Talmud Builders

    Bava Metzia 57a

    Back to index

    English translation — Bava Metzia 57a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1This is Rava’s dilemma: What is the halakha ? Is it permitted for one to take some of the kernels and eat from them? Is their legal status like that of kernels cast into a jug, and the sacrifice of the omer offering rendered their consumption permitted? Or perhaps he subordinated them to the ground, and their legal status is that of seeds that did not take root, and they are therefore forbidden. The Gemara concludes: The dilemmas shall stand unresolved.

    2§ Rava said that Rav Ḥasa said that Rabbi Ami raises a dilemma with regard to those matters that are not subject to the halakhot of exploitation: Is the halakha that they are not subject to exploitation where the disparity in the price is one-sixth, but they are subject to nullification of the transaction when it is greater than that? Or, perhaps they are not subject to nullification of the transaction either. Rav Naḥman said: Rav Ḥasa then said that Rabbi Ami resolved this dilemma and said: They are not subject to exploitation; they are subject to nullification of the transaction. Rabbi Yona said: This ruling applies to consecrated property. Rabbi Yirmeya said: It applies to land. And both of them said it in the name of Rabbi Yoḥanan: They are not subject to exploitation; they are subject to nullification of the transaction.

    3The Gemara comments: The one who states that this ruling applies to consecrated property, all the more so does it apply to land. The one who states that this ruling applies to land states it only with regard to land, but it does not apply to consecrated property, in accordance with the opinion of Shmuel, as Shmuel says: Consecrated property worth one hundred dinars that one desacralized upon a coin worth one peruta , is desacralized. Since consecrated property is not subject to the halakhot of exploitation at all, it is desacralized upon coins worth any sum.

    4We learned in a mishna there ( Temura 26b): If the consecrated animal was blemished and another was substituted for it, the blemished animal leaves its consecrated state and assumes non-sacred status, and one is required to calculate the difference in monetary value between the two animals and pay it to the Temple treasury. Rabbi Yoḥanan says: It leaves its consecrated state and assumes non-sacred status by Torah law, and one is required to calculate the difference in monetary value and pay it to the Temple treasury by rabbinic law. And Reish Lakish says: Even the halakha that one is required to calculate the difference in monetary value and pay it to the Temple treasury is by Torah law.

    5The Gemara asks: With what are we dealing? If we say that the difference between the value of the substitute animal and the value of the consecrated animal was the measure of exploitation, does Reish Lakish say in that case: He is required to calculate the difference in monetary value and pay it to the Temple treasury by Torah law? But didn’t we learn in the mishna: These are matters that are not subject to the halakhot of exploitation: Land, slaves, documents, and consecrated property?

    6Rather, the difference was the measure of nullification of the transaction. In that case, would Rabbi Yoḥanan say: He is required to calculate the difference in monetary value and pay it to the Temple treasury by rabbinic law? But didn’t Rabbi Yona say that this ruling applies to consecrated property, and didn’t Rabbi Yirmeya say it applies to land, and both of them say in the name of Rabbi Yoḥanan: They are not subject to exploitation; they are subject to nullification of the transaction? The Gemara answers: Actually, the difference was the measure of nullification of the transaction. And reverse attribution of the opinions, so that the opinion of Rabbi Yoḥanan will be attributed to Reish Lakish, and the opinion of Reish Lakish will be attributed to Rabbi Yoḥanan.

    7The Gemara asks: With regard to what do Reish Lakish and Rabbi Yoḥanan disagree? They disagree with regard to the halakha of Shmuel, as Shmuel says: Consecrated property worth one hundred dinars that one desacralized upon a coin worth one peruta is desacralized. One Sage, Reish Lakish, accepts the opinion of Shmuel, and therefore the consecrated article is desacralized by Torah law and the requirement to calculate and pay the difference is by rabbinic law. And one Sage, Rabbi Yoḥanan, does not accept the opinion of Shmuel, and he therefore holds that the requirement to calculate and pay the difference is by Torah law.

    8If you wish, say instead that everyone accepts the opinion of Shmuel, and here they disagree about this: One Sage, Rabbi Yoḥanan, holds that yes, consecrated property worth one hundred dinars that one desacralized upon a coin worth one peruta is desacralized after the fact, but ab initio , no, one may not do so. Therefore, one must nevertheless pay the difference to the Temple treasury by Torah law. And one Sage, Reish Lakish, holds that the opinion of Shmuel applies even ab initio . Therefore, the requirement to pay the difference to the Temple treasury is by rabbinic law.

    9If you wish, say instead: Actually, the difference between the actual value of the animal and the amount used to desacralize it was within the measure of exploitation, and do not reverse attribution of the opinions of Reish Lakish and Rabbi Yoḥanan. And they disagree with regard to the opinion of Rav Ḥisda, who said: What is the meaning of: They are not subject to the halakhot of exploitation? It means that they are not subject to the principle of exploitation at all. Rather, a more stringent standard applies,

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    מהו למינקט מינייהו ומיכלכלומר אגידולין דידהו לא מבעיא לן שהרי אפי' התיר עומר של אשתקד את הזרעים קודם שנזרעו וזרעם קודם העומר ולא השרישו הוו הגידולין אסורין עד שיבא עומר הבא כי קא מיבעי ליה לנקוטי מן הזרעים שבקרקע ומיכל לאחר העומר:

    ושרינהו עומרשהעומר מתיר את התלושין חדשים של שנה זו ואת גידולין המחוברין שהשרישו:

    או דלמא בטלינהו אגב ארעאוכקרקע בעלמא דמו ולא שייך עומר גבייהו למשרינהו:

    בעי ר' אמי אונאההא תנן לה במתניתין דאין להו לכל הנך דמתני':

    ביטול מקחיותר משתות:

    יש להן או אין להםמי אמרינן מאל תונו (ויקרא כה) הוא דאימעוט והא לאו בכלל אונאה הוא אלא מקח טעות הוא או דלמא כיון דלאו דבר שבמדה הוא ולא אטעייה בדיבוריה כשאר דין אונאה הוא:

    ר' יונה ור' ירמיהמילתא באפי נפשייהו אמרי ולאו אדרבי אמי קיימי אלא ר' [ירמיה] אקרקעות ורבי [יונה] אהקדשות אמרי משמיה דר' יוחנן אונאה אין להם ביטול מקח יש להן:

    מ"ד אהקדשותאמרה ר' יוחנן:

    כ"שדאקרקעות נמי אמר דכיון דאשמועינן דביטול מקח לאו בכלל אונאה הוא מהיכא אימעיט אי דהקדשות קחשיב ליה מקח טעות אע"ג דליכא טעות כלפי שמיא ואפ"ה אמרינן ביטול מקח כל שכן דלגבי חבריה דאיכא למימר טעה ואדעתא דהכי לא אקנייה כל שכן דהדר:

    מ"ד אקרקעותאמרה:

    אבל אהקדשות לאדאילו גבי הדיוט אמרינן טעה ואדעתא דהכי לא אקני אבל אהקדש ליכא למימר הכי וכיון דליתנהו בדין אונאה טעות נמי לא אמרינן בהו כדשמואל:

    מחוללכדאמרן דאימעוט מאונאה וטעות נמי ליכא בהו דמאן טעה:

    תנן התםבמסכת תמורה (דף כו:):

    אם היה קודש בעל מוםרישא דמתני' הכי האומר הרי זו תחת זו זו תמורת זו זו חלופי זו הרי זו תמורה זו מחוללת על זו לא אמר כלום שאין קרבן תמים מתחלל ואם היה קודש בעל מום יצא לחולין וצריך לעשות לו דמים אם אין זו של חולין יפה כשל הקדש מוסיף עליה מעותיו עד כדי דמי הקדש:

    יצא לחולין דבר תורהואפי' אין זו יפה כמותה כדאמר דאמעיט באונאה:

    אף צריך לעשות לו דמים דבר תורהדגבי הקדשות ערכך כתיבא בכולהו וקסבר ערכך שוויו משמע ור' יוחנן סבר ערכך כל דמים שיערכוהו משמע ליה אם זול אם יוקר:

    והא"ר יונה אהקדשות כו'לר' יונה קשיא דרבי יוחנן אדרבי יוחנן:

    ואיפוךאליבא דר' יונה אבל אליבא דרבי ירמיה לא תיפוך דהא לר' ירמיה אליבא דרבי יוחנן הקדשות אין להם בטול מקח דמ"ד אקרקעות אבל אהקדשות לא כדשמואל וה"נ איתא בתמורה לרבי יונה איפוך וקמיפלגי ר"ל ור' יוחנן מ"ד אין להן ביטול מקח אית ליה דשמואל דכיון דאימעיט מאונאה לא שנא שתות לא שנא יתר משתות דאילו גבי הדיוט אמרינן טעה אבל בהקדש ליכא למימר טעות:

    ומר לית ליה דשמואלקסבר כיון דאיכא יתר משתות לאו דרך מקח הוא וכיון דלגבי מקח לאו מידי הוא גבי חילול נמי לאו מידי עבד:

    שחיללו איןדהא אימעיט מאונאה לא שנא גדולה ולא שנא קטנה:

    לכתחילה לאודבר תורה דערכך שוויו משמע:

    ומר סבר אפי' לכתחילהערכך כל דהו משמע הלכך לאפקועי איסוריה ואפילו מדרבנן שרי ומיהו לאחר זמן ישלם:

    לעולם בכדי אונאהוקאמר דבר תורה ואפילו בכדי אונאה צריך לעשות דמים דבר תורה:

    ולא תיפוךדאי מפכת לה קשיא דרבי יוחנן אדרבי יוחנן דאילו לדידיה לא מצי לתרוצי אין להן אונאה דמתני' כרב חסדא דפחות מכדי אונאה חוזר מדא"ר יוחנן: אונאה אין להן ביטול מקח יש להן מכלל דאונאה אין להן דקאמר אין מחזירין להן אונאה הוא אבל ר"ל כי מותבת ליה ממתניתא מוקי לה כרב חסדא:

    מאי אין להן אונאהדגבי הקדשות דאפילו פחות מכדי אונאה חוזר:

    בבא מציעא 57 עמוד א

    1מהו למינקט ומיכל מינייהו: כמאן דשדיין בכדא דמי, ושרינהו עומר, או דלמא בטלינהו אגב ארעא? תיקו.

    2אמר רבא: אמר רב חסא, בעי רבי אמי: אונאה אין להם, ביטול מקח יש להם או אין להן? אמר ר"נ הדר אמר רב חסא, פשיט ר' אמי: אונאה אין להם, ביטול מקח יש להם. ר' יונה אמר אהקדשות, ר' ירמיה אמר אקרקעות, ותרוייהו משמיה דר' יוחנן אמרו: אונאה אין להם, ביטול מקח יש להן.

    3מ"ד אהקדשות, כ"ש אקרקעות. מ"ד אקרקעות, אבל אהקדשות לא. כדשמואל, דאמר שמואל: הקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחולל.

    4תנן התם: אם היה קודש בעל מום, יצא לחולין, וצריך לעשות לו דמים. א"ר יוחנן: יצא לחולין דבר תורה, וצריך לעשות לו דמים מדבריהם. ור"ל אמר: אף צריך לעשות לו דמים מן התורה.

    5במאי עסקינן? אילימא בכדי אונאה, בהא לימא ר"ל צריך לעשות לו דמים דבר תורה? והתנן: אלו דברים שאין להם אונאה: הקרקעות, והעבדים, והשטרות, וההקדשות!

    6אלא ביטול מקח, בהא לימא רבי יוחנן צריך לעשות לו דמים מדבריהם? והא"ר יונה אהקדשות, ורבי ירמיה אמר אקרקעות, ותרוייהו משמיה דר' יוחנן אמרי: אונאה אין להם, ביטול מקח יש להם! לעולם בביטול מקח, ואיפוך דרבי יוחנן לר"ל ודר"ל לרבי יוחנן.

    7במאי קמיפלגי? בדשמואל, דאמר שמואל: הקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחולל. מר אית ליה דשמואל, ומר לית ליה דשמואל.

    8איבעית אימא, דכולי עלמא אית להו דשמואל, והכא בהא קמיפלגי: מר סבר שחיללו אין, לכתחלה. לא ומר סבר אפילו לכתחלה׃

    9איבעית אימא: לעולם בכדי אונאה, ולא תיפוך, ובדרב חסדא קמיפלגי, דאמר: מאי אין להם אונאה? אינן בתורת אונאה,׃

    Tosafot

    אמר ר"נ הדר א"ר חסא אונאה אין להן ביטול מקח יש להםמשמע דרב נחמן לא פליג ארב חסא רבו וקשה לר"ת דבפ' המקבל (לקמן בבא מציעא דף קח. ושם) אמרינן זבן בר' ושוה ק' סבור מינה כו' אמר רב נחמן אין אונאה לקרקעות אלמא אפי' ביטול מקח אין להם ותירץ ר"ת דאין אונאה עד פלגא אבל מפלגא ואילך מיקרי ביטול מקח ויש להם ואתי שפיר הא דתנן (לעיל בבא מציעא דף נו:) רבי יהודה אומר אף המוכר בהמה ומרגלית אין להם אונאה ומפרש בגמרא עד כדי דמיהם מדקאמר אף משמע דקרקעות נמי אית להו האי שיעורא ובפרק אלמנה נזונית (כתובות דף צט:) תנן שום הדיינין שפחתו שתות או הותירו שתות מכרם בטל רשב"ג אומר מכרם קיים ומפרש התם דמכרם קיים עד פלגא:

    יצא לחולין כו'למ"ד צריך לעשות לו דמים מדבריהם יצא לחולין הכל אבל מדרבנן צריך לשלם להקדש אונאתו ולמ"ד צריך לעשות לו דמים דבר תורה דיש להקדש ביטול מקח יצא לחולין כנגד המעות שנתן והשאר יתחלל בדמים שישלם וקמ"ל דלא אמרינן כיון שיש להקדש ביטול מקח יבטל הפדיון ולא יצא לחולין כלל כמו בהדיוט דהמקח בטל והיינו טעמו משום דבהדיוט המאנה חוזר משום שאינו רוצה להחזיר האונאה ואפילו אם המתאנה פוטרו מלהחזיר מ"מ שניהם חוזרים כיון שהמתאנה היה יכול לבא לידי הפסד אם לא ירגיש ויחזור בכדי שיראה אבל הקדש המתאנה אינו יכול לבא לידי הפסד כשידע המחלל שאינה הקדש לא יוכל ליהנות עד שיוסיף על דמיו כדי שוייו וע"כ צריך להוסיף ולא יוכל לחזור דאפי' מתחייב להקדש בטעות מפסיד כדאמרינן ביש נוחלין (ב"ב דף קלג: ושם ד"ה ולא) לא תשיימיה את דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט כ"ש כאן שיתחייב להוסיף אע"פ שטעה והיה סבור שיתחלל בכך כל ההקדש ולא יצטרך להוסיף כי מ"מ נתרצה לשוה בשוה ולא נתכוון מסתמא לאנות ההקדש ואינו יכול לחזור ולכך אין שניהם חוזרים:

    והאמר רבי יונה אהקדשותביטול מקח יש להם ולא היה יכול לתרץ דביטול מקח יש להם מדרבנן דאם כן מאי איכא בין אונאה דהקדש לביטול מקח דבאונאה נמי צריך להוסיף דמים מדרבנן מדפריך אי באונאה בהא לימא ר"ל דבר תורה אבל לרבי יוחנן דאמר מדבריהם אתי ליה שפיר ולעיל נמי אמר יד הקדש על העליונה אפילו באונאה ועוד אי ביטול מקח דקאמר ר' יונה מדבריהם א"כ נצטרך לומר דלמ"ד אין להם ביטול מקח היינו אפילו מדרבנן א"צ להשלים דמים ובהדיא קתני דצריך לעשות לו דמים ולעיל יד הקדש על העליונה:

    ומר סבר אפי' לכתחילהתימה דבפ' המקדיש שדהו (ערכין דף כט.) אומר כי אמר שמואל שחללו לכתחילה מי אמר ובפ"ק דסנהדרין (דף יד:) אמר דבשומת הקדש בעינן ט' וכהן ולעולם הבעלים קודמין שמוסיפין חומש אלמא מחזירין אחר ריוח הקדש וי"ל דה"פ שחללו אין שנתכוון לחללו פחות מדמיו שדבר זה אסור לעשות ואין צריך להשלים אלא מדרבנן אבל לכתחילה שעשה דבר שמותר שנתכוון לחללו שוה בשוה וטעה ונמצא שהקדש שוה יותר ישלים מן התורה ומר סבר אפילו לכתחילה לא ישלים אלא מדרבנן אף על פי שנתכוון שוה בשוה אבל במזיד לכ"ע אסור לאנות ההקדש:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    אף צריך לעשות לו דמים דבר תורהוהא דקתני יצא לחולין כנגד מה ששוה מה שנתפס תחתיו קאמר, אבל לר' יוחנן דאמר צריך לעשות לו דמים מדבריהם, יצא לחולין לגמרי, אלא שהוא צריך לשלם לאחר זמן המותר.

    (ועניין) [לעולם] בביטול מקח ואיפוךוא"ת כיון דיש בו ביטול מקח, היכי קתני יצא לחולין. י"ל דלאו למימר שיהא כאן לגבי פדיון זה ביטול מקח, אלא שיש בו שעור בטול מקח, ולעולם אין החלול מתבטל. וטעמא דמילתא דבעלמא ביתר מכדי אונאה בטל מקח, והכא מקח קיים ומחזיר האונאה, משום דבעלמא דאלו שהה יותר מכדי שיראה לתגר או לקרובו הפסיד, אין דעתם שיהא המקח קיים אם מצא בו אונאה יתירה על שתות, אלא אם כן שהה כדי שיראה לתגר או לקרובו, אבל גבי הקדש שהם יודעים שאינו נמחל כשיעור שהייה, דעתם שיתקיים המקח, ולכשתמצא האונאה היתירה שיחזיר דמים, והרי זה כמי שפרע עכשיו מקצת דמים ולאחר זמן המותר על פי בקיאים שישומו אותו.

    מר סבר שחיללו אין לכתחלה לא, ומר סבר אפילו לכתחלהולהאי אוקימתא מסתברא לי (בכאן) [דלא] צריך לעשות לו דמים לאחר מכאן קאמר, אלא צריך לעשות לו דמים בשעת החלול קאמר, והכי קאמר, יצא לחולין ובלבד שיכוין דמיו בשעת החלול, הא לאו הכי לא יצא לחולין דבערכך כתיב, ומר סבר יצא לחולין דבר תורה, וצריך לעשות לו דמים לכתחלה מדבריהם, דערכך כל דהו משמע. וא"ת והא לשמואל אין צריך לעשות לו כלל כדעת ריש לקיש. ודהא שוה מנה על שוה [פרוטה] ואפילו לכתחלה קאמר, ואפילו מדבריהם אינו צריך לעשות לו דמים. י"ל דההיא דשמואל במתכוין לחלל שוה מנה על שוה פרוטה, ב) ובכי הא אפילו לכתחילה נמי, אבל בבא לחלל שוה בשוה, צריך לדקדק ולעשות דמים מכוונים מדבריהם, ומיהו בדיעבד אין צריך לשלם, דיצא לחולין לגמרי. אי נמי, יש לפרש, דצריך לעשות לו דמים דבר תורה, לשלם דבר תורה קאמר, והא דקאמר מר סבר שמואל אפילו לכתחלה, הכי קאמרי כיון דשמואל סבר דבמתכוין לחלל שוה מנה על שוה פרוטה מחלל ואינו [נמנע], אף זה שחלל וסבור שחלל שוה בשוה, אע"פ שנמצא בו שעור ביטול מקח, יצא לחולין דבר תורה, אלא שצריך לשלם דמים מדבריהם, הואיל והיה בדעתו לחלל שוה בשוה, אבל לר' יוחנן דאמר ביטול [מקח] יש להם, במתכוין לחלל שוה בשוה ונמצא בו יתר מכדי אונאה, צריך לשלם מדאורייתא, ולא יצא לחולין אלא מה שהוא כנגד חלולו, דאף שמואל לא אמר אלא במתכוין לחלל שוה מנה על שוה פרוטה, ובדיעבד דוקא. וא"ת למאן דאמר דשמואל אפילו לכתחלה, והא בערכך כתיב, וי' כהנים כתובים בפרשה (סנהדרין יד, ד) דאלמא לכתחילה מיהא צריך לדקדק וליתן דמים מכוונים. יש מתרצים, דקראי בהקדש ביד גזבר שמוכרו לאחר בכדי דמים, אבל הא דשמואל בהקדש ברשות בעלים שעושה דרך חלול. עוד יש לומר, דאצטריך להא דאמרינן לעיל (בבא מציעא נה, א) פרה זו תחת פרה זו של הקדש הקדישו אינו פדוי, וטעמא משום דלא הזכיר דמים כלל ורחמנא אמר בערכך, דאלמא צריך להזכיר בו ערך ), וכשהכהן מוכרו צריך לדקדק בדמים, אבל הקדש ביד בעלים אפילו בכל שהוא לשמואל, דאמר אפילו לכתחלה.

    Babylonian Talmud · folio map

    Bava Metzia 57a

    Bava Metzia 57a. The full printed text of this folio side — 9 numbered segments, about 247 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    מהו למינקט מינייהו ומיכל כלומר אגידולין דידהו לא מבעיא לן שהרי אפי' התיר עומר של אשתקד את הזרעים קודם שנזרעו וזרעם קודם העומר ולא השרישו הוו הגידולין אסורין עד שיבא עומר הבא כי קא מיבעי ליה לנקוטי מן הזרעים שבקרקע ומיכל לאחר העומר:

    ושרינהו עומר שהעומר מתיר את התלושין חדשים של שנה זו ואת גידולין המחוברין שהשרישו:

    או דלמא בטלינהו אגב ארעא וכקרקע בעלמא דמו ולא שייך עומר גבייהו למשרינהו:

    בעי ר' אמי אונאה הא תנן לה במתניתין דאין להו לכל הנך דמתני':

    ביטול מקח יותר משתות:

    יש להן או אין להם מי אמרינן מאל תונו (ויקרא כה) הוא דאימעוט והא לאו בכלל אונאה הוא אלא מקח טעות הוא או דלמא כיון דלאו דבר שבמדה הוא ולא אטעייה בדיבוריה כשאר דין אונאה הוא:

    ר' יונה ור' ירמיה מילתא באפי נפשייהו אמרי ולאו אדרבי אמי קיימי אלא ר' [ירמיה] אקרקעות ורבי [יונה] אהקדשות אמרי משמיה דר' יוחנן אונאה אין להם ביטול מקח יש להן:

    מ"ד אהקדשות אמרה ר' יוחנן:

    17 more comments on this page.

    Rashi on Bava Metzia 57a · Sefaria

    Tosafot

    אמר ר"נ הדר א"ר חסא אונאה אין להן ביטול מקח יש להם משמע דרב נחמן לא פליג ארב חסא רבו וקשה לר"ת דבפ' המקבל (לקמן בבא מציעא דף קח. ושם) אמרינן זבן בר' ושוה ק' סבור מינה כו' אמר רב נחמן אין אונאה לקרקעות אלמא אפי' ביטול מקח אין להם ותירץ ר"ת דאין אונאה עד פלגא אבל מפלגא ואילך מיקרי ביטול מקח ויש להם ואתי שפיר הא דתנן (לעיל בבא מציעא דף נו:) רבי יהודה אומר אף המוכר בהמה ומרגלית אין להם אונאה ומפרש בגמרא עד כדי דמיהם מדקאמר אף משמע דקרקעות נמי אית להו האי שיעורא ובפרק אלמנה נזונית (כתובות דף צט:) תנן שום הדיינין שפחתו שתות או הותירו שתות מכרם בטל רשב"ג אומר מכרם קיים ומפרש התם דמכרם קיים עד פלגא:

    יצא לחולין כו' למ"ד צריך לעשות לו דמים מדבריהם יצא לחולין הכל אבל מדרבנן צריך לשלם להקדש אונאתו ולמ"ד צריך לעשות לו דמים דבר תורה דיש להקדש ביטול מקח יצא לחולין כנגד המעות שנתן והשאר יתחלל בדמים שישלם וקמ"ל דלא אמרינן כיון שיש להקדש ביטול מקח יבטל הפדיון ולא יצא לחולין כלל כמו בהדיוט דהמקח בטל והיינו טעמו משום דבהדיוט המאנה חוזר משום שאינו רוצה להחזיר האונאה ואפילו אם המתאנה פוטרו מלהחזיר מ"מ שניהם חוזרים כיון שהמתאנה היה יכול לבא לידי הפסד אם לא ירגיש ויחזור בכדי שיראה אבל הקדש המתאנה אינו יכול לבא לידי הפסד כשידע המחלל שאינה הקדש לא יוכל ליהנות עד שיוסיף על דמיו כדי שוייו וע"כ צריך להוסיף ולא יוכל לחזור דאפי' מתחייב להקדש בטעות מפסיד כדאמרינן ביש נוחלין (ב"ב דף קלג: ושם ד"ה ולא) לא תשיימיה את דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט כ"ש כאן שיתחייב להוסיף אע"פ שטעה והיה סבור שיתחלל בכך כל ההקדש ולא יצטרך להוסיף כי מ"מ נתרצה לשוה בשוה ולא נתכוון מסתמא לאנות ההקדש ואינו יכול לחזור ולכך אין שניהם חוזרים:

    והאמר רבי יונה אהקדשות ביטול מקח יש להם ולא היה יכול לתרץ דביטול מקח יש להם מדרבנן דאם כן מאי איכא בין אונאה דהקדש לביטול מקח דבאונאה נמי צריך להוסיף דמים מדרבנן מדפריך אי באונאה בהא לימא ר"ל דבר תורה אבל לרבי יוחנן דאמר מדבריהם אתי ליה שפיר ולעיל נמי אמר יד הקדש על העליונה אפילו באונאה ועוד אי ביטול מקח דקאמר ר' יונה מדבריהם א"כ נצטרך לומר דלמ"ד אין להם ביטול מקח היינו אפילו מדרבנן א"צ להשלים דמים ובהדיא קתני דצריך לעשות לו דמים ולעיל יד הקדש על העליונה:

    ומר סבר אפי' לכתחילה תימה דבפ' המקדיש שדהו (ערכין דף כט.) אומר כי אמר שמואל שחללו לכתחילה מי אמר ובפ"ק דסנהדרין (דף יד:) אמר דבשומת הקדש בעינן ט' וכהן ולעולם הבעלים קודמין שמוסיפין חומש אלמא מחזירין אחר ריוח הקדש וי"ל דה"פ שחללו אין שנתכוון לחללו פחות מדמיו שדבר זה אסור לעשות ואין צריך להשלים אלא מדרבנן אבל לכתחילה שעשה דבר שמותר שנתכוון לחללו שוה בשוה וטעה ונמצא שהקדש שוה יותר ישלים מן התורה ומר סבר אפילו לכתחילה לא ישלים אלא מדרבנן אף על פי שנתכוון שוה בשוה אבל במזיד לכ"ע אסור לאנות ההקדש:

    Tosafot on Bava Metzia 57a · Sefaria

    Rashba

    אף צריך לעשות לו דמים דבר תורה והא דקתני יצא לחולין כנגד מה ששוה מה שנתפס תחתיו קאמר, אבל לר' יוחנן דאמר צריך לעשות לו דמים מדבריהם, יצא לחולין לגמרי, אלא שהוא צריך לשלם לאחר זמן המותר.

    (ועניין) [לעולם] בביטול מקח ואיפוך וא"ת כיון דיש בו ביטול מקח, היכי קתני יצא לחולין. י"ל דלאו למימר שיהא כאן לגבי פדיון זה ביטול מקח, אלא שיש בו שעור בטול מקח, ולעולם אין החלול מתבטל. וטעמא דמילתא דבעלמא ביתר מכדי אונאה בטל מקח, והכא מקח קיים ומחזיר האונאה, משום דבעלמא דאלו שהה יותר מכדי שיראה לתגר או לקרובו הפסיד, אין דעתם שיהא המקח קיים אם מצא בו אונאה יתירה על שתות, אלא אם כן שהה כדי שיראה לתגר או לקרובו, אבל גבי הקדש שהם יודעים שאינו נמחל כשיעור שהייה, דעתם שיתקיים המקח, ולכשתמצא האונאה היתירה שיחזיר דמים, והרי זה כמי שפרע עכשיו מקצת דמים ולאחר זמן המותר על פי בקיאים שישומו אותו.

    מר סבר שחיללו אין לכתחלה לא, ומר סבר אפילו לכתחלה ולהאי אוקימתא מסתברא לי (בכאן) [דלא] צריך לעשות לו דמים לאחר מכאן קאמר, אלא צריך לעשות לו דמים בשעת החלול קאמר, והכי קאמר, יצא לחולין ובלבד שיכוין דמיו בשעת החלול, הא לאו הכי לא יצא לחולין דבערכך כתיב, ומר סבר יצא לחולין דבר תורה, וצריך לעשות לו דמים לכתחלה מדבריהם, דערכך כל דהו משמע. וא"ת והא לשמואל אין צריך לעשות לו כלל כדעת ריש לקיש. ודהא שוה מנה על שוה [פרוטה] ואפילו לכתחלה קאמר, ואפילו מדבריהם אינו צריך לעשות לו דמים. י"ל דההיא דשמואל במתכוין לחלל שוה מנה על שוה פרוטה, ב) ובכי הא אפילו לכתחילה נמי, אבל בבא לחלל שוה בשוה, צריך לדקדק ולעשות דמים מכוונים מדבריהם, ומיהו בדיעבד אין צריך לשלם, דיצא לחולין לגמרי. אי נמי, יש לפרש, דצריך לעשות לו דמים דבר תורה, לשלם דבר תורה קאמר, והא דקאמר מר סבר שמואל אפילו לכתחלה, הכי קאמרי כיון דשמואל סבר דבמתכוין לחלל שוה מנה על שוה פרוטה מחלל ואינו [נמנע], אף זה שחלל וסבור שחלל שוה בשוה, אע"פ שנמצא בו שעור ביטול מקח, יצא לחולין דבר תורה, אלא שצריך לשלם דמים מדבריהם, הואיל והיה בדעתו לחלל שוה בשוה, אבל לר' יוחנן דאמר ביטול [מקח] יש להם, במתכוין לחלל שוה בשוה ונמצא בו יתר מכדי אונאה, צריך לשלם מדאורייתא, ולא יצא לחולין אלא מה שהוא כנגד חלולו, דאף שמואל לא אמר אלא במתכוין לחלל שוה מנה על שוה פרוטה, ובדיעבד דוקא. וא"ת למאן דאמר דשמואל אפילו לכתחלה, והא בערכך כתיב, וי' כהנים כתובים בפרשה (סנהדרין יד, ד) דאלמא לכתחילה מיהא צריך לדקדק וליתן דמים מכוונים. יש מתרצים, דקראי בהקדש ביד גזבר שמוכרו לאחר בכדי דמים, אבל הא דשמואל בהקדש ברשות בעלים שעושה דרך חלול. עוד יש לומר, דאצטריך להא דאמרינן לעיל (בבא מציעא נה, א) פרה זו תחת פרה זו של הקדש הקדישו אינו פדוי, וטעמא משום דלא הזכיר דמים כלל ורחמנא אמר בערכך, דאלמא צריך להזכיר בו ערך ), וכשהכהן מוכרו צריך לדקדק בדמים, אבל הקדש ביד בעלים אפילו בכל שהוא לשמואל, דאמר אפילו לכתחלה.

    Rashba on Bava Metzia 57a · Sefaria

    Meiri

    חטים אלו שנזרעו קודם עומר זה ולא נשרשו ולא התירם עומר זה ונקצרו שהם עומדים ומונחים עד שיבא עומר הבא ויתירם כמו שביארנו אם חזר וזרע מחטים אלו בקרקע קודם שיבא עומר שני ולא הושרשו הרי זה ספק אם נדון אותם כאלו מונחים עדין במקומם ושיתירם העומר או שמא בטלו בקרקע והואיל ולא הושרשו לא היתרו ואחר שכן אם לקט מהם ואכל אינו לוקה אלא שמכין אותו מכת מרדות ומ"מ אם חטים אלו הותרו בעומר ראשון כגון שהושרשו ואחר העומר נקצרו וסמוך לעומר שני נזרעו ולא הושרשו אין ספק שמאמר שהותרו בעומר ראשון לא יצאו מחזקתן עד שיושרשו ולא אמרו אסורין עד שיבא עומר הבא אלא בהשרישו לאחר העומר:

    כבר ביארנו במשנה שדברים שביארנו עליהם שאין בהם אונאה כך הדין בהם בבטול מקח שאפילו יש שם אונאה ביתר משתות לא נתבטל המקח ולא אונאה חוזרת בין בקרקעות בין בהקדשות בין בשאר הדברים ואפילו היתה האונאה ביתר מכדי דמי כל המכר אפילו שוה אלף בדינר ואע"פ שיש חולקין לומר שכל שנתאונה בכדי דמי המקח אינו בדין זה ומביאין ראיה ממה שאמרו בגמרא לדעת ר' יהודה בספר תורה ובהמה ומרגלית ועד כמה כדי דמיהן ומדר' יהודה נשמע לרבנן וכן מה שאמרו בתלמוד המערב שבפרק אלמנה נזונת אם היה דבר המופלג יש בו אונאה ומפרשים קצתם דבר המופלג יתר מכדי אונאה וקצתם מיהא בכדי המקח וכן שיש מפרשים בכדי שליש המקח וכעין מה שאמרו שם בהדיוט בקרקע עד שליש מ"מ תלמוד בבלי מעיד לנו בכמה מקומות שאף בדבר המופלג אין בהם אונאה ובטול מקח בפרק המקבל אמרו בענין זבון במאתן ושוה מנה אין אונאה לקרקעות בפרק ארבעה אבות אמרו על קרקע דבר השוה כל כסף כלומר שאין קץ לדמיו אפילו שוה אלף בדינר וכן כתבוה רוב פוסקים וגדולי המחברים וכן יראה מסוגיית מכר לו את הצמד שאף ביתר מכדי דמיהם אינו חוזר שהרי אמר מכור לי צמדך במאתים זוז וגלגלו עליה דין אונאה וביטול מקח ודמי הצמד אינן אלא דבר מועט אלמא כל שאמרו שאין בו בטול מקח אף ביתר מכדי דמיו נאמר:

    כבר ביארנו למעלה שכל הקדש שוה מנה בין קדשי מזבח הראוי לפדיון כגון שנפל בהם מום בין קדשי בדק הבית לכתחלה נפדין בשווין ואם חללו על שוה פרוטה מחולל בדיעבד ומותר ליהנות בו ובזמן שאין בית המקדש קיים נפדין לכתחלה אף בשוה פרוטה אלא שחכמים הצריכו לחלל על סלע לפרסם את הדבר כמו שיתבאר במסכת ערכין מעתה יש לך לשאול והוא שבמסכת ע"ז אמרו אין מקדישין ואין מעריכין ואין מחרימין בזמן הזה ואם הקדיש והעריך והחרים בהמה תעקר כלים ופרות ירקבו וכו' ואם כדברינו יפדנו על שוה פרוטה או על סלע ומשום פרסומי מילתא ותירצו גדולי הפוסקים שלא נאמר בהמה תעקר וכו' אלא כשהמקדיש לא פדאו והלך למדינת הים ואין אחר יכול לפדותן אלא בשוויין ואם אין רוצין לפדות בשווין בהמה תעקר וכו' ומה שאמרו ההקדשות תשעה וכהן ר"ל שאם הקדיש ורצה לפדותו צריך לשום דמי המוקדש על פי תשעה וכהן אפשר לכתחלה ובזמן שבית המקדש קיים:

    ויש מפרשים שזו שאמרו בהמה תעקר וכו' דוקא בהקדש מטלטלין ודברי שמואל בהקדש קרקע שאי אפשר לאבדו וזה שאמרו בהקדשות תשעה וכהן שענינה בקרקעות כמו שהתבאר במסכת מגילה בהדיא אפשר לכתחלה ובזמן שבית המקדש קיים כמו שכתבנו ולא יראה כן שהרי בסוגיא זו שבקדש בעל מום אתה צריך לומר על כל פנים שאף במטלטלין אמרה אלא שהם מפרשים ששמואל אמרה אף במטלטלין אלא שאין הלכה כמותו אלא בקרקע ויש מתרצין שאף לדעת שמואל מחלל הוא ומותר ליהנות אבל מ"מ צריך להשלים כדי שווין וכדי שלא יבואו לידי איסור חכמים אמרו בהמה תעקר וכו' ולא יראה כן:

    ועיקר הדברים הוא שתרצו חכמי הראשונים שכל שהוציאה מרשותו ומסר לאחר שיזכה בה להקדש אין פודין אלא בשוויו וכל שלא פדה בשוויו בהמה תעקר וכו' אבל כל שישנה ברשות מקדיש מחללו אף על שוה פרוטה אלא שדרך נוי צריך סלע לפרסם את הדבר כמו שביארנו (פרוטה) וזו שאמרו אם היה קדש בעל מום יצא לחולין וצריך לעשות לו דמים דוקא בשעדין הוא ברשות מקדיש ונחלקו אם צרכה לעשיית דמים מן התורה או מדברי סופרים אבל אם היתה ביד אחר הכל מודים שצריך לעשיית דמים מן התורה ולדעתי אין כאן שאלה וצרך משא ומתן כלל שלא אמרו בהמה תעקר אלא לענין הדין כלומר שדין ההקדש כך הוא הגע עצמך לדברי הכל הרי נפדה בשוויו ויש לך לשאול מפני מה תעקר יפדנה בשוויה ונוח לו לאבד דבר שאין בו רוח חיים משיאבד בידים בהמה וכיוצא בה אלא שורת הדין כך היא אלא אם כן פודה וכן בהקדשות תשעה וכהן כל שרוצה לפדות בשויו ולעולם הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה בין ישנה ברשותו בין אינה ברשותו בין במטלטלין בין קרקעות הרי זה מחולל:

    בהמת קדשים שהוממה הרי היא כקדשי בדק הבית ונפדין כמו שאמרנו והוא שאמרו זו תמורת זו הרי זו תמורה זו מחוללת על זו אין זו תמורה ויציאה לחולין אין כאן שאין תמימים נפדין היה קדש בעל מום יצא לחולין ונתפשה האחרת ואע"פ שלכתחלה אין פודין אלא בשווין אם פדה אף על שוה פרוטה חלל ומדבריהם שצריך שומת דמים ומשלימן כמו שביארנו:

    Meiri on Bava Metzia 57a · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    תוס' בד"ה אמר רב נחמן כו' ומפרש בגמ' עד כדי דמיהם מדקאמר אף משמע כו' עכ"ל ולמאי דהוה בעי למימר דביטול מקח אין להן דהיינו לעולם לא הוה ס"ל נמי דהתם עד כדי דמיהם ומימרא דאמימר היא שם וק"ל:

    בד"ה ומ"ס אפי' לכתחלה תימה דבפ' המקדיש כו' לכתחלה מי אמר כו' עכ"ל ולא ניחא להו למימר דהך סוגיא דהתם כלישנא קמא דהכא וק"ל:

    Chidushei Halachot on Bava Metzia 57a · Sefaria

    Maharam

    רש"י ד"ה ר' יונה ורבי ירמיה וכו' אלא רבי יונה אהקדשות ורבי ירמיה אקרקעות וכו' כצ"ל:

    תוס' ד"ה אמר רב נחמן וכו' ותירץ ר"ת וכו' אבל מפלגא ואילך מקרי ביטול מקח ויש להם וכו' עיין באשר"י דכתב קצת בענין אחר:

    ד"ה יצא לחולין וכו' עד אינו יכול לבא לידי הפסד כשידע המחלל שאינה וכו' פי' לשון אונאה:

    Maharam on Bava Metzia 57a · Sefaria

    Shita Mekubetzet

    אונאה אין להם ביטול מקח יש להם אמרו בירושלמי כשהוא דבר מופלג ופירשו בו שהאונאה חצי דמיה. אבל בירושלמי דכתובות משמע דכשהאונאה שליש קורא דבר מופלג. ואיכא דמקשה דהכא אמר רבי יוחנן ביטול מקח יש להם ולקמן בפרק המקבל גבי דינא דבר מצרא זבן במאתן ושוה מנה אמרי נהרדעי משמיה דרב נחמן אין אונאה לקרקעות. תירץ רבינו תם לפי שיטת הירושלמי דביטול מקח יש להם דקאמר הכא היינו כשהאונאה בחצי דמים והתם לאו דוקא נקט זבן במאתן ושוה מנה אלא דשוה מנה ודינר. ולא נראה כלל חדא דאפילו מאן דפריש דבר מופלג דירושלמי שהאונאה מחצה הוא גמרא דילן לית ליה הכי אלא כל ביטול מקח קאמר שהוא יותר משתות והיינו דנקטו לה סתמא והכי נמי משמע לקמן בסוגיא כדפרכינן מהא לרבי יוחנן דלקמן ולא אמרינן דההוא בפחות מחצי. ועוד דהוה ליה לפרושי בהדיא התם ושוה מנה ודינר כיון דמשום ההוא דינר לית בהו אונאה. אלא הנכון דהא דהכא רב נחמן משמיה דרב חסא אמר רבי אסי וליה לא סבירא ליה. הריטב"א.

    כתוב בספר המאור ואונאה לקרקעות נראה כמו שפסק רבינו חננאל כדברי הירושלמי וכו' עד דאמר אמימר על פיסקא דרבי יהודה אומר וכמה עד כדי דמיהן וכו'. וכתב עליו הראב"ד ז"ל אמר אברהם אמת הוא שרבינו חננאל כתב כך לפי הירושלמי אבל הגמרא שלנו אין צורתה כן שלא פירש אמימר את השיעור אלא לדברי רבי יהודה ולדברי רבי יהודה בן בתירא פירוש אפילו יותר מכדי דמיהן אבל למשנתנו אין שיעור דקרא סתמא כתיב וכי תמכרו או קנה מיד עמיתך דבר הנקנה וקרא קא פליג בין שתות ליותר משתות ואמרינן שוה כסף דבר השוה לכל כסף ומאי ניהו קרקע. עד כאן.

    אמר רב נחמן הדר אמר רב חסא פשיט רבי אמי אונאה אין להם ביטול מקח יש להם. משמע דרב נחמן לא פליג אחסא וכן משמע בריש האיש מקדש דאמר רבא אמר רב נחמן האחין שחלקו הרי הן כלקוחות. פחות משתות נקנה מקח וכו' אמר רבא הא ואמרת שתות קנה ומחזיר אונאה לא אמרן אלא במטלטלי אבל במקרקעי אין אונאה לקרקעות. והא דקאמר יתר משתות בטל מקח לא אמרן אלא דלא אמר נפלוג בשומא דבי דינא אבל אמר נפלוג בשומא דבי דינא מכרן קיים דתנן שום הדיינין שפחתו שתות או הותירו מכרן בטל רבי שמעון בן גמליאל אומר מכרו קיים משמע דביותר משתות לא היה יכול לחלק בין מקרקעי למטלטלי דאפילו מקרקעי יש אונאה ביתר משתות. ותימה דבפרק המקבל מסיק רב נחמן בהדיא דאפילו זבין במאתים ושוי מאה אין אונאה לקרקעות. ובלאו הכי קשה אותה גירסא דקידושין דמייתי ראיה מדרבן שמעון בן גמליאל דביתר משתות מכרו קיים כי אמר נפלוג בשומא דבי דינא הא לא אשכחן דלמא אמר רבי שמעון בן גמליאל מכרו קיים אלא בשתות אבל ביתר משתות לא קאמר. ומיהו בזה יש לומר דבהדיא קתני בברייתא בכתובות בפרק אלמנה ניזונית דאפילו מכרו שוה מאה במאתים או שוה מאתים במאה מכרן קיים. אבל קשה לרבינו תם דהא רב נחמן קאמר בההיא שמעתא דקידושין הלכה כדברי חכמים והיכי מייתי ראיה מרבי שמעון בן גמליאל ומיהו פירש הקונטרס שם דכולה הא מלתא קאמו לה רבא מסברא דנפשיה ולא אליבא דרב נחמן ולית ליה לרבא הא דאמר רב נחמן התם הלכה כדברי חכמים. ודוחק הוא. ונראה לרבינו תם כגירסת רבינו חננאל והוא גורס (שטרא) איפכא הא דאמרת שתות קנה וכו' לא אמרן אלא דלא אמר נפלוג בשומא דבי דינא אבל אמר נפלוג בשומא דבי דינא לא דתנן שום הדיינין וכו' ומייתי ראיה מדברי חכמים דאמרי מכרן בטל והא דאמרת יתר משתות נקנה מקח לא אמר אלא במטלטלי אבל במקרקעי אין אונאה לקרקעות דאפילו יתר משתות אין אונאה להם כדפירש. והא דאמר רב נחמן בשמעתין דאונאה אין להם ביטול מקח יש להם לאו ביתר משתות אלא בפלגא כגון שוה מנה במאתים. והא דקאמר רב נחמן בפרק המקבל דזבין במאתים ושוין במנה אין אונאה לקרקעות לאו דוקא קאמר אלא כלומר פחות מעט ממאתים דזבן אי נמי דשויא מאה ומעט יותר. והוה מצינן לפרושי דדוקא קאמר ובכך הוא דלא הוי ביטול מקח וכי קאמר רב נחמן משמיה דחסא דביטול מקח יש להם היינו ביתר מפלגא. אבל בירושלמי מוכיח כמו שפירשתי בפרק אלמנה ניזונית גבי אלמנה שהיתה כתובתה מאתים ומכרה שוה מנה במאתים או שוה מאתים במנה נתקבלה כתובתה דאמרינן עלה בירושלמי ניחא שוה מנה במאתים או שוה מאתים במאה מכל מקום היכי הפסידו היתומים מנה שוה מנה במאתים ואין סופו לחזור עליהם משום מקח טעות פירוש בתמיה ולמה (לא) נתקבלה כתובתה. והא דנקט בתחלת הסוגיא ניחא שוה מנה במאתים לשון המשנה קמסיק ולא קאי אותו ניחא אלא אשוה מאתים במנה דנתקבלה כתובתה היכא דאפסידא את היתומים במנה כגון סיפא. אלא שוה מאתים במנה קשה אמאי נתקבלה כיון דסופן לחזור עליה משום מקח טעות. ומשני תפתר שהוקיר המקח. אמר רבי אבון הדא מסייע לריש לקיש דאמר אין למקח הונייה. אמר רבי יוחנן אם היה דבר מופלג יש לו הונייה. מתניתין פליגא על רבי יוחנן אלו דברים שאין להם הונייה העבדים והשטרות והקרקעות וההקדשות פתר ולבד דבר שאינו מופלג אלמא דלרבי יוחנן הוי ביטול מקח שוה מנה במאתים מדמוקי לה שהוקיר המקח. ואין לומר דרב נחמן סבר לה כריש לקיש דפליגי עליה דרבי יוחנן ולריש לקיש בפלגא לא הוי אונאה ביתר מפלגא הוי אונאה. דאם כן הוו פליגי רבי יוחנן וריש לקיש במשהו דבפחות מפלגא לכולי עלמא לא הוי אונאה וביתר לכולי עלמא הוי אונאה ובפלגא מצומצם פליגי אין זו סברא. אלא משמע דאפילו ביתר מפלגא אין אונאה לריש לקיש דלעולם אין למקח הונייה קאמר. ועוד מדקאמר מתניתין פליגי על רבי יוחנן וכו' דאי בפלגא מצומצם פליגי במאי קשיא לרבי יוחנן טפי מלריש לקיש. ומיהו עד פלגא דגבי שום הדיינין בפרק אלמנה ניזונית לא הוי כי האי גבי הא דתנן רבי שמעון בן גמליאל אומר מכרן קיים ואמרינן נמי בגמרא עד כמה אמר רב ששת עד פלגא היינו פלגא ופלגא בכלל כדקתני בברייתא דמייתי תניא נמי הכי רבי שמעון בן גמליאל אומר בית דין שמכרו שוה מנה במאתים שוה מאתים במנה מכרן קיים. ודבר תימא הוא דלרבי שמעון בן גמליאל חלקו חכמים דיינין מבעל הבית לענין קרקעות בשביל משהו אחד. ואם תאמר הא דדייק בפרק אלמנה ניזונת מאי שנא שוה מאתים במנה דאמרינן לה את אפסדת שוה מנה במאתים תימא אנא ארווחי. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה כאן שנה רבי הכל לבעל המעות. לפי מה שפירש דלרב נחמן בדבר מופלג יש אונאה כמו לרבי יוחנן ומתניתין בשהוקיר המקח היכי אמרה אנא ארווחי כיון דבשעת המכר לא נתקיים עד שעה שהוקיר. ויש לומר משום שיש לנו לחשוב דגבוי בידה משעת מסירה וברשותה הוקיר כמו שמכרה שוה מאתים במנה דאף על פי שהוזל אמרינן לה את אפסדה שנחשבת הקרקע כגבויה בידה משעת מכירה. משאנץ.

    וריש לקיש אמר אף צריך לעשות לו דמים דבר תורה פירש רש"י דאפילו לריש לקיש יצא לחולין ובזה פליגי דלרבי יוחנן אינו חייב לשלם כלום מן התורה אלא מדרבנן צריך לעשות להם דמים ושישלם מה שהיתה שוה יותר בהמת קדשים על בהמת חולין. ולריש לקיש אף מן התורה חייב לשלם. ואיברא דפשטה דשמעתא הכין משמע דהא במתניתין בהדיא קתני יצא לחולין. והקשו בתוספות דהא מאן דאמר צריך לעשות לו דמים דבר תורה אוקמינן לקמן כי אמרינן איפוך כמאן דאמר אהקדשות ביטול מקח יש להם ואם כן היאך יצא לחולין דבר תורה דהא כל היכא דאיכא בטול בעלמא המקח בטל לגמרי ולא שיהא המקח קיים ויתבע אונאה ותירץ ר"י בשלמא גבי הדיוט ביטול מקח דלא בעי מתאנה שיהא צריך לתבוע אונאה בבית דין דדילמא לא מצי לה לאפוקי מיניה אבל גבי הקדש כיון דבעל כרחו ישלם וגם שלא ירצה לעמוד בחטא ניחא ליה להקדש שיהא החילול קיים. ומיהו קשה על פירוש רש"י מהא דאמרינן לקמן דמאן דאמר צריך לעשות לו דמים דבר תורה לית ליה דשמואל וכיון דלית ליה דשמואל היאך יצא לחולין. ותירצו בתוספות דלהאי סברא הא דקתני יצא לחולין היינו שיצא לחולין כנגד הפדיון. ולא נהירא דהאי יצא לחולין לגמרי משמע. לפיכך הנכון כמו שפירש ר"י ז"ל דלמאן דאמר צריך לעשות לו דמים דבר תורה לא יצא לחולין כלל וכמאן דאמר ביטול מקח יש להם והיינו דאמרינן דלית ליה דשמואל ומתניתין דקתני יצא לחולין הכי פירושו יצא לחולין ובלבד שיעשה לו דמים כראוי שלא יהא בו טעות ולאפוקי מרישא דקדש תמים שאפילו שעשה להם דמים לא אמר כלום. ואם תאמר ולמאן דאמר שיצא לחולין דבר תורה תיקשי ממתניתין דתניא לעיל פרה זו תחת פרה של הקדש וכו' אין הקדשו פדוי לפי גרסת הראב"ד ז"ל דגריס הכי. יש לומר דהתם בשלא עשה דמים לא לבהמת חולין ולא לבהמת קדשים דבעינן כסף ערכך וליכא אבל הכא כששם בהמה של חולין אלא שלא שם בהמת קדשים אם היו שוות בדמים אם לאו. ולישנא דאף צריך לעשות לו דמים דבר תורה הכי פירושו אף דבר תורה צריך לעשות לו דמים כמו מדרבנן וכמו לשון מסורת הוא. הריטב"א.

    במאי עסקינן אילימא בכדי אונאה בהא אמר ריש לקיש צריך לעשות וכו' ואם תאמר הא דאמרינן פרה זו תחת פרה של הקדש וכו' הקדשו פדוי ויד הקדש על העליונה במאי אי באונאה אין אונאה להקדשות ואי בביטול מקח אמאי יד הקדש על העליונה כשנתאנה הדיוט כיון שיש ביטול מקח אמאי יקנה ההקדש אפילו במסירה עם האמירה ודאמרינן בירושלמי ביש נוחלין לא תשמייה את דאמירתי לגבוה כמסירתי להדיוט מסתברא דהיינו באונאה. ויש לומר ולעולם באונאה ונהי דאין אונאה בהקדשות מדרבנן מיהא יד הקדש על העליונה תדע דלא פריך אלא לריש לקיש אבל לרבי יוחנן דאמר צריך לעשות דמים מדבריהם ניחא דאף על גב דאין אונאה להקדשות מדרבנן צריך להחזיר האונאה.

    אי נמי אפילו בביטול מקח והקדשו פדוי דקתני היינו כנגד המעות וצריך להשלים דבר תורה כמו שאפרש לקמן יצא לחולין וצריך לעשות לו דמים. הרא"ש.

    אלא בביטול מקח וכו' ככתוב בתוספות. והשתא הא דפריך הכא בהא לימא רבי יוחנן מדבריהם והאמר רבי יוחנן ביטול מקח יש להם לא הוה מצי לשנויי דהא דאמר רבי יוחנן ביטול מקח יש להם היינו מדרבנן דכיון דאין בטול מקח של הקדש אלא לענין שצריך להוסיף דמים ולא שיהא החלול בטל אם כן מאי קאמר אונאה אין להם הא באונאה נמי צריך להוסיף דמים מדרבנן כדמשמע במאי דפריך אי באונאה בהא לימא ריש לקיש דבר תורה דמשמע דמדבריהם כרבי יוחנן אתי ליה שפיר בכדי אונאה ומיהו בלאו הכי אתי שפיר אפילו אם תמצא לומר דבטול מקח דהקדש לגמרי דבהדיוט דלא מצי לשנויי דביטול מקח יש להם דקאמר רבי יוחנן מדבריהם דאכתי מדרבנן הוי ביטול מקח היאך יאמר על ביטול מקח צריך לעשות דמים מדבריהם והלא המקח בטל מדבריהם לגמרי ומה דמים צריך להוסיף. משאנץ.

    בביטול מקח וכו' והא דלא אוקי פלוגתייהו אם יש ביטול מקח בהקדשות או לא משום דמשמע ליה דאם כן ליפלגו בהא להדיא ואמאי נקט פלוגתייהו על פירושא דמתניתין בתמורה. הריטב"א.

    8 more comments on this page.

    Shita Mekubetzet on Bava Metzia 57a · Sefaria

    Penei Yehoshua

    בתוספות בד"ה אמר רב נחמן כו' משמע דר"נ לא פליג כו' וקשה לר"ת דבפ' המקבל כו' ותירץ ר"ת דאין אונאה עד פלגא אבל מפלגא ואילך מיקרי ביטול מקח כו' עכ"ל. בפ' אלמנה ניזונית כ"כ בשם הירושלמי וכ"כ בעל המאור והוסיף עוד לפרש דהא דאמר אמימר לקמן עד כדי דמיהם אכולהו דאין להם אונאה קאי אלא שהרמב"ן ז"ל בספר המלחמות הקשה על זה דהא בירושלמי פ' אלמנה ניזונית משמע דשוה מאה במאתים הוי אונאה וא"כ אכתי קשה הא דפ' המקבל דזבן במאתן ושוה מאה מסיק ר"נ דאין אונאה לקרקעות אלא ע"כ דפליגי ולר' נחמן לעולם אין להם אונאה וקי"ל כר"נ בדיני והתוספ' בכתובות הרגישו בזה דהא דקאמר שוה מאה במאתן לאו דוקא אלא מעט פחות או להיפך דבירושלמי לאו דוקא אלא ששוה יותר ממאתים דוקא יש להם אונאה וכל זה דוחק ומחמת זה העלה הש"ך ג"כ בח"מ סי' ס"ו שלא כדברי ר"ת ז"ל וכתב דאפי' ספיקא דדינא לא הוי. אמנם לענ"ד נראה דסוגיא דפ' המקבל לא פליג אירושלמי אלא אדרבא משם ראיה לדבר דהא בלא"ה קשה מאי דקאמר זבן בר' ושוה ק' סבור מיניה מצי א"ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי ומאי נפקא לן מיניה דהא כ"ע מודו שאם המצרן אינו רוצה לקיים המקח שאין כופין אותו ומה שכתב הרא"ש ז"ל על זה דאיירי שהלוקח רוצה לבטל המקח ובא בטענה שהוא שלוחו של המצרן וכיון שהמצרן אינו חפץ בה גם הלוקח רוצה לבטל המקח ומסיק ר"נ דאין אונאה לקרקעות לענין שאין הלוקח יכול לבטל המקח וכל המעיין בצדק ישפוט שדברים אלו דחוקים הם וסוגיא דשמעתין לא משמע כן דמהיכי תיתי שהלוקח יבטל המקח ואם נאמר דמעיקרא לא הוי ידע הא דאין אונאה לקרקעות אם כן אף בלא מצרנות אלא בלוקח דעלמא נמי ה"ל למימר הכי ואי הוי ידע דאין אונאה לקרקעות אלא שנסתפק מחמת טענת שליחות הדרא קושיא לדוכתא דמהיכי תיתי דהא המוכר לא ידע שהוא שלוחו של המצרן ועוד דלא מיתוקמי שפיר הא דמהדר ליה אין אונאה לקרקעות דהא מעיקרא נמי הוי ידע ועוד דגופא דמילתא תמיהא לן איך לא ידע דאין אונאה לקרקעות שהרי משנה מפורשת היא ומה שכתבו המפרשים דהוי ס"ד דביטול מקח יש להם ומהדר ליה דבכל ענין אין אונאה זה יותר תימה דא"כ ה"ל למימר בהדיא אין ביטול מקח בקרקעות ועוד שאר דקדוקים יבוארו לקמן בפ' המקבל בעזה"י. לכך היה נראה בעיני לפרש הסוגיא לשיטת המפרשים דמפלגא ואילך יש להם אונאה כשיטת הירושלמי אלא דמעיקרא הוי סבור מיניה דפלגא בקרקעות הוי כשתות במקח במטלטלין דקנה ומחזיר אונאה וביותר מפלגא מתחיל דין ביטול מקח כמו ביתר משתות במטלטלים וא"כ ס"ד שהמצרן יאמר לתקוני שדרתיך ולא לעוותי ורוצה לקיים המקח שהלה יחזיר לו האונאה ועל זה מסיק ר"נ דאין אונאה לקרקעות פי' דלעולם לא שייך ביה דין אונאה דהיינו קנה ומחזיר אונאה אלא בפחות מפלגא הוי מחילה ומפלגא ואילך הוי ביטול מקח ואם כן לא איכפת לן מידי לענין מצרנות שאם יאמר לתקוני שדרתיך ולא לעוותי יתבטל המקח לגמרי ולעולם אין המצרן יכול לזכות בקרקע בפחות ממאתים כנ"ל ויבואר עוד בפ' המקבל ובביאורי לח"מ אי"ה ודו"ק:

    בפרש"י בד"ה אבל אהקדישות לא דאילו גבי הדיוט כו' עכ"ל הוצרך לפרש כן משום דאי לאו שיש טעם לחלק מסברא לא הוי מייתי כלום מדשמואל דמימרא דשמואל גופא טעמא בעי ועל כרחינו היינו אומרים דשמואל ס"ל דכיון דאיתמעט הקדש מקרא מדין אונאה ה"ה דאיתמעט מביטול מקח וממילא דס"ל לשמואל בקרקעות נמי דביטול מקח אין להם. אבל לרבי יוחנן דאמר בקרקעות ביטול מקח יש להם איכא למימר דה"ה להקדש דהא כחדא אימעטו מקרא דאל תונו וכיון דאוקמינן מיעוטא דקרא לענין אונאה לחוד ולא לביטול מקח לענין קרקעות. לכך הוצרך לפרש דאף על גב דביטול מקח לא אימעוט מקרא אפ"ה יש לומר מסבדא דלא שייך בהקדש מקח טעות ולא איצטריך למעט הקדש אלא מדין אונאה דלא הוי מטעם מקח טעות והא דקאמר כדשמואל משום דאי לאו דשמואל לא היינו מחלקין מסברא כיון דפשטא דמילתא משמע דהא דקאמר ביטול מקח יש להם אכולהו קאי אלא כיון דאשכחן דשמואל אמר בהדיא דבהקדש אפי' ביטול מקח אין להם ניחא לן למימר דר' יוחנן נמי לא קאמר אלא בקרקעות ולא בהקדש כי היכי דלא ליפלגו שמואל ור' יוחנן דהא מסברא נמי יש לחלק בין קרקעות להקדישות ודו"ק:

    בפרש"י בד"ה אף צריך לעשות לו דמים דבר תורה דגבי הקדשות ערכך כתיב בכולהו וקסבר ערכך שוויה משמע עכ"ל. וצריך לומר דאף ע"ג דערכך שוויה משמע אפ"ה לא בא למעט אלא יותר מכדי אונאה אבל בכדי אונאה שוויה מיקרי דהא בסמוך משמע דבכדי אונאה ליכא למ"ד שצריך ליתן דמים מן התורה והיינו משום דאימעוט הקדש מדין אונאה מקרא דאחיך וע"כ היינו משום דכיון דאפי' בהדיוט בכדי אונאה לאו מקח טעות הוא אלא שצריך להשלים האונאה שפיר מיקרי שוויה לענין ערכך כן צ"ל לשיטת רש"י ז"ל. אבל יש לתמוה מי הכריחו לפרש כן דפליגי בדרשות אלו שלא מצינו להם בש"ס לא כאן ולא במס' תמורה ואמאי לא מפרש בפשיטות דמ"ד צריך לעשות דמים דבר תורה היינו משום דס"ל ביטול מקח יש להם דלא אימעוט מקרא דאל תונו אלא אונאה דוקא ולא ביטול מקח בין בהקדש בין בקרקעות. וע"ק לפירש"י ז"ל דא"כ אמאי קאמר לעיל מ"ד הקדישות כ"ש קרקעות מנא לן הא דהא איכא למימר דוקא בהקדישות קאמר ביטול מקח יש להם משום דכתיב ערכך ושוויה משמע אבל בקרקעות לעולם אפי' ביטול מקח אין להם. מיהו בהא מצינו למימר משום דסתמא דתלמודא לעיל משמע ליה דלשון ביטול מקח יש להם דקאמר ר' יוחנן לגמרי משמע שבטל החילול לגמרי וע"כ מפ' דהא דתנן בתמורה יצא לחולין וצריך לעשות לו דמים היינו שיוצא לחולין כנגד המעות שנתן לבד כמו שפירשו התוס' כאן או שנאמר דה"ק יצא לחולין אם יעשה דמים בסוף כמו שפירשו התוס' במס' תמורה אבל המותר מדמים שנתן לא נתחלל כלל לשני הפירושים אם לא יתן בסוף ואם כן ע"כ היינו משום דס"ל ביטול מקח יש להם דה"ל כמקח טעות שחוזר המקח לגמרי ולא אימעוט כה"ג מקרא דאל תונו ואם כן קאמר שפיר דכ"ש בקרקעות דהא ליכא למימר דטעמיה דהקדש היינו משום דערכך שוויה משמע דא"כ למה יתבטל החילול לגמרי דהא מקרא דערכך שוויה ממש לא משמע אלא שהגזבר כופה אותו להשלים המותר משום פסידא דהקדש אבל מידי איסורא ודאי נפיק שיצא לחולין לגמרי אי ס"ד דקרא דאל תונו בכל ענין ממעט בין אונאה בין ביטול מקח אע"כ מדקאמר ר"י לשון ביטול מקח יש להם היינו משום דביטול מקח לא אימעוט מאל תונו ואם כן קאמר שפיר דכ"ש בקרקעות אבל הקושיא הראשונה במקומה עומדת אמאי לא מפרש רש"י כאן דטעמיה דמ"ד צריך לעשות דמים מן התורה היינו משום דס"ל ביטול מקח יש להם וליכא למימר דאם כן אמאי יצא לחולין הרי נתבטל החילול הא ליתא דא"כ אמאי לא מקשה הש"ס בפשיטות למ"ד ביטול מקח יש להם בהקדישות והיאך פליג אמתני' דקתני יצא לחולין אלא ע"כ דיצא לחולין כנגד המעות משמע או שיצא לחולין כולו בתנאי אם יעשה דמים בסוף ואם כן הדרא קושיא לדוכתא. לכך נלע"ד דל' רש"י כאן היינו למאי דמסקינן דלא תיפוך ואיירי אפי' בכדי אונאה וקאמר ר"ל דצריך לעשות דמים מן התורה דהא דאימעוט הקדש מאונאה היינו דאפי' פחות מכדי אונאה חוזר וקשיא ליה לרש"י מאי טעמיה דר"ל בהא דהא כולהו דאימעטו מקרא דאל תונו היינו לענין שאינו חוזר המקח בכדי אונאה אליבא דכ"ע וביתר מכדי אונאה פליגי אי יש להם ביטול מקח או לא ובסמוך אבאר עוד דר"ל סבר דאפי' ביטול מקח אין להם ואם כן מ"ש בהקדש דממעיט לאידך גיסא דאפי' פחות מכדי אונאה חוזר אלא ע"כ סובר רש"י ז"ל דהאי דקאמר ר"ל ואפי' פחות מכדי אונאה חוזר לאו שחוזר המקח והחילול דהא קתני בהדיא יצא לחולין והיינו משום דלענין שהמקח קיים ממעטינן אפי' בכדי אונאה מקרא דאל תונו דומיא דאינך דאימעטו מהאי קרא אלא האי חוזר דקאמר ריש לקיש היינו שצריך להשלים מותר הדמים והוצרך רש"י ז"ל לפרש טעמיה דר"ל בהא מ"ש באינך דאימעטו לגמרי לכך הוצרך לפרש דשאני הקדש משום דכתיב ערכך שיווי משמע לענין שצריך להשלים מיהא הדמים והא דמפרש רש"י תחלת הסוגיא אליבא דהאי שינויא בתרא היינו משום שכן נראה לו עיקר שהיא מסקנא דשמעתין כיון דלא איצטריך לאפוכי דר"י לדר"ל וכ"נ ג"כ מל' רש"י במס' תמורה שתופס זה התירוץ עיקר בתחלת הסוגיא ודוק היטב שנ"ל נכון ליישב ל' רש"י כאן אבל עדיין צ"ע מה שכתב כן בסמוך בד"ה שחיללו אין ויבואר במקומו בסמוך אי"ה:

    בגמרא אילימא בכדי אונאה בהא לימא ר"ל כו' והתנן אלו דברים שאין להם אונאה כו'. לשיטת רבינו תם דלעיל דהא דקאמר ר"י ביטול מקח יש להם היינו ביותר מפלגא דוקא הו"מ לאוקמי הכא נמי בכה"ג דהוי יותר משתות ובציר מפלגא ור"י לטעמיה דבציר מפלגא בכלל אונאה הוא ולא שייכא בהקדש ור"ל מצי סבר דכל יותר משתות הוי ביטול מקח ויש להם והא דתנן במתניתין אלו דברים שאין להם אונאה היינו באונאת שתות דוקא אלא משום דעיקר מילתא דרבינו תם מקורם מן הירוש' דפ' אלמנה ניזונית ושם מבואר להדיא דר"ל סובר דאפי' ביותר מפלגא אין להם ביטול מקח בקרקעות וע"כ היינו משום דמיעוטא דאל תונו דממעטינן כל הנך היינו לגמרי בכל ענין וא"כ ממילא דה"ה להקדש וק"ל:

    בתוספות בד"ה והאמר ר' יונה אהקדישות כו' ולא היה יכול לתרץ דביטול מקח יש להם מדרבנן כו' עכ"ל. אע"ג דלפ"ז לא שייך שפיר הא דקאמר לעיל מ"ד אהקדישות כ"ש קרקעות דדוקא בהקדש שייך לומר יש להם דמים מדרבנן והיינו משום זילותא דהקדש החמירו חכמים כדאשכחן בדוכתי טובא שגזרו שלא יאמרו הקדש יוצא בלי פדיון אבל בקרקעות אי מדאורייתא אין להם ביטול מקח מאי תקנתא דרבנן שייך בהו אלא דלא איכפת לן בהא דהא דאמרי' לעיל כ"ש בקרקעות לאו ר' יונה גופא קאמר להו אלא סתמא דתלמודא וא"כ שפיר היה יכול לתרץ כי היכי דלא תקשי לר' יונה דר' יוחנן אדר"י לכך הוצרכו לפרש בע"א דא"א לתרץ כן:

    בפרש"י בד"ה שחיללו אין דהא אימעיט מאונאה ל"ש גדולה ול"ש קטנה ובד"ה אח"ז לכתחלה לא ודבר תורה דערכך שוויה משמע עכ"ל. כאן ודאי התמיה קיימת היאך אפשר לפרש כן דהא הכא אליבא דר' יונה אליבא דרבי יוחנן קיימינן דקאמר בהדיא אונאה אין להם ביטול מקח יש להם והיאך כתב רש"י דהא דאימעוט מאונאה ל"ש גדולה ול"ש קטנה ועוד דהש"ס אמר לעיל מה"ט דמאן דאמר בהקדישות כ"ש בקרקעות. ונלע"ד ליישב עפמ"ש לעיל בל' רש"י דודאי הא דקאמר סתמא דתלמודא לעיל מ"ד בהקדישות כ"ש בקרקעות היינו משום דלשון ביטול מקח יש להם משמע ליה לגמרי שנתבטל החילול וע"כ מפרש למתני' דיצא לחולין בחד מהני גווני שכתבתי שם בשם התוספ' וא"כ א"א לפרש הטעם משום דערכך שוויו משמע דאם כן למה יתבטל החילול דמקרא לא משמע אלא שיורדין לנכסיו ומוציאין ממנו המותר אלא ע"כ כיון דקאמר לשון ביטול מקח היינו משום דהוי מקח טעות וכה"ג לא אמעוט מקרא דאל תונו וממילא שפיר קאמר דכ"ש קרקעות מה"ט גופא אבל הכא להאי שינויא דקאמר הש"ס איבעית אימא כ"ע אית להו דשמואל קשה היאך אפשר לומר כן דלר' יונה אליבא דר"י אית ליה דשמואל דהא שמואל קאמר מחולל ואיהו קאמר ביטול מקח יש להם והיינו שנתבטל החילול ואכתי באיסורא קאי אלא ע"כ דהשתא סבירא לן דלשון ביטול מקח דקאמר ר' יוחנן לאו שנתבטל החילול קאמר אלא לענין שצריך להשלים המותר כיון שהגיע לשיעור שבכיוצא בו בהדיוט בטל המקח ואם כן היא גופא קשיא לן מה"ט דהוי כעין מקח טעות ולא אימעוט מקרא דאל תונו יש לנו לומר שבטל החילול לגמרי כמו בכל מקח טעות לכך הוצרך לפרש דבאמת להאי שינויא תו לא אמרינן דטעמיה דר' יונה אליבא דר"י בהקדש הוי משום מקח טעות משום דלגמרי אימעוט מדין אונאה ל"ש גדולה ול"ש קטנה אלא דאפ"ה קאמר ר"י ביטול מקח יש להם והיינו לענין שצריך להשלים המותר וע"כ היינו משום דערכך שוויו משמע. ולפ"ז לא תקשי מהא דאמרינן לעיל מ"ד בהקדישות כ"ש בקרקעות דהא לאו רבי יונה גופא קאמר לה אלא סתמא דתלמודא והיינו לפי המסקנא דשמעתין דלא תיפוך וכן לשינויא קמא אבל השתא דאתינן להכי לשינויא דאיבעית אימא ממילא אידחי האי מימרא דכ"ש בקרקעות אלא מוקמינן מימרא דר' יונה בהקדש דוקא ודוק היטב:

    בתוספות בד"ה ומר סבר כו' תימא דבפרק המקדיש כו' וי"ל דה"פ שחיללו אין. עי' במסכת תמורה ותראה שרש"י ז"ל עצמו נמי פי' כן:

    Penei Yehoshua on Bava Metzia 57a · Sefaria

    Gilyon HaShas

    תוס' ד"ה יצא וכו' ואפילו אם המתאנה עיין לעיל דף נ ע"ב תוס' ד"ה ואילו:

    Gilyon HaShas on Bava Metzia 57a · Sefaria

    Chiddushei Rabbi Akiva Eiger

    תד"ה והא אר"י אהקדשות א"כ נצטרך לומר. תמוה לי דדלמא באמת בהקדש לא פליגי ר' יונה ור' ירמיה אליבא דר"י. וס"ל לתרווייהו דמדאורייתא ליכא ביטול מקח אבל מדרבנן צריך לעשות דמים אלא דהפלוגתא בהיפוך דר' יונה דאמר אהקדשות ס"ל דלא אמר ר' יוחנן אקרקעות וקיימי דוקא בהקדשות בזה החמירו דרבנן לשלם. אבל בקרקעות קיימי אדין דביטול מקח אין לו דהא דאמרי' לעיל כ"ש אקרקעות היינו לפי האמת דמפרשים בהקדשות מדאורייתא ביטול מקח יש להם בזה איכא כ"ש בקרקעות. אבל אם נפרש בהקדשות מדרבנן פשיטא די"ל דדוקא בהקדשות. אבל בקרקעות לא תקנו. ור' ירמיה דאמר אקרקעות היינו דביטול מקח יש לו מדינא בקרקעות דהוי טעות ובהקדשות דל"ש טעות באמת מדאורייתא אין לו מדרבנן יש לו. ומה דאמרי' לעיל מ"ד אקרקעות אבל אהקדשות. היינו הכל אם ר' יונה ס"ל בהקדשות מדאורייתא ביטול מקח יש לו וממילא כ"ש בקרקעות. וע"כ פלוגתייהו רק בהקדשות. אבל היא גופא תקשה דמנ"ל למיפרך דלמא בהקדשות רק מדרבנן יש לו ביטול מקח ולא פליגי בהקדשות רק בקרקעות דלר"י מוקי בהקדשות ולר"י אף בקרקעות וזהו לכאורה תמיה רבה ועצומה. ונלע"ד די"ל מסברא דאם גם ביטול מקח הכל בכלל דין אונאה ולא מדין טעות במקח ממילא לענין הקדש בדרבנן אין לחלק בין אונאה ליתר מכדי אונאה דאם אמרו חז"ל דצריך לעשות דמים ביתר מכדי אונאה הכא נמי בכדי אונאה דמה חילוק יש. אבל אם יתר משתות לאו מדין אונאה הוא אלא מדין טעות במקח ורק בהקדש ליכא טעות כלפי שמיא בזה שייך לחלק דבאונאה לא תקנו חז"ל לשלם בהקדש. אבל ביתר משתות דבעלמא הוי טעות בעיקר הדבר ומחזיר כעו טעות בעיקר הפדיון חייבו חז"ל לעשות דמי'. ולפ"ז שפיר פריך הש"ס דאם נימא דר' יונה מיירי מדרבנן א"כ מדמחלק בין אונאה לביטול מקח בדרבנן ע"כ מוכח דס"ל בביטול מקח מדין טעות הוא. א"כ ממילא הדין דבקרקע מדאורייתא יש לו ביטול מקח דהא לא אמעיט רק מאונאה, ושפיר שייך לומר כ"ש אקרקעות, וא"כ נצטרך לומר דפלוגתייהו לענין הקדש, ולר' ירמיה דוקא בקרקעות אבל בהקדש אפילו מדרבנן לא, והרי בהדי' קתני צריך לעשות לו דמי', כנלענ"ד פשוט ונכון בדברי תוס' להסיר התמיה הגדולה הנ"ל. ואולם עדיין יש לעיין דהא בודאי אף לתירוצם זו בודאי מודים לתירוצם הא' דיש מקום לומר דמדרבנן גם בכדי אונאה חוזר דהא הראיה טובה מדקאמרי' אי לימא בכדי אונאה בהא לימא כו' משמע דלר"י ניחא, וביותר דהרי לתי' ב' בגמרא אבע"א לעולם בכדי אונאה כו' הרי לקושטא דמלתא דבכדי אונאה צריך לעשות דמים מדבריהם, אלא דמיאנו בתי' הא' משום דבאמת עדיין יקשה דאף אם היינו מפרשים דמיירי בכדי אונאה היה מוכרח לומר דמדרבנן חייב, מ"מ אם נפרש דמיירי ביותר מכדי אונאה אין הכרח לזה ושפיר קשה דלמא ר' יונה מדרבנן קאמר וס"ל באמת דבאונאה לא תקנו חז"ל, וכיון שכן עדיין לא הועילו בתי' דמנ"ל דפלוגתייהו בהקדשות בזה האופן דלר"י בהקדשות אף יותר מכדי אונאה אין לו, דלמא בהכי פליגי דר' יונה דאמר אהקדשות והיינו מדרבנן מוכח דסבירא ליה דבהקדשות יש חילוק בין אונאה לביטול מקח בדרבנן, דבאונאה אף דרבנן ליכא, ור' ירמיה אמר אקרקעות אבל אהקדשות היינו בהקדשות א"א לחלק דמדרבנן אף באונאה יש לו, ומתני' ע"כ מדאורייתא קאמר וממילא גם ביטול מקח אין לו. וצע"ג:

    Chiddushei Rabbi Akiva Eiger on Bava Metzia 57a · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Bava Metzia, daf 57, Amud Aleph, about 247 words in 9 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 9 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 116 words

      Opens “מהו למינקט ומיכל מינייהו: כמאן דשדיין בכדא…”

    2. Segment 254 words

      Opens “אמר רבא: אמר רב חסא, בעי רבי…”

      Named: רב חסא, רבי אמי, רבא.

    3. Segment 320 words

      Opens “מ"ד אהקדשות, כ"ש אקרקעות. מ"ד אקרקעות, אבל…”

      Named: שמואל.

    4. Segment 433 words

      Opens “תנן התם: אם היה קודש בעל מום,…”

    5. Segment 524 words

      Opens “במאי עסקינן? אילימא בכדי אונאה, בהא לימא…”

    6. Segment 641 words

      Opens “אלא ביטול מקח, בהא לימא רבי יוחנן…”

      Named: רבי יוחנן, רבי ירמיה.

    7. Segment 721 words

      Opens “במאי קמיפלגי? בדשמואל, דאמר שמואל: הקדש שוה…”

      Named: שמואל.

    8. Segment 820 words

      Opens “איבעית אימא, דכולי עלמא אית להו דשמואל,…”

      Named: שמואל.

    9. Segment 918 words

      Opens “איבעית אימא: לעולם בכדי אונאה, ולא תיפוך,…”

      Named: רב חסדא.

    Sages named on this page

    • Rabbi Yochanan · Others · End of Tannaim and beginning of Amoraim.

      Rabbi Yochanan was a pivotal sage, bridging the eras of the Tannaim and Amoraim, known for his profound scholarship and dedication to…

      Source: Bava Metzia 57a · Segment 4 — “תנן התם: אם היה קודש בעל מום, יצא לחולין,…

    • Shmuel · First Generation Amoraim

      Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.

      Source: Bava Metzia 57a · Segment 3 — “…לא. כדשמואל, דאמר שמואל: הקדש שוה מנה שחיללו על…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Bava Metzia 57a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026