Talmud Builders

    Bava Metzia 30b

    Back to index

    English translation — Bava Metzia 30b

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1there shall be no needy among you” (Deuteronomy 15:4). This verse can be understood as a command, indicating that it is incumbent upon each individual to ensure that he will not become needy. Therefore, your assets take precedence over the assets of any other person.

    2The Gemara concludes: Rather, the verse is necessary to derive the exemption from returning the lost item in the case where he was an elderly person and it is not in keeping with his dignity to tend to the item.

    3Rabba says: If there was a lost animal and the elderly person began the process of returning it, e.g., if he struck it even once to guide it in a certain direction, he is obligated to tend to it and return it. The Gemara relates: Abaye was sitting before Rabba and saw these goats standing nearby. He picked up a clod of dirt and threw it at them, causing them to move. Rabba said to him: You have thereby obligated yourself to return them. Arise and return them to their owner.

    4A dilemma was raised before the Sages: In a case of a person for whom it is his typical manner to return an item of that type in the field, where there are fewer onlookers, but it is not his typical manner to return an item of that type in the city, what is the halakha ? Do we say that for one to be obligated to return a lost item we need an unequivocal obligation to return it that applies in all cases, and since it is not his typical manner to return an item of that sort in the city, let him not be obligated to return such an item at all? Or perhaps, he is obligated in any event to return the item in the field, and once he is obligated to return it in the field, he is also obligated in the city. The Gemara concludes: The dilemma shall stand unresolved.

    5Rava says: In any case where he would recover his own item and would consider it to be in keeping with his dignity, he is also obligated to return another’s item. And any case where he unloads and loads his own animal’s burden, he is also obligated to unload and load the burden of another’s animal.

    6The Gemara relates: Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yosei, was walking on the road. A certain man encountered him, and that man was carrying a burden that consisted of sticks of wood. He set down the wood and was resting. The man said to him: Lift them for me and place them upon me. Since it was not in keeping with the dignity of Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yosei, to lift the wood, Rabbi Yishmael said to him: How much are they worth? The man said to him: A half-dinar. Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yosei, gave him a half-dinar, took possession of the wood, and declared the wood ownerless.

    7The man then reacquired the wood and again requested that Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yosei, lift the wood for him. Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yosei, again gave him a half-dinar, again took possession of the wood, and again declared the wood ownerless. He then saw that the man desired to reacquire the sticks of wood. Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yosei, said to him: I declared the sticks of wood ownerless with regard to everyone else, but I did not declare them ownerless with regard to you.

    8The Gemara asks: But is property rendered ownerless in a case like this? But didn’t we learn in a mishna ( Pe’a 6:1) that Beit Shammai say: Property declared ownerless for the poor is thereby rendered ownerless. And Beit Hillel say: It is not ownerless, until the property will be ownerless for the poor and for the rich, like produce during the Sabbatical Year, which is available for all. As the halakha is in accordance with the opinion of Beit Hillel, how could Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yosei, declare the wood ownerless selectively, excluding the prior owner of the wood?

    9Rather, Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yosei, actually declared the wood ownerless to everyone without exception, and it was with a mere statement that he prevented him from reacquiring the wood, i.e., he told the man not to reacquire the wood even though there was no legal impediment to that reacquisition.

    10The Gemara asks: But wasn’t Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yosei, an elderly person and it was not in keeping with his dignity to tend to the item? Why did he purchase the wood and render it ownerless in order to absolve himself of the obligation to lift the burden if he had no obligation to do so in the first place? The Gemara answers: In the case of Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yosei, he conducted himself beyond the letter of the law, and he could have simply refused the request for help.

    11The Gemara cites a source for going beyond the letter of the law in the performance of mitzvot. As Rav Yosef taught in a baraita with regard to the verse: “And you shall teach them the statutes and the laws, and shall show them the path wherein they shall walk and the action that they must perform” (Exodus 18:20). The baraita parses the various directives in the verse. “And you shall teach them,” that is referring to the structure of their livelihood, i.e., teach the Jewish people trades so that they may earn a living; “the path,” that is referring to acts of kindness; “they shall walk,” that is referring to visiting the ill; “wherein,” that is referring to burial; “and the action,” that is referring to acting in accordance with the letter of the law; “that they must perform,” that is referring to acting beyond the letter of the law.

    12The Gemara analyzes the baraita . The Master said: With regard to the phrase “they shall walk,” that is referring to visiting the ill. The Gemara asks: That is a detail of acts of kindness; why does the baraita list it separately? The Gemara answers: The reference to visiting the ill is necessary only for the contemporary of the ill person, as the Master said: When one who is a contemporary of an ill person visits him, he takes one-sixtieth of his illness. Since visiting an ill contemporary involves contracting a bit of his illness, a special derivation is necessary to teach that even so, he is required to go and visit him.

    13It was taught in the baraita : With regard to the phrase “wherein,” that is referring to burial. The Gemara asks: That is a detail of acts of kindness; why does the baraita list it separately? The Gemara answers: The reference to burial is necessary only to teach the halakha of an elderly person, and it is in a circumstance where it is not in keeping with his dignity to bury the dead. Therefore, a special derivation is necessary to teach that even so, he is required to participate in the burial.

    14It was taught in the baraita : “That they must perform”; that is referring to acting beyond the letter of the law, as Rabbi Yoḥanan says: Jerusalem was destroyed only for the fact that they adjudicated cases on the basis of Torah law in the city. The Gemara asks: Rather, what else should they have done? Should they rather have adjudicated cases on the basis of arbitrary decisions [ demagizeta ]? Rather, say: That they established their rulings on the basis of Torah law and did not go beyond the letter of the law.

    15MISHNA: Which is the item that is considered lost property? If one found a donkey or a cow grazing on the path, that is not lost property, as presumably the owners are nearby and are aware of the animals’ whereabouts. If one found a donkey with its accoutrements overturned, or a cow that ran through the vineyards, that is lost property. In a case where one returned the lost animal and it fled, and he again returned it and it fled, even if this scenario repeats itself four or five times, he is obligated to return it each time, as it is stated: “You shall not see your brother’s ox or his sheep wandering and disregard them; you shall return them to your brother” (Deuteronomy 22:1).

    16If in the course of tending to and returning the lost item, the finder was idle from labor that would have earned him a sela , he shall not say to the owner of the item: Give me a sela to compensate me for my lost income. Rather, the owner gives him his wage as if he were a laborer, a payment that is considerably smaller. If there are three men there who can convene as a court, he may stipulate before the court that he will undertake to return the item provided that he receives full compensation for lost income. If there is no court there before whom he can stipulate his condition, his financial interests take precedence and he need not return the lost item.

    17GEMARA: With regard to the question in the mishna: Which is the item that is considered lost property, the Gemara asks: Is that to say that all those other cases that we stated in this chapter are not lost property? Rav Yehuda said that this is what the tanna is saying: What is the principle employed in defining a lost item that one is obligated to return? The mishna cites examples to illustrate the principle: If one found a donkey or a cow grazing on the path, that is not lost property, and he is not obligated to return it. But if one found a donkey with its accoutrements overturned, or a cow that was running through the vineyards, that is lost property, and he is obligated to return it.

    18With regard to the ruling in the mishna that a donkey and cow grazing on the path are not considered lost property, the Gemara asks: And is that the case even if they graze there untended forever? Rav Yehuda said that Rav said: Until three days pass they are not lost. Thereafter, they are considered lost. The Gemara asks: What are the circumstances? If the animal is found grazing at night, even if it is untended for even one hour it can be presumed to be lost, as an owner never grazes his animals untended at night. If the animal is found grazing during the day, even if it is untended for more than three days, it is also not presumed to be lost.

    19The Gemara answers: No, the measure of three days is necessary only in a case where one saw the animal grazing in the early hours in the morning and in the dark of nightfall. For the first three days, we say: It happened that the animal went out a bit earlier or a bit later than usual, but nevertheless, it was with the owner’s knowledge. Once this is observed for more than three days, it is certainly a lost item.

    20This is also taught in a baraita : If one found a cloak or an ax

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    לא יהיה בך אביוןלא תביא עצמך לידי עניות:

    הכישהזה שאינו לפי כבודו אם הכישה הכאה אחת להשיבה נתחייב בה לאהדורה הואיל והתחיל:

    קלאמרט"א בלע"ז:

    דרכו להחזיר בשדהשאין שם רואים כל כך ואינו בוש:

    ואין דרכו בעירשהוא בוש משכיניו והוא מצא בשדה:

    מהושיתחייב להשיבה:

    לא מיחייבלהתחיל בהשבתה בשדה:

    וכיון דאיחייבשהזיזה ממקומה חייב אף בעיר:

    פורק וטועןפורק משא מן החמור וטוען עליו דכתיב עזוב תעזוב הקם תקים:

    פתכא דאופימשאוי של עצים:

    וקא מיתפחעומד לפוש:

    דלי ליהטעינני:

    הדר זכה בהוחזר האיש ההוא והחזיק בהן מן ההפקר:

    הפקר לעניים הוי הפקראע"ג שלא הפקירו אלא לעניים הוי הפקר למפטר מן המעשר:

    זה בית חייהםללמוד להם אומנות להתפרנס בו חוקות ותורות כתיבי ברישיה דקרא:

    דיני דמגיזתא לידיינובתמיה:

    דמגיזתאגוזאי הדנין ביסורים ובחזקה וחבירו בבבא קמא (דף קיד.) דדייני בגזתיא:

    מתני' איזו היא אבידהבגמרא מפרש:

    איזו זו אבידהואינו חייב להחזיר שמדעת הניחוה שם:

    רצה בין הכרמיםדמסתקבא:

    לא יאמר לו תן לי סלעשבטלתי ממלאכתי שיאמר לו אם עשית מלאכתך היית מרבה טורח עכשיו לפי מה שטרחת טול:

    כפועלבגמרא מפרש:

    אם יש שם בית דיןאם נוח לו לטרוח יותר כדי להרבות שכר ואינו חפץ ליבטל ממלאכתו מה יעשה אם יש שם שלשה בני אדם יתנה בפניהם ויאמר ראו שאני משתכר כך וכך ואי איפשי ליבטל ליטול שכר מועט אני אשיב אם תאמרו שאטול שכר משלם:

    גמ' כללסתם אבידה שמוכחת שהיא שם שלא מדעת בעלים:

    ולעולםבתמיה וכי אף אם ימצאנה שם לעולם נאמר מדעת היא וכי דרך שלא להכניס:

    בקדמותאלפני עלות השחר:

    חשכתאשחשכה ערבית:

    בבא מציעא 30 עמוד ב

    1לא יהיה בך אביון שלך קודם לשל כל אדם,׃

    2אלא לזקן ואינו לפי כבודו.

    3אמר רבה: הכישה חייב בה. אביי הוה יתיב קמיה דרבה, חזא להנך עיזי דקיימו, שקל קלא ושדא בהו. א"ל איחייבת בהו, קום אהדרינהו.

    4איבעיא להו: דרכו להחזיר בשדה, ואין דרכו להחזיר בעיר, מהו? מי אמרינן השבה מעליא בעינן, וכיון דלאו דרכיה להחזיר בעיר לא לחייב? או דלמא בשדה מיהת הוא דאיחייב ליה, וכיון דאיחייב ליה בשדה איחייב ליה: בעיר תיקו׃

    5אמר רבא כל שבשלו מחזיר בשל חבירו נמי, מחזיר וכל שבשלו פורק וטוען בשל חבירו נמי פורק וטוען׃

    6רבי ישמעאל ברבי יוסי הוה קאזיל באורחא פגע ביה ההוא גברא הוה דרי פתכא דאופי אותבינהו וקא מיתפח א"ל דלי לי אמר ליה כמה שוין א"ל פלגא דזוזא יהיב ליה פלגא דזוזא ואפקרה׃

    7הדר זכה בהו הדר יהיב ליה פלגא דזוזא ואפקרה חזייה דהוה קא בעי למיהדר למזכיה בהו א"ל לכולי עלמא אפקרנהו ולך לא אפקרנהו׃

    8ומי הוי הפקר כי האי גוונא והתנן בש"א הפקר לעניים הפקר וב"ה אומרים אינו הפקר עד שיהא הפקר לעניים ולעשירים כשמיטה׃

    9אלא רבי ישמעאל ברבי יוסי לכולי עלמא אפקרינהו ובמלתא בעלמא הוא דאוקמיה׃

    10והא רבי ישמעאל ברבי יוסי זקן ואינו לפי כבודו הוה ר' ישמעאל ברבי יוסי לפנים משורת הדין הוא דעבד׃

    11דתני רב יוסף (שמות יח, כ) והודעת להם זה בית חייהם את הדרך זו גמילות חסדים [(אשר) ילכו זה ביקור חולים בה זו קבורה ואת המעשה זה הדין אשר יעשון זו לפנים משורת הדין:

    12אמר מר (אשר) ילכו זה ביקור חולים היינו גמילות חסדים לא נצרכה אלא לבן גילו דאמר מר בן גילו נוטל אחד מששים בחליו ואפי' הכי: מבעי ליה למיזל לגביה׃

    13בה זו קבורה היינו גמילות חסדים לא נצרכה אלא לזקן ואינו לפי כבודו׃

    14אשר יעשון זו לפנים משורת הדין דאמר ר' יוחנן לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה אלא דיני דמגיזתא לדיינו אלא אימא שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עבדו לפנים משורת הדין:

    Mishna

    15אי זו היא אבידה מצא חמור או פרה רועין בדרך אין זו אבידה חמור וכליו הפוכין פרה רצה בין הכרמים הרי זו אבידה החזירה וברחה החזירה וברחה אפי' ארבעה וחמשה פעמים חייב להחזירה שנאמר ״(דברים כב״, א) השב תשיבם׃

    16היה בטל מסלע לא יאמר לו תן לי סלע אלא נותן לו שכרו כפועל אם יש שם בית דין מתנה בפני ב"ד אם אין שם ב"ד בפני מי יתנה שלו קודם:

    Gemara

    17אטו כל הני דאמרינן לאו אבידה הוו אמר רב יהודה הכי קאמר אי זו היא כלל אבידה שהוא חייב בה מצא חמור ופרה רועין בדרך אין זו אבידה ולא מיחייב בה חמור וכליו הפוכים פרה ורצה בין הכרמים הרי זו אבידה ומיחייב בה׃

    18ולעולם אמר רב יהודה אמר רב עד שלשה ימים היכי דמי אי בלילותא אפי' חדא שעתא נמי אי ביממא אפי' טובא נמי לא׃

    19לא צריכא דהוה חזי לה בקדמתא ובחשכתא תלתא יומי אמרינן איתרמויי אתרמי לה ונפקא טפי ודאי אבידה היא׃

    Baraita

    20תניא נמי הכי מצא טלית וקרדום׃

    Tosafot

    אלא לזקן ואינו לפי כבודווא"ת תיפוק ליה מולאחותו דכבוד הבריות דוחה מילת בנו ושחיטת פסחו וי"ל כבוד הבריות דמת מצוה חמיר טפי שמוטל בבזיון פן יסריח או יאכלוהו כלבים אע"ג דבפ' מי שמתו (ברכות דף כ. ושם ד"ה שב) מוכח דאי הוה כלאים שב ואל תעשה היה נדחה מפני כבוד הבריות היינו משום דערום הוי גנות ובזיון גדול כדאמר (יבמות דף סג:) אין לך משוקץ יותר מאותו שהוא מהלך ערום ומהכא לא ידעי' דדחי אלא ממונא אבל איסורא כמו פסח ומילה וגם כרת לא: [וע' תוס' שבועות ל: ד"ה אבל]:

    אפקרהשלא יכשלו בני אדם בלא תגזול וא"ת הא אמר בפ' אין בין המודר (נדרים דף מה.) אין הפקר אלא בפני שלשה וי"ל דהכא נמי הוו שלשה אי נמי דאורייתא בלא שלשה נמי הוי הפקר והא דאמר שלהי פ"ק דשבת (דף יח: ושם ד"ה דמפקרא) גיגית נר וקדירה אפקורי מפקר להו אע"ג דליכא שלשה התם אנן סהדי דמפקר להו בלבו שלא יעשה איסור שביתת כלים:

    לא חרבה כו'ואם תאמר דביומא (דף ט:) אמר מפני שנאת חנם וי"ל דהא והא גרמא:

    איזוהי אבידהשיבין שאין הבעלים יודעין שהיא שם:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rabbeinu Chananel

    שלו מרובה משל חבירו שנאמר אפס כי לא יהיה בך אביון שלך קודם לשל כל אדם.

    אמר רבא כל שבשלו מחזיר בשל חבירו נמי מחזיר כל שבשלו פורק וטוען בשל חבירו נמי פורק וטוען. אביי שקל קלא פתק בהני עיזי דהוו קיימי.

    אמר ליה רבא איחייבת בהו קום אהדרינהו.

    וכן אמר רב הכישה נתחייב בהדרכו להנהיג בחמור או למשוך בגמל בשדה ואין דרכו בעיר ועלתה בתיקו: מתני' איזהו אבידה מצא חמור וכו' אוקמה רב יהודה למתני' הכי קאמר איזהו היא כלל אבידה שחייב להחזירה מצא חמור וכליו הפוכין פרה ורצה בין הכרמים הרי זו אבידה וחייב להחזיר.

    תניא נמי הכידרך בלשון יון נקראת איסטרטא.

    Babylonian Talmud · folio map

    Bava Metzia 30b

    Bava Metzia 30b. The full printed text of this folio side — 20 numbered segments, about 472 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    לא יהיה בך אביון לא תביא עצמך לידי עניות:

    הכישה זה שאינו לפי כבודו אם הכישה הכאה אחת להשיבה נתחייב בה לאהדורה הואיל והתחיל:

    קלא מרט"א בלע"ז:

    דרכו להחזיר בשדה שאין שם רואים כל כך ואינו בוש:

    ואין דרכו בעיר שהוא בוש משכיניו והוא מצא בשדה:

    מהו שיתחייב להשיבה:

    לא מיחייב להתחיל בהשבתה בשדה:

    וכיון דאיחייב שהזיזה ממקומה חייב אף בעיר:

    19 more comments on this page.

    Rashi on Bava Metzia 30b · Sefaria

    Tosafot

    אלא לזקן ואינו לפי כבודו וא"ת תיפוק ליה מולאחותו דכבוד הבריות דוחה מילת בנו ושחיטת פסחו וי"ל כבוד הבריות דמת מצוה חמיר טפי שמוטל בבזיון פן יסריח או יאכלוהו כלבים אע"ג דבפ' מי שמתו (ברכות דף כ. ושם ד"ה שב) מוכח דאי הוה כלאים שב ואל תעשה היה נדחה מפני כבוד הבריות היינו משום דערום הוי גנות ובזיון גדול כדאמר (יבמות דף סג:) אין לך משוקץ יותר מאותו שהוא מהלך ערום ומהכא לא ידעי' דדחי אלא ממונא אבל איסורא כמו פסח ומילה וגם כרת לא: [וע' תוס' שבועות ל: ד"ה אבל]:

    אפקרה שלא יכשלו בני אדם בלא תגזול וא"ת הא אמר בפ' אין בין המודר (נדרים דף מה.) אין הפקר אלא בפני שלשה וי"ל דהכא נמי הוו שלשה אי נמי דאורייתא בלא שלשה נמי הוי הפקר והא דאמר שלהי פ"ק דשבת (דף יח: ושם ד"ה דמפקרא) גיגית נר וקדירה אפקורי מפקר להו אע"ג דליכא שלשה התם אנן סהדי דמפקר להו בלבו שלא יעשה איסור שביתת כלים:

    לא חרבה כו' ואם תאמר דביומא (דף ט:) אמר מפני שנאת חנם וי"ל דהא והא גרמא:

    איזוהי אבידה שיבין שאין הבעלים יודעין שהיא שם:

    Tosafot on Bava Metzia 30b · Sefaria

    Rabbeinu Chananel

    שלו מרובה משל חבירו שנאמר אפס כי לא יהיה בך אביון שלך קודם לשל כל אדם.

    אמר רבא כל שבשלו מחזיר בשל חבירו נמי מחזיר כל שבשלו פורק וטוען בשל חבירו נמי פורק וטוען. אביי שקל קלא פתק בהני עיזי דהוו קיימי.

    אמר ליה רבא איחייבת בהו קום אהדרינהו.

    וכן אמר רב הכישה נתחייב בה דרכו להנהיג בחמור או למשוך בגמל בשדה ואין דרכו בעיר ועלתה בתיקו: מתני' איזהו אבידה מצא חמור וכו' אוקמה רב יהודה למתני' הכי קאמר איזהו היא כלל אבידה שחייב להחזירה מצא חמור וכליו הפוכין פרה ורצה בין הכרמים הרי זו אבידה וחייב להחזיר.

    תניא נמי הכי דרך בלשון יון נקראת איסטרטא.

    Rabbeinu Chananel on Bava Metzia 30b · Sefaria

    Meiri

    היה דרכו של זה ליטפל בדבר שכיוצא באבדה זו בשדה אבל אין דרכו לעשות כן בעיר אם מצאה בעיר אין זקוק לה מצאה בשדה זקוק לה ומכיון שהתחיל בה אף הוא נתחייב להחזירה עד ביתו אע"פ שאין דרכו בכך בעיר כלל גדול באבדה כל שהתחיל בכך גומר אפילו לא היה דרכו בה כלל אף בשדה אם התחיל בכך אפילו מצא בהמה והכחישה נתחייב להטפל בה ולהחזירה אפילו לא היה דעתו בהחזרה גמורה אלא להדריכן והוא הנראה לי במה שאמרו חזא עיזי דקיימן פי' שהיו עומדות על עמדן ולא היו הולכות שקל קלא שדא בהו ר"ל להדריכן הא אם גער בהן להוציאן משדהו או שלא יכנסו לשם אין כאן התחלה במצוה:

    כשם שבארנו במשנה שכל שבשלו מחזיר בשל חברו מחזיר כך הדין לענין פריקה וטעינה שכל שבשלו פורק וטוען כך בשל חברו פורק וטוען וזקן ואינה לפי כבודו פטור בה:

    אע"פ שהתרנו את הרצועה שכל שאינה לפי כבודו אינו טעון להחזיר או לפרוק ולטעון מ"מ ראוי לכל אדם לנהוג קלות ראש בעצמו בענינים אלו ולהכנס בשלמות המדות לפנים משורת הדין דרך הערה אמרו לא חרבה ירושלם אלא מפני שהעמידו בה דבריהם על דין תורה ולא היו עושין לפנים משורת הדין:

    מעשה באחד מגדולי החכמים שהיה הולך בדרך ומצא אחד ומשוי של עצים על כתפו והשליכו על הקרקע ועמד ליפש ולסוף אמר לו שיטעון עמו ואע"פ שלא היה לפי כבודו לא רצה לסלק עצמו אלא שלקח המשוי ממנו בכדי שוויו והפקירו ולא עוד אלא לאחר שהפקירו קדם זה וזכה והתרהו פעם שניה לטעון עמו ולקחו פעם שניה והפקירו לכל אדם חוץ מזה שמא תאמר והיאך הפקר זה הפקר והלא אמרו שאם הפקיר לעניים לבד אינו הפקר עד שיפקיר לכל אדם בודאי הדין כך הוא אלא שהטעהו כדי שלא יחזור ויזכה בו ומ"מ דעתו היה בלבו להפקירו אף לזה שמא תאמר ומה הוצרך להפקירו יניחהו בחזקת שלו אפשר שעשה כן שלא להכשיל בני אדם ליטלו בגזלה ויש מקשין עוד והלא אין הפקר בפחות משלשה תרצו בתוספות ברביעי של נדרים שלא נאמר שלשה אלא בהפקר קרקע ויש שפרשוה דוקא בדבר שאין רצונו נודע לנו בכך הא כל שנודע רצונו והוכר אף ביחיד וכמו שאמרוה במסכת שבת בגיגית נר וקדרה לבית שמאי שהיו סוברים שאדם חייב על שביתת כלים בשבת ופרשוה כשהוא מפקירן וודאי בהפקר שבינו לבין עצמו הוא:

    וכלל הדברים בענין זה לדעתי שהדבר שאין רצונו של אדם נודע בו ותלוי בדבור כגון מי שמפקיר איזה חפץ שבידו מצד רצונו בלא שום סבה שתהא נודעת לנו הוא ההפקר שצריך שלשה והפקר לכל ויש דברים שרצונו של אדם מתחדש בו מצד סבה אם מצד נדנוד עברה כגון נר וגיגית בשבת לבית שמאי אם לסבה אחרת כגון סבה זו שהוזכרה בסוגיא זו אם מה שהוזכר בנדרים בשמועת המדיר את חברו ואין לו מה יאכל והיה מהלך עמו בדרך שאם אין שם אחר (מתנהו) [מניחו] על גבי הגדר ואומר הרי הם מופקרים לכל אדם והוא שצריך הפקר אלא שנעשה אף ביחיד ומ"מ צריכה להפקר בפה ובדבור ובטול האמור בחמץ לדעת המפרש בו שהוא הפקר הוא ממין זה ופעמים אמרו בו מבטלו בלבו מפני שלחומר איסורו עשו בו מחשבה כמעשה שאומר ומפקיר הוא וכן שדעת רבים חלה עליו והרבה מפרשים כתבוה כן בגיגית נר וקדרה לבית שמאי ולכל כיוצא בהם ויש דברים שאינו צריך אף לדבור אלא שמן הסתם הפקירו וזה חלוק להרבה פנים מהם מצד מיאוס הדבר על נפילתו או מצד טרח לקוטו או מצד פחיתות הדבר כמו שביארנו בראש הפרק ומהם מצד שמן הסתם הוא החזיק עצמו במסולק מאותו דבר אם מצד שחשבו כנאבד לגמרי אם מצד שחשב שכבר זכה בו אחר וממין זה נותן מתנה לחברו ומשבאת לידו אמר שאינה מתנה על הדרך שיתבאר בבבא בתרא פרק יש נוחלין שכל המחזיק בה זכה בה ואינה חוזרת לבעליה וכן שור הנסקל שנגמר דינו והוזמו עדיו שכל המחזיק בו זכה ואע"פ שאם העידו שרבעוהו בעליו והוזמו אינו הפקר טעם הדבר מפני שכיון שידעו בהם ששקר העידו לא נתיאשו מן ההזמה ולא הפקירו אבל כשהעידו שנגח הרי הבעלים חושבים שאמת העידו ונתיאשו מן ההזמה והפקירו ועיר הנדחת שהוזמו עדיה שכל המחזיק זכה ואע"פ שהם יודעים שלא חטאו ושקר העידו טעם הדבר הואיל ונעשית נדחת ברובה כל אחד חושב שהודח רובה אע"פ שיודע בעצמו שלא הודח וזה שאמרו בפרק הגוזל אדעתא דאריה אפקריה אדעתא דכולי עלמא לא אפקריה טעם הדבר שהבהמות הצלתן מצויה ואין חיה רעה בכל לילה ולילה ואין אדם מסלק עצמו הימנה כל כך ואינו הפקר גמור זהו הנראה לי בענין זה וילמד סתום מן המפורש:

    המשנה השתים עשרה והיא מענין החלק השני שיש מציאות שלא נגדרו בשם אבדה ואינו צריך לחזר אחריה ומתוך שדבר בענין זה למעלה בדברים שאין בהם רוח חיים ובעופות המקשרים השלים הענין במשנה זו בבהמות ונכתבה שלא במקומה ואמר איזה היא אבדה מצא חמור ופרה רועים בדרך אין זו אבדה חמור וכליו הפוכים ופרה רצה בין הכרמים הרי זה אבדה אמר המאירי איזה הוא אבדה ופרשו בגמרא איזהו כלל שבאבדה בבעלי חיים שיכיר המוצא שהיא אבדה ויזקיק עצמו להשבתה מצא חמור או פרה רועים בדרך אע"פ שאין שם מרעה הראוי אין זו אבדה שהרבה פעמים יוצאה בהמה לרעות את עצמה אף במקומות שאין שם מרעה הראוי ובעלים יודעים ואין מקפידין ופרשו בגמרא שאם מצאה כן בלילה אף שעה אחת אבדה היא ואם ביום אפילו כמה אינה אבדה אבל אם מצאה באשמורת הבקר קודם יציאת רוב הבהמות או בערבין לאחר כניסתן הדבר תלוי בזמן שלשה ימים שאם מצאה שלשה ימים רצופים ולא עוד אין זה אבדה מקרה הוא שנזדמן יתר משלשה הרי זו אבדה מצא חמור וכליו הפוכים כגון שהיה אכף שלו הפוך כנגד כרסו או צדו אבדה גמורה היא ונוטל ומכריז אפילו ביום ואפילו במרעה פרה ורצה בין הכרמים ר"ל שאינה רועה הרי זו אבדה:

    זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא להשלמת ענין זה כך הוא:

    כבר ביארנו במשנה חמור או פרה רועים בדרך על איזה צד היא אבדה ועל איזה צד אינה אבדה היו רצים בדרך שלא ברעייה אם היתה מגמת מרוצתה לצד הדרכים הרי זו אבדה ואם פניה כלפי העיר אין זו אבדה:

    Meiri on Bava Metzia 30b · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בא"ד ויש לומר דעשה דמצורע כו' הוה דחי לאו ועשה דשילוח כו' עכ"ל טעות קחזינא הכא דא"כ ל"ל למימר בפ' שני נזירים דדחי עשה דמצורע לאו ועשה שאינו שוה בכל הא אפילו שוה בכל כשילוח הקן דחי ובהדיא בפ' שלוח הקן קאמרינן דלא הוה דחי אלא עשה דשלוח הקן דקאמר דליכא לאו כגון שנטלה ע"מ לשלחה ופריך מאי אולמא האי עשה מהאי עשה ומשני סלקא דעתך אמינא גדול השלום כו' וליתי עשה דידיה ולדחי עשה דשלוח הקן קמ"ל וכצ"ל נמי בתוס' הכא דעשה דמצורע דוחה עשה דשלוח הקן אי לאו כו' עכ"ל וראייתם דכמו דאמרי' התם אע"ג דבעלמא כה"ג לא אתי עשה ודחי עשה השוה בכל משום דמאי אולמא האי מהאי מ"מ עשה דמצורע הוה דחי ליה משום גדול השלום ה"נ בהך דפרק ב' נזירים אע"ג דבעלמא לא אתי עשה ודחי עשה ול"ת אפי' אינו שוה בכל עשה דמצורע דחי ליה משום ה"ט דגדול השלום ובשמעתין דקאמר דעשה לא דחי עשה ול"ת אבל עשה לחוד הוה דחי ולא תקשי ליה מאי אולמא האי מהאי היינו משום דהא ודאי כיון דההוא עשה דמדחי אינו שוה בכל דחי ליה שפיר אפילו עשה דעלמא שאינו גדול השלום ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Bava Metzia 30b · Sefaria

    Maharam

    גמ' אלא על שדנו דין תורה כצ"ל:

    Maharam on Bava Metzia 30b · Sefaria

    Penei Yehoshua

    בגמרא איבעיא להו דרכו להחזיר כו' ולא דמי להא דאמר רבה בסמוך בפשיטות הכישה נתחייב בה דשאני התם דאיירי בבעלי חיים ובענין דע"י הכשה זו אנקטה נגרי ברייתא למקום שיכולה לברוח משא"כ הכא לא איירי בענין זה אלא שמשתמרת קצת בעיר יותר מבשדה או דאיירי במידי דלאו ב"ח ואף לדברי המפרשים דהא דהכישה נתחייב לאו דוקא בב"ח איירי אלא בכל מילי ומטעם דכיון שהתחיל גומר וכ"נ מלשון רש"י כאן ומל' הרמב"ם אפ"ה לק"מ דשאני התם שכבר התחיל למחול על כבודו מש"ה חייב לגמור משא"כ הכא דבשדה דרכו בכך וא"כ לא התחיל למחול על כבודו וק"ל:

    בתוספות בד"ה אפקרה שלא יכשלו כו' וא"ת הא אמרינן בפרק אין בין המודר אין הפקר אלא בפני ג' עכ"ל. ול"ל דהתם איירי דוקא לענין לפוטרו ממעשר משא"כ הכא להפקיע מאיסור גזל במחילה בעלמא סגי כמו בכל מחילה דעלמא דמהני אפילו בלב אלא די"ל דהכא לא שייך לשון מחילה כיון דאכתי לא מטא לידיה דהיאך וכדאיתא בח"מ סימן רמ"ג וא"כ אי ס"ד דלא הוי הפקר ממילא קאי ברשות בעלים ונכשל הנוטל בלא תגזול ותדע דהכי הוא דאל"כ למה הוצרך ר"י להפקירם בפרהסיא עד שהוצרך לומר לדידך לא אפקרינהו היה לו למחול בלב בענין שלא ירגיש הלה לחזור ולזכות אע"כ דלא מהני מחילה בכה"ג אלא צריך להפקיר כדין הפקר אלא דמלשון הש"ע סי' רמ"א משמע דכ"ז שלא חזר בו מהני מחילה אפי' כה"ג וצ"ע:

    בפרש"י בד"ה זה בית חייהם כו' וחוקות ותורות כתיבי ברישא דקרא עכ"ל פי' דקשיא ליה אמאי לא מוקי לקרא דהכא כפשוטו לענין תורה ומצות לכך מפ' דהנהו כבר כתיבי ברישא דקרא בהדיא ומה שיש לדקדק מפרש"י דכאן לפרש"י דהגוזל כבר כתבתי שם:

    בתוספות בד"ה לא חרבה ירושלים כו' וא"ת דביומא אמר מפני שנאת חנם עכ"ל. ויש לדקדק אמאי קשיא להו הכא טפי מכל הני אמוראי דאיירי בכה"ג בפרק כל כתבי דחד אמר לא חרבה ירושלים אלא בשביל שחללו שבת וח"א על שבטלו ק"ש וח"א על שבטלו תינוקות של ב"ר וכה"ג טובא וביומא אמרינן דמקדש ראשון חרב על שהיה בהם ע"ז וג"ע וש"ד ובפ' כל כתבי נמי ע"כ אמקדש ראשון קאי דהא מייתי מקראי וי"ל דכיון דהתם כל אחד מייתי מקרא א"כ ע"כ פשיטא להו דכולהו גרמו דאל"כ קשיין קראי אהדדי אבל הכא דר"י לא מייתי שום קרא לדבריו וע"כ היינו משום דבבית שני איירי ואם כן מקשה שפיר דהא ביומא משמע דבית שני חרב מפני שהיה בהם ש"ח וע"כ היינו דהכי גמירי להו שהיה בהם ש"ח וא"כ נהי דלר"י הוי גמיר ליה קושטא דמלתא שהיה בהם ג"כ זה העון שלא עשו לפמה"ד מ"מ אמאי קאמר לא חרבה כו' ומנא ליה דבשביל ש"ח לא היה ראוי ליחרב לולי העון דלפנים משה"ד ומשני התוספות דמסברא קאמר ר"י דהא והא גרמו. ואפשר דיליף לה מק"ו ממקדש ראשון שלא נחרב אלא בשביל כמה עונות אף על גב שהיו ג"כ חמורים וכעין זה אמרינן ביומא ע"ש ועי"ל דש"ח היינו מחמת שלא עשו לפנים משה"ד לעבור על מידותיהם וא"כ תרווייהו חדא מלתא היא וק"ל:

    Penei Yehoshua on Bava Metzia 30b · Sefaria

    Gilyon HaShas

    רש"י ד"ה דיני בערוך ערך מגיסתא הגירסא כאן דייני דמגיסתא ופי' דדנין בגסות:

    Gilyon HaShas on Bava Metzia 30b · Sefaria

    Chiddushei Rabbi Akiva Eiger

    תד"ה אלא לזקן, וא"ת תיפוק לי' מולאחותו וכו' למה שהקשו תוס' פ"ד דשבועות לפי המסקנא בברכות גבי ולאחותו דשב וא"ת שאני, נראה לפענ"ד לפי גירסת הרא"ש אליבא דהרי"ף דרכו להחזיר בשדה וכו' מבואר דאם נטלו בשדה להוליכו עד העיר יכול להניחו שם כיון דאין דרכו להחזיר בעיר, אלא דהאיבעי' אם חייב להחזיר עכ"פ בשדה עד העיר או לא, א"כ י"ל דקרא אצטריך בכה"ג דהחזירו בשדה כשבא בעיר רשאי להניחו, אף דמבטל מצות השבה בקום ועשה: בד"מ בחו"מ (סי' רס"ג) כ' ואין דבריו נראים וכו' עיי"ש. לכאורה דברי ד"מ תמוהים מאוד דהא לפי גירסת הרא"ש שהיא גירסתינו מבואר דזהו פשיטא דאם החזיר בשדה מחויב להחזיר בעיר כדאמרי' בשדה מיהו חייב, וכיון דמחייב לי' בשדה מחייב לי' בעיר, אלא דהאיבעי' אם לא יחזיר כלל, או דיחזיר לגמרי, וא"כ אם אנן פסקי' לחומרא דיחזיר בשדה איך נימא כשבא לעיר לא יחזיר מספק זלזול, הא אין כאן ספק עוד דודאי מחוייב להחזיר בעיר כיון דכבר נטלה להחזיר בשדה. ונלענ"ד עפ"י דברי התוס' (דף כה ע"ב) ד"ה ואם נטל לא יחזיר וכו' תוכן דבריהם, הא דבהתחיל להחזיר בעיר ואינו לפי כבודו אינו חייב לגמור ההשבה בבהמה דאנקטינהו נגרי ברייתא ל"א דמיד שנטלה בידו מחייב לי' בהשבה כמו בספק הינוח, היינו משום דמפטר כלל בהשבה ולא נתחייב בהגבהה ובהשבה ולא נעשה עליו שומר וכו' ע"ש, וכן בב"י כ' בכוונת הרמב"ם דאם הכישה נתחייב בה הוא רק בבהמה, מ"מ האיבעי' דדרכו להחזיר בשדה וכו' מיירי גם בשאר מילי, והא דאמרי' כיון דנתחייב בשדה היינו כיון דדרכו להחזיר בשדה נתחייב בה, והיינו דכוונת הב"י ג"כ כסברת תוס' כיון דבשעת הגבהה היה עליו חיוב השבה נעשה עליו שומר אבידה. ולפ"ז נראה הא דאמרי' בפשיטות כיון דחייב להחזיר בשדה חייב להחזיר בעיר היינו לפי אותו הצד דבשדה מיהו חייב להחזיר, א"כ בהגבהתו נעשה שומר אבידה מש"ה חייב להחזיר בעיר, אבל לאידך צד השבה מעליא בעי דא"צ להחזיר בשדה ממילא אף אם נטלה בשדה יכול להניח כיון דלא נתחייב כלל בהשבה, ודומה לנטל' בעיר דיחזירנו, וא"כ דהוא איבעי' דלא אפשיטא, ושפיר י"ל דבשדה מחוייב להחזיר מטעם ספק וליכא זלזול, וכשבא לעיר יניח דהוי ספק שמא לא היה חייב בשדה ולא נתחייב מעולם בהשבה ולא נעשה עליו שומר אבידה, ונכון בעזה"י:

    מתני' אם יש שם ב"ד מתנה מסתפקנא בהינוח המשתמר קצת ויש בו סי', או במשתמר לגמרי והוא ס' הינוח ויש בו סי', לשיטת תוס' נוטל ומכריז היכא דמבטל ממלאכתו אם יטול ויכריז די"ל דוקא היכא דאינו גורע כח הבעלים בנטילתו דהא ע"י הסי' יוחזר לבעלים בזה חיישי' בהינוח במשתמר קצת שמא שכחו הבעלים וטובה לבעלים שיטול ויכריז וכן במשתמר לגמרי בס' הינוח חיישי' שמא דרך נפילה היה והוי טובה לבעלים, והיינו הכל כיון דבצד הינוח עכ"פ אינו מגרע לבעלים אף דאינו טובה לבעלים דהא גם אם לא יטול הוא משתמר, מ"מ כיון דעכ"פ בצד הינוח אינו מגרע כחו ממילא מחשש נפילה דהוי טובה לבעלים הדין דנוטל ומכריז וכגון מאי דס"ל להר"ן הכי בס' הינות ומשתמר קצת (דמשתמר לגמרי ס"ל להר"ן דלא יטול דבצד הינוח מגרע כחם דבמה שנוטל ומכריז הוי רק כמו משתמר קצת דאינו בודאי שיוחזר להם ע"י הכרזה, ורק היכא דמונח במשתמר קצת בזה אינו מגרע כחם, דגם ביד המוצא הוי כמו משתמר קצת מש"ה חיישי' לטובת הבעלים ע"י נפילה, ה"נ י"ל דס"ל לתוס', אלא דס"ל דביד המוצא הוי כמו משתמר לגמרי אינו מגרע כח הבעלים) א"כ י"ל במקום שיצטרכו הבעלים לשלם שכר כפועל ממילא בצד הינוח זו בעצמו גרעון כח להבעלים שמפסידים דמי תשלומים, אפשר דהדין דלא יטול דאף דבצד נפילה הוא עושה להם טובה, מ"מ אולי היה הינוח ומגרע כחם, וצ"ע לדינא:

    Chiddushei Rabbi Akiva Eiger on Bava Metzia 30b · Sefaria

    Ben Yehoyada

    יָהִיב לֵיהּ פַּלְגָּא דְּזוּזָא וְאַפְקְרָהּ הקשו התוספות והא בעינן שני עדים שיעידו על ההפקר ואם היה עוד שנים אם כן למה הוצרך רבי ישמעאל לכך יטענו אותו השנים? ופירש הרא"ש ז"ל הביאו בשיטה מקובצת דהיה משוי גדול שצריך לשלשתם להטעינו ונראה דוחק. ונראה לי בס"ד דאפשר היו שניים חולים בידם או זקנים מופלגים בזקנה שאינם יכולים להטעין כלל ולכך הוצרך לרבי ישמעאל דוקא. אי נמי היו שנים שרוכבין על פרדות או שאר בהמות קשים מאד שמורדין אם אין תופשים אותם ואם ירדו מהם כדי להטעינו ימרדו הבהמות ויברחו. אי נמי היו שנים יושבים תוך ארמון סגור עליהם והמפתח ביד אחר שהם שומעין ורואין כל זה מן החלון או מן הגג ומעידים על ההפקר אך אין יכולים להטעינו כי הם בפנים והפתח של הארמון סגור עליהם. ועוד נראה לי בס"ד שהיו עוברים שנים שהיו גם כן נושאים משוי גדול עליהם דאין יכולים להטעינו אלא עד שישליכו המשוי מעליהם ואחר כך מי יטעון אותם אך על ההפקר יכולים להעיד כי שומעים ההפקר בעוד המשוי עליהם. אי נמי יש לומר דהיו שם בני אדם ולא חשו על קיום מצוה זו.

    "וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם", זֶה בֵּית חַיֵּיהֶם (שמות יח, כ) פירוש דבר השייך להם כלומר לגופם וגם אות ה' תתחלף באות ח' באחה"ע ונמצא לָהֶם הוא לֶחֶם. ודריש ' דֶּרֶךְ ' זוֹ גְּמִילוּת חֲסָדִים כי דרך [224] גימטריא בעל חסדים [224]. ודריש ' יֵלְכוּ ' זֶה בִּקּוּר חוֹלִים דדריש ילכו [66] עולה מספר גלגל [66] שהמבקר החולה יחשוב גלגל הוא שחוזר בעולם דיזדמן שהוא גם כן יחלה ויבקרו אותו. ואמר ' בָּהּ ' זוֹ קְבוּרָה דדריש בה [7] מספר ז' והקבורה צריכה להיות ביום השביעי לאבלות דאין רשאין לבנותה קודם וכמו שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער טעמי המצות. אך קשא הוה ליה למימר ' זֶה חַיֵּיהֶם ' ומהו 'בֵּית' דקאמר כאן? ונראה לי בס"ד על פי מה שאומרים בשם מהר"ד ז"ל מה ענין דברים אלו הכא בדברי יתרו שבא לתת עצה למנות דיינים? ופירש הענין שנתן עיצה בדברים אלו כדי למעט התביעות ודין ודברים מביניהם דמנהגו של עולם הבטלנים שאין להם עסק מתעוררים לעשות תביעות ודין ודברים זה בזה ועל דבר קל יעשו מריבה ודין ודברים כי בטלנים הם וממציאים להם דברים לעסוק בהם הן מצד נזקין הן מצד חרופים וכיוצא ועל כן אף על פי שימנה להם דיינים הרבה לא יספיקו לדון את דיניהם אך אם הם בעלי מלאכות קשה להם לפנות ממלאכתם כדי לעסוק בדינא ודיינא ולכן אפילו אם יש לזה שהוא בעל מלאכה טענה לתבוע את חבירו בדין מוחל ואינו תובע. ולכן יעץ אותו שיצוום לעסוק באומנות ולא יהיו בטלנים ועל ידי כך יתמעטו תביעות שלהם בפני הדיינים ויספיקו להם הדיינים שממנה עליהם עד כאן דבריו בתוספת קצת. ובזה מובן מה שאמר 'בֵּית חַיֵּיהֶם' כי בית קאי על החנות ומקום שעושה בו האומנות שאינו יכול לזוז ממנו כדי לילך לבית דין ועל ידי כך תתמעט התביעות שלהם בפני בית דין. ומה שאמר ' אֶת הַדֶּרֶךְ ' זוֹ גְּמִילוּת חֲסָדִים גם זה שייך לענין זה של מנוי הדיינים כי מי שדרכו לעשות גמילות חסדים יהיה טבעו ומנהגו להיות ותרן ואינו אומר יקוב הדין את ההר אלא מוותר ומוחל על ממונו ולכן תתמעט התביעות בפני הדיינים. ומה שאמר ' יֵלְכוּ ' זֶה בִּקּוּר חוֹלִים, ' בָּהּ ', זוֹ קְבוּרָה כי העוסק בדברים האלו תהיה בעיניו עולם הזה וקניינה הבל בזכרו יום המיתה וכמו שנאמר וְהַחַי יִתֵּן אֶל לִבּוֹ (קהלת ז, ב) ולכן לא יהיה להוט עליה כל כך לעשות תביעות ודין ודברים בעבור ממון או בעבור חרופים וגדיפים וכיוצא וימעט בתביעות אלו ולכן יספיקו הדיינים לדון עם רב. מעשה באדם אחד דהשכן שלו היה בונה ביתו ועשה עמו הרבה דברים שלא כדין הן בגניבה שגנב מן עובי הכותל שלו והכניס לביתו הן מה שהכביד על כותל הן מה שעשה בית הכסא ומעלה אצל כותל שלו ומזיק לו וכן כיוצא בזה חטא לו בנזקי שכנים וזה לא היה בביתו ולא ידע מכל זה כדי למנעו וכאשר בא לביתו וראה נזקין שעשה לו וגם גניבה שגנב מעובי הכותל שלו והכניס לביתו חרה לו עד מאד והלך לקבול בבית דין ואחר שיצא לקבול בבית דין ולהביא שמש בית דין להזמין את חבירו בדין חזר לביתו ריקם. אמרה לו אשתו איה הוא שמש בית דין ולמה לא קבלת בבית דין כאשר אמרת? ויאמר אחר שיצאתי קודם שנכנסתי לבית דין הדרי בי אמרה לו למה? ויאמר עתה בהילוכו פגע באדון גביר אחד עצום שהיו מוליכין אותו לקברו וזה הגביר בנה לו מקרוב בית אחד גדול ורחב ידים כבית המלך ויש לו זה ארבע שנים עוסק בבנינו ועתה קודם שישב בו נפטר ומוליכין אותו לקבר אמה רוחב על שלש אמות אורך ושוכב בתוך העפר ואם כן אמרתי למה אתקוטט ואריב בשביל הבית הזה שאינו שלי? כי בתים של עולם הזה וקניינם הבל ועיקר הבתים והקניינים הם של עולם הבא! נמצא מן המבקרים חולים ועוסקים בצרכי קבורה יעלה תועלת שיתמעטו תביעותיהם ודין ודברים שלהם בממון וקניינים של עולם הזה וכיון דמתמעטים תביעותיהם יספיקו הדיינים אשר ימנה אותם לעם רב.

    "וְאֶת הַמַּעֲשֶׂה", זֶה הַדִּין (שמות יח, כ) נראה לי בס"ד אפיק הכתוב את הדין בתיבת 'הַמַּעֲשֶׂה' כי המעשה ראשי תיבות הִ דּוּר מִ צְוָה עַ ד שְׁ לִישׁ הַ מִּצְוָה ורמז בזה שהאדם צריך לחשוב ההידור שהוא מדת חסידות כאלו הוא מעיקר הדין והחיוב. ומה שאמר ' אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן ' זוֹ לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין והחיוב נראה דמפיק לה מתיבת 'אֲשֶׁר' שהוא לשון שבח כמו כִּי אִשְּׁרוּנִי בָּנוֹת (בראשית ל, יג) ואם האדם יקיים חיוב הדין אין לו שבח אך אם יעשה לפנים משורת הדין הרי זה משובח.

    אֶלָּא אֵימָא שֶׁהֶעֱמִידוּ דִּינֵיהֶם עַל דִּין תּוֹרָה, וְלֹא עָבְדוּ לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין. קשא וכי בשביל שלא נהגו במידת חסידות תחרב ירושלים?! ולמה אינו תולה החרבן בעבירות חמורות שהיה בידם? וכבר צווחו קמאי בזה. ונראה לי דאמרו רבותינו ז"ל (ברכות כ:) אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא כתיב (דברים י, יז) 'אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים' וכתיב (במדבר ו, כו) 'יִשָּׂא הֳ' פָּנָיו אֵלֶיךָ'? אמר להם אני כתבתי בתורה (דברים ח, י) 'וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ' והם דקדקו על עצמן עד כזית. נמצא ישראל אם יעשו לפנים משורת הדין אז מדה כנגד מדה יעשה הקדוש ברוך הוא עמהם לפנים משורת הדין ואין מענישם כפי חיובם על עבירות שבידם ולכן כיון דלא עבדו לפנים משורת הדין חרבה ירושלים על עבירות חמורות שבידם. וכמדומה לי דכיוצא בזה תירצו בספרי הראשנים ז"ל. והא דלא עבד רבי ישמעאל ברבי יוסי לפנים משורת הדין לטענו נראה דחש פן הרואה יחשוב שהוא עושה כן משורת הדין ויקבע הלכה כן. אי נמי חש פן בכהאי גונא נחשב בכלל כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט דנותן ממון לפנים משורת הדין לחוד ודבר זה לחוד וקל להבין.

    Ben Yehoyada on Bava Metzia 30b · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Bava Metzia, daf 30, Amud Bet, about 472 words in 20 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 20 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 19 words

      Opens “לא יהיה בך אביון״ שלך קודם לשל…”

    2. Segment 25 words

      Opens “אלא לזקן ואינו לפי כבודו.…”

    3. Segment 323 words

      Opens “אמר רבה: הכישה חייב בה. אביי הוה…”

      Named: רבה, אביי.

    4. Segment 437 words

      Opens “איבעיא להו: דרכו להחזיר בשדה, ואין דרכו…”

    5. Segment 518 words

      Opens “אמר רבא כל שבשלו מחזיר בשל חבירו…”

      Named: רבא.

    6. Segment 633 words

      Opens “רבי ישמעאל ברבי יוסי הוה קאזיל באורחא…”

      Named: רבי ישמעאל ברבי יוסי.

    7. Segment 723 words

      Opens “הדר זכה בהו הדר יהיב ליה פלגא…”

    8. Segment 821 words

      Opens “ומי הוי הפקר כי האי גוונא והתנן…”

    9. Segment 912 words

      Opens “אלא רבי ישמעאל ברבי יוסי לכולי עלמא…”

      Named: רבי ישמעאל ברבי יוסי.

    10. Segment 1019 words

      Opens “והא רבי ישמעאל ברבי יוסי זקן ואינו…”

      Named: רבי ישמעאל ברבי יוסי, רבי יוסי.

    11. Segment 1134 words

      Opens “דתני רב יוסף (שמות יח, כ) והודעת…”

      Named: רב יוסף.

    12. Segment 1229 words

      Opens “אמר מר (אשר) ילכו זה ביקור חולים…”

    13. Segment 1313 words

      Opens “בה זו קבורה היינו גמילות חסדים לא…”

    14. Segment 1434 words

      Opens “אשר יעשון זו לפנים משורת הדין דאמר…”

      Named: רבה.

    15. Segment 1540 words

      Opens “מתני׳ אי זו היא אבידה מצא חמור…”

    16. Segment 1631 words

      Opens “היה בטל מסלע לא יאמר לו תן…”

    17. Segment 1744 words

      Opens “גמ׳ אטו כל הני דאמרינן לאו אבידה…”

      Named: רב יהודה.

    18. Segment 1823 words

      Opens “ולעולם אמר רב יהודה אמר רב עד…”

      Named: רב יהודה, רב עד.

    19. Segment 1918 words

      Opens “לא צריכא דהוה חזי לה בקדמתא ובחשכתא…”

    20. Segment 206 words

      Opens “תניא נמי הכי מצא טלית וקרדום…”

    Sages named on this page

    • Rabbi Ishmael · Second Generation of Tanna'im

      Rabbi Ishmael was a leading sage of the second generation of Tanna'im, a colleague and disputant of Rabbi Akiva, and the teacher…

      Source: Bava Metzia 30b · Segment 6 — “רבי ישמעאל ברבי יוסי הוה קאזיל באורחא פגע ביה…

    • Rabbi Yochanan · Others · End of Tannaim and beginning of Amoraim.

      Rabbi Yochanan was a pivotal sage, bridging the eras of the Tannaim and Amoraim, known for his profound scholarship and dedication to…

      Source: Bava Metzia 30b · Segment 14 — “…משורת הדין דאמר ר' יוחנן לא חרבה ירושלים אלא…

    • Rav Yosef · Third Generation Amoraim

      Rav Yosef, a prominent blind Amora, was a student of Rav Yehuda bar Yechezkel and a contemporary of Rabbah.

      Source: Bava Metzia 30b · Segment 11 — “דתני רב יוסף (שמות יח, כ) והודעת להם זה…

    • Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim

      Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.

      Source: Bava Metzia 30b · Segment 3 — “…הכישה חייב בה. אביי הוה יתיב קמיה דרבה, חזא…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Bava Metzia 30b

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026