Talmud Builders

    Bava Metzia 89a

    Chapter 7 - HaSokher et HaPoalim

    גם: בבא מציעא דף פ״ט ע״א, פרק ז׳ השוכר את הפועלים

    English translation - Bava Metzia 89a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1Now, consider: All matters, i.e., all animals, are included in the halakha of muzzling, as we derive a verbal analogy between the term “an ox” stated here and the term “an ox” stated with regard to Shabbat. Just as the prohibition against having one’s animal perform labor on Shabbat applies not only to oxen but to all animals, as explicitly stated in the Torah (Deuteronomy 5:14), so too the halakha of muzzling includes all animals, not merely oxen. If so, and the term “ox” in this verse does not limit the halakha to that animal alone, let the Merciful One write in general terms: You shall not thresh while muzzling; why do I need the word “ox” that the Merciful One writes?

    2It serves to juxtapose and compare the one who muzzles to the muzzled animal, and likewise to compare the muzzled animal to the one who muzzles: Just as the one who muzzles, a person, may eat from produce attached to the ground, so too the muzzled animal may eat from attached produce. And just as the muzzled animal may eat from detached produce, so too the one who muzzles may eat from detached produce.

    3§ The Sages taught another exposition with regard to the wording in the verse: “You shall not muzzle the ox in its threshing.” The verse mentions threshing. Just as threshing is unique in that it applies to an item grown from the ground, and it is performed at the time of the completion of its work, and a laborer may eat from it, so too with regard to any item that is grown from the ground, a laborer may eat it. This serves to exclude one who milks a cow, one who makes butter from cream, and one who makes cheese from milk, as these are not grown from the ground, and therefore a laborer may not eat them.

    4The Gemara asks: Why do I need this exposition? This halakha can be derived from the words in the verse: “When you come into your neighbor’s vineyard” (Deuteronomy 23:25), as these actions are not performed in a vineyard. The Gemara answers: It was necessary to state this halakha , as it might enter your mind to say that since the Merciful One writes: “Standing” (Deuteronomy 23:26), and, as explained earlier, this serves to include all items that stand, i.e., produce of all kinds, one might have thought that it also serves to include items that are not grown from the ground. The tanna therefore teaches us that this halakha applies only to food that grows from the ground.

    5It is taught in another baraita , with regard to the same term: Threshing, that just as threshing is unique in that it applies to an item that is at the time of the completion of its work and a laborer may eat from it, so too with regard to any item that is at the time of the completion of its work, a laborer may eat it. This serves to exclude one who weeds garlic and onions, i.e., one hired to remove the wild growths from among garlic and onions. The reason is that since it is not the completion of their work, a laborer may not eat from them.

    6The Gemara asks: Why do I need this exposition? It can be derived from: “But you shall not put any in your vessel” (Deuteronomy 23:25), which indicates that if the laborer does not place the food into the owner’s vessels, he is not permitted to eat. The Gemara answers: No, it is necessary for the tanna to teach the following halakha : Even though he also plucks and removes the small ones from between the thick ones, and therefore the work of the small garlic and onions has been completed, nevertheless, the laborer may not eat from them, as this is not the completion of the work of the entire field.

    7It is taught in another baraita concerning the term: Threshing, that just as threshing is unique in that it applies to an item whose work is not yet completed for tithes, and a laborer may eat from it, so too with regard to any item whose work is not completed for tithes, a laborer may eat it. This serves to exclude one who separates dates and dried figs, which are initially gathered together and stuck to each other before the laborer splits them apart with a rake. The reason is that since its work is completed for tithes when it has been gathered from the field, a laborer may not eat from it.

    8The Gemara raises a difficulty: But isn’t it taught in a baraita : With regard to one who separates dates and dried figs, this laborer may eat from it? Rav Pappa said: When that baraita is taught, it is referring to unripe dates, which are plucked before they are ready, and placed on the ground in order to ripen fully. The work of these fruits has not yet been completed even after they have been separated from each other.

    9It is taught in another baraita , with regard to the same term: Threshing, that just as threshing is unique in that it applies to an item whose work is not yet completed for ḥalla , and a laborer may eat from it, so too with regard to any item whose work is not completed for ḥalla , a laborer may eat it. This serves to exclude one who kneads dough, and one who smooths it over with water and oil, and one who bakes, as its work is completed for ḥalla , and therefore a laborer may not eat from it. The Gemara raises a difficulty: But why do I need this halakha ; hasn’t its work already been completed for tithes when the produce is brought inside the house? It was already stated that once the work has been completed for produce which is subject to tithes, a laborer may no longer partake of it.

    10The Gemara answers: This is not difficult, since in this baraita we are dealing with places outside of Eretz Yisrael, where there is no obligation of tithes. The Gemara raises a difficulty: If so, that this is referring to a place outside of Eretz Yisrael, the obligation to separate ḥalla also does not apply. Rather, the ruling in the baraita is actually stated with regard to Eretz Yisrael, and it is not difficult, as it is referring to those seven years in which they conquered Eretz Yisrael, and to the seven in which they divided it. As the Master said: During the seven years in which the Jewish people conquered Eretz Yisrael and the seven in which they divided Eretz Yisrael, they were obligated in ḥalla but they were not obligated in the separation of tithes.

    11The Gemara raises a difficulty concerning this answer: Is the obligation to separate tithes the decisive factor with regard to a laborer? That is not the case, as the completion of the work is the decisive factor, while the obligation to separate tithes is mentioned only because it coincides with the completion of the work. Even if there is no mitzva to separate tithes, nevertheless the work is completed at the same stage.

    12Rather, Ravina said: One should combine the two baraitot and teach them as one, as follows: With regard to the term threshing, just as threshing is unique in that it applies to an item whose work is not yet completed for tithe, in the case of most produce, and an item which is not completed for ḥalla , in the case of species of grain, and a laborer may eat from it, so too with regard to any item whose work is not completed for tithe or for ḥalla , a laborer may eat it.

    13§ A dilemma was raised before the Sages: With regard to a laborer, what is the halakha concerning the possibility that he may singe fruit or grain in fire, to improve its taste, and eat it? The question is whether this is considered like eating grapes and something else, which is prohibited, or not? The Gemara suggests: Come and hear a resolution to this problem from a baraita : A homeowner is permitted to give his laborers wine to drink, so that they will not eat many grapes from his harvest, and for their part the laborers are permitted to dip their bread in brine, so that they will eat many grapes. This baraita indicates that such a practice is permitted.

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    מכדי כל מילי איתנהו בחסימה - כלומר על כרחך שור לאו דוקא וכל שאר בהמות איתנהו בתורת חסימה דילפינן שור שור משבת בפרק שור שנגח את הפרה (ב"ק דף נד:) דגבי שבת כתיב וכל בהמתך וכיון דשור לאו דוקא למה לי דכתביה רחמנא ליכתוב לא תדוש בחסימה:

    לאקושי חוסם לנחסם - אדם לשור ושור לאדם לענין אכילת פועלין:

    בשעת גמר מלאכה - זו היא שעת גמרו:

    המחבץ - מיני חריצי חלב:

    שבשעת גמר מלאכה - ועכשיו הוא גומר מלאכתו ומתניתין לאחר גמר מלאכה קאמר דאין אוכלין כגון נתפרסו עיגולין:

    המנכש - קא ס"ד שעוקר מביניהן שאינן יפות:

    דקא משליף קטיני - יש בבצלין שמסתרסין ולא יהו גסים לעולם וקורין אותם בלע"ז ציב"ש ועוקרין אותן מבין הגדולים להרחיב מקום ולהתפשט דאיכא השתא נתינה לכליו של בעל הבית ולא ממעט מאל כליך לא תתן וממעט להו מדיש דלאו שעת גמר מלאכה הוא דעיקר פעולה משום תקון גדולין הוא שהם מחוברין ועומדין:

    הבודל בתמרים ובגרוגרות - שמדובקות זו בזו ומבדילן במגריפה:

    בתוחלני - תמרים רעים שאין מתבשלין באילן ומכניסן לקיום בכלי של כפות תמרים ושמן חותלות ומתחממות ומתבשלות וקודם שנתבשלו קאמר דהבודל מהן פועל אוכל בהן דלא נגמרה למעשר:

    הלש - משנתן המים וגילגל נתחייב בחלה ועדיין צריכה ללוש ולשוף ולבעוט הרבה:

    והמקטף - עורך וטח פניה:

    ותיפוק ליה משום מעשר - והלא נגמרה מלאכתו למעשר וטחינה והרקדה דמקמי לישה נמי לא אכיל:

    נתחייבו בחלה ולא נתחייבו במעשר - (בפ"ק דקדושין) [ספרי פרשת שלח] דכתיב בבואכם אל הארץ שינה הכתוב ביאה זו מכל ביאות שבתורה שנאמר בהן כי תבואו וכאן נאמר בבואכם. משנכנסו לארץ נתחייבו בחלה אבל במעשר לא נתחייבו אלא לאחר ירושה וישיבה דכתיב עשר תעשר וכתיב בתריה במקום אשר יבחר עד שנבחרה שילה לא נתחייבו והיינו לאחר כיבוש וחילוק כדכתיב ביהושע וכל ימי כיבוש וחילוק היה אהל מועד בגלגל י"ד שנים כדאמר [בזבחים] (דף קיח:):

    מידי חיוב מעשר קא גרים - לסלק את הפועלין מדין אכילה:

    גמר מלאכה קא גרים - כדיליף מדיש לא שנא בזמן מעשר ול"ש בלא זמן מעשר דמעשר גבי אכילת פועל לא כתיב:

    אמר רבינא כרוך ותני - הנך תרתי מתניתין דלעיל לא תיתננהו לחודא למיתני בקמייתא מה דיש מיוחד דבר שלא נגמר מלאכתו למעשר דא"כ שמע מינה הא נגמרה למעשר לא אכיל וקשיא בתרייתא אלא כרוך ותני חדא מה דיש מיוחד שלא נגמר מלאכתו למעשר ולחלה שהן דברים הנהוגין בו אף כל שלא נגמרה מלאכתו לדבר הנהוג בו אם למעשר לחודיה למעשר אם לחלה לחלה יצא הבודל בתמרים דנגמר למעשר ואין בהם דבר מאוחר ממנו ויצא הלש שנגמרה מלאכתו למאוחר שבו:

    מהו שיהבהב באור - את המלילות והאור ממתק טעמו וכן הענבים:

    License: CC0

    בבא מציעא 89 עמוד א

    1מכדי כל מילי איתנהו בחסימה, דילפינן ״שור״ ״שור״ משבת. א"כ לכתוב רחמנא: ״לא תדוש בחסימה״, שור דכתב רחמנא למה לי?

    2לאקושי חוסם לנחסם ונחסם לחוסם. מה חוסם אוכל במחובר אף נחסם אוכל במחובר. ומה נחסם אוכל בתלוש אף חוסם אוכל בתלוש.

    Baraita

    3ת"ר ״דיש״, מה דיש מיוחד דבר שגידולי קרקע, (ובשעת גמר מלאכה), ופועל אוכל בו אף כל שגידולי קרקע פועל אוכל בו. יצא החולב והמחבץ והמגבן, שאין גידולי קרקע ואין פועל אוכל בו.

    4למה לי? (דברים כג, כה) מכי תבא בכרם רעך״ נפקא. איצטריך: סלקא דעתך אמינא, הואיל וכתיב ״קמה, לרבות כל בעלי קמה, לרבות נמי מידי דלאו גדולי קרקע נינהו, קמ"ל׃

    Baraita

    5תניא אידך: ״דיש״ מה דיש מיוחד, דבר שבשעת גמר מלאכה פועל אוכל בו אף כל שהוא בשעת גמר מלאכה פועל אוכל בו. יצא המנכש בשומים ובבצלים, הואיל ואין גמר מלאכה אין פועל אוכל בהם.

    6למה לי? (דברים כג, כה) מואל כליך לא תתן נפקא! לא צריכא, אע"ג דקא משליף קטיני מביני אלימי.

    Baraita

    7תניא אידך: ״דיש״, מה דיש מיוחד, דבר שלא נגמרה מלאכתו למעשר פועל אוכל בו אף כל שלא נגמרה מלאכתו למעשר פועל אוכל בו. יצא הבודל בתמרים ובגרוגרות, הואיל ונגמרה מלאכתו למעשר אין פועל אוכל בו.

    8והתניא: הבודל בתמרים ובגרוגרות פועל אוכל בו! אמר רב פפא: כי תניא ההיא בתוחלני.

    Baraita

    9תניא אידך: ״דיש״, מה דיש מיוחד, דבר שלא נגמרה מלאכתו לחלה ופועל אוכל בו אף כל דבר שלא נגמרה מלאכתו לחלה פועל אוכל בו. יצא הלש והמקטף והאופה שנגמרה מלאכתו לחלה, דאין פועל אוכל בו. והלא נגמרה מלאכתו למעשר!

    10לא קשיא: בחוצה לארץ עסקינן, דליכא מעשר. אי הכי, חלה נמי ליכא! אלא לעולם בארץ, ולא קשיא: בשבע שכיבשו ובשבע שחילקו, דאמר מר: שבע שכיבשו ושבע שחילקו נתחייבו בחלה ולא נתחייבו במעשר.

    11מידי מעשר קא גרים? גמר מלאכה קא גרים!

    12אלא אמר רבינא: כרוך ותני. ״דיש״, מה דיש מיוחד דבר שלא נגמר מלאכתו למעשר ולחלה ופועל אוכל בו, אף כל שלא נגמר מלאכתו למעשר ולחלה פועל אוכל בו.

    13איבעיא להו: פועל, מהו שיהבהב באור ויאכל, מי הוי כענבים ודבר אחר או לא? תא שמע: רשאי בעה"ב להשקות פועלים יין כדי שלא יאכלו ענבים הרבה, רשאין פועלין לטבל פיתם בציר כדי שיאכלו ענבים הרבה!

    Tosafot

    גידולי קרקע יצא החולב כו' - בריש בכל מערבין (עירובין דף כז:) חשיב בעלי חיים גידולי קרקע דדריש ונתתה הכסף בבקר ובצאן מה הפרט מפורש פרי מפרי וגידולי קרקע התם קרי להו גידולי קרקע לפי שניזונין מן הקרקע אבל הכא מפיק שפיר חולב ומגבן דלא הוי בכלל דיש שהוא גודל וצומח מן הקרקע:

    ס"ד אמינא הואיל וכתיב קמה קמה שתי פעמים - ותימה הא איצטריך חד לרבות כל בעלי קמה וחד לרבות אדם בתלוש וי"ל דה"ק סד"א דלא נדרוש חד מהנך דרשות דלעיל אבל נדרוש לרבות חולב דמסתבר טפי למדרש הכי ולספרים דגרסי הואיל וכתיב קמה לרבות כל בעלי קמה נרבה נמי הא א"ש טפי דמכל בעלי קמה משמע שפיר בעלי חיים שהם בעלי קומה ותימה אכתי נרבה מקמה דבר שאין גידולו מן הארץ כגון חולב וכי תימא דיש דכתב רחמנא ל"ל איצטריך לרבות תלוש דאי לא כתיב דיש אלא לא תחסום שור במלאכה הוה מוקמינא ליה דוקא במחובר דומיא דפועל דה"נ פריך ל"ל דיש להוציא חולב מכי תבא נפקא דוקא במחובר אלמא אית לן לאוקמי שור דומיא דאדם ועוד דאיצטריך דיש לכמה דרשות דבסמוך:

    יצא המנכש בבצלים - נראה דאי לאו ואל כליך לא תתן לא הוה דרשינן מדיש אלא מה דיש מיוחד שלא נגמרה מלאכתו למעשר אבל לשעת גמר מלאכתו שאין צריך לקרקע לא הוה דרשינן ליה אבל השתא דכתב ואל כליך למדרש בשעת גמר מלאכה דרשינן נמי מדיש להני:

    והבודל בתמרים - אע"פ דליכא מעשר אלא מדרבנן חשיבא גמר מלאכתן למעשר כיון דאי הוה בהו מעשר מדאורייתא הוה אזלינן בתר גמר מלאכתו למעשר:

    יצא הלש המקטף והאופה - תימה לר"י דבשלמא אופה איצטריך למיתני אע"ג דתנא לש משום דמשכחת דחייב בחלה אפילו לא לש ע"י אפייה דאמרינן בפרק כל שעה (פסחים דף לז. ע"ש) הדובשנין והאיסקריטין כו' אפאן באילפס פטורין בתנור חייבין אלא מקטף אמאי תני לה וכי יש מקטף בלא לישה:

    אי הכי חלה נמי לא - דחלה בחוצה לארץ לא הויא אלא מדרבנן כדמוכח בפ' עד כמה (בכורות דף כז.):

    מידי מעשר קגרים גמר כו' - דכיון דאם היו חייבין במעשר הוה חשיב גמר מלאכה למעשר אחר המירוח והיינו הולכים בתר אותה גמר מלאכה כי אין חייבין נמי לא הוי פחות וניזיל בתרה ואמאי אזלינן בתר חלה:

    אמר רבינא כרוך ותני - דהשתא דקתני בחדא למעשר ולחלה מוכח שפיר דלא נקט למעשר אלא לאפוקי היכא דלא שייך חלה כגון בודל בתמרים אבל היכא דשייך חלה לא חשיב אלא שנגמרה מלאכתה לחלה אבל כי הוה בחדא ברייתא למעשר לחוד הוה משמע דבכ"מ אזלינן בתר. גמר מלאכה למעשר:

    פועל מהו שיהבהב - פי' בקונטרס שאור ממתקו ובעי אם שרי להבהב ולמתוק שע"י כן יאכל יותר אי הוה כענבים ודבר אחר או לא וקשה לר"ת דמאי קאמר בסמוך מפריק ע"ג סלע מאי מתוקי פירא איכא היכא ס"ד דמקשה דליכא מתוקי פירא א"כ למה מפריך ועוד למאי דמסיק הכא דלא יספות במלח הוה משום מעשר הא לאו הכי שרי לספות במלח א"כ כ"ש דשרי להבהב דספיתא במלח דמיא טפי לענבים ודבר אחר מהבהוב כדמוכח בסמוך ומתוך הסוגיא משמע שלא פשט כלום ונראה לר"ת דבראוי לאכילה פשיטא ליה דשרי הבהוב דלא הוי אלא בסומי פירא אלא באותן שאינן ראויין לאכילה אלא ע"י הדחק ומהבהבן כדי שיהיו טובים לאכול מבעיא ליה אי הוי כענבים ודבר אחר כיון דע"י הבהוב אוכל הרבה או דלמא לא שנא הבהוב זה מהבהוב בפירות מתוקים דשרי ופשיט מרשאים פועלים לטבל פתן בציר וסבר השתא בפועלין שאין יכולין לאכול אלא ע"י הדחק ומדמי ליה לאוכל שאינו ראוי אלא ע"י הדחק ומיהו לישנא דשיאכלו ענבים הרבה משמע שיכולין לאכול בלאו הכי ותו פשיט מאוכלין בראשי אומניות ובלבד שלא יהבהבו ולא קאי אראשי אומניות דהנהו שרי להבהב שראוין לאכילה אלא ובלבד שלא יהבהבו בדברים שאינם ראויים לאכילה קאמר והשתא קאמר שפיר מאי מתוקי פירא איכא דעל ידי הפרכה לא יתקנו יותר אותן שאינן ראויין לאכילה דאינן אלא למתק אותן שכבר היו ראויין והא פשיטא דשרי וא"כ משום ביטול מלאכה הוא דקאסרה ברייתא ואתי נמי שפיר הא דקאמר רבא לא יספות במלח משום מעשר אבל אי לאו הכי שרי היינו בראויין לאכילה אבל בשאינם ראויים לאכילה מיבעיא לן הבהוב וספיתא פשיטא לן דהוי כענבים וד"א כדקאמר מעיקרא ונראה לר"י דלפי' ר"ת לא אסור ענבים וד"א אלא דוקא באין ראויין ואתי שפיר הא דקאמר דמלח כענבים וד"א היינו דוקא באין ראויין דבראויין שרי כדמשמע במילתיה דרבא ויש ליישב שיטת הקונט' דמה שהקשה דאי ליכא מיתוק אמאי מפרך איכא למימר מפרך ומשבר לחתיכות קטנות כדי שיוכל לתת בפיו במעט מעט דשרי לספות במלח לרבא אי לאו משום מעשר משום שנתן לו בעה"ב רשות לאכול דבהכי איירי וברייתא נמי דשרי לספות באחת אחת היינו משום דמיירי בקצץ:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    ותיפוק ליה משום מעשר - קשיא לי, לימא בשלא ראה פני הבית, ואפילו למאי דאמרינן דבגרן תלנהו רחמנא, דילמא בשהכניסה במוץ שלה כדר' אושעיא (ברכות לא, א), אי נמי בשעשר. וי"ל דהכא לאו משום איסור מעשר קאמר, אלא משום דכבר נגמרה מלאכתו למעשר ותניא דיש מה דיש שלא נגמרה מלאכתו למעשר פועל אוכל בו, והיינו דפריק רבינא כרוך ותני מה דיש מיוחד שלא נגמרה מלאכתו למעשר ולחלה פועל אוכל בו. (שיטמ"ק).

    ובפתן לא יאכלו אלא אם כן נטלו רשות מבעל הבית ולא יספות במלח ויאכל. כלומר ואפילו נטלו רשות, משום מעשר קאמר דספיתא קובעת למעשר. וכתב הראב"ד, וכי ספיתה יותר היא קובעת מאכילתן עם הפת ואין קביעות מעשר קובע אותו. ופירש דהכי קאמר בפתן לא יאכלו אלא אם כן נטלו רשות מבעל הבית, משום ענבים ודבר אחר, אבל בשנטלו רשות מעשרין ואוכלין, דהואיל ונטלו רשות שלהן הן ומעשרין ואוכלין, ודקאמר ולא יספות במלח ויאכל, עד שיטול רשות ויעשר קאמר. ואני תמה אם אכילה בפת קובעת למעשר, למה לי למעט ענבים ודבר אחר, תיפוק ליה שהוקבע למעשר וכבר נתמעט מדיש כל שנגמרה מלאכתו למעשר. וי"ל דקביעותא זה אינו תורה דבעינן כעין ועוד יש לומר שאפילו היתה אכילתו בפת קובעת למעשר, אי לאו דמיעט הכתוב מענבים ולא ענבים ודבר אחר היה מותר לעשר ולאכול, דדיש לא ממעט אלא כל שנגמרה מלאכת בעל הבית למעשר קודם אכילת וזה נראה לי עיקר, דספיתא נראה שקובעת אפילו דאורייתא, כן נראה לי..

    קצץ אחת אחת אוכל - פירשה רש"י אשכרו למסוק שכרו ללקט דסליק מינה, ואף על פי שזכתה לו תורה לאכול כיון שקצץ והתנה בהדיא לאכול נראה כמקח ואסור מדרבנן. ור"ת השיב עליו, וכי קציצה מגרעת זכות שזכתה לו תורה, לפיכך פירש הוא בספר הישר דארישא קאי, והיינו ששכרו לעקור ולקשקש תחת התאנים שאין דינו מן התורה לאכול, והרי זה מקח גמור ואסור לאכול שתים שתים. (שיטמ"ק). והרשב"א תמה עליו במאי דפי' דלא יאכל עד שיעשר קאמר, דהא שתים שתים לא יאכל קתני. אלא שהוא לא נתן לו רשות לאכול אלא כדרך שהוא רשאי לאכול מהם דהיינו אחד אחד דאלו שתים שתים אסור משום חיוב המעשרות כיון שקצץ, ולעשר משלו לא התנה ואינו במשמע קציצתו. ונראה שהראב"ד פירש כפירושו של רש"י, וז"ל אהייא אילימא אסיפא, פשיטא, כיון דקצץ עמו שיאכל כל היכי דבעי א' א' ליכול שהרי נטל רשות מבעל הבית, ומשום מקח ליכא, דקציצה לאו מקח גמור הוא, דאי מקח ממש הוא אפילו אחד אחד ובלא ספיתה נמי לא יאכל, ומדאמר דקציצה לאו מקח גמור הוא, על כרחך לאו אשכרו לקשקש ולעדור קאמר, דהתם ודאי מקח גמור הוא, דמה לי לוקח במעות מה לי לוקח בשכר מלאכתו. ואני תמה בדברי הרב שאמר דאי מקח ממש הוא אפילו אחד אחד ובלא ספיתה נמי לא יאכל, והלא שנינו (מעשרות פ"ב מ"ה), האומר לחבירו הילך איסר זה ותן לי ה' תאנים לא יאכל עד שיעשר דר"מ, ר' יהודה אומר אוכל אחד אחד פטור אם צירף חייב, א"ר יהודה מעשה בגינת ורדים שהיתה בירושלים והיו תאנים נמכרות מג' ומד' וכו'. אלמא אפילו לוקח א' א' אוכל ופטור. דר"מ ור' יהודה הלכה כר' יהודה, ועוד דמעשה רב, ועוד דאף ר"מ לא נחלק אלא כשהמוכר מלקט ונותן לו, אבל כשהלוקח מלקט ואוכל פטור, וכן מפורש שם בירושלמי (ה"ג). ושמא הוא מפרש לזו בתאנה העומד בגנה כרב פפא דלעיל (בבא מציעא פח, א), וכיון דאיכא חצר דקובע מדאורייתא ואיכא מקח שקובע מדרבנן אהני גבי לוקח דלא אכיל כלל, ופלוגתא דר"מ ור' יהודה בתאנה העומדת כלה בגנה, כן נראה לי. (שיטמ"ק).

    הא דאמרינן - אהייא. הכי קאמר אילימא ארישא דהיינו קצץ אחד אחד אוכל, אמאי לא יספות, כיון דקצץ, אפילו הוי כענבים ודבר אחר מכל מקום הרי קצץ, וכל שלא הוקבע למעשר פשיטא שיאכל א' א' ואפילו בספיתה, דהא חדא לא קבעה סיפתא, ואף על גב דפועל לא זכתה לו תורה לאכול ענבים וד"א, זה לא התנה שיאכל כדרך שזכתה התורה לפועל אלא לאו אסיפא, דהיינו שכרו למסוק שכרו לגדור, אלמא פועל אוכל אחת אחת בספיתה, וקשיא אאידך ברייתא דקתני ולא יספות במלח ויאכל. ופריק אביי דודאי פועל אוכל אחת אחת בספיתה. דגריעא ספיתא מאוכל בפת, ולאו ענבים וד"א הוא אלא משום חיוב המעשרות קאמר דכל שסופת קובע, והני מילי בארץ אבל בחוץ לארץ אין ספיתה קובעת, והיינו ברייתא דקתני סופת במלח ואוכל. ואני תמה כיון דעד השתא משום איסור ענבים וד"א הוה משמע לן, היאך דחה אביי דרך סתם דלאו מחמת כן אלא מחמת איסור המעשרות, הוי ליה למימר בהדיא הכא משום חיוב המעשרות. ואינו, דכיון דאמר בארץ קבעה ספיתה למעשר הרי ביאר הענין ונקט לשון אחר, שעל כרחך הוא מבואר הכונה, ואסקה רבא בין בארץ בין בחוץ לארץ ומתניאתא לא קשיא, דחדא לא קבעה, והילכך אפילו ספת אין כאן חיוב מעשר ואוכל, ואע"פ שקצץ, אבל שתים שתים לא יאכל ואפילו בלא ספיתה, דקציצה קובעת בשתים בספיתה, אבל לא קצץ אחת אחת אם נטל רשות מבעל הבית אוכל ואפילו בספיתה, ובלא ספיתה אפילו שתים אוכל כדינו שזכתה לו תורה, אבל ספת אפילו נטל רשות מבעל הבית לאכול בספיתה שתים שתים לא יאכל, מאי טעמא דאיטבול להו למעשר עם הספיתה. ונראה לי דהא דקאמר ואף על גב דנטלו רשות מבעל הבית, לאו בשנטלו רשות לאכול אפילו שתים שתים בספיתה קאמר, דהתם ודאי מעשרין ויאכלו, דלא קבעה ספיתה טפי מאכילה בפת, ואפילו הכי קתני ובפתן לא יאכלו אא"כ נטלו רשות מבעל הבית, הא בנטילת רשות יאכלו ומעשרין, והכי נמי מאי שנא כיון שנתן להם רשות יעשרו ויאכלו, אלא שלא נטלו רשות כאן אלא לאכול בספיתה, וכיון שכן אוכל הוא בספיתה אחת אחת, שכנגד שלא זכתה לו תורה לאכול בספיתה התיר לו זה ואפשר לו בלא מעשר, אבל בנותן רשות לאכול בפת ע"כ יודע הוא שאכילה בפת ואפילו א' אחת אכילת קבע היא, ואי אפשר לו עד שיעשר ויאכל, והילכך כשנתן לו רשות סתם כאלו נתן לו רשות בפירוש לעשר ולאכול, כנ"ל. (שיטמ"ק).

    Babylonian Talmud · folio map

    Bava Metzia 89a

    Bava Metzia 89a. The full printed text of this folio side - 13 numbered segments, about 345 words - with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit - the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Bava Metzia 89a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026