Talmud Builders

    Bava Metzia 32b

    Back to index

    English translation — Bava Metzia 32b

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1From the statements of both of these tanna’im it can be learned that the requirement to prevent suffering to animals is by Torah law. As even Rabbi Shimon says that he disagreed with the opinion of the Rabbis only because the verses are not clearly defined; but had the verses been clearly defined, we would have learned the same a fortiori inference. Due to what factor can that inference be learned? What, is it not due to the matter of suffering of animals, which is a factor in unloading and not a factor in loading, that we would have learned the a fortiori inference?

    2The Gemara rejects that proof. Perhaps the a fortiori inference is due to the fact that there is the factor of monetary loss in unloading but not in loading, and this is what the Rabbis are saying: If in the case of loading, where if one fails to assist the owner there is no potential monetary loss, one is obligated to help load the animal, in the case of unloading, where if one fails to assist the owner there is potential monetary loss, is it not all the more so clear that one is required to unload the burden?

    3The Gemara asks: But is there no potential monetary loss in loading? Are we not also dealing with a case where in the meanwhile, while the owner waits for assistance, he will be prevented from bringing his merchandise to the marketplace in time to sell it; alternatively, thieves might come and take all the merchandise that is there with him? Therefore, no a fortiori inference can be learned on the basis of monetary loss, and the inference must be based on the matter of the suffering of animals.

    4The Gemara cites an additional proof: Know that the requirement to prevent suffering to animals is by Torah law, as it is taught in the latter clause of the mishna: Rabbi Yosei HaGelili says: If there was a burden upon the animal greater than its typical burden, one need not attend to it, as it is stated: “Under its burden” (Exodus 23:5). Rabbi Yosei holds that the obligation to unload an animal is with regard to a burden that the animal can bear; does this not indicate by inference that the first tanna holds that he must attend to it to unload a burden that is greater than its typical burden? What is the reason for this ruling; is it not due to the fact that the requirement to prevent suffering to animals is by Torah law?

    5The Gemara rejects that proof: Perhaps it is with regard to the meaning of the phrase “under its burden” that they disagree, as Rabbi Yosei HaGelili holds that we interpret the phrase “under its burden” to mean: A burden that the animal can bear. And the Rabbis hold that we do not interpret the phrase “under its burden” in this manner.

    6The Gemara cites an additional proof: Know that the requirement to prevent suffering to animals is not by Torah law, as it is taught in the former clause of the mishna: If the owner went, and sat, and said to a passerby: Since there is a mitzva incumbent upon you to unload the burden, unload it, the passerby is exempt, as it is stated: “You shall release it with him” (Exodus 23:5). And if it enters your mind that the requirement to prevent suffering to animals is by Torah law, what is it to me if its owner is working with the passerby and what is it to me if its owner is not working with the passerby? The animal suffers in both cases.

    7The Gemara rejects that proof: Actually, one could say that the requirement to prevent suffering to animals is by Torah law. And when the tanna exempts the passerby when the owner does not participate in unloading the burden, do you maintain that exempt means completely exempt? Perhaps it means that the passerby is exempt from unloading the burden for free, but is obligated to do so for remuneration; and this is what the Merciful One said: If its owner is working with the passerby, perform the unloading with him for free; and if its owner is not working with the passerby, perform the unloading for him for remuneration. And actually, the requirement to prevent suffering to animals is by Torah law.

    8The Gemara presents a mnemonic for a series of proposed proofs cited by the Gemara: Animal of; animal of; friend; enemy; collapser.

    9Let us say that a baraita supports Rava’s opinion that the requirement to prevent suffering to animals is by Torah law: If one encounters the animal of a gentile collapsed under its burden, he tends to it and unloads its burden, as he would the animal of a Jew. The Gemara reasons: Granted, if you say that the requirement to prevent suffering to animals is by Torah law, it is due to that reason that he tends to it as he would the animal of a Jew. But if you say that the requirement to prevent suffering to animals is not by Torah law, why does he tend to it as he would the animal of a Jew? The Gemara rejects the proof: There one tends to the animal due to enmity that would arise if gentiles see Jews assisting their own people and not gentiles. The obligation is not due to the requirement to prevent suffering of animals.

    10So too, it is reasonable to explain the baraita in this manner, as it is taught in another baraita : If the animal of a gentile was loaded with wine used for a libation to idolatry, and the animal is collapsed under its burden, a Jew does not attend to it. Granted, if you say that the requirement to prevent suffering of animals is not by Torah law, it is due to that reason that he does not attend to it. But if you say that the obligation is by Torah law, why does he not attend to it; isn’t the animal suffering? The Gemara answers that this is what the tanna is saying: And to load the animal with wine used for a libation to idolatry, he does not attend to it. Loading an animal does not alleviate its suffering. Furthermore, the refusal of the Jew to handle the libation wine will not cause enmity, because he can explain that his religion precludes him from handling these materials.

    11The Gemara suggests: Come and hear proof from a baraita : If one encounters the animal of a gentile collapsed under the burden of a Jew, he may refuse to unload the burden, as it is written: “If you see the donkey of him that hates you collapsed under its burden, you shall forgo passing him by; you shall release it with him” (Exodus 23:5). By employing the phrase “you shall forgo,” the verse indicates that there are circumstances in which one may forgo unloading the animal. The Gemara reasons: And if you say that the requirement to prevent suffering to animals is by Torah law, why is there the option of: “You shall forgo”? The Torah should have commanded only: “You shall release it with him.” The Gemara answers: Actually, say that the requirement to prevent suffering to animals is by Torah law, and there the baraita is referring to a case of loading, where suffering of animals is not a factor.

    12The Gemara asks: If so, say the latter clause of the baraita : With regard to a case involving the animal of a Jew collapsed under the burden of a gentile, it is written: “You shall release it.” And if the baraita is referring to a case of loading, where suffering of animals is not a factor, why does the baraita state: “You shall release it”? The Gemara answers: It is because in that case, there is suffering of the Jew, who is delayed while waiting for the animal to be loaded.

    13The Gemara asks: If so, then the halakha should be the same even in the first clause. Why is there no requirement to prevent the suffering of the Jewish partner in that case? The Gemara answers: The ruling of the first clause is stated with regard to a gentile donkey driver, and the Jewish owner of the burden is absent. The ruling of the latter clause is stated with regard to a Jewish donkey driver and one is obligated to prevent his suffering. The Gemara asks: On what basis did you arrive at this definitive assertion that the animal of a Jew is driven by that Jew and the animal of a gentile is driven by that gentile? The Gemara answers: The typical state of matters is that a person follows his donkey. The first clause addressed the case of a gentile’s donkey, so presumably its driver is gentile. The latter clause addressed the case of a Jew’s donkey, so presumably its driver is a Jew.

    14The Gemara questions the explanation that the baraita is referring to cases involving loading. But isn’t it with regard to unloading that the phrases cited in the baraita : “You shall forgo passing him by,” and: “You shall release it,” are written?

    15The Gemara answers that he said to him: Indeed, the fact that one need not unload the burden from the donkey in the first clause of the baraita indicates that the requirement to prevent suffering to animals is not by Torah law. In accordance with whose opinion is this baraita ? It is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei HaGelili, who says that the requirement to prevent suffering to animals is not by Torah law. That is the minority opinion, as the Rabbis disagree.

    16The Gemara suggests: Come and hear proof from a baraita : If one encounters a friend whose animal collapsed and it is necessary to unload its burden, and one also encounters an enemy who needs assistance to load a burden onto his animal, the mitzva is to assist the enemy, in order to subjugate one’s evil inclination. The Gemara reasons: And if it enters your mind that the requirement to prevent suffering to animals is by Torah law, that option, to unload his friend’s animal, is the preferable course of action for him. The Gemara answers: Even if the requirement to prevent suffering to animals is by Torah law, even so, loading his enemy’s animal in order to subjugate his evil inclination is preferable.

    17The Gemara suggests: Come and hear proof from a baraita . The enemy with regard to which they stated the halakha that one must assist with his animal is a Jewish enemy and not a gentile enemy. The Gemara asks: If you say that the requirement to prevent suffering to animals is by Torah law, what is it to me if it is a Jewish enemy and what is it to me if it is a gentile enemy? In either case, failure to unload the burden will cause the animal suffering.

    18The Gemara answers: Do you maintain that the reference in the baraita to an enemy applies to the enemy mentioned in the verse: “If you see the donkey of him that hates you collapsed under its burden…you shall release it with him”? It applies to the enemy mentioned in the baraita cited above, in which the tanna taught that loading a burden onto an enemy’s animal is preferable to unloading a burden from a friend’s animal.

    19The Gemara suggests: Come and hear proof from a baraita :

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    מדברי שניהםמדקאמרי תרווייהו פריקה עדיפא:

    ואפילו ר"ש לא קאמרדאצטריך למכתב פריקה:

    אלא משום דלא מסיימי קראילטעינה:

    לאו משום צער בעלי חייםוהכי יליף מה טעינה דליכא צער בעלי חיים חייב פריקה דאיכא צער בעלי חיים לא כ"ש:

    מי לא עסקינןוכי אין המקרא מדבר אף בהולך לסחורה דאדהכי בטיל משוקיה:

    תדעדלרבנן דפליגי עליה דר"ש ולר"ש צער בעלי חיים דאורייתא:

    מכלל דת"קדרבי יוסי הגלילי רבנן ור"ש:

    זקוק לוואמאי זקוק לו אי משום מצות עזב תעזב. הא כתיב משאו הראוי לו אלא משום צער בעלי חיים:

    לא דרשינן משאולמשא הראוי לו דמשאו כל משא שעליו משמע:

    ותדעדהכי הוא כדדחינא לך דצער בעלי חיים לאו דאורייתא:

    עביד גביהמשום צער בעלי חיים ועל כורחו יטול שכר:

    לימא מסייע ליהלרבא דאמר לעיל צער בעלי חיים דאורייתא:

    מטפל בהלפרוק משאה:

    אי אמרת לאו דאורייתאוטעמא משום איבה הוא. מש"ה אין זקוק לה שיכול להשמט ולומר דבר איסור הוא לנו:

    ה"ק ולהטעינהולעולם דאורייתא ורישא תנא מטפל בה בין בפריקה בין בטעינה פריקה משום צער בעלי חיים וטעינה משום איבה ולהטעינה יין אסור דלאו צערא איכא ולאו איבה איכא. אין זקוק לה:

    התם בטעינהלקמיה פריך הא בפריקה כתיב:

    משום צערא דישראלשצריך להשהות שם:

    בחמר עובד כוכביםואין בעל המשא שם ועל העובד כוכבים לטעון:

    מאי פסקתוכי פסקת הדבר כן דכל בהמת עובד כוכבים הוי חמר עובד כוכבים וכל בהמת ישראל הוי חמר ישראל:

    שונא שאמרוקס"ד שונא שאמרו אשונא דקרא קאי דמשתעי בפריקה כי תראה חמור שונאך רובץ וגומר:

    אשונא דמתניתין קאיאהך מתניתא דלעיל דשונא לטעון הוא:

    בבא מציעא 32 עמוד ב

    1מדברי שניהם נלמד צער בעלי חיים דאורייתא. ואפי' ר"ש לא קאמר, אלא משום דלא מסיימי קראי. אבל מסיימי קראי דרשי' ק"ו משום מאי? לאו משום צער בעלי חיים דרשינן?

    2דלמא משום דאיכא חסרון כיס. וה"ק ומה טעינה דלית בה חסרון כיס חייב, פריקה דאית בה חסרון כיס, לא כ"ש׃

    3וטעינה אין בה חסרון כיס? מי לא עסקינן דאדהכי והכי בטיל משוקיה, אי נמי אתו גנבי ושקלי כל מה דאיכא בהדיה?

    4תדע דצער בעלי חיים דאורייתא, דקתני סיפא: ר' יוסי הגלילי אומר: אם היה עליו יתר [על] משאו אין זקוק לו, שנאמר ״(שמות כג״, ה) ״תחת משאו״, משאוי שיכול לעמוד בו. לאו מכלל דת"ק סבר זקוק לו? מאי טעמא? לאו משום דצער בעלי חיים דאורייתא?

    5דלמא ״בתחת משאו״ פליגי, דרבי יוסי סבר: דרשינן ״תחת משאו״, משאוי שיכול לעמוד בו, ורבנן סברי: לא דרשינן ״תחת משאו״.

    6תדע דצער בעלי חיים לאו דאורייתא, דקתני רישא: הלך וישב לו ואמר לו הואיל ועליך מצוה לפרוק, פרוק פטור, שנאמר עמו. ואי סלקא דעתך צער בעלי חיים דאורייתא, מה לי איתיה למריה בהדיה, ומה לי כי ליתיה למריה בהדיה?

    7לעולם צער בעלי חיים דאורייתא, מי סברת פטור פטור לגמרי? ודלמא פטור בחנם, וחייב בשכר. וה"ק רחמנא: כי איתיה למריה בהדיה עבד גביה בחנם, וכי ליתיה למריה בהדיה עבד גביה בשכר, ולעולם צער בעלי חיים דאורייתא.

    8(סימ"ן בהמ"ת, בהמ"ת, אוה"ב, שונ"א, רבצ"ן).

    9לימא מסייע ליה: בהמת עובד כוכבים מטפל בה כבהמת ישראל. אי אמרת בשלמא צער בעלי חיים דאורייתא משום הכי מטפל בה כבהמת ישראל, אלא אי אמרת צער בעלי חיים לאו דאורייתא, אמאי מטפל בה כבהמת ישראל? התם משום איבה.

    10הכי נמי מסתברא, דקתני: אם היתה טעונה יין אסור אין זקוק לה. אי אמרת בשלמא לאו דאורייתא משום הכי אין זקוק לה, אלא אי אמרת דאורייתא אמאי אין זקוק לה? ה"ק ולהטעינה יין אסור אין זקוק לה.

    11תא שמע: בהמת עובד כוכבים ומשאוי ישראל, ״וחדלת״. ואי אמרת צער בעלי חיים דאורייתא, אמאי ״וחדלת״? ״עזב תעזב״ מבעי ליה! לעולם צער בעלי חיים דאורייתא, התם בטעינה.

    12אי הכי, אימא סיפא: בהמת ישראל ומשאוי עובד כוכבים ״עזב תעזב״. ואי בטעינה, אמאי ״עזב תעזב״? משום צערא דישראל.

    13אי הכי, אפילו רישא נמי! רישא בחמר עובד כוכבים סיפא בחמר ישראל. מאי פסקת? סתמא דמלתא איניש בתר חמריה אזיל.

    14והא ״וחדלת״ ועזב תעזב בפריקה הוא דכתיבי!

    15א"ל הא מני? רבי יוסי הגלילי היא, דאמר: צער בעלי חיים לאו דאורייתא.

    16ת"ש אוהב לפרוק ושונא לטעון מצוה בשונא, כדי לכוף את יצרו. ואי סלקא דעתך צער בעלי חיים דאורייתא, הא עדיף ליה? אפ"ה כדי לכוף את יצרו עדיף.

    17ת"ש שונא שאמרו שונא ישראל ולא שונא עובד כוכבים אי אמרת צער בעלי חיים דאורייתא, מה לי שונא ישראל ומה לי שונא עובד כוכבים׃

    18מי סברת אשונא דקרא קאי? אשונא דמתניתין קאי.

    19תא שמע:

    Tosafot

    מדברי שניהם נלמד צער בעלי חיים דאורייתאוא"ת א"כ אמאי עוקרים על המלכים ולא מדרכי האמורי (ע"ז דף יא.) וי"ל משום דכבוד מלך ונשיא עדיף כמו בל תשחית דנדחה מפני כבודם דאונקלוס שרף על ר"ג ע' מנה צורי פ"ק דע"ז (שם) ועוד דכיון דכתיב את סוסיהם תעקר קל לדחות מפני המלך:

    מי לא עסקינן דאדהכי והכי בטיל משוקיהוא"ת מ"מ נדרוש ק"ו מטעינה דלית בה חסרון כיס וי"ל כיון דטעינה שיש בה חסרון כיס לא הוי בשכר דמ"ש מפריקה א"כ אף טעינה דלית בה חסרון כיס נמי הוי בחנם ופריקה נכתבה לדרוש שום דרשה אחרת:

    מכלל דת"ק סבר דזקוק לוהמקשה סבור דת"ק נמי ידרוש משאו שהוא יכול לעמוד בו ושאינו יכול לעמוד בו נהי דאין חייב לסייע בחנם משום דלית ביה מצות פריקה מ"מ בשכר חייב לסייעו משום צער בעלי חיים וא"ת ולרבי יוסי הגלילי דסבר צער בעלי חיים לאו דאורייתא ואית ליה לקמן (בבא מציעא דף לג.) דטעינה בשכר מ"ש טעינה מפריקה וי"ל דדריש ק"ו מחסרון כיס דלכתוב טעינה גרידא דיש טעינה שאין בו חסרון כיס וכ"ש פריקה אלא כתב פריקה לאגמורי דטעינה בשכר וכיון דטעינה שאין בה חסרון כיס הויא בשכר היכא דאית בה חסרון כיס נמי דהיינו היכא דבטיל משוקיה הוי בשכר דילפי' מטעינה דלית בה חסרון כיס והשתא לא בא להוכיח רק דצער בעלי חיים דאורייתא ולא לקיים שמכח ק"ו יש להוכיח דצער בעלי חיים דאורייתא דאפשר שק"ו הוי מחסרון כיס כדפרישית לר' יוסי וא"ת ודלמא זקוק לו מדרבנן וי"ל דכל הסוגיא מוכחת דאי צער בעלי חיים לאו דאורייתא אינו חייב לסייעו אפי' בשכר כדאמרינן בסמוך וכי ליתיה למריה בהדיה ליעבד גביה בשכר ולעולם צער בעלי חיים דאורייתא אבל אי הוי דרבנן פטור היה אפילו בשכר וכן בתר הכי דקאמר ואי אמרת לאו דאורייתא אמאי מטפל ביה ולישני מדרבנן:

    ואי לאו דאורייתא אמאי מטפל בהוא"ת והלא בספרי דורש שונאך אפילו שונא עובד כוכבים וי"ל דאסמכתא בעלמא היא דבערבי פסחים (פסחים דף קיג: ושם) מוקי בשונא ישראל:

    ולהטעינה יין אסור אין זקוק להאבל שאר דברים זקוק ואפילו לטעון משום איבה:

    אמאי וחדלתוא"ת ולישני בחנם אבל בשכר חייב ולעולם צער בעלי חיים דאורייתא וי"ל דוחדלת משמע לגמרי:

    ואי בטעינה אמאי עזובוליכא למימר דבטיל משוקיה דאם כן רישא נמי:

    לכוף יצרווא"ת כיון דבערבי פסחים (שם) מוקי לה בישראל שמותר לשנאותו כגון שראה בו דבר ערוה מה שייך בו לכוף יצרו וי"ל דלא מיירי בשונא דקרא:

    מה לי שונא עובד כוכביםה"מ לשנויי ישראל בחנם ולעובד כוכבים בשכר:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rabbeinu Chananel

    היה בעל הבהמה זקן או חולה חייבמצוה מן התורה לפרוק לפרוק בחנם ולא לטעון בחנם אלא בשכר.

    ר' שמעון אומר אף לטעון בחנם משום דלא מסיימי קראי איזהו לפרוק ואיזהו לטעון הילכך שניהם בחנם. אמר רבא מדברי שניהם נלמד צער בעלי חיים דאוריי' מדאמרי' פריקה דברי הכל בחנם:

    ר' יוסי הגלילי אומר אם הטעינו יותר ממשאו ונפל אין נזקק לו שנאמר תחת משאו משאוי שיכול לעמוד בו.

    בהמת עובד כוכבים מטפל בה כבהמת ישראל משום איבה.

    בהמת עובד כוכבים ועובד כוכבים מחמר אחריה ומשאוי של ישראל וצריך לטעון אין זקוק לו שנא' וחדלת. אבל ישראל מחמר אחרי בהמתו והמשאו לעובד כוכבים עזב תעזוב עמו. ומקשי' והא תרוויהו וחדלת עזב תעזב בפריקה הוא דכתיב ביה ואוקימנא כר' יוסי הגלילי דסבר צער בעלי חיים לאו דאורייתא. אוהב צריך לסייעו בפריקה והשונא צריך לסייעו בטעינה יניח האוהב ויסייע השונא כדי לכוף את יצרו לשלום. ופשוטה היא:

    Babylonian Talmud · folio map

    Bava Metzia 32b

    Bava Metzia 32b. The full printed text of this folio side — 19 numbered segments, about 438 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    מדברי שניהם מדקאמרי תרווייהו פריקה עדיפא:

    ואפילו ר"ש לא קאמר דאצטריך למכתב פריקה:

    אלא משום דלא מסיימי קראי לטעינה:

    לאו משום צער בעלי חיים והכי יליף מה טעינה דליכא צער בעלי חיים חייב פריקה דאיכא צער בעלי חיים לא כ"ש:

    מי לא עסקינן וכי אין המקרא מדבר אף בהולך לסחורה דאדהכי בטיל משוקיה:

    תדע דלרבנן דפליגי עליה דר"ש ולר"ש צער בעלי חיים דאורייתא:

    מכלל דת"ק דרבי יוסי הגלילי רבנן ור"ש:

    זקוק לו ואמאי זקוק לו אי משום מצות עזב תעזב. הא כתיב משאו הראוי לו אלא משום צער בעלי חיים:

    13 more comments on this page.

    Rashi on Bava Metzia 32b · Sefaria

    Tosafot

    מדברי שניהם נלמד צער בעלי חיים דאורייתא וא"ת א"כ אמאי עוקרים על המלכים ולא מדרכי האמורי (ע"ז דף יא.) וי"ל משום דכבוד מלך ונשיא עדיף כמו בל תשחית דנדחה מפני כבודם דאונקלוס שרף על ר"ג ע' מנה צורי פ"ק דע"ז (שם) ועוד דכיון דכתיב את סוסיהם תעקר קל לדחות מפני המלך:

    מי לא עסקינן דאדהכי והכי בטיל משוקיה וא"ת מ"מ נדרוש ק"ו מטעינה דלית בה חסרון כיס וי"ל כיון דטעינה שיש בה חסרון כיס לא הוי בשכר דמ"ש מפריקה א"כ אף טעינה דלית בה חסרון כיס נמי הוי בחנם ופריקה נכתבה לדרוש שום דרשה אחרת:

    מכלל דת"ק סבר דזקוק לו המקשה סבור דת"ק נמי ידרוש משאו שהוא יכול לעמוד בו ושאינו יכול לעמוד בו נהי דאין חייב לסייע בחנם משום דלית ביה מצות פריקה מ"מ בשכר חייב לסייעו משום צער בעלי חיים וא"ת ולרבי יוסי הגלילי דסבר צער בעלי חיים לאו דאורייתא ואית ליה לקמן (בבא מציעא דף לג.) דטעינה בשכר מ"ש טעינה מפריקה וי"ל דדריש ק"ו מחסרון כיס דלכתוב טעינה גרידא דיש טעינה שאין בו חסרון כיס וכ"ש פריקה אלא כתב פריקה לאגמורי דטעינה בשכר וכיון דטעינה שאין בה חסרון כיס הויא בשכר היכא דאית בה חסרון כיס נמי דהיינו היכא דבטיל משוקיה הוי בשכר דילפי' מטעינה דלית בה חסרון כיס והשתא לא בא להוכיח רק דצער בעלי חיים דאורייתא ולא לקיים שמכח ק"ו יש להוכיח דצער בעלי חיים דאורייתא דאפשר שק"ו הוי מחסרון כיס כדפרישית לר' יוסי וא"ת ודלמא זקוק לו מדרבנן וי"ל דכל הסוגיא מוכחת דאי צער בעלי חיים לאו דאורייתא אינו חייב לסייעו אפי' בשכר כדאמרינן בסמוך וכי ליתיה למריה בהדיה ליעבד גביה בשכר ולעולם צער בעלי חיים דאורייתא אבל אי הוי דרבנן פטור היה אפילו בשכר וכן בתר הכי דקאמר ואי אמרת לאו דאורייתא אמאי מטפל ביה ולישני מדרבנן:

    ואי לאו דאורייתא אמאי מטפל בה וא"ת והלא בספרי דורש שונאך אפילו שונא עובד כוכבים וי"ל דאסמכתא בעלמא היא דבערבי פסחים (פסחים דף קיג: ושם) מוקי בשונא ישראל:

    ולהטעינה יין אסור אין זקוק לה אבל שאר דברים זקוק ואפילו לטעון משום איבה:

    אמאי וחדלת וא"ת ולישני בחנם אבל בשכר חייב ולעולם צער בעלי חיים דאורייתא וי"ל דוחדלת משמע לגמרי:

    ואי בטעינה אמאי עזוב וליכא למימר דבטיל משוקיה דאם כן רישא נמי:

    לכוף יצרו וא"ת כיון דבערבי פסחים (שם) מוקי לה בישראל שמותר לשנאותו כגון שראה בו דבר ערוה מה שייך בו לכוף יצרו וי"ל דלא מיירי בשונא דקרא:

    1 more comments on this page.

    Tosafot on Bava Metzia 32b · Sefaria

    Rabbeinu Chananel

    היה בעל הבהמה זקן או חולה חייב מצוה מן התורה לפרוק לפרוק בחנם ולא לטעון בחנם אלא בשכר.

    ר' שמעון אומר אף לטעון בחנם משום דלא מסיימי קראי איזהו לפרוק ואיזהו לטעון הילכך שניהם בחנם. אמר רבא מדברי שניהם נלמד צער בעלי חיים דאוריי' מדאמרי' פריקה דברי הכל בחנם:

    ר' יוסי הגלילי אומר אם הטעינו יותר ממשאו ונפל אין נזקק לו שנאמר תחת משאו משאוי שיכול לעמוד בו.

    בהמת עובד כוכבים מטפל בה כבהמת ישראל משום איבה.

    בהמת עובד כוכבים ועובד כוכבים מחמר אחריה ומשאוי של ישראל וצריך לטעון אין זקוק לו שנא' וחדלת. אבל ישראל מחמר אחרי בהמתו והמשאו לעובד כוכבים עזב תעזוב עמו. ומקשי' והא תרוויהו וחדלת עזב תעזב בפריקה הוא דכתיב ביה ואוקימנא כר' יוסי הגלילי דסבר צער בעלי חיים לאו דאורייתא. אוהב צריך לסייעו בפריקה והשונא צריך לסייעו בטעינה יניח האוהב ויסייע השונא כדי לכוף את יצרו לשלום. ופשוטה היא:

    Rabbeinu Chananel on Bava Metzia 32b · Sefaria

    Rashba

    (אלא) תדע דצער בעלי חיים לאו דאורייתא כלומר ואפילו לרבנן.

    דקתני רישא הלך וישב לו ואמר לו הואיל ועליך מצוה לפרוק פרוק קשה לי אם כן מנא להו לרבנן דפריקה בחנם וטעינה בשכר. יש לומר משום קל וחומר דחסרון כיס וקא סלקא דעתיה דבטולא [דשוקא] לא [חשיב] חסרון כיס, דביטול כיס לאו חסרון הוא, אבל פריקה דאיכא חסרון כיס ממש, דאם לא פריק מאית חמריה זהו חסרון כיס, ואי משום גנבי, לחששא דדילמא אתו גנבי לא חיישינן דבר תורה.

    ואי אמרת צער בעלי חיים דאורייתא אמאי וחדלת קשה לי, ותיפוק לי מיהא משום איבת [אומות] העולם. ויש לומר, דהכא כשיד ישראל תקיפה על אומות העולם, וברייתא דלעיל דאוקימנא משום איבה, כשיד אומות העולם תקיפה על עצמם.

    Rashba on Bava Metzia 32b · Sefaria

    Meiri

    ממה שראינו במשנתנו שהחמירה תורה בפריקה יותר מבטעינה למדנו על צער בעלי חיים שאנו מוזהרים עליו מן התורה בכל מקום ואע"פ שפשוטו של מקרא לא ראינו בו חלוק בין פריקה לטעינה מ"מ כבר כתבה תורה בפירוש לא תחסום שור בדישו ויש חולקין לפסוק צער בעלי חיים דרבנן ומביאין ראיה לדבריהם ממסכת שבת פרק מי שהחשיך שנאמר שם שהוא מדרבנן ומ"מ גדולי הפוסקים פסקו בפרק מפנין שהוא דאוריתא והוא שאמרו שם בהמה שנפלה לאמת המים בשבת מביא כרים וכסתות ומניח תחתיה ואם עלתה עלתה בטול כלי מהיכנו דרבנן וצער בעלי חיים דאוריתא ואתי דאוריתא ודחי דרבנן אחר שכן מה שאמרנו במשנה הלך וישב לו ואמר לו הואיל ועליך מצוה אם רצית לפרוק פרוק פטור לא פטור לגמרי אלא שהפריקה עם בעלים בחנם ואם הבעלים לשם ואינו רוצה לעזור מתוך עזות שבו פטור הלה מלפרוק בחנם אבל מצוה עליו לפרוק ונוטל שכר מעתה אפילו היתה בהמה זו מעובדי האלילים שאין אנו מחוייבין להם מצד עצמן ומשוי שעליה שלהם לענין פריקה פורקין לו מצד צער בעלי חיים ואפילו היתה טעונה יין נסך אבל לענין טעינה בהמה שלו ומשאוי שלו פטור בהמה שלו ומשאוי של ישראל אם החמר ישראל חייב משם צערו של ישראל ואם החמר מהם פטור בהמה של ישראל והמשאוי מהם אם החמר ישראל חייב ואם החמר מהם פטור:

    היה אוהבו לפרוק ושונאו לטעון אע"פ שהפריקה חמורה מצוה להקדים את שונאו כדי לכוף את יצרו ומ"מ דוקא שונאו ישראל והדומים להם אבל אם היה מעובדי האלילים אין זקוק לו לטעינה אא"כ חושש לאיבה ולהטעינה יין נסך מיהא אין זקוק לה שאין כאן איבה היו שניהם אוהבים או שניהם שונאים מצוה לפרוק תחלה וכל שכן ישראל לפרוק ונכרי לטעון:

    Meiri on Bava Metzia 32b · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    תוס' בד"ה מכלל דת"ק סבר כו' וא"ת ולר"י הגלילי דסבר צער ב"ח לאו דאורייתא ואית ליה לקמן דטעינה בשכר מ"ש כו' עכ"ל סמכו קושייתם זאת אהאי פירושא דלעיל משום דהוי איכא למימר לר"י הגלילי נמי דסבר צער ב"ח לאו דאורייתא היינו בחנם אבל בשכר חייב דהשתא שפיר איכא למיעבד קל וחומר משום צער ב"ח אבל לפי האי פירושא דלעיל דע"כ לפי סברת המקשה רבנן דרשי משמו דאין חייב בחנם ומשום צער ב"ח אינו חייב אלא בשכר אם כן לר"י הגלילי ע"כ אפילו בשכר פטור ואם כן מ"ש טעינה מפריקה דליכא ק"ו וק"ל:

    בד"ה ואי לאו דאורייתא כו' דבערבי פסחים מוקי לה בשונא ישראל עכ"ל ובברייתא דלקמן שונא שאמרו שונא ישראל ולא עובד כוכבים ואשונא דקרא דכתיב גבי פריקה קאי כסברת המקשה דלקמן ואין להקשות לפום סברתו אדמדקדק מהך דמטפל בה כבהמת ישראל דצער ב"ח מדאורייתא תקשי ליה אדרבה כיון דשונא ישראל דוקא קאמר ולא עובד כוכבים ע"כ דצער ב"ח לאו דאורייתא די"ל דהאי מקשה הוה סבירא ליה לישראל בחנם ולעובדי כוכבים בשכר משום צער ב"ח כמ"ש התוס' לקמן דה"מ לשנויי הכי וק"ל:

    Chidushei Halachot on Bava Metzia 32b · Sefaria

    Maharam

    גמרא היתה טעונה יין נסך אין זקוק לה כצ"ל:

    Maharam on Bava Metzia 32b · Sefaria

    Shita Mekubetzet

    תדע דצער בעלי חיים דאורייתא פירוש לתנא קמא ורבי שמעון מדקתני סיפא רבי יוסי הגלילי אומר אם היה משוי וכו' מכלל דתנא קמא סבר זקוק לו פירוש מכלל דתנא קמא דידיה דהיינו רבנן ורבי שמעון סברי זקוק לו דהא לא מפליג במילתא והא אמאי לאו משום דצער בעלי חיים דאורייתא. נראה מלשון רש"י דמשום דצער בעלי חיים דאורייתא בהלכה למשה מסיני לא דרשינן משאו הראוי לו ואמרינן דמשאו כל משא שעליו משמע הא אלו אמרינן דצער בעלי חיים לאו דאורייתא הוה ליה למימר משאו הראוי לו דהכין משמע לישנא טפי. אבל השתא דחקין קרא קצת שלא לסתור ההלכה דצער בעלי חיים בעלמא דאורייתא זו שיטת רש"י ונכונה היא. אבל בתוספות פירשו דהשתא נמי לא מפקינן ליה מפשטיה אלא דדרשינן הכי משאו הראוי לו בחנם ומשאו שאינו יכול לו בשכר דהא כיון דפשע בנפשיה בדין הוא דאפילו בשכר נמי לא אלא משום צער בעלי חיים מסייעו בשכר. והוצרכו לפרש כן משום הא דאמרינן ודילמא בתחת משאו פליגי דאלמא מעיקרא סבירא לן דלא פליגי בדרשא דקרא כלל דמודו רבנן דדרשינן תחת משאו משא הראוי לו ולפירוש רש"י ז"ל לא קשיא כולי האי דמעיקרא סלקא דעתין דעיקר פלוגתא אי צער בעלי חיים דאורייתא אלא דמעיקרא סלקא דעתין דמודו רבנן דתחת משאו פשטיה משמע כרבי יוסי אלא כיון דצער בעלי חיים דאורייתא לית לן למידרש הכי והשתא אמרינן דילמא צער בעלי חיים לאו דאורייתא אלא דסברי רבנן דתחת משאו פשטיה משמע כל משאו בין גדול בין קטן ובהא בלחוד פליגי. וכן נראה מלשון רש"י. הריטב"א. והראב"ד כתב וזה לשונו: מכלל דתנא קמא סבר זקוק לו מאי טעמא לאו משום דצער בעלי חיים דאורייתא דאי משום חסרון כיס איהו לא חש אנפשיה ואי משום צערא דישראל איהו גרם אנפשיה. הכא משמע מדוכתא אחרינא נפקא ליה ומשום הכי לא דריש ליה לקרא כרבי יוסי הגלילי ולא ידענא מהיכא. ואפשר דנפקא לן מחסימה ורבי יוסי הגלילי התם משום דתורא מדישיה קאכיל והואיל ומהנה יהנה ודילמא בתחת משאו פליגי דתנא קמא משמע ליה כל משוי ורבי יוסי הגלילי משמע ליה משא הראוי לו דלא כתיב תחת המשא אלא הא מני רבי יוסי הגלילי דאמר צער בעלי חיים לאו דאורייתא דאי דאורייתא מפני מה אמרה תורה כך. עד כאן.

    וכתב הרא"ש וזה לשונו מכלל דתנא קמא סבר זקוק לו. פירוש משום צער בעלי חיים ולא משום תעזוב דכולי עלמא מודו דדרשינן תחת משאו אלא דרבנן דרשי הכי תחת משאו בחנם ואם אינו יכול לעמוד בשכר אם הבעלים רוצים ליתן לו שכר יכול לקבלו ואם אינם רוצים ליתן לו שכר חייב לעשות בחנם משום צער בעלי חיים. והשתא רבי יוסי הגלילי לא מתוקם בשום ענין אלא כרבנן דאמרי טעינה בשכר דמה נפשך אפילו לא מסיימי קראי לא לכתוב אלא חד ואנא ידענא דהוא הדין לאידך דאין סברא לחלק בין דצער בעלי חיים לאו דאורייתא דכעין זה צריך לומר לעיל כדפרישית ולקמן נמי אמר בהדיא דרבי יוסי הגלילי בטעינה כרבנן סבירא ליה ואם תאמר לרבי יוסי הגלילי אמאי אין זקוק לו בשכר מדרבנן אי צער בעלי חיים דרבנן כי היכי דאמרינן בסמוך גבי הלך וישב לו פטור דאי צער בעלי חיים דאורייתא הוי פטור בחנם וחייב בשכר והוא הדין אם הוא דרבנן יתחייב בשכר מדרבנן. ויש לומר דאי צער בעלי חיים דרבנן לא הטריחו חכמים בבהמת אחרים אפילו בשכר וכן משמע נמי בההוא דבסמוך ואי אמרת צער בעלי הלים דאורייתא אמאי פטור. אבל אי הוי דרבנן ניחא ליה דפטור לגמרי וכן בסמוך גבי בהמת גוי דפריך ואי אמרת צער בעלי חיים לאו דאורייתא אמאי חייב והיינו אמאי חייב אפילו בשכר דמשום צער בעלי חיים אפילו הוי מדאורייתא לא מחייב אלא בשכר והאי דאמרינן לרבי יוסי הגלילי טעינה בשכר ולא פריקה נראה לי משום דפריקה מסיימי דרובץ תחת משאו על כרחך בפריקה משתעי וטעינה אתיא מבנין אב מפריקה וליכא למפרך מידי דצער בעלי חיים לאו דאורייתא וקרא אחרינא דכתיב מוקמינן ליה לטעינה ואף על גב דאתיא מבנין אב מילתא דאתיא מקל וחומר או מבנין אב טרח וכתב לה קרא. ומכל מקום לא אמרינן הכי אלא היכא דליכא למדרש מיניה מידי והכא מצינא למדרש מיניה דנימא בטעינה בשכר ולהכי כתביה דאי מפריקה ילפינן לא הוי בחנם. ומיהו קשיא לי דנהדר ונילף פריקה מטעינה ותהוי נמי פריקה בשכר. ועוד קשיא מנא ליה דרבנן סברי צער בעלי חיים דאורייתא ופריקה אתיא מקל וחומר דטעינה וייתורא דפריקה אתי לגלות על טעינה שהוא בשכר דילמא סברי כרבי יוסי הגלילי וצריך עיון ויש לומר דלרבי יוסי הגלילי לא ילפינן פריקה מטעינה דדריש תחת משאו ולא מפורק אבל עיקר הטעם דטעינה בשכר לא מצי למילף מהתם דאי לאו דידעינן מדוכתא אחרינא דטעינא בשכר הוה אמינא פריקה בשכר וטעינה בחנם דכיון דצער בעלי חיים דרבנן ושקולין הם ומייתורא דתחת משאו אנו צריכין לומר דאחד מהם בחנם הוה מצינו למדרש תחת משאו בשכר ולא מפורק בשכר אלא בחנם אבל השתא דידעינן דטעינה בשכר על כרחך דרשינן מינה דפריקה בחנם והשתא ניחא נמי דרבנן לא מצי סברי כרבי יוסי הגלילי דכיון דלא דרשי תחת משאו הוה אמינא דטעינה בחנם ופריקה בשכר כן נראה לי. עד כאן.

    וזה לשון הרמב"ן לקמן גבי הא דאמרינן רבי יוסי הגלילי בטעינה כרבנן סבירא ליה. ונראה דהשתא לכולי עלמא אפילו למאן דאמר צער בעלי חיים דאורייתא לא קאי האי דיוקא דרבא דאמר דקל וחומר משום דצער בעלי חיים דאורייתא איתיה אלא בלאו הכי נמי איתיה לקל וחומר משום דלעולם בפריקה איכא צערא דמריה טפי מטעינה אי נמי משום חסרון כיס דאף על גב דבטיל בטעינה משוקא האי דחמריה מאית הוי חסרון טפי שהרי אבד חמורו וחסר כיסו ממה שהיה ואלו טעינה אף על פי שלא הרויח בשוק לא חיסר כיסו ממה שהיה. והיינו דקא סלקא דעתין מאן שמעת ליה האי סברא רבנן משום דהוה סלקא דעתין טעמייהו דרבנן מקל וחומר דרבא ואף על גב דקשיא ליה מה לי רובץ מה לי רבצן. ומהדרינן רבי יוסי הגלילי בלאו הכי נמי אית ליה קל וחומר והוא הדין לרבנן. מעתה ולהאי פירושא תחת משאו לאו קרא יתירה הוא למדרש ביה ולא מפורק אלא סברא היא מקל וחומר כדאיתמר לעיל וקרא למסמך ביה בעלמא נקט ליה. ויש לומר לשון אחר דמעיקרא קאמר מאן שמעת ליה האי סברא רבנן משום דאינהו תנו לה במתניתין ולאו משום קל וחומר דהא השתא דמוקמינן ברייתא לרבנן צער בעלי חיים לאו דאורייתא ופריק רבי יוסי הגלילי נמי כרבנן סבירא ליה ולאו מדין קל וחומר אלא מהאי קרא ולא תחת מפורק הלכך השתא נמי לרבנן משום קרא הוא ואידחי לה כולה סוגיין דלעיל. ואף על גב דאידחי לה שמע מינה דרבא מדאשכחן לרבי יוסי הגלילי דסבר בטעינה כרבנן. מיהו הילכתא צער בעלי מיים דאורייתא. עד כאן.

    והרשב"א כתב כלשון ראשון גבי הא דאמרינן תדע דצער בעלי חיים לאו דאורייתא דקתני רישא הלך וישב לו וכו'. וזה לשונו: קשיא לי אם כן מנא להו לרבנן דפריקה וטעינה בשכר. יש לומר משום קל וחומר דחסרון כיס וקסלקא דעתין דביטולא דשוקא לא חשיב חסרון כיס דביטול כיס לאו חסרון הוא אבל פריקה וכו' מאית חמריה וכו' ואי משום גנבי לחששא דדילמא אתו גנבי לא חיישינן דבר תורה. עד כאן. והר"ן כתב כלשון אחרון וזה לשונו: יש לומר נפקא ליה מדרשא דתחת משאו ולא מפורק דפרשינן לא מפורק בחנם אלא בשכר ואף על גב דהא מצטריך ליה תחת משאו למשוי שיכול לעמוד בה תרתי שמע מינה דמדכתיב משאו משמע שיכול לעמוד בו ומדכתיב תחת ולא כתב במשאו משמע ולא מפורק. ולפי זה אפשר דרבנן נמי מהכא משמע להו דטעינה בשכר ואם כן קל וחומר דרבא דלעיל אידחי אלא מיהו כיון דרבנן דרשי תחת משאו ולא שמעינן מיניה דמשאוי שאינו יכול לעמוד בו פטור משמע דטעמא דמילתא משום דסבירא ליה דצער בעלי חיים דאורייתא ומשום הכי לא מצי לאוקמינן למפטר משוי שאינו יכול לעמוד בו ומוקמי ליה למדרש ולא מפורק עד כאן לשונו לקמן גבי הא דאמרינן רבי יוסי הגלילי בטעינה כרבנן סבירא ליה. כתב הגליון וזה לשונו: כתוב בתוספות ולעולם צער בעלי חיים דאורייתא אבל אי הוי צער בעלי חיים דרבנן היה פטור. נראה שמוכיחין זה דאין לומר דנקטיה לומר אפילו אם תמצא לומר צער בעלי חיים דאורייתא אתי שפיר אם כן לימא תחלה לעולם אימא לך צער בעלי חיים דאורייתא והכי קאמר וכו' אילימא לבסוף ולעולם אימא לך צער בעלי חיים דאורייתא ומדקאמר ולעולם צער בעלי חיים דאורייתא משמע דכי אמרינן הכי אז סבירא ליה צער בעלי חיים דאורייתא. עד כאן. כתוב בגליון תוספות לא מצי למימר דלרבי יוסי אין זקוק בחנם אבל בשכר חייב דצער בעלי חיים דאורייתא ורבנן זקוק לו אפילו בחנם דתמת משאו לא דרשי. דאם כן ברייתא דלקמן דסבירא ליה דצער בעלי חיים לאו דאורייתא מני. ועוד דאין זקוק לו משמע אפילו בשכר. עד כאן. וכתב עליו הגליון וזה לשונו כתוב בגליון תוספות דאם כן ברייתא דלקמן דסבירא ליה דצער בעלי חיים לאו דאורייתא מני. פירוש הך ברייתא בהמת גוי וחדלת דמשמע לגמרי דהאחרות איכא למימר אפילו כרבנן וחייב בשכר אבל וחדלת משמע לגמרי כדפירש תוספות. ואין לומר ולהקשות דנימא דאתיא כרבי שמעון וקאי אטעינה והכא קאמר בטעינה וחדלת דממה נפשך איירי גם בטעינה דאפילו איירי בפריקה מכל מקום נילף מינה כל שכן טעינה לפטור. דיש לומר רבי שמעון על כרחך לא דריש וחדלת דוחדלת משמו לגמרי מאן דדריש ליה כדפירש תוספות וכיון דקסבר צער בעלי חיים דאורייתא כדפרישית לעיל אם כן אי דריש וחדלת אם כן לדידיה אמאי לא מסיימי קראי הא לדידיה וחדלת לא מצי קאי אפריקה כיון דאיכא צער בעלי חיים ועל כרחך היה צריך להיות בטעינה. עד כאן.

    לימא מסייע ליה בהמת גוי חייב לטפל בה כבהמת ישראל ואי אמרית צער בעלי חיים לאו דאורייתא אמאי חייב. ואם תאמר ואפילו לדידן היכי ניחא דהא אחיך כתיב. ויש לומר דכי כתיב אחיך היינו בקרא דנופלים בדרך דאיירי בטעינה דליכא שכר אבל בפריקה לא כתיב אחיך אלא שונאך אפילו גוי במשמע ולא ילפינן מטעינה. אבל אלו אמרינן צער בעלי חיים לאו דאורייתא אז ודאי ילפינן לפריקה מטעינה דכתיב בה אחיך ולא גוי. כן נראה לי. אבל בתוספות כתבו דלעולם דרשינן אחיך ולא גוי ומיהו אי אמרינן צער בעלי חיים דאורייתא אז ודאי ילפינן לפריקה מטעינה דכתיב ולא גוי בחנם אלא בשכר. ופרקינן משום איבה כלומר דלעולם צער בעלי חיים לאו דאורייתא ומשום איבה הוא דאמרי רבנן שיטפל בה ובשכר דמשום נטילת שכר ליכא איבה ואף על גב דלישראל עביד בחנם וכדאיתא בפרק קמא דעבודה זרה. הריטב"א.

    ואי אמרת צער בעלי חיים לאו דאורייתא אמאי חייב אין להקשות מאי סלקא דעתיה דמקשה הא צריך לסבור טעמא דאיבה דאם לא כן היאך יישבה סיפא כי צריך לומר ולהטעינה יין נסך אין זקוק לה וכו' כדמסיק ואי לאו משום איבה אמאי נקט יין נסך דיש לומר דידע שפיר טעמא משום איבה אבל סלקא דעתיה דלא שייך למיתני ברישא חייב אי הוה רק משום איבה אלא הוי נמי משום צער בעלי חיים דאורייתא. גליון.

    אלא אי אמרת מדאורייתא אמאי אין זקוק לה תימה דילמא משום דאסור להשתכר ביין נסך ואפילו אין נותנין לו שכר לפריקה מכל מקום כך חשוב נהנה מיין נסך אם עושה לו בחנם כמו עושה לו בשכר כדמוכח בפרק כל שעה דפריך והרי אבר מן החי דרחמנא אמר לא יאכלו ותניא מנין שלא יושיט אדם אבר מן החי לבן נח וכו' הא לכלבו שרי דעל כרחך באבר מן החי דגוי איירי דדייקינן עלה בפרק קמא דעבודה זרה והא הכא דאי לא יהיב ליה שקיל וקעבר משום ולפני עור לא תתן מכשול ואם כן היכי דייקינן הא לכלבו שרי אלא על כרחך מה שמושיט לגוי אבר מן החי שלו חשיב נהנה מאבר מן החי לפי שהגוי מחזיק לו טובה ולא אסר ליה אלא משום ולפני עור לא תתן מכשול הלכך דייק שפיר הא לכלבו שרי. ויש לומר דשפיר דייק בשמעתין משום דמשמע אין זקוק לו בכל ענין בין קאי גוי התם בין לא קאי וכי לא קאי גוי התם לא חשיב נהנה לפי שאין הגוי מחזיק לו טובה. ועוד יש לומר דכיון שהוא מתכוין משום צערו של בעלי חיים ולא משום טובתו של גוי מה שהגוי מחזיק לו טובה הוי כהנאה הבאה לו לאדם בעל כרחו דשריא בפסחים בפרק כל שעה לכולי עלמא לא אפשר ולא קמכוין. הרא"ש.

    והריטב"א כתב וזה לשונו הכי נמי מסתברא. פירוש דטעמא משום איבה אבל צער בעלי חיים דרבנן דקתני סיפא היתה טעונה יין נסך אין זקוק לה פירוש ואפילו בשכר דאסור להיות רוצה בקיומו של יין נסך מדרבנן כדאיתא בפרק השוכר דעבודה זרה. ובשלמא אי אמרת צער בעלי חיים דרבנן ניחא דדחינן ליה משום אידך איסורא דיין נסך דחמיר טפי ומשום איבה ליכא ואפילו בשכר דיכול לומר אסור הוא לנו לקיים יין נסך דכהאי גוונא אשכחן בפרק קמא דעבודה זרה דאמרינן דידכו דלא מנטרי שבתא לא מחללינן עלייהו שבתא. אלא אי אמרת צער בעלי חיים דאורייתא אמאי אין זקוק לה בשכר מיהת וליתי הצער דאורייתא ולידחי איסור קיום יין נסך דרבנן. ופרקינן דהכי קאמר ולהטעינה יין נסך אין זקוק לה פירוש דסיפא לאו בפריקה מיירי דאיכא צער בעלי חיים אלא בטעינה דליכא צער בעלי חיים ומשום הכי אין זקוק לה ואף על גב דרישא אוקימנא בפריקה ומשום הכי חייב בה פירש רש"י דהשתא סבירא ליה דרישא מיירי בין בפריקה ובין בטעינה שחייב לטפל בה ומשום איבה וקתני סיפא דלהטעינה יין נסך אסור ונכון הוא. ומסתברא למימר דבהאי שינוייא לא משבשינן לישנא דמתניתא אלא דגרסינן היתה טעונה (במפיק ה"א) כלומר טעון שלה. עד כאן. כתוב בגליון תוספות בשם רבינו שמשון וזה לשונו: ולהטעינו יין נסך. אין להקשות דלוקי אפריקה ואין זקוק לה בחנם אבל בשכר חייב אבל בשאר דברים זקוק לה אפילו בחנם משום איבה. דאין זקוק משמע אפילו בשכר כדפירש. ועוד דמשום איבה לא שייך אלא שלא יעשה אפילו בשכר. עד כאן. וזה לשון הראב"ד ז"ל: הכי קאמר ולהטעינה יין נסך אין זקוק לה. כלומר האי תנא ודאי בין בפריקה בין בטעינה קאמר מיהו בפריקה דבר תורה הוא ואפילו ביין נסך ובטעינה משום איבה ולהטעינה יין נסך אין זקוק לה. עד כאן.

    33 more comments on this page.

    Shita Mekubetzet on Bava Metzia 32b · Sefaria

    Penei Yehoshua

    בגמרא מדברי שניהם נלמד צער ב"ח דאורייתא ואפילו ר"ש לא קאמר כו' ולכאורה הל' תמוה דהא ר"ש ורבנן גופייהו לא מפרשי טעמייהו בהדיא אלא סתמא דתלמודא קאמר דפליגי בהכי וא"כ היא גופא תקשה מנ"ל דטעמא דר"ש משום דלא מסיימי קראי דלמא משום דלא דריש ק"ו דס"ל צב"ח לאו דאורייתא וע"ק דלרבנן נמי תקשי מנ"ל דמק"ו ילפי לה דלמא משום דדרשי תחת משאו ולא מפורק כדאמרינן לקמן בברייתא וא"כ דייקי רבנן כדדייקינן לקמן אילימא ולא מפורק לגמרי הא כתיב הקם תקים אע"כ דתחת משאו בחנם ולא מפורק דהיינו טעינה בחנם אלא בשכר ואע"ג דלקמן מוקמינן להאי ברייתא אליבא דר"י הגלילי דוקא היינו לשאר מילי דקתני בה ואליבא דרבא דס"ל דלרבנן צב"ח דאורייתא אבל היא גופא תקשה דלמא רבנן נמי סברי לאו דאורייתא ואדרבא לרבנן שייך יותר האי דרשא דכיון דלית להו תחת משאו משוי שיכול לעמוד בה ע"כ מייתר להו תחת משאו לולא מפורק דבשכר ויש ליישב בדוחק דהא דקאמר מדברי שניהם נלמד אסתמא דתלמודא קאי מדמוקי פלוגתייהו בהכי ע"כ היינו משום דסובר בפשיטות דלכ"ע צב"ח דאורייתא ושקיל וטרי בזה עד סוף המסקנא דמשכח להדיא לר"י הגלילי דס"ל דלאו דאורייתא א"כ באמת נדחו דברי רבא וכן מאי דפשיטא ליה לסתמא דתלמודא דבהכי פליגי די"ל דכ"ע סברי לאו דאורייתא אלא בדרשא דתחת משאו פליגי כל הני תנאי לענין בשכר וכן לענין משוי שיכול לעמוד בה והארכתי בזה לפי שעפ"ז נתיישבו היטב דברי הרמב"ם דפסק בפי"ג מהלכות רוצח בדיני פריקה כמ"ד צב"ח לאו דאורייתא כמ"ש שם באריכות דמוכח כן מדבריו והב"י נדחק שם ליישבו כמ"ד דאורייתא ולפמ"ש נתיישב היטב די"ל דכ"ע סברי לאו דאורייתא והארכתי שם ודו"ק:

    בתוספות בד"ה מכלל דת"ק סבר כו' וא"ת ולר"י הגלילי כו' מ"ש טעינה מפריקה. עיין במהרש"א שדברי התוספות נמשכים לדבריהם הקודמים דבלא"ה הייתי אומר דהא דקאמר ר"י הגלילי אינו זקוק לו היינו בחנם אבל בשכר חייב דלעולם אית ליה צב"ח דאורייתא אבל לדבריהם הקודמים מקשו שפיר ע"ש מיהו קשיא לי דלמא טעמא דר"י דטעינה בשכר היינו משום דדריש לקמן תחת משאו ולא מפורק ואם כן ע"כ דטעינה בשכר כדדייק הש"ס לקמן וכדכתיבנא לעיל בסמוך ואף על גב דר"י דריש תחת משאו משוי שיכול לעמוד בו מ"מ משמע לכאורה דהאי ממשאו נפקא ליה ומתחת יליף ולא מפורק ואפשר דהתוספות ס"ל דר"י לאו מייתורא דתחת יליף ולא מפורק דאיצטריך ליה למשוי שיכול לעמוד בו והאי דלא מפורק ע"כ יליף לה מטעמא אחרינא והא דנקט תחת משאו ולא מפורק לישנא דקרא בעלמא נקט ומש"ה מקשו התוספות מהיכן יליף ליה ר"י להאי דרשא דולא מפורק בחנם אלא בשכר וזה דוחק וצ"ע:

    בא"ד וי"ל דדריש ק"ו מח"כ כו' עכ"ל וקשה דא"כ לפי האמת מנ"ל לתלמודא דרבנן ור"ש ס"ל צב"ח דאורייתא דלמא לרבנן נמי הק"ו הוא מכח טעינה דלית בה ח"כ כמו לר"י הגלילי ולמה נחלק בפלוגתא חדשה בין רבנן ובין ר"י לענין צב"ח וכן לענין דרש הק"ו מטעינה דלית בה ח"כ כיון דאית לן למימר דלא פליגי במשוי שיכול לעמוד בו אלא משום דרשא דתחת משאו כדדריש הש"ס בסמוך ויש ליישב מיהו נ"ל שדעת הרמב"ם כמ"ש דקושטא דמלתא לא פליגי רבנן עליה דר"י לענין צב"ח כמ"ש שם ואין להאריך כאן:

    בא"ד וי"ל דכל הסוגיא מוכחא כו' אינו חייב לסייעו אפילו בשכר כו' עכ"ל. כוונתם בזה דע"כ למ"ד צב"ח לאו דאורייתא לא גזרי בה רבנן כלל לענין פריקה שיהא חייב לטפל אפילו בשכר ומייתי ראיה מהא דאמרינן בסמוך מי סברת פטור לגמרי אם כן משמע דלמאי דס"ד דלאו דאורייתא הוי פטור דמתני' לגמרי דאפילו מדרבנן אינו חייב לטפל אפילו בשכר זה תורף כוונתם וק"ל:

    בגמרא אא"ב צב"ח דאורייתא מש"ה מטפל בה כבהמת ישראל כו' לשיטת התוספ' דכל היכא דליכא אלא משום צב"ח לא מחייב אלא בשכר א"כ האי כבהמת ישראל לאו דוקא דבישראל בחנם ולעכו"ם בשכר אבל לשיטת הר"ן שכתב דמשום צב"ח נמי חייב בחנם אלא דוקא לעיל בהלך וישב לו אמרינן דשקיל שכר ומשום פשיעת הבעלים נגעו בה. (ויותר נראה לומר דהא דאמרי' בהלך וישב לו דפטור בחנם וחייב בשכר היינו חצי השכר על חלק חבירו דמעיקרא לא רמיא עליה לפרוק כולו לבדו אלא החצי וחציה על הבעלים שהיה שם מש"ה נוטל שפיר חצי שכר מבעלים) א"כ א"ש טפי ולפ"ז הא דמשני נמי משום איבה הוי נמי כבהמת ישראל לגמרי דבחנם דאם יטול שכר סוף סוף ה"ל איבה כיון דבישראל אינו נוטל ובזה נתיישבו כמה קושיות התוס' בשמעתין וק"ל:

    שם ת"ש בהמת עכו"ם כו' וא"א צב"ח דאורייתא אמאי וחדלת וכתב הב"י בשם חכם המרשים דמשמע דאי לאו דאורייתא א"ש דפטור ולא מחייב נמי משום איבה כדאמרינן לעיל באידך ברייתא דחייב דהכא שאני כיון דבמשוי של ישראל לא שייך איבה וכ"כ ליישב דברי הרמב"ם ע"ש. מיהו בלא"ה לק"מ די"ל דתנא אקרא קאי ודריש וחדלת בבהמת עכו"ם דפטור מדאורייתא אבל אה"נ דחייב מדרבנן כדאשמעינן באידך ברייתא:

    Penei Yehoshua on Bava Metzia 32b · Sefaria

    Chiddushei Rabbi Akiva Eiger

    תד"ה מי לא עסקי' וכו' ביאור דבריהם דבהוכחה דרבנן דטעינה בשכר ופריק' בחנם הוא לנכון מכח הק"ו דטעינה במקום דליכא ח"כ אלא דמ"מ א"א דצער ב"ח לד"א, מה"ת נימא דהדין תורה לחלק בין טעינה לפריקה, דמה בין טעינה דאיכא ח"כ לפריקה, והיה מסתבר יותר לאוקמי פריקה לדרשא אחרינא, ואול' קשה לי איך מוכח דר"ש סובר דצעב"ח דאוריית', דלמא אית לי' שום לימוד לצעב"ח, אלא דאם היה מסייע קרא היינו מוכרחים לומר דטעינה בשכר ופריקה בחנם והיינו למדין מזה דצעב"ח דאורייתא אבל לפי האמת לא מסייע קרא אין לנו לימוד וקיי"ל דצעב"ח לאו דאורייתא, וביותר קשה לפ"מ שכ' רש"י לקושט' דמלת' (שבת דף קכח ע"ב) צעב"ח דאורייתא נפקא לן מדחילקה תורה בין טעינה לפריקה, א"כ ממילא לרש"י ליכא ראיה, א"כ מנ"ל דר"ש סובר דצעב"ח דאורייתא וצ"ע למאוד:

    Chiddushei Rabbi Akiva Eiger on Bava Metzia 32b · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Bava Metzia, daf 32, Amud Bet, about 438 words in 19 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 19 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 129 words

      Opens “מדברי שניהם נלמד צער בעלי חיים דאורייתא.…”

    2. Segment 220 words

      Opens “דלמא משום דאיכא חסרון כיס. וה"ק ומה…”

    3. Segment 321 words

      Opens “וטעינה אין בה חסרון כיס? מי לא…”

    4. Segment 444 words

      Opens “תדע דצער בעלי חיים דאורייתא, דקתני סיפא:…”

    5. Segment 520 words

      Opens “דלמא ״בתחת משאו״ פליגי, דרבי יוסי סבר:…”

      Named: רבי יוסי.

    6. Segment 639 words

      Opens “תדע דצער בעלי חיים לאו דאורייתא, דקתני…”

    7. Segment 736 words

      Opens “לעולם צער בעלי חיים דאורייתא, מי סברת…”

    8. Segment 86 words

      Opens “(סימ"ן בהמ"ת, בהמ"ת, אוה"ב, שונ"א, רבצ"ן).…”

    9. Segment 939 words

      Opens “לימא מסייע ליה: בהמת עובד כוכבים מטפל…”

    10. Segment 1037 words

      Opens “הכי נמי מסתברא, דקתני: אם היתה טעונה…”

    11. Segment 1127 words

      Opens “תא שמע: בהמת עובד כוכבים ומשאוי ישראל,…”

    12. Segment 1219 words

      Opens “אי הכי, אימא סיפא: בהמת ישראל ומשאוי…”

    13. Segment 1320 words

      Opens “אי הכי, אפילו רישא נמי! רישא בחמר…”

    14. Segment 147 words

      Opens “והא ״וחדלת״ ועזב תעזב״ בפריקה הוא דכתיבי!…”

    15. Segment 1513 words

      Opens “א"ל הא מני? רבי יוסי הגלילי היא,…”

      Named: רבי יוסי.

    16. Segment 1627 words

      Opens “ת"ש אוהב לפרוק ושונא לטעון מצוה בשונא,…”

    17. Segment 1724 words

      Opens “ת"ש שונא שאמרו שונא ישראל ולא שונא…”

    18. Segment 188 words

      Opens “מי סברת אשונא דקרא קאי? אשונא דמתניתין…”

    19. Segment 192 words

      Opens “תא שמע:…”

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Bava Metzia 32b

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026