Talmud Builders

    Bava Metzia 26a

    Back to index

    English translation — Bava Metzia 26a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1where the item is extremely rusted, indicating that it had been left there for a long time.

    2§ The mishna teaches: If one found lost items in a new wall from its midpoint and outward, they belong to him. But if he found the items from its midpoint and inward, they belong to the homeowner.

    3Rav Ashi said: The determination of ownership with regard to a knife found in a wall follows the handle, and the determination of ownership with regard to a money pouch follows the laces at the opening of the pouch. If the handle or laces face inward, they belong to the homeowner. If the handle or laces face outward, they belong to the finder.

    4The Gemara asks: But if so, what is the applicability of the ruling of the mishna, which teaches: If one found lost items in a new wall from its midpoint and outward, they belong to him, and from its midpoint and inward, they belong to the homeowner? But instead, to determine ownership, let us see if its handle faces inward or if its handle faces outward, or if its straps face inward or if its straps face outward. The Gemara answers: The mishna is referring to a case where one found rags or metal strips.

    5It is taught: If the hollow in the wall was filled with lost items, e.g., coins, the homeowner and the finder divide them. The Gemara asks: Isn’t that obvious? The Gemara answers: No, it is necessary to teach this only in a case where the hollow in the wall is inclined toward one side of the wall. Lest you say that all the items were initially on the elevated side, and due to the incline they slipped and filled the entire space, the tanna teaches us that the homeowner and the finder divide them.

    6§ The mishna teaches: If the homeowner would rent the house to others on a regular basis and there was a steady turnover of residents, even if one found lost items inside the house, these belong to him. The Gemara asks: And why do they belong to the finder? Let us follow the last renter and determine that he is the owner of the items.

    7Didn’t we learn in a mishna ( Shekalim 7:2): With regard to money that was found before animal merchants in Jerusalem, it is always assumed to be money of the second tithe, as most of the animals purchased in Jerusalem were bought with second-tithe money. This halakha applies both during a Festival and throughout the year, as people would typically purchase animals for meat with their second-tithe money. If the money was found on the Temple Mount it is considered non-sacred money. This halakha applies even during a Festival, when people would come to Jerusalem with second-tithe money in hand, as it can be assumed that one who entered the Temple Mount had already spent that money and only non-sacred money is left in his possession.

    8The mishna continues: And if the coins were found elsewhere in Jerusalem, the following distinction applies: If it was found during the rest of the days of the year, it is considered non-sacred money. But if the money was found during the Festival, when many people would come to Jerusalem with their second-tithe money, all money is presumed to be second- tithe money.

    9And Rav Shemaya bar Ze’eira says in explanation of the mishna: What is the reason that during the rest of the year the money is considered non-sacred, even on the day after the Festival? Since the markets of Jerusalem tend to be cleaned every day, any money left there would already have been found by the street cleaners. Consequently, any money found there must have been left there recently. Apparently, we say that each of the first coins is gone, and these coins are other ones, i.e., they were left there after the conclusion of the Festival. Here too, with regard to lost items found in a rented house, why not say that the items belonging to each of the first renters are gone and these items belong to the last renter?

    10Reish Lakish said in the name of bar Kappara: The mishna that states that the item belongs to the finder is referring to a case where the homeowner rendered his house an inn [ pundak ] for three Jews. Since it is unclear to which of them the item belonged, the owner despairs of its recovery.

    11The Gemara previously (see 24a) raised a dilemma with regard to the halakha stated by Rabbi Shimon ben Elazar that a lost item found in a location frequented by the multitudes belongs to the finder. Is the halakha in accordance with his ruling? Moreover, is his ruling specifically with regard to a location with a gentile majority, or is it even applicable in a location with a Jewish majority? Based on the opinion of bar Kappara, the Gemara suggests: Conclude from it that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon ben Elazar even in a location with a Jewish majority.

    12The Gemara rejects this conclusion, and presents an alternative explanation of the latter clause of the mishna. Rather, Rav Menashya bar Ya’akov said: The mishna is referring to a case where he rendered his house an inn for three gentiles. According to that explanation, perhaps Rabbi Shimon ben Elazar issued his ruling specifically in a location with a gentile majority.

    13Rav Naḥman said that Rabba bar Avuh said: Even if you say that the owner rendered his house an inn for three Jews, one cannot conclude that Rabbi Shimon ben Elazar issued his ruling even in an area with a Jewish majority. What is the reason that the item belongs to the finder? It is because the person from whom the item fell despairs of its recovery. The one who lost the item says: Now, no other person was with me here, only these residents of the inn. I said in their presence several times to return the item to me, and they did not return it to me; and is it likely that now they are going to return it? If their intention was to return the item, they would have already returned it to me, and the fact that they did not yet return it to me indicates that it is their intention to rob me of the item.

    14And Rav Naḥman follows his standard line of reasoning, as Rav Naḥman says: If one saw a sela coin

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    דשתיך טפיהעלו חלודה רבה דכולי האי לא שביק להו:

    סכינאהנמצא באחד מחורי הכותל:

    בתר קתאאזיל אי קתיה לגיו בני הבית נתנוהו שם אי קתא לבר בני רשות הרבים נתנוהו שם שכן דרך אחיזתו וכן כיסא בתר שנציה אשטדל"א בלע"ז:

    באודראמוכין:

    נסכאפלטא של כסף:

    ממולאמן החפץ שמחזיק כל רוחב הכותל:

    לא צריכא דמשפעהכותל לחד גיסא:

    מהו דתימאבחצי הגובה היה תחילה ואשתפוכי אשתפוך לצד הנמוך קמ"ל:

    לפני סוחרי בהמהבירושלים:

    לעולםבין בשעת הרגל בין שלא בשעת הרגל:

    מעשרשרוב בשר הנאכל בירושלים מעשר לפי שאין אדם שוהה בירושלים עד שיאכל כל מעשרותיו ונותן מעות מעשר לעניי העיר או לאוהביו יושבי העיר ורוב הוצאות מעשר לוקחין בהן בהמות לשלמים כדגמר שם שם מעשר משלמים במסכת מנחות (דף פב.):

    ובהר הבית חוליןואפילו בשעת הרגל ואע"פ שרוב מעות שבעיר מעשר שעולי רגלים מביאין מעות מעשרותיהן לאכלם לא שבקינן רובא דשתא ואזלינן בתר רגל אלא אמרי' מלפני הרגל נפלו כאן וחולין הן:

    ובירושליםבשאר שווקים שבה:

    בשאר ימות השנה חוליןדרוב מעות שבעיר חולין:

    ובשעת הרגל מעשרשרוב מעות העיר מעשר:

    ואמר רב שמעיה בר זעירא מאי טעםבירושלים בשעת הרגל מעשר ולא אמרי' מלפני הרגל נפלו כדאמרן בהר הבית:

    ושוקי ירושלים עשויין להתכבד בכל יוםואם נפלו שם לפני הרגל כבר מצאום מכבדי השוק אבל הר הבית אין צריך להתכבד בכל יום שאין טיט ועפר קולט שם מתוך שהוא משופע ועוד שאין אדם נכנס שם במנעל ובאבק שעל רגליו:

    אלמאבדבר שעשוי להתכבד אמרי' קמאי קמאי אזלו והני אחריני נינהו:

    הכא נמיסתם שוכר בית כשהוא יוצא מחפש כל זויותיו ונוטל את שלו ויוצא ונימא האחרונים שכחוהו שאילו הראשונים שכחוהו כבר מצאו האחרונים:

    לשלשה ישראלבבת אחת וכל שכן אם היו עובדי כוכבים ומי שנפל ממנו מיאש דלא ידע ממאן נבעי:

    פונדקמקום שעוברים ושבים לנים לילה אחד ושנים:

    ואפילו ברוב ישראלדעביד דמייאש ולא סמיך דליהדרו נהליה דלא מפלגי בין דבר שיש בו סימן לאין בו סימן:

    שלשה עובדי כוכביםאיידי דנקט שלשה גבי ישראל נקט נמי גבי עובדי כוכבים וה"ה חד ובלבד שיהא אחרון:

    אפילו תימא לשלשה ישראלולא תפשוט דהלכה כרשב"א דכי פליגי רבנן עליה היכא דנפלה במקום שהרבים מצויין דלא ידע להו לכולהו דסבר האובד ומימר אמר ההוא דאשכח לא ידע ממי נפלה ולכשיגיע הרגל יכריז עליה ואתן סימן ואטול אבל הכא דידע להו לכולהו ותבענהו ולא אודו איאושי מיאוש מימר אמר כו':

    אמרי קמייהואמרתי לפניהם:

    והשתא ליהדרובתמיה:

    בבא מציעא 26 עמוד א

    1דשתיך טפי.

    2בכותל חדש, מחציו ולחוץ שלו, מחציו ולפנים של בעל הבית.

    3אמר רב אשי: סכינא בתר קתא, וכיסא בתר שנציה.

    4ואלא מתני' דקתני: מחציו ולחוץ שלו, מחציו ולפנים של בעל הבית. ולחזי, אי קתא לגאו אי קתא לבר! אי שנציה לגאו אי שנציה לבר! מתני' באודרא ונסכא.

    5תנא: אם היה כותל ממולא מהן חולקין. פשיטא! לא צריכא, דמשפע בחד גיסא, מהו דתימא: אשתפוכי אישתפוך, קמ"ל:

    6אם היה משכירו לאחרים, אפילו (מצא) בתוך הבית הרי אלו שלו. ואמאי? ליזיל בתר בתרא.

    7מי לא תנן: מעות שנמצאו לפני סוחרי בהמה לעולם מעשר, בהר הבית חולין;׃

    8ובירושלים, בשאר ימות השנה חולין. בשעת הרגל הכל מעשר.

    9ואמר ר' שמעיה בר זעירא: מאי טעמא? הואיל ושוקי ירושלים עשוין להתכבד בכל יום. אלמא אמרינן קמאי קמאי אזלו, והני אחריני נינהו. הכא נמי: קמא קמא אזל, והני דבתרא הוא!

    10אמר ריש לקיש משום בר קפרא: כגון שעשאו פונדק לשלשה ישראל.

    11שמע מינה הלכה כר"ש בן אלעזר אפי' ברוב ישראל!

    12אלא אמר רב מנשיא בר יעקב: כגון שעשאו פונדק לשלשה עובדי כוכבים׃

    13רב נחמן אמר רבה בר אבוה: אפי' תימא לשלשה ישראל, מאי טעמא? ההוא דנפל מיניה מיאש, מימר אמר: מכדי איניש אחרינא לא הוה בהדי אלא הני, אמרי קמייהו כמה זמני ליהדרו לי, ולא הדרו לי, והשתא ליהדרו?! אי דעתייהו לאהדורה אהדרוה ניהלי, והאי דלא אהדרוה לי בדעתייהו למיגזלה.

    14ואזדא רב נחמן לטעמיה, דאמר רב נחמן: ראה סלע׃

    Tosafot

    דשתיךוא"ת וליקני ליה חצירו לבעל הגל או לבעל הכותל וי"ל דאין חצר קונה בדבר שיכול להיות שלא ימצאנו לעולם כמו הכא שהוא מוצנע בעובי הכותל וכן מוכח לקמן (עמוד ב) דתנן מצא בחנות ובשולחנות הרי אלו שלו ואין חצירו קונה לחנוני או לשולחני לפי שהמעות הם דבר קטן ואין סופו הוה לימצא וכן לקמן (בבא מציעא דף כז.) דקאמר לא שנו אלא בלוקח מן התגר דאז הוי שלו ולא אמרי' דקנה אותם תגר כשהיה ברשותו:

    בכותל חדש מחציו ולחוץ שלווא"ת והא אמרינן ספק הינוח לא יטול ועוד דהכא כי נמי נטל להוי מקום סימן ויכריז ועוד דמשמע דמתני' מיירי אפילו ביש בו סימן דבגמרא הוה בעי לאוקמי מתני' בסכין וכיס אלא מחמת פירכא אחריתי מוקי לה באודרא ונסכא וי"ל דאיירי בשתיך דומיא דכותל ישן ומסתמא כבר בקשו בעלים ולא מצאו ונתייאשו אבל מחציו ולפנים של בעל הבית דאינו שוכח חפציו ימים רבים:

    בתוך הבית הרי אלו שלומיירי שמצא בזה הענין שנראה שהוא אבידה:

    וניזל בתר בתראדהיינו בעל הבית דמסתמא לעולם הוא דר בביתו עם השוכרים וטרם שהלכו חפשו חפציהם וכבדו הבית ולא שכחו דבר ואין לתלות המציאה שהיא שלהם אלא בבעל הבית שעדיין נשאר בביתו באחרונה כגון מעות דתלינן בתר בתרא לפי שמכבדין השווקים בכל יום ואפילו אין בו סימן דאין בעל הבית מתיאש מה שמפסיד בביתו כסבור שימצאנו היום או למחר כיון שאין נכרים עמו דרים בביתו וכי משני שעשה פונדק לשלשה בני אדם אפילו כי יש סימן מתיאש:

    לעולם מעשרואין לתלות דמן המוכרין נפלו וכבר מעות חולין הן שנתחללו על הבהמה דאזלינן בתר לוקחין דהוו רובא דמוכר אחד מוכר לכמה בני אדם ועוד דמוקמינן להו אחזקה דהוי מעשר:

    בהר הבית לעולם חוליןוא"ת והא אמרינן פרק הרואה (ברכות דף סב:) לא יכנס אדם בהר הבית במעות הצרורים לו בסדינו א"כ מסתמא של הקדש הם ונפלו מן המביאין ללשכה בניסן וי"ל דאין אסור ליכנס אלא במעות הצרורים לו בסדינו בפרהסיא דנראה שנושא אותם לסחורה וגנאי הוא וכענין זה אפילו של הקדש אסור אבל בידו אפילו הם של חולין מותר ליכנס [ועיין תוס' פסחים ז.]:

    עשויין להתכבד בכל יוםוא"ת והלא אין מתכבדות אלא בשביל שרצים שלא יטמאו הטהרות ולא בשביל המעות ובנדה (דף נו: ושם ד"ה ש"מ) מוכח דמבוי דאינה בחזקת בדוקה משרצים אע"פ שכבדוהו אינו מועיל כיון שלא בדקו משרצים בשעת כיבוד וי"ל כיון שבודקין משרצים שלא יהא אפילו עצם בכעדשה אי אפשר שלא ימצא מעות אם היו שם:

    הכא נמי קמא קמא אזיל ליהוא"ת ולוקי מתני' כגון שנמצא בגומא שלא נמצא ע"י כיבוד כדמוכח פ"ק דפסחים (דף ז ושם) גבי תיבה שנשתמשו בה מעות מעשר וחולין דאע"ג שכיבד התיבה אזלינן בתר רוב מעות שנשתמשו שם ולא בתר בתרא כשנמצאו בגומא ויש לומר שיש גומא שנבדקת על ידי כיבוד כדאמר פרק דם נדה (נדה נו: ושם ד"ה בגומא) ויש גומא שהיא עמוקה או סדק שהוא עמוק שאינו נבדק ע"י כיבוד כי ההיא דפסחים ומתני' דקתני מצא בתוך הבית לא משמע שמצא בסדק עמוק או בגומא עמוקה כל כך שלא יוכל לו למצוא בשעת כיבוד:

    לשלשה עובדי כוכביםבפחות משלשה לא מקרי רוב ומיירי שעדיין ישנם בבית דאי לאו הכי הוי דבעל הבית שהוא בתרא:

    אפילו תימא לשלשה ישראלמלתיה דבר קפרא מפרש דאמר לשלשה בני אדם מיירי אפי' בשלשה ישראל ואפילו רבנן דאמרי ברוב ישראל חייב להכריז הכא הוי שלו כדמפ' דמתיאש וא"ת ולמה לי שלשה בתרי ובעל הבית סגי דכל אחד יאמר חבירו לקחה כדאמר בסמוך גבי ראה סלע שנפלה משלשה וי"ל דלא סגי בפחות משלשה דאימר דמאחד מן השוכרים אבד והם אינם חושדים את בעל הבית ולכך אין האובד מתיאש דסבור ודאי חבירו לקחה ויחזירנו לו (ועי"ל דבעי לאוקמי אפילו אין בעל הבית עמהם):

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rabbeinu Chananel

    דשתיך טפי עלה בהן סיג הרבהכלומר משנים רבות הם נתונים בזה המקום לפיכך עלה [בהן סיג] פי' קתא יד הסכין נקרא קתא שנצי רצועות שהכיס קשור בהן. שהרצועות נקראות שנצי: מתניתין דקתני מצא בכותל חדש מחציו לחוץ למוצאו מחציו ולפנים לבעל הבית אוקימנא באודרא ונסכא דלית להו לא קתא ולא שנצי וכן כל כיוצא בהן. אם משכירו לבית.

    זה לאחרים אפי' מצא בתוך הבית הרי אלו שלו אוקמה רב נחמן בשעשאו פונדק ואפי' לא עשאו אלא לשלשה ישראל הרי אלו שלו מאי טעמא ההוא דנפל מניה נתיאש.

    ואזדא רב נחמן לטעמיה דאמר ראה סלע שנפל משנים חייב להכריז דלא נתיאש.

    Babylonian Talmud · folio map

    Bava Metzia 26a

    Bava Metzia 26a. The full printed text of this folio side — 14 numbered segments, about 222 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    דשתיך טפי העלו חלודה רבה דכולי האי לא שביק להו:

    סכינא הנמצא באחד מחורי הכותל:

    בתר קתא אזיל אי קתיה לגיו בני הבית נתנוהו שם אי קתא לבר בני רשות הרבים נתנוהו שם שכן דרך אחיזתו וכן כיסא בתר שנציה אשטדל"א בלע"ז:

    באודרא מוכין:

    נסכא פלטא של כסף:

    ממולא מן החפץ שמחזיק כל רוחב הכותל:

    לא צריכא דמשפע הכותל לחד גיסא:

    מהו דתימא בחצי הגובה היה תחילה ואשתפוכי אשתפוך לצד הנמוך קמ"ל:

    18 more comments on this page.

    Rashi on Bava Metzia 26a · Sefaria

    Tosafot

    דשתיך וא"ת וליקני ליה חצירו לבעל הגל או לבעל הכותל וי"ל דאין חצר קונה בדבר שיכול להיות שלא ימצאנו לעולם כמו הכא שהוא מוצנע בעובי הכותל וכן מוכח לקמן (עמוד ב) דתנן מצא בחנות ובשולחנות הרי אלו שלו ואין חצירו קונה לחנוני או לשולחני לפי שהמעות הם דבר קטן ואין סופו הוה לימצא וכן לקמן (בבא מציעא דף כז.) דקאמר לא שנו אלא בלוקח מן התגר דאז הוי שלו ולא אמרי' דקנה אותם תגר כשהיה ברשותו:

    בכותל חדש מחציו ולחוץ שלו וא"ת והא אמרינן ספק הינוח לא יטול ועוד דהכא כי נמי נטל להוי מקום סימן ויכריז ועוד דמשמע דמתני' מיירי אפילו ביש בו סימן דבגמרא הוה בעי לאוקמי מתני' בסכין וכיס אלא מחמת פירכא אחריתי מוקי לה באודרא ונסכא וי"ל דאיירי בשתיך דומיא דכותל ישן ומסתמא כבר בקשו בעלים ולא מצאו ונתייאשו אבל מחציו ולפנים של בעל הבית דאינו שוכח חפציו ימים רבים:

    בתוך הבית הרי אלו שלו מיירי שמצא בזה הענין שנראה שהוא אבידה:

    וניזל בתר בתרא דהיינו בעל הבית דמסתמא לעולם הוא דר בביתו עם השוכרים וטרם שהלכו חפשו חפציהם וכבדו הבית ולא שכחו דבר ואין לתלות המציאה שהיא שלהם אלא בבעל הבית שעדיין נשאר בביתו באחרונה כגון מעות דתלינן בתר בתרא לפי שמכבדין השווקים בכל יום ואפילו אין בו סימן דאין בעל הבית מתיאש מה שמפסיד בביתו כסבור שימצאנו היום או למחר כיון שאין נכרים עמו דרים בביתו וכי משני שעשה פונדק לשלשה בני אדם אפילו כי יש סימן מתיאש:

    לעולם מעשר ואין לתלות דמן המוכרין נפלו וכבר מעות חולין הן שנתחללו על הבהמה דאזלינן בתר לוקחין דהוו רובא דמוכר אחד מוכר לכמה בני אדם ועוד דמוקמינן להו אחזקה דהוי מעשר:

    בהר הבית לעולם חולין וא"ת והא אמרינן פרק הרואה (ברכות דף סב:) לא יכנס אדם בהר הבית במעות הצרורים לו בסדינו א"כ מסתמא של הקדש הם ונפלו מן המביאין ללשכה בניסן וי"ל דאין אסור ליכנס אלא במעות הצרורים לו בסדינו בפרהסיא דנראה שנושא אותם לסחורה וגנאי הוא וכענין זה אפילו של הקדש אסור אבל בידו אפילו הם של חולין מותר ליכנס [ועיין תוס' פסחים ז.]:

    עשויין להתכבד בכל יום וא"ת והלא אין מתכבדות אלא בשביל שרצים שלא יטמאו הטהרות ולא בשביל המעות ובנדה (דף נו: ושם ד"ה ש"מ) מוכח דמבוי דאינה בחזקת בדוקה משרצים אע"פ שכבדוהו אינו מועיל כיון שלא בדקו משרצים בשעת כיבוד וי"ל כיון שבודקין משרצים שלא יהא אפילו עצם בכעדשה אי אפשר שלא ימצא מעות אם היו שם:

    הכא נמי קמא קמא אזיל ליה וא"ת ולוקי מתני' כגון שנמצא בגומא שלא נמצא ע"י כיבוד כדמוכח פ"ק דפסחים (דף ז ושם) גבי תיבה שנשתמשו בה מעות מעשר וחולין דאע"ג שכיבד התיבה אזלינן בתר רוב מעות שנשתמשו שם ולא בתר בתרא כשנמצאו בגומא ויש לומר שיש גומא שנבדקת על ידי כיבוד כדאמר פרק דם נדה (נדה נו: ושם ד"ה בגומא) ויש גומא שהיא עמוקה או סדק שהוא עמוק שאינו נבדק ע"י כיבוד כי ההיא דפסחים ומתני' דקתני מצא בתוך הבית לא משמע שמצא בסדק עמוק או בגומא עמוקה כל כך שלא יוכל לו למצוא בשעת כיבוד:

    2 more comments on this page.

    Tosafot on Bava Metzia 26a · Sefaria

    Rabbeinu Chananel

    דשתיך טפי עלה בהן סיג הרבה כלומר משנים רבות הם נתונים בזה המקום לפיכך עלה [בהן סיג] פי' קתא יד הסכין נקרא קתא שנצי רצועות שהכיס קשור בהן. שהרצועות נקראות שנצי: מתניתין דקתני מצא בכותל חדש מחציו לחוץ למוצאו מחציו ולפנים לבעל הבית אוקימנא באודרא ונסכא דלית להו לא קתא ולא שנצי וכן כל כיוצא בהן. אם משכירו לבית.

    זה לאחרים אפי' מצא בתוך הבית הרי אלו שלו אוקמה רב נחמן בשעשאו פונדק ואפי' לא עשאו אלא לשלשה ישראל הרי אלו שלו מאי טעמא ההוא דנפל מניה נתיאש.

    ואזדא רב נחמן לטעמיה דאמר ראה סלע שנפל משנים חייב להכריז דלא נתיאש.

    Rabbeinu Chananel on Bava Metzia 26a · Sefaria

    Rashba

    בכותל חדש מחציו ולחוץ שלו ואם תאמר אי דבר שיש בו סימן, וכדהוה סלקא דעתיה מעיקרא בגמרא דמיירי אפילו בסכינא וכיסא, אמאי שלו, יטול ויכריז, ואפילו למסקנא דאוקימנא בנסכא ואודרא, לאו מהאי טעמא הוא, אלא משום דבסכינא אזלינן בתר קתא ובכיסא בתר שנציה, הא במידי אחרינא אף על גב דאית בה סימן כסכינא וככיסא הרי הוא שלו. ועוד, אפילו נסכא יטול ויכריז משום משקל, ואי נמי באודרא ונסכא משום מקום, דמקום הוי סימן. ועוד דהאי ודאי הנוח הוא, ובודאי הנוח לא יגע בהם כלל. ופירשו בתוספות דהכא נמי בדשתיך טפי, ודמיא לההיא כופרא (לעיל בבא מציעא כג, ב) דאשתכח במעצרתא דשריא משום דקדחי בה חילפי. ומיהו מחציו ולפנים דבעל הבית, משום דדרך בעל הבית להצניע חפציו בביתו ימים רבים ואינו מתיאש מהם. אי נמי אין יאוש של בעל הבית מפקיע ממון לבעל הבית שברשותו. וההיא דמעצרתא לא של בעלים ידועים היתה. ואי נמי אין דרך הבעלים להצניע שם אלא של אדם אחר היה. והיינו דאקשינן, וליהוי מקום סימן. ואם תאמר מחציו ולחוץ תקני ליה חצרו לבעל הבית. כבר כתבנו לעיל (בבא מציעא כה, ב ד"ה לא) דחצרו כידו, והרי זה כאלו הופקד בידו ושכחו בעלים ונתיאשו דלא קנה. אי נמי כל שפתוח לחוץ אינו משתמר, וחצרו שאינה משתמרת אינה קונה לו שלא מדעתו.

    מה טעם הואיל ושקי ירושלים עשויין להתכבד בכל יום ואם תאמר והא אסיקנא בנדה פרק דם הנדה (נדה נו, א) גבי השרץ שנמצא במבוי, דלא אמרינן חזקתו מתכבד אלא חזקתו בדוק, וכדתניא שחזקת בנות ישראל בודקות מבואותיהן בשעת כבודיהן. ויש לומר דהכא נמי כן היו בודקים מפני הטומאה שלא ישאר שם שרץ כעדשה, וכיון שהיו בודקין מחמת שרץ, אלו היו שם מעות נמצאו.

    שעשאו פונדק לשלשה נכרים לאו דוקא שלשה אלא מדנקט מעיקרא שלשה, נקט נמי הכא שלשה.

    Rashba on Bava Metzia 26a · Sefaria

    Meiri

    כבר ידעת על מעשר שני שאינו נאכל אלא בירושלם ורוב ישראל היו מחללין אותו על כספים ומביאין המעות לירושלם בעלייתם לרגל ומוציאים אותם לשם ומתוך כך מעות שנמצאו בירושלם במקום סחורת הבהמות כלן מעשר וצריך להוציאם ולאכלם בקדשת מעשר שחזקת רוב העם מביאין מעות מעשר שני ולוקחים בהמות שרגילין היו להוציא רוב הוצאות מעשר שני לבהמות ואוכלין אותם שלמים ואפילו שלא בשעת הרגל אנו דנין כן שחזקתו אינו שוהה עד שיוציא את כלן ונותנן לאוהביו או לעניים שבירושלם ולוקחין מהם בהמות שרוב לוקחי בהמות ממעות חולין לא היו לוקחים אותם בירושלם ורוב אותם שלוקחים בירושלם ממעות מעשר לוקחים ומעות אלו אומרים מספק נפלו ללוקחים ולא באו ליד המוכרים שנאמר כבר יצאו לחולין ויש מפרשים אותה בשנמצאו צרורים ואין צרך בכך שמ"מ אף במפזרים מחמירין בה מן הספק ובהר הבית חולין אפילו בשעת הרגל חזקתם מתרומת הלשכה היו שהרי אדם אחר לא היה יכול ליכנס לשם במקלו ואפנדתו ומאחר שמן הלשכה היו ודאי כבר נתחללו שכך אמרו בתלמוד המערב שבשקלים חזקה אין הכהן מוציא מעות מן הלשכה עד שיהיו מחוללים על הבהמה או שמא לא נחוש שהוציאו עדין מכיסיהם מעות מעשר ומקודם הרגל נפלו לשם:

    בירושלם ר"ל בשאר מקומות שלא במקום סחורת הבהמות בשעת הרגל מעשר ואין אומרין מקודם לרגל נפלו שהרי שווקי ירושלם עשויין להתכבד בכל יום מה שאין כן בהר הבית ואלו היו שם מקודם לרגל כבר מצאום מכבדי השווקים הא שלא בשעת הרגל חולין שרוב מעות העיר חולין הם וכן אין אומרים משעת הרגל נשארו הואיל ושווקיה עשויין להתכבד בכל יום:

    Meiri on Bava Metzia 26a · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בפירש"י בד"ה ה"נ סתם שוכר בית כו' ונימא האחרונים שכחוהו כו' עכ"ל לפרש"י לא איירי בבעל הבית הדר עם השוכרים אלא דאית לן למתלי בשוכר אחרון שיצא מן הבית ושהוא שכחו ועיין בהגהות אשר"י ומה ששכחו ראשונים כבר מצאו האחרונים אבל קצת מגומגם בפירושו דמי הכריחו למה שפירש סתם שוכר כשהוא יוצא מחפש כל זויותיו כו' דהוה סגי ליה במה שפירש שהאחרונים מצאו מה ששכחו הראשונים ומה שנמצא השתא דבתרא הוא דהוי שפיר דומיא דההיא דמייתי משוקי ירושלים ויש ליישב בדוחק ודו"ק:

    תוס' בד"ה דשתיך וא"ת וליקני ליה חצרו כו' וכן מוכח לקמן דתנן מצא בחנות כו' עכ"ל כתב מהרש"ל מזה יראה דלא ס"ל לבעלי התוס' דשייך למימר גבי חצר יאוש שלא מדעת כו' ולאפוקי מדעת נ"י והרא"ש כו' וכן כתב הרא"ש להדיא עכ"ל ודבריו תמוהין דמה שייך כאן יאוש שלא מדעת כיון דתלינן ליה בשל אמוריים ולהכי הביאו נמי ראיה מהך דחנות ושולחנות דמיירי נמי דתלינן ברוב כותים כמו שפירשו התוס' לקמן וכן הך דתגר איכא לפרושי הכי אפילו בקונה מרוב כותים ותדע שהרי הנ"י גופיה כתב הכא ברישא כדברי התוס' והביא ג"כ הראיה מחנות ושולחנות ולא כתב הנ"י דשייך יאוש שלא מדעת בחצר אלא בסיפא גבי כותל חדש דליכא למתלי באמוריים גם הרא"ש לא כתב כן דשייך יאוש שלא מדעת הכא בחצר אלא לפי תירוצו השני שכתב דהשלל מתחלק לכל ישראל כו' ואהא כתב וכ"ת תקנה לו חצרו אחר שנתייאשו לא עדיפא חצרו מידו כו' עכ"ל אבל בתירוצו קמא שהם בעצמם דברי התוס' דלית לן למתלי אלא בשל אמוריים ודאי דלא שייך יאוש שלא מדעת בחצר ולכך הביא ג"כ בתירוצם הראשון מהלוקח מן התגר דמי לא עסקינן דלוקח מרוב כותים ומה שלא הביא ראיה גם מחנות ושולחנות ע"כ לאו מטעמיה שהרי כתב הרא"ש לקמן גבי חנות וחצרו לא קנתה דלא סמכה דעתיה כו' עכ"ל והדברים ברורים למבין ודו"ק:

    בד"ה לג' כותים בפחות מג' לא מקרי רוב ומיירי כו' עכ"ל אפשר לפרש דאע"ג דשני כותים נמי הוי רוב לגבי בעל הבית לחודיה מ"מ כיון דעיקר דירתם אין כאן אלא לינה א' ושנים לית לן למתלי בנפל מהני שני כותים לגבי בע"ה דדירתו שם אי לאו דג' הוו וליכא לאקשויי לא תוקמה בפונדק אלא במשכירו ודר עם ב' כותים דהא פשיטא הוא דתלינן ברוב כותים ועוד מלתא דלא שכיחא הוא שיהיה ישראל דר עם ב' כותים וק"ל:

    Chidushei Halachot on Bava Metzia 26a · Sefaria

    Maharam

    גמ' כגון שעשאו פונדק לשלשה בני אדם כצ"ל והאי דלא אהדרו ליה בדעתו למגזל כצ"ל:

    תוס' ד"ה וניזל בתר בתרא דהיינו בעל הבית וכו' הא דלא רצו התוס' לפרש כפי' רש"י דהיינו השוכר האחרון משום דקשיא להו דהא גם הוא מחפש ומכבד כשיוצא ועוד דלפי' רש"י לא יתיישב הא דקא משני לקמן בסמוך כגון שעשאו פונדק לג' כותים דבכותי אחד כשהוא השוכר האחרון סגי אבל לפי' התוס' אתי שפיר דבתרא הוא הבעל הבית ודר עמהם בבית ולכך צריך ג' דאין רוב פחות מג' והוי רוב כותים וכמו שפירשו התוס' לקמן:

    ד"ה אפילו תימא לג' ישראל מלתיה דבר קפרא מפרש וכו' נראה דכתבו התוס' כן משום דלפום ריהטא משמע דרב נחמן אשנויא דבר קפרא דלעיל מיניה קאי וזה נראה דוחק דבר קפרא תנא הוא לכך כתבו מלתיה דבר קפרא מפרש וכו':

    Maharam on Bava Metzia 26a · Sefaria

    Shita Mekubetzet

    אם היה כותל ממולא מהן חולקים פירש רבינו ז"ל דכיון דכותל ממולא מהן ומילתא דספיקא היא לא שייך בה אלא חלוקה דהא כמאן דתפיסי לה תרווייהו הוי וכעומד בחזקת שניהם. הריטב"א.

    מהו דתימא אשתפוכי אשתפוך ואם תאמר מאי מהו דתימא דמשום האי טעמא סלקא דעתך לומר האי סברא. ויש לומר דהכי קאמר מהו דתימא אשתפוכי אשתפוך ואם כן יש לנו לומר כשהחור גבוה אצלו דהרי הוא שלו אם הוא מוחזק ומוקמינן ליה בחזקתיה קמשמע לן דחולקין. תוספות חיצוניות ותלמיד הר"פ.

    וזה לשון הריטב"א מהו דתימא אשתפוכי אשתפוך. פירוש דכיון שהחור גבוה אצל אחד מהם שפיר הוה סלקא דעתך לומר כן ולאוקמי בחזקתו שאין דרך למלאותו כולו שמא יטלוהו לי מן הצד האחר קמשמע לן דכיון דהשתא אשכחן ליה בחזקת שנים יחלוקו ואף על גב דאוקימנא מתניתין באודרא ונסכא ליכא למיתי ראיה מיניה בדבר שאין בו סימן כדסברי מקצת רבנן חדא דאפילו נסכא הרי יש בה סימן במשקל ובמדה ואף אודרא אפשר דיש בו שום סימן. ועוד דלא אוקימנא באודרא ונסכא אלא לאפוקי ממאי דאית להו קתא ושנצי ודכוותייהו. ועוד דאדרבה סכינא וכיסא סימני יש להם ואתא אביי ואמר דאזלינן בתר קתא אי למהוי דבעל הבית או דמוצאו אבל דבעלים לא הוי דהא איאושי מייאש ואם כן נשמע מינה דמתניתין אפילו בדבר שיש בו סימן וכדפרישית לעיל וכפירוש התוספות. עד כאן.

    אם היה משכירו אפילו מצא בתוך הבית הרי אלו שלו טעמא דמילתא דאף על גב דיש בו סימן אותם השוכרים נתייאשו ממנה מטעמא דמפרש בגמרא וייאוש מדעת הוא. והא דקתני הרי אלו שלו יש שפירשו דהיינו של מוצאו ואף על פי שאינו בעל החצר שאין חצרו זוכה לו שהרי אינה משתמרת לדעתה אלא לדעת הדרים שם. ואינו מחוור דאם כן הוה ליה למימר ואם היה מושכר לאחרים ומדקתני ואם היה משכירו מכלל דהכי קאמר שאם היה משכיר את ביתו לאחרים הרי הוא שלו דקנתה לו תצרו ואפילו אין דר שם דכיון שעבר זמן השכירות נתרוקנה חצר לבעלים וכל חד איאש מיניה כי קא נפיק וכיון דכן חצרו זוכה לו לאחר ייאוש ובהיתרא אתא לידיה דמקמי הכי לא קניא ליה כל זמן דהיתה מושכרת דשכירות קניא. מרבי ז"ל.

    ואמאי ניזיל בתר בתרא פירוש קא סלקא דעתין דהא דקתני הרי אלו שלו היינו משום דכיון דדרו בו שוכרין הרבה שנה אחר שנה בזה אחר זה ואין ידוע של מי היא הוה ליה כאבדה שאין בה סימן שלא נודעו בעליה דהויא שלו ומשום הכי פרכינן דהכא נמי כמי שנודעו בעליה דמי דהא מדינא אית לן למיזל בתר בתרא כלומר אחר השוכר האחרון וכיון דכן אפילו אין בו סימן חזותו מוכיח עליו שהוא שלו והויא אבדה שיש בה סימן דליכא ייאוש בעלים וכזתים וחרובים דמי. ואם תאמר ואפילו למאי דסלקא דעתין דלא אזלינן בתר בתרא והיינו טעמא דמתניתין מכל מקום אמאי היא שלו הניחא אבדה שאין בה סימן דכיון דלא אזלינן בתר בתרא אין כאן חזותא מוכיח אלא אם יש בה סימן מאי איכא למימר הוה ליה למימר שיטול ויכריז. וליכא למימר דהשתא סלקא דעתין דמיירי באבדה שאין בה סימן דוקא חדא דהא כולה מתניתין בדבר שיש בו סימן איירי וכדפרישית לעיל ועוד מדקתני סתם אם היה משכירו הרי הוא שלו בכל דבר מיירי ואפילו יש בו סימן. ויש לומר דאין נמי נסף דמצי פריך הכי אלא דחדא מתרתי פריך וניחא ליה למפרך מהאי דאפילו תימא דמתניתין בדבר שאין בו סימן קשיא אמאי היא שלה ניזל בתר בתרא ויתננה לשוכר האחרון כי שלו היא כן נראה לי. הריטב"א.

    וכתוב בגליון וזה לשונו וניזיל בתר בתרא. כתוב בתוספות דהיינו בעל הבית. פירשו כן דאם לא כן מה צריך לאוקומי לקמן שעשאו פונדק לשלשה גוים לימא אפילו גוי אחד אלא משום דבעל הבית דר עמהן לכך צריך לומר שלשה גוים דאם לא כן לא הוה רוב כדפירשו תוספות לקמן. עד כאן.

    וזה לשון הראב"ד ואם היה משכירו לאחרים אפילו מצא בתוך הבית הרי אלו שלו. שאם היה כבר של בעל הבית הרי אלו השוכרים מוצאים אותו ואם היה של שוכר כל אחד מתייאש מפני השוכר שבא אחריה ועמד שם הוא וביתו כמה ימים ולא החזירו לו אמר ודאי דעתיה למגזליה. אי נמי בני אדם שנכנסים ויוצאים אצלו מצאוהו ואינו יודע בהם ועל כן הוא מקשה בגמרא וליזיל בתר בתרא כי הראשונים מתייאשים מפני הבאים אחריהם אבל אחרון אינו מתייאש שאין אחריו אדם ושל בעל הבית אינו שתזכה לו חצרה לפי שאינה משתמרת לדעתה הואיל ומשכירה לאחרים ועוד שהרי באה מציאה שם לפני ייאוש וחצרו לא עדיפא מידו הוא עצמו שמצא לפני ייאוש אף על פי שנתיאשו הבעלים לאחר מכאן אינה שלו. עד כאן.

    וזה לשון הרא"ש ואמאי ניזיל בתר בתרא. למאי דסלקא דעתין עתה דטעמא דמתניתין לפי שאינו יודע למי יתן לא מיירי אלא בדבר שאין בו סימן דאי יש בו סימן יטול ויכריז. אבל לטעמא דמפרש לקמן דההוא דנפל מיניה מייאש דמימר אמר מיכדי לא הוה בהדאי אלא הנך וכו' איכא למימר דמיירי אפילו בדבר שיש בו סימן. עד כאן.

    16 more comments on this page.

    Shita Mekubetzet on Bava Metzia 26a · Sefaria

    Penei Yehoshua

    בתוספות בד"ה דשתיך וא"ת וליקני ליה חצירו וי"ל דאין חצר קונה כו' וכן מוכח לקמן דתנן מצא בחנות עכ"ל. וכתב מהרש"ל דמוכח מהכא דס"ל להתוספות דבחצר לא שייך יאוש של"מ ודבריו מבוארים שכוונתו דאל"כ תקשי מאי ראיה מייתי מחנות דלמא הא דלא קנה חצירו לבעל החנות היינו משום דבשעת נפילה לחצר הוי יאוש של"מ ואם כן באיסורא אתא לידיה כמ"ש הרא"ש ע"ש ומהרש"א השיג על מהרש"ל וכתב דהתוס' לשיטתייהו דמתני' דחנות לקמן איירי ברוב עכו"ם וכן ההיא דלוקח מן התגר איירי נמי ברוב עכו"ם עכ"ל ע"ש באריכות ולענ"ד כ"ז דוחק גדול דא"א לומר כן דהא כולי פירקין לא איירי אלא מרוב ישראל מדפסיק ותני אלו חייב להכריז בדבר שיש בו סי' וכן מתני' דמצא אחר הגפה וכלי באשפה ובכה"ג איירי כולהו מתני' דפירקין ומ"ש התוספות לקמן דגרסינן אפילו צרורין אמימרא דר' אלעזר קאי דקאמר אפילו צרורין משכחת לדינא דמתני וע"ז כתבו התוספות דמשכחת לה נ"מ ברוב עכו"ם אבל עיקר מתני' ודאי לא איירי מזה וכ"ש הא דאמרינן לא שנו אלא בלוקח מן התגר א"א לומר דאיירי דוקא ברוב עכו"ם מטעמא דכתיבנא וא"כ דברי מהרש"ל במקומן אלא שהש"ך בסי' רס"ח השיג על מהרש"ל בע"א וכתב דכוונת התוספות לדייק אליבא דרבא דסבירא ליה יאוש של"מ הוי יאוש א"כ תקשי ליה מתני' דחנות אע"כ כסברת התוספות כאן וא"כ מדרבא נשמע לאביי דהא לא פליגי בהכי עכ"ל ע"ש:

    בגמרא ואמאי ליזול בתר בתרא ולפרש"י השוכר האחרון מיקרי בתרא וקשיא כיון דלפרש"י ותוספות כולהו בבי דמתני' מיירי בדשתיך א"כ דלמא ה"נ איירי בדשתיך וא"כ ודאי אין זה של השוכר האחרון אלא של בע"ה מימים קדמונים ואע"ג דבע"ה אין מתייאש מחפצו אף לימים רבים כמ"ש התוס' בד"ה בכותל ע"כ היינו היכא שדר בביתו אבל הכא שהשכירו לאחרים מסתמא כבר ביקש באותו שעה שיצא לו מהבית ולא מצאו ונתייאש מש"ה זכה המוצ' ואפשר דמה"ט גופא כתבו התוספ' לפ' בע"א דהבתרא היינו הבע"ה ואיירי מסתמא שדר עמהם וא"כ אפילו אי איירי בדשתיך לא מייאש אלא דממה שכ' בסוף דבריהם דאין ב"ה מתייאש כו' כיון שאין עכו"ם דרים עמו עכ"ל. משמע דבשעה שדרים עמו ודאי מייאש אלא שיש לתלות שהטמין אחר שכבר יצאו וא"כ הדרא קושיא לדוכתא דלוקמי בדשתיך וא"כ מטמון ישן הוא וכיון שהשכירו ודאי ביקש ולא מצא ושפיר זכה המוצא מדין יאוש וצ"ע ודו"ק:

    בתוספות בד״ה לשלשה בני אדם בפחות מג׳ לא מיקרי רוב כו׳ עכ״ל ועיין במהרש״א ואף שדבריו נראין מסבר' מ״מ כל כי האי לא הוי שתקי התוספת לפ' בהדיא והסמ״ע כתב בסימן ר״ס ס״ק י״א דכוונת התוספת דג׳ נכרים היינו עם הבע"ה ע״ש וזה דבר שאין הדעת סובלו כמו שהקשה שם הש"ך ע״ש והש"ך כתב דלענין מציאה סברי התוספת דלא הוי רובא בתרי לגבי חד משום דבעינן רובא דמינכר ע״ש. ולענ״ד א״א לומר כן שהרי משנה שלימה שנינו במס׳ מכשירין הובא בפרקין לעיל עיר שישראלים ועכו״ם גרים בה אם רוב עכו״ם וכו׳ וקתני סיפא מע״מ חייב להכריז אלמא דכל היכ׳ שיש יותר על מחצה עכו״ם אפילו א׳ תו לא חייב להכריז דאל״כ מאי רבותא דמע״מ וא״כ כיון דהתם אע״ג שיש הרבה בני אדם הוי רוב' בא' יותר מכ״ש בתרי לגבי חד דהוי רוב הנראה וניכר. והנלע״ד בכוונת התוספות משום דע״כ הא דקאמר שעשאו פונדיק לג׳ עכו״ם אין הטעם בזה דתלינן דמרוב עכו״ם נפל דא״כ לא ה״ל למימר הרי אלו שלו אלא יניח ה״ל למיתני כדדייק הש״ס לעיל בהדיא שאם בא הישראל ונתן סימן יחזיר לו דע״כ הכא אפילו בדבר שיש בו סימן איירי כמ״ש התוספת בד״ה וניזיל אלא ע״כ דהטעם שבע"ה גופא מייאש שסובר שרוב עכו״ם ימצאוהו וא״כ התוספת לשיטתייהו דמשמע מדבריהם לעיל דף כ"ד ד״ה בטמון דרשב״א גופ׳ לא קאמ׳ דהוי יאוש בעלי׳ ברוב עכו״ם אא״כ הוא מקום שרבים מצויין דאל״כ לא מהני רוב עכו״ם לענין יאוש בעלי׳ כ״כ שם להדי׳ וא״כ נתיישבו דבריה' כאן וכוונת' דכל זמן שלא השכירו לג׳ עכו״ם כא' אלא לשנים ודאי לא מיקרי מקום שרבים מצויין דבפחות מג׳ לא מיקרי רבים כדאמרינן בעלמא כמה רבים ג׳ ומ״ש לא מיקרי רוב היינו דהא בהא תלי׳ דכיון דלא מיקרו רבים לא הוי רוב לענין יאוש והוי של בע״ה אם נתן סימן אבל כיון שהם ג׳ ה״ל מקום שרבים מצויין דנתייאשו הבעלים ברוב עכו״ם כנ״ל ברור בכוונת התוספת בעז״ה ודו"ק:

    בד"ה אפילו תימא ג׳ ישראל מלתא דבר קפרא מפר' כו׳ עכ״ל נראה משום דגרס' התוספת במלת׳ דב״ק לא הי׳ גורסי' לג׳ ישראל אלא לג׳ בני אדם כדמשמע מלשונם בסוף ד״ה וניזיל וא״כ לא שייך שפיר ל׳ אפילו תימא לג׳ ישראל לכך מפרשי׳ דאינהו הוא דמפרשי' מלתא דב״ק אפילו ברוב ישראל וק״ל ועוד נראה דאזלי לשיטתייהו בדיבור הקודם דהא דקאמר לג׳ עכו״ם היינו דוקא שלשה וא״כ ר׳ מנשיא ור״נ תרוייהו אמלתא דב״ק קאי דר״מ מפ' לה בג׳ עכו״ם ור״נ מפ' אפילו בג׳ ישראלים משא״כ לפרש״י דג׳ עכו״ם דאמר ר״מ לאו דוקא אלא איידי דנקט ב״ק ג׳ נקט איהו נמי ג׳ א״כ ע״כ לא קאי לפ׳ מלתא דב״ק דא"כ ב״ק גופא אמאי נקט ג׳ בני אדם דהא בחד נכרי סגי אע״כ דפליג אב״ק וא״כ ר״נ נמי מלתא דנפשי׳ קאמ׳ ודוק:

    Penei Yehoshua on Bava Metzia 26a · Sefaria

    Chiddushei Rabbi Akiva Eiger

    גמרא חולקין פשיטא וכו' תמוה מאוד דמאי פשיטא הוא, הא אדרבה טעמא לא ידעי' דאמרינן חולקין ולא מהני תפיסת המוציא מספק כיון דליכא חזקת מר"ק, ואם נימא כיון דהוא בחור הכותל הבעלים מקרי מוחזקים וכמ"ש הרא"ש פ"ק גבי איבעי' דזרק בפתח זה ויוצא בפתח אחר דהפקירו הבעלים וזכו בו אחרים מוציאי' מידם ונותנים לבעה"ב, דכיון דליכא חזקת מר"ק זכה בו הבעה"ב מספק ונעשה הוא מר"ק, א"כ ממילא הכא מדינא להיות כולו של הבעה"ב, ומה"ט יש לע' ג"כ גבי מצא בגל כיון דבשעה שהיה בגל אף שלא זכו הבעלים מטעם חצר, מ"ה עכ"פ כיון דהוא מונח בחצירו והוא ספק אם הוא של אבותיו והוי שלו או אם הוא של אמורים ולא זכה מטעם חצר כיון דאין סופו להמצא, זוכה בתפיסתו לטעון שהוא של אבות ונעשה מר"ק, כמו באיבעי' דאין סופו להניח דאף דאנו דנין דלא מקרי קנין חצירו, מ"מ עכ"פ תפוס לזכות בו מספק, וצריך לדחוק דאין סופו להמצא גרע ואין בחצר זה שם תפיסה עליו, וצ"ל עכ"פ דינא דחלוקה קשה מאוד ומה פשיטות' הוא, שוב מצאתי בס' בית מאיר (סי' סג) באמצע חצאי עגולה, שעמד בזה ובאופן אחר דדלמא קמ"ל לאפוקי ממ"ד דתקפו כהן אין מוציאי' ע"ש, ופלא בעיני דמה שייך דתקפו כהן הכא דהא בליכא חזקת מר"ק לכ"ע תקפו כהן א"מ, ואי דמקרי מר"ק אמאי באמת לא יהיה כולה לבעל הכותל, וצ"ע:

    תד"ה דשתיך טפי ע' מהרש"ל ומהרש"א. ומצוה גדולה ליישב דברי מהרש"ל כי רבתה תמי' למאוד. דמה שייך למידק מתוס' מדהביאו ראי' מחנות, וכל מה שמפרש בכוונת הנ"י נפרש ג"כ בכוונת תוס'. ולענ"ד דודאי עיקר ראיית הנ"י רק מרוב נכרי' וכמ"ש המהרש"א וכמו דנראה בעליל במתני' דמצאו בחנות. כ' הנ"י בזה ב' פירושי', הא' מדלא קתני גם ברישא אם צרורין נוטל ומכריז מוכח דברישא בכל ענין היא שלו דמיירי בר"נ, והב' דבאמת אם צרורים קאי גם ארישא. ועל זה הקשה דלקני ליה חצירו לבעל החנות. ותי' דלאביי ניחא דהוי באיסורא אתיא לידיה. ולרבא צ"ל דהוי חצר שאינו משתמר, א"כ דברי הנ"י סותרים מיני' ובי', דא"כ מה הביא במשנתינו לראיה מצא בחנות דדבר דאין סופו להמצא אין קונה. א"ו דדבריו דלקמן במתני' דמצא בחנות קאי לפי פי' הב'. דאם צרורים קאי גם ארישא ומיירי ברוב ישראל, ומש"ה שפיר מתרץ באיסורא אתיא לידיה, והכא במתני' ראייתם לפי פי' הא'. דע"כ רישא מיירי בר"נ. אולם צריך להבין דלכאורה מר"נ ליכא הוכחא כלל דאיך שייך דיקנה לו חצירו, הא גם אם שלו נפל הוא מייאש. דבשלמא בר"י קשה דיקנה חצירו, דאם יהיה הדין דקנה חצירו ממילא כל המוצא יחזירנו לו דהא ידע דשל חנוני הוא דקנה לו חצירו, וא"כ אין הבעל חנוני מייאש, אבל בר"נ הא מייאש, שמא נכרי יטלנו. ודוחק לומר דהוכחה לפי אוקימתא דלעיל דמתני' דמכשירים בטמון. דרשב"א ורבנן פליגי בתרתי. א"כ י"ל דקיי"ל כרשב"א בר"נ רק לענין תלי'. אבל לא לענין יאוש, או דקיי"ל ג"כ דהוי יאוש מטעם דאם המיעוט ימצאנו יתלו בנכרי, וא"כ הכא דהמוצא א"י לתלות בנכרי דהא מ"מ קנה לו חצירו מש"ה אין החנוני מתייאש מהא חשש דנכרי ימצאו לבד, דהא לפמ"ש לעיל מדפריך ר"י למר שמואל תרתי מוכח לל"ב, א"כ משמע דעיקר כלישנא ב'. אולם לכאורה תמוה מאד דאם קיימי' השתא לל"ב א"כ בפשוטו אזלא קושיית המהרש"א על המהרש"ל דהא לל"ב לאו מדין תליי' אתינן עלה דכבר כתבנו לעיל דללישנא בתרא נוכל לומר דגם לרשב"א אין תולים ולא פליגי רק בסברת יאוש דהא דסבר רשב"א בר"נ ה"א שלו היא רק מטעם יאוש. וא"כ מה הועיל המהרש"א בכוונת תוס' אמרינן בר"נ דלא באיסורא אתי לידי'. כיון דבר"נ ה"א שלו הוא רק מטעם יאוש גם בר"נ שייך באיסורא אתי לידיה, ושפיר הוכיח המהרש"ל דתוס' לא סברו דבחצר שייך דבאיסורא אתי לידיה אף אם איירי בר"נ, ונוכל ליישב דהא ודאי מדאורייתא בר"נ תולי' בנכרי דהא חזינן בכל התורה דאזלינן בתר רוב, רק דחכמים תקנו היכא דאיכא לברורי לא אזלי' בתר רוב, וא"כ בא"ב סי' דליכא לברורי הניחו חכמים גם כן על היסוד דאורייתא דתולי' בנכרי, וא"כ אף לפי התי' ראשון של הנ"י דמדלא קתני ג"כ ברישא ואם צרורים מוכח דאיירי בר"נ ואפילו בצרורים ה"א שלו. אבל בודאי מתני' איירי ג"כ בדבר שא"ב סי' דבהא ליכא לברורי ותולי' בנכרי, ושפיר כתב המהרש"א דאיירי בר"נ, וראיית התוס' מדבר שא"ב סי' דלהוי לבעל החנות דאז ל"ש באיסורא אתי לידי', וא"ל דמ"מ (מה) קשה דיקנה לו חצירו (הא) מתייאש ואי דהוי ישל"מ, זהו אינו דדוקא לענין שיצא מרשות ע"י יאוש בזה אמרי' ישל"מ לא הוי יאוש, אבל לענין קנין חצירו של"מ מטעם דזכין לאדם שלא בפניו, הא אלו הוי ידוע ג"כ לא היה חצירו קונה לו כיון דהוי יאוש, בכה"ג י"ל דאין חצירו קונה לו של"מ, היכא דאלו הי' מדעת לא היה קונה לו. גם של"מ אינו קונה ולזה צ"ל דהנ"י לשיטתיה דס"ל לעיל גבי כופר' דהיאוש אינו מועיל בדבר שברשותו או בחצירו, וא"כ אלו היה מדעתו היה חצירו קונה לו דמה דמתייאש החנוני אינו מגרע דהא יאוש אינו מועיל בחצירו דאך דאפשר לחלק דדוקא בדבר שהוא שלו מכבר בזה אין היאוש מועיל אם הוא בחצירו, אבל מ"מ אין חצירו קונה לו בדבר שהוא מתייאש, מ"מ אין הכרח לזה די"ל בפשוטו דיאוש מועיל רק בדבר שאין מונח ברשותו. אבל במונח בחצירו זוכה לו חצירו שלא יועיל היאוש לאפקועי מרשותו, לזה שפיר הקשה הנ"י דלקני לי' חצירו של"מ וכ"ז הנ"י לשיטתי'. אבל לשיטת תוס' דס"ל בסוגיא ד"ה בכותל חדש ובד"ה וניזל בתר בתרא דהיאוש מהני בדבר שבחצרו ממילא ליכא קושי' מר"נ דליקני לי' חצירו, דהא כיון דמדעת לא קנה לו חצירו ה"נ לא קנה לו של"מ, וע"כ ראיה מר"י ושפיר מוכח דהתוס' לא ס"ל כנ"י דבחצירו שייך סברת דבאיסורא אתי לידיה. ומיושבים היטב דברי המהרש"ל בעזה"י: עוד בדרך אחר נראה ליישב דברי המהרש"ל דלכאורה דברי המהרש"א בכוונת הנ"י אינן מספיקים לסתירת דברי הנ"י דנהי דליכא קושיא על הוכחת הנ"י ממה שתי' לקמן בעצמו דהוי באיסורא אתי לידי', די"ל דקאי לפי' הא' דרישא מיירי בר"נ, מ"מ עדיין קשה במה דמתרץ הנ"י בעצמו לקמן אף לרבא דהוי חצר שאינם משתמרת ממילא אזדא ראיה דחנות, וצ"ל דהראיית הנ"י דיקשה לפ"מ דהוכיח ר' אבא לעיל (דף י"א ע"א) ממתני' דעישור שאני עתיד למוד דחצר שאינה משתמרת קונה דלדידיה יקשה מתני' דחנות דלקני לי' חצירו, אע"כ דאין סופו להמצא אינו קונה, בזה מיושבים ג"כ סתירת דברי הנ"י לקמן דתחלה מתרץ באיסורא אתי לידיה ואח"כ כ' דגם לרבא ניחא דהוי חצר שאינו משתמר, וקשה למאי הוצרך לסברת באיסורא אתי לידיה הא בסברא דאינו משתמר לחוד מספיק בין לאביי בין לרבא, ולפי הנ"ל ניחא דאינו משתמר לחוד אינו מספיק דמ"מ יקשה לר' אבא דס"ל דחצר שאינו משתמר ג"כ קונה, לזה הוכרח לומר דלאביי ניחא מטעם דבאיסורי אתי לידיה. א"כ י"ל דר' אבא סבר כאביי ורבא מוכרח דטעם שאינו משתמר עיקר וס"ל באמת דלא כר' אבא, ולפ"ז מיושבים היטב דברי מהרש"ל, והיינו דס"ל למהרש"ל דזה בודאי סברא פשוטא דחנות מקרי אינו משתמר לגבי אבידה זו כדכתבו התוס' לעיל והרא"ש בעצמו, וע"כ ראיית התוס' משום דיקשה עכ"פ לר' אבא, ולזה הוכיח המהרש"ל דתוס' לא ס"ל כהנ"י דאם איתא דתוס' ס"ל כנ"י, וראייתם יהא מר' אלעזר לקמן דאמר אפילו צרורים והיינו בר"נ דיקשה אטו גברא אגברא קרמית, דהא י"ל דסבר כהלכתא דחצר שאינו משתמר אינו קונה. ור"א דס"ל דקונה י"ל דמוקי מתני' בר"י, אע"כ דתוס' לא ס"ל כנ"י וקושייתם אף מרישא, ושפיר הקשו עכ"פ לר"א, בשלמא הנ"י מביא שפיר ראי' מחנות, והיינו הנ"י בפי' א' דייק כן מלישנא דמתני' דמיירי בר"נ מדלא קתני ברישא דאם צרורים. וכיון דמוכח כן מגופא דמתניתין שפיר יקשה לר' אבא ממתני'. אבל התוס' לא הוכיחו כן ממתני' אלא גורסים בדברי ר"א, וא"כ הי' מקום לומר דר' אבא דסבר חצר שאינו משתמר קונה מוקי מתני' דחנות בר"י. ושלא כר"א א"ו דתוס' לא ס"ל כנ"י. וגם זה נכון בעזה"י. ובזה מיושב ג"כ מה שדחו אחרונים לראיית המהרש"ל די"ל דהוכחת תוס' אזלי לרבא דלדידי' הוי בהיתר אתי לידי', ולדברינו ניחא כנ"ל, דעדיין יקשה הא י"ל דרבא ס"ל כהלכתא דחצר שאינו משתמר אינו קונה, ור"א ס"ל כהלכתא כאביי דיאוש של"מ לא הוי יאוש אלא ודאי כהוכחת המהרש"ל: אמנם בזה שפיר יש לקיים דברי האחרוני'. די"ל דראיית תוס' הוא לרבא, והיינו די"ל דתוס' ס"ל דמשמע לעיל (דף י"א ע"ב) דמדאמר רבא לעיל שפיר עביד דלא קבל, משמע דרבא בא לחזק ראיית ר"א ממתני'. וא"כ שפיר הקשו לרבא דהא ס"ל דישל"מ הוי יאוש. וגם ס"ל דחצר שאינו משתמר קונה, והנ"י דמתרץ לרבא דאינו משתמר אינו קונה, צריך לדחוק דמה דאמר רבא שפיר עביד דלא קבל, היינו דלא קבל להך תירוץ דמטלטלין אג"ק הקנה לו, אבל מ"מ י"ל דליכא ראיה ממתני', וכדר"פ דעת אחרת מקנה אותו שאני, אבל מ"מ בכוונת תוס' י"ל הכי ואזדי ראיית מהרש"ל: ואולם כל מה שנאמר לדחות ראיי' מהרש"ל היינו לענין ראיית תוס' מחנות, אבל מ"מ שפיר מוכח דתוס' לא סבירא ליה כהנ"י מהראייה הב' מההוא דלוקח מן התגר, דבזה ליתא למ"ש המהרש"א דראי' מר"נ, דדבריו תמוהים דהא קתני שם אם צרורים נוטל ומכריז, וא"כ ע"כ לא מיירי בר"נ. דהא בין לאוקימתא דלעיל בטמון ובין לאוקימתא דיניח, ועכ"פ ס"ל לסתם מתניתין דמכשירין בר"נ ליכא חיוב הכרזה, ומסתמא סתמא דהכא לא פליגי, וכמ"ש לעיל בפירכת הש"ס והא ל"י דנפל, וגם דחיות האחרונים דראיית תוס' לרבא ג"כ ליתא דהא התם בתחילה כ"ז שלא שהה כדי לערב עם פירות אחרים. או למכור לאחרי' אין הבעלים מתייאשים כמ"ש תוס' לקמן ד"ה בלוקח מן התגר. וא"כ גם לרבא הוי באיסורא אתי לידי'. וזהו תמוהים לי לדברי הרא"ש דהקשה ג"כ במתני' דמצא בגל דלקני לו חצירו, ותי' דאין סופו להמצא, ומביא ראיה מההוא דלוקח מן התגר, ואח"כ כתב לעיל דמה שנשאר טמון מן האמוריים לא היה לאותו הקרקע לחלקו, ונ"ל מבואר דהרי"ף ע"כ ס"ל כהנ"י דבחצירו שייך ג"כ באיסורא אתי לידיה, וגם לרבא ניחא הכא דהא מתחילה כשנפל הקרקע לחלקו לא היה יאוש רק אחר שעמד והוי גם לרבא באיסורא אתי לידי', אלא דמתחילה היה ס"ל להרא"ש דהוא של אמוריים ממש, ואם כן מה ראיה הביא מהלוקח מן התגר דהא מיירי התם בר"י דהוי באיסורא אתי לידי' ואף לרבא וכנ"ל, וצ"ל דהרא"ש לא סבר כסברת תוס' דלקמן אלא דס"ל דלאלתר מיד מתייאשו הבעלים. וא"כ ראיית הרא"ש דיקשה לרבא ממתני' דהלוקח מן התגר, אבל עכ"פ תוס' לשיטתייהו דס"ל לקמן דלא מתייאשו עד ששהה ביד התגר וא"כ הביאו ראיה מלוקח מן התגר, מוכח בבירור דלא ס"ל כהנ"י וכדברי מהרש"ל, והנה אף שטרחנו ליישב כוונת הנ"י בראייתו מחנות עוד לא זכינו לעמוד על עומק דעתו במה דהקשה לקמן במתני' דחנות דלקני ליה חצירו, הא כבר תי' לעיל דאין סופו להמצא לא קנה, דהא אף דלפ"מ דקאי הנ"י לפי' הב' דהם צרורים קאי גם ארישא ליתא לראיה דחנות, מ"מ י"ל דהנ"י בא לומר דלפי פי' הב' ליתא לראיה שקיימי' דאין סופו להמצא אינו קונה, דהא באמת מ"מ מוכח דין זה ממה דמצא בגל אינו קונה חצירו ואם כן ממילא בחנות ניחא, ובדברי הרא"ש יש מקום מרווח לפ' דאף דכ' כאן במתני' דמצא בגל דאין סופו להמצא אינו קונה ומביא ראיה מלוקח מן התגר. ואעפ"כ לקמן גבי חנות הקשה דליקני לי' חצירו. די"ל דדוקא גבי לוקח מן התגר דברישא דמיירי באין צרורים בזה מקרי אין סופו להמצא דמעות בלא צרור הוא דבר קטן. אבל לקמן דקאי על דברי ר"א דאמר אפי' צרורים ס"ל להרא"ש סופו להמצא. ומרווחא בזה המשך דברי הרא"ש דלקמן דתחילה הביא דברי ר"א ואפילו צרורים ומשום דינו דמייאש דמימר אמר מכדי הנהו כו' אמרי' קמייהו ולא אהדרו לי. ואח"כ כ' וחצירו לא קנתה. והוא תמוה דאיך תליא זה בדברי ר"א אפילו צרורים. הלא גם במתני' קשה דלקני חצירו דהא להרא"ש גם דברי ר"א בר"י. ולפי הנ"ל ניחא די"ל דבמתני' מיירי בלא צרורים והוי אין סופו להמצא. לזה הקשו רק על ר"א דאמר ואפי' צרורים והוי סופו להמצא. אבל בדברי הנ"י דמתרץ דבאיסורא אתי לידיה ע"כ דקאי לפי הפי' הב' דרישא לא מיירי בצרורים. ושפיר י"ל דהוי אין סופו להמצא. וביותר דהא הנ"י ע"כ ס"ל דגם בצרורים אין סופו להמצא. דהרי בררנו דראייתו ממצא בחנות הוא לפי' הא' דרישא מיירי אפי' בצרורים ובר"נ וצ"ע: וגם בדברי הרא"ש עדיין לא נחה דעתי. דנראה דאף דלבתר דהביא דברי ר"א שאמר אפי' בצרורים כ' וחצירו לא קנתה. מ"מ נראה ע"כ דקושייתם הוא רק ממתני' והיינו דהא הרא"ש ס"ל כהנ"י דבחצירו שייך ג"כ באסורא אתי לידי'. ומה דהקשה גבי חנות דלקני חצירו. ע"כ היינו דיקשה לרבא ממתני' ואם נימא דהקושי' על מימרא דר"א אפי' צרורים וגם לרבא הוי באיסורא אתי לידיה. הא היאוש מתחיל רק מעידנא דאמר קמייהו. וא"כ בתחילה כשנפל מיניה לא הוי יאוש דאף דאלו ידע דנפל עדיין לא הוי מייאש. וגם דלמא ר"א ס"ל כהלכתא כאביי. אע"כ דהוא קושי' בפ"ע על מתני'. וא"כ גם להרא"ש יקשה הא כבר הוכח מלוקח מתגר דאין סופו להמצא אינו קונה. והנה אחר שבארנו דהאמת עם מהרש"ל דהתוס' לא ס"ל כהנ"י. לכאורה קשה טובא דלשיטתו יקשה סיפא דמתני' דמחציו ולחוץ הוא שלו דיקנה לבעה"ב חצר. וכאשר הקשה הנ"י. ותי' לשיטתו דבחצר שייך ג"כ באיסורא אתי לידי'. וא"כ לשיטת תוס' דלא ס"ל כהנ"י הקושיא במקומה עומדת. ומה שתי' הרבה הראשונים דהוי חצר שאינו משתמר כמו שהובא בשיטה מקובצת. גם זה אינו מספיק למה שביארנו דקושית תוס' בחנות לר' אבא, וא"כ עדיין לר' אבא דס"ל חצר שאינו משתמר קונה. יקשה ממתני' דמחציו ולחוץ ודוחק לומר דגם בחור הוי אין סופו להמצא. דהרי הנ"י תי' על מצא בגל דאין סופו להמצא. ותיכף תכ"ד הקשה מחציו ולחוץ דלקני חצירו והיינו ע"כ בחור מקרי סופה להמצא. ולזה עלה בדעתי דרך חדש. והיינו דלכאורה צריכים להסביר עיקר סברת הנ"י בחצר שייך באיסורא אתי לידי' אמאי לא נימא דעד היאוש לא רצה דלקני לי' חצירו דאין לו זכות בזה. ואחר יאוש יתחיל קנין חצירו כמו דאמרי' בעלמא דהתירא ניחא ליה דיקנה. דאיסורא לא ניחא ליה דיקנה, וצ"ל כיון דהחיוב מוטל עליו להגביה האבידה וליטול מדין השבה. וא"כ בע"כ צריך להתרצות שיזכה לו חצירו שיהיה בידו חיוב השבה. ואף דמצינו דאפי' בגט דמקני לה בע"כ. מ"מ בידה לומר שלא יזכה לה חצירה. דשאני התם דאין החיוב עליה ליטול הגט. אם בידה לברוח רשות בידה. אלא דאם הבעל חזק כחו ממנה ומכניס הגט לידה בע"כ מגורשת. מש"ה רשות בידה לומר אין רצוני שיהא חצירי שלוחי. אבל באבידה דאסור להתעצם ומוטל עליו ליטלו גם בחצר נעשה ידו בע"כ. ואולם לכאורה כ"ז בכופר' דהוי סי' מקום וכן בכותל בחציו מלחוץ. אבל במ"ש הנ"י ג"כ במצא בחנות וקאי שם באותו צד דברישא מיירי באין צרורים וכנ"ל לכאורה ל"ש כן. דבפשיטות נראה דבמוצא דבר שא"ב סי' אף בעוד דלא ידעו הבעלים דנפל וליכא יאוש. מ"מ אין עליו חיוב ליטלו כיון דאלו ידעו הבעלים היו מתייאשים אין עליו חיוב השבת אבידה. דאף דסברת תוס' לעיל גבי ספק הנוח מבואר דס"ל דאפי' בדבר שא"ב סי' ונטלה נעשה עליו שומר אבידה ומחויב בהשבה. וכן מוכח בשיטות הרמב"ן כפי סברתו ביסוד באיסורא אתי לידי' וכנ"ל. מ"מ היינו דוקא דנטלו כבר. אבל אינו מחויב ליטלו. וא"כ במצא בחנות דמיירי בא"ב סי' יקשה כנ"ל. ואימא דחצר אינו זוכה לו עד שנתייאש. ובהכרח צ"ל דהנ"י ס"ל להדין דא"ב סי' כ"ז שלא נתייאשו הבעלים חיוב עליו ליטול האבידה. וא"כ י"ל דגם תוס' ס"ל כהנ"י ביסוד באיסורא אתו לידיה גבי חצר. אלא דבזה חולקים על הנ"י וס"ל דבר שא"ב סי' אינו חיוב על המוצא ליטול. או אף אם ס"ל בזה כהנ"י. י"ל דדוקא היכא דשייך ביה טב"ע דאפשר שיחזיר להבעלים ע"י טב"ע בזה אף דהבעלים מתייאשים דסוברים שלא ימצא עדים כיון דא"ב סי'. וכמ"ש תוס' לקמן. מ"מ מוטל על המוצא חיוב השבה. אבל במעות וככרות וכדומה דכתבו תוס' לעיל גבי כלי אנפוריא דדברים אלו ל"ש טב"ע. בזה. י"ל דאין עליו חווב כלל ליטול ולהגבי' [ולפ"ז אפשר לומר דין חדש. דהיינו מה שכתבו דבספק הנוח גם מיד לא יחזיר דכבר נתחייב בהשבה היינו דוקא בגוזלות וכדומה דיש בו שייכות טב"ע. אבל בדבר שאין בו ענין טב"ע דלא אפשר שיחזיר לבעלים אין עליו חיוב שמירה בנוטלו. וצ"ע לדינא]. וא"כ שפיר הוכיחו תוס' ממצא בחנות דבמעות דליכא טב"ע ל"ש באיסורא אתי לידי' גבי חצר. אבל במחציו ולחוץ דיש בו סי' מקום גם תוס' סברי כהנ"י דבחצר הוי באיסורא אתי לידי'. ולרבה דס"ל מקום לא הוי סי' י"ל דבחציו ולחוץ הטעם דהוי חצר שאינו משתמר. ור' אבא ס"ל כרבא דמקום הוי סי'. כך היה נראה לכאורה לנכון. ואולם לבי מהסס בזה. דא"כ האיך הביא ראיה מההוא דלוקח מן התגר. הא התם שפיר שייך השבה. ולגודל הקושיא הוכרחנו ללחוץ ולדחוק דתוס' ס"ל גם גבי חור דהוי אין סופו להמצא, ודוק. כי נכונים דברים האלו. ואקוה שכוונתי לדעת הזכאי:

    תד"ה לג' עובדי כוכבים מזלות ע' מהרש"א ועדיין יש להקשות דהא הבעה"ב מתייאש כיון דהדרי' עמו עובדי כוכבים ומזלות וסובר שהם מצאוהו, ולומר דבעה"ב תולה דהוא ימצאהו ואינו מתייאש, וכ"כ בשיטה מקובצת בשם גליון תוס', זהו נסתר ממה שהקשה תוס' דלמה לי' ג' ישראלים בב' סגי דהבע"ה מתייאש, הרי מבואר דס"ל דהבעלים מתייאשים, וא"כ כי היכי דהקשו תוס' על ישראל דבב' סגי ה"נ תקשי על עובדי כוכבים ומזלות דבב' סגי, ובפ"י כ' דכוונת תוס' דלא מיירי הכא לענין לתלות, אלא אף היכא דידע דמישראל נפל ומטעם יאוש אתינן עלי', ומש"ה ב' עובדי כוכבים ומזלות לא מהני כמ"ש תוס' לעיל בההוא דטמון דלא מייאש רק במקום שרבים מצויי' שם, ובסגנון זה כ' הפ"י לעיל בתוס' ד"ה בטמון, ותוכן דבריו שם דמה דלא העמידו תוס' קושיית' על המקשן דלוקי באין רבים מצויין, די"ל דלס"ד טעמא דמתני' דמכשירין דבר"נ הוא שלו היינו אף בראה דמישראל נפל כדמוכח מדיוקא דמע"מ ובבא בר"י וע"כ הטעם משום יאוש, א"כ מוכח דמצא במקום שרבים מצויי', ע"ש, סותם דבריו בפשיטות דבר"נ לא הוי יאוש אלא במקום שרבים מצוי' שם. ואני בעניי לא ידעתי מנין לו זה בכוונת תוס' כיון דאיכא במקום זה ר"נ הוי יאוש אף דאינו סרטיא ופלטיא מעבר לרבים, אלא דדוקא בר"י דיאוש משום אינשי דלא מעלו בזה בעי מקום מעבר לרבים דנמצאים בתוכם אינשי דלא מעלו, (אבל בעלמא דל"ש תוך מיעוט אנשים שנמצאו אינשי דלא מעלו) אבל לענין ר"נ אין לחלק, ולזה העיקר כדברי מהרש"א, ומה שהקשו דבב' עובדי כוכבים ומזלות ליסגי מדין יאוש, יפה תי' לי הבחורים יחיו די"ל דבעי לאוקמי אף בסתם אבידה היכא דחשש דל"י דנפל מיני' והוי ישל"מ משא"כ באוקימת' דר"י דרק מדין יאוש הוא, וע"כ איירי במדעת, שפיר הקשו תוס' דבתרי סגי, אולם לפי מה שכתבנו לעיל אינו מספיק, דמ"מ בב' עובדי כוכבים ומזלות הוי ס"ס, ס' מעובדי כוכבים ומזלות, את"ל מבעה"ב דלמא ידע והוי יאוש וכנ"ל, והנה בעיקר קושיא תוס' דבב' ישראל עם הבעה"ב הוי ג', נראה דאין כוונתם דהוי ממש כמו דינא של רב נחמן בג' ישראלים דה"נ הכא דבזה ודאי יש חילוק, דהתם בב' פרוטות חייב להחזיר משום דאמרי' או דכולהו הוי שותפים או דאינם שותפים כלל ול"ח לאינו מצוי' דב' מהם יהיו שותפים כמ"ש תוס' לקמן, וזה שייך בשיירא של ג' דאמרי' או דכולהו שייכי' יחד בחברת א' או לא, משא"כ בבעה"ב שעשה פונדק לב' שפיר יש החשש שמא הב' אורחי' הם השותפים להדדי דאין להם שייכות עם הבעה"ב לומר דמסתמא כולם שותפים, אלא דקושי' תוס' כיון דלפי אוקימת' דעשו פונדק לג' ישראלים ע"כ דלא מיירי בג' פרוטות וכיון דממילא לאו בכל גוונא מיירי למאי הלכתא נקט לג', לוקי בעשאו פונדק לב' ובפרוטה א', ולפ"ז קושיית התוס' רק דלל"ק דרבא יקשה דלוקי ר"נ בב' ישראלים, אבל ללישנא בתרא דרבא דס"ל אליבא דר"נ דאפי' בב' חייב להחזיר דאחולי אחיל, וע"כ דינא דר"נ משכחת בפרוטה א' והטעם דאינו מצוי שימחלו ב' לא', כמ"ש בשיטה מקובצת, א"כ ליתא לקושי' תוס' דהכא החשש שב' האורחי' ישראלים הוי שותפים ואחולי אחלי חד לחברי' א"כ גם בפרוטה א' חייב להחזיר, אע"כ דקושי' תוס' דלל"ק דרבא אליבא דר"נ יקשה דלמא מוקי ר"נ בג' ישראלי' בב' סגי דהיינו בפרוטה א' ודוק:

    Chiddushei Rabbi Akiva Eiger on Bava Metzia 26a · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Bava Metzia, daf 26, Amud Aleph, about 222 words in 14 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 14 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 12 words

      Opens “דשתיך טפי.…”

    2. Segment 210 words

      Opens “בכותל חדש, מחציו ולחוץ שלו, מחציו ולפנים…”

    3. Segment 39 words

      Opens “אמר רב אשי: סכינא בתר קתא, וכיסא…”

      Named: רב אשי.

    4. Segment 427 words

      Opens “ואלא מתני' דקתני: מחציו ולחוץ שלו, מחציו…”

    5. Segment 518 words

      Opens “תנא: אם היה כותל ממולא מהן חולקין.…”

    6. Segment 615 words

      Opens “אם היה משכירו לאחרים, אפילו (מצא) בתוך…”

    7. Segment 713 words

      Opens “מי לא תנן: מעות שנמצאו לפני סוחרי…”

    8. Segment 89 words

      Opens “ובירושלים, בשאר ימות השנה חולין. בשעת הרגל…”

    9. Segment 930 words

      Opens “ואמר ר' שמעיה בר זעירא: מאי טעמא?…”

    10. Segment 1011 words

      Opens “אמר ריש לקיש משום בר קפרא: כגון…”

    11. Segment 119 words

      Opens “שמע מינה הלכה כר"ש בן אלעזר אפי'…”

    12. Segment 1212 words

      Opens “אלא אמר רב מנשיא בר יעקב: כגון…”

      Named: רב מנשיא בר יעקב.

    13. Segment 1348 words

      Opens “רב נחמן אמר רבה בר אבוה: אפי'…”

      Named: רב נחמן, רבה.

    14. Segment 149 words

      Opens “ואזדא רב נחמן לטעמיה, דאמר רב נחמן:…”

      Named: רב נחמן.

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Bava Metzia 26a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026