Talmud Builders

    Bava Metzia 89a

    Back to index

    English translation — Bava Metzia 89a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1Now, consider: All matters, i.e., all animals, are included in the halakha of muzzling, as we derive a verbal analogy between the term “an ox” stated here and the term “an ox” stated with regard to Shabbat. Just as the prohibition against having one’s animal perform labor on Shabbat applies not only to oxen but to all animals, as explicitly stated in the Torah (Deuteronomy 5:14), so too the halakha of muzzling includes all animals, not merely oxen. If so, and the term “ox” in this verse does not limit the halakha to that animal alone, let the Merciful One write in general terms: You shall not thresh while muzzling; why do I need the word “ox” that the Merciful One writes?

    2It serves to juxtapose and compare the one who muzzles to the muzzled animal, and likewise to compare the muzzled animal to the one who muzzles: Just as the one who muzzles, a person, may eat from produce attached to the ground, so too the muzzled animal may eat from attached produce. And just as the muzzled animal may eat from detached produce, so too the one who muzzles may eat from detached produce.

    3§ The Sages taught another exposition with regard to the wording in the verse: “You shall not muzzle the ox in its threshing.” The verse mentions threshing. Just as threshing is unique in that it applies to an item grown from the ground, and it is performed at the time of the completion of its work, and a laborer may eat from it, so too with regard to any item that is grown from the ground, a laborer may eat it. This serves to exclude one who milks a cow, one who makes butter from cream, and one who makes cheese from milk, as these are not grown from the ground, and therefore a laborer may not eat them.

    4The Gemara asks: Why do I need this exposition? This halakha can be derived from the words in the verse: “When you come into your neighbor’s vineyard” (Deuteronomy 23:25), as these actions are not performed in a vineyard. The Gemara answers: It was necessary to state this halakha , as it might enter your mind to say that since the Merciful One writes: “Standing” (Deuteronomy 23:26), and, as explained earlier, this serves to include all items that stand, i.e., produce of all kinds, one might have thought that it also serves to include items that are not grown from the ground. The tanna therefore teaches us that this halakha applies only to food that grows from the ground.

    5It is taught in another baraita , with regard to the same term: Threshing, that just as threshing is unique in that it applies to an item that is at the time of the completion of its work and a laborer may eat from it, so too with regard to any item that is at the time of the completion of its work, a laborer may eat it. This serves to exclude one who weeds garlic and onions, i.e., one hired to remove the wild growths from among garlic and onions. The reason is that since it is not the completion of their work, a laborer may not eat from them.

    6The Gemara asks: Why do I need this exposition? It can be derived from: “But you shall not put any in your vessel” (Deuteronomy 23:25), which indicates that if the laborer does not place the food into the owner’s vessels, he is not permitted to eat. The Gemara answers: No, it is necessary for the tanna to teach the following halakha : Even though he also plucks and removes the small ones from between the thick ones, and therefore the work of the small garlic and onions has been completed, nevertheless, the laborer may not eat from them, as this is not the completion of the work of the entire field.

    7It is taught in another baraita concerning the term: Threshing, that just as threshing is unique in that it applies to an item whose work is not yet completed for tithes, and a laborer may eat from it, so too with regard to any item whose work is not completed for tithes, a laborer may eat it. This serves to exclude one who separates dates and dried figs, which are initially gathered together and stuck to each other before the laborer splits them apart with a rake. The reason is that since its work is completed for tithes when it has been gathered from the field, a laborer may not eat from it.

    8The Gemara raises a difficulty: But isn’t it taught in a baraita : With regard to one who separates dates and dried figs, this laborer may eat from it? Rav Pappa said: When that baraita is taught, it is referring to unripe dates, which are plucked before they are ready, and placed on the ground in order to ripen fully. The work of these fruits has not yet been completed even after they have been separated from each other.

    9It is taught in another baraita , with regard to the same term: Threshing, that just as threshing is unique in that it applies to an item whose work is not yet completed for ḥalla , and a laborer may eat from it, so too with regard to any item whose work is not completed for ḥalla , a laborer may eat it. This serves to exclude one who kneads dough, and one who smooths it over with water and oil, and one who bakes, as its work is completed for ḥalla , and therefore a laborer may not eat from it. The Gemara raises a difficulty: But why do I need this halakha ; hasn’t its work already been completed for tithes when the produce is brought inside the house? It was already stated that once the work has been completed for produce which is subject to tithes, a laborer may no longer partake of it.

    10The Gemara answers: This is not difficult, since in this baraita we are dealing with places outside of Eretz Yisrael, where there is no obligation of tithes. The Gemara raises a difficulty: If so, that this is referring to a place outside of Eretz Yisrael, the obligation to separate ḥalla also does not apply. Rather, the ruling in the baraita is actually stated with regard to Eretz Yisrael, and it is not difficult, as it is referring to those seven years in which they conquered Eretz Yisrael, and to the seven in which they divided it. As the Master said: During the seven years in which the Jewish people conquered Eretz Yisrael and the seven in which they divided Eretz Yisrael, they were obligated in ḥalla but they were not obligated in the separation of tithes.

    11The Gemara raises a difficulty concerning this answer: Is the obligation to separate tithes the decisive factor with regard to a laborer? That is not the case, as the completion of the work is the decisive factor, while the obligation to separate tithes is mentioned only because it coincides with the completion of the work. Even if there is no mitzva to separate tithes, nevertheless the work is completed at the same stage.

    12Rather, Ravina said: One should combine the two baraitot and teach them as one, as follows: With regard to the term threshing, just as threshing is unique in that it applies to an item whose work is not yet completed for tithe, in the case of most produce, and an item which is not completed for ḥalla , in the case of species of grain, and a laborer may eat from it, so too with regard to any item whose work is not completed for tithe or for ḥalla , a laborer may eat it.

    13§ A dilemma was raised before the Sages: With regard to a laborer, what is the halakha concerning the possibility that he may singe fruit or grain in fire, to improve its taste, and eat it? The question is whether this is considered like eating grapes and something else, which is prohibited, or not? The Gemara suggests: Come and hear a resolution to this problem from a baraita : A homeowner is permitted to give his laborers wine to drink, so that they will not eat many grapes from his harvest, and for their part the laborers are permitted to dip their bread in brine, so that they will eat many grapes. This baraita indicates that such a practice is permitted.

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    מכדי כל מילי איתנהו בחסימהכלומר על כרחך שור לאו דוקא וכל שאר בהמות איתנהו בתורת חסימה דילפינן שור שור משבת בפרק שור שנגח את הפרה (ב"ק דף נד:) דגבי שבת כתיב וכל בהמתך וכיון דשור לאו דוקא למה לי דכתביה רחמנא ליכתוב לא תדוש בחסימה:

    לאקושי חוסם לנחסםאדם לשור ושור לאדם לענין אכילת פועלין:

    בשעת גמר מלאכהזו היא שעת גמרו:

    המחבץמיני חריצי חלב:

    שבשעת גמר מלאכהועכשיו הוא גומר מלאכתו ומתניתין לאחר גמר מלאכה קאמר דאין אוכלין כגון נתפרסו עיגולין:

    המנכשקא ס"ד שעוקר מביניהן שאינן יפות:

    דקא משליף קטינייש בבצלין שמסתרסין ולא יהו גסים לעולם וקורין אותם בלע"ז ציב"ש ועוקרין אותן מבין הגדולים להרחיב מקום ולהתפשט דאיכא השתא נתינה לכליו של בעל הבית ולא ממעט מאל כליך לא תתן וממעט להו מדיש דלאו שעת גמר מלאכה הוא דעיקר פעולה משום תקון גדולין הוא שהם מחוברין ועומדין:

    הבודל בתמרים ובגרוגרותשמדובקות זו בזו ומבדילן במגריפה:

    בתוחלניתמרים רעים שאין מתבשלין באילן ומכניסן לקיום בכלי של כפות תמרים ושמן חותלות ומתחממות ומתבשלות וקודם שנתבשלו קאמר דהבודל מהן פועל אוכל בהן דלא נגמרה למעשר:

    הלשמשנתן המים וגילגל נתחייב בחלה ועדיין צריכה ללוש ולשוף ולבעוט הרבה:

    והמקטףעורך וטח פניה:

    ותיפוק ליה משום מעשרוהלא נגמרה מלאכתו למעשר וטחינה והרקדה דמקמי לישה נמי לא אכיל:

    נתחייבו בחלה ולא נתחייבו במעשר(בפ"ק דקדושין) [ספרי פרשת שלח] דכתיב בבואכם אל הארץ שינה הכתוב ביאה זו מכל ביאות שבתורה שנאמר בהן כי תבואו וכאן נאמר בבואכם. משנכנסו לארץ נתחייבו בחלה אבל במעשר לא נתחייבו אלא לאחר ירושה וישיבה דכתיב עשר תעשר וכתיב בתריה במקום אשר יבחר עד שנבחרה שילה לא נתחייבו והיינו לאחר כיבוש וחילוק כדכתיב ביהושע וכל ימי כיבוש וחילוק היה אהל מועד בגלגל י"ד שנים כדאמר [בזבחים] (דף קיח:):

    מידי חיוב מעשר קא גריםלסלק את הפועלין מדין אכילה:

    גמר מלאכה קא גריםכדיליף מדיש לא שנא בזמן מעשר ול"ש בלא זמן מעשר דמעשר גבי אכילת פועל לא כתיב:

    אמר רבינא כרוך ותניהנך תרתי מתניתין דלעיל לא תיתננהו לחודא למיתני בקמייתא מה דיש מיוחד דבר שלא נגמר מלאכתו למעשר דא"כ שמע מינה הא נגמרה למעשר לא אכיל וקשיא בתרייתא אלא כרוך ותני חדא מה דיש מיוחד שלא נגמר מלאכתו למעשר ולחלה שהן דברים הנהוגין בו אף כל שלא נגמרה מלאכתו לדבר הנהוג בו אם למעשר לחודיה למעשר אם לחלה לחלה יצא הבודל בתמרים דנגמר למעשר ואין בהם דבר מאוחר ממנו ויצא הלש שנגמרה מלאכתו למאוחר שבו:

    מהו שיהבהב באוראת המלילות והאור ממתק טעמו וכן הענבים:

    License: CC0

    בבא מציעא 89 עמוד א

    1מכדי כל מילי איתנהו בחסימה, דילפינן ״שור״ ״שור״ משבת. א"כ לכתוב רחמנא: ״לא תדוש בחסימה״, שור דכתב רחמנא למה לי?

    2לאקושי חוסם לנחסם ונחסם לחוסם. מה חוסם אוכל במחובר אף נחסם אוכל במחובר. ומה נחסם אוכל בתלוש אף חוסם אוכל בתלוש.

    Baraita

    3ת"ר ״דיש״, מה דיש מיוחד דבר שגידולי קרקע, (ובשעת גמר מלאכה), ופועל אוכל בו אף כל שגידולי קרקע פועל אוכל בו. יצא החולב והמחבץ והמגבן, שאין גידולי קרקע ואין פועל אוכל בו.

    4למה לי? (דברים כג, כה) מכי תבא בכרם רעך״ נפקא. איצטריך: סלקא דעתך אמינא, הואיל וכתיב ״קמה, לרבות כל בעלי קמה, לרבות נמי מידי דלאו גדולי קרקע נינהו, קמ"ל׃

    Baraita

    5תניא אידך: ״דיש״ מה דיש מיוחד, דבר שבשעת גמר מלאכה פועל אוכל בו אף כל שהוא בשעת גמר מלאכה פועל אוכל בו. יצא המנכש בשומים ובבצלים, הואיל ואין גמר מלאכה אין פועל אוכל בהם.

    6למה לי? (דברים כג, כה) מואל כליך לא תתן נפקא! לא צריכא, אע"ג דקא משליף קטיני מביני אלימי.

    Baraita

    7תניא אידך: ״דיש״, מה דיש מיוחד, דבר שלא נגמרה מלאכתו למעשר פועל אוכל בו אף כל שלא נגמרה מלאכתו למעשר פועל אוכל בו. יצא הבודל בתמרים ובגרוגרות, הואיל ונגמרה מלאכתו למעשר אין פועל אוכל בו.

    8והתניא: הבודל בתמרים ובגרוגרות פועל אוכל בו! אמר רב פפא: כי תניא ההיא בתוחלני.

    Baraita

    9תניא אידך: ״דיש״, מה דיש מיוחד, דבר שלא נגמרה מלאכתו לחלה ופועל אוכל בו אף כל דבר שלא נגמרה מלאכתו לחלה פועל אוכל בו. יצא הלש והמקטף והאופה שנגמרה מלאכתו לחלה, דאין פועל אוכל בו. והלא נגמרה מלאכתו למעשר!

    10לא קשיא: בחוצה לארץ עסקינן, דליכא מעשר. אי הכי, חלה נמי ליכא! אלא לעולם בארץ, ולא קשיא: בשבע שכיבשו ובשבע שחילקו, דאמר מר: שבע שכיבשו ושבע שחילקו נתחייבו בחלה ולא נתחייבו במעשר.

    11מידי מעשר קא גרים? גמר מלאכה קא גרים!

    12אלא אמר רבינא: כרוך ותני. ״דיש״, מה דיש מיוחד דבר שלא נגמר מלאכתו למעשר ולחלה ופועל אוכל בו, אף כל שלא נגמר מלאכתו למעשר ולחלה פועל אוכל בו.

    13איבעיא להו: פועל, מהו שיהבהב באור ויאכל, מי הוי כענבים ודבר אחר או לא? תא שמע: רשאי בעה"ב להשקות פועלים יין כדי שלא יאכלו ענבים הרבה, רשאין פועלין לטבל פיתם בציר כדי שיאכלו ענבים הרבה!

    Tosafot

    גידולי קרקע יצא החולב כו'בריש בכל מערבין (עירובין דף כז:) חשיב בעלי חיים גידולי קרקע דדריש ונתתה הכסף בבקר ובצאן מה הפרט מפורש פרי מפרי וגידולי קרקע התם קרי להו גידולי קרקע לפי שניזונין מן הקרקע אבל הכא מפיק שפיר חולב ומגבן דלא הוי בכלל דיש שהוא גודל וצומח מן הקרקע:

    ס"ד אמינא הואיל וכתיב קמה קמה שתי פעמיםותימה הא איצטריך חד לרבות כל בעלי קמה וחד לרבות אדם בתלוש וי"ל דה"ק סד"א דלא נדרוש חד מהנך דרשות דלעיל אבל נדרוש לרבות חולב דמסתבר טפי למדרש הכי ולספרים דגרסי הואיל וכתיב קמה לרבות כל בעלי קמה נרבה נמי הא א"ש טפי דמכל בעלי קמה משמע שפיר בעלי חיים שהם בעלי קומה ותימה אכתי נרבה מקמה דבר שאין גידולו מן הארץ כגון חולב וכי תימא דיש דכתב רחמנא ל"ל איצטריך לרבות תלוש דאי לא כתיב דיש אלא לא תחסום שור במלאכה הוה מוקמינא ליה דוקא במחובר דומיא דפועל דה"נ פריך ל"ל דיש להוציא חולב מכי תבא נפקא דוקא במחובר אלמא אית לן לאוקמי שור דומיא דאדם ועוד דאיצטריך דיש לכמה דרשות דבסמוך:

    יצא המנכש בבצליםנראה דאי לאו ואל כליך לא תתן לא הוה דרשינן מדיש אלא מה דיש מיוחד שלא נגמרה מלאכתו למעשר אבל לשעת גמר מלאכתו שאין צריך לקרקע לא הוה דרשינן ליה אבל השתא דכתב ואל כליך למדרש בשעת גמר מלאכה דרשינן נמי מדיש להני:

    והבודל בתמריםאע"פ דליכא מעשר אלא מדרבנן חשיבא גמר מלאכתן למעשר כיון דאי הוה בהו מעשר מדאורייתא הוה אזלינן בתר גמר מלאכתו למעשר:

    יצא הלש המקטף והאופהתימה לר"י דבשלמא אופה איצטריך למיתני אע"ג דתנא לש משום דמשכחת דחייב בחלה אפילו לא לש ע"י אפייה דאמרינן בפרק כל שעה (פסחים דף לז. ע"ש) הדובשנין והאיסקריטין כו' אפאן באילפס פטורין בתנור חייבין אלא מקטף אמאי תני לה וכי יש מקטף בלא לישה:

    אי הכי חלה נמי לאדחלה בחוצה לארץ לא הויא אלא מדרבנן כדמוכח בפ' עד כמה (בכורות דף כז.):

    מידי מעשר קגרים גמר כו'דכיון דאם היו חייבין במעשר הוה חשיב גמר מלאכה למעשר אחר המירוח והיינו הולכים בתר אותה גמר מלאכה כי אין חייבין נמי לא הוי פחות וניזיל בתרה ואמאי אזלינן בתר חלה:

    אמר רבינא כרוך ותנידהשתא דקתני בחדא למעשר ולחלה מוכח שפיר דלא נקט למעשר אלא לאפוקי היכא דלא שייך חלה כגון בודל בתמרים אבל היכא דשייך חלה לא חשיב אלא שנגמרה מלאכתה לחלה אבל כי הוה בחדא ברייתא למעשר לחוד הוה משמע דבכ"מ אזלינן בתר. גמר מלאכה למעשר:

    פועל מהו שיהבהבפי' בקונטרס שאור ממתקו ובעי אם שרי להבהב ולמתוק שע"י כן יאכל יותר אי הוה כענבים ודבר אחר או לא וקשה לר"ת דמאי קאמר בסמוך מפריק ע"ג סלע מאי מתוקי פירא איכא היכא ס"ד דמקשה דליכא מתוקי פירא א"כ למה מפריך ועוד למאי דמסיק הכא דלא יספות במלח הוה משום מעשר הא לאו הכי שרי לספות במלח א"כ כ"ש דשרי להבהב דספיתא במלח דמיא טפי לענבים ודבר אחר מהבהוב כדמוכח בסמוך ומתוך הסוגיא משמע שלא פשט כלום ונראה לר"ת דבראוי לאכילה פשיטא ליה דשרי הבהוב דלא הוי אלא בסומי פירא אלא באותן שאינן ראויין לאכילה אלא ע"י הדחק ומהבהבן כדי שיהיו טובים לאכול מבעיא ליה אי הוי כענבים ודבר אחר כיון דע"י הבהוב אוכל הרבה או דלמא לא שנא הבהוב זה מהבהוב בפירות מתוקים דשרי ופשיט מרשאים פועלים לטבל פתן בציר וסבר השתא בפועלין שאין יכולין לאכול אלא ע"י הדחק ומדמי ליה לאוכל שאינו ראוי אלא ע"י הדחק ומיהו לישנא דשיאכלו ענבים הרבה משמע שיכולין לאכול בלאו הכי ותו פשיט מאוכלין בראשי אומניות ובלבד שלא יהבהבו ולא קאי אראשי אומניות דהנהו שרי להבהב שראוין לאכילה אלא ובלבד שלא יהבהבו בדברים שאינם ראויים לאכילה קאמר והשתא קאמר שפיר מאי מתוקי פירא איכא דעל ידי הפרכה לא יתקנו יותר אותן שאינן ראויין לאכילה דאינן אלא למתק אותן שכבר היו ראויין והא פשיטא דשרי וא"כ משום ביטול מלאכה הוא דקאסרה ברייתא ואתי נמי שפיר הא דקאמר רבא לא יספות במלח משום מעשר אבל אי לאו הכי שרי היינו בראויין לאכילה אבל בשאינם ראויים לאכילה מיבעיא לן הבהוב וספיתא פשיטא לן דהוי כענבים וד"א כדקאמר מעיקרא ונראה לר"י דלפי' ר"ת לא אסור ענבים וד"א אלא דוקא באין ראויין ואתי שפיר הא דקאמר דמלח כענבים וד"א היינו דוקא באין ראויין דבראויין שרי כדמשמע במילתיה דרבא ויש ליישב שיטת הקונט' דמה שהקשה דאי ליכא מיתוק אמאי מפרך איכא למימר מפרך ומשבר לחתיכות קטנות כדי שיוכל לתת בפיו במעט מעט דשרי לספות במלח לרבא אי לאו משום מעשר משום שנתן לו בעה"ב רשות לאכול דבהכי איירי וברייתא נמי דשרי לספות באחת אחת היינו משום דמיירי בקצץ:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    ותיפוק ליה משום מעשרקשיא לי, לימא בשלא ראה פני הבית, ואפילו למאי דאמרינן דבגרן תלנהו רחמנא, דילמא בשהכניסה במוץ שלה כדר' אושעיא (ברכות לא, א), אי נמי בשעשר. וי"ל דהכא לאו משום איסור מעשר קאמר, אלא משום דכבר נגמרה מלאכתו למעשר ותניא דיש מה דיש שלא נגמרה מלאכתו למעשר פועל אוכל בו, והיינו דפריק רבינא כרוך ותני מה דיש מיוחד שלא נגמרה מלאכתו למעשר ולחלה פועל אוכל בו. (שיטמ"ק).

    ובפתן לא יאכלו אלא אם כן נטלו רשות מבעל הבית ולא יספות במלח ויאכל. כלומר ואפילו נטלו רשות, משום מעשר קאמר דספיתא קובעת למעשר. וכתב הראב"ד, וכי ספיתה יותר היא קובעת מאכילתן עם הפת ואין קביעות מעשר קובע אותו. ופירש דהכי קאמר בפתן לא יאכלו אלא אם כן נטלו רשות מבעל הבית, משום ענבים ודבר אחר, אבל בשנטלו רשות מעשרין ואוכלין, דהואיל ונטלו רשות שלהן הן ומעשרין ואוכלין, ודקאמר ולא יספות במלח ויאכל, עד שיטול רשות ויעשר קאמר. ואני תמה אם אכילה בפת קובעת למעשר, למה לי למעט ענבים ודבר אחר, תיפוק ליה שהוקבע למעשר וכבר נתמעט מדיש כל שנגמרה מלאכתו למעשר. וי"ל דקביעותא זה אינו תורה דבעינן כעין ועוד יש לומר שאפילו היתה אכילתו בפת קובעת למעשר, אי לאו דמיעט הכתוב מענבים ולא ענבים ודבר אחר היה מותר לעשר ולאכול, דדיש לא ממעט אלא כל שנגמרה מלאכת בעל הבית למעשר קודם אכילת וזה נראה לי עיקר, דספיתא נראה שקובעת אפילו דאורייתא, כן נראה לי..

    קצץ אחת אחת אוכלפירשה רש"י אשכרו למסוק שכרו ללקט דסליק מינה, ואף על פי שזכתה לו תורה לאכול כיון שקצץ והתנה בהדיא לאכול נראה כמקח ואסור מדרבנן. ור"ת השיב עליו, וכי קציצה מגרעת זכות שזכתה לו תורה, לפיכך פירש הוא בספר הישר דארישא קאי, והיינו ששכרו לעקור ולקשקש תחת התאנים שאין דינו מן התורה לאכול, והרי זה מקח גמור ואסור לאכול שתים שתים. (שיטמ"ק). והרשב"א תמה עליו במאי דפי' דלא יאכל עד שיעשר קאמר, דהא שתים שתים לא יאכל קתני. אלא שהוא לא נתן לו רשות לאכול אלא כדרך שהוא רשאי לאכול מהם דהיינו אחד אחד דאלו שתים שתים אסור משום חיוב המעשרות כיון שקצץ, ולעשר משלו לא התנה ואינו במשמע קציצתו. ונראה שהראב"ד פירש כפירושו של רש"י, וז"ל אהייא אילימא אסיפא, פשיטא, כיון דקצץ עמו שיאכל כל היכי דבעי א' א' ליכול שהרי נטל רשות מבעל הבית, ומשום מקח ליכא, דקציצה לאו מקח גמור הוא, דאי מקח ממש הוא אפילו אחד אחד ובלא ספיתה נמי לא יאכל, ומדאמר דקציצה לאו מקח גמור הוא, על כרחך לאו אשכרו לקשקש ולעדור קאמר, דהתם ודאי מקח גמור הוא, דמה לי לוקח במעות מה לי לוקח בשכר מלאכתו. ואני תמה בדברי הרב שאמר דאי מקח ממש הוא אפילו אחד אחד ובלא ספיתה נמי לא יאכל, והלא שנינו (מעשרות פ"ב מ"ה), האומר לחבירו הילך איסר זה ותן לי ה' תאנים לא יאכל עד שיעשר דר"מ, ר' יהודה אומר אוכל אחד אחד פטור אם צירף חייב, א"ר יהודה מעשה בגינת ורדים שהיתה בירושלים והיו תאנים נמכרות מג' ומד' וכו'. אלמא אפילו לוקח א' א' אוכל ופטור. דר"מ ור' יהודה הלכה כר' יהודה, ועוד דמעשה רב, ועוד דאף ר"מ לא נחלק אלא כשהמוכר מלקט ונותן לו, אבל כשהלוקח מלקט ואוכל פטור, וכן מפורש שם בירושלמי (ה"ג). ושמא הוא מפרש לזו בתאנה העומד בגנה כרב פפא דלעיל (בבא מציעא פח, א), וכיון דאיכא חצר דקובע מדאורייתא ואיכא מקח שקובע מדרבנן אהני גבי לוקח דלא אכיל כלל, ופלוגתא דר"מ ור' יהודה בתאנה העומדת כלה בגנה, כן נראה לי. (שיטמ"ק).

    הא דאמרינןאהייא. הכי קאמר אילימא ארישא דהיינו קצץ אחד אחד אוכל, אמאי לא יספות, כיון דקצץ, אפילו הוי כענבים ודבר אחר מכל מקום הרי קצץ, וכל שלא הוקבע למעשר פשיטא שיאכל א' א' ואפילו בספיתה, דהא חדא לא קבעה סיפתא, ואף על גב דפועל לא זכתה לו תורה לאכול ענבים וד"א, זה לא התנה שיאכל כדרך שזכתה התורה לפועל אלא לאו אסיפא, דהיינו שכרו למסוק שכרו לגדור, אלמא פועל אוכל אחת אחת בספיתה, וקשיא אאידך ברייתא דקתני ולא יספות במלח ויאכל. ופריק אביי דודאי פועל אוכל אחת אחת בספיתה. דגריעא ספיתא מאוכל בפת, ולאו ענבים וד"א הוא אלא משום חיוב המעשרות קאמר דכל שסופת קובע, והני מילי בארץ אבל בחוץ לארץ אין ספיתה קובעת, והיינו ברייתא דקתני סופת במלח ואוכל. ואני תמה כיון דעד השתא משום איסור ענבים וד"א הוה משמע לן, היאך דחה אביי דרך סתם דלאו מחמת כן אלא מחמת איסור המעשרות, הוי ליה למימר בהדיא הכא משום חיוב המעשרות. ואינו, דכיון דאמר בארץ קבעה ספיתה למעשר הרי ביאר הענין ונקט לשון אחר, שעל כרחך הוא מבואר הכונה, ואסקה רבא בין בארץ בין בחוץ לארץ ומתניאתא לא קשיא, דחדא לא קבעה, והילכך אפילו ספת אין כאן חיוב מעשר ואוכל, ואע"פ שקצץ, אבל שתים שתים לא יאכל ואפילו בלא ספיתה, דקציצה קובעת בשתים בספיתה, אבל לא קצץ אחת אחת אם נטל רשות מבעל הבית אוכל ואפילו בספיתה, ובלא ספיתה אפילו שתים אוכל כדינו שזכתה לו תורה, אבל ספת אפילו נטל רשות מבעל הבית לאכול בספיתה שתים שתים לא יאכל, מאי טעמא דאיטבול להו למעשר עם הספיתה. ונראה לי דהא דקאמר ואף על גב דנטלו רשות מבעל הבית, לאו בשנטלו רשות לאכול אפילו שתים שתים בספיתה קאמר, דהתם ודאי מעשרין ויאכלו, דלא קבעה ספיתה טפי מאכילה בפת, ואפילו הכי קתני ובפתן לא יאכלו אא"כ נטלו רשות מבעל הבית, הא בנטילת רשות יאכלו ומעשרין, והכי נמי מאי שנא כיון שנתן להם רשות יעשרו ויאכלו, אלא שלא נטלו רשות כאן אלא לאכול בספיתה, וכיון שכן אוכל הוא בספיתה אחת אחת, שכנגד שלא זכתה לו תורה לאכול בספיתה התיר לו זה ואפשר לו בלא מעשר, אבל בנותן רשות לאכול בפת ע"כ יודע הוא שאכילה בפת ואפילו א' אחת אכילת קבע היא, ואי אפשר לו עד שיעשר ויאכל, והילכך כשנתן לו רשות סתם כאלו נתן לו רשות בפירוש לעשר ולאכול, כנ"ל. (שיטמ"ק).

    Babylonian Talmud · folio map

    Bava Metzia 89a

    Bava Metzia 89a. The full printed text of this folio side — 13 numbered segments, about 345 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    מכדי כל מילי איתנהו בחסימה כלומר על כרחך שור לאו דוקא וכל שאר בהמות איתנהו בתורת חסימה דילפינן שור שור משבת בפרק שור שנגח את הפרה (ב"ק דף נד:) דגבי שבת כתיב וכל בהמתך וכיון דשור לאו דוקא למה לי דכתביה רחמנא ליכתוב לא תדוש בחסימה:

    לאקושי חוסם לנחסם אדם לשור ושור לאדם לענין אכילת פועלין:

    בשעת גמר מלאכה זו היא שעת גמרו:

    המחבץ מיני חריצי חלב:

    שבשעת גמר מלאכה ועכשיו הוא גומר מלאכתו ומתניתין לאחר גמר מלאכה קאמר דאין אוכלין כגון נתפרסו עיגולין:

    המנכש קא ס"ד שעוקר מביניהן שאינן יפות:

    דקא משליף קטיני יש בבצלין שמסתרסין ולא יהו גסים לעולם וקורין אותם בלע"ז ציב"ש ועוקרין אותן מבין הגדולים להרחיב מקום ולהתפשט דאיכא השתא נתינה לכליו של בעל הבית ולא ממעט מאל כליך לא תתן וממעט להו מדיש דלאו שעת גמר מלאכה הוא דעיקר פעולה משום תקון גדולין הוא שהם מחוברין ועומדין:

    הבודל בתמרים ובגרוגרות שמדובקות זו בזו ומבדילן במגריפה:

    9 more comments on this page.

    Rashi on Bava Metzia 89a · Sefaria · CC0

    Tosafot

    גידולי קרקע יצא החולב כו' בריש בכל מערבין (עירובין דף כז:) חשיב בעלי חיים גידולי קרקע דדריש ונתתה הכסף בבקר ובצאן מה הפרט מפורש פרי מפרי וגידולי קרקע התם קרי להו גידולי קרקע לפי שניזונין מן הקרקע אבל הכא מפיק שפיר חולב ומגבן דלא הוי בכלל דיש שהוא גודל וצומח מן הקרקע:

    ס"ד אמינא הואיל וכתיב קמה קמה שתי פעמים ותימה הא איצטריך חד לרבות כל בעלי קמה וחד לרבות אדם בתלוש וי"ל דה"ק סד"א דלא נדרוש חד מהנך דרשות דלעיל אבל נדרוש לרבות חולב דמסתבר טפי למדרש הכי ולספרים דגרסי הואיל וכתיב קמה לרבות כל בעלי קמה נרבה נמי הא א"ש טפי דמכל בעלי קמה משמע שפיר בעלי חיים שהם בעלי קומה ותימה אכתי נרבה מקמה דבר שאין גידולו מן הארץ כגון חולב וכי תימא דיש דכתב רחמנא ל"ל איצטריך לרבות תלוש דאי לא כתיב דיש אלא לא תחסום שור במלאכה הוה מוקמינא ליה דוקא במחובר דומיא דפועל דה"נ פריך ל"ל דיש להוציא חולב מכי תבא נפקא דוקא במחובר אלמא אית לן לאוקמי שור דומיא דאדם ועוד דאיצטריך דיש לכמה דרשות דבסמוך:

    יצא המנכש בבצלים נראה דאי לאו ואל כליך לא תתן לא הוה דרשינן מדיש אלא מה דיש מיוחד שלא נגמרה מלאכתו למעשר אבל לשעת גמר מלאכתו שאין צריך לקרקע לא הוה דרשינן ליה אבל השתא דכתב ואל כליך למדרש בשעת גמר מלאכה דרשינן נמי מדיש להני:

    והבודל בתמרים אע"פ דליכא מעשר אלא מדרבנן חשיבא גמר מלאכתן למעשר כיון דאי הוה בהו מעשר מדאורייתא הוה אזלינן בתר גמר מלאכתו למעשר:

    יצא הלש המקטף והאופה תימה לר"י דבשלמא אופה איצטריך למיתני אע"ג דתנא לש משום דמשכחת דחייב בחלה אפילו לא לש ע"י אפייה דאמרינן בפרק כל שעה (פסחים דף לז. ע"ש) הדובשנין והאיסקריטין כו' אפאן באילפס פטורין בתנור חייבין אלא מקטף אמאי תני לה וכי יש מקטף בלא לישה:

    אי הכי חלה נמי לא דחלה בחוצה לארץ לא הויא אלא מדרבנן כדמוכח בפ' עד כמה (בכורות דף כז.):

    מידי מעשר קגרים גמר כו' דכיון דאם היו חייבין במעשר הוה חשיב גמר מלאכה למעשר אחר המירוח והיינו הולכים בתר אותה גמר מלאכה כי אין חייבין נמי לא הוי פחות וניזיל בתרה ואמאי אזלינן בתר חלה:

    אמר רבינא כרוך ותני דהשתא דקתני בחדא למעשר ולחלה מוכח שפיר דלא נקט למעשר אלא לאפוקי היכא דלא שייך חלה כגון בודל בתמרים אבל היכא דשייך חלה לא חשיב אלא שנגמרה מלאכתה לחלה אבל כי הוה בחדא ברייתא למעשר לחוד הוה משמע דבכ"מ אזלינן בתר. גמר מלאכה למעשר:

    1 more comments on this page.

    Tosafot on Bava Metzia 89a · Sefaria

    Rashba

    ותיפוק ליה משום מעשר קשיא לי, לימא בשלא ראה פני הבית, ואפילו למאי דאמרינן דבגרן תלנהו רחמנא, דילמא בשהכניסה במוץ שלה כדר' אושעיא (ברכות לא, א), אי נמי בשעשר. וי"ל דהכא לאו משום איסור מעשר קאמר, אלא משום דכבר נגמרה מלאכתו למעשר ותניא דיש מה דיש שלא נגמרה מלאכתו למעשר פועל אוכל בו, והיינו דפריק רבינא כרוך ותני מה דיש מיוחד שלא נגמרה מלאכתו למעשר ולחלה פועל אוכל בו. (שיטמ"ק).

    ובפתן לא יאכלו אלא אם כן נטלו רשות מבעל הבית ולא יספות במלח ויאכל. כלומר ואפילו נטלו רשות, משום מעשר קאמר דספיתא קובעת למעשר. וכתב הראב"ד, וכי ספיתה יותר היא קובעת מאכילתן עם הפת ואין קביעות מעשר קובע אותו. ופירש דהכי קאמר בפתן לא יאכלו אלא אם כן נטלו רשות מבעל הבית, משום ענבים ודבר אחר, אבל בשנטלו רשות מעשרין ואוכלין, דהואיל ונטלו רשות שלהן הן ומעשרין ואוכלין, ודקאמר ולא יספות במלח ויאכל, עד שיטול רשות ויעשר קאמר. ואני תמה אם אכילה בפת קובעת למעשר, למה לי למעט ענבים ודבר אחר, תיפוק ליה שהוקבע למעשר וכבר נתמעט מדיש כל שנגמרה מלאכתו למעשר. וי"ל דקביעותא זה אינו תורה דבעינן כעין ועוד יש לומר שאפילו היתה אכילתו בפת קובעת למעשר, אי לאו דמיעט הכתוב מענבים ולא ענבים ודבר אחר היה מותר לעשר ולאכול, דדיש לא ממעט אלא כל שנגמרה מלאכת בעל הבית למעשר קודם אכילת וזה נראה לי עיקר, דספיתא נראה שקובעת אפילו דאורייתא, כן נראה לי..

    קצץ אחת אחת אוכל פירשה רש"י אשכרו למסוק שכרו ללקט דסליק מינה, ואף על פי שזכתה לו תורה לאכול כיון שקצץ והתנה בהדיא לאכול נראה כמקח ואסור מדרבנן. ור"ת השיב עליו, וכי קציצה מגרעת זכות שזכתה לו תורה, לפיכך פירש הוא בספר הישר דארישא קאי, והיינו ששכרו לעקור ולקשקש תחת התאנים שאין דינו מן התורה לאכול, והרי זה מקח גמור ואסור לאכול שתים שתים. (שיטמ"ק). והרשב"א תמה עליו במאי דפי' דלא יאכל עד שיעשר קאמר, דהא שתים שתים לא יאכל קתני. אלא שהוא לא נתן לו רשות לאכול אלא כדרך שהוא רשאי לאכול מהם דהיינו אחד אחד דאלו שתים שתים אסור משום חיוב המעשרות כיון שקצץ, ולעשר משלו לא התנה ואינו במשמע קציצתו. ונראה שהראב"ד פירש כפירושו של רש"י, וז"ל אהייא אילימא אסיפא, פשיטא, כיון דקצץ עמו שיאכל כל היכי דבעי א' א' ליכול שהרי נטל רשות מבעל הבית, ומשום מקח ליכא, דקציצה לאו מקח גמור הוא, דאי מקח ממש הוא אפילו אחד אחד ובלא ספיתה נמי לא יאכל, ומדאמר דקציצה לאו מקח גמור הוא, על כרחך לאו אשכרו לקשקש ולעדור קאמר, דהתם ודאי מקח גמור הוא, דמה לי לוקח במעות מה לי לוקח בשכר מלאכתו. ואני תמה בדברי הרב שאמר דאי מקח ממש הוא אפילו אחד אחד ובלא ספיתה נמי לא יאכל, והלא שנינו (מעשרות פ"ב מ"ה), האומר לחבירו הילך איסר זה ותן לי ה' תאנים לא יאכל עד שיעשר דר"מ, ר' יהודה אומר אוכל אחד אחד פטור אם צירף חייב, א"ר יהודה מעשה בגינת ורדים שהיתה בירושלים והיו תאנים נמכרות מג' ומד' וכו'. אלמא אפילו לוקח א' א' אוכל ופטור. דר"מ ור' יהודה הלכה כר' יהודה, ועוד דמעשה רב, ועוד דאף ר"מ לא נחלק אלא כשהמוכר מלקט ונותן לו, אבל כשהלוקח מלקט ואוכל פטור, וכן מפורש שם בירושלמי (ה"ג). ושמא הוא מפרש לזו בתאנה העומד בגנה כרב פפא דלעיל (בבא מציעא פח, א), וכיון דאיכא חצר דקובע מדאורייתא ואיכא מקח שקובע מדרבנן אהני גבי לוקח דלא אכיל כלל, ופלוגתא דר"מ ור' יהודה בתאנה העומדת כלה בגנה, כן נראה לי. (שיטמ"ק).

    הא דאמרינן אהייא. הכי קאמר אילימא ארישא דהיינו קצץ אחד אחד אוכל, אמאי לא יספות, כיון דקצץ, אפילו הוי כענבים ודבר אחר מכל מקום הרי קצץ, וכל שלא הוקבע למעשר פשיטא שיאכל א' א' ואפילו בספיתה, דהא חדא לא קבעה סיפתא, ואף על גב דפועל לא זכתה לו תורה לאכול ענבים וד"א, זה לא התנה שיאכל כדרך שזכתה התורה לפועל אלא לאו אסיפא, דהיינו שכרו למסוק שכרו לגדור, אלמא פועל אוכל אחת אחת בספיתה, וקשיא אאידך ברייתא דקתני ולא יספות במלח ויאכל. ופריק אביי דודאי פועל אוכל אחת אחת בספיתה. דגריעא ספיתא מאוכל בפת, ולאו ענבים וד"א הוא אלא משום חיוב המעשרות קאמר דכל שסופת קובע, והני מילי בארץ אבל בחוץ לארץ אין ספיתה קובעת, והיינו ברייתא דקתני סופת במלח ואוכל. ואני תמה כיון דעד השתא משום איסור ענבים וד"א הוה משמע לן, היאך דחה אביי דרך סתם דלאו מחמת כן אלא מחמת איסור המעשרות, הוי ליה למימר בהדיא הכא משום חיוב המעשרות. ואינו, דכיון דאמר בארץ קבעה ספיתה למעשר הרי ביאר הענין ונקט לשון אחר, שעל כרחך הוא מבואר הכונה, ואסקה רבא בין בארץ בין בחוץ לארץ ומתניאתא לא קשיא, דחדא לא קבעה, והילכך אפילו ספת אין כאן חיוב מעשר ואוכל, ואע"פ שקצץ, אבל שתים שתים לא יאכל ואפילו בלא ספיתה, דקציצה קובעת בשתים בספיתה, אבל לא קצץ אחת אחת אם נטל רשות מבעל הבית אוכל ואפילו בספיתה, ובלא ספיתה אפילו שתים אוכל כדינו שזכתה לו תורה, אבל ספת אפילו נטל רשות מבעל הבית לאכול בספיתה שתים שתים לא יאכל, מאי טעמא דאיטבול להו למעשר עם הספיתה. ונראה לי דהא דקאמר ואף על גב דנטלו רשות מבעל הבית, לאו בשנטלו רשות לאכול אפילו שתים שתים בספיתה קאמר, דהתם ודאי מעשרין ויאכלו, דלא קבעה ספיתה טפי מאכילה בפת, ואפילו הכי קתני ובפתן לא יאכלו אא"כ נטלו רשות מבעל הבית, הא בנטילת רשות יאכלו ומעשרין, והכי נמי מאי שנא כיון שנתן להם רשות יעשרו ויאכלו, אלא שלא נטלו רשות כאן אלא לאכול בספיתה, וכיון שכן אוכל הוא בספיתה אחת אחת, שכנגד שלא זכתה לו תורה לאכול בספיתה התיר לו זה ואפשר לו בלא מעשר, אבל בנותן רשות לאכול בפת ע"כ יודע הוא שאכילה בפת ואפילו א' אחת אכילת קבע היא, ואי אפשר לו עד שיעשר ויאכל, והילכך כשנתן לו רשות סתם כאלו נתן לו רשות בפירוש לעשר ולאכול, כנ"ל. (שיטמ"ק).

    Rashba on Bava Metzia 89a · Sefaria

    Meiri

    כבר ביארנו על הפועל שהוא אוכל במין שהוא עסוק בו בין במחובר בין בתלוש על הדרך שביארנו במשנתנו אף הבהמה אוכלת במין שהיא עסוקה בו בין במחובר בין בתלוש אע"פ שלא נתפרש איסור חסימתו אלא בדיש שהוא תלוש מאחר שכל הבהמות בדין חסימה ואפילו חיה ועוף אם דש באווזין ותרנגולין או עשה בהן שאר מלאכות כמו שביארנו במסכת בבא קמא לא הוזכר שור אלא להקיש חוסם לנחסם ונחסם לחוסם ר"ל אדם לבהמה ובהמה לאדם מה פועל במחובר שהרי כרם וקמה הוזכרו בו אף שור במחובר ומה שור בתלוש אף פועל בתלוש מעתה אף אתה דורש מלת דיש אל הפועל ומה דיש מיוחד גדולי קרקע וגמר מלאכה ושלא נגמרה מלאכתו למעשר ולחלה ופועל אוכל בו אף כל שהוא בדרך זה יצא חולב ומחבץ שאין כאן גדולי קרקע יצא מנכש בבצלים ושומים שאין כאן גמר מלאכה בתלוש יצא בודל בתמרים וגרוגרות ר"ל שמדובקות זו בזו ועפוש מתילד ביניהם והוא מפרישן זו מזו במגריפה שהרי נגמרה מלאכתן למעשר ואם הם תמרים רעים שאין מתבשלים באילן ואדם מכניסן בכלים לחממן ולבשלן אין כאן גמר מלאכה ופועל אוכל בהם ואם הם בדברים שנכנסו לחיוב אחר דומה למעשר אוכל כגון חטים אחר שעשר שנכנסו לחיוב חלה ובזו יצא לש ומקטף ואופה שכבר נגמרה מלאכתן לחלה ויש חולקין שלא לחזור להתרן אחר שנגמרו למעשר כמו שבארנו למעלה ולא הוזכרה כאן גמר מלאכה לחלה אלא במה שאין חיוב מעשר נוהג בו וחיוב חלה נוהג בו כגון שבע שכבשו ושבע שחלקו שנתחייבו בחלה ולא במעשר ויש מפרשים בה דעת שלישי שכל שחלה נוהגת בו אפילו נגמר למעשר אוכל עד שיגמר לאחרון שבו הילכך יצא בודל שנגמר למעשר ויצא הלש שנגמר לחלה:

    גדולי המחברים כתבו שהעושה בתלוש אוכל עד שלא יגמור עבודתו ומשתגמר עבודתו אסור לו לאכול והעושה במחובר כגון בוצר וקוצר אינו אוכל עד שיגמור עבודתו כגון שיבצור ויתן בסל עד שימלאנו וינפץ הסל למקום אחר ויחזור ויבצור וימלאנו ואינו אוכל אלא אחר שימלא הסל אלא שתקנו להיות אוכלין מזמן לזמן כמו שיתבאר למטה ואנו פסקנו הפך דברים אלו בסוגית המשנה החמישית:

    Meiri on Bava Metzia 89a · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    גמ' מה דיש מיוחד דבר שגידולי קרקע ופועל אוכל בו אף כל כו' כ"ה ברי"ף וברא"ש:

    בפרש"י בד"ה שבשעת גמר מלאכה ועכשיו הוא גומר מלאכתו ומתני' כו' עכ"ל שעת גמר מלאכה דקאמר הכא גבי דיש לאפוקי מנכש בבצלים היינו שהוא עוסק בדבר שהוא שעת גמר מלאכה דכל שאין צריך לקרקע מקרי שעת גמר מלאכה וכן נראה מדברי התוס' בשמעתין ומדברי נ"י אבל מפרש"י שכתב כאן ומתני' לאחר כו' כגון נתפרסו עגולין נראה שהוא מפרש שעת גמר מלאכה דכל מלאכת תלוש הוא שעת גמר מלאכתו למעשר ומשנגמר מלאכתו למעשר מקרי לאחר גמר מלאכה כגון נתפרסו עגוליו ודו"ק:

    בד"ה אמר רבינא כרוך כו' אף כל שלא נגמרה מלאכתו כו' עכ"ל כצ"ל:

    תוס' בד"ה סד"א הואיל כו' להוציא חולב מכי תבא נפקא דוקא (במחובר) [גידולי קרקע] אלמא כו' עכ"ל כצ"ל:

    בד"ה פועל מהו שיהבהב כו' ועוד למאי דמסיק הכא דלא יספות כו' עכ"ל כצ"ל:

    Chidushei Halachot on Bava Metzia 89a · Sefaria

    Maharam

    רש"י ד"ה שבשעת גמר מלאכה ועכשיו הוא גומר מלאכתו ומתניתין לאחר גמר מלאכה קאמר דאין אוכל כגון נתפרסו עיגוליו. דבריו תמוהין ונראה להגיה ומתני' דלאחר גמר מלאכה קאמר וכו'. ורצונו לומר דקשה לו הא דקאמר הכא דבשעת גמר מלאכה אוכל ומתני' דלעיל קאמר אינו אוכל אלא עד גמר מלאכה ותירץ דלעיל איירי במלאכה אחרת דהיינו גמר מלאכה למעשר לאפוקי אחר גמר מלאכתו למעשר כגון נתפרסו עיגוליו דאינו אוכל וכאן איירי גמר מלאכה דמחובר לאפוקי מנכש דאינו אוכל:

    תוס' ד"ה סלקא דעתך וכו' ולספרים דגרסינן הואיל וכתיב קמה לרבות כל בעלי קמה אתי שפיר טפי וכו'. רוצה לומר דלאותה גירסא לא אצטריך יתורא בפני עצמו לרבות בעלי חיים אלא הוה סלקא דעתין דבכלל אותו ריבוי דמרבינן מקמה כל בעלי קמה איתרבו מיניה נמי בעלי חיים דאינהו נמי מקרו בעלי קמה:

    בא"ד וכי תימא דיש כו' למה לי אצטריך לרבות תלוש דאי לא כתיב דיש וכו' הוה מוקמינן ליה דוקא במחובר דומיא דפועל. מקשין התלמידים הא בפועל גופיה כבר איתרבי אדם בתלוש לעיל למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ואם כן אי הוה כתיב לא תחסום שור במלאכה הוה מוקמינן ליה בכל מילי אפילו בתלוש דומיא דפועל אבל נראה לי דכל הוי דרשות דלעיל דמרבינן מינייהו אדם בתלוש לא דרוש להו אלא מדאשכחן גבי שור תלוש בהדיא דכתיב דיש ולכך דרשינן נמי גבי פועל באם אינו ענין למחובר תנהו לענין אדם בתלוש וכן כל הדרשות דלעיל דיליף מינייהו אדם בתלוש אבל אי לא הוה כתיב בשור דיש בהדיא לא הוה מוקמינן הנהו יתורי לאדם בתלוש אלא לשום דרשות אחריני והוה אמרינן דאינו אוכל כי אם במחובר דכרם וקמה כתיב ולא תחסום שור במלאכה דהוה כתיב בשור הוה מוקמי' ליה ג"כ במחובר דומיא דפועל אבל בתלוש לא ובאותו ס"ד אפשר לומר דאפ"ה הוה מרבינן מקמה בעלי חיים משום דאינהו עדיפי ומקרו בעלי קמה יותר משאר דברים שבתלוש או נוכל לומר דאין הכי נמי דבאותו ס"ד דהוה אמרינן דבין פועל ובין שור אינו אוכל כי אם במחובר ה"ה נמי דחולב ומגבן נמי אינו אוכל ולא הוה מרבינן מקמה אלא בעלי קמה ממש דהיינו במחובר אבל השתא דכתיב דיש בהדיא רשור אוכל בתלוש ולכך מרבינן מהנהו ייתורי נמי דלעיל גבי אדם דאוכל בתלוש מרבינן נמי מקמה כל בעלי קמה אפילו בעלי חיים דהיינו חולב ומגבן:

    בא"ד דהכי נמי פריך למה לי דיש להוציא חולב מכי תבא נפקא דוקא ממחובר וכו'. נראה דמחובר לאו דוקא אלא ר"ל גידולי קרקע דכי תבא בכרם רעך ובקמת רעך כתיב דאינהו גדולי קרקע ואע"ג דהנהו קראי גבי פועל כתיבי הוה ילפינן שור דומיא דאדם והכי פריך ריש למה לי להוציא חולב מכי תבא נפקא:

    Maharam on Bava Metzia 89a · Sefaria

    Shita Mekubetzet

    לאקושי חוסם לנחסם פירוש לאקושי שילמדו זה מזה לענין תלוש ומחובר דאלו לענין שאם חסם לא מקשינן דאלו בבהמה אם חסם חייב וגבי אדם אם חסם פטור כדתניא לעיל בהדיא. הריטב"א. וכתב ה"ר יהונתן וזה לשונו: לאקושי חוסם לנחסם מה חוסם אוכל במחובר כשהוא שכור בתוכו דכתיב כי תבא בכרם רעך אף נחסם שנצטוית עליו שלא לחסמו כשהוא עוסק בדבר מחובר ודוקא בדבר שנגמר הפרי דומיא דחוסם דדיו לבא מן הדין להיות כנדון. ומה נחסם אוכל בתלוש דכתיב בדישו אף חוסם בתלוש שנשכר להיות עוסק בה ודוקא שלא הוקבע למעשר דומיא דדיש שהרי עדיין אינו ממורח. עד כאן.

    יצא החולב והמחבץ שנותן לתוך החלב דבר שמעמיד את החלב ומתברר הפסולת מן הטוהר והזך. והמגבן שלש אותו החלב שנדבק ובונה ממנו בכלי עיגול אחד דכיון דאינו גידולי קרקע אין פועל אוכל בו. ה"ר יהונתן ז"ל.

    וגידולי קרקע דבר שהוא גדל מן הקרקע וצומח ממנה אבל בעלי חיים לא קרינן גידולי קרקע דמפיק החולב והמגבן שהוא מבעלי חיים ואין להקשות לההיא דבכל מערבין דדרשינן בכל אשר תאוה נפשך כלל בבקר ובצאן ביין ובשכר פרט ובכל אשר תשאלך נפשך חזר וכלל כלל פרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש פרי מפרי וגידולי קרקע אף כל פרי מפרי וגידולי קרקע דקרי לבהמה גידולי קרקע ואפילו הכי ממעטי לה הכא. ובפרק כיצד מברכין נמי אמרינן דכל דבר שאין גידולו מן הארץ כגון דגים ובשר מברכין עליו שהכל דהתם לא קרי לבהמה גידולו מן הארץ וכן בפרק קמא דסוכה קרי לחגיגה דבר שגידולו מן הארץ כי ההוא דעירובין. ובפרק קמא דקידושין דאמרינן גבי הענקה אי כתב רחמנא צאן הוה אמינא בעלי חיים אין גידולי קרקע לא כתב רחמנא גרן דלא דמי כלל דבכל מקום דומיא דמילתא דכתיבא בקרא מרבי אינך וכעין גדולי קרקע דרשינן דהיינו שצומח מן הארץ. מרבי. תוספות שאנץ.

    לירבי נמי אידך כלומר דנדרוש קמה מלשון העמדה. למה לי מאל כליך נפקא. פירוש דקסלקא דעתין דמיירי בשמנכש העשבים בלבד שאינו נותן כלום לכליו של בעל הבית. ופרקינן לא צריכא דמשליף קטיני מגו אלימי פירוש שמסיר הבצלים הקטנים שמפסידים את הגדולים ואשתכח שהוא נותן לכליו של בעל הבית ואשמועינן תנא הכא דאפילו הכי כיון שאין זה גמר מלאכה שהרי כל מלאכתו לתיקון הגדולים שאינו גומר מלאכתן עכשו. הריטב"א.

    המנכש בשומים כלומר שתולש העשבים הרעים מביניהם בשעה שאינם נגמרין עדיין השומים והבצלים שאינו רשאי לאכול מהן ואף על פי שנותן לכליו של בעל הבית מן השומים הקטנים שנתלשין עם העשבים הרעים אפילו הכי אין זה נתינה דלא מיקרי נתינה אלא מדבר שנגמר פריו. ה"ר יהונתן.

    יצא המנכש בבעלים נראה דאי לאו ואל כליך לא הוה דרשינן מדיש אלא מה דיש מיוחד שלא נגמרה מלאכתו למעשר אבל לשעת גמר מלאכה שאין צריך לקרקע לא הוה דרשינן ליה אבל השתא דכתיב ואל כליך למדרש בשעת גמר מלאכה דרשינן נמי מדיש להכי. גליון תוספות.

    הבודל בתמרים ובגרוגרות שנתעפשו בחבורם והוא מבדיל אותם שנגמרה מלאכתם למעשר כי תניא ההיא בתוחלני כמו מתחלי פירות שאינם מבושלים ואינן ראוים לאכילה עד שיתבשלו לשמש ואז הוא גמר מלאכתן למעשר והבודל בהן קודם שנתבשלו אוכל. הראב"ד.

    יצא הלש והמקטף תימה לר"י דבשלמא אופה איצטריך ככתוב בתוספות. ויש לומר כיון שהוצרך לשנות לש ואופה סדורא דפת נקט. הרא"ש.

    11 more comments on this page.

    Shita Mekubetzet on Bava Metzia 89a · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Bava Metzia, daf 89, Amud Aleph, about 345 words in 13 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 13 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 120 words

      Opens “מכדי כל מילי איתנהו בחסימה, דילפינן ״שור״…”

    2. Segment 221 words

      Opens “לאקושי חוסם לנחסם ונחסם לחוסם. מה חוסם…”

    3. Segment 332 words

      Opens “ת"ר ״דיש״, מה דיש מיוחד דבר שגידולי…”

    4. Segment 429 words

      Opens “למה לי? (דברים כג, כה) מכי תבא…”

    5. Segment 534 words

      Opens “תניא אידך: ״דיש״ מה דיש מיוחד, דבר…”

    6. Segment 618 words

      Opens “למה לי? (דברים כג, כה) מואל כליך…”

    7. Segment 735 words

      Opens “תניא אידך: ״דיש״, מה דיש מיוחד, דבר…”

    8. Segment 814 words

      Opens “והתניא: הבודל בתמרים ובגרוגרות פועל אוכל בו!…”

      Named: רב פפא.

    9. Segment 939 words

      Opens “תניא אידך: ״דיש״, מה דיש מיוחד, דבר…”

    10. Segment 1032 words

      Opens “לא קשיא: בחוצה לארץ עסקינן, דליכא מעשר.…”

    11. Segment 118 words

      Opens “מידי מעשר קא גרים? גמר מלאכה קא…”

    12. Segment 1228 words

      Opens “אלא אמר רבינא: כרוך ותני. ״דיש״, מה…”

    13. Segment 1335 words

      Opens “איבעיא להו: פועל, מהו שיהבהב באור ויאכל,…”

      Named: רבה.

    Sages named on this page

    • Ravina [the Last] · Amoraim · Sixth Generation of Amoraim

      Ravina was a prominent sixth-generation Amoraic sage, a student-colleague of Rav Ashi, who played a crucial role in the sealing of the…

      Source: Bava Metzia 89a · Segment 12 — “אלא אמר רבינא: כרוך ותני. ״דיש״, מה דיש מיוחד…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Bava Metzia 89a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026