Talmud Builders

    Bava Metzia 28b

    Back to index

    English translation — Bava Metzia 28b

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1because perhaps one who hears him will come to confuse it with the first pilgrimage Festival? The Gemara answers: Confusing the second Festival with the first is not a problem, as in any case, won’t the finder come on the third pilgrimage Festival, thereby giving the owner another opportunity to recover his lost item?

    2§ The Sages taught: Initially, anyone who found a lost item would proclaim his find for three pilgrimage Festivals and for seven days after the last of the three pilgrimage Festivals, so that its owner will go to his home, a trip lasting up to three days, and will return to Jerusalem, a trip lasting up to three days, and proclaim his loss for one day. But from the time that the Temple was destroyed, may it be rebuilt speedily in our days, the Sages instituted that those who find lost items shall proclaim their finds in synagogues and study halls. And from the time that the oppressors proliferated, the Sages instituted an ordinance that one who finds a lost item shall inform his neighbors and acquaintances, and that will suffice for him.

    3The Gemara asks: What is the meaning of: From the time that the oppressors proliferated? The Gemara answers: It is from the time that they say: A lost item belongs to the king. The Sages were concerned that any public proclamation would result in confiscation of the lost item. The Gemara relates: Rabbi Ami found a vessel full of dinars. A certain Roman saw that he was wary and hesitant to take it. The Roman said to him: Go, take it for yourself; as we are not Persians, who say that a lost item belongs to the king.

    4The Sages taught in a baraita : There was a Claimant’s Stone in Jerusalem, and anyone who lost an item would be directed there and anyone who found a lost item would be directed there. This finder would stand and proclaim his find and that owner would stand and provide its distinguishing marks and take the item. And that is the place about which we learned in a mishna ( Ta’anit 19a): Go and see if the Claimant’s Stone has been obscured by the rising water.

    5MISHNA: If a claimant accurately stated what type of item the lost item that was found by another is, but did not state, i.e., describe, its distinguishing marks, the finder shall not give it to him. And in the case of a swindler, even though he stated its distinguishing marks, the finder shall not give the lost item to him, as it is stated: “And if your brother be not near you, and you know him not, then you shall bring it into your house, and it shall be with you until your brother claims [ derosh ] it [ oto ], and you shall return it to him” (Deuteronomy 22:2). Would it enter your mind that the finder would give it to him before he claims it? How can the finder return it if he does not know the identity of the owner? Rather, the verb derosh is not referring to the claim of the owner; it is referring to the scrutiny performed by the finder. You shall not return the lost item until you scrutinize [ shetidrosh ] your brother to determine whether he, the claimant, is a swindler or whether he is not a swindler.

    6GEMARA: It was stated that Rav Yehuda said: One who finds an item proclaims that he found a lost item without specifying its nature. And Rav Naḥman said: He specifies the nature of the item, e.g., he proclaims that he found a cloak.

    7Rav Yehuda said: One who finds an item proclaims that he found a lost item, as if you say that he proclaims that he found a cloak, we are concerned about the possibility that a swindler may attempt to claim the item. Perhaps the swindler learned that another person lost that item, and he will ascertain its distinguishing marks, provide those distinguishing marks, and claim the item.

    8Rav Naḥman said: The finder proclaims that he found a cloak, and we are not concerned about the possibility that a swindler may attempt to claim the item, as if so, there is no end to the matter. Even if the finder does not specify the nature of the item, perhaps a swindler would be able to guess its nature.

    9The Gemara cites proof from that which we learned in the mishna: If a claimant accurately states what type of item the lost item that was found by another is, but did not state its distinguishing marks, the finder shall not give it to him. Granted, if you say the finder proclaims that he found an unspecified lost item, this mishna teaches us that even though the claimant indeed stated that the lost item is a cloak, as long as he did not state its distinguishing marks, we do not return it to him. But if you say that the finder proclaims that he found a cloak, if the finder stated that he found a cloak and the claimant stated that he lost a cloak, does it need to be said that when he did not state its distinguishing marks, we do not return it to him?

    10Rav Safra said: Actually, one could say that the finder proclaims that he found a cloak, and the mishna is referring to a case where the finder stated that he found a cloak, and the claimant stated its distinguishing marks. And what is the meaning of the phrase in the mishna: If he did not state its distinguishing marks? It means: If he did not state its clear-cut distinguishing marks but rather stated distinguishing marks that are not exclusive to the item. Therefore, he does not prove his ownership.

    11§ The mishna teaches: And in the case of a swindler, even though he stated its distinguishing marks, the finder shall not give the lost item to him. The Sages taught: Initially, anyone who lost an item would provide its distinguishing marks and take it. But when the swindlers proliferated, the Sages instituted an ordinance that the finders will say to him: Go and bring witnesses who can testify that you are not a swindler, and take your item.

    12The Gemara relates: This is as in that incident involving the father of Rav Pappa, who lost a donkey and others found it. He came before Rabba bar Rav Huna to reclaim his donkey. Rabba bar Rav Huna said to the father of Rav Pappa: Go and bring witnesses who can testify that you are not a swindler, and you may take your donkey. The father of Rav Pappa went and brought witnesses. Rabba bar Rav Huna said to the witnesses: Do you know about him that he is a swindler? The witnesses said: Yes. Rav Pappa’s father said, incredulously, to the witnesses: I am a swindler? The witnesses said to him: We were saying that you are not a swindler. They had thought the question was if he was not a swindler, and therefore responded in the affirmative. Rabba bar Rav Huna said: It is reasonable to conclude that the witnesses actually intended to support Rav Pappa’s father, because presumably, a person does not bring condemnation upon himself; Rav Pappa’s father would not have volunteered to provide witnesses who would testify against him.

    13MISHNA: If one finds any living being that works and generates enough revenue to cover the costs of the food that it eats, it shall work and eat while in the finder’s possession. And any living being that does not work but it does eat shall be sold, as it is stated: “Then you shall bring it into your house, and it shall be with you until your brother claims it, and you shall return it to him” (Deuteronomy 22:2), indicating that the finder must see how best to return it to him. Since the owner must repay the finder for his expenditures, if feeding the animal costs more than its value, the finder’s keeping the animal in his possession will prevent the owner from recovering it.

    14What shall be done with the money received from the sale of the animal? Rabbi Tarfon says: The finder may use it; therefore, if the money is lost, he is liable to pay restitution for it. Rabbi Akiva says: He may not use the money; therefore, if it is lost, he is not liable to pay restitution for it.

    15GEMARA: The mishna teaches that an animal that generates enough revenue to cover the costs of the food that it eats shall work and eat while in the finder’s possession. The Gemara asks: And must he care for the animal forever? Rav Naḥman says that Shmuel says: He cares for the animal until twelve months pass. This is also taught in a baraita : If one finds any living being that works and generates enough revenue to cover the costs of the food that it eats, e.g., a cow or a donkey, he tends to them until twelve months pass. From that point forward, one assesses their value, sells them, and places the money aside for the owner.

    16If one finds calves and foals, which are young and unfit for labor, he tends to them for three months, as they do not earn their keep. From that point forward, one assesses their value, sells them, and places the money aside for the owner. If one finds geese and roosters, he tends to them for thirty days. From that point forward, one assesses their value, sells them, and places the money aside for the owner.

    17Rav Naḥman bar Yitzḥak says: The legal status of a chicken is like that of a large domesticated animal in that the eggs it lays suffice to cover the cost of its food, and therefore the finder keeps it for twelve months. This is also taught in a baraita : If one finds a chicken and a large domesticated animal, he tends to them for twelve months. From that point forward, one assesses their value, sells them, and places the money aside for the owner. If one finds calves and foals, he tends to them for thirty days. From that point forward, one assesses their value, sells them, and places the money aside for the owner. If one finds geese and roosters and anything that costs more to tend to than the revenue generated by it, he tends to them for three days. From that point forward, one assesses their value, sells them, and places the money aside for the owner.

    18The Gemara asks: It is difficult, as there is a contradiction between the ruling in the first baraita that the finder keeps calves and foals for three months and the ruling in the second baraita that the finder keeps calves and foals for thirty days; and there is another contradiction between the ruling in the first baraita that the finder keeps geese and roosters for thirty days, and the ruling in the second baraita that the finder keeps geese and roosters for three days.

    19The Gemara answers: The contradiction between the ruling in the first baraita with regard to calves and foals and the ruling in the second baraita with regard to calves and foals is not difficult. This ruling in the first baraita that the finder keeps them for three months is referring to calves and foals that graze in the pasture, and that ruling in the second baraita that the finder keeps them for thirty days is referring to calves and foals that need to be fattened and therefore require greater exertion on the part of the one who finds them.

    20The contradiction between the ruling in the first baraita with regard to geese and roosters and the ruling in the second baraita with regard to geese and roosters is also not difficult. This ruling in the first baraita that the finder keeps them for thirty days is referring to large geese and roosters, which do not require great exertion, and that ruling in the second baraita that the finder keeps them for three days is referring to small geese and roosters, which require great exertion.

    21The mishna teaches: And any living being that does not work but it does eat shall be sold. The Sages taught in a baraita : The verse states: “And you shall return it to him” (Deuteronomy 22:2), indicating that the finder must see how best to return it to him, meaning that one shall not feed the value of a calf to the lost calves that he is tending, nor the value of a foal to the lost foals that he is tending, nor the value of a goose to the geese that he is tending, nor the value of a rooster to the roosters that he is tending. Were the finder to do so, ultimately, the owner would receive nothing.

    22§ The mishna teaches: What shall be done with the money received from the sale of the animal? Rabbi Tarfon says: The finder may use it; therefore, if the money is lost, he is liable to pay restitution for its loss. Rabbi Akiva says: He may not use the money. Therefore, if it is lost, he is not liable to pay restitution. The Gemara analyzes the tannaitic dispute: Rabbi Tarfon and Rabbi Akiva disagree

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    (אתי לאחלופי בשנישמא יש שהוא סבור שאמר רגל שני:)

    אודיא דדינריכלי מלא זהובים:

    וזו היא ששנינובמסכת תענית (דף יט.) בחוני המעגל:

    צאו וראו אם נמחת אבן טועןאם נכסת בגשמים שגבהו הגשמים למעלה הימנו ויש גשמים יותר מדאי ואתפלל עליהם שילכו:

    חיישינן לרמאישמא שמע האובד מתאונן בין שכיניו טליתי נאבדה וזה יודע את סימניה וכשישמע את מוצאה מכריז טלית מצאתי יקום ויתן סימניה הלכך אבידתא מכריז ואינו נותן לב לומר טלית זו אבדתי ואלו סימניה:

    אין לדבר סוףדהשתא נמי מסיק אדעתיה ואמר אם טלית היא שמצאת אלו סימניה:

    אי אמרת בשלמא אבידתא מכריזולא מזכיר שם החפץ אצטריך תנא לאשמועינן דאע"ג דאמר האי טלית אבדתי צריך ליתן סימנין:

    אמרו ליה איןכסבורין שאמר להן ידעיתון ביה דלאו רמאי הוא שכך היה לו לשואלן:

    מסתבראשזה היה דעתן מתחילה ואין כאן משום מגיד וחוזר ומגיד:

    לא מייתי איניש חובה לנפשיהוכשהביאן לב"ד בטוח היה שלא יעידו חובתו:

    מתני' כל דבר שעושה ואוכלאם אבידה זו דבר שיכולין להאכילו את שכר מעשיו כגון שור וחמור יעשה ויאכל ולא ימכור אותו המוצא אם שהו בעליו מלדרשו שכל אדם נוח לו בבהמתו שהכירה בו כבר ולימדה לרצונו:

    ראה היאך תשיבנו לושלא תאכילנו חצי דמיו שא"כ אין זו השבה:

    לפיכךמפרש בגמרא:

    גמ' ולעולםוכי עד עולם זקוק זה לטפל בטורח שמירה:

    שם דמיהןמוכרן ומניח הדמים אצלו:

    עגלים וסייחיןדקין שאין עושין מלאכה:

    תרנגוליןזכרים שאין מטילין בצים:

    כבהמה גסהשעושה ואוכלת ומטפל בה י"ב חדש דיכול להאכילה דמי בצים:

    מטפלאנשמיטר"א בלע"ז:

    הא דרעיא הא דפטומאהא דקתני שלשה [חדשים] בארץ מרעה ובזמן הדשאים שאין טיפולו מרובה והא דקתני ל' [יום] בזמן שאין מרעה וצריך לפטמה על אבוסה ממה שבבית שדמיה יקרים:

    רברביאוכלין הרבה הלכך ג' ימים דהא אוקימנא בזכרים:

    שלא יאכיל עגל לעגליםמן העגלים שנמצא לא יאכיל לו דמי עגל:

    עד כאן לא פליגילעניין להתחייב באבידתו:

    בבא מציעא 28 עמוד ב

    1אתיא לאחלופי בראשון! הא קא אתי רגל שלישי.

    Baraita

    2ת"ר בראשונה, כל מי שמצא אבידה היה מכריז עליה שלשה רגלים, ואחר רגל אחרון שבעת ימים, כדי שילך שלשה ויחזור שלשה ויכריז יום אחד. משחרב בית המקדש, שיבנה במהרה בימינו, התקינו שיהו מכריזים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. ומשרבו האנסים התקינו שיהו מודיעין לשכיניו ולמיודעיו ודיו.

    3מאי משרבו האנסין? דאמרי אבידתא למלכא. רבי אמי אשכח אודייא דדינרי, חזייה ההוא בר נש דקא מירתת א"ל זיל שקול לנפשך דלאו פרסאי אנן דאמרי אבידתא למלכא׃

    Baraita

    4ת"ר אבן טוען היתה בירושלים כל מי שאבדה לו, אבידה נפנה לשם וכל מי שמוצא אבידה נפנה לשם זה עומד ומכריז וזה עומד ונותן סימנין ונוטלה וזו היא ששנינו צאו וראו אם נמחת אבן הטוען:

    Mishna

    5אמר את האבידה ולא אמר סימניה לא יתן לו והרמאי אע"פ שאמר סימניה לא יתן לו שנאמר ״(דברים כב״, ב) עד דרוש אחיך אותו עד שתדרוש את אחיך אם רמאי הוא אם אינו רמאי:

    Gemara

    6אתמר רב יהודה אמר אבידתא מכריז ור"נ אמר גלימא מכריז׃

    7רב יהודה אמר אבידתא מכריז דאי אמרת גלימא מכריז חיישינן לרמאי׃

    8ר"נ אמר גלימא מכריז לרמאי לא חיישינן דא"כ אין לדבר סוף׃

    9תנן אמר את האבידה ולא אמר את סימניה ה"ז לא יתן לו אי אמרת בשלמא אבידתא מכריז הא קמ"ל אע"ג דאמר גלימא כי לא אמר סימנין לא מהדרינן ליה אלא אי אמרת גלימא מכריז אמר איהו גלימא ואמר איהו גלימא צריכא למימר כי לא אמר סימנין לא מהדרינן ליה׃

    10אמר רב ספרא לעולם גלימא מכריז אמר איהו גלימא ואמר איהו סימנין ומאי לא אמר את סימניה לא אמר סימנין מובהקין דידה:

    11והרמאי אע"פ שאמר את סימניה ה"ז לא יתן לו: ת"ר בראשונה כל מי שאבדה לו אבידה היה נותן סימנין ונוטלה משרבו הרמאין התקינו שיהו אומרים לו צא והבא עדים דלאו רמאי את וטול׃

    12כי הא דאבוה דרב פפא אירכס ליה חמרא ואשכחוה אתא לקמיה דרבה בר רב הונא אמר ליה זיל אייתי סהדי דלאו רמאי את וטול אזל אייתי סהדי אמר להו ידעיתון ביה דרמאי הוא אמרו ליה אין אמר להו אנא רמאה אנא אמרו ליה אנן לאו רמאי את קאמרינן אמר רבה בר רב הונא מסתברא לא מייתי איניש חובתא לנפשיה:

    Mishna

    13כל דבר שעושה ואוכל יעשה ויאכל ודבר שאין עושה ואוכל ימכר שנאמר ״(דברים כב״, ב) והשבותו לו ראה היאך תשיבנו לו׃

    14מה יהא בדמים ר"ט אומר ישתמש בהן לפיכך אם אבדו חייב באחריותן ר"ע אומר לא ישתמש בהן לפיכך אם אבדו אין חייב באחריותן:

    Gemara

    15ולעולם אמר רב נחמן אמר שמואל עד י"ב חדש תניא נמי הכי כל דבר שעושה ואוכל כגון פרה וחמור מטפל בהן עד י"ב חדש מכאן ואילך שם דמיהן ומניחן׃

    16עגלים וסייחין מטפל בהן שלשה חדשים מכאן ואילך שם דמיהן ומניחן אווזין ותרנגולין מטפל בהם שלשים יום מכאן ואילך שם דמיהן ומניחן׃

    17אמר רב נחמן בר יצחק תרנגולת כבהמה גסה תניא נמי הכי תרנגולת ובהמה גסה מטפל בהן שנים עשר חודש מכאן ואילך שם דמיהן ומניחן עגלים וסייחין מטפל בהן ל' יום מכאן ואילך שם דמיהן ומניחן אווזין ותרנגולין וכל דבר שטיפולו מרובה משכרו מטפל בהן שלשה ימים מכאן ואילך שם דמיהן ומניחן׃

    18קשיא עגלים וסייחין אעגלים וסייחין אווזין ותרנגולין אאווזין ותרנגולין׃

    19עגלים וסייחין אעגלים וסייחין לא קשיא הא דרעיא והא דפטומא׃

    20אווזין ותרנגולין אאווזין ותרנגולין נמי לא קשיא הא ברברבי הא בזוטרי:

    21ושאינו עושה ואוכל: תנו רבנן והשבותו לו ראה היאך תשיבנו לו שלא יאכיל עגל לעגלים וסיח לסייחין אווזא לאווזין ותרנגול לתרנגולין:

    22מה יהא בדמים רבי טרפון אומר ישתמש וכו': עד כאן לא פליגי׃

    Tosafot

    אבן טועןמפרש בירושלמי כשם שהאבן אינה יכולה למחות כך אין יכולים להתפלל על רוב טובה:

    שם דמיהןלקמן גבי עסקא דרב ספרא אפרש בע"ה:

    עד כאן לא פליגי אלא בנשתמש בהןלאו דוקא נשתמש דאם נשתמש לר"ע נמי חייב באחריותן כיון דלדידיה אסור להשתמש א"כ הוי שולח יד בפקדון ואפילו החזיר אין בכך כלום דהא ר"ע סבר בפרק המפקיד (לקמן בבא מציעא דף מג:) דבעינן דעת בעלים אלא ודאי נשתמש לאו דוקא כדפרישית אלא בשכר שמוש שמותר להשתמש קאמר דלרבי טרפון דאית ליה דמותר להשתמש חייב באחריותן דבההוא הנאה דאי מיתרמי ליה זבינא שקיל להו וזבין בהו הוי עלייהו שומר שכר ולר"ע דאסור להשתמש בהן פטור אבל אם לא היה מותר להשתמש היה פטור לכ"ע והיינו כרבה:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rabbeinu Chananel

    ואסיקנא אלא אמר רבא [סימנין] דאוריית' מהכא עד דרוש אחיך אותו והשבות לו וכי תעלה על דעתך שיתנו לו קודם שיתבענו אלא עד שתדרשהו אם רמאי הוא אם לאו ובמאי תהיה דרישתו בסימנין אמור לו תן סימניה ואם יביא סימניה תנה לו ש"מ סימנין דאורייתא אמר רבא אם תמצא לומר סימנין דאורייתא אקשינן עליה אכתי אמרת אם תמצא לומר והא כבר פשטינן לה סימנין דאורייתא ודחינן משום דאיכא למימר הא דפשטינן דרשהו לאו כדקאמרת אלא דרשהו לתובע הכי אם הוא צורבא מרבנן דלא משני בדיבוריה אלא במסכתא ובפוריא ובאושפיזא בלחוד מהדרינן ליה אבידה בטביעות עינא. סימנין וסימנין יניח פי' אם באו שניהם ונתנו זה וזה סימניה וכל אחד אמר שלי הוא לא יתננה לא לזה ולא לזה אלא יניחנה מוצאה אצלו. אבל אם אחד נתן סימניה וטען נפלה ממני ובא אחר והביא עדים כי ממנו נפל תנתן לבעל עדים.

    עד אחד כמאן דליתיה דמימדת ארכו ומדת רחבו [תנתן למדת ארכו] זה נתן מדת ארכה ורחבה של טלית וזה נתן מדת גמיה תינתן לבעל מדת ארכה ורחבה. אשתו אומרת זה הגט נתנו לי בעלי ונפל ממני ואמרה [סימניו] והבעל אמר סימניו וטוען כי לא נתתיו לה עדיין ינתן לה והוא שנותנת סימנין מובהקין כגון נקב ישנו בצד אות פלוני ש"מ דבסימן מובהק שרינן אשת איש דהיא איסורא וכל שכן ממונא: מתני' עד מתי חייב להכריז וכו' תנא עד שידעו בו שכני המקום שנמצאת בה זו האבידה ורמינן על הא דתנן ואחר הרגל האחרון ז' ימים כדי שילך לביתו ג' ויחזור בג' ויכריז יום אחד פי' כדי שילך שומע המכריז למקומו ויגיד וישמע בעל האבידה ויבא מיד וישמע ביום השביעי המכריז ויתן סימניה ויקחנה למימרא דארץ ישראל מהלך ג' ימים היא. והתנן בג' מרחשון שואלים את.

    הגשמים וכו'והנה מהלך ט"ו ימים היא. ואסיקנא לא שנא מקדש ראשון ולא שנא מקדש שני לא הטריחו באבידה יותר מדאי ת"ר משחרב בית המקדש התקינו להיות מכריזין בכנסיות ובתי מדרשות משרבו האנסין שאומרין אבדתא למלכא התקינו שיהא מודיע המוצאה לשכניו ולמיודעיו ודיו. פי' מהסם מתיירא.

    ת"ר אבן הטועין היתה בירושלים כל מי שאבדה לו אבידה נפנה לשם וכו' פי' אבן גבוהה היתה בירושלים והיה כל מוצא אבידה עולה עליה ומכריז וזו היא ששנינו בפרק סדר תעניות השני אמר להן חוני המעגל צאו וראו אם נמחת אבן הטועין. אבקש רחמים שיפסקו הגשמים:

    מתני' אמר את האבידה ולא אמר את סימניה.

    אוקמה רב ספרא אליבא דרב נחמן דאמר גלימא מכריז כדאמר האבידה וסימניה ומאי לא אמר סימניה דקאמר במתני' לא אמר סימנין מובהקין דידה. וסוגיין בעינן דיהיב סימנין מובהקין והוא דאית סהדי דליתיה רמאי. ופשטינן דלא מייתי איניש חובה לנפשיה כדאבוה דרב פפא תלמוד ארץ ישראל שמע סימניה בהאי כנישתא ואזל לכנישתא אחריתי יהיב סימניה זהו רמאי וכן כיוצא בו:

    מתני' כל דבר שעושה ואוכל יעשה ואוכל אוקימנא עד י"ב חדשתניא נמי הכי כל דבר שעושה ואוכל כגון פרה וחמור מטפל בהן כל י"ב חדש מכאן ואילך שם דמיהן ומניחן עגלים וסייחים אם יכולין לרעות מטפל בהן ג' חדשים. אוזין ותרנגולין גדולים מטפל בהן ל' יום. ותניא אחריתי תרנגולת כבהמה גסה י"ב חדש וכל דבר שטיפולו מרובה משכרו ג' ימים. ושאינו עושה ואוכל ימכור שנאמר והשבותו לו ראה היאך תשיבנו לו.

    שלא יאכיל עגל לעגלים.

    Babylonian Talmud · folio map

    Bava Metzia 28b

    Bava Metzia 28b. The full printed text of this folio side — 22 numbered segments, about 557 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    (אתי לאחלופי בשני שמא יש שהוא סבור שאמר רגל שני:)

    אודיא דדינרי כלי מלא זהובים:

    וזו היא ששנינו במסכת תענית (דף יט.) בחוני המעגל:

    צאו וראו אם נמחת אבן טוען אם נכסת בגשמים שגבהו הגשמים למעלה הימנו ויש גשמים יותר מדאי ואתפלל עליהם שילכו:

    חיישינן לרמאי שמא שמע האובד מתאונן בין שכיניו טליתי נאבדה וזה יודע את סימניה וכשישמע את מוצאה מכריז טלית מצאתי יקום ויתן סימניה הלכך אבידתא מכריז ואינו נותן לב לומר טלית זו אבדתי ואלו סימניה:

    אין לדבר סוף דהשתא נמי מסיק אדעתיה ואמר אם טלית היא שמצאת אלו סימניה:

    אי אמרת בשלמא אבידתא מכריז ולא מזכיר שם החפץ אצטריך תנא לאשמועינן דאע"ג דאמר האי טלית אבדתי צריך ליתן סימנין:

    אמרו ליה אין כסבורין שאמר להן ידעיתון ביה דלאו רמאי הוא שכך היה לו לשואלן:

    15 more comments on this page.

    Rashi on Bava Metzia 28b · Sefaria

    Tosafot

    אבן טוען מפרש בירושלמי כשם שהאבן אינה יכולה למחות כך אין יכולים להתפלל על רוב טובה:

    שם דמיהן לקמן גבי עסקא דרב ספרא אפרש בע"ה:

    עד כאן לא פליגי אלא בנשתמש בהן לאו דוקא נשתמש דאם נשתמש לר"ע נמי חייב באחריותן כיון דלדידיה אסור להשתמש א"כ הוי שולח יד בפקדון ואפילו החזיר אין בכך כלום דהא ר"ע סבר בפרק המפקיד (לקמן בבא מציעא דף מג:) דבעינן דעת בעלים אלא ודאי נשתמש לאו דוקא כדפרישית אלא בשכר שמוש שמותר להשתמש קאמר דלרבי טרפון דאית ליה דמותר להשתמש חייב באחריותן דבההוא הנאה דאי מיתרמי ליה זבינא שקיל להו וזבין בהו הוי עלייהו שומר שכר ולר"ע דאסור להשתמש בהן פטור אבל אם לא היה מותר להשתמש היה פטור לכ"ע והיינו כרבה:

    Tosafot on Bava Metzia 28b · Sefaria

    Rabbeinu Chananel

    ואסיקנא אלא אמר רבא [סימנין] דאוריית' מהכא עד דרוש אחיך אותו והשבות לו וכי תעלה על דעתך שיתנו לו קודם שיתבענו אלא עד שתדרשהו אם רמאי הוא אם לאו ובמאי תהיה דרישתו בסימנין אמור לו תן סימניה ואם יביא סימניה תנה לו ש"מ סימנין דאורייתא אמר רבא אם תמצא לומר סימנין דאורייתא אקשינן עליה אכתי אמרת אם תמצא לומר והא כבר פשטינן לה סימנין דאורייתא ודחינן משום דאיכא למימר הא דפשטינן דרשהו לאו כדקאמרת אלא דרשהו לתובע הכי אם הוא צורבא מרבנן דלא משני בדיבוריה אלא במסכתא ובפוריא ובאושפיזא בלחוד מהדרינן ליה אבידה בטביעות עינא. סימנין וסימנין יניח פי' אם באו שניהם ונתנו זה וזה סימניה וכל אחד אמר שלי הוא לא יתננה לא לזה ולא לזה אלא יניחנה מוצאה אצלו. אבל אם אחד נתן סימניה וטען נפלה ממני ובא אחר והביא עדים כי ממנו נפל תנתן לבעל עדים.

    עד אחד כמאן דליתיה דמי מדת ארכו ומדת רחבו [תנתן למדת ארכו] זה נתן מדת ארכה ורחבה של טלית וזה נתן מדת גמיה תינתן לבעל מדת ארכה ורחבה. אשתו אומרת זה הגט נתנו לי בעלי ונפל ממני ואמרה [סימניו] והבעל אמר סימניו וטוען כי לא נתתיו לה עדיין ינתן לה והוא שנותנת סימנין מובהקין כגון נקב ישנו בצד אות פלוני ש"מ דבסימן מובהק שרינן אשת איש דהיא איסורא וכל שכן ממונא: מתני' עד מתי חייב להכריז וכו' תנא עד שידעו בו שכני המקום שנמצאת בה זו האבידה ורמינן על הא דתנן ואחר הרגל האחרון ז' ימים כדי שילך לביתו ג' ויחזור בג' ויכריז יום אחד פי' כדי שילך שומע המכריז למקומו ויגיד וישמע בעל האבידה ויבא מיד וישמע ביום השביעי המכריז ויתן סימניה ויקחנה למימרא דארץ ישראל מהלך ג' ימים היא. והתנן בג' מרחשון שואלים את.

    הגשמים וכו' והנה מהלך ט"ו ימים היא. ואסיקנא לא שנא מקדש ראשון ולא שנא מקדש שני לא הטריחו באבידה יותר מדאי ת"ר משחרב בית המקדש התקינו להיות מכריזין בכנסיות ובתי מדרשות משרבו האנסין שאומרין אבדתא למלכא התקינו שיהא מודיע המוצאה לשכניו ולמיודעיו ודיו. פי' מהסם מתיירא.

    ת"ר אבן הטועין היתה בירושלים כל מי שאבדה לו אבידה נפנה לשם וכו' פי' אבן גבוהה היתה בירושלים והיה כל מוצא אבידה עולה עליה ומכריז וזו היא ששנינו בפרק סדר תעניות השני אמר להן חוני המעגל צאו וראו אם נמחת אבן הטועין. אבקש רחמים שיפסקו הגשמים:

    מתני' אמר את האבידה ולא אמר את סימניה.

    אוקמה רב ספרא אליבא דרב נחמן דאמר גלימא מכריז כדאמר האבידה וסימניה ומאי לא אמר סימניה דקאמר במתני' לא אמר סימנין מובהקין דידה. וסוגיין בעינן דיהיב סימנין מובהקין והוא דאית סהדי דליתיה רמאי. ופשטינן דלא מייתי איניש חובה לנפשיה כדאבוה דרב פפא תלמוד ארץ ישראל שמע סימניה בהאי כנישתא ואזל לכנישתא אחריתי יהיב סימניה זהו רמאי וכן כיוצא בו:

    מתני' כל דבר שעושה ואוכל יעשה ואוכל אוקימנא עד י"ב חדש תניא נמי הכי כל דבר שעושה ואוכל כגון פרה וחמור מטפל בהן כל י"ב חדש מכאן ואילך שם דמיהן ומניחן עגלים וסייחים אם יכולין לרעות מטפל בהן ג' חדשים. אוזין ותרנגולין גדולים מטפל בהן ל' יום. ותניא אחריתי תרנגולת כבהמה גסה י"ב חדש וכל דבר שטיפולו מרובה משכרו ג' ימים. ושאינו עושה ואוכל ימכור שנאמר והשבותו לו ראה היאך תשיבנו לו.

    שלא יאכיל עגל לעגלים.

    Rabbeinu Chananel on Bava Metzia 28b · Sefaria

    Rashba

    האי דאמרינן מאי לא אמר סימניה דלא אמר סימן מובהק דידה. לא סימן מובהק ממש קאמר, דהא מהדרין אבדה בסימנין כל דהו, אלא לאפוקי חיורי וסומקי אי נמי ארוך וגוץ קאמר, דהוו להו סימנים גרועים טפי דלא סמכינן עלייהו כלל, ואפילו למאן דאמר סימנים דאורייתא כדאיתא לעיל (בבא מציעא כז, ב).

    גרסת כל הספרים כל דבר שעושה ואוכל מטפל בהן י"ב חדש מכאן ואילך שם דמיהן ומניחן. ופירש רש"י ז"ל: מוכרן ומניח דמיהן אצלו. נראה מדבריו שאי אפשר לו לשום לעצמו, משום חשדא, וכדאמרינן לקמן בפרק המפקיד (בבא מציעא לח, א) גבאי צדקה שאין להם עניים לחלק, פורטים לאחרים ואין פורטים לעצמן. ויש מפרש, שם דמיהם אפילו לעצמו, דאין כאן חשד דהא משיב אבדה הוא. ומסתברא כדברי רש"י ז"ל, מדקתני במתניתין כל דבר שאינו עושה ואוכל ימכר. והא דקתני בברייתא שם דמיהן, לומר שהוא שם דמיהן ומוכרן שלא בבית דין. אבל בהלכות הרי"ף ז"ל גרסינן: מכאן ואילך מוכרן בבית דין, והא דקתני שם דמיהן ומניחן, איכא למימר דמניחן אצלו שלא ישתמש בהן קאמר, וברייתא כרבי עקיבא, ואי נמי מניחן אצלו ומשתמש בהן קאמר. ובתוספות פירשו: דאפשר לומר דהאי מניחן אפרה וחמור קאי, כלומר שמניחן אצלו והן שלו, והא נמי דקאמר שמואל לקמן (בבא מציעא כט, א) המוצא תפילין שם דמיהן ומניחן לאלתר, הכי נמי קאמר שם דמיהן ומניחן בראשו לאלתר. ומיהו התם נמי אפשר לפרש, שם דמיהן לאלתר ומניח הדמים אצלו, וכההיא דאמרינן (נדרים טו, א) הנשבע שלא יישן שלשה ימים לוקה וישן לאלתר, דפירשו לוקה לאלתר וישן לכשירצה.

    שלא יאכיל עגל לעגלים פירוש: אפילו עגל אחד לעגלים הרבה, אלא יראה (שיש לאכול) [שיהיו לו] כל העגלים.

    Rashba on Bava Metzia 28b · Sefaria

    Meiri

    זה שבארנו במשנה ששלשה רגלים היה מכריז כך היה הדבר כל זמן שהיה בית המקדש קיים ורגל ראשון היה אומר ראשון כלומר גלימא מצאתי וזהו רגל ראשון כדי שלא יטריח את הבעלים לילך לביתם ולחזור ודיו שיחזור ברגל שני וברגל שני אומר גם כן שני ובשלישי אומר סתם כלומר גלימא מצאתי שמא יתחלף לו שלישי בשני ונמצא מטעהו ואחר רגל אחרון היה מכריז שבעה כמו שביארנו ואבן גבוהה היתה בירושלם וקורין לה אבן טועים ועליה היו מכריזין וכל מי שאבדה לו אבדה היה הולך לשם והעומד עליה מכריז וזה בא ונותן סימן ונוטל משחרב בית המקדש התקינו שיהו מכריזין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות משרבו האנסים שהיו אומרים שהמציאות למלך התקינו שיהא מודיע לשכניו ולמיודעיו ודיו:

    רמאין אלו שביארנו במשנה שאין מחזירין להם אלא בסימן מובהק דוקא במי שנודע בחזקת כך הא סתם בני אדם לא משרבו הרמאין התקינו שיהו מחזיקין כל אדם כרמאי עד שיביא עדים שאינו בחזקת כך:

    תובע שבא לבית דין והביא עדים על טענתו והעידו הפך הדברים אם מצד עלגות לשונם אם מצד תחבולת החוקר אותם וחזרו בהם ואמרו (שהם) שכך הם מעידים ולא כמו שאמרו אלא שהיו טועים נאמנים ואין כאן חוזר ומגיד שסתם בעל דין אינו מביא עדים אלא לתועלתו והדברים מוכיחים שכך היו סבורים לומר ודוקא כשהדברים מראים שטעו והדבר שהטעה אותם ניכר לדיינים אמרו על אחד מן החכמים שבא לתבוע אבדה והזקיקוהו להביא עדים שאינו רמאי ובאו לפני בית דין ושאל הדיין יודעים אתם בזה שהוא רמאי ואמרו לו הן ואח"כ בא החכם ושאלם וכי רמאי אני ואמרו אנו אין מעידין שאתה רמאי אלא שאינך רמאי והכשירום לעדות זה ולא דנום כחוזרים ומגידים וכן כל כיוצא בזה:

    המשנה השמינית והכונה בה להתחיל בביאור החלק הרביעי כל דבר שעושה ואוכל יעשה ויאכל ושאינו עושה ואוכל ימכר שנא' והשבותו לו ראה היאך תשיבהו לו אמר הר"ם עושה ואוכל לא שיעמיד כן לעולם אבל יש לו זמן קבוע דבר המצוי אם היתה בהמה גסה יטרח להטפל בה שנים עשר חדש וכמו כן התרנגולת ואם היא בהמה דקה כלומ' צאן וגדיים ועגלים של מרעה ואינם של מרבק ועיירים יטרח וישתמש בהם ויאכילם שלשה חדשים ואם היה הדבר המצוי אווזים של מים מיטפל בהם שלשים יום ואחר הזמנים האלה יקבל דמיהם על עצמו:

    אמר המאירי כל דבר שהוא עושה ואוכל וכו' ר"ל שאם מצא אבדה ויש שהות גדולה לעלות לרגל או שהכריז ועדין לא יצאו לה בעלים אם הוא דבר שיש בו רוח חיים שהוא צריך להאכיל ולהוציא בו הוצאות כיצד יעשה אם היה דבר שעושה ואוכל יעשה בכדי הראוי ויאכל והמותר יחזיר לבעלים ופרשו בגמרא שלא הטריחו המוצא בכך אלא לזמן קצוב פרה וחמור לשנים עשר חדש ושאר בעלי חיים כפי הזמן הקצוב להם בגמ' ואחר אותו זמן ימכרנה ושאוכל ואינו עושה כגון עגלים וסייחים ימכור מיד שנא' והשבותו לו ראה היאך תשיבנו לו שלא יאכיל אבדה לעצמה עד שיתחייבו בעליה בכדי האבדה או בכדי קצתה ושמא תאמר והלא אף הבעלים היו מוציאין בה גם כן אפשר שיש להם בקרקעותיהם שאין צריכין להוציא בהם דמים ומה שאמרו גם כן בזו שימכור מיד לא לאלתר דוקא אלא לזמן קצוב כמו שיתבאר בגמרא:

    זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

    זה שביארנו במשנה במה שאינו עושה ואוכל שמוכרו לשון הגמרא בזה שם דמיהן ומניחן ופירושו ששם דמיהן ומוכרן ומניח הדמים אצלו על הצד שיתבאר ולא נאמר לשון שם דמיהם אלא להזהירו שלא ימכרנו בזול ויש מפרשים שם דמיהם ומעמיד מעותיו אצלו כלומר שהוא שם כמה שוה והוא לוקחה לעצמו ואינו צריך להוציא המעות מרשותו אלא מניחן וכשיבאו הבעלים נותן להם את דמיהם וגדולי המחברים פרשו שם דמיהן עליו והרי הן שלו ושל בעלים בשתפות כדין כל השם בהמה מחברו וגדולי המפרשים מביאין ראיה לדבריהם שהרי שנינו שמין פרה וחמור וכל דבר שעושה ואוכל למחצה שכר והילכך כל שיוכל להחזיר אבדה לבעלים יחזיר אלא שאין נראה לי לפרש בזו כן שהרי לשון זה בעצמו נאמר למטה בתפילין כמו שיתבאר:

    מצא עגלים וסייחים שיעדנו במשנה לבאר בגמ' זמן קצוב למכירתן שלשה חדשים הם ר"ל שמיטפל בהם שלשה חדשים ואח"כ מוכרן ודוקא בשל רעי ר"ל שרועים במרעה רוב היום ואין צריך להוצאה מרבה אבל של פטם שהוא מפטמה על אבוסה שלשים יום אווזים ותרנגולים גדולים שלשים קטנים וכן כל דבר שטפולו מרבה משכרו שלשה ימים מכאן ואילך מוכרן ותרנגולת הואיל ומאכילה מביציה דינה כבהמה גסה לטיפול שנים עשר חדש:

    4 more comments on this page.

    Meiri on Bava Metzia 28b · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בפרש"י בד"ה ראה היאך תשיבנו לו שלא תאכילנו חצי דמיו כו' עכ"ל ושלא יאכיל עגל לעגלים דקאמר בגמרא לאו דוקא דמי אותו עגל אלא אפילו דמי עגל אחר השוה חצי דמיו של זה וק"ל:

    Chidushei Halachot on Bava Metzia 28b · Sefaria

    Maharam

    גמ' רבי אמי אשכח אודיא דדינרי חזייה ההוא בר רומאה דקא מירתת כצ"ל:

    Maharam on Bava Metzia 28b · Sefaria

    Shita Mekubetzet

    תנו רבנן בראשונה וכו' כתב הרמ"ך לענין פסק וזה לשונו: בזמן הזה מכריזין האבידה בבתי כנסיות ומדרשות והוא דליכא רמאין אנסים ומוסרים שמוסרים אבידה למלך.

    ובמקום שיש רמאין או אנסין או מוסרים מודיע לשכני מקום שנמצאת שם האבידה ודיו. ע"כ.

    אם נמחית אבן הטועין פירש רש"י ז"ל אם נכסית שאינה נראית כמו ומחה ה' דמעה וכו'. שהוא לשון קינוח שמקנחין דבר עד שאינו נראה יותר. הרא"ש ז"ל. ובירושלמי מפרש נמחית ממש כדכתיב אבנים שחקו מים כלומר אם נמחית קצת מפני המים לפי שהיה דוחה אותם דיודע היה שאינה יכולה למחות ולא היה אומר כך אלא כדי לדחותם שאין מתפללים על רוב טובה. ופירוש טועין שהיו טוענין ליה דברים זה מכריז וזה נותן סימנים. תוספות חיצוניות.

    מתניתין אמר את האבידה ולא אמר סימניה. פירוש ולא אמר סימן מובהק דידה כלומר שהוא דתקינו רבנן שיחזיר אדם אבידה בסימן שאינו מובהק דסבירא ליה להאי תנא דסימנים לאו דאורייתא כלומר כשאנו מחזירין אבידה בסימן שאינו מובהק אינו מן התורה אלא תקנת חכמים היא ומדאורייתא סימנים מובהקים או עדים בעינן ומשנה זו מדאורייתא קתני ולא קתני דרבנן והכי קאמר אף על פי שיאמר גלימא שיש לי בה סימנים כך וכך אבדתי כיון שאותם סימנים אינם מובהקים לא יחזיר מדאורייתא אלא מדרבנן.

    והרמאי אף על פי שאמר סימניה כלומר סימנים שאינם מובהקים לא יחזיר דדילמא לאיניש אחרינא הוה והכי קאמר אף על פי דתקון רבנן להחזיר אבידה בסימן שאינו מובהק אבל מי שהוחזק כפרן ורמאי לשכניו אף על פי שאמר סימנים שאינם מובהקים דלאיניש אחרינא הוינן מהדרינן מדרבנן לא מהדרינן ליה עד שיתן סימנים מובהקים או עד שיביא עדים שנשמר עד דרוש אחיך וגו' דלפי התורה לרמאי מחמירה שמצריכו להביא עדים אף על גב דלאיניש אחרינא סגי בסימנים מובהקים דידה והשתא דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון להקל לאיניש דעלמא ממה שאנו מקילין ברמאי דלאיניש בעלמא סגי בסימנים שאינם מובהקים ולרמאי בעינן סימנין מובהקין. ה"ר יהונתן ז"ל.

    תלמוד ארץ ישראל שמע סימניה בהאי כנישתא ואזל לכנישתא אחריתי יהיב סימניה זהו רמאי וכן כיוצא בו. ר"ח ז"ל.

    גמרא איתמר אמר רב יהודה אבדתא מכריז וכו'. נראין הדברים דלא נחלקו אלא אמר שרבו הרמאין ומטעמא דמפרש ואזיל והיינו דאייתי ליה תלמודא הכא אבל מן הדין דכולי עלמא גלימא מכריז וכדאמר רבינא בפרק קמא טיבעי מכריז. חיישינן לרמאי. פירש רש"י שמא ישמע לבעל האבידה מתאונן בין שכניו טליתי נאבדה וכו' וקשיא לי והא תנן שהרמאי אף על פי שנתן סימניה לא יתן לה ויש לומר דדילמא ידע סימן מובהק דידה וקדים ויהיב ליה. אי נמי דהכא לאו לרמאי ידוע חיישינן אלא לאיניש דעלמא שירצה לעשות רמאות עכשו כן נראה לי. הריטב"א. הא דאמרינן מאי לא אמר סימניה דלא אמר סימן מובהק דידה לאו סימן מובהק ממש קאמר דהא מהדרינן אבידתא בסימנים כל דהו אלא לאפוקי חיורא וסומקא אי נמי ארוך וגוץ קאמר דהוו סימנים גרועים טפי דלא סמכינן עלייהו כלל ואפילו למאן דאמר סימנין דאורייתא כדאיתא לעיל. הרשב"א. והראב"ד כתב וזה לשונו: דאמר סימניה ולא אמר סימן מובהק דידה כיון דאית בה סימן מובהק ולא קאמר לה שמע מינה לאו דידיה היא דאי דידיה היא מידע הוה ידע ליה וכי אמרינן דמהדרינן אבדתא בסימן שאינו מובהק דלית ביה אלא הוא. עד כאן. כתב הרמ"ך לענין פסק וזה לשונו: אמר סימנים שאין מובהקים אף על פי שאינו ידוע ברמאי לא יתן עד שיאמר סימנים מובהקים.

    ואם הוא ידוע ברמאי אפילו אמר סימנים מובהקים לא תנו לו אלא אם כן יביא עדים שהיא שלו. ומשרבו הרמאין אף על פי שאין אנו יודעין בו שהוא רמאי אפילו אם אמר סימן מובהק לא יחזירו לו עד שידרשוהו ויחקרוהו ויביא עדים שאינו רמאי. עד כאן.

    8 more comments on this page.

    Shita Mekubetzet on Bava Metzia 28b · Sefaria

    Penei Yehoshua

    בגמרא אי אמרת בשלמא אבידתא מכריז הא קמ"ל אע"ג דאמר גלימא כו' ויש לדקדק דאכתי מרישא שמעינן לה דבכה"ג לא הוי סימן דאל"כ דבר שאין בו סימן דאמרינן לא יחזיר היכי משכחת לה הרי יכול לומר סימן מה הוא החפץ שנאבד ממנו וצ"ע וע' מ"ש הרא"ש בריש פירקין בריש סוגיא דכריכות בלשון התוספות:

    בתוספות בד"ה ע"כ לא פליגי כו' דאם נשתמש לר"ע נמי חייב כו' דהא ר"ע סבר בפרק המפקיד דבעינן דעת בעלים עכ"ל. אע"ג דלענין השבת אבידה כ"ע מודו דלא בעינן דעת בעלים כדאמרינן לקמן דף ל"א היינו בהשבת אבידה דעלמא שלא שלח בה יד אבל הכא דלר"ע כיון דאסור להשתמש ונשתמש תו לא מיקרי בעל אבידה אלא ה"ל כגזלן וחייב באחריות מיהו אפ"ה משכחת לדר"ע דאינו חייב באחריות כל הדמים אלא במה שנשתמש בלבד וכגון שלא הגביה כל המעות וכדאיתא לקמן שילהי המפקיד אלא דמלישנא דר"ע משמע דאם אבדו אינו חייב בשום אחריות מש"ה מוקי לה התוספות כשלא נשתמש וק"ל:

    Penei Yehoshua on Bava Metzia 28b · Sefaria

    Chiddushei Rabbi Akiva Eiger

    גמרא א"א בשלמא אבידה מכריז וכו' לכאורה תמוה לי דאטו עד השתא לא שמענו דאין מחזירי' ע"י סי' גלימא דהא תנו לה בכל פרקי דדבר שא"ב סי' הא"ש, ואם איתא דמחזירי' ע"י סי' גלימא כל אבידות שבעולם חייב להכריז ואיך נפרנס משנה ראשונה דהך פ' אלו מציאות שלו, ונלענ"ד עפ"י מ"ש תוס' לעיל אי סי' לד"א האי דחייבה התורה להכריז דוקא ביש בו סי' היינו דע"י הסי' יוחקר על העדים שמכירים אתי שלו בטב"ע ואינו מתייאש, א"כ בא"ב סי' סובר שלא ימצא עדים ומתייאש, והנה לפי צד הזה בודאי אף דאם נידון דשם גלימא הוי ג"כ בכלל סי', מ"מ אי סי' לד"א הוי יאוש לענין הכרה לעדים בטב"ע, ולא מהני אלא ביש בו סי' בגופו דיכול לתקור להעדי' אם מכירי' גלימא שלו דישבו אלו סימני', או כסברת הריטב"א דע"י הסי' יכירו העדים בטב"ע אבל בא"ב סי' בגופו ל"ש זה, וא"כ בדין דאוריית' ודאי גלימא לא הוי סי', ולפ"ז נ"ל דמתני' דאלו מציאות שלו הי' מקום לומר דגלימא הוי סי' לענין הבירור שהוא שלו אלא דכיון דסי' לד"א אלא דחכמי' תקנו להחזיר בסי' לא תקנו רק בסי' שבגופ' דאין מפסיד בזה להמוצא כיון דאף אם לא יחזיר עכ"פ לא יחזיק בו דלא הוי יאוש בעלי', אבל בא"ב סי' בגופו דסובר שלא ימצא עדי' ומה"ת זוכ' המוצ' ביאוש לא תקנו להפסיד להמוצ', והיינו כ"ז אם א"ב סי' בגופו אבל במוצא דבר שיש בו סי' בגופו י"ל דהדין אף אם יבוא א' ואומר רק שם גלימא ואין אומר סי' שבגופו דכיון דעכ"פ יש להחפץ זה סי' שבגופו ואין הבעלי' מתייאשי' וליכא פסידא להמוצא יהא הדין דיוחזר לו על סי' גלימא דהוי ג"כ בעצמו סי' מעלי', ולזה אשמעי' מתני' דהכא אף בכה"ג ל"י דגלימא אינו בכלל סי' כלל: אמנם באמת קצרנו למעלה במקום שהי' ראוי להאריך קצת, דהנה לעיל גבי כלי אנפורי' במה דפריך הש"ס אי דיש בו סי' כ"ז שלא שבעתן עין מאי הוי, כתבנו יסוד זה דפירכת הש"ס דמכח סי' מקום ומנין מוכח דתקנת חכמי' הי' להחזיר בסי' אף היכא דאיכ' פסיד' להמוצא, אבל באמת עדיין צריך ביאור דלכאורה באמת מהיכן נשמע דמחזירי' בסי' מקום או מנין דמדין כריכות ברה"י דלרבא מדין סי' מקום הוא אין ראיה דשאני כריכות ברה"י דהוי דרך הינוח ואם הי' הדין דאין מחזירי' בסי' מקום ממילא הי' הדין דלא יטול דהינוח ברה"י דהוי משתמר קצת מדעת הרא"ש הדין דלא יטול באין בו סי', וא"כ אין פסידא בזה להמוצא ואי דהראי' ממתני' דציבורי פירות דהוי מכח סי' מקום או מנין דהדין דאף ברה"ר חייב להכריז ובזה שפיר מוכח דהא אם הי' הדין דלא יחזיר הי' זוכה בו המוצא דהינוח במקום שאינו משתמר כלל וא"ב סי' זוכה בו המוצא כדמוכח מדין כריכות ברשות הרבים והוי פסידא להמוצא, גם זה אין ראיה להסוברים דב' סימנים אמצעים הוי כמו סי' מובהק, אם כן י"ל בצבורי פירות דהוי סי' מקום וסי' מנין והוי סי' מובהק ומה"ת מחזירין, ואף דאמרי' לעיל דלרבא תני צבור היא גופ' תקשי מנ"ל להגיה דלמא צבור לא מהני דסי' מקום ברה"י לא מהני כיון דהוי פסידא להמוצא ובעי ב' צבורי' דהוי סי' מקום ומנין, וא"כ לא נשמע בשום מקום דתקנו חז"ל להחזיר בסי' להפסיד להמוצא, אמנם באמת דברינו הנ"ל נכונים דמברייתא דאלומות בין ברה"ר ובין ברה"י חייב להכריז דהוי רק סי' מקום האלומות היינו אלומות דעלמא כמו שכ' תוס' לעיל בכל הני דמתני' זולת בצבורי פירות, מדלא תני פירות צבורות ואעפ"כ מחזירי' אף דברה"י דמפסידי' להמוצא דהא בהינוח ברה"י בא"ב סי' הוא שלו, וא"כ שפיר מוכח דחז"ל תקנו בכל ענין, ואף דלרבה דמיירי בריית' דאלומות ביש בו סי' בגופו, מ"מ הלא לרבה דס"ל מקום לא הוי סי' ממילא בצבורי פירות יש בו סי' מנין ומוכח מזה דבכל ענין תקנו חז"ל, באופן דלרבה נשמע מצבורי פירות, ולרבא נשמע מבריית' דאלומות דאף בסי' כזה דמפסידי' להמוצא תקנו חז"ל, ושפיר פריך הש"ס לעיל אי דאית בי' סי' כי לא שבעתו העין מאי הוי, א"כ נתקיימו דברינו הנ"ל בטוב בעה"י, ולפ"ז לרבא נשמע כן מבריית' דאלומות, אבל ממשנה עדיין לא נשמע כן, וא"כ שפיר יש לקיים דברינו דממתני' דאלו מציאות י"ל דלא תקנו חז"ל להפסיד להמוצא, אבל בחפץ דיש בו סי' דליכא פסידא להמוצא' הי' ס"ד דיחזיר גם בסי' גלימא אף דלא אמר הסי' שבגופו, והוא נכון בעזה"י:

    גמרא אלא א"א גלימא מכריז תמוה לי הא י"ל דזהו לפי האמת דגלימא לא הוי סי' וליכא תועלת בהכרזת אבידה דהא סוף סוף ל"י אלא למי שיתן הסי' מש"ה טוב יותר להכריז גלימא לקרב הענין לבעל האבידה שיחפש חפצו וירגיש שאבד, אבל אם הי' הדין דמחזירים ע"י סימן גלימא, היינו מכריזים באמת כדי להחזיר למי שיאמר גלימא, וא"כ טובא אשמעי' מתני' דלא מחזירי' למי שאמר גלימא, ומכח זה נולד הדין דמכריזי' גלימא, ואפשר לדחוק דמסתמא ר"נ דאמר גלימא מכריז ס"ל כרבינא דאמר ש"מ כי מכריז גלימא וכו', וא"כ כבר מוכח ממתני' דגלימא מכריז, וצ"ע, ודו"ק:

    Chiddushei Rabbi Akiva Eiger on Bava Metzia 28b · Sefaria

    Ben Yehoyada

    אֶבֶן טֹעַן הָיְתָה בִּירוּשָׁלַיִם, כָּל מִי שֶׁאָבַד אֲבֵדָה נִפְנָה לְשָׁם נראה לי בס"ד קרו לה אֶבֶן טֹעַן כי משם יוציא ויעלה המליץ הטוב על ישראל טענה של זכות על ישראל לפני הקדוש ברוך הוא לקבץ נדחי ישראל ולקבל פושעי ישראל בתשובה דכל זה דומה להשבת אבידה כי יאמר המליץ הנה המקום הזה אליו יבואו כל משיבי אבידה להשיב אבידה והם ישתדלו ויבואו לכאן להכריז כדי להשיב אבידה ודבר זה נמצא בבשר ודם וכל שכן שהקדוש ברוך הוא ברחמיו יקיים השבת אבידה להשיב נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל ולקבל פושעי ישראל בתשובה (תהלים קמז, ב).

    אָמַר לְהוּ "יַדְעִיתוּן בֵּיהּ דְּרַמַּאי הוּא". נראה דשאלה זו לא שאל אותה רבה דמה לו לעקם נוסח השאלה והוה ליה למימר 'ידעיתון ביה דלאו רמאי הוא', אך נראה דאותו שמצא את האבדה קפץ ושאל שאלה זו מן העדים קודם שישאלם רבה וכונתו היתה להטעותם כדי שישיבו אין ואז לא יוכל אבוה דרב פפא להוציא את האבדה מידו מיהו מלשון התלמוד נראה יותר דרבה שהיה הוא הדיין שאל מן העדים כן. ונראה לי בס"ד לעולם רבה שאל שאלה זו ועיקם הלשון כדי לבדקם לידע אם הם פתאים או פקחים כי הפתי לא ירגיש בודאי ברמאות הרמאי ואיך יסמוך על דבריו שיעיד על אדם שאינו רמאי לכך עיקם הדברים ושאלם אם יַדְעִיתוּן בֵּיהּ דְּרַמַּאי הוּא? והם היו פקחים ודנו בדעתם דאין מן הראוי שתהיה השאלה בנוסח זה מדיין שהוא חכם גדול אלא ודאי טעות לשון נפל בפיו וכונתו לשאול 'ידעיתו דלאו רמאי הוא' ובמקום דלאו רמאי אמר דרמאי, ולכן כיון שהכריחו בדעתם דודאי שאלתו היתה ידעיתו ביה דלאו רמאי הוא לכך גם הם השיבו לו ' אִין ' כפי התיקון שתקנו לשון שאלתו בדעתם ולכן דן בדעתו שהם פקחים על אשר הרגישו דטעות לשון יצא מפיו מסברה דנפשייהו וכאשר אמרו לו אחר כך אַנָן, לָאו רַמַּאי אַתְּ קָאַמְרִינָן וקשא והלא הם השיבו 'אִין' על שאלתו דרמאי הוא אלא מוכרח פירשו לו אחר כך כוונתם כאשר כתבנו שאמרו אנחנו דננו מדעתינו דטעות לשון קרה לו בשאלה ולכן אמרנו 'אִין' ותלמודא קיצר ולא זכר האמתלה שלהם ועל זה קאמר רבה הא איכא אומדנא אלימה לאמתלא זו שהיא אמת דְּמִסְתַּבְּרָא לָא מַיְתִּי אִינַשׁ חוֹבְתָא לְנַפְשֵׁיהּ ואין זה בכלל כיון שהגיד אינו חוזר ומגיד.

    Ben Yehoyada on Bava Metzia 28b · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Bava Metzia, daf 28, Amud Bet, about 557 words in 22 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 22 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 18 words

      Opens “אתיא לאחלופי בראשון! הא קא אתי רגל…”

    2. Segment 245 words

      Opens “ת"ר בראשונה, כל מי שמצא אבידה היה…”

      Named: רב בית.

    3. Segment 327 words

      Opens “מאי משרבו האנסין? דאמרי אבידתא למלכא. רבי…”

      Named: רבי אמי.

    4. Segment 435 words

      Opens “ת"ר אבן טוען היתה בירושלים כל מי…”

    5. Segment 535 words

      Opens “מתני׳ אמר את האבידה ולא אמר סימניה…”

    6. Segment 611 words

      Opens “גמ׳ אתמר רב יהודה אמר אבידתא מכריז…”

      Named: רב יהודה.

    7. Segment 711 words

      Opens “רב יהודה אמר אבידתא מכריז דאי אמרת…”

      Named: רב יהודה.

    8. Segment 811 words

      Opens “ר"נ אמר גלימא מכריז לרמאי לא חיישינן…”

    9. Segment 949 words

      Opens “תנן אמר את האבידה ולא אמר את…”

    10. Segment 1022 words

      Opens “אמר רב ספרא לעולם גלימא מכריז אמר…”

      Named: רב ספרא.

    11. Segment 1133 words

      Opens “והרמאי אע"פ שאמר את סימניה ה"ז לא…”

    12. Segment 1259 words

      Opens “כי הא דאבוה דרב פפא אירכס ליה…”

      Named: רב פפא, רב הונא, רבה.

    13. Segment 1322 words

      Opens “מתני׳ כל דבר שעושה ואוכל יעשה ויאכל…”

    14. Segment 1423 words

      Opens “מה יהא בדמים ר"ט אומר ישתמש בהן…”

    15. Segment 1530 words

      Opens “גמ׳ ולעולם אמר רב נחמן אמר שמואל…”

      Named: רב נחמן, שמואל.

    16. Segment 1622 words

      Opens “עגלים וסייחין מטפל בהן שלשה חדשים מכאן…”

    17. Segment 1751 words

      Opens “אמר רב נחמן בר יצחק תרנגולת כבהמה…”

      Named: רב נחמן בר יצחק.

    18. Segment 189 words

      Opens “קשיא עגלים וסייחין אעגלים וסייחין אווזין ותרנגולין…”

    19. Segment 1910 words

      Opens “עגלים וסייחין אעגלים וסייחין לא קשיא הא…”

    20. Segment 2011 words

      Opens “אווזין ותרנגולין אאווזין ותרנגולין נמי לא קשיא…”

      Named: רבי הא.

    21. Segment 2121 words

      Opens “ושאינו עושה ואוכל: תנו רבנן והשבותו לו…”

    22. Segment 2212 words

      Opens “מה יהא בדמים רבי טרפון אומר ישתמש…”

      Named: רבי טרפון.

    Sages named on this page

    • Shmuel · First Generation Amoraim

      Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.

      Source: Bava Metzia 28b · Segment 15 — “…רב נחמן אמר שמואל עד י"ב חדש תניא נמי…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Bava Metzia 28b

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026