Talmud Builders

    Bava Metzia 15b

    Back to index

    English translation — Bava Metzia 15b

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1of the field that reaches one’s shoulders, i.e., the produce that grew due to the improvements made by the purchaser is almost fully grown and ripened, and it can soon be harvested and carried upon one’s shoulders. At that point, the produce is considered independent of the land and is therefore not collected by the creditor unless he pays for the expenses. And there, in Shmuel’s statement that the creditor collects the enhancement without paying compensation, the reference is to enhancement that does not reach one’s shoulders, i.e., whose growth is not almost complete. At that point, the produce is considered to be part of the land.

    2The Gemara asks: But there were daily incidents of this type, and Shmuel would collect payment from buyers even for enhancement that reaches one’s shoulders, without requiring the creditors to compensate them for their expenses.

    3The Gemara answers that this is not difficult; these instances when Shmuel did not require the creditor to compensate the purchaser were cases where the creditor was owed by the debtor the same amount of money as the value of the land and the enhancement. That baraita , which states that the creditor must compensate the purchaser for the enhancement, is referring to a case where he was owed by the debtor only the same amount of money as the value of the land, without the enhancement, as in this case the creditor gives the buyer the value of his enhancement to the land and thereby dismisses from the buyer any claim to the land.

    4The Gemara asks: This works out well according to the one who says that even if the purchaser has money, he is unable to dismiss the creditor from his claim to the land by paying its value. But according to the one who says that when the purchaser has money he can dismiss the creditor by paying the value of the land, let the purchaser say to him: If I had money, I would have dismissed you from the entire plot of land. Now that I do not have enough money to pay off the entire debt, give me at least a se’a of land from the land that you wish to repossess, which is the amount of my enhancement.

    5The Gemara answers: Here we are dealing with a case where the debtor, who sold this land to the purchaser, set aside his land as designated repayment [ apoteiki ] for the debt, as he said to the creditor: You will be repaid only from this piece of land. Consequently, the buyer cannot dismiss the creditor from any part of the land, even though he enhanced its value.

    6§ In a case where one who bought a field from a robber recognized that it was not the seller’s, i.e., he knew that it was stolen property, but he purchased it nevertheless, when the true owner repossesses the field Rav says that the purchaser has the right to be reimbursed for the money that he paid for the field, but he does not have the right to be reimbursed for the enhancement of the field in his possession. And Shmuel says that he does not have the right to be reimbursed even for the money he paid for the field, as he knew that the sale was invalid.

    7The Gemara asks: With regard to what principle do Rav and Shmuel disagree? The Gemara answers: Rav holds that such a person knows that the sale is invalid and that he does not have the right to the land, and therefore he clearly resolved to give the money to the seller as a deposit. The Gemara asks: But if that is his objective, let him say to the seller explicitly that he is giving him the money as a deposit. The Gemara answers: The purchaser thought that the seller would not accept it as a deposit, and therefore he gave it to him in this fashion so that he would hold it for him in the interim.

    8And Shmuel holds that such a person knows that he does not have the right to the land, and therefore he clearly resolved to give the money to the seller as a gift. The Gemara asks: But if so, let him say to the seller that he is giving him the money as a gift. The Gemara answers: If he would say so explicitly, the matter would be embarrassing for the seller. Therefore, the purchaser used this ploy in order to give a gift to the seller.

    9The Gemara asks: But didn’t Rav and Shmuel already disagree about this principle one time? As it was stated concerning one who betroths his sister: Rav says: The money he gave for the betrothal is returned, since the betrothal does not take effect; and Shmuel says: This money is a gift, meaning that he wished to give a gift to his sister and he did so in this manner. Rav says: The money must be returned since a person knows that betrothal does not take effect with his sister, and he decided to give the money to her for the purpose of a deposit. The Gemara raises a difficulty: And let him explicitly say to her that he is giving her the money for the purpose of a deposit. The Gemara answers: He thought she would not accept it from him.

    10And Shmuel says: The money is considered to be a gift because a person knows that betrothal does not take effect with his sister, and he decided to give the money to her for the purpose of a gift. The Gemara again raises a difficulty: And let him explicitly say to her that he is giving it to her for the purpose of a gift. The Gemara answers: He thought the matter would be embarrassing to her and she would refuse to accept the money. He therefore attempted to give it her by an alternative method.

    11The Gemara explains: It is necessary to present the disagreement in both instances because if it were stated only with regard to that case, of buying property from a robber, one might have reasoned that it is specifically in that case that Rav says that the money returns to the purchaser, as people do not tend to give gifts to non-relatives, and therefore it is clear that the purchaser intended for the money to be a deposit. But with regard to the case of one who betroths his sister, one might say that Rav concedes to Shmuel that the money was given as a gift. It is therefore necessary to present Rav’s opinion in both cases.

    12And conversely, if the disagreement were stated only in that case, i.e., betrothal of one’s sister, one might have reasoned that it is only in that case that Shmuel says the money is a gift, but in this case, where the purchaser is a non-relative, one might say that Shmuel concedes to Rav that the money is a deposit. It is therefore necessary to present the disagreement in both instances.

    13The Gemara asks: Both according to Rav, who says that the money is a deposit, and according to Shmuel, who says that the money is a gift, when this purchaser takes possession of the land despite knowing that his acquisition is invalid, with what justification does he take possession of the land, and how does he justify consuming its produce?

    14The Gemara answers that the purchaser reasons: I will take possession of the land, and work it, and consume the produce that is in it, just as the seller would have done. And when the owner of the land comes and claims it, the money that I paid for it will be designated for a different purpose. According to Rav, who says that the money is a deposit, it will be a deposit, and according to Shmuel, who says that the money is a gift, it will be a gift.

    15Rava said: With regard to the aforementioned halakhic disputes, the halakha is that in a case where one bought a field and it turned out to be stolen, the purchaser has the right to demand that the seller return the money he paid for the land, and he also has the right to demand that the seller compensate him for the value of the enhancement, in accordance with the opinion of Rav. And this is the halakha even if the seller did not explicitly obligate himself to compensate him for the enhancement. But if the purchaser recognized that the field was not the seller’s and he purchased it anyway, he has the right to demand that the seller return the money he paid for the land, but he does not have the right to demand compensation for the enhancement, in accordance with the opinion of Rav.

    16Rava issued another ruling with regard to a dispute cited above: Omission of the guarantee of the sale from the document is a scribal error. This is the halakha both with regard to promissory notes and with regard to deeds of buying and selling, i.e., deeds of sale.

    17§ Shmuel asked Rav: If one robbed another of a field and sold it, and then purchased it from the original owner, what is the halakha ? Can the robber now repossess the field from the person to whom he sold it before he legally owned it? Rav said to him: No, he cannot. What did the first person, the robber, sell to the second person, the purchaser, when he sold him the field? He sold him any rights to the field that will come into his possession. Consequently, the rights that the robber has now acquired are transferred to the purchaser.

    18The Gemara asks: What is the reason that the robber would buy the land he had already sold in order to retroactively uphold the sale? Mar Zutra said: It is preferable for him not to be called a robber by the purchaser when the original owner demands he return the field. Rav Ashi said: It is preferable for him to maintain his reliability, i.e., to be considered an honest person.

    19The Gemara asks: What is the practical difference between these two opinions? The Gemara answers: The practical difference between them is in a case where the purchaser died. According to the one who says that the robber bought it because it is preferable for him not to be called a robber,

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    המגיע לכתפיםקרוב ליקצר אלא שעדיין צריכין לקרקע הוי להו כפירות גמורין ואין בעל חוב גובה אותו בלא יציאה:

    והא מעשים בכל יוםדיני טורפי מקח באין לפני שמואל ומגבי לבעל חוב כל השבח עם הקרקע ואפילו מגיע לכתפים כל זמן שצריכין לקרקע:

    האדקתני נוטל יציאה מבעל חוב דלא מסיק ביה בעל חוב במוכר שיעור ארעא ושבחא הלכך יהיב בעל חוב ללוקח שבחיה ומסליק ליה והאי דנקט למלתיה בלשון יציאה ולא תנא נוטל כנגד החוב מבעל הקרקע והמותר מבע"ח לאשמועינן היא גופא אתא דהיכא דיציאה יתירה על השבח אין לו אלא יציאה שיעור שבח:

    הניחא למאן דאמר כו'פלוגתא היא בכתובות (דף צא:):

    אי אית ליה זוזי ללוקחלפרוע החוב:

    לא מצי מסלק ליה לבע"חמן ארעא דבע"ח קדים:

    שפירדמצי למימר דהיכא דיש קרקע מותר על החוב עם השבח מסלק ליה ללוקח בזוזי על כרחו דלוקח ולא מצי אמר לוקח הב לי מן ארעא שיעור שבחי דאמר כוליה דידי ואת ירדת בה שלא ברשות:

    דשוייא נהליהלוה לבעל חוב אפותיקי להא ארעא והכל מודים בזו דאי הוה ליה זוזי ללוקח לא הוה מצי מסלק ליה:

    הכא במאי עסקינןהאי ברייתא דלעיל:

    הכיר בהלוקח בקרקע זו:

    שאינה שלושל מוכר שגזולה היתה אצלו ולקחה:

    מעות יש לומן המוכר לכשיוציאנה נגזל מידו:

    שבח אין לושקרקע זה אינו קנוי לו:

    לא מקבללשמור:

    מעות חוזריןהקדושין חוזרין לו:

    בין לרב דאמר כו'כלומר היכי מצינן לומר טעמא דרב משום דגמר ונתן לשום פקדון וטעמא דשמואל משום דגמר ונתן לשום מתנה ואי הוה דעתיה לחד מהנך היכי הוה נחית להאי ארעא לעובדה ולאכול פירותיה על כרחיה סבור היה שיהא המכר קיים ולא היה בקי בדין וטעמא דפלוגתא דרב ושמואל טעם אחרינא הוא:

    דהוה עבידהגזלן:

    לרב דאמר פקדון פקדוןכלומר אליבא דרב מפרשינן דהאי מימר אמר זוזי נהוו פקדון ולשמואל מפרשינן דהאי אמר זוזי נהוו מתנה:

    הלכתאבפלוגתא קמייתא יש לו מעות ויש לו שבח:

    ואע"פ דלא פירשולית לן דשמואל דאמר שבח צריך לימלך:

    ואחריות טעות סופר הואולית לן דשמואל דאמר שעבוד צריך לימלך:

    חזרגזלן ולקחה מבעלים הראשונים לאחר שמכר ללוקח:

    מהולהיות במקום בעלים כאילו לקחה אחר ויוציאה מיד הלוקח:

    אמר ליהלא מצי לאפוקה שכשמכר מכר לו כל זכות שתבא לידו וכשלקחה לא לקחה אלא כדי שתהא מקוים ביד הלוקח:

    דלא ליקרייה גזלנאשלא יחרפנו לוקח זה כשיוציאנה נגזל מידו ויקראנו גזלן לכך חוזר להעמיד ממכרו:

    דמית לוקחלאחר שלקחה גזלן מן הבעלים והגזלן בא להוציאה מבניו:

    למ"דלא חזר להעמיד ממכרו אלא דלא ליקרייה לוקח גזלן:

    בבא מציעא 15 עמוד ב

    1המגיע לכתפים, כאן בשבח שאינו מגיע לכתפים.

    2והא מעשים בכל יום, וקא מגבי שמואל אפי' בשבח המגיע לכתפים!

    3לא קשיא: הא דמסיק ביה כשיעור ארעא ושבחא. הא דלא מסיק ביה אלא כשיעור ארעא, דיהיב ליה שבחיה ומסליק ליה.

    4הניחא למ"ד אי אית ליה זוזי ללוקח לא מצי מסליק ליה לבעל חוב, שפיר. אלא למאן דאמר כי אית ליה זוזי ללוקח מצי מסליק ליה לבעל חוב, נימא ליה: אילו הוה לי זוזי, הוה מסלקינך מכולה ארעא, השתא דלית לי זוזי, הב לי גרבא דארעא בארעא שיעור שבחאי!

    5הכא במאי עסקינן כגון שעשאו אפותיקי. דאמר ליה: לא יהא לך פרעון אלא מזו.

    6הכיר בה שאינה שלו ולקחה, אמר רב: מעות יש לו, שבח אין לו. ושמואל אמר: אפי' מעות אין לו.

    7במאי קמיפלגי? רב סבר: אדם יודע שקרקע אין לו, וגמר ונתן לשום פקדון. ונימא ליה לשום פקדון! סבר לא מקבל.

    8ושמואל סבר: אדם יודע שקרקע אין לו, וגמר ונתן לשום מתנה. ונימא ליה לשום מתנה! כסיפא ליה מילתא.

    9והא פליגי ביה חדא זימנא, דאיתמר: המקדש את אחותו, רב אמר: מעות חוזרין, ושמואל אמר: מעות מתנה. רב אמר: מעות חוזרין, אדם יודע שאין קידושין תופסין באחותו, וגמר ונתן לשום פקדון. ונימא לה לשום פקדון! סבר לא מקבלה מיניה.

    10ושמואל אמר: מעות מתנה אדם יודע שאין קידושין תופסין באחותו, וגמר ונתן לשום מתנה. ונימא לה לשום מתנה! כסיפא לה מילתא׃

    11צריכא: דאי איתמר בהא, בהא קאמר רב, דלא עבדי אינשי דיהבי מתנות לנוכראה. אבל גבי אחותו אימא מודה ליה לשמואל.

    12ואי איתמר בהך, בהך קאמר שמואל: אבל בהא אימא מודה ליה לרב, צריכא.

    13בין לרב דאמר פקדון, בין לשמואל דאמר מתנה, האי לארעא במאי קא נחית, ופירות היכי אכיל?

    14סבר: אנא איחות לארעא ואיעביד ואיכול בגויה כי היכי דהוה קא עביד איהו, לכי אתי מריה דארעא זוזאי נהוו, לרב דאמר פקדון פקדון, לשמואל דאמר מתנה מתנה.

    15אמר רבא, הלכתא: יש לו מעות ויש לו שבח, ואע"פ שלא פירש לו את השבח. הכיר בה שאינה שלו ולקחה מעות יש לו, שבח אין לו.

    16אחריות טעות סופר הוא, בין בשטרי הלואה, בין בשטרי מקח וממכר.

    17בעא מיניה שמואל מרב: חזר ולקחה מבעלים הראשונים, מהו? אמר ליה: מה מכר לו ראשון לשני כל זכות שתבא לידו.

    18מאי טעמא? מר זוטרא אמר: ניחא ליה דלא נקרייה גזלנא. רב אשי אמר: ניחא ליה דליקו בהמנותיה.

    19מאי בינייהו? איכא בינייהו דמית לוקח: מאן דאמר ניחא ליה דלא לקרייה גזלנא׃

    Tosafot

    הא דלא מסיק אלא שיעור ארעא תימה כיון דלא מסיק אלאשיעור ארעא אמאי נוטל שבח היתר על היציאה וי"ל דבלאו הכי פריך שפיר הניחא כו' ולפי המסקנא דמוקי באפותיקי א"ש דאע"פ דלא מסיק ביה אלא שיעור ארעא נותן לו היציאה ללוקח והשבח היתר על היציאה לוקח חנם כדין יורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות:

    הניחא למ"ד כו'מפורש בהמקבל (לקמן בבא מציעא דף קי:). (ועיין בכתובות דף צא: ד"ה מאי):

    כגון דשוייא אפותיקיהשתא מצי איירי דמסיק ביה אפי' שיעור ארעא ושבחא ואפ"ה כיון דשוייא אפותיקי צריך ליתן היציאה כדין יורד כו' כדאמרי' בפרק המקבל (שם.) גבי יתומים אומרים אנו השבחנו ורוצים היציא' דמיירי באפותיקי ואע"ג דמסיק בהו שיעור ארעא ושבחא דהא אם אביהם השביח גובה הכל ומיהו אין ראיה דשאני יתומים שאין להם על מי לחזור ליקח היציאה דכיון שעשה אביהם אפותיקי הרי הוא כיורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות שאינו מפסיד היציאה אבל בלוקח שאינו מפסיד כלום שהמוכר משלם לו היציאה והשבח שזה פוטרו מחובו מצינו למימר דאפילו באפותיקי כיון דמסיק ביה שיעור ארעא ושבחא שקיל הכל שבשביל שעשאה אפותיקי לא יגרע כחו וא"ת כיון דאמר ליה לא יהא לך פרעון אלא מזו כשמוכר לאחר הוה ליה כלוקח מגזלן שהרי אינו של מוכר א"כ למה נוטל מן המוכר השבח היתר על היציאה והא לוקח מגזלן לשמואל לית ליה שבחא וי"ל כגון שמכרה קודם שבא זמנו של בעל חוב דחל המקח עד הזמן ולא דמי לגזלן שלא חל המקח כלל דזוזי הוו הלואה ואם ישלם שבח הוה ליה רבית ואפילו מכרה אחר הזמן היה סבור לפייס בע"ח בזוזי וחל המקח עד שטרפה ממנו:

    מעות יש לו שבח אין לותימה בהגוזל קמא (ב"ק דף צה. ושם: ד"ה דלמא) תנא ה' גובין מן המחוררין שבח ומוקי לה בת"ח דידע דקרקע אינה נגזלת אלמא אפילו בהכיר בה יש לו שבח וי"ל דהתם מיירי כשקיבל עליו אחריות:

    ונתן לו לשם מתנהאבל בערכין פרק המוכר שדה (דף כט: ושם) גבי המוכר שדהו בשנת היובל עצמה דאמר שמואל מעות חוזרין ליכא למימר אדם יודע שאין מכר ביובל דאין זה פשוט דהא אמר רב מכורה ויוצאה:

    חזר ולקחה כו'בלא הכיר בה מיירי וקמיבעיא ליה אם הגזלן יכול לבטל המקח ולהחזיר לו מעותיו או לאו:

    דמית לוקחפרש"י אחר שלקחה ואין נראה דמיד שקנה הגזלן זכה בו לוקח ואטו משום דמית ליה בתר הכי פקע כחו אלא יש לומר דמית קודם שלקחה הגזלן מנגזל (ומית גזלן) צ"ל שהיה חולה או גוסס בשעה שלקחה מנגזל:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rabbeinu Chananel

    והני מילי בדלא מסיק ביה בעל חוב אלא ק' בלבד אבל אם נושה בו כשיעור ארעא ושבחא נוטל הכל ואינו נותן ללוקח אפי' ההוצאה וזו שינויא דשמואל היא ולא סמכינן עלה אלא לעולם נותן הבעל חוב ההוצאה ללוקח כפשוטה דהא מתניתא וכי יהיב ליה דמים ולא מן הקרקע עצמו בשעשאה לו אפותיקי דאמר ליה לא יהא לך פרעון אלא מזו השדה ואליבא דמ"ד אי אית ליה זוזי ללוקח מצי מסלק ליה לבע"ח בזוזי מוקים להא מתניתא בשעשאה לו הלוה אפותיקי וחזר ומכרה. ואסקי' אפי' שבח המגיע בכתפים כגון ענבים שהגיעו להבצר וקמה להקצר שהגיעו ליטלם בכתפו ולצאת כיון שעדיין כקרקע הן הכל נוטלם הבעל חוב בחובו. וכבר פירש' היטב בפרק המקבל שדה מחבירו בענין שלשה שמין להן השבח ומעלין אותן בדמים ואלו הן בכור לפשוט ובע"ח ליתומין ובעל חוב ללקוחות דלעולם נוטל הלוקח ההוצאה מן הבעל חוב כפשוטה דהא מתניתא דלא גרע מן היורד לשדה חבירו ונטעה שלא מרשותו דקי"ל שמין לו וידו על התחתונה ופירשנוה בפ' מי שמת.

    הכיר בה שאינה שלו ולקחה רב אמר מעות יש לו שבח אין לו. ושמואל אמר אפי' מעות אין לו.

    ואסיקנא רב אמר מעות פקדון ושמואל אמר מעות מתנה וכן לענין מקדש אחותו רב אמר מעות פקדון וחוזרין ושמואל [אמר] מעות מתנה ואינן חוזרין וצריכא.

    אמר רבא הלכתא המוכר שדה לחבירו ונמצאת שאינו שלו יש לו מעות ויש לו שבח דאושבחא ארעא ממילא כגון שקנאה במנה ועתה הוקרה ושוה מאתים יש לו כגון זה השבח ואע"פ שלא פירש לו את השבח. הכיר בה שאינה שלו ולקחה מעות יש לו שבח אין לו ואחריות טעות סופר הוא בין בשטרי הלואה בין בשטרי מקח וממכר אבל אם נטע אילנות והשביח בין הלוקח בין הגזלן לוקחין שיעור שבחם מן הנגזל. הא דבעא שמואל מרב חזר ולקחה מן הבעלים הראשונים מהו.

    ופשט ליה מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו מאי טעמא מר זוטרא אמר ניחא ליה דלא ניקרייה גזלנא.

    רב אשי אמר ניחא ליה דליקום בהימנותיה.

    Babylonian Talmud · folio map

    Bava Metzia 15b

    Bava Metzia 15b. The full printed text of this folio side — 19 numbered segments, about 380 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    המגיע לכתפים קרוב ליקצר אלא שעדיין צריכין לקרקע הוי להו כפירות גמורין ואין בעל חוב גובה אותו בלא יציאה:

    והא מעשים בכל יום דיני טורפי מקח באין לפני שמואל ומגבי לבעל חוב כל השבח עם הקרקע ואפילו מגיע לכתפים כל זמן שצריכין לקרקע:

    הא דקתני נוטל יציאה מבעל חוב דלא מסיק ביה בעל חוב במוכר שיעור ארעא ושבחא הלכך יהיב בעל חוב ללוקח שבחיה ומסליק ליה והאי דנקט למלתיה בלשון יציאה ולא תנא נוטל כנגד החוב מבעל הקרקע והמותר מבע"ח לאשמועינן היא גופא אתא דהיכא דיציאה יתירה על השבח אין לו אלא יציאה שיעור שבח:

    הניחא למאן דאמר כו' פלוגתא היא בכתובות (דף צא:):

    אי אית ליה זוזי ללוקח לפרוע החוב:

    לא מצי מסלק ליה לבע"ח מן ארעא דבע"ח קדים:

    שפיר דמצי למימר דהיכא דיש קרקע מותר על החוב עם השבח מסלק ליה ללוקח בזוזי על כרחו דלוקח ולא מצי אמר לוקח הב לי מן ארעא שיעור שבחי דאמר כוליה דידי ואת ירדת בה שלא ברשות:

    דשוייא נהליה לוה לבעל חוב אפותיקי להא ארעא והכל מודים בזו דאי הוה ליה זוזי ללוקח לא הוה מצי מסלק ליה:

    19 more comments on this page.

    Rashi on Bava Metzia 15b · Sefaria

    Tosafot

    הא דלא מסיק אלא שיעור ארעא תימה כיון דלא מסיק אלא שיעור ארעא אמאי נוטל שבח היתר על היציאה וי"ל דבלאו הכי פריך שפיר הניחא כו' ולפי המסקנא דמוקי באפותיקי א"ש דאע"פ דלא מסיק ביה אלא שיעור ארעא נותן לו היציאה ללוקח והשבח היתר על היציאה לוקח חנם כדין יורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות:

    הניחא למ"ד כו' מפורש בהמקבל (לקמן בבא מציעא דף קי:). (ועיין בכתובות דף צא: ד"ה מאי):

    כגון דשוייא אפותיקי השתא מצי איירי דמסיק ביה אפי' שיעור ארעא ושבחא ואפ"ה כיון דשוייא אפותיקי צריך ליתן היציאה כדין יורד כו' כדאמרי' בפרק המקבל (שם.) גבי יתומים אומרים אנו השבחנו ורוצים היציא' דמיירי באפותיקי ואע"ג דמסיק בהו שיעור ארעא ושבחא דהא אם אביהם השביח גובה הכל ומיהו אין ראיה דשאני יתומים שאין להם על מי לחזור ליקח היציאה דכיון שעשה אביהם אפותיקי הרי הוא כיורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות שאינו מפסיד היציאה אבל בלוקח שאינו מפסיד כלום שהמוכר משלם לו היציאה והשבח שזה פוטרו מחובו מצינו למימר דאפילו באפותיקי כיון דמסיק ביה שיעור ארעא ושבחא שקיל הכל שבשביל שעשאה אפותיקי לא יגרע כחו וא"ת כיון דאמר ליה לא יהא לך פרעון אלא מזו כשמוכר לאחר הוה ליה כלוקח מגזלן שהרי אינו של מוכר א"כ למה נוטל מן המוכר השבח היתר על היציאה והא לוקח מגזלן לשמואל לית ליה שבחא וי"ל כגון שמכרה קודם שבא זמנו של בעל חוב דחל המקח עד הזמן ולא דמי לגזלן שלא חל המקח כלל דזוזי הוו הלואה ואם ישלם שבח הוה ליה רבית ואפילו מכרה אחר הזמן היה סבור לפייס בע"ח בזוזי וחל המקח עד שטרפה ממנו:

    מעות יש לו שבח אין לו תימה בהגוזל קמא (ב"ק דף צה. ושם: ד"ה דלמא) תנא ה' גובין מן המחוררין שבח ומוקי לה בת"ח דידע דקרקע אינה נגזלת אלמא אפילו בהכיר בה יש לו שבח וי"ל דהתם מיירי כשקיבל עליו אחריות:

    ונתן לו לשם מתנה אבל בערכין פרק המוכר שדה (דף כט: ושם) גבי המוכר שדהו בשנת היובל עצמה דאמר שמואל מעות חוזרין ליכא למימר אדם יודע שאין מכר ביובל דאין זה פשוט דהא אמר רב מכורה ויוצאה:

    חזר ולקחה כו' בלא הכיר בה מיירי וקמיבעיא ליה אם הגזלן יכול לבטל המקח ולהחזיר לו מעותיו או לאו:

    דמית לוקח פרש"י אחר שלקחה ואין נראה דמיד שקנה הגזלן זכה בו לוקח ואטו משום דמית ליה בתר הכי פקע כחו אלא יש לומר דמית קודם שלקחה הגזלן מנגזל (ומית גזלן) צ"ל שהיה חולה או גוסס בשעה שלקחה מנגזל:

    Tosafot on Bava Metzia 15b · Sefaria

    Rabbeinu Chananel

    והני מילי בדלא מסיק ביה בעל חוב אלא ק' בלבד אבל אם נושה בו כשיעור ארעא ושבחא נוטל הכל ואינו נותן ללוקח אפי' ההוצאה וזו שינויא דשמואל היא ולא סמכינן עלה אלא לעולם נותן הבעל חוב ההוצאה ללוקח כפשוטה דהא מתניתא וכי יהיב ליה דמים ולא מן הקרקע עצמו בשעשאה לו אפותיקי דאמר ליה לא יהא לך פרעון אלא מזו השדה ואליבא דמ"ד אי אית ליה זוזי ללוקח מצי מסלק ליה לבע"ח בזוזי מוקים להא מתניתא בשעשאה לו הלוה אפותיקי וחזר ומכרה. ואסקי' אפי' שבח המגיע בכתפים כגון ענבים שהגיעו להבצר וקמה להקצר שהגיעו ליטלם בכתפו ולצאת כיון שעדיין כקרקע הן הכל נוטלם הבעל חוב בחובו. וכבר פירש' היטב בפרק המקבל שדה מחבירו בענין שלשה שמין להן השבח ומעלין אותן בדמים ואלו הן בכור לפשוט ובע"ח ליתומין ובעל חוב ללקוחות דלעולם נוטל הלוקח ההוצאה מן הבעל חוב כפשוטה דהא מתניתא דלא גרע מן היורד לשדה חבירו ונטעה שלא מרשותו דקי"ל שמין לו וידו על התחתונה ופירשנוה בפ' מי שמת.

    הכיר בה שאינה שלו ולקחה רב אמר מעות יש לו שבח אין לו. ושמואל אמר אפי' מעות אין לו.

    ואסיקנא רב אמר מעות פקדון ושמואל אמר מעות מתנה וכן לענין מקדש אחותו רב אמר מעות פקדון וחוזרין ושמואל [אמר] מעות מתנה ואינן חוזרין וצריכא.

    אמר רבא הלכתא המוכר שדה לחבירו ונמצאת שאינו שלו יש לו מעות ויש לו שבח דאושבחא ארעא ממילא כגון שקנאה במנה ועתה הוקרה ושוה מאתים יש לו כגון זה השבח ואע"פ שלא פירש לו את השבח. הכיר בה שאינה שלו ולקחה מעות יש לו שבח אין לו ואחריות טעות סופר הוא בין בשטרי הלואה בין בשטרי מקח וממכר אבל אם נטע אילנות והשביח בין הלוקח בין הגזלן לוקחין שיעור שבחם מן הנגזל. הא דבעא שמואל מרב חזר ולקחה מן הבעלים הראשונים מהו.

    ופשט ליה מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו מאי טעמא מר זוטרא אמר ניחא ליה דלא ניקרייה גזלנא.

    רב אשי אמר ניחא ליה דליקום בהימנותיה.

    Rabbeinu Chananel on Bava Metzia 15b · Sefaria

    Rashba

    לא קשיא הא דמסיק בה שעור ארעא ושבחא הא דלא מסיק בה שעור ארעא ושבחא. פירוש: ברייתא דקתני ההוצאה מבעל חוב, בדלא מסיק ביה שעור ארעא ושבחא, והלכך נוטל את ההוצאה מבעל חוב, דמשתרשי ליה זוזי ואיהו [נהנה] בהן, ושבח מבעל הקרקע, דאלו בעל חוב אמר ליה, ארעאי הוא דאשבחא. ואוקימנא בדשויה ניהליה אפותיקי, אבל אי לא שויה ניהליה אפותיקי ולא מסיק ביה אלא שעור ארעא בלא שבחא, לא שקיל לכוליה שבחא, אלא כשעור חובו, דהא אי אית ליה זוזי ללוקח מסלק ליה בזוזי, והשתא דלית ליה, קיימא ליה ארעא במקום זוזי, ומישם שיים ליה ארעא בזוזי, ויהיב ליה כשעור חובו, וטופינא שקיל ליה לוקח, והיינו דאקשינן הא ניחא למאן דאמר אי אית ליה זוזי ללוקח וכו', כלומר משום דאמר ליה ארעאי הוא דאשבחא, אלא למאן דאמר אי אית ליה זוזי ללוקח מצי מסלק ליה בזוזי, אמאי שקיל ליה לכוליה שבחא, ואפילו מאי דיתר על חובו, לימא ליה הב לי גריוא דארעא שעור שבחאי, דמישם הוא דשאימנא לך ארעא בזוזי. ומכל מקום שמעינן מהא דאי שויה ניהליה אפותיקי, אף על גב דלא מסיק ביה אלא שעור ארעא בלא שבחא, גבי ליה כולה ולא משלם ליה אלא הוצאה בלחוד. וכן כתב הרי"ף ז"ל ורבינו האיי ז"ל בספר מקח וממכר בשער כז ובשער כח. אבל רש"י פירש דלעולם לא שקיל בעל חוב יתר מכנגד חובו, וברייתא דקתני אם השבח יתר על ההוצאה נוטל את השבח מבעל הקרקע, ואוקימנא דלא מסיק ביה שעור ארעא ושבחא, לאו דלא מסיק ביה כנגד שבחא כלל, אלא דלא מסיק ביה שעור ארעא וכוליה שבחא קאמר, אבל שעור מקצת שבחא אסיק ביה. וכתב הרב ז"ל דבדין הוה דליתני הכי, נוטל כנגד החוב מבעל הקרקע והמותר מבעל חוב, אלא נקט למילתיה בלשון הוצאה, משום דהיא גופה קא משמע לן, דהיכא דהיציאה יתרה על השבח אין לו אלא הוצאה שיעור שבח. והאי דאקשינן הא ניחא למאן דאמר אי אית ליה זוזי ללוקח וכו', לא קשיא ליה אלא אמאי אינו נוטל בהוצאתו קרקע, וכן פירש ר"ח ז"ל. ואין פירושו מחוור, דכיון דלעולם אין בעל חוב נוטל אלא כנגד חובו בלחוד, אמאי פליג בין שבח להוצאה, ואי משום סיפא, מי תני שבישתא ברישא משום לאשמועינן דינא בסיפא, הא לא שקיל שבח לעולם אלא כנגד חובו, ויתר מהוצאה [נמי] שקיל לוקח מיניה דבעל חוב. ועוד דדינא גופה דסיפא לא אצטריך לאשמועינן, דפשיטא הוא, דאי יציאה יתרה על השבח, לא שקיל אלא הוצאה כנגד השבח, ואין לך יורד לתוך של חברו ונוטל יותר משבחא, אלא יורד ברשות בלחוד. והא דאקשינן נמי הא ניחא למאן דאמר וכו', לפי פירושם לא ניחא, ומאי קושיא, דילמא מאי נוטל דקתני, נוטל בקרקע שעור הוצאה, ואף על גב דקתני מבעל חוב, כיון דארעא גבי דידיה היא מבעל חוב הוא דשקיל.

    הכיר בה שאינה שלו ולקחה אמר רב מעות יש לו שבח אין לו ושמואל אמר אפילו מעות אין לו. ודוקא בשלא כתב לו את האחריות, הא כתב לו, אפילו לשמואל מעות יש לו, דהא טעמא דשמואל, משום דמעות מתנה, וכשכתב לו, הא גלי דעתיה דלא נתכוון למתנה, ומיהו שבח אין לו, דהא מחזי כרבית, כיון דהכיר בה, ומכל מקום אי קנו מידו, או שיש לו קרקע, וכתב לו את האחריות, מסתברא דאפילו שבח יש לו, בין לרב בין לשמואל.

    רב אמר מעות פקדון ומיהו יכול המוכר להשתמש בהן, וחייב באחריותן ואפילו נאנסו, דהוה ליה כמפקיד מעות אצל השלחני (לקמן בבא מציעא מג, א).

    אמר רבא הלכתא נמצאת שדה שאינה שלו יש לו מעות ויש לו שבח וכו'. האי דפריש נמצאת שדה שאינה שלו, הכיר בה שאינה שלו, ולא קאמר הלכתא כרב בתרוייהו, משום דאיצטריך לאשמועינן אפילו לא פירש לו את השבח, ואי סתים ואמר הלכה כרב, הוה אמינא דילמא כשפירש לו את השבח, דאפילו בהא פליג שמואל ואמר אין לו.

    הכיר בה שאינה שלו מעות יש לו שבח אין לו כתב בעל המאור ז"ל, דדוקא בשלא קנו מידו ואין לו קרקע, הא קנו מידו, אי נמי יש לו קרקע, אפילו שבח יש לו, [ו]הכיר בה לרב, כלא הכיר בה לשמואל. ואינו מחוור, דהא כשהכיר בה לרב, מעות פקדון, ואם כן היאך יש לו שבח. ועוד דאם איתא, לא הוה סתים רבא ואמר שבח אין לו, דהא כשיש לו קרקע, אי נמי קנו מידו, יש לו. אלא ודאי, לא שנא הכי ולא שנא הכי, אין לו, אלא אם כתב לו את האחריות, וכמו שכתבנו למעלה (ד"ה הכיר).

    הא ד בעי שמואל מרב חזר ולקח מבעלים הראשונים מהו פירוש בשלא הכיר בה, הא הכיר בה, לא אמרינן בה מה מכר ראשון לשני, דהא לרב מעות פקדון, ולשמואל מעות מתנה, ולא שייך למימר דניחא ליה דלא ליקרייה גזלנא וניחא ליה דליקום בהימנותיה. ולקמן נמי דאמרינן תהא במאמינו, בשלא הכיר בה שייך, ולא במכיר בה, וכן פירשה הרי"ף ז"ל בהלכות, וכן פירשו המפרשים.

    מאי טעמא כלומר במה קנאה, דהא דבר שלא בא לעולם היא. ואי משום דרב כר' מאיר סבירא ליה (לקמן בבא מציעא טז, ב), היאך קבלה מיניה שמואל, ושמואל גופיה היכי מבעיא ליה, דשמואל לית ליה דר' מאיר.

    אמר מר זוטרא ניחא ליה לאיניש דלא לקרייה גזלנא כלומר ואנן סהדי דלאוקומה קמי לוקח קבעי ליה, ונגזל על דעת לוקח מוכרה לו, ולו הוא מקנה אותה על ידי גזלן זה, ואפילו למאן דאמר התם בבבא קמא (קב, ב) מי הודיעו לבעל החטים שיקנה חטיו לבעל המעות, התם הוא דלא ידע בשליחותו של זה, אבל הכא דידע נגזל דמכרה זה לאחר, ועכשיו הוא מחזר אחריה כדי להעמידה לפניו, גם הוא מתכוין ל[ה]קנותה לו לללוקח.

    1 more comments on this page.

    Rashba on Bava Metzia 15b · Sefaria

    Meiri

    שבח זה שאמרנו שבעל חוב גובהו לא סוף דבר כשאינו מגיע לכתפים כגון שבח שבגוף הקרקע או פירות שצריכין עדין לקרקע אלא אף כשמגיע לכתפים והוא פירות שנתבשלו כמו שבארנו למעלה הואיל ולא נתלשו עדין ולא אמרו כל העומד לקצור כקצור דמי אלא לענין שדינן כמטלטלין ופירוש המגיע לכתפים שכבר הגיעו להבאה על כתף וכן פרשוהו גדולי הרבנים אבל מקצת חכמי הצרפתים פרשו שאין מגיע לכתפים שבח שבגוף הקרקע כגון דיקלא ואלים ארעא ומסקא שירטון והמגיע לכתפים דבר שסופו לבא לידי הבאה כגון פירות ומ"מ דוקא שלא נתבשלו הא כל שנתבשלו הואיל ואין צריכין לקרקע אין בעל חוב גובה מהם כמו שפירשנו טעמם למעלה ופי' המגיע לכתפים הראוי להגיע לכך ויש מפרשים מגיע לכתפים שבא על ידי טורח הבעלים ועמל גופם ושאין מגיע לכתפים הוא הבא מאליו הא פירות אפילו שהם צריכים לקרקע אינו גובה כלל ובכלל פירות הם וכבר בארנו שאין בעל חוב נוטל פירות אלא אם אין צריכין לקרקע נוטלן לוקח ואם צריכין לקרקע שמין אותם כמה הם יפים ונותן בעל חוב ללוקח כשעור זה ויש מקשים עליהם שהרי במסכת כתבות פרק נערה שנתפתתה אמרו ההיא דאתיא לקמיה דרב יוסף אמר להו הבו לי מתמרי דעל בוריא ואמרו ליה אי בעל חוב כי האי גונא הוא מי אמר מר הכי אמר להו דחזיין לבורייא קא אמינא סוף סוף כל העומד לגדור כגדור דמי אמר להו דצריכי לדיקלא קאמינא ומכאן נראה להם כשטה אמצעית ומ"מ אינה קושיא שזו של כתבות נאמרה לענין שיהו אותן הפירות מקרקעי כדין כל מחובר לקרקע ולהוציאן מדין מטלטלין שאינן משועבדים לבעל חוב אחר שצריכות לקרקע אבל לענין בעל חוב הטורף מן הלוקח אפשר שאף בצריכים לקרקע לא יטלם כלל וכשיטה אחרונה או אף בצריכים לקרקע יטלם וכשיטה ראשונה:

    כל שיש מחלקת בין הטורף והנטרף שזה אומר שהושבח וזה אומר שלא הושבח יראה שהמוציא מחברו עליו הראיה ואם היה מחלוקת בצד אחר והוא שזה אומר בידי הושבחה וזה אומר ביד המוכר או הנותן הושבחה רבותי מספקים בה ומ"מ לענין בעל חוב שבא לטרוף מן היתומים אמרו שאם היתומים אומרים אנו השבחנו ובעל חוב אומר שמא אביהם השביח שעל היתומים להביא ראיה כמו שיתבאר במקומו:

    כבר בארנו למעלה בהכיר בה שאינו שלו ולקחה שאין לוקח גובה מן הגזלן לא שבח הבא מאליו ולא פירות על הצד שבארנו למעלה וטעם הדברים שמתוך שהכיר בה אין כאן מכר כלל ואין זה אלא הלואה וכשהוא נוטל את השבח הרי הוא כנוטל שכר מעותיו ומ"מ יש מי שפוסק שאם פירש לו את השבח ויש לו קרקע או שקנו מידו אע"פ שהכיר בה יש לו שבח שהרי שם מכר עליו מ"מ ואין הדברים נראין ולא עוד אלא שטעם הדבר במה שאינו נוטל את השבח נראה יותר מצד שאדם יודע שקרקע אין לו וגמר ונתן לשם פקדון:

    זה שאמרנו שבעל חוב הבא לטרוף קרקע של לוה מיד הלוקח טורפו עם השבח דוקא בשכתב לוה למלוה דאקני ר"ל ששעבד לו נכסים שהוא עתיד לקנות אבל אם לא כתב לו דאקני אע"פ שהוא גובהו מן הלוה עצמו שהרי אמרו מיניה ואפילו מגלימא דעל כתפיה מ"מ אינו גובהו מן הלוקח:

    זה שבארנו בבעל חוב שנוטל את השבח שאם שבח שעל ידי הוצאה הוא אינו גובה אלא חציו כך הדברים מתבארים בבבא בתרא פרק מי שמת וטעם הדבר הוא ממה שיתבאר שם שכל שלא כתב לוה למלוה דאקני לא נשתעבד מה שקנה אחר הלואה וכן אם כתב דאקנה וחזר ולוה וכתב לשני דאקנה וחזר ולוה וכתב לשלישי דאקנה וכן הרבה ואחר שלוה מבעלי חובות הרבה וכתב להם דאקנה קנה קרקע כלם שוין בקרקע זה ומעתה זה שלוה ואח"כ מכר נעשה משועבד למלוה וללוקח ושבח זה שהוא בא אחר שמכרו הם נכסים שקנה אחר שנשתעבד לשניהם ומפני זה חולקים שניהם בשדה זה מכאן כתבו גדולי המחברים בראובן שלוה משמעון מנה וכתב לו דאקני וחזר ולוה מלוי מאתים וכתב לו דאקנה וקנה אח"כ שדה ומכרה ליהודה במאה וחמשים והשביחה יהודה על ידי הוצאה ועמדה על שלש מאות ושמעון ולוי טורפין הקרן וחולקין אותו בשוה ונמצאו ע"ה לכל אחד ואח"כ חוזרין שלשתן ר"ל שמעון ולוי ויהודה וחולקין את השבח שהוא מאה וחמשים ומ"מ אין שמעון טורף מהם כל חלקו שהרי הושלם חובו בכ"ה דינרין והילכך אינו נוטל מהם אלא כ"ה דינרין ונשארו קכ"ה דינרין שבח וחולקין אותו בין לוי ויהודה ס"ב ומחצה לכל אחד ונמצאו ביד לוי קל"ז ומחצה ויש חולקין בחשבון זה ומפקיעין לראשון בכדי חשבון:

    בעל חוב הבא לטרוף מן היתומים והשביחו היתומים על איזה צד נוטל בעל חוב מהם שבח ועל איזה צד אינו נוטל אין זה מקומו ובפרק המקבל יתבאר דין זה בע"ה:

    מאחר שביארנו שזה שאמרו בעל חוב גובה את השבח פירושו בחצי שבח סוגיא זו שבכאן שאמרה הא דמסיק שיעור ארעא ושבחא אתה צריך לפרשה בשבח מאליו לענין פסק ומ"מ לענין פירוש אתה מפרשה אף במחמת הוצאה ולא תפרשהו על חצי שבח ומ"מ פסק הדברים כמו שכתבנו והרבה מפרשים נוטים לפסוק בדרכים אחרים עד שנתבלבלו הפסקים בענין זה ואנו כתבנו מה שנראה לברור מתוך דברי כלם:

    כלל הדברים שכל שהלוה בעל חוב למוכר שיעור קרקע ושבחו והוא שבח הבא מאליו ולא נעשית לו אפותיקי ואין ללוקח בכדי לסלקו טורף את כלו וחוזר לוקח על המוכר בכל ואם יש לו דמים ומסלקו נותן לו דמי קרקע ושבחו וחוזר לו על המוכר בכל השבח ואפילו היה יתר מהוצאה ואם הוצאה יתרה גובה ממנו השבח לבד הלוה שיעור קרקע ושבחו ונעשית לו אפותיקי אין מסלקו בדמים אלא טורף את כלו וחוזר לוקח על המוכר לא הלוה כשיעור כלו ולא נעשית לו אפותיקי ואין בידו לסלקו גובה כשיעור חובו בקרקע והנשאר ללוקח אם הוא ראוי לו ואם אינו ראוי לו נוטל דמיו שלא נאמר ללוקח הב לי גריוא דארעא אלא לתועלתו ורצונו לא הלוה כשיעור כולו ונעשית אפותיקי טורף זה את כלו ופורע את הלוקח על מה שנשאר לו בדמים אפילו בחלק הראוי ובכל אלו גובה הכל מן המוכר ואם לא הלוה אף כשיעור קרקע יראה שהלוקח מעכב חלקו בקרקע כמו שכתבנו נעשית לו אפותיקי והלוה כשיעור כלו אלא שהיה השבח כהוצאה שאינו נוטל אלא חציו טורף את כלו וחצי שבח של זה נפרע במעות וידו על התחתונה והרבה מפרשים כוללים דינים אלו בדרכים אחרים וברוך בעל המאזנים:

    4 more comments on this page.

    Meiri on Bava Metzia 15b · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    גמ' הא מתניתא מסייע ליה למר שמואל כו' גובה את הקרן מנכסים משועבדים כו' וליכא לאקשויי דע"כ באפותיקי קמיירי כמו שדקדקו התוס' לעיל דאל"כ אדרבה לוכח מהכא דאקני לא משתעבד וא"כ מאי מייתי ראיה אדשמואל דמיירי בלא אפותיקי דאיכא למימר דהשתא אכתי לא אסיק אדעתיה לפלוגי בין אפותיקי ובין ב"ח בלא אפותיקי ולמאי דמסיק לפלוגי בהכי קושטא הוא דליכא הכא סייעתא לשמואל ודו"ק:

    תוס' בד"ה מעות יש לו שבח כו' תימה בהגוזל כו' וי"ל דהתם מיירי כשקיבל עליו אחריות עכ"ל היינו לרב דאית ליה יש לו שבח ומפרש לאכילת פירות בלוקח מגזלן אבל לשמואל כשקיבל עליו אחריות נמי אין לו שבח אפילו כשפירש ומוקי הך ברייתא כהני אוקמתא דלעיל וע"ש בתוס' וק"ל:

    בפרש"י בד"ה הלכתא בפלוגתא קמייתא כו' ואע"פ דלא פירש ולית לן דשמואל דאמר שבח צריך לימלך עכ"ל בהך פלוגתא קמייתא לא שייך למימר צריך לימלך דהא אפי' פירש מסיק לשמואל דאין לו שבח משמע ליה אבל דקאמר לרבותא ואע"פ דלא פירש היכא דשמואל מודה בפירוש והיינו בשיש לו קרקע או שקנו מידו כדאוקמא לעיל ההיא דאמר ליה שמואל לרב חנינא בשבח דצריך לימלך וק"ל:

    Chidushei Halachot on Bava Metzia 15b · Sefaria

    Maharam

    ד"ה מעות יש לו וכו' מוקי לה בתלמיד חכם וכו' משום דשם רצה לאוקמא כרבי מאיר ולהוכיח דקניס ר"מ אפי' בשוגג דהא לא כולי עלמא גמירי דקרקע אינה נגזלת ומוקי לה כת"ח וע"ש בתוס' רהיי מצי לשנויי שם דלא הוה מטעם קנס אלא דהוי כמו יורד שלא ברשות ואיירי בשבח היתר על היציאה ולפי זה אתי שפיר דרב ושמואל דתרוייהו ס"ל דנוטל הגנזל השבח מהלוקח אפי' בלא הכיר בה:

    Maharam on Bava Metzia 15b · Sefaria

    Shita Mekubetzet

    בדלא מסיק שיעור ארעא ושבחא ואם תאמר כיון דלא מסיק ביה היכי שקיל בעל חוב השבח כנגד הוצאה היה לנו לומר דלא יטול בעל חוב אלא כשוויו ממש. ויש לומר דלפי המסקנא ניחא דמוקי לה בשעשאו אפותיקי ואם כן הוי הלוקח כיורד לתוך שדה חברו שלא ברשות דאינו נוטל אלא הוצאה שיעור שבח.

    הכא במאי עסקינן דשוייה ניהליה אפותיקי קשה למורי הרב כיון דהמקשה דפריך הניחא למאן דאמר לא הוה ידע האי שינויא דשוייה אפותיקי אם כן אמאי לא פריך נמי כיון דלא מסיק ביה וכו' אם כן היכי הוא שקיל השבח כנגד הוצאה היה לו לומר דלא יטול אלא שוויו ממש. ונראה לו דכל זה בכלל הניחא וכו'. פירוש אתה אמרת דבעל חוב גובה את השבח בדמי הוצאה ולא יהיב ליה כל שוויו וגם אמרת דמה שנותן לו היינו הדמים ולא הקרקע דהכי פריך הניחא למאן דאמר אי אית ליה זוזי ללוקח לא מצי מסלק ליה לבעל חוב ואם כן הקרקע קנויה ללוקח מכל וכל ואפילו בדלא שוייה אפותיקי כמאן דשוייה אפותיקי דמי והשתא ניחא שפיר דנוטל את השבח בדמי היציאה ולא יוכל הלוקח למכרו בשוויו משום דכיון דקרקע קנויה לו לבעל חוב כדפרישנא כמו אי שוייה אפותיקי דמי אם כן הלוקח הוי כיורד לתוך שדה חברו שלא ברשות דאינו נוטל אלא הוצאה שיעור שבח. אלא אי אמרת אי אית ליה זוזי ללוקח מצי מסלק לבעל חוב אם כן אין הקרקע קנויה לבעל חוב כיון דמצי לסלקו בזוזי השתא נמי דלית ליה זוזי יכול למימר ליה אי הוו לי זוזי הוה מסליקנא לך מכולה ארעא השתא דלית לי זוזי הב לי גריפא דארעא שיעור שבחאי פירוש כל השבח בשווייו ממש. ומשני הכא במאי עסקינן דשוייה ניהליה אפותיקי ואם כן הוה ליה לוקח כיורד לתוך שדה חברו שלא ברשותו כדפרישנא. תלמיד הר"פ ז"ל.

    כתוב בתוספות אבל לוקח שאינו מפסיד כלום וכו' צריך עיון אם כן מאי קאמר לעיל תדע לוקי בשעשאו אפותיקי ומסיק ביה שיעור ארעא ושבחא דאז לא יקשה מועמליהון כדפירש תוספות הכא דלא יהיב ליה יציאה ויש לומר הא דקאמר תוספות בבעל חוב דאינו נותן וצריך היינו אי בעל חוב גובה שבח ומשום דלא גרע אבל לעיל אי בעי למידחי כך תדע דקאמר ובעיא למימר דבעל חוב גובה שבח אי באפותיקי צריך ליתן היציאה. וצריך עיון. גליון. וזה לשון הריטב"א ז"ל: אלא לא קשיא. פירוש דלעולם לא שני ליה בין שבח המגיע לכתפים לשאינו מגיע והכי מיתרצה מתניתא לשמואל דלא תיקשי ליה הא דמסיק ביה שיעור ארעא ושבחא פירוש דמימרא דשמיאל במסיק ליה ללוה כשיעור האי ארעא וכוליה שבחא הילכך שקיל ליה כוליה דלהכי כתב ליה מוכר ללוקח אנא איקום וכו' כדי שלא יפסיד בעל חובו שהיה קודם ויתרעם עליו ומתניתא בדלא מסיק ביה שיעור ארעא ושבחא דלהא ודאי לא כתב ליה אנא איקום וכו' דמסתייה ללוה שיגבה כשיעור חובו ולמה יפקיע זכותו של לוקח לתת לבעל חוב יותר על חובו. ופרכינן על מתניתא הניחא למאן דאמר אי אית ליה זוזי ללוקח לא מצי לסלוקי בזוזי שפיר אלא למאן דאמר מצי לוקח לסלוקיה בזוזי לימא ליה הב לי גריבא דארעא שיעור שבחא. לכאורה היה נראה דלא קשיא לן אלא על מאי דשקיל לוקח הוצאה אמאי שקיל ליה במעות ולא שקיל ליה בארעא אבל לא קשיא אמאי שקיל בעל חוב שבחא יתר על ההוצאה כיון דלא מסיק אלא שיעור גופא דארעא בלא שבחא. אבל אי אפשר לפרש כן דהא מהאי טעמא גופא אית לן למיקשי אידך נמי. לכך פירש ר"י ז"ל והרמב"ן ז"ל דתרווייהו קשו לן דלימא ליה הב לי גריבא דארעא שיעור שבחא כוליה ואת לא תשקול אלא גופא דארעא בלא שבחא וכן עיקר. והא דאמרינן הניחא פירש ר"י ז"ל כאן כי פלוגתא היא בכתובות. פירוש לפירושו מההיא דאמרינן בפרק מי שהיה נשוי בההוא גברא דהוו מסקי ביה אלפא זוזי והוו ליה תרי אפדנא וכו' וכדכתיבנא התם בסייעתא דשמיא ואמרינן הכא בשלמא למאן דאמר התם דלא יכול לוקח לסלוקי בעל חוב בזוזי ניחא דכיון שכן הרי בעל חוב חשוב כאלו קרקע שלו היא והלוקח אינו אלא כיורד לשדה חברו שאין לו אלא דמי שבח שכנגד ההוצאה אלא למאן דאמר דמצי לוקח לסלוקי בזוזי הרי הקרקע חשוב של לוקח ושבחא דידיה הוא דארעא גופיה אשבח כיון דבעל חוב לא מסיק אלא שיעור ארעא. ופרקינן הכא במאי עסקינן בדשוי אפותיקי מפורש. פירוש דהשתא לכולי עלמא לא מצי לוקח לסלוקי בזוזי וארעא דידיה הוא דאשבח ואין לוקח אלא כיורד לשדה חברו הילכך אפילו לא כתב ליה אנא איקום ואשפי ולא כתב ליה דאקנה גובה את הכל אלא שנותן בעל חוב את ההוצאה.

    נמצא פסקן של דברים דהיכא דלא מסיק ביה אלא שיעור ארעא אי שוייה ניהליה אפותיקי מפורש גובה בעל חוב כל השבח ונותן הוצאה ואפילו לא כתב לבעל חוב דאקנה ולא כתב לו ללוקח אנא איקום וכו'. ואי לא שוייה ניהליה אפותיקי אינו גובה אלא שיעור ארעא בלחוד ואפילו כתב לבעל חוב דאקנה וכתב ללוקח אנא איקום וכו'. והיכא דמסיק ביה שיעור ארעא ושבחא כל היכא דכתב ליה ללוקח אנא איקום וכו' חזינן אי לא כתב לבעל חוב דאקנה אינו גובה כלום אלא שבחא דממילא ואי כתב ליה דאקנה גובה חצי שבח שכנגד ההוצאה. ובמתנה דלא כתיב בה לבעל חוב דאקנה יפה כחה מכח מכר דלא שקיל מיניה שבח כנגד הוצאה ואי כתב ליה דאקנה יפה כח מכר ממנה שגובה כל השבח ונוטל הוצאה בלבד. והיכא דשקיל לוקח גריבא דארעא שיעור שבחא ואידך שקיל ליה בעל חוב איהו דבר הראוי לכל חד וחד מאי דשקיל ניחא. ואי ליכא לחד מינייהו דבר הראוי אית דינא דגוד או איגוד כדין השותפין. ואי איכא לחד מינייהו דבר הראוי אף על פי שאין לחברו דבר הראוי לית דינא דגוד או איגוד שלא כדברי הרז"ה. מרבי. עד כאן.

    וזה לשון הרשב"א לא קשיא הא דמסיק ביה שיעור ארעא ושבחא וכו'. פירוש ברייתא דקתני וההוצאה מבעל חוב בדלא מסיק ביה שיעור ארעא ושבחא והילכך נוטל את היציאה מבעל חוב דמשתרשי ליה זוזי ואיהו נהנה בהן משבח מבעל הקרקע דאלו בעל חוב אמר ליה ארעאי הוא דאשבחה. ואוקימנא בדשויה ניהליה אפותיקי אבל אי לא שויה ניהליה אפותיקי ולא מסיק ביה אלא שיעור ארעא בלא שבחא לא שקיל לה לכולה שבחא אלא כשיעור חובו דהא אי אית ליה זוזי ללוקח מסלק ליה בזוזי והשתא דלית ליה קיימא ליה ארעא במקום זוזי ומישם שיים ליה ארעא בזוזי ויהיב ליה כשיעור חובו וטופיינא שקיל ליה לוקח. והיינו דאקשיה הניחא למאן דאמר אי אית ליה זוזי ללוקח וכו' כלומר משום דאמר ליה ארעאי הוא דאשבחה אלא למאן דאמר אי אית ליה זוזי ללוקח מצי מסליק ליה בזוזי אמאי שקיל ליה לכוליה שבחא ואפילו מאי דיתר מחובו לימא ליה הב לי גריבא דארעא שיעור שבחאי דמישם הוא דשאימנא לך ארעא בזוזי. ומכל מקום שמעינן מיהא דאי שויה ניהליה אפותיקי אף על גב דלא מסיק ביה אלא שיעור ארעא בלא שבחא גבי לה כולה ולא משלם ליה אלא הוצאה בלחוד. וכן כתב הרי"ף ורבינו האיי גאון בספר מקח וממכר בשער כ"ז ובשער כ"ח. אבל רש"י פירש דלעולם לא שקיל בעל חוב יתר מכנגד חובו וברייתא דקתני אם השבח יתר על ההוצאה נוטל את השבח מבעל הקרקע ואוקימנא דלא מסיק ביה שיעור ארעא ושבחא לאו דלא מסיק ביה כנגד שבחא כלל אלא דלא מסיק ביה שיעור ארעא וכוליה שבחא קאמר אבל שיעור מקצת שבחא אסיק ביה. וכתב הרב דבדין היה דליתני הכי נוטל כנגד החוב מבעל הקרקע והמותר מבעל חוב אלא נקט למילתיה בלשון הוצאה משום דהיא גופה קמשמע לן דהיכא דהוצאה יתירה על השבח אין לו אלא הוצאה כנגד השבח והא דאקשינן הניחא למאן דאמר אי אית ליה זוזי וכו' לא קשיא ליה אלא אמאי אינו נוטל בהוצאתו קרקע וכן בפירוש ר"ח. ואין פירושם מחוור דכיון דלעולם בעל חוב אינו נוטל אלא כנגד חובו בלחוד אמאי פליג בין שבח להוצאה ואי משום סיפא מי תני שבשתא ברישא משום לאשמועינן דינא דסיפא דהא לא שקיל בעל חוב שבח לעולם אלא כנגד חובו ויתר מהוצאה נמי שקיל לוקח מיניה דבעל חוב ועוד דדינא גופא דסיפא לא איצטריך לאשמועינן דפשיטא הוא דאי הוצאה יתירה על השבח לא שקיל אלא הוצאה כנגד השבח ואין לך יורד לתוך של חברו ונוטל יתר משבחו אלא יורד ברשות בלחוד. והא דאקשינן נמי הניחא למאן דאמר וכו' לפי פירושם לא ניחא דמאי קושיא דילמא מאי נוטל דקתני נוטל בקרקע כשיעור הוצאתו ואף על גב דקתני מבעל חוב כיון דארעא גבי דידיה הוא מבעל חוב הוא דשקיל. עד כאן. וזה לשון הרמב"ן: הא דלא מסיק ביה שיעור ארעא ושבחא בלחוד ולפיכך נוטל הוצאה מבעל חוב דמשתרשי ליה זוזי ואינו נהנה בהם ושבח מבעל הקרקע דאלו בעל חוב גופיה אמר ליה ארעאי אשבח. ואוקימנא דשוייה ניהליה אפותיקי ושמע מינה דאי שוייה ניהליה אפותיקי ולא מסיק ביה אלא שיעור ארעא בלחוד גבי לה כולה ולא משלם אלא הוצאה בלחוד וכן כתב רבינו הגדול. ורש"י ז"ל כתב בפירושיו והאי דנקט למילתיה בלשון הוצאה ולא תני הכי נוטל כנגד החוב מבעל הקרקע והמותר מבעל חוב משום דהיא גופה קמשמע לן דהיכא דהוצאה יתירה על השבח אין לו אלא הוצאה שיעור שבח. נראה שהוא מעמידה כגון דמסיק ביה שיעור ההיא שבחא דממילא כגון דשויא ארעא אלפא ושבחא דממילא מאה ודמחמת ההוצאה מאה ומסיק ביה אלף ומאה זוזי וגבי שבחא דממילא דהא מסיק ביה כנגדו והוצאה שקיל ליה מבעל חוב. ולפום האי פירושא לא גבי לעולם בעל חוב אלא בכדי חובה בין בשבחא דממילא בין דמחמת הוצאה. ולא סליק שפיר דאם כן אמאי פליג בין שבח להוצאה אטו משום סיפא תנא טעותא וכיון דמפליג בין שבח להוצאה טעותא היא. ועוד דהוה ליה למיתני אם השבח יתר על ההוצאה נוטל כנגד חובו מבעל הקרקע והשאר מבעל חוב ואם ההוצאה יתירה על השבח אין לו בהוצאה אלא שיעור אחד שבח. ועוד דסיפא גופא לא איצטריכא ליה שאין לך מוציא הוצאות על נכסי אחר שיטול בהוצאה שיתירה על השבח אלא אם כן עשאו שליח וירד ברשותו ואפילו מוציא על נכסי אשתו קטנה ולישנא דגמרא נמי לא דאיק כוותיה והא דאקשיה הניחא למאן דאמר אי אית ליה זוזי ללוקח וכו' נימא ליה השתא הב לי גריבא דארעא בארעאי שיעור שבחאי הכי קא קשיא ליה אמאי אמרת דטריף שבחא דממילא לימא ליה הב לי שבחאי כוליה שעכשיו אני פורע לך קרקע בחובך ואין לך לטרוף יותר מחובך שהרי הקרקע שלי שאם רציתי לפרעך מעות הייתי פורע ועכשיו קרקע זו שלי תעלה לי במקום מעות והב לי כוליה שבחאי ומגופא דארעא ולא תסלקני בדמים. וכן פירש רבינו האיי גאון שמצינו שכתב בספר מקח וממכר בשער כ"ח והיכא דהיה אותו שבח יתר על חובו של בעל חוב ונטלו בעל חוב דאין אתה מוצא בזה הענין שאם יש שם יתירות על חובו שיטול אותו בעל חוב אלא כגון שהיה השדה אפותיקי וכן כתב אף בשער כ"ז. וכן כתב רבינו הגדול. אבל רבינו חננאל פירש דלא קשיא ליה אלא אמאי אינו נוטל בהוצאתו קרקע. וכדברי רבינו הגדול ז"ל עיקר ואי כפירוש ר"ח ז"ל מאי קושיא דילמא מאי נוטל נוטל בקרקע ואף על גב דקתני מבעל חוב כיון דארעא גבי דידיה היא מבעל חוב הוא דשקיל ומי קתני נוטל במעות. ורש"י יפרש בעל כרחו כדברי ר"ח ז"ל לפי סוגייתו שכתבנו למעלה וכמו שמפורש בפירושיו. עד כאן לשונו. וזה לשון הריצב"ש ז"ל: אלא לא קשיא הא דמסיק ביה שיעור ארעא ושבחא הא דלא מסיק ביה שיעור ארעא ושבחא. רש"י ורבינו חננאל ז"ל פירשו דהיכא דמסיק ביה שיעור ארעא ושבחא גובה כל השבח ואפילו ההוצאה משום תנאה והיינו דשמואל. וברייתא בדלא מסיק ביה שיעור ארעא ושבחא ומשום הכי אינו גובה ההוצאה והא דקתני גובה את השבח מבעל הקרקע דאלמא בעל חוב גובה שבחא דממילא היינו משום דמסיק ביה שיעור ארעא ואותו שבח דממילא. ולפי זה הא דאמרינן דלא מסיק ביה שיעור ארעא ושבחא רצה לומר דלא מסיק ביה שיעור ארעא וכוליה שבחא אלא שיעור מה שגובה ממנה ולעולם אין הפרש בין שבחא דממילא לשבח דמחמת הוצאה בזה אלא דאי מסיק ביה גבי מאי דמסיק ביה. והקשה רש"י ז"ל אם כן אמאי קתני גובה את השבח מבעל הקרקע וההוצאה מבעל חוב הוה ליה למימר גובה כשיעור החוב מבעל הקרקע והמותר מבעל חוב. תירץ ז"ל משום סיפא נקט הכי דבעיא לאשמועינן דאין לו אלא הוצאה לשיעור שבח ולעולם לפי זה אינו גובה יותר מחובו אלא שנוטל יותר מחובו בקרקע ופורע מעות משום דמיירי דלא מסלק ליה בזוזי ומשום הכי מצי אמר ליה ארעי אשבחה ופורע לו ההוצאה במעות. אבל רבינו האיי גאון ז"ל וכל המפרשים ז"ל פירשו דלא מסיק ביה שיעור ארעא ושבחא כלל אלא שיעור ארעא לחוד ואפילו הכי גובה שבחא דממילא יותר מחובו כיון דלא מצי מסלק ליה בזוזי דאמר ליה ארעאי אשבחה ונוטל יותר מחובו אלא שפורע ההוצאה. והשתא אתי שפיר לשון דלא מסיק ביה שיעור ארעא ושבחא וכן אתיא הברייתא שפיר. אבל קשה כי מקשים בתר הכי למאי דסלקא דעתין דמיירי בענין דמצי לוקח לסלוקי בזוזי אמאי גובה בעל חוב ההוצאה בקרקע ופורע מעות לימא ליה לוקח אלו הוו לי זוזי וכו' ולפי פירוש זה הוה ליה לאקשויי פירכא אלימתא אמאי גובה שבחא דממילא בולא כלום כיון דלא מסיק זוזי והלוקח היה יכול לסלקו אלא שפירשו שבכלל קושית הב לי גריבא דארעא שיעור שבחאי הוא הכל. ואינו נראה. ולי נראה לפי פירושם ז"ל דהשבחא דממילא שנוטל חנם לא מקשי דדינא הוא כיון שאינו מסלקו וזה נוטל הקרקע שיטול שבחא דממילא עמו דאמר ליה ארעאי אשבחה אבל מן ההוצאה שהוא חייב לפרוע לו בזה קשה כיון דאלו הוו ליה זוזי הוה מצי לסלוקיה השתא דלית ליה והבעל חוב חייב לתת לו מעות יסתלק מן הקרקע כשיעור הוצאתו מאותן מעות שהוא חייב להחזיר לו וזהו פירוש גריבא דארעא שיעור שבחאי כי אני מסלק אותך באותם מעות שאתה רוצה ליתן לי. כן נראה לי לפירושם ז"ל. ומכל מקום נראה לי דינו של רש"י ז"ל יותר נכון בטעם כי איך אפשר שאף על פי שאינו יכול לסלקו שיקח יותר מחובו והלא הקרקע עדייך אינה שלו עד שיגבוהו לו בית דין ואם כך איך יגבוהו בית דין יותר מחובו אף על פי שהוא מה שהשביח הקרקע באמת זהו זר מאד. עד כאן. וכתב הר"ן ז"ל וזה לשונו: ומכל מקום דברי רש"י אינן אלא מקמי דאוקימנא לה כגון דשויה ניהליה אפותיקי דכיון דלא מקשינן אלא דלימא ליה הב לי גריבא דארעא בארעא כלומר ולא בדמים משמע דלא הוה קשיא לן מילתא אחריתי ואם איתא דברייתא הכי קתני דשבח שהוא יתר על ההוצאה בעל חוב נוטלו יותר על חובו מיהא נמי הוה לן לאקשויי דכיון דמצי לסלוקיה בזוזי לא מצי אמר ארעאי אשבח ואין לו ליטול אלא כנגד חובו. אבל למסקנא דאוקימנא כגון דשויה ניהלית אפותיקי מתוקמא ברייתא שפיר כפשטה דכשיעור הוצאה אינו נוטל אלא בכדי חובו. אבל שבח יתר על ההוצאה נוטל יתר מחובו דמצי אמר ארעאי אשבח דהוה ליה לוקח כיורד שלא ברשות דאינו נוטל אלא הוצאה.

    נמצאו כללי השמועה דבמכר היכא דמסיק ביה שיעור ארעא ושבחא בעל חוב גובה את השבח בין דממילא בין דמחמת הוצאה. ולפי תירוצו של הרמב"ן שכתבנו למעלה בשבח שאינו מחודש גובה את כולו ואף על גב דלא כתב ליה דאקנה אף על פי שבא מחמת הוצאה ודינו לענין זה כשבחא דממילא גמור דדיקלא ואלים וכיוצא בו. אבל לפי מה שנראה לי מדברי הראשונים לעולם בעל חוב אינו גובה את השבח כולו אלא בשבח דממילא גמור דבכהאי גוונא גבי כוליה ואפילו לא כתב ליה דאקנה. אבל כל שבח דאתי מחמת הוצאה בין שהוא מחודש או שהוא בגופו של קרקע בשלא כתב לו דאקנה אינו גובה ממנו מלוקח כלום וכשכתב לו דאקנה גובה את חציו. והיכא דמסיק ביה שיעור ארעא ולא שבחא גובה כנגד חובו על הדרך שפירשנו בין בשבחא דממילא בין בשבחא דמחמת הוצאה אבל יתר מחובו לא גבי כלל אפילו בשבחא דממילא דהא לא מצי אמר ארעאי אשבחה אלא אם כן שויה ניהליה אפותיקי דבכהאי גוונא גבי יתר על חובו כוליה שבחא דממילא וכוליה שבחא דמחמת הוצאה במה שהוא יתר על ההוצאה דמצי אמר ארעאי אשבח אבל בכנגד הוצאה לעולם אינו נוטל יותר מחובו דבכדי הוצאה מטעם שכך כתב לו מוכר ללוקח אתה בא עליו ולא כתב לו מוכר ללוקח על דעת שיגבה בו יותר מחובו. וכתב הרמב"ן דכי סליק ליה בעל חוב ללוקח בזוזי היכא דשויה ניהליה אפותיקי אף על גב דבשבחא דממילא טריף בלא זוזי מיהו פעמים נותן לו יתר מהוצאתו כדאמרינן לקמן בפרק המקבל דבשדה העשויה ליטע שמין לו כאריס ולא יכול בעל חוב למימר ליה טול עציך ונטיעותיך אפילו שדה שאינה עשויה ליטע אף על גב דביורד לתוך שדה חברו שלא ברשות מצי אמר ליה הכי דהתם היינו טעמא משום דלא ברשות ירד אבל זה כיון שהיה סבור שהיא שלו אף על פי שנמצאת כמי שאינה שלו אין שומעין לו לומר טול עציך ונטיעותיך. אבל במתנה לא גבי בעל חוב שבחא כלל ואפילו מסיק כנגדו אלא בכגון דיקלא ואלים אבל בשבח שהוא יתר על ההוצאה לא ואין צריך לומר כנגד הוצאה. אבל לפי דרך הרמב"ן ז"ל כל שבח שהוא יתר על ההוצאה הרי הוא כשבחא דממילא גמור וגבי ליה. ואין דרכו מחוור וכמו שכתבנו למעלה. ומיהו במתנה אי כתב ליה נותן אנא איקום וכו' גבי ליה בעל חוב מיניה במכר. ובמכר אף על גב דלא כתב ליה נמי גבי וכן כתב הרמב"ם ז"ל. וטעמא דמילתא דכיון דהורגלו לכתוב כן אף על פי שלא כתב כמו שכתב דמי דאחריות אפילו בהא מילתא טעות סופר הוא. וכתב הרי"ף דכל היכא דהוי דיניה למשקל גריוא דארעא ולא חזיא ליה שקיל לדמיה מבעל חוב כדאמרינן התם כל שאלו יחלק ושמו עליו חולקים ואם לאו מעלין אותו בדמים. והיכא דלית ליה דמי דיינינן ליה דינא דגוד או איגוד ואף בבעל חוב דעלמא נראה שהדין כן דאי לית ליה זוזי ללוה ואיבעי ליה למלוה לאפרועי ממקרקעי דאי כנגד חובו לא הוי ראוי דאמרינן גוד או איגוד עד דליתן ליה שיעור הראוי. עד כאן. וכתב הרמ"ך ז"ל וזה לשונו: והיכא דלא מסיק ביה שיעור ארעא ושבחא ולא שויה ניהליה אפותיקי ולית ליה זוזי ללוקח לסלוקי בזוזי שקיל בעל חוב מההוא ארעא כשיעור חובו ומנח גריוא דארעא קמי לוקח אי הויא חזיא ליה כגון דהוה מותר שדה בית תשעה קבין ובגנה בית רובע. ואי לא חזיא ליה ללוקח דלית בה כי האי שיעורא ולא סמיכא נמי לארעא דיליה לצרופה בהדה שקל מיניה דבעל חוב דמי כל המותר. וכן אמרינן התם כל שאלו יחלק ושמו עליה חולקים ואם לאו מעלים אותו בדמים. מיהו היכא דלית בה שיעור תשעה קבין ואמר לוקח אנא בעינא ליה לגנה או למאי דמתהנינא ביה נראה לומר דטענתיה טענה ושקיל גריוא בארעא. והכי נמי היכא דאית ביה ההוא מותר שדה בית תשעה קבין או בגנה בית רובע ואמר לוקח לא בעינא ליה הב לי דמיה נראה לומר דמצי למכפייה לבעל חוב בהכי היכא דאית ליה זוזי לבעל חוב או דילמא לאידך גיסא מצי בעל חוב טעין לא בעינא למזבן ואי הוו לך זוזי לסלוקי מכולה טפי הוה בעינא להו. וכן הוא סברת הרמ"ה ז"ל שאפילו על המותר אינו יכול לחזור. מיהו נראה לומר דעליה דמוכר מצי למהדר בהא או העמד לי שדה שלימה או החזר לי כל מעותי וטול המותר. והיכא דשוייה ניהליה אפותיקי ולא מסיק ביה שיעור ארעא ושבחא ואית מותר בשדה בית תשעה קבין נראה לומר דלא מצי בעל חוב למימר ליה ללוקח לא בעינא לי לההוא מותרא ולא יהיבנא לך דמיה אלא שקול גריוא דארעא דכיון דשוייה ניהליה מוכר אפותיקי ברשותיה קיימא לגמרי ומצי לוקח למימר ליה או שקול מינאי דמי כדי חובך או שקול יתה כולה דלא בעינא אנא למזבן גריוא דארעא. וצריך עיון. להרמב"ם היתה השדה אפותיקי בעל חוב נוטל את כולה ורואין חצי השבח הנשאר ללוקח אם היה חצי השבח יתר על ההוצאה כולה נוטל ההוצאה מבעל חוב שהרי אומר לו בעל חוב שדה שלי השביחה והנשאר לו מן השבח נוטל מן המוכר. ואם היה חצי השבח פחות מן ההוצאה אין לו מן הטורף אלא דמי חצי שבח וגובה מן המוכר חצי שבח שנטרף בלבד. עד כאן דברי הרב ולא חילק בדבריו בין מסיק ביה שיעור ארעא ושבחא בין לא מסיק ביה. וצריך עיון היכא דאין חצי השבח כדי כל ההוצאה כיון דכל השבח הוא יותר על ההוצאה למה לא יטול שיעור כל ההוצאה מבעל חוב כדין היורד לשדה חברו שלא ברשות דשמין לו וידו על התחתונה ואי בדלא מסיק ביה שיעור ארעא ושבחא כל שכן הוא דהוה ליה למיתב ליה ללוקח או שבחא דבציר מהוצאה או הוצאה דבציר משבחא דהא אי לאו הוצאה לא הוה שבחא מכל מקום קרוב לומר בדשוייה ניהליה אפותיקי דשקיל בעל חוב כוליה שבחא כיון דכתב ליה מוכר ללוקח אנא איקום ואשפי וכו' ועמליהון דהוא שבח הוצאה וצבי זבינא דההוא לוקח וקביל עלוהי דליהוי אחריות המכירה כולה על המוכר ולא על אותה שדה שקנה כיון דידיע ליה דאפותיקי הוא גבי אותו בעל חוב. אבל היכא דלא שוייה ניהליה אפותיקי אף על גב דמסיק ביה שיעור ארעא ושבחא הוא דאמרינן בפרק מי שמת דהא דתניא בברייתא בעל חוב גובה את השבח חצי שבח הוא ואף על גב דכתב ליה אנא איקום ואשפי כיון שאין אותה שדה אפותיקי ידוע אותו הלוקח סומך הוא אחריות מעותיו עליה כמו שסומך על שאר נכסי המוכר ואף על גב דמסיק ביה שיעור ארעא ושבחא דיינין הכי. והרמ"ה ז"ל גם הוא הלך על דרך קצת סברא זו ואמר דדוקא היכא דפריש בשטרא וכתב וצבי זבינא דנא וקביל עלוהי הוא דאמרינן דהדר לוקח עליה דמוכר בכוליה שבחא אבל בסתמא לא קביל עליה לוקח הכי אלא אחריות שבחו על אותה שדה שקנה והשביח ונוטל חצי השבח. (חסר כמו שורה אחת). מיהו רבינו הגדול זק"ל פריש הכא מילתא דשמואל דאמר בעל חוב גובה את השבח אף על גב דלא שויה ניהליה אפותיקי כיון דמסיק ביה שיעור ארעא ושבחא ונכסיו כולם משועבדין לחוב זה ואין לו נכסים אחרים ללוה דאי הוו ליה עלייהו ליהדר מלוה דאין נפרעים ממשועבדים במקום שיש בני חורין. והדבר צריך עיון וחקירה. בעל חוב גובה את השבח בענין שאמרנו אבל אינו גובה פירות שאכל לוקח או שתלשן ואף על גב דשויה ניהליה אפותיקי. עד כאן לשון הרמ"ך.

    הכיר בה שאינו שלו ולקחה אמר רב מעות יש לו שבח אין לו. פירוש נוטל מעות שנטל בלבד ואף על פי שהוזלה או הוקרה דהא כמאן דליכא זביני כלל דמי וכדאמרינן בסמוך שלא נתן אלא לשם פקדון בלבד מה שאין כן בנמצאת שדה שאינה שלו או בטרפה ממנו בעל חוב שיש לו ליטול בדמים שהיתה שוה בשעה שיצאה מתחת ידו. והא דקאמר שבח אין לו כלומר מן הגזלן אבל מן הנגזל פשיטא דשקיל הוצאה כנגד שבח כאיניש דצלמא. והא דלא נקיט שבח מגזלן אפילו שיש לגזלן קרקע בשעה שמכר או שקנו מידו ולא תימא דמשמואל דלעיל נשמע להא דרב דשאני התם דמדינא שבח יש לו אלא דהוי מיחזי בשכר מעותיו ומשום הכי סגי כשיש לו קרקע או שקנו מידו אבל היכא דמדינא שבח אין לו שהרי לא נתן מעות אלא לשם פקדון כי יש לו קרקע או קנו מידו מאי הוי. ומיהו כשפירש לו את השבח כלומר שהתנה בפירוש אחריות אף על השבח השתא ליכא למימר דנתן לשם פקדון ולא לשם מתנה ויש לו שבח בין לרב בין לשמואל אלא אליבא דשמואל בעינן שיש לו קרקע או שקנו מידו דלא מיחזי כריבית. כן נראה לי. אבל אין זה דעת מורנו הרא"ה. הריטב"א.

    והרשב"א כתב וזה לשונו הכיר בה שאינה שלו וכו'. ושמואל אמר אפילו מעות אין לו. ודוקא בשלא כתב לו את האחריות הא כתב לו אפילו לשמואל מעות יש לו דהא טעמא דשמואל משום דמעות מתנה וכשכתב לו הא גלי דעתיה דלא נתכוון למתנה ומיהו שבח אין לו דהא מיחזי כריבית כיון דהכיר בה. ומכל מקום אי קנו מידו או שיש לו קרקע וכתב לו את האחריות מסתברא דאפילו שבח יש לו בין לרב בין לשמואל. עד כאן. ועוד כתב בענין זה הרשב"א במימרא דרבא כמו שכתוב להלן עיין שם. וזה לשון הראב"ד: הכיר בה שאינו שלו ולקחה אמר רב מעות יש לו שבח אין לה מפני שנראית כריבית דכיון דלאו אדעתא דארעא נחית מיחזי כשכר מעותיו. ושמואל אמר אפילו מעות אין לו. הא ודאי בשלא כתב לו אחריות נכסים דאי כתב לו היכי אמר שמואל מעות מתנה. ואי אמרת כיון דלא קביל עליה אחריות מאי איריא משום דאדם יודע תיפוק ליה דהא לא קביל עליה אחריות. לא היא דכיון דיודע שקרקע אין לו הוה ליה האי זביני כהלואה אלא שאנו אומרים שהן במתנה. ויש בזה דעת טועה לומר דקסבר שמואל דאף על פי שאינו גובה ממשעבדי גובה מבני חורין. ולאו מילתא היא דלא דמי לשטר חוב דהא אמרינן עביד איניש דזבין ליומיה. עד כאן.

    17 more comments on this page.

    Shita Mekubetzet on Bava Metzia 15b · Sefaria

    Penei Yehoshua

    בתוספות בד"ה הא דלא מסיק תימא כיון דלא מסיק וכו' וי"ל דבלא"ה פריך שפיר עכ"ל. אבל הרמב"ן בספר המלחמות כתב שקושיית התוספות גופא היא קושית הגמרא בעצמו דכיון דמצי לסלוקי בזוזי נמצא שהיא מכורה לו ואין לב"ח עליו אלא שיעבוד גרידא אם כן אין שום סברא שיטול הב"ח יותר מחובו כלום בשבח שהשביח הלוקח משא"כ אי לא מצי לסלוקי בזוזי היה אפשר שהיא כמכור' לב"ח בשעת הגוביינא וא"כ נוטלה עם השבח ונותן הוצאה כמו שיתבאר לענין אפותיקי בסמוך וזה שדקדק המקשה דלימא ליה הב לי כו' שיעור שבחאי פי' דבשתי טענות בא עליו שיתן לו שיעור כל השבח ושיקחנה בקרקע ולא במעות כן נראה לי כוונת הרמב"ן אף שקיצר בלשונו ובזה נתיישב דבריו ממה שהשיג עליו הש"ך בס"ק כ"ו ע"ש:

    בא"ד ולפי המסקנא דמוקי באפותיקי א"ש זה לפי שיטתם והיא שיטת הרי"ף והרמב"ן והרבה מהפוסקים אבל מפרש"י לא משמע כן אלא דלעולם אין נוטל הב"ח יותר משיעור חובו אפילו באפותיקי וכן הסכמת בעל המאור והש"ך מסיק כן להלכה בס"ק כ"ו והאריך שם להשיג על שיטת התוס' ע"ש ועיקר תמיהתו כיון דע"כ טעמם בזה דאפותיקי הוי כמכורה לו וא"כ יש לתמוה דמאיזה שעה הוי כמכור' לו אי משעת הלואה הא ודאי ליתא מדלא שקיל השבח ופירות אם הוא אצל הלוה עצמו ועוד דא"כ אם מכרו המלוה יהא מכור והא ודאי ליתא ואם משעת הגוביינא אם כן כבר קדמה קניית הלוקח לקנייתו והאריך שם ולענ"ד לק"מ דאף אם לא נגמר קניית האפותיקי אלא בשעת הגוביינא מ"מ לא שייך לומר שקדמה קניית הלוקח דהא משועבד מיהא לב"ח בין הקרן בין השבח דאף על גב דלא מסיק ביה כשיעור ארעא ושבחא זה לא נודע אלא בשעת הגוביינא דשמא יוזלו הקרקעות נמצא דלא קנה הלוקח כלום בזו הקרקע עד שיופקע השיעבוד של הב"ח והיינו אם יסלקנו המוכר בזוזי אבל כל כמה דלא מסלק ליה והגיע שעת הגוביינא הרי הב"ח קונה אותה באותה שעה קנין גמור כמות שהיא ועם השבח שעליה כמו שהקנה לו הלוה בשעת הלואה ע"י האפותיקי שמקנה לו כל הקרקע בקנין גמור כמו שתהיה בשעת הגוביינא ומה שהשביח הלוקח אדעתיה דמרא קמא השביח ואף ע"ג שאילו היתה ביד הלוה בעצמו לא היה נוטל הב"ח בשבח יותר מחובו היינו משום דלוה גופא מצי לסלוקי בזוזי וא"כ ה"ל כאילו התנה שאם יפרענו יתבטל המקח וא"כ מה לי אם מסלקו בזוזי ומה לי אם מסלקו כשיעור זוזי מאותו קרקע גופא שהתנה עליה שיהיה לו פרעון והיינו כשיעור חובו משא"כ הלוקח דלא מצי לסלוקי בזוזי והיינו ע"כ דכיון שלא סלקו הלוה בעצמו נמצא שלא קיים תנאו וממילא נתקיים המקח של בעל האפותיקי לגמרי בשעת הגוביינא ונוטלה כמות שהיא עם שבחה דכל תנאי שבממון קיים וקנאו בקנין גמור ואף שלא התנה כ"ז בפירוש מ"מ סתם אפותיקי מפורש כך הוא עפ"י תקנת חכמים כמ"ש הש"ך עצמו סברא אחרת כה"ג ע"ש. מיהו אף לפ"ז נ"ל דהיינו השבח שהוא בעין בשעת הגוביינא זכה בה בעל אפותיקי אבל מה שכבר תלש ואכל הלוקח ודאי זכה בו דאף ע"ג שאין לו בזה הקרקע שום קנין עד שיפקע השיעבוד והקנין של אפותיקי מ"מ ב"ח מיהא הוי הלוקח בדמי מקחו וא"כ לגבי השבח בתוך הזמן ה"ל כלוה ולוה ואח"כ קנה דנהי דקי"ל דיחלוקו מ"מ הכא שכבר תלשן הלוקח ה"ל כב"ח מאוחר שקדם וגבה מטלטלין דקי"ל מה שגבה גבה וה"נ דכוותיה היינו כמ"ש לעיל בתחילת הסוגיא לענין פירות לגבי אפותיקי דלא כמ"ש הש"ך בס"ק י"ט ובזה נתיישבו כמה קושיות שהקשה הש"ך לשיטת הפוסקים דבאפותיקי נוטל יותר מחובו הן בשבח הן בפירות זה נ"ל פי' כפתור ופרח אליבא דהלכתא ויש לי עוד שיטה אחרת בזה ויבואר בביאורי לטוח"מ יעויין שם וכאן אין להאריך יותר ודוק היטב:

    שם בגמרא הכיר בה שאינה שלו ולקחה מעות יש לו שבח אין לו. וכ' הרי"ף דשבח מחמת הוצאה ודאי שקיל כו' וכוונתו בזה דהוצאה גופא שקיל מנגזל אבל בשבח היתר על הוצאה ודאי מודה הרי"ף שאין ללוקח בה כלום כדכתב להדיא בסוף המסקנא ולא כמו שהבין בעל המאור בדבריו אלא כמ"ש הרמב"ן וכ"כ הש"ך דאדמי הוצאה גופא קאי אלא שהרי"ף הביא ראיה מהא דאמרינן בפרק הגוזל דף צ"ו גזל והשביח ומכרה וכו' ואיבעיא להו השביח לוקח מהו ומסיק רבא מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו משמע שלוקח זכה בשבח מחמת הוצאה עכ"ל ורבים תמהו על דבריו דהתם במטלטלין איירי שזכה הגזלן גופא בשבח משום תקנת השבים משא"כ הכא דאיירי בקרקע והרמב"ן גופא מסיק בתימא אף שכ' שהגאונים כתבו ג"כ כל' הרי"ף וראיותיו ואני כבר כתבתי דרך נכון בזה ליישב שיטת הרי"ף והגאונים דע"כ התם נמי איירי במקרקעי עיין בחידושינו פרק הגוזל שם אבל איברא ראיתי שהרי"ף גופא הביא שם ההוא דהשביח לוקח ומסתימת לשונו משמע דבמטלטלין איירי שם כל הסוגיא לכך נ"ל ליישב עוד בדרך אחר והיינו משום דקשיא לי טובא על מ"ש הטור בסי' שע"ד שהתוספות והרא"ש כתבו דבהכיר בה שאינה שלו אין הנגזל צריך ליתן ללוקח כלום אפילו ההוצאה ודבריו נפלאים ממני דלא מצאתי כן בתוספות ואדרבא לפמ"ש בתחלת הסוגיא לעיל בתוספות בד"ה ויש לו שבח דמשמע מפירושם דאפילו גזלה משובחת והכסיפה והשביחה הלוקח אפ"ה צריך ליתן ההוצאה אף שכתבתי שם דאפשר לומר דבהכיר בה שאני מ"מ אין מל' התוספות הכרח דמפסיד ההוצאה והרא"ש נמי לא איירי מהוצאה גופא אלא משבח היתר על ההוצאה וזה ברור וא"כ נשארו דברי הטור בתימא ועוד דמהיכא תיתי נאמר שיפסיד הלוקח מה שהוציא מכיסו והנגזל נהנה בזו ההוצאה ולמה יגרע מאילו השביח הגזלן גופא ע"י הוצאה שהנגזל מחזיר לו ההוצאה והוא פשוט וכ"כ הטור עצמו שם וראיתי שהש"ך שם הרגיש בכ"ז והשיג על הטור ורמ"א שכתבו כן ע"ש. ובאמת לא מצאנו שום טעם עפ"י הדין שיפסיד הלוקח ההוצאה אם לא שנאמר דטעמא דהטור וסייעתו משום קנס חכמים שקנסו ללוקח מן הגזלן אחר שהכיר בה וראייתם בזה מדאמרינן בהדיא בפרק הגוזל דף צ"ה והביאו התוספות כאן דבלוקח ת"ח קנסינן ליה ומשמע שם להדיא דהקנס הוא שאינו נוטל ההוצאה כמ"ש התוספות שם בד"ה דאתא מרא דארעא כו' דלדברי המקשה כך הוא והמעיין שם יראה היטב דהמקשה והתרצן לא פליגי אלא איירי בת"ח או בע"ה וא"כ שמעינן להדיא שמפסיד ההוצאה משום קנס ואף על גב דסוגיא דהתם אליבא דר"מ דוקא דקניס מ"מ אפשר דר"י נמי מודה לר"מ דקניס אלא בגזלן גופא פליג ר"י משום תקנת השבים כמבואר שם דאפילו דלאו דידיה יהבינן ליה וכ"ש דלא שייך לקנסו אבל לענין לוקח אפשר דמודה דקניס כיון דלא שייך תקנת השבים ומכ"ש בקרקע וא"כ אפשר דמה"ט פוסק הטור כמסקנת הש"ס שם דבידע שאינו שלו קנסינן ליה ואינו גובה כלום מנגזל ומש"ה הוצרך הרי"ף להביא ראיה להוציא מסברא זו והיינו ממאי דאמרינן שם במטלטלים דאפילו בהשביח הלוקח זכה בשבח אף על גב דלית ביה תקנת השבים מ"מ מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו וא"כ שמעינן מן הדא דלא קנסינן ללוקח לעולם יותר מגזלן גופא ואם כן ה"ה בקרקע כיון דגזלן גופא שקיל הוצאה ה"ה ללוקח וממילא ע"כ דהא דאמרינן שם בלוקח ת"ח קנסינן ליה שאינו נוטל הוצאה היינו לר"מ דוקא דס"ל דקנסינן ולא קי"ל כוותיה אלא כר"י דלא קניס לגזלן וה"ה ללוקח ממנו שזכותו ממש מכר לו כנלע"ד ליישב ל' הטור והרי"ף כ"א לפי שיטתו ודו"ק היטב ועיין בסמוך:

    בתוספות בד"ה מעות יש לו כו' תימא דבהגוזל כו' ומוקי לה בת"ח עכ"ל. כבר כתבתי שאין מקום לתמיה זו כיון דהתם אליבא דר"מ איירי למאי דבעי למימר דטעמא משום קנס ומש"ה מוקי לה בהכיר בה שאינה שלו כדי שנאמר שמפסיד הוצאה אבל למאי דקי"ל דלא קנסינן א"כ לא איירי ברייתא דהתם מהוצאה גופא אליבא דהלכתא אלא מוקמינן לה לענין השבח היתר על ההוצאה וכמ"ש תוספות עצמם שם וא"כ שפיר איירי בלא הכיר בה ומש"ה נוטל השבח מן הגזלן ויש ליישב דבריהם דמשמע להו דודאי ברייתא כר"מ אתיא אף דלית הלכתא כוותיה לענין שהנגזל אין צריך ליתן ההוצאה מ"מ מאי דמשמע מדר"מ שחוזר הלוקח ונוטל כל השבח מהמוכר לא אשכחן מאן דפליג עליה בהא ודו"ק ועיין בסמוך בד"ה וחזר ולקחה מה שיש להקשות ע"ז:

    בא"ד וי"ל דהתם מיירי כשקבל עליו אחריות עכ"ל פי' דתו לא שייך לומר מעות פקדון או הלוואה דמש"ה נוטל השבח וצ"ל דמשמע להו דמשום ריבית נמי אין כאן דאף על גב דבחזקת גזולה לקחה אפ"ה לא מיחזי כהלוואה ועוד יש לומר דמיירי בשקנו מידו או שיש לו קרקע ומש"ה לא הוי כריבית כמו לשמואל בלא הכיר בה אבל הרמב"ן והרא"ש וש"פ כתבו להדיא דבהכיר בה הוי ריבית גמור ואפילו קנו מידו לא מהני אלא בלא הכיר בה לשמואל ומטעמא דשנינן לעיל התם הלוואה הכא זביני אבל בלא הכיר בה לא הוי זביני כל עיקר ולדבריהם קשה תמיהת התוספות וצ"ל כמ"ש בסמוך לתרץ תמיהת התוספות ודו"ק:

    בד"ה חזר ולקחה כו' בלא הכיר בה איירי עכ"ל וכ"כ ה"ה על לשון הרמב"ם וכ"כ הנ"י וכן משמע מל' הרי"ף והרא"ש שכתבו לשון דנמצאת שאינה שלו משמע מדברי כולם דבהכיר בה לא שייך כל הסוגיא דניחא ליה דלא ליקריה גזלנא או דליקו בהימנותיה אבל יש לי בזה מקום עיון דהא בההיא סוגיא דהגוזל שהביאו התוספות בסמוך דמוקי לה בלוקח ת"ח וקאמר שם להדיא דגובה הקרן מנכסים משועבדים וכ"כ הרמב"ם להדיא דבהכיר בה שאינה שלו גובה הקרן מנכסים משועבדים וא"כ קשה קושית הגמרא דפ' איזהו נשך שהביאו התוספות בשמעתין לקמן אברייתא דלשבח קרקעות אמאי גובה הקרן ממשועבדים דהא האי שטרא לא ניתן לכתוב וקי"ל דלא הוי שטר בכה"ג ומשני שם דניתן לכתוב לענין אם חזר ולקחה מבעלים הראשונים אי משום טעמא דלא ליקרייה גזלנא או דליקו בהימנותיה והתם א"ש דברייתא דלשבח קרקעות איירי בלא הכיר בה אבל בברייתא דלשבח פירות דהגוזל דמוקי לה בהכיר בה להדיא ואפ"ה מסיק שגובה הקרן ממשועבדים וכן פסק הרמב"ם והטור והש"ע וא"כ אי ס"ד דלא מהני בכה"ג אם חזר ולקחה מבעלים הראשונים הדרא קושית הש"ס לדוכתא אמאי גובה ממשועבדים הא לא ניתן לכתוב כלל ולא הוי שטרא כל עיקר ודו"ק וצ"ע:

    בד"ה דמית לוקח פרש"י כו' ואין נראה דמיד שקנה הגזלן עכ"ל קושיא זו הקשה ג"כ הטור ח"מ סי שע"ד על דברי הרמב"ם וכתב הב"י ליישב ולפי שיטתו יש ליישב ג"כ שיטת רש"י אלא דמל' רש"י בסמוך בד"ה זבנה אורתה משמע להדיא כפי' תוספ' ועיי' מ"ש בזה בסמוך:

    Penei Yehoshua on Bava Metzia 15b · Sefaria

    Gilyon HaShas

    גמ' מעות חוזרין עי' ב"ב עח ע"א תוס' ד"ה אבל:

    שם חזר ולקחה מבעלים עי' בהר"ש פ"ו מ"ג דתרומות:

    Gilyon HaShas on Bava Metzia 15b · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Bava Metzia, daf 15, Amud Bet, about 380 words in 19 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 19 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 17 words

      Opens “המגיע לכתפים, כאן בשבח שאינו מגיע לכתפים.…”

    2. Segment 211 words

      Opens “והא מעשים בכל יום, וקא מגבי שמואל…”

      Named: שמואל.

    3. Segment 320 words

      Opens “לא קשיא: הא דמסיק ביה כשיעור ארעא…”

    4. Segment 448 words

      Opens “הניחא למ"ד אי אית ליה זוזי ללוקח…”

      Named: רבא.

    5. Segment 514 words

      Opens “הכא במאי עסקינן כגון שעשאו אפותיקי. דאמר…”

    6. Segment 619 words

      Opens “הכיר בה שאינה שלו ולקחה, אמר רב:…”

      Named: שמואל.

    7. Segment 720 words

      Opens “במאי קמיפלגי? רב סבר: אדם יודע שקרקע…”

      Named: רב סבר.

    8. Segment 818 words

      Opens “ושמואל סבר: אדם יודע שקרקע אין לו,…”

      Named: שמואל.

    9. Segment 939 words

      Opens “והא פליגי ביה חדא זימנא, דאיתמר: המקדש…”

      Named: רב אמר, שמואל.

    10. Segment 1021 words

      Opens “ושמואל אמר: מעות מתנה אדם יודע שאין…”

      Named: שמואל.

    11. Segment 1120 words

      Opens “צריכא: דאי איתמר בהא, בהא קאמר רב,…”

      Named: שמואל.

    12. Segment 1213 words

      Opens “ואי איתמר בהך, בהך קאמר שמואל: אבל…”

      Named: שמואל.

    13. Segment 1316 words

      Opens “בין לרב דאמר פקדון, בין לשמואל דאמר…”

      Named: רב דאמר, שמואל.

    14. Segment 1427 words

      Opens “סבר: אנא איחות לארעא ואיעביד ואיכול בגויה…”

      Named: רב דאמר, שמואל.

    15. Segment 1526 words

      Opens “אמר רבא, הלכתא: יש לו מעות ויש…”

      Named: רבא.

    16. Segment 1611 words

      Opens “אחריות טעות סופר הוא, בין בשטרי הלואה,…”

    17. Segment 1720 words

      Opens “בעא מיניה שמואל מרב: חזר ולקחה מבעלים…”

      Named: שמואל.

    18. Segment 1817 words

      Opens “מאי טעמא? מר זוטרא אמר: ניחא ליה…”

      Named: רב אשי.

    19. Segment 1913 words

      Opens “מאי בינייהו? איכא בינייהו דמית לוקח: מאן…”

    Sages named on this page

    • Shmuel · First Generation Amoraim

      Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.

      Source: Bava Metzia 15b · Segment 2 — “…יום, וקא מגבי שמואל אפי' בשבח המגיע לכתפים!

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Bava Metzia 15b

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026