Talmud Builders

    Bava Metzia 53b

    Chapter 4 - HaZahav

    גם: בבא מציעא דף נ״ג ע״ב, פרק ד׳ הזהב

    English translation - Bava Metzia 53b

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1even in Jerusalem, although ritually pure second tithe cannot be desacralized in Jerusalem? It is as it is stated: “For you are unable to carry [ se’et ] it… and you shall turn it into money, and bind up the money in your hand” (Deuteronomy 14:24–25). And se’et means nothing other than eating, as it is stated: “And he took portions [ masot ] from before him” (Genesis 43:34). Since ritually impure second-tithe produce may not be consumed, Rabbi Elazar holds that one may desacralize it even if it had been brought into Jerusalem.

    2Rather, the halakha of the baraita is taught not with regard to second-tithe produce, but with regard to food acquired with second-tithe money, which cannot be desacralized. The Gemara asks: With regard to food acquired with second-tithe money too, let him redeem it, as we learned in a mishna ( Ma’aser Sheni 3:10): Food acquired with second-tithe money that became ritually impure should be redeemed. The Gemara answers: The baraita is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, who says: Food acquired with second-tithe money that became ritually impure must be buried and may not be redeemed.

    3The Gemara asks: If the baraita is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, why did the tanna teach specifically a case where the food exited Jerusalem? Even if it did not exit Jerusalem, that halakha also applies, as he holds that once the food becomes ritually impure it must be buried. Rather, actually, it is taught in the baraita with regard to second tithe that is ritually pure, and what is the meaning of exited? It is not that the produce actually exited Jerusalem. Rather, the baraita is discussing a case where the partitions, i.e., the walls, surrounding the city fell. The legal status of that second-tithe produce is that of produce that exited the city.

    4The Gemara asks: But doesn’t Rava say: The halakha that a partition enables one to eat second-tithe produce is by Torah law, and the halakha with regard to the capability of partitions of the city to gather second-tithe produce into the city is by rabbinic law, and when the Sages issued a decree that partitions gather second-tithe produce in terms of their being considered within the city, they did so only where there are intact partitions, but where there are no intact partitions, the Sages did not issue a decree? The Gemara answers: Once they issued the decree, the Sages did not distinguish between cases where there are intact partitions and cases where there are not intact partitions. Once the Sages issued the decree with regard to partitions and the produce being gathered they applied it globally. This is one manner of explaining the baraita .

    5Rav Huna bar Yehuda said that Rav Sheshet said: The tanna of the baraita is teaching one halakha : It is with regard to second-tithe produce that is not worth even one peruta and which both entered Jerusalem and then exited it. It cannot be redeemed because it is worth less than one peruta . The Gemara asks: Why? And let him bring it back into Jerusalem and partake of it there. The Gemara answers: It is a case where the partitions surrounding the city fell.

    6The Gemara asks: And let him redeem the second-tithe produce, as doesn’t Rava say: The halakha that a partition enables one to eat second-tithe produce is by Torah law, and the halakha with regard to the capability of partitions of the city to gather second-tithe produce into the city is by rabbinic law, and when the Sages issued a decree that partitions gather second-tithe produce in terms of their being considered within the city, they did so only where there are intact partitions, but where there are no intact partitions, the Sages did not issue a decree? The Gemara answers: The Sages did not distinguish between cases where there are intact partitions and cases where there are not intact partitions.

    7The Gemara comments: If so, why did the tanna teach specifically a case where the produce does not have the value of one peruta ? The same would hold true even if it has the value of one peruta . The Gemara answers: The tanna is speaking utilizing the style of: It is not necessary. It is not necessary to state that if the produce has the value of one peruta the halakha is that the partitions gather it and it can no longer be redeemed, but if it does not have the value of one peruta , say that the partitions do not gather it. Therefore, he teaches us that the partitions gather even second-tithe produce worth less than one peruta , and it cannot be redeemed.

    8§ The Sages taught that it is written: “And if a man will redeem of his tithe, he shall add to it the fifth part thereof” (Leviticus 27:31), from which it is inferred: Of his tithe, but not all his tithe. This serves to exclude second tithe that does not have the value of one peruta , which cannot be redeemed. It was stated that there is an amoraic dispute with regard to this halakha . Rav Ami says: The second tithe cannot be redeemed in a case where the produce itself does not have the value of one peruta . Rav Asi says: The second tithe cannot be redeemed in a case where its additional payment of one-fifth does not have the value of one peruta . Other amora’im dispute the same issue. Rabbi Yoḥanan says: The produce itself does not have the value of one peruta . Rabbi Shimon ben Lakish says: Its additional payment of one-fifth does not have the value of one peruta .

    9The Gemara raises an objection from a baraita : With regard to second-tithe produce that does not have the value of one peruta , it is sufficient that he will say: It and its additional payment of one-fifth are desacralized upon the first coins upon which I already redeemed second-tithe produce.

    10The Gemara explains the objection: Granted, according to the one who says: There is not the value of a peruta in its additional payment of one-fifth, this is the reason that the tanna teaches: It is sufficient, which indicates that even though in the produce itself it has the value of one peruta , since there is not the value of a peruta in its one-fifth payment, it works out well, as it is sufficient if he redeems the produce with other second-tithe produce. But according to the one who says: It is in a case where the produce itself does not have the value of one peruta that the second tithe cannot be redeemed, what is the meaning of: It is sufficient? From the outset, there was never sufficient value for there to be any element of redemption. The Gemara concludes: Indeed, it is difficult to explain the baraita according to that opinion.

    11§ Apropos the additional payment of one-fifth, a dilemma was raised before the Sages: Is the payment of one-fifth calculated from within, i.e., one-fifth of the value of the redeemed item, or is the payment of one-fifth calculated from without, meaning one-quarter of the value of the redeemed item, which is one-fifth of the eventual payment, i.e., the principal plus the additional one-fifth? Ravina says: Come and hear a resolution of the dilemma from a baraita : In a case where the owner says he is willing to redeem consecrated property for twenty dinars, and any other person is willing to purchase the property for twenty dinars, the owners take precedence and redeem the property due to the fact that they are obligated to add one-fifth, and the Temple treasury profits more from the owner than from anyone else. If one who is not the owner said: It is incumbent upon me to desacralize it for twenty-one dinars,

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    ואפי' בירושלים - שאין מעשר טהור נפדה שם דכתיב (דברים יד) כי ירחק ממך [וגו'] ונתת בכסף ולא כשהיה בירושלים:

    בלקוח - מעשר זה ולא הוא עצמו היה מעשר אלא צרכי סעודה שלקח בירושלים בכסף מעשר:

    יקבר - דקא סבר לא אלים למיתפס פדיונו:

    אלא לעולם בטהור - בין מעשר בין לקוח ודקאמר נעייליה וניכליה:

    מאי יצא - נמי דקאמר דנפול מחיצות חומת ירושלים ושוב אין מעשר נאכל שם עד שיעמדו מחיצות דבעינן לפני ה' תאכלנו (שם יב) ובפדייה נמי לא דקלטוהו מחיצות מלפדותו עוד משנכנס לתוכו:

    והאמר רבא - במסכת מכות (דף כ.):

    מחיצה לאכול דאורייתא מחיצה לקלוט דרבנן - מחיצה שנאמרה בתורה לא הוזכרה אלא לאכול בתוכה ושאמרו במשנה מחיצות קולטות אותם מלפדות עוד אם יצא דרבנן היא:

    וכי גזור רבנן כו' - לאו רבא קאמר לה אלא המקשה קאמר מדאמר רבא קליטת מחיצות מדרבנן בעלמא היא והשתא דנפול מחיצות ליתא לההיא גזירה דכי גזור רבנן היכא דאיתנהו וזה הוציא את המעשר לחוץ אבל כי ליתנהו לא גזור הלכך ניפרקיה ואמאי בטלי:

    ומשני לא פלוג רבנן - בין יוצא מתוכן לנפלו דקליטת מחיצות גזרו בסתם בין איתנהו בין ליתנהו:

    רב הונא ברבי יהודה אמר - הא דאותבת לחזקיה מרישא דקתני באיזה מעשר אמרו שאין בו שוה פרוטה וקשיא לך ליעבד כדחזקיה לא קשיא:

    חדא קתני אין בו שוה פרוטה שנכנס לירושלים ויצא - דקליטת מחיצות מעכבת מלחללו עוד על מעות הראשונות:

    וניהדר ונעייליה וניכליה - בירושלים עם תערובתו:

    דנפול מחיצות - והיינו יצא דקתני:

    אפי' יש בו שוה פרוטה - נמי לאו בר אכילה ולאו בר חילול הוא ואמאי תני באיזה מעשר אמרו בשאין בו שוה פרוטה כו':

    לא מבעיא יש בו - דכיון דבר פדייה הוא חיילא עליו קליטת מחיצות דרבנן ולא מיפרוק תו אבל אין בו אימא בכה"ג לא לגזור רבנן קליטת מחיצות לפדייה דמילתא דלא שכיח היא לחללו על מעות הראשונות וניעבד ליה כדחזקיה קמ"ל:

    פרט לשאין בו שוה פרוטה - שאינו בכלל גאולה ולימדך שאינה תופסת פרוטה:

    רב אמי אמר אין בו שוה פרוטה - שנינו אבל אם יש בו שוה פרוטה בר גאולה הוא ותופס פדיונו:

    ורב אסי אמר אין בחומשו שוה פרוטה - שנינו דלאו בר גאולה הוא עד שיהא בו שוה ארבע פרוטות כדי שיהא ראוי לתוספת חומש דכתיב בהאי קרא:

    דיו שיאמר כו' - כדחזקיה ולא אמרינן ימתין עד שיעלנו לירושלים או ימתין עד שיצרפנו עם אחר דכיון דבחומשיה ליכא [פרוטה] לא קחשיב ודיו בכך:

    אלא למ"ד אין בו מאי דיו - מאי רבותיה דאצטריך למתני דיו ליתני אומר הוא וחומשו כו':

    חומשא מלגיו - על שוה עשרים זוז מוסיף ארבע שהן חומשו של קרן:

    או חומשא מלבר - על ארבעה רבעי' מוסיף החמישית מן החוץ דהוו להו לעשרים זוז חמשא זוזי:

    הבעלים אומרים בעשרים - גבי מקדיש ופודה הקדשו תנן לה במסכת ערכין (דף כז.):

    מפני שמוסיפין חומש - ועשרים שלהן הוו כ"ה דאילו שאר כל אדם לא יוסיף חומש:

    בבא מציעא 53 עמוד ב

    1אפילו בירושלים שנא' (דברים יד, כד) ״כי לא תוכל שאתו״, ואין ״שאת״ אלא אכילה, שנאמר: ״(בראשית מג״, לד) ״וישא משאת מאת פניו״.

    2אלא בלקוח בכסף מעשר שני. לקוח בכסף מעשר נמי ליפרקיה, דתנן: הלקוח בכסף מעשר שני שנטמא יפדה! כרבי יהודה דאמר יקבר.

    3אי רבי יהודה, מאי איריא ״יצא״? אפילו לא יצא נמי, אלא: לעולם בטהור, ומאי ״יצא״ דנפול מחיצות.

    4והאמר רבא: מחיצה לאכול דאורייתא, מחיצות לקלוט דרבנן. וכי גזרו רבנן! כי איתנהו למחיצות. כי ליתנהו למחיצות לא גזרו רבנן. לא פלוג רבנן. בין איתנהו למחיצות בין ליתנהו למחיצות׃

    5רב הונא בר יהודה אמר: רב ששת חדא קתני מעשר שני שאין בו שוה פרוטה שנכנס לירושלים ויצא אמאי וניהדר ונעייליה וניכליה דנפול מחיצות׃

    6ונפרקיה האמר רבא מחיצה לאכול דאורייתא מחיצה לקלוט דרבנן וכי גזרו רבנן כי איתנהו למחיצות כי ליתנהו למחיצות לא גזרו רבנן לא פלוג רבנן׃

    7אי הכי מאי איריא אין בו שוה פרוטה אפילו יש בו נמי לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא יש בו דקלטן ליה מחיצות אבל אין בו אימא לא קלטו ליה מחיצות קא משמע לן׃

    Baraita

    8ת"ר (ויקרא כז, לא) אם גאל יגאל איש ממעשרו ממעשרו ולא כל מעשרו פרט למעשר שני שאין בו שוה פרוטה איתמר רב אמי אמר אין בו רב אסי אמר אין בחומשו רבי יוחנן אמר אין בו רבי שמעון בן לקיש אמר אין בחומשו׃

    9מיתיבי מעשר שני שאין בו שוה פרוטה דיו שיאמר הוא וחומשו מחולל על מעות הראשונות׃

    10בשלמא למאן דאמר אין בחומשו היינו דקתני דיו דאע"ג דבדידיה אית ביה כיון דבחומשיה ליכא שפיר אלא למ"ד אין בו מאי דיו קשיא׃

    11איבעיא להו חומשא מלגיו או חומשא מלבר אמר רבינא תא שמע הבעלים אומרים בעשרים וכל אדם בעשרים הבעלים קודמין מפני שמוסיפין חומש אמר אחד הרי עלי בעשרים ואחד׃

    Tosafot

    כרבי יהודה דאמר יקבר - בספרי מפיק טעמא משום דכתיב הכסף כסף ראשון ולא כסף שני וא״ת דבריש פירקין (בבא מציעא דף מה.) אמרינן כסף ראשון ואפי' כסף שני וי״ל דה״מ כסף על כסף אבל לחלל ב' פעמים פירות על כסף לא וא״ת דבפרק שלישי דמעשר שני (מ״י) תנן אמרו לו לר' יהודה ומה מעשר שנטמא נפדה לקוח לא כל שכן אמר להם לא אם אמרתם במעשר שנפדה טהור ברחוק מקום תאמרו בלקוח שאינו נפדה כו' אם כן טעמא אחרינא אית ליה ולמה לי קרא בספרי וי״ל דאסמכתא בעלמא הוא אי נמי טרח וכתב לה קרא:

    אפילו לא יצא נמי - מעיקרא דשני בשנטמא ה"מ למפרך הכי אלא דעדיפא מיניה פריך:

    לא פלוג רבנן - תימה דבסוף פרק חלק (סנהדרין ד' קיג.) משני כי גזרו רבנן כי איתנהו למחיצות ולא קאמר דלא פלוג רבנן כדקאמר הכא ולא קשה מידי דהתם קאי אמאי דקאמר אלא דעיר הנדחת ואסקוה לירושלים והיה שם בשעת גמר דין ליתאכיל דהא קלטוהו מחיצות וה"ל שלל ירושלים בשעת גמר דין כו' ומסיק לעולם בטהור ואסקיה לירושלים ונגמר הדין דעיר הנדחת ודקא קשיא לך ליתאכיל כגון דנפול מחיצות אמר גמר דין וכדרבא דאמר מחיצה לקלוט דרבנן שלא לפדות אפילו נפול מחיצה דלא פלוג רבנן כדקאמר בשמעתין דכיון דלקלוט לא הוי אלא מדרבנן מן התורה חל עליו גמר דין אפילו לא נפול מחיצה כלל כיון שיכול לאוכלו אם ירצה ולא מיקרי נמי שלל ירושלי' כיון שיכול להוציאו ולפדותו אלא דרבנן אמור מחיצה לקלוט אפילו לקרות שלל ירושלים ולאכול דהעמידו דבריהם על דין תורה אהא מסיים כי גזרו רבנן היכא דאיתנהו למחיצות פירוש לא העמידו דבריהם על דין תורה למיקרי שלל ירושלים ולאכול אלא כי איתנהו למחיצות ולא נפול כלל אבל נפול מחיצות אחר גמר דין לא גזור רבנן להעמיד דבריהם על דין תורה לקרות שלל ירושלים ולאכול אע"ג דבשעת גמר דין קלטוהו מחיצות כיון דנפול מחיצות אחר גמר דין אבל אי נפול מחיצות קודם גמר דין אע"ג דלא הוי שלל ירושלים מ"מ לא חל עליו גמר דין דה"ל כגבולים וה"ל שלל שמים כיון שאינו ראוי לאכול ולא לפדות כדאמר בשמעתין דלא פלוג רבנן ויעלוהו כשיעשו מחיצות א"נ דוקא מיירי בנפול מחיצות קודם גמר דין ולא הוי כמו בגבולים דכיון שהיה ראוי לאכלו שעה אחת הוה ליה ממון הדיוט ושלל ירושלים לא הוי כיון דנפול מחיצות בשעת גמר דין אבל נפול מחיצות אחר גמר דין כיון דהוי שלל ירושלים בשעת גמר דין תו לא פקע והשתא אתי שפיר טפי בפשיטות כי איתנהו בשעת גמר דין גזור למיהוי שלל ירושלים כי ליתנהו בשעת גמר דין לא גזור ואם תאמר דמשמע דיגנזו משום דחל עלייהו גמר דין אבל היכא דלא חל עלייהו גמר דין יאכלו אם תבנה החומה והא אמרינן בפרק קדשי קדשים (זבחים דף נט.) כשהיה מזבח שלם ונפגם ונבנה אין חוזרין ונראין וי"ל דדוקא זבחים שעושין מהם עבודות אבל מעשר או בשר זבח לאחר העבודה או שירי מנחה חוזרין ונראין:

    דנפול מחיצות - פי' רוב מחיצות דאי נפול מקצתם אע"ג דאסור לטלטל בשבת מ"מ מקרי מחיצה לענין אכילת מעשר וקדשים קלים כדאמרינן ריש פרק אלו דברים (פסחים דף סו. ושם ד"ה תוחב ודף סז) דההיא שמעתתא דהלל צריך להעמיד אחר שנפרצו בה פרצות לכך לא היו יכולין להוליך סכיניהם בשבת לעזרה לשחוט פסחיהם דקודם שנפרצו היו מותרים לטלטל כדאמר רבי יוחנן (עירובין דף ו:) ירושלים אלמלא דלתותיה נעולות בלילה חייבין עליה משום רה"ר ואעפ"כ בלילה היו אוכלין פסחיהם:

    אין בו שוה פרוטה - אין תופס פדיון ולא בעי למדרש אין בו שוה פרוטה אין מוסיף חומש אבל פדיון תופס דסברא לאוקמא מיעוטא בגופה ולא בחומש דפחות משוה פרוטה לא חשיב ממון לתפוס פדיון אבל למ"ד אין בחומשו קשה דטפי הוה ליה למדרש דאינו מוסיף חומש:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Meiri

    מעשר שני בירושלם אין פודין אותו כלל שנא' כי ירחק ממך המקום ברחוק מקום אתה פודה ואי אתה פודה בקרוב מקום ואם נטמא הואיל ואינו בר אכילה פודין אותו ולוקחין מפדיונו פירות ואוכלן בירושלם ומעשר שני עצמו הטמא שנפדה נאכל בכל מקום ומ"מ יתבאר במקומו דוקא שנטמא באב הטומאה שטומאתו מן התורה או שנטמאו אף בולד הטומאה קודם שנכנס לירושלם שלא היתה כניסתן בקדושה הא אם נטמאו בולד הטומאה ובירושלם אין יוצאות משם ונאכלות בתחום מעשר ואף נטמא בולד הטומאה חוץ לירושלם לא התירו לצאת אלא שאחר שידע בטומאתן התנה בכניסתן שלא יתפשו בקליטת מחיצות אבל אם לא התנה כן הואיל ומ"מ טהור מן התורה כבר קלטוהו מחיצות ונמצאו שלש חלוקות בדבר באב הטומאה יוצא על כל צד בולד הטומאה ובירושלם אינו יוצא כלל בולד הטומאה וחיץ לירושלם יוצא ובתנאי שהזכרנו:

    פירות הנלקחים בכסף מעשר דינן כמעשר עצמו לדין קליטת מחיצות וכן שאין פודין אותם בירושלם אא"כ נטמאו הא נטמאו מיהא נפדין על הדרך שביארנו במעשר שני עצמו:

    ממה שכתבנו למדת שמעשר שני עצמו לא נקרא דבר שיש לו מתירין אלא מצד שאפשר לפדותו או לאכלו בירושלים הא כל שאין בו צד לאחד מאלו אינו בכלל דבר שיש לו מתירין ושמא תאמר והלא אם רצה נשאל עליהם והרי קנמות נכללו בדין דבר שיש לו מתירין הואיל ואם רצה נשאל עליהם אינו כן שבקנמות אין סרך עברה בשאלתם אדרבה סרך מצוה הרי אמרו הנודר כאלו בנה במה והמקיימו כאלו הקריב עליה הא מעשר שני אין בשאלתו סרך מצוה אדרבה סרך עברה וכן הדין בתרומות וכמו שאמרו במסכת נדרים שהטבל ומעשר שני והקדש וחדש הוא דבר שיש לו מתירין אבל תרומה ותרומת מעשר וחלה וערלה וכלאי הכרם הוא דבר שאין לו מתירין ואע"פ שבמסכת זבחים אמרו בתרומות שיש להם מתירין פירושו שיש לה מתירין להיות תערובתן נאכל לכהן אבל אינו בדין דבר שיש לו מתירין שאנו עסוקין בו:

    מקצת רבותינו שבצרפת למדו מסוגיא זו שלא נקרא דבר שיש לו מתירין אלא בשאפשר לו לתקנו בלא הוצאה אבל כל שצריך בתקונו הוצאה והפסד אינו בכלל דבר שיש לו מתירין מפני שבקושיא ראשונה כשהקשה ניחלליה אמעות הראשונות הם גורסים בתירוצה דלית ליה ולא פריק מתוך כך הם מפרשים שכל שצריך בתקונו הוצאה והפסד אינו קרוי דבר שיש לו מתיריו שאם לא כן כשתירץ לו דלית ליה ולא פרק חיה לו להקשות יבא ויקח ויחלל על מעות ואח"כ יחלל זה על מעות הראשונים אלא שמאחר שהוא זקוק לקנות אין זה דבר שיש לו מתירין וכבר ביארנו עיקרי דברים אלו במסכת חולין ואם תאמר אם כן כשהקשה לו וניתי מעשר וכו' היה לו להשיב גם כן בשאין לו אלא שלא הקשה אלא בדבר מועט ואי אפשר שלא יהא לו מעשר שני בפחות מפרוטה אלא שמ"מ לדעתו יש להקשות על מה שאמר וניתי איסר וודאי פירושו שיחלל עליו שוה איסר אלא שלא יצמצם והיאך לא תירץ בשאין לו ומ"מ אפשר שאף בזו דבר מועט הוא ואי אפשר לו בלא כן וזהו שלא הקשה וניתי סלע ומ"מ אנו אין אנו גורסין דלית ליה אלא דלא פריק שאם כדבריהם כשחזר והקשה וניתי מעשר דאית ליה עד שהוצרך לתרץ לו דאוריתא ודרבנן לא מצטרפי יתרץ גם כן בשאין לו ולפיכך יש מפרשים שעיקר ראייתם הוא ממה שלא הקשה לו וליסקיה לירושלם וליכליה כמו שהקשו בסוף בענין ושנכנס לירושלם ויצא וודאי מאחר שלא הקשה כן נראה שאין להקשות כן אלא בשנכנס לירושלם ויצא שהדברים מוכיחים שלא יצא אלא שיעור מועט וחזרתו לירושלם אפשר לה בלא טורח ובלא הפסד והוצאה אבל כשלא נכנס שם שאי אפשר לו אלא בטורח והוצאה אין זה דבר שיש לו מתירין ומ"מ באחרון של ע"ז במה שאמרו שם חוץ מטבל ויין נסך ופירשו הטעם בטבל משום דכהתרו כך איסורו והקשו בה תיפוק ליה דהוה ליה דבר שיש לו מתירין תירצו הם בשאין לו ממקום אחר לעשר עליו ולדעת זה נצטרך לומר גם כן שאין לו מעות ליקח ממקום אחר:

    יש מוכיחין מכאן שכל שאפשר לו לתקנו על ידי ממון של אחר הואיל ואי אפשר לתקנו על ידי ממון עצמו לא נקרא דבר שיש לו מתירין שאם לא כן יש להקשות שאם אין לו לזה יש לו לחזר אחר אחד שחלל כבר ויפדה מעשר זה על סלע של חברו שהרי אדם יכול לחלל מעשר חברו על מעותיו כמו שביארנו ומ"מ יש לתרץ בה הואיל ומעשר ממון גבוה הוא אין רשאי למכור וליתן מעשר שני ואם יבא אחר ויחלל מעשר חברו על סלע זה שכבר נתפש בקדושה נמצא נותן מעשרו:

    זה שבארנו שמעשר שני אינו נאכל אלא אם כן יש שם חומה יש להקשות בו ממה שאמרו בפרק ידיעות הטומאה אוכלין קדשים קלים ומעשר שני אע"פ שאין חומה עד שפרשו מפני זה מחיצה לאכל דאוריתא כלומר שאינו לוקה על אכילה שחוץ לירושלם על לא תוכל לאכול בשעריך אלא אם כן נכנס לתוך חומת ירושלם אבל אם אכלן קודם שנכנס אינו לוקה מן התורה אלא שמכין אותו מכת מרדות כמו שיתבאר במסכת מכות ומ"מ אע"פ שזו הלכה אין הדברים נראין לפרש כן מחיצה לאכל שאם כן מהו שתירץ דנפול מחיצות אלא נראה שסוגיא זו חולקת עם אותה שבפרק ידיעות הטומאה ובפרק חלק יראה כסוגיא זו:

    זה שביארנו גם כן שכל שקלטוהו מחיצות ונפלו אינו נפדה ולא נאמר כי גזור רבנן בדאיתנהו למחיצות הא ליתנהו למחיצות לא גזור יראה שסוגיא זו חולקת עם סוגיא שבפרק חלק ששם יראה שכל שאין שם מחיצות לא גזרו אלא שיש גורסים שם בדרך אחרת כמו שיתבאר שם:

    כבר בארנו שכל שאין שם שוה פרוטה ולא בא ממקום חיוב אינו נפדה מן התורה ולא סוף דבר שאין בגוף המעשר שוה פרוטה שזה אינו כלום שאף בנהנה מן ההקדש בפחות משוה פרוטה לא מעל אע"פ שצריך להשיב אלא כל שאין בחומשו שוה פרוטה אינו צריך פדיון ויכול לאכלו חוץ לירושלם שכל שאין בו שוה פרוטה אינו כלום וכל קרן שאינו ראוי לחומש אינו קרן ומדברי סופרים לפדותו אלא שאין מוסיף עליו חומש ואם פדה מעשר אחר אומר הרי זה וחומשו מחוללין על מעות הראשונות כמו שבארנו:

    במסכת מכות אמרו בכהן שעלתה לו תאנה של טבל ואמר תרומתה בעוקצה מעשר ראשון בדרומה מעשר שני בצפונה והוא בירושלם זר שאכלה לוקה שתים ר"ל משום תרומה ומשום מעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו ואם היה בגבולין לוקה שלש על מעשר שני חוץ לחומה ואע"פ שעיקר השמועה יש בו דברים שאינם הלכה כמו שביארנו שם מ"מ יש לך לדון בה מאחר שלוקה יש לך לומר שמן התורה הוא ותמה על עצמך היאך אפשר למעשר שני של תאנה אחת אע"פ שיש בו כזית שיהא בו שוה פרוטה ומתוך כך פירשוה גדולי המפרשים שהיא באה ממקום חיוב כגון שהיו שם טבלים הרבה ויש מפרשים אותה במכת מרדות אלא שהוציאה בלשון מלקות ואף מצד אחר אתה צריך לפרש בה כן שהרי מעשר פירות מדרבנן כמו שביארנו שם:

    חומש זה שאדם מוסיף במעשר שני חומש מלבר הוא ולא חומש מלגאו ואם היה שוה ארבעה נותן חמשה ואין זה חומשו של קרן אלא רביעו ומתוך שאין זה חומש קרן הוא נקרא חומש מלבר ר"ל שהוא חוץ לקרן וכשניתוסף עליו היה הוא וחומשו חמשה וחומש מלגאו הוא חומשו של קרן ואדם מוסיף עליו חומש אחר כחומש זה שבתוכו כגון מחמשה ששה:

    כל ההקדשות שאדם מקדיש סתם הן קרקע הן מטלטלין אפשר לפדותן וכשפודין אותם מכריזין עליהם לפני כל הרוצים לבא ולפדות וכל הפודה פודה בשוויו חוץ מן המקדיש עצמו שאם הוא פודה מוסיף חומש ועל דבר זה אמרו שהבעלים קודמין בפדיון לכל אדם וקוראין להם ואומרין לו פתח אתה תחלה ואם אמרו בעלים בעשרים ואמר אחר בעשרים בעלים קודמים מפני שמוסיפין חומש אמרו בעלים בעשרים ואמר אחר בעשרים ואחד הבעלים נותנים עשרים ושש עשרים שפתח בהם וחמשה של חומש מה שאמר הוא בעצמו ודינר של עלוי זה הבא אחריו ואינו מוסיף חומש על העלוי דיו שנכוף אותו ליתן עלוי של האחרים וקרן וחומש שלפי דבורו אבל לעולם אין מוסיף חומש על עלויין של אחרים ואם אמר שלישי עשרים ושנים נותן הוא עשרים ושבע אמר אחר עשרים ושלשה נותנין הם עשרים ושמנה ואמר אחר עשרים וארבעה נותנים הם עשרים ותשע שעל כל פנים הואיל וגלה דעתו שרוצה לפדות אומרים לו תן בקרן כמו שרוצין בו אחרים ליתן והוסיף חומש על קרן הבא לפי דבורך הואיל ומה שאומרים האחרים ליתן הוא פחות מקרן וחומש שלו אמר אחר עשרים וחמש אין כופין עוד הבעלים ליתן שלשים שהרי יכול לומר אתא גברא בחריקאי ר"ל כבר בא זה במקומו ליתן בקרן מה שהתניתי ליתן בין קרן וחומש ומ"מ אם אמר הוא עשרים ופרוטה שנמצא סך זה האומר ליתן חמשה ועשרים חסר פרוטה ממה שבעל הבית אומר כופין אותו ונותן שלשים ופרוטה וחומש פרוטה ואע"פ שלא הוזכר אלא נותן שלשים מתוך מיעוט הפרוטה וחומשה לא דקדק להזכירה זהו החשבון המכוון לפי סוגיא שבמסכת ערכין וכך כתבוה גדולי המפרשים וגדולי המחברים כתבו פרוטה זו בכלם ודעתם שאם אמרו בעלים בעשרים וזה בעשרים ואחד נותנין לו בעשרים כדי להרויח ארבעה ואם הוסיפו הבעלים פרוטה על עשרים ואחד נותן עשרים ושש ופרוטה וחומשה וכן בכלם והוא שאם בא השני ואמר בעשרים ושנים ושלישי בעשרים ושלשה ורביעי בעשרים וארבעה וחמישי בעשרים וחמשה ובאו הבעלים והוסיפו על עשרים וחמשה פרוטה נותנין שלשים ופרוטה וחומשה ולא יראה כן:

    התבאר במסכת ערכין בסוגית שמועה זו שבפדיון מעשר שני אינו כן אלא אמרו הבעלים בסלע ואמר אחר בסלע ופרוטה שני קודם שהוסיף בקרן שמאחר שאף החומש אינו אלא לבעלים אין מדקדקים אחריו אבל בהקדש שהחומש ריוח להקדש ראוי לדקדק בו בפדיונו:

    Babylonian Talmud · folio map

    Bava Metzia 53b

    Bava Metzia 53b. The full printed text of this folio side - 11 numbered segments, about 279 words - with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit - the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Bava Metzia 53b

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026