמן וק"ל:

    Chidushei Halachot on Bava Metzia 12b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Maharam

    ד"ה ששכרו ללקט מציאות וה"פ דברייתא וכו' עיין בטור ח"מ סימן ע"ר שהרמ"ה מפרש לסברת רב פפא הברייתא בע"א וע"ד שביארתי שם בביאורי לס' הטורים:

    Maharam on Bava Metzia 12b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Shita Mekubetzet

    עשו את שאינו זוכה כזוכה פירש בקונטרס אף על פי שאין לקטן זכייה במקום אחר כאן עשאוהו כזוכה. וקשה דבמקום אחר נמי יש לו זכייה בין יש לו אב. בין אין לו אב. ועוד עד השתא קשיא לן דאי זכייתו מדרבנן לא היה לו ללקוט אחר אביו משום דלאבוה קא מלקט ועכשיו בא. לתרץ דאף על גב דזכייתו מדרבנן איהו זכי ברישא והדר זכי אבוה מיניה ועל זה לא שייך לישנא דעשו שאינו זוכה כזוכה. ונראה לפרש כי ההוא דפרק כל הגט דהמלוה מעות לכהן או ללוי או לעני להיות מפריש עליהו מחלקן. וכההיא דפרק שני דבכורות כל שחילופיו ביד כהן פטור מן המתנות דעשו כהן ולוי ועני אף על גב דלא מטא לידייהו כאלו מטא לידייהו וחזרו ונתנו לבעל הבית והכא נמי עשו עניים דעלמא שלא זכו בלקט כאלו זכו בו וחזרו ונתנו לו. ודוקא אשתו ובנו אבל פועל גופיה לא אף על גב דמהאי טעמא נמי איכא למישרי פועל גופיה דעניים ניחא להו דללקוט פועל כי היכי דכי אגרי לדידהו מלקטי אף אינהו שאני הני דיד אשתו. ובניו באמצע אבל פועל גופיה אמר קרא לא תלקט לעני להזהיר העני על שלו ומשום ניחותא דפועלים לא רצו להתיר אבל פועל בשכרו היה מותר ללקט אם לא בשביל בטול מלאכתו. ואף אם נתן לו בעל הבית רשות אסור כדתנן במסכת פאה פרק ה' לא ישכור אדם את הפועל על מנת שילקט בנו אחריו משום דמוזיל גביה ונמצא שוכר פועליו בלקט של עניים וכן אם היה מרשהו ללקוט מוזיל גביה. תוספות שאנ"ץ והרא"ש.

    והריטב"א כתב וזה לשונו רבא אמר עשו את שאינו זוכה כזוכה. כלומר לעולם מתניתין כרבי יוסי וטעמא דרבי יוסי לאו סשום דקטן יש לו זכייה מן התורה אלא זכייתו מדרבנן. פירש רש"י ועשו את הקטן שאינו זוכה מן הדין כאלו הוא זוכה. ויש שהקשו עליו דסוף סוף זכייה דקטן זה מדרבנן הוא והיכי מפקע מידי זכיית עניים דעלמא שהיא מן התורה. ויש שפירשו בתוספות האחרונות עשו את העניים דעלמא שלא זכו בפאה זו כאלו כבר זכו בה והפקירוה לבניו של פועל. ואין זה טעם נכון אלא פירוש רש"י עיקר ודקאמרת היכי פקעה זכייה דעניים דעלמא שהיא מדאורייתא הא לאו מילתא היא דהא קיימא לן דהפקר בית דין הפקר וכל שכן הכא דניחא להו לעניים דעלמא וכדמפרש ואזיל והם מחלו זכותם אצל בניו של זה. והוי יודע דכל מאי דאמרינן בסוגין דקטן אין לו זכייה מדאורייתא היינו במציאה ופאה שאין שם דעת אחרת מקנה אבל כשיש שם דעת אחרת מקנה יש לו זכייה כדאמרינן במסכת גיטין שלש מדות בקטן ושם פירשתיה יפה בסייעתא דשמיא. עד כאן.

    ופליגא דרבי חייא בר אבא דאמר רבי חייא בר אבא וכו' לא פליגא אמאי דאמר שמואל קטן לית ליה זכייה דאורייתא דהא לא פליג רבי יוחנן אמאי דתנן מציאת חרש שוטה וקטן יש בהן משום גזל מפני דרכי שלום וקיימא לן כתנא קמא ודלא כרבי יוסי דאפילו גזל גמור מדבריהם לא הוי דמאי דאמרינן בגיטין זוכה לעצמה היינו בדאיכא דעת אחרת מקנה דהתם זוכה לעצמו מדרבנן והוי גזל גמור להוציאו בדיינים אבל במציאה אפילו מדרבנן לא זכי כי אם מפני דרכי שלום. אבל מאי דאמרינן ופליגא היינו במאי דקאמר שמואל דטעמא דמתניתין משום שבשעה שמוצאה מריצה אצל אביו ולפום האי טעמא קטן קטן ממש וגדול גדול ממש דקטן אפילו שינו סמוך מריצה אצלו וגדול אפילו סמוך על שלחן אביו אינו מריצה אצלו. ורבי יוחנן סבירא ליה דטעמא דמתניתין משום איבה לפי שנותן לו מזונות אם אין מציאתו של אביו יהיה לו איבה כיון דלא טרח בה הבן לא יתן לו מזונות ולפי זה לא קטן קטן ממש ולא גדול גדול ממש אלא הכל תלוי בסמוך על שלחן אביו ואין סמוך דאפילו גדול דאית ליה זכייה מדאורייתא מציאתו של אביו בסמוך על שלחנו כי היכי דלא ליהוי ליה איבה.

    ובבתו קטנה אף על גב דאינה סמוכה הוי דאב משום איבה כיון שבידו למסרה למנוול ומוכה שחין. וכן בגדולה וסמוכה משום איבה דמזונות ולא הוי דידה אלא בגדולה ואינה סמוכה ואם כן גם בתו לכולי עלמא גדול גדול ממש אלא דלרבי יוחנן נמי בעינן דלא תהא סמוכה. הריצב"ש ז"ל.

    רבי יוחנן אמר לא גדול גדול ממש וכו' כתוב בתוספות אף על גב דשמואל אית ליה בפרק התקבל קטן זוכה לעצמו וכו' פירוש ויקשה אם כן היאך אמה העבריה זוכה בעירוב לאחרים. ויש מתרצים דעירוב שאני דשתופי מבואות דרבנן לכך זוכה אפילו לאחרים כשאחד מזכה שאינו אביו דומיא דאדון דהתם דמזכה על ידי אמה העבריה קטנה. עוד כתוב בתוספות ואמרינן איכא בינייהו קטן וכו' זה היו יכולים לתרץ כגון שאביו הוא המזכה אלא סתם קטן לא משמע הכי. גליון.

    ואומר רבינו תם דהלכה כרבי יוחנן לגבי שמואל ואין לזכות בעירוב על ידי בנו הסמוך על שלחנו. ומיהו אפילו לדברי רבינו תם יתום המתפרנס משל בעל הבית אינו כבנו ומציאתו לעצמו וגם מצי לזכות על ידו דדוקא בבנו קאמר דמציאתו לאביו דרגיל הוא לפרנסו תדיר תקינו רבנן משום איבה אבל יתום שאין זה רגילות כי אם אקראי בעלמא לא תקינו רבנן והויא לעצמו וגם עירוב מזכה אחר על ידו. תלמירי הר"פ.

    והרמב"ן ז"ל כתב וזה לשונו ופליגא אדרבי חייא בר אבא וכו'. וקיימא לן כר' יוחנן אבל בבתו גדולה גדולה ממש ואינה סמוכה אבל קטנה אף על פי שאינה סמוכה מציאתה לאביה. והכי מוכח בפרק החובל. ואומר רבינו תם ז"ל כיון דקיימא לן כרבי יוחנן הא דתנן בעירובין מזכה להם על ידי בנו ובתו הגדולים וכו' לא קטן קטן ממש אלא גדול וכו' וכן בכל מקום שאמרו בו כיוצא בזו כי ההיא דתנן במסכת מעשר שני מערימין על מעשר שני כיצד אומר אדם לבתו ובנו הגדולים וכו' אבל לא יאמר כן לבנו ובתו הקטנים מפני שידם כידו ומייתי לה בפרק התקבל התם נמי לאו דוקא אלא גדול וסמוך על שלחן אביו קטן הוא. ואין הדבר נראה כן דהכא משום איבה תקינו ליה רבנן והתם ליכא משום איבה כיון שאביו נותן לו אף על פי שהוא נותן לזכות בה לאחרים הא למה זה דומה לנותן מתנה לאשתו שיש לה יד. ואף על גב דאמרינן במסכת נדרים דכי תנן ומזכה להם על ידי אשתו דוקא כשיש לה חצר באותו מבוי דמיגו דזכיא לנפשה זכיא נמי לאחריני אלמא אין לה יד לזכות לאחרים אפילו ברצון הבעל. שאני אשה דאלמוה רבנן לשעבודיה דבעל וידו כידה אי נמי עדיפא מידה וההיא נמי לרבי מאיר היא אבל לרבנן אף על פי שאין לה חצר יש לה יד אבל גבי בנו גדול כיון שיש לו יד יכול לזכות לאחרים לא יהא אלא מתנה דקא יהיב ליה אחר מי תקינו ליה רבנן לאב הכי נמי זכי אפילו לאחרים אבל אשה שאני דאפילו מתנה נמי בעל אית ליה זכייה בגווה. ומיהו בקטן ודאי כיון דאין זכייה לקטן אף על גב דגבי שתופי מבואות דרבנן זכיא שפחתו העברית שהיא קטנה כדאיתא בפרק התקבל גבי אב כיון דתקינו רבנן שיהא של אביו בסמוך על שלחנו אינו זוכה לאחרים אפילו ברשותו שהרי אין לו יד אלא מדרבנן ואתיא דרבנן ועקרי דרבנן לגמרי דלא תקון ליה זכייה במקום אב אלא לצורך האב והא דתנן לא ילקט בנו אחריו בקטן אבל גדול אף על פי שסמוך על שלחן אביו ילקט דהא אית ליה זכייה מדאורייתא כאשתו. עד כאן. אמר רבי יוחנן בקונה עבד נוקב מרגליות ואין רבו רוצה לשנותו למלאכה אחרת דלאו עשה עמי מלאכה הוא אלא במלאכה זו בלבד לפיכך לא נשתעבד לאדונו אלא באותו מלאכה. רבינו חננאל ז"ל. וזה לשון הראב"ד ז"ל: הכא בעבד נוקב מרגליות. אמתניתין קאי דהוה ליה כעדור עמי היום ויהיב ליה שכר. רבא נמי דאמר במגביה מציאה וכו' אמתניתין קאי אבל בברייתא דמתבטל במציאתו הילכך דבעל הבית הרא ורב פפא דאמר ששכרו ללקוט מציאות קאי אברייתא ומתחזי לי אכולהו פליג דאם לא שכרו למציאות בכל ענין מציאתו לעצמה והלכתא כוותיה דבתרא הוא. עד כאן. ולהלן תמצא עוד בזה בסייעתא דשמיא.

    במגביח מציאה עם מלאכתו ומשום הכי הוא לעצמו משום דאינו מתבטל כלל ממלאכתו. אבל כשאינו מגביה עם מלאכתו דאז מתבטל ממלאכתו הויא לרבו. ואם תאמר רבא במאי מוקמי לה הא דתניא בפרק קמא דקידושין. אמה העבריה מציאתה לעצמה ואין לרבה אלא שכר בטלה בלבד ומדאיכא שכר בטלה אם כן לא מיירי במגביה מציאה עם מלאכתו ואפילו הכי קאמר לעצמה. ויש לומר דרבה מוקי לה הא דהתם בשפחה נוקבת מרגליות משום הכי קאמר דיש לרבה שכר בטלה אבל הכא לא מצי למימר הכי מדלא קתני ואין לרבה אלא שכר בטלה בלבד הילכך צריך לשנויי שינוייא אחרינא. תלמיד הר"פ.

    18 more comments on this page.

    Shita Mekubetzet on Bava Metzia 12b · Sefaria · Edition: Warsaw, 1901 · Public Domain

    Penei Yehoshua

    בתוספות ד"ה ר"י כו' ולשמואל כו' כיון דמציאתו לאביו ה"ה כל זכיותיו לאביו עכ"ל. ולכאורה לא שייך כלל הכא מילתא דשמואל דמאי טעם י"ל כאן שמריצה לאביו כיון שאביו מזכה ע"י לאחרים ואינו רוצה ליקח מיד בנו ועי' בתוספ' י"ט פ' יש נוחלין שכתב ליישב אליבא דר' יוחנן דהטעם בעירובין כיון שהאב יכול לערב על בנו לא יכול לזכות על ידו וא"כ לשמואל כ"ש די"ל כן ע"ש:

    בד"ה ולא לוה עד תשרי פי' ועתה רוצה ללוות בו עכ"ל ואין להקשות דא"כ דמשעת מציאת השטר קאמר שרוצה ללוות בו אמאי לא מקשה הש"ס בפשיטות שמא גם עכשיו לא לוה ממנו אלא שרוצה להפסיד את הלקוחות משום דעכשיו לא ס"ד טעמא דקנוניא עד לקמן ועי' בסמוך:

    Penei Yehoshua on Bava Metzia 12b · Sefaria · Edition: Penei Yehoshua, Warsaw 1861 · Public Domain

    What this page contains

    A full text unit for Bava Metzia, daf 12, Amud Bet, about 376 words in 23 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 23 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 117 words

      Opens “עשו שאינו זוכה כזוכה, מ"ט עניים גופייהו…”

    2. Segment 237 words

      Opens “ופליגא דר' חייא בר אבא. דאמר רבי…”

      Named: רבי חייא בר אבא, רבי יוחנן, אבא.

    3. Segment 329 words

      Opens “מציאת עבדו ושפחתו העברים הרי הוא של…”

    4. Segment 410 words

      Opens “אבל אמר לו ״עשה עמי מלאכה היום״…”

    5. Segment 519 words

      Opens “אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי…”

      Named: רבי חייא בר אבא, רבי יוחנן, אבא.

    6. Segment 67 words

      Opens “רבא אמר: במגביה מציאה עם מלאכתו עסקינן.…”

      Named: רבא.

    7. Segment 712 words

      Opens “רב פפא אמר: כגון ששכרו ללקט מציאות.…”

      Named: רב פפא.

    8. Segment 811 words

      Opens “האי שפחה היכי דמי? אי דאייתי שתי…”

    9. Segment 916 words

      Opens “ואי דלא אייתי שתי שערות, אי איתיה…”

    10. Segment 1017 words

      Opens “דאמר ריש לקיש: אמה העבריה קנה עצמה…”

    11. Segment 115 words

      Opens “נימא מהאי נמי תיהוי תיובתא!…”

    12. Segment 1210 words

      Opens “לא, לעולם דאיתיה לאב, ומאי ״הרי הן…”

      Named: רבה.

    13. Segment 134 words

      Opens “מציאת אשתו. גירשה פשיטא!…”

    14. Segment 1421 words

      Opens “הכא במאי עסקינן? במגורשת ואינה מגורשת, דאמר…”

      Named: רבי זירא, שמואל.

    15. Segment 1518 words

      Opens “טעמא מאי אמור רבנן מציאת אשה לבעלה,…”

    16. Segment 1628 words

      Opens “מתני׳ מצא שטרי חוב, אם יש בהן…”

      Named: רבי מאיר.

    17. Segment 1713 words

      Opens “וחכמים אומרים: בין כך ובין כך לא…”

    18. Segment 1835 words

      Opens “גמ׳ במאי עסקינן? אילימא כשחייב מודה, כי…”

    19. Segment 1920 words

      Opens “לעולם כשחייב מודה, והכא היינו טעמא: דחיישינן…”

    20. Segment 209 words

      Opens “אי הכי, כל שטרי דאתו לקמן ניחוש…”

    21. Segment 216 words

      Opens “כל שטרי לא ריעי, הני ריעי.…”

    22. Segment 2229 words

      Opens “אלא הא דתנן: כותבין שטר ללוה אף…”

    23. Segment 233 words

      Opens “אמר רב אסי:…”

      Named: רב אסי.

    Sages named on this page

    • Rabbi Hiyya bar Abba [HaKohen] · Third Generation of Amoraim

      Rabbi Hiyya bar Abba was a prominent disciple of Rabbi Yohanan, known for his precision in transmitting his teacher's teachings.

      Source: Bava Metzia 12b · Segment 2 — “…בר אבא. דאמר רבי חייא בר אבא אמר רבי…

    • Shmuel · First Generation Amoraim

      Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.

      Source: Bava Metzia 12b · Segment 14 — “…רבי זירא אמר שמואל: כל מקום שאמרו חכמים ״מגורשת…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Bava Metzia 12b

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026