Talmud Builders

    Bava Metzia 24b

    Back to index

    English translation — Bava Metzia 24b

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1And if you wish, say instead that actually the mishna is in accordance with the opinion of the Rabbis. Is it taught in the mishna that the items are his? It is taught that he is not obligated to proclaim his find. He may not keep them, but he shall place the items in his possession and a Jew will come and provide a distinguishing mark to describe the items and take them.

    2Come and hear a proof from that which Rav Asi says: If one found a barrel of wine in a city whose population has a majority of gentiles, keeping the barrel is permitted in terms of the halakhot of finding lost items because it presumably belonged to a gentile, and deriving benefit from the wine is prohibited, as it is presumed to be wine of a gentile. If a Jew came and provided a distinguishing mark to describe it, drinking the wine is permitted for its finder, as it proved to be the wine of a Jew. Nevertheless, it belongs to the finder, because the owner despaired of recovering a barrel misplaced in a public area.

    3The Gemara explains the proof: In accordance with whose opinion is this statement of Rav Asi? It is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon ben Elazar. Conclude from it that when Rabbi Shimon ben Elazar stated his opinion, it was only with regard to a place where there is a majority of gentiles; but in a place where there is a majority of Jews, the owner does not despair of recovering his lost item. The Gemara rejects the proof: Actually, I will say to you that even with regard to a place where there is a majority of Jews, Rabbi Shimon ben Elazar also stated his opinion, and Rav Asi holds in accordance with the opinion of Rabbi Shimon ben Elazar in one case, that of a place where there is a majority of gentiles, and disagrees with him in one case, that of a place where there is a majority of Jews.

    4The Gemara clarifies: And once it was established that deriving benefit from the wine is prohibited, then with regard to the fact that it is permitted in terms of the halakhot of finding lost items, for what matter is that halakha relevant? Rav Ashi said: It is relevant with regard to deriving benefit from its container, which is permitted.

    5The Gemara relates: There was a certain man who found four dinars that were bound in a cloth and cast into the Biran River. He came before Rav Yehuda and asked how to proceed. Rav Yehuda said: Go proclaim your finding. The Gemara asks: But isn’t it a case of an item lost in the tide of the sea that should therefore belong to the finder? The Gemara answers: The Biran River is different. Since it contains obstacles, the owner does not despair of recovering the lost item. The Gemara asks: But isn’t it a place where the majority of the population is gentiles? Conclude from it that the halakha is not in accordance with the opinion of Rabbi Shimon ben Elazar even in a place where there is a majority of gentiles. The Gemara answers: The Biran River is different, as Jews dammed it and Jews dredge it. Since Jews dammed it, say that the coins fell from a Jew, and since Jews dredge it, the owner of the coins does not despair of recovering them.

    6The Gemara relates: Rav Yehuda was moving along behind Mar Shmuel in the market where pounded grain was sold. Rav Yehuda said to Shmuel: If one found a purse [ arnakei ] here, what is the halakha ? Shmuel said to him that the halakha is as the mishna states: These belong to him. Rav Yehuda asked him: If a Jew came and provided a distinguishing mark to describe it, what is the halakha ? Shmuel said to him: The finder is obligated to return it. Rav Yehuda asked: These are two contradictory rulings. Shmuel said to him: By law, it belongs to him. When I said the finder is obligated to return it if he learns the identity of the owner, that was beyond the letter of the law. This is like that incident where Shmuel’s father found these donkeys in the desert and returned them to their owner after the passage of twelve months of the year, as he acted beyond the letter of the law.

    7The Gemara relates: Rava was moving along behind Rav Naḥman in the tanner’s market, and some say in the marketplace frequented by the Sages. Rava said to Rav Naḥman: If one found a purse here, what is the halakha ? Rav Naḥman said to him that the halakha is as the mishna states: These belong to him. Rava asked him: If a Jew came and provided a distinguishing mark to describe it, what is the halakha ? Rav Naḥman said to him that in this case as well, the halakha is as the mishna states: These belong to him. Rava asked: But isn’t the owner justifiably standing and screaming that the purse belongs to him? Rav Naḥman said to him: He becomes as one who screams to no avail about his house that collapsed or about his ship that sank in the sea.

    8The Gemara relates: There was a certain kite that took meat in the marketplace and cast it among the palm trees of the house of bar Maryon. The one who found the meat came before Abaye to ask how to proceed. Abaye said to him: Go take it for yourself. The Gemara asks: But isn’t the marketplace of kosher meat a place where there is a majority of Jews? Conclude from it that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon ben Elazar even in a place where there is a majority of Jews. The Gemara answers: A kite is different, as an item taken by a kite is similar to a lost item swept away in the tide of the sea. The Gemara raises another issue: But doesn’t Rav say: Meat that was obscured from sight and unsupervised for a period of time is forbidden, as its source is unknown? The Gemara answers: This is a case where the finder stands and sees the meat from the moment that it was taken by the kite until it was cast among the trees.

    9The Gemara relates: Rabbi Ḥanina found a slaughtered young goat between Tiberias and Tzippori and the Sages permitted it to him. Rabbi Ami said: The Sages permitted it to him in terms of the halakhot of finding lost items in accordance with the opinion of Rabbi Shimon ben Elazar, and they permitted it to him in terms of the halakhot of the slaughter of kosher animals, in accordance with the opinion of Rabbi Ḥananya, son of Rabbi Yosei HaGelili. As it is taught in a baraita : In a case where one’s young goats and roosters were lost, and the owner went and found them slaughtered, Rabbi Yehuda deems the meat forbidden, and Rabbi Ḥananya, son of Rabbi Yosei HaGelili, deems it permitted.

    10Rabbi Yehuda HaNasi says: The statement of Rabbi Yehuda appears to be correct in a case where he found the slaughtered animals in a garbage dump, as the concern is that they were thrown away because the slaughter was unfit. And the statement of Rabbi Ḥananya, son of Rabbi Yosei HaGelili, appears correct in a case where he found them in the house. The Gemara infers: From the fact that the Sages permitted the meat to him in terms of the halakhot of slaughter, apparently, this place is one where there is a majority of Jews. Conclude from it that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon ben Elazar even in a place where there is a majority of Jews. Rava said: It is a place where there is a majority of gentiles but the majority of slaughterers are Jews.

    11The Gemara relates: Rabbi Ami found slaughtered fledglings between Tiberias and Tzippori. He came before Rabbi Asi to ask how to proceed, and some say he came before Rabbi Yoḥanan, and some say he came to the study hall. And they said to him: Go take it for yourself. Rabbi Yitzḥak Nappaḥa found a skein of thread from which a net was woven. He came before Rabbi Yoḥanan to ask how to proceed, and some say he came to the study hall. And they said to him: Go take it for yourself, because he found it in a place frequented by the multitudes.

    12MISHNA: And for these found items, one is obligated to proclaim his find: If one found produce inside a vessel, or a vessel by itself; coins inside a pouch, or a pouch by itself; piles of produce; piles of coins,

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    ואיבעית אימא לעולם רבנןובשאינה טמון ולא תפשוט מינה דמודו ליה ברוב כנענים:

    מי קתני כו' אינו חייב להכריז קתנידכיון דרובא כנענים דלמא דכנענים הוא ושלו נמי לא הויא דלא אזלי רבנן בתר רובא בממונא:

    מותרת משום מציאהדאינו חייב להכריז:

    ואסורה בהנאהולקמיה פריך א"כ מה היתר יש במציאתה:

    בא ישראל ונתן סימןיצאת מספק יין כנענים ומותרת בשתיה למוצאה דכיון דרובא כנענים נתייאשו הבעלים:

    ושדו בנהר בירןומושלכין בנהר בירן:

    דמתקיליש בו מכשולים אבנים וסתימת גדר שעושין לדגים ולא מיאש סבר לא יוכל הנהר להוליכם חוץ למכשולים ורגילים היו לסוכרו ולנקותו ולכרותו שישטפו מימיו וסומך שימצאם כשיסכרו אותו וינקום:

    סכרו ליהשקורין נשנ"ש בלע"ז כמו עושי שכר אגמי נפש (ישעיהו יט):

    אימא מישראל נפיללפיכך חייב להכריז ולא אמרינן יניח כדאמרינן לעיל ברוב כנענים לרבנן:

    לא מיאששהכורה ימצאם:

    דבי דיסאשמוכרים שם חטים כתושין לדייסא ורבים מצויין שם:

    בתר תריסר ירחי שתאמצאם:

    דגלדאירצענים:

    דיועוף שקורין אוזלטו"ר והוא לשון דיה:

    ושדיה בצנייתא דבי בר מריוןהשליכתו בין דקלים של בר מריון:

    אסורשמא נתחלף בנבילה:

    ורואהומשנטלו עד שהשליכו:

    כשמצאו באשפהשדרך נבילה להשליכה באשפה:

    פרגיותגוזלות:

    אשכח קיבורי דאזלי ביה אזלויימצא פקעיות של טווי למכמורות ורשתות במקום שהציידין מצויין:

    אזלויציידים העושים מכמורות:

    מתני' מצא פירות בכליוסתם כלי יש בו סימן:

    כמות שהואריקן:

    כיסיש בו סימן לבעלים:

    צבורי פירותבגמ' מפרש סימנייהו או מנין או מקום:

    בבא מציעא 24 עמוד ב

    1ואיבעית אימא: לעולם רבנן, מי קתני ״הן שלו״? ״אינו חייב להכריז״ קתני. ויניח, וייתי ישראל ויהיב ביה סימנא ושקיל.

    2ת"ש דאמר רב אסי: מצא חבית יין בעיר שרובה כנענים מותרת משום מציאה ואסורה בהנאה. בא ישראל ונתן בה סימן מותרת בשתיה, למוצאה.

    3כמאן? כר"ש בן אלעזר. שמע מינה כי קאמר ר"ש בן אלעזר ברוב כנענים אבל ברוב ישראל לא. לעולם אימא לך ר"ש בן אלעזר אפי' ברוב ישראל נמי קאמר, ורב אסי סבר לה כוותיה בחדא, ופליג עליה בחדא.

    4וכי מאחר דאסירא בהנאה מותרת משום מציאה, למאי הלכתא? אמר רב אשי: לקנקנה.

    5ההוא גברא דאשכח ארבעה זוזי דציירי בסדינא ושדו בנהר בירן, אתא לקמיה דרב יהודה. א"ל זיל אכריז. והא זוטו של ים הוא! שאני נהר בירן, כיון דמתקיל לא מיאש. והא רובא כנענים נינהו, ש"מ אין הלכה כר"ש בן אלעזר אפי' ברוב כנענים שאני נהר בירן, דישראל סכרו ליה וישראל כרו ליה. כיון דישראל סכרו ליה אימור מישראל נפל, וכיון דישראל כרו ליה לא מיאש.

    6רב יהודה הוה שקיל ואזיל בתריה דמר שמואל בשוקא דבי דיסא, א"ל מצא כאן ארנקי, מהו? אמר ליה: הרי אלו שלו. בא ישראל ונתן בה סימן, מהו? א"ל חייב להחזיר. תרתי! אמר ליה: לפנים משורת הדין. כי הא דאבוה דשמואל אשכח הנך חמרי במדברא ואהדרינהו למרייהו לבתר תריסר ירחי שתא, לפנים משורת הדין.

    7רבא הוה שקיל ואזיל בתריה דר"נ בשוקא דגלדאי, ואמרי לה בשוקא דרבנן, א"ל מצא כאן ארנקי, מהו? א"ל הרי אלו שלו. בא ישראל ונתן בה סימן, מהו? אמר ליה: הרי אלו שלו. והלא עומד וצווח! נעשה כצווח על ביתו שנפל ועל ספינתו שטבעה בים.

    8ההוא דיו דשקיל בשרא בשוקא ושדיה בצנייתא דבי בר מריון. אתא לקמיה דאביי, א"ל זיל שקול לנפשך. והא רובא דישראל נינהו, שמעת מינה הלכה כרבי שמעון בן אלעזר אפי' ברוב ישראל! שאני דיו, דכזוטו של ים דמי. והא אמר רב: בשר שנתעלם מן העין אסור! בעומד ורואהו.

    9ר' חנינא מצא גדי שחוט בין טבריא לציפורי והתירוהו לו. אמר רבי אמי: התירוהו לו משום מציאה כר"ש בן אלעזר, משום שחיטה כרבי חנניא בנו של רבי יוסי הגלילי. דתניא: הרי שאבדו לו גדייו ותרנגוליו, והלך ומצאן שחוטין, ר' יהודה אוסר, ורבי חנניא בנו של רבי יוסי הגלילי מתיר.

    10אמר רבי: נראין דברי רבי יהודה כשמצאן באשפה, ודברי רבי חנניא בנו של רבי יוסי הגלילי כשמצאן בבית. מדהתירוהו לו משום שחיטה, רובא ישראל נינהו, שמעת מינה הלכה כר"ש בן אלעזר אפי' ברוב ישראל! אמר רבא: רוב כנענים ורוב טבחי ישראל.

    11רבי אמי אשכח פרגיות שחוטות בין טבריא לציפורי, אתא לקמיה דר' אסי, ואמרי לה לקמיה דר' יוחנן, ואמרי לה בי מדרשא. ואמרו ליה: זיל שקול לנפשך. רבי יצחק נפחא אשכח קיבורא דאזלי ביה אזלויי, אתא לקמיה דר' יוחנן, ואמרי לה בבי מדרשא, ואמרו ליה: זיל שקול לנפשך.

    Mishna

    12ואלו חייב להכריז: מצא פירות בכלי, או כלי כמות שהוא. מעות בכיס, או כיס כמות שהוא. צבורי פירות, צבורי מעות,׃

    Tosafot

    סבר כוותיה בחדאולא בעי למימר דסבר כרבנן דא"כ תפשוט דמודו רבנן ברוב כנענים ומכל מקום יש לפשוט דהלכה כמותו ברוב כנענים:

    לבתר תריסר ירחי שתא כו'פי' הן עצמן החזיר אע"ג דלא היה צריך ליתן רק דמיהם כדתנן בפרקין (דף כח:) כל דבר שעושה ואוכל מטפל בו י"ב חדש מכאן ואילך שם דמיהן ומניחן אבל רש"י פירש שמצאן אחר י"ב חדש שנאבדו קשה דמנלן. שיהא בשביל כך למוצא דהאובד אינו מתיאש שסבור שהמוצא יסבור שמקרוב נאבדו ויכריז:

    לפנים משורת הדיןמאשר יעשון נפקא לן לקמן בפרקין (בבא מציעא דף ל:) תימה דלא מייתי קרא הכא כדמייתי לקמן בעובדא דר' ישמעאל ובהגוזל קמא (ב"ק דף ק. ושם ד"ה לפנים) בעובדא דרבי חייא במראה דינר לשולחני ונמצא רע ולקמן בסוף פרק האומנין (בבא מציעא דף פג.) מייתי קרא אחרינא למען תלך בדרך טובים שהוא מדברי קבלה ושביק קרא דאשר יעשון שהוא מדברי תורה וי"ל דלא מייתי קרא דאשר יעשון אלא במקום שאחרים חייבין והוא פטור כמו במראה דינר דאחרים דבעו למילף חייבים ור' חייא דלא בעי למילף פטור ולפנים משורת הדין שילם כמו אחרים וכן בעובדא דרבי ישמעאל דזקן ואינו לפי כבודו הוה ועשה לפנים משורת הדין כמו אחרים והכא בשמעתין דהדרינהו בתר תריסר ירחי שתא כ"ע פטורים לכך לא מייתי קרא הכא ומ"מ משום לפנים משורת הדין בעי ליה לאהדורי כיון שאינו מתחסר ממונא אבל בסוף האומנין (שם) בהנהו שקולאי ששברו לו החבית ועשו לו הפסד גדול משום לפנים משורת הדין אין לו להפסיד לכך מייתי קרא למען תלך בדרך טובים:

    אתא לקמיה דרב גרסי' כדמשמע בירושלמי פרק אין מעמידין ואפילו לספרים דגרסי אביי פריך שפיר מבשר שנתעלם מן העין דאף ע"ג דלא קיימא לן כרב כדפרישית לעיל (בבא מציעא דף כג: ד"ה מחרוזות) מדפריך בפרק גיד הנשה (חולין דף צה: ושם) ורב היכי אכיל בשרא מ"מ פריך שפיר דכיון דחזי המוצא שהעוף השליכם שם אפילו מאן דפליג ארב מודה הכא דאסור דאימור נטלה מעיר שרובה כנענים ומשני בעומד ורואהו שנטלה מעיר שרובה טבחי ישראל ולרב מיירי בעומד ורואה שנטלה לפני טבחי ישראל:

    הרי שאבדו כו'ה"ה נגנבו ואע"ג דעבר על לא תגנוב לא עבר על לאו דנבילה ובתוספתא (פ"ב דחולין) תניא בהדיא הרי שאבדו או נגנבו והכא נקט אבדו אורחא דמילתא:

    שמצאן באשפהבפ"ק דחולין (ד' יב:) מפרש נראין דברי רבי יהודה לרבי חנניא כשמצאן באשפה שבשוק שאף רבי חנניא לא פליג עליה אלא באשפה שבבית ובעובדא דהכא שמצאן בדרך בלא אשפה הוי כאשפה שבבית:

    אתא לקמיה דרבי אסי גרסי' אע"ג דבכל דוכתי חשיב רבי אמי ברישא כדאמר (גיטין דף נט:) רבי אמי ורבי אסי כהני חשיבי דארעא דישראל אף על גב שגדול ממנו אין תימה שבא לפניו לישאל לפי שחבירו היה אבל אי גרסינן רבי אבא קשה דרבי אבא היה תלמידו של רבי אמי כדמוכח גבי נסכא דרבי אבא (שבועות דף מז.) ואיך היה בא לפניו (לעולם):

    License: CC0

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rabbeinu Chananel

    מעשה דמר זוטרא חסידא פשוטה היא וכן הא דא"ר אסי מצא חבית של יין בעיר שרובה כנענים קנקנה מותר [משום] מציאה ויינה אסור אפי' בהנאה בא ישראל ונתן סימניה מותרת אפי' בשתיה למוצאה. ש"מ דברוב כנענים הרי הן שלו. ההוא דאשכח ד' זוזי דציירי בסדינא בנהר בירין כו' ואסיקנא כיון דישראל כרו ליה וישראל סכרו ליה אימור מישראל נפול ולא מיאש.

    רב יהודה הוה אזיל בתריה דמר שמואל בשוקא דבי דיסא אמר ליה מצא כאן ארנקי מהו אמר ליה הרי הן שלו. בא ישראל ונתן סימניה מהי אמר לו אם רוצה לעשות לפנים משורת הדין מחזיר כדאבוה דשמואל אשכח חמרא במדברא ואהדרינהו בתר י"ב ירחי שתא והא דרבה דאמר ליה רב נחמן מצא ארנקי בשוקא דרבנן הרי הן שלו ואפי' הלה עומד וצווח נעשה כצווח על ביתו שנפל ועל ספינתו שטבעה בים כלומר כשם מי שטבעה ספינתו המציל ממנה הרי הן שלו ואע"פ שבעלה עומד וצווח כדאמרינן המציל מזוטו של ים התורה התירתו לו כן גם זה מותר למוצאו ש"מ אפי' ברוב ישראל. עוף הנקרא דיו שקיל בישרא ושדא בצינייתא דבי בר מריון. אסיקנא אם הוא עומד וראה את המקום שחוטף זה הבשר ממנה והוא מישראל מותר לו דכזוטו של ים [דמי] ואם לאו אסור באכילה כרב דאמר בשר כיון שנתעלם מן העין אסור באכילה. והא דרב חנינא דאשכח גדי שחוט בין טבריא לצפורי והתירוהו לו משום מציאה כר"ש בן אלעזר ומשום שחיטה כר' יוסי בר חנינא וכו' ופשוטה היא. פי' פרגיות צפרים טהורים.

    רב אמי אשכח פרגיות בין טבריא לצפורי וא"ל ר' יוחנן שקול לנפשךוכן רב יצחק אשכח (פגעיות) [פקעיות] של מטוה דאמר ר' יצחק אשכח קיבורי דאיזלו בי אזלויי וא"ל ר' יוחנן זיל שקול לנפשך:

    Babylonian Talmud · folio map

    Bava Metzia 24b

    Bava Metzia 24b. The full printed text of this folio side — 12 numbered segments, about 458 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    ואיבעית אימא לעולם רבנן ובשאינה טמון ולא תפשוט מינה דמודו ליה ברוב כנענים:

    מי קתני כו' אינו חייב להכריז קתני דכיון דרובא כנענים דלמא דכנענים הוא ושלו נמי לא הויא דלא אזלי רבנן בתר רובא בממונא:

    מותרת משום מציאה דאינו חייב להכריז:

    ואסורה בהנאה ולקמיה פריך א"כ מה היתר יש במציאתה:

    בא ישראל ונתן סימן יצאת מספק יין כנענים ומותרת בשתיה למוצאה דכיון דרובא כנענים נתייאשו הבעלים:

    ושדו בנהר בירן ומושלכין בנהר בירן:

    דמתקיל יש בו מכשולים אבנים וסתימת גדר שעושין לדגים ולא מיאש סבר לא יוכל הנהר להוליכם חוץ למכשולים ורגילים היו לסוכרו ולנקותו ולכרותו שישטפו מימיו וסומך שימצאם כשיסכרו אותו וינקום:

    סכרו ליה שקורין נשנ"ש בלע"ז כמו עושי שכר אגמי נפש (ישעיהו יט):

    17 more comments on this page.

    Rashi on Bava Metzia 24b · Sefaria

    Tosafot

    סבר כוותיה בחדא ולא בעי למימר דסבר כרבנן דא"כ תפשוט דמודו רבנן ברוב כנענים ומכל מקום יש לפשוט דהלכה כמותו ברוב כנענים:

    לבתר תריסר ירחי שתא כו' פי' הן עצמן החזיר אע"ג דלא היה צריך ליתן רק דמיהם כדתנן בפרקין (דף כח:) כל דבר שעושה ואוכל מטפל בו י"ב חדש מכאן ואילך שם דמיהן ומניחן אבל רש"י פירש שמצאן אחר י"ב חדש שנאבדו קשה דמנלן. שיהא בשביל כך למוצא דהאובד אינו מתיאש שסבור שהמוצא יסבור שמקרוב נאבדו ויכריז:

    לפנים משורת הדין מאשר יעשון נפקא לן לקמן בפרקין (בבא מציעא דף ל:) תימה דלא מייתי קרא הכא כדמייתי לקמן בעובדא דר' ישמעאל ובהגוזל קמא (ב"ק דף ק. ושם ד"ה לפנים) בעובדא דרבי חייא במראה דינר לשולחני ונמצא רע ולקמן בסוף פרק האומנין (בבא מציעא דף פג.) מייתי קרא אחרינא למען תלך בדרך טובים שהוא מדברי קבלה ושביק קרא דאשר יעשון שהוא מדברי תורה וי"ל דלא מייתי קרא דאשר יעשון אלא במקום שאחרים חייבין והוא פטור כמו במראה דינר דאחרים דבעו למילף חייבים ור' חייא דלא בעי למילף פטור ולפנים משורת הדין שילם כמו אחרים וכן בעובדא דרבי ישמעאל דזקן ואינו לפי כבודו הוה ועשה לפנים משורת הדין כמו אחרים והכא בשמעתין דהדרינהו בתר תריסר ירחי שתא כ"ע פטורים לכך לא מייתי קרא הכא ומ"מ משום לפנים משורת הדין בעי ליה לאהדורי כיון שאינו מתחסר ממונא אבל בסוף האומנין (שם) בהנהו שקולאי ששברו לו החבית ועשו לו הפסד גדול משום לפנים משורת הדין אין לו להפסיד לכך מייתי קרא למען תלך בדרך טובים:

    אתא לקמיה דרב גרסי' כדמשמע בירושלמי פרק אין מעמידין ואפילו לספרים דגרסי אביי פריך שפיר מבשר שנתעלם מן העין דאף ע"ג דלא קיימא לן כרב כדפרישית לעיל (בבא מציעא דף כג: ד"ה מחרוזות) מדפריך בפרק גיד הנשה (חולין דף צה: ושם) ורב היכי אכיל בשרא מ"מ פריך שפיר דכיון דחזי המוצא שהעוף השליכם שם אפילו מאן דפליג ארב מודה הכא דאסור דאימור נטלה מעיר שרובה כנענים ומשני בעומד ורואהו שנטלה מעיר שרובה טבחי ישראל ולרב מיירי בעומד ורואה שנטלה לפני טבחי ישראל:

    הרי שאבדו כו' ה"ה נגנבו ואע"ג דעבר על לא תגנוב לא עבר על לאו דנבילה ובתוספתא (פ"ב דחולין) תניא בהדיא הרי שאבדו או נגנבו והכא נקט אבדו אורחא דמילתא:

    שמצאן באשפה בפ"ק דחולין (ד' יב:) מפרש נראין דברי רבי יהודה לרבי חנניא כשמצאן באשפה שבשוק שאף רבי חנניא לא פליג עליה אלא באשפה שבבית ובעובדא דהכא שמצאן בדרך בלא אשפה הוי כאשפה שבבית:

    אתא לקמיה דרבי אסי גרסי' אע"ג דבכל דוכתי חשיב רבי אמי ברישא כדאמר (גיטין דף נט:) רבי אמי ורבי אסי כהני חשיבי דארעא דישראל אף על גב שגדול ממנו אין תימה שבא לפניו לישאל לפי שחבירו היה אבל אי גרסינן רבי אבא קשה דרבי אבא היה תלמידו של רבי אמי כדמוכח גבי נסכא דרבי אבא (שבועות דף מז.) ואיך היה בא לפניו (לעולם):

    Tosafot on Bava Metzia 24b · Sefaria · CC0

    Rabbeinu Chananel

    מעשה דמר זוטרא חסידא פשוטה היא וכן הא דא"ר אסי מצא חבית של יין בעיר שרובה כנענים קנקנה מותר [משום] מציאה ויינה אסור אפי' בהנאה בא ישראל ונתן סימניה מותרת אפי' בשתיה למוצאה. ש"מ דברוב כנענים הרי הן שלו. ההוא דאשכח ד' זוזי דציירי בסדינא בנהר בירין כו' ואסיקנא כיון דישראל כרו ליה וישראל סכרו ליה אימור מישראל נפול ולא מיאש.

    רב יהודה הוה אזיל בתריה דמר שמואל בשוקא דבי דיסא אמר ליה מצא כאן ארנקי מהו אמר ליה הרי הן שלו. בא ישראל ונתן סימניה מהי אמר לו אם רוצה לעשות לפנים משורת הדין מחזיר כדאבוה דשמואל אשכח חמרא במדברא ואהדרינהו בתר י"ב ירחי שתא והא דרבה דאמר ליה רב נחמן מצא ארנקי בשוקא דרבנן הרי הן שלו ואפי' הלה עומד וצווח נעשה כצווח על ביתו שנפל ועל ספינתו שטבעה בים כלומר כשם מי שטבעה ספינתו המציל ממנה הרי הן שלו ואע"פ שבעלה עומד וצווח כדאמרינן המציל מזוטו של ים התורה התירתו לו כן גם זה מותר למוצאו ש"מ אפי' ברוב ישראל. עוף הנקרא דיו שקיל בישרא ושדא בצינייתא דבי בר מריון. אסיקנא אם הוא עומד וראה את המקום שחוטף זה הבשר ממנה והוא מישראל מותר לו דכזוטו של ים [דמי] ואם לאו אסור באכילה כרב דאמר בשר כיון שנתעלם מן העין אסור באכילה. והא דרב חנינא דאשכח גדי שחוט בין טבריא לצפורי והתירוהו לו משום מציאה כר"ש בן אלעזר ומשום שחיטה כר' יוסי בר חנינא וכו' ופשוטה היא. פי' פרגיות צפרים טהורים.

    רב אמי אשכח פרגיות בין טבריא לצפורי וא"ל ר' יוחנן שקול לנפשך וכן רב יצחק אשכח (פגעיות) [פקעיות] של מטוה דאמר ר' יצחק אשכח קיבורי דאיזלו בי אזלויי וא"ל ר' יוחנן זיל שקול לנפשך:

    Rabbeinu Chananel on Bava Metzia 24b · Sefaria

    Rashba

    ובא ישראל ונתן סימן מותרת בשתיה למוצאה יש מי שפירש, דוקא בדאית בה חותם בתוך חותם. ואין דבריו נכונים כלל, דמפקיד או משלח ביד נכרי או ישראל חשוד, הוא דבעינן חותם [בתוך חותם] דמרתתי, וכשמחליפין או נוגעין חוזרין וחותמין. אבל במציאה, אם איתא דאשכחא ונגע ביין, למה טרח וסתם, והרי זו כבולשת שנכנסה לעיר בשעת שלום דחביות פתוחות אסורות סתומות מותרות (ע"ז ע, ב), כך נראה לי.

    ומאחר דאסירא בהנאה מאי מותרת משום מציאה ופריק רב אשי לקנקנה. קשה לי, ולימא מאי מותרת משום מציאה, לכשיבוא ישראל ויתן סימניה. וליתא, דכשהיא אסורה בהנאה, דהיינו קודם שנתן ישראל סימניה קאמר שהיא מותרת משום מציאה, דלבתר הכי קתני בא ישראל ונתן סימניה מותרת בשתיה.

    מצא כאן ארנקי מהו, הרי הוא שלו בא ישראל ונתן סימניה מהו, חייב להחזיר, אמר ליה תרתי. קשיא לי, כיון דתרתי דסתרן אהדדי נינהו, כי אמר ליה הרי הוא שלו, מאי קא מהדר ובעא מיניה בא ישראל ונתן סימניה מהו, לפשוט לגרמיה דאינו חייב להחזיר. ואי לא גרסינן בא ישראל ונתן סימניה מהו ניחא, דדילמא כולה מדברי מר שמואל הראשונים הוא, דרב יהודה בעא מיניה מצא כאן ארנקי מהו, ומר שמואל אהדר ליה תרתי, הרי הוא שלו ואם בא ישראל ונתן סימניה חייב להחזיר, ולא גרסינן מהו, אלא שבכל הספרים מצאתי מהו, וצריך לי עיון.

    והאמר רב בשר כיון שנתעלם מן העין אסור ואף על גב דרובא דההוא אתרא ישראל נינהו, כיון דדיו אפשר דממרחק אייתי, אזלינן בתר רובא דעלמא, ולא דמיא לההיא דאמרינן (חולין צה, ב), שקול לנפשך, רוב אוכלי בשר דהאידנא ישראל נינהו, דמעלי יומא דכפורי רוב אוכלי בשר דכולי עלמא ישראל נינהו. ומיהו מדאקשינן הכא מדרב, שמעינן מינה לכאורה דהלכתא כותיה, וממנה הביא ראיה הרי"ף ז"ל דהלכתא כרב. ורבנו תם הוצרך למחוק ולתקן, וגריס אתא לקמיה דרב. וה"ר שמואל בר' חיים הצרפתי ז"ל כתב, דשפיר גרסינן אביי, ואף על גב דלית הלכתא כרב, הני מילי בבשר כשר שנתעלם מן העין, דלא חיישינן לדילמא אתא עורב והחליף, אבל כאן שהביא דיו ולא ידעינן מהיכא, לכולי עלמא אסיר, דאזלינן בתר רובא דעלמא, ומשום דרב אמר בהדיא אפילו כשנתעלם אסור, דחיישינן לחלופי ברובא דעלמא, תלי לה להא בדרב, ולא דהויא דרב ממש, אלא דאיכא למיחש לכולי עלמא בהא, במאי דחייש רב בבשר כשר שנתעלם מן העין, ויפה כיון. ולי נראה דהכא בדרך בשלמא למר אלא למר מאי איכא למימר איתמר, וכאלו אמר בשלמא למאן דאית ליה בשר שנתעלם מן העין מותר, אלא לרב דאמר אסור מאי, ויש כיוצא בזה בגמרא הרבה, ששואל בהדיא על סברת מי שאין הלכה כמותו, ואחת מהן בריש פרק האשה שנתאלמנה (כתובות טז, א), וליזיל בתר רובא, ואף על גב דקיימא לן דאין הולכין בממון אחר הרוב. וגדי שחוט ופרגיות יוכיחו שאין הלכה כרב, דאי כרב, ניחוש לדיו דמעלמא דרובא נכרים מייתי אמר רבא רוב נכרים ורוב טבחי ישראל. ולענין פסק הלכה, כתב הרי"ף ז"ל, דהלכה כרבי שמעון בן אלעזר ברוב נכרים אבל לא ברוב ישראל, והכי משמע בכולה סוגיין. פירוש לדברי הרב ז"ל, דהא ר' אסי הכין אית לי בחבית שנמצאת בעיר שרובה נכרים, ורב ואביי ורבא הכין [אמרי]. אבל הראב"ד ז"ל כתב, דממעשה דפרגיות דר' אמי איכא למשמע דהלכה כר' שמעון אפילו ברוב ישראל, מדהתירו לו משום שחיטה, שמע מינה ברוב ישראל, וליכא למימר ברוב נכרים ורוב טבחי ישראל, שאין טבחים לעופות, שכל איש שוחט לעצמו ואוכל. ואינו מחוור בעיני, דאם כן הוה להו למידק מינה הכי בגמרא ולימא הלכה כר' שמעון בן אלעזר אפילו ברוב ישראל, כדדייקי בעובדא דגדי שחוט, אלא נראה לי דהתם נמי איכא למימר ברוב נכרים ורוב ציידי ישראל, דדרכן של ציידים לשחוט כדי שלא יברחו ממנו, ומשום הכי לא דקו עלה למימר הלכה כר' שמעון בן אלעזר אפילו ברוב ישראל, דמדייקי הכי בגדי שחוט, ודחינן ברוב טבחי ישראל, מידע ידע דבהא נמי אפשר לאוקומה בהכין. ואפשר נמי דלא שרו לר' אמי אלא משום מציאה, אבל לא משום שחיטה, ובעובדא דגדי הוא דדייקינן הכין, משום דאמר בה בהדיא התירו לו משום שחיטה כר' חנינא. והראשון נראה לי יותר, דמדאמרינן ליה זיל שקול לנפשך, אפילו באכילה משמע.

    Rashba on Bava Metzia 24b · Sefaria

    Meiri

    עיר שרובה גוים ומצא ברשות הרבים ובה חבית של יין אסור היין בהנאה מטעם יין נסך וקנקנה מותר מצד מציאה ואם בא ישראל ונתן סימניה מותרת בשתיה וזכה בה מוצאו מ"מ והיתר שתיה זו יש שפירשו בחותם בתוך חותם אלא ולא היה ניכר מתחלה להיותו של ישראל ויש מפרשים הואיל ואינה מופקדת ביד גוי שרי ליה בחותם אחד ועיקר דבר זה יתבאר במקומו במסכת ע"ז בע"ה:

    כבר בארנו למעלה שאבדה ישנה סתמא שנתיאשו הבעלים וזכה המוצא יראה מכאן שכל שנודע שבשעת מציאה הגיעו שנים עשר חדש מזמן אבדתה זכה ומ"מ מתורת גמילות חסד חייב להחזיר והוא שאמר על אחד מן החכמים אשכח חמריה במדברא ואהדרינהו ויש מפרשים שתוך שנים עשר חדש מצאם אלא שלא מצא בעליה עד שנים עשר חדש ושמא תאמר ואיזה חסד יש בזו והלא כך הדין שכל שעושה ואוכל מיטפל בו כל שנים עשר חדש ואעפ"כ חייב להחזיר שהרי קודם יאוש בא לידו מ"מ יכול היה למכרו לאחר שנים עשר חדש ויש מפרשים שבמקום הפקר מצאו וסתמו שנתיאשו וראשון עיקר:

    כל שאמרנו בזוטו של ים ובדומה לו שהוא שלו כבר ביארנו שהטעם הוא מפני שאינו מקום הצלה הא כל שהוא מקום הצלה אינו כן מעשה היה באחד שמצא מעות צרורים בנהר בירן והצריכוהו להכריז ואע"פ שקרקע נהר אדם מתיאש ממנו כזוטו של ים אותו נהר היה צריך תקון תמיד מסקול האבנים והשואות חפירתו ואע"פ שעיר שרבה גוים היתה הואיל ואותו נהר היה תקונו על ידי ישראל הרי הוא כעיר שרבה ישראל שאחר אותו מקום בעצמו אנו דנין ולא על העיר כמו שכתבנו למעלה:

    עוף שחטף בשר והשליכו בחצר או בשדה או באיזה מקום בדרך שהבעלים מתיאשים בכך כל שאין עוף זה מן הבייתים הרי הוא לענין אבדה כזוטו של ים ואף בעיר שרבה ישראל זכה המוצא בהנאתה סבורים הם בשעת נטילה שיהא העוף מוליכו ברחוק מקום ומתיאש ולענין אכילה מיהא אסור מדין בשר שנתעלם אא"כ נודע למוצא חותמה או שראה אותה משעת נטילה עד שהניחה בחצר או שכל סביבות המחוז ישראלים ויש אוסרים אף בשסביבות המחוז ישראל מפני שהם פוסקין כרב שבשר שנתעלם מן העין אסור ומביאין ראיה על שהקשו ממנה בכאן ואלמלא שהלכה היא היאך היה מקשה ממנה ואין זו ראיה שכמה פעמים הורגלו בתלמוד להקשות ממה שאין הלכה כן כמו שאמרו בשני של כתובות וניזיל בתר רובא אע"פ שהלכה אין הולכין בממון אחר הרוב וכן בהרבה מקומות ועוד שמא לא הקשוה אלא לאביי שהיה מקובל מרבה והיה אומר עליו כל מילי דמר עביד כרב ומ"מ אין הלכה כרב ומעשה של גדי שחוט ופרגיות יוכיחו אלא שהם מפרשים בהם ששחיטת סימנין סימן וכבר כתבנוה במסכת חולין:

    מצא גדי שחוט או עוף שחוט בדרך אם ברוב ישראל אסור משום מציאה ומותר משום שחיטה ואם ברוב גוים אסור משום שחיטה ומותר משום מציאה בהנאה רוב גוים ורוב טבחים ישראלים מותר בין משום מציאה בין משום שחיטה ואם משום נתעלם מן העין ולדעת האוסר פרשו בו ששחיטת הסימנין סימן ולמדת מכאן שסימן השחיטה אינו סימן למקום שרובו גוים שמא תאמר מה ענין רוב טבחי ישראל אצל עופות סתם מוכרי עופות לטבחים מוכרים אותם:

    מי שאבדו לו גדייו ותרנגוליו ומצאן שחוטין התבאר במסכת חולין שאם מצאן בבית מותרים ובאשפה שבשוק אסורין ומטמאין משום נבלה ובשוק שלא באשפה הדבר תלוי ברוב ישראל או רוב גוים על הדרך שכתבנו בגדי שחוט ומגדולי המחברים אסרוה וכן באשפה שבבית יש אוסרין ויש מתירין כמו שכתבבו שם:

    המשנה השניה והכונה בה להשלים עניני החלק הראשון ולבאר אלו הן מציאות שהוא חייב להכריז ואמר על זה ואלו חייב להכריז מצא פירות בכלי או כלי כמות שהוא מעות בכיס או כיס כמות שהוא צבורי פירות וצבורי מעות שלשה מטבעות זו על גב זו כרכות ברשות היחיד וככרות של בעל הבית גיזי צמר הנלקחות מבית האומן כדי יין וכדי שמן חייב להכריז אמר הר"ם כלי כמות שהוא וכיס מעות כמות שהוא הוא שמצא אותם לבדם מבלי שום דבר בהם לפי שיוכלו הבעלים לתת בהם סימן ושלשה מטבעות זה על גב זה או יותר מהם מורה שהונחו שם ביד ואפשר לבעליו שיתן בהם סימן ויאמר שהיו מונחים זה על זה:

    אמר המאירי אלו שחייב להכריז מצא פירות בכלי פי' ותבע אחד את הפירות ואת הכלי ונתן סימן בכלי או כלי כמות שהוא בלא פירות שכל שיש בו סימן אינו מתיאש וכן מעות בכיס או כיס כמות שהוא ציבורי מעות וציבורי פירות שמאחר שהם דרך ציבור ודאי דרך הנחה היו שם ונשכחו ויש בהם סימן מקום ומ"מ דוקא במקום שאין עשוי להתגלגל כגון שדה זרועה וכיוצא בה או שיש לו בה סימן מנין:

    5 more comments on this page.

    Meiri on Bava Metzia 24b · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בפרש"י בד"ה אימא מישראל נפל כו' ולא אמרינן יניח כדאמרינן לעיל ברוב כותים לרבנן עכ"ל לכאורה הוא מגומגם דהא לפום הסברא דהשתא דהלכה כרשב"א ברוב כותים קיימינן והל"ל מישראל נפל ולא אמרינן דהרי הוא שלו לתלות דמרוב כותים נפל כיון דישראל סכרו ליה ואפשר לומר משום דלא הוזכר בשמעתין רוב כותים לרשב"א לתלות בהו דמינייהו נפל אלא לרבנן קאמרינן הכי לעיל יניח ואין צריך להכריז ומיניה דה"ה לרשב"א דאזיל בתר רוב כותים לענין יאוש דאזלינן נמי בתר רוב כותים לנפילה ודו"ק:

    תוס' בד"ה אתא לקמיה דרב גרס כו' דאסור דאימא נטלה מעיר שרובה כותים כו' עכ"ל והא דקאמר והא רובא דישראל נינהו כו' היינו לענין ממונא לחומרא ניזיל בתר רוב אותה העיר דהוה רובא ישראל וחייב להכריז אי לאו דכזוטו של ים דמי אבל לענין איסורא אדרבה ניזיל להחמיר דאימא שנטל מעיר אחרת דרובא כותים ולפי סברת המקשה דאיכא לספוקי בנטל מעיר אחרת ע"כ ל"ג בהאי עובדא בשוקא אלא דשקיל בשרא ושדייה בצנייתא כו' וכן הוא ברא"ש ובנ"י וק"ל:

    Chidushei Halachot on Bava Metzia 24b · Sefaria

    Maharam

    ד"ה לבתר תריסר ירחי שתא פי' הן עצמן החזיר וכו' ר"ל שנטפל בהן י"ב חדש בביתו ואעפ"כ החזיר את עצמן אע"ג דמן הדין לא היה צריך להחזיר רק דמיהם וכו' ועיין באשר"י:

    ד"ה אתא לקמיה וכו' נטלה מעיר שרובה כותים ומשני בעומד וכו' כצ"ל:

    ד"ה אתא לקמיה דרבי אסי וכו' עד ואיך היה בא לפניו לעולם נראה לי שצריך להיות לישאל:

    Maharam on Bava Metzia 24b · Sefaria

    Shita Mekubetzet

    מי קתני והן שלו אינו חייב להכריז וכו' פירוש דכיון דרובה גוים נינהו לא מחייב בהשבת אבידה דאזיל בתר רובא כשאר איסורין ומיהו שלו נמי לא הויא דכיון דאפשר שיבא ישראל ויתן סימניה יניח ולא מטעמא דאין הולכין בממון אחר הרוב דלא אמרינן הכי אלא היכא דאתחזק ממונא בידא דחד מינייהו דלא מפקינן ליה מחזקת מאריה משום רוב כההוא דהמוכר שור לחברו ונמצא נגחן דפליגי בה רב ושמואל. וכההיא דאמרינן לימא רוב נשים בתולות נשאות לענין כתובה. אבל היכא דליכא חזקת ממון אזלינן בתר רובא. כדאמרינן בפרק לא יחפור גבי ניפול הנמצא. אלא הכא מדרבנן בעלמא הוא דתקון דלא ניזיל בהא מילתא בתר רובא כיון דאפשר שיבא ישראל ויתן סימניה. הר"ן.

    מי קתני הרי הן שלו פירוש ואף על גב דאיכא למימר אגב חייב להכריז דרישא נקט אינו חייב בסיפא. ועוד דאי הולכין בממון אחר הרוב ליהוי שלו ואי אין הולכין אמאי אינו חייב להכריז מכל מקום יש לדקדק ולא תפשוט לא הא ולא הא. שיטה. ויניח פירוש דאינה שלו לגמרי דבעלים לא מייאשו אפילו ברוב גוים ואף אם אינו מכריז מכל מקום כיון שיודעים סימני אבידתן יודעים לחקור ולדרוש על המוצא אם הוא ישראל ואף על גב דלא התירוה לו להשתמש בה בעוד שלא בא ישראל אף על פי שיש רוב גוים דאין הולכין בממון אחר הרוב וכדפירשתי מכל מקום לא הטילו עליו להכריז כיון שהוא זוכה בה אם מגוי נפלה ומאי חזית דדמא דידיה סומק טפי וכל שכן שיש רוב. וווד דאפשר לפרש דמאי אינו חייב להכריז אינו רשאי כי שמא אם יכריז יפסידנה מבעליו בהכרזתו לגמרי שיבא הגוי בעקיפין ויטלנה בשום סימן או בחזקה בלא סימן ואף אם יתנו הבעלים סימן יותר ברור או שיבא הגוי קודם הבעלים ישראל כיון דאיכא רוב גוים וכשיבאו הבעלים לא יועיל להם סימנים דכבר היא ביד גוי אבל ברוב ישראל אין לחוש כל כך לכל זה הילכך חייב להכריז. שיטה.

    ואיבעית אימא לעולם רבנן וכו' קשיא לי. הא כי מוקמינן לה כרבי שמעון וכשמצאו טמון כי קתני ברוב גוים אינו חייב להכריז לאו משום דמייאש הוא דהא טמון הוא וליכא ייאוש אלא משום דתלי לה דגוי הוא ואם כן אם בא ישראל ונתן סימניה חייב להחזיר דהא ליכא ייאוש ואם כן לעיל נמי הוה ליה למימר מי קתני והן שלו אינו חייב להכריז קתני ויניח. נראה לי דלעיל כיון דתלינן לה ברוב גוים ואזיל רבי שמעון בתר רובא הרי היא שלו לגמרי אלא שאם בא ישראל ונתן סימניהם חייב להחזיר אבל השתא שאינה שלו כלל דרבנן לא אזלי בהא מילתא בתר רובא דכי היכי דאמרי דלא מתייאש משום רובא גוים הכי נמי לא אזלי בתר רובא למיתלי שנאבדה מגוי ואם כן חייב להניחה אצלו אלא שכיון שיש רוב גוים לא נחייבהו לטרוח בהשבתה ולהכריז. ואפשר דמאי דסבירי להו לרבנן בהא מילתא דלא אזלינן בתר רובא לתלותה בגוי הוי מדרבנן דמדאורייתא אזלינן בתר רובא. כמו שכתוב בחידושין. הריצב"ש.

    מצא בה חבית של יין וכו' אין להקשות נימא הוא הדין ברוב ישראל אלא נקט רוב גוים לאשמועינן דאסורה בהנאה. דיש לומר אם כן לימא איפכא אסורה בהנאה ומותרת משום מציאה דלימא החידוש תמילה וסיפא אגב רישא. גליון.

    כמאן כרבי שמעון בן אלעזר ושמעת מינה וכו' ואם תאמר ומנא ליה דרבי שמעון בן אלעזר היא דילמא רבנן היא ולא פליגי עליה ברוב גוים. ויש לומר היינו דקא מתרץ בתר הכי רב אסי סבר לה כוותיה בחדא ופליג עליה בחדא ואיהו סבר כוותייהו דאי לא תימא הכי רב אסי דאמר כמאן. הריצב"ש.

    אמר רב אשי לקנקנה קשיא לי ולימא מאי מותרת משום מציאה לכשיבא ישראל ויתן סימניה. וליתא דכשהיא אסורה בהנאה דהיינו קודם שנתן ישראל סימניה קאמר שהיא מותרת משום מציאה דלבתר הכי קתני בא ישראל ונתן סימניה מותרת בשתיה. הרשב"א.

    והא זוטו של ים הוא פירוש והא כזוטו של ים הוא שכבר נתייאש מהן כי מי יעלה בדעתו שתעלה מציאה מקרקע הנהר. הראב"ד. שאני נהר בירן דמיתקיל וצריך לסלקו ולחפרה ומי שנפל ממנו אינו מתייאש אמרן כשיחפרו אותו אז ימצא ויש לי בו סימן הראב"ד.

    שאני נהר בירן דישראל סכרי לה וישראל כרו לה פירוש וכיון דכן לא מייאש מיניה בעל אבידה כיון דאית ליה סימנא דהא ידע דישראל משכחי ליה ויהבי ליה בסימניו. ויש גורסים והיא גירסת רש"י כיון דישראל סכרו לה וישראל כרו לה אימר מישראל נפיל ולא מייאש. פירוש דאף על גב דאמרינן אימר מישראל נפל ולא אמרינן שיהא של מוצאו ומיהו אינו חייב להכריז דאפשר דהוה ליה של גוי ואם כן יניחוה במקומה וכדאמרינן לעיל מי קתני והן שלו אינו חייב להכריז קתני ויניח. וכן פירש רש"י דוק בפירושיו ותשכח. והגירסא הראשונה יותר נכונה. כתבו בתוספות מהא שמעינן שאותם ספרים שגונבים גנבים מיהודים ומוכרים לישראל אחר שיש לי להחזירם לבעלים בדמים שנתו דלא מתייאשי מינייהו כיון דידעי שסופן לבא ליד ישראל שכל דבר שסופו לבא ליד ישראל לא מייאשי ומכל מקום נותן הוא דמים מפני תקנת השוק שלא ימנעו מליקח מן הגנבים וישתקעו ברשותם. הריטב"א.

    13 more comments on this page.

    Shita Mekubetzet on Bava Metzia 24b · Sefaria

    Penei Yehoshua

    בפרש"י בד״ה אימא מישראל נפיל כו׳ ולא אמרינן יניח והקשה מהרש״א כיון דהשתא כרשב״א קיי״ל הל״ל ולא אמרינן הרי הוא שלו ע״ש. ולא ידעתי מנין לו דהא לא אשכחן לרשב״א דפליג בהא מלתא אלא משום דקושטא דמלתא לא נ״מ אליבא דרשב״א דאף אי ס״ל בלא ידעינ' ממי נפל דיניח אפ״ה שייך שפיר לומר הרי הוא שלו דסוף סוף אף אי מישראל נפיל מייאש כיון דאיכא רוב עכו״ם שימצאו אותו אבל הכא דרוב המוצאי' ישראלים א״כ אפילו לרשב״א הל״ל יניח אי הוי רוב האובדי' עכו״ם ודוק:

    בגמרא בא ישראל ונתן בה סי׳ מהו א״ל חייב להחזיר תרתי כו׳ רבים מקשים א״כ מעקרא מאי קמבעי' לי׳ אם חייב להחזיר. ולפע״ד נראה דודאי לאו אעיקרא דמלת' קשי׳ לי׳ דסתרן אהדדי די״ל שפיר דהא דקאמר הרי אלו שלו היינו דמסתמ' הוא שלו דאזלינן בתר רוב' דמרוב עכו״ם נפל אבל אם ברור לו שמישראל נפל חייב להחזיר דבהא דבעלים מתייאשין ברוב עכו"ם לא סבר לי' כרשב״א. אלא עיקר קושייתו במאי דקאמר תרתי כוונתו כיון דסוף סוף אמרת דחייב להחזיר מעיקרא לא מיבעי לך למימר הרי היא שלו אלא אינו חייב להכריז ואז הוי ידעינן שפיר דמסתמא הוא שלו ואם בא ישראל ונתן סי׳ יחזיר וק״ל:

    שם א״ל לפנים משורת הדין קצת קשה היאך שייך לשון חייב להחזיר על לפנים משורת הדין דלכאורה מדת חסידות שנו כאן. ובכה״ג פריך הש״ס בכמה דוכתי תנא תני חייב ואת אמרת מדות חסידות שנו כאן. ונראה דההיא לפנים משורת הדין דהכא שאני כיון שאין גוף הממון שלו אלא שרוצה לזכות מדין יאוש גרידא וכדאי׳ להדי׳ בפרק הגוזל דמאן דס"ל יאוש כדי קונה מיהא אם אמר אי אפשי בממון שאינו שלי מחזיר לבעלים הראשונים. ואע״ג דהתם באיסורא אתא לידי׳ דראשון והכא בהיתר גמור. מ״מ נראה דאין לחלק לענין זה דהא מאן דס״ל יאוש כדי קונה לא יליף לה אלא מהשבת אבידה בפרק מרובה דף ס״ה. ועוד דהכא לאו הוי ודאי יאוש כיון דאיכא מיעוט המצוי של ישראל. ולפמ״ש נתיישב ג״כ קושי׳ התוספת דהכא לא הוצרך לאתוי' קרא. ולפ״ז נראה לי דהא דמייתי ראי׳ מאבוה דשמואל היינו כפרש״י דאהדרינהו לאחר יאוש דאלו לפי׳ התוספת בד״ה לבתר תריסר ירחי שתא לא שייך לומר כן. ומש״ה התוספת דאזלו לשיטתייהו קשי׳ להו שפיר אמאי דלא מייתי קרא דאשר יעשון. ובזה נתיישב ג״כ דנראה מסידור ל׳ התוספת שפירשו מעקרא ההיא דאהדרינהו לבתר תריסר ירחי ואח"כ פי׳ הדיבור דלפנים משורת הדין משמע דאמילתא דאבוה דשמואל קאי והיינו כדכתיבנא ודוק:

    בתוספות בד״ה אתא לקמי׳ דרב כו׳ שנטלה מעיר שרובה טבחי ישראל עיין ברא״ש:

    Penei Yehoshua on Bava Metzia 24b · Sefaria

    Chiddushei Rabbi Akiva Eiger

    רש"י ד"ה אימא מישראל נפל לפיכך חייב להכריז ול"א דיניח וכו'. ביאור דברי רש"י דנקט דיניח. ולא בפשוטו דהא השתא קיימי' דהלכתא כרשב"א בר"נ. ולדידי' הוא שלו לגמרי, דהיינו דאף לאוקימתא קמייתא בטמון. ע"כ פליגי רשב"א ורבנן בתרתי. דהיינו הא' בסברת יאוש. דלרשב"א אף בלא הדין דתלינן בנכרי הוי יאוש דהרי אפי' בר"י ס"ל דהוי יאוש משום אינשי דלא מעלו וק"ו בר"נ, ורבנן ס"ל דלא הוי יאוש. וגם בגוף הדין דתלינן. דלרשב"א אף היכא דליכא יאוש דהיינו בטמון תלינן בנכרים ולחכמים אין תולין. מ"מ לאוקימתא ב' דכרבנן ויניח מה"ת לן להמציא ב' פלוגתות. די"ל דלענין תלינן לכ"ע לא תלינן לזכות בו רק דיניח. ופליגי רק ביאוש. מש"ה הקשה רש"י דאף בלאו ישראל סברי ג"כ לא יהיה שלו דהא לרשב"א לא תלינן בנכרים לענין שיהא שלו. ורק משום יאוש אתינן עלה ובזה טעמא דישראל כרי לחוד סגי דליכא יאוש דהא ידעי' דישראל ימצאנו ולא יהיה לו היתר לתלות בנכרים. ואף דלרשב"א גם בר"י הוי יאוש משום אינשי דלא מעלו הא בזה גם בישראל סכרי וישראל כרי אינו מספיק דממה נפשך הוי יאוש. וע"כ או דהכא לא הוי כמו פלטיא והוי כסימטא. או דבא לתרץ רק דקיי"ל כרשב"א בר"נ ולא בר"י. וא"כ בטעמא דישראל כרי לחוד סגי. ולזה הוכיח רש"י להסביר דבעי ישראל סכרי לענין החיוב הכרזה ולא נאמר יניח. ואין להקשות דמנ"ל לרש"י לפרש דקאי באוקימתא בתרייתא ומצריך להאי דישראל סכרי ליה בכדי שלא יהא הדין דיניח, ולא מפרש דקאי באוקימתא קמייתא דמוכח דלרשב"א דתולין בנכרי, והכא קיי"ל בר"נ מש"ה מצרכי' לישראל סכרי דבלא"ה הוי שלו. וביותר דהא לס"ד דקאמר הש"ס וש"מ אין הלכה כרשב"א אפילו בר"נ. ע"כ דקאי על אוקימתא קמא דאל"כ הא גם לרבנן אין חיוב הכרזה דא"כ למה נקט רש"י תירוצם דהש"ס לפי אוקימתא ב'. די"ל דלאוקימתא קמייתא יהא קשה להיפוך דל"ל דישראל כרו לי' דהא י"ל דלמאי דקיי"ל כרשב"א בר"נ בין לענין תלינן ובין לענין יאוש. מ"מ י"ל דלענין דינא הוי יאוש. רק מכח מה דהדין דתולין בנכרי. א"כ הכא בישראל סכרי לחוד סגי דאף אם נכרי כרו מ"מ לא מייאש דשמא ימצא מיעוט ישראלים. והמוצא לא יתלה בנכרי כיון דישראל סכרי. אע"כ דקאי לאוקימתא ב'. וממילא לכ"ע לא תלינן בנכרי רק יניח. וא"כ הא דקיי"ל כרשב"א בר"נ היינו משום יאוש לחוד דאף דהמוצא לא יתלה בנכרי מ"מ מייאשי דסובר דהנכרי ימצאנו. ומש"ה הוצרכו לומר דישראל כרו ומוכרח דקאי באוקימתא דיניח ומדוקדקים דברי רש"י. ולפ"ז מוכח דרש"י ס"ל כפי דרך הא' שכתבנו בכוונת תוס' בתירוצם לחלק בין היכא דיניח דליכא יאוש. ובין היכא דזוכה לעצמו דהוי יאוש. דאל"כ דליכא הפרש ע"כ עדיין כמו דיקשה לאוקימתא קמייתא דבטמון. דדלמא ס"ל דהוי יאוש דהמוצא יתלה בר"נ. והיינו בצירוף דימצא נכרי וכנ"ל. זהו קשה גם לאוקימתא ב' דדלמא אנן קיי"ל דבר"נ הוי יאוש מכח צירוף דימצא נכרי. וגם אם ימצא ישראל לא יכריז אלא יניח. משא"כ בישראל סכרי דהמוצא יהיה חייב להכריז ליכא יאוש. אע"כ דס"ל לרש"י כדרך הא' הנ"ל. והכי מוכח ג"כ לפי שיטת הראשונים דיתבי בה נכרים היינו מיעוט נכרים דלא כמאן דמפרש דהם שומרים מחפשים יותר. והרי ע"כ מדמוקמי' רק כרשב"א היינו דהך סברא דהשומרים ימצאו לא עדיפא מר"נ. א"כ מוכח דאף לפי הצד דרשב"א ס"ל רק בר"נ מ"מ הוי יאוש משום זה לחוד. ודלא משום צירוף תרווייהו. דהא ביתבי נכרים אם ישראל ימצא הא מחוייב להכריז כיון דלענין הנפילה הוי רוב ישראל: וביותר נראה דגם רש"י סובר כפי דרך הב' הנ"ל. והיינו דוקא לאוקימתא קמייתא דבטמון דפלוגתא יהיה בב' דברים. הא' בר"י לענין יאוש. והב' בר"נ לענין תלי' בנכרי. בזה שפיר קשה די"ל דקיי"ל כרשב"א בר"נ לענין סברת תלי' לחוד'. אבל לא מדין יאוש כלל. דאף דהמוצא יתלה בנכרי. מ"מ ליכא יאוש אף בצירוף החשש שימצא נכרי וכנ"ל. ואם כן בישראל סכרי לחוד סגי כיון דליכא למתלי' בנכרי. אע"כ דקאי ללישנא ב'. ואהך לישנא הוי רק חד פלוגתא לענין יאוש. מש"ה למאי דקיי"ל כרשב"א בר"נ. היינו דבר"נ קיי"ל לענין סברת יאוש. וכמו דסברת רשב"א דר"נ הוי יאוש משום שמא ימצא נכרי לחוד. בלא צירוף דסברא דמוצא לא יכריז. דהא לדידי' אף בר"י הוי יאוש מכ"ש דבר"נ הוי יאוש משום הך לחוד שימצא א' מר"נ. וא"כ אף דאנן קיי"ל דבר"י לא הוי יאוש וכנ"ל. מ"מ בר"נ דקיי"ל כוותי' דרשב"א לענין יאוש. לגמרי קיי"ל כוותי' דאפילו היכא דהמוצא לא יתלה בנכרי. מ"מ הוי יאוש משום שמא ימצא נכרי. ומש"ה אצטריך לישראל כרי לה. והוא נכון בעה"י: ובדרך פלפול אמרתי הא דבאמת נקט הגמרא ישראל כרי לה והיינו ללישנא בתרא הנ"ל. ולא נקט ללישנא קמא ובישראל סכרי לחוד סגי והיינו כיון דמרא דשמעתא הוא ר' יהודה ולדידיה מוכח דס"ל כלישנא בתרא למה דאמרי' בסמוך רב יהודה הוי אזיל בתרא דמר שמואל וכו' שהקשה למר שמואל תרתי וכו'. ולכאורה קשה מה סתירה בזה הא י"ל דקיי"ל כרשב"א בר"נ דתלינן בנכרי. מש"ה אמר תחילה הרי אלו שלו. אבל מ"מ לענין יאוש לא קיי"ל כוותי' דאף דהמוצא תולה בנכרי מ"מ לא הוי יאוש וכנ"ל. מש"ה בבא ישראל ונתן סי' חייב להחזיר לו. וצ"ל דר"י ס"ל כלשון הב' הנ"ל וממילא גם לרשב"א ס"ל דלא מצינו דתולין בנכרי ורק בענין יאוש פליגי. א"כ במה דפסק תחילה הרי אלו שלו. ע"כ משום יאוש הוא. מש"ה שפיר פריך לי' תרתי. כיון דהוי יאוש מה מהני נתן בה סי', וא"כ מוכח דר"י ס"ל כלישנא ב', וק"ל:

    תד"ה לבתר תריסר ירחי שתא דהאובד אינו מתייאש וכו'. נראה כוונת דבריהם לחלק בין האי דלעיל גבי כופר' בי מעצרתא כיון דקדחו ביה חלפא דהוי יאוש, ובין הכא דלאחר תריסר ירחי שתא לא הוי יאוש, דהחילוק דדוקא בדבר שדרך מתייאשי דקדחו בי' חלפא. א"כ המוצא יכיר שזמן מרובה נאבד. בזה הבעלים מתייאשים וסוברים שהמוצא לא יכריז דהא יראה דמזמן מרובה נאבד. ואף דלפי הדין צריך להכריז כמו דהכא במוצא ויודע דנאבד זה תריסר ירחי. מ"מ הבעלים סוברים דהמוצא כשרואה ויודע שזמן מרובה נאבד תולה דמתייאשו הבעלים, ולא יכריז. אבל באבידה דעלמא דאין ניכר בין חדש לישן לא מתייאשו הבעלים דמה שעבר זמן רב ולא הוכרז. אולי מקרוב מצאן המוצא ויסבור דמקרוב נאבדו ויכריז כך ביאור דברי תוס': אבל לא אדע דמי הכניסם לזה דהבעלים סוברים דהמוצא יטעה בדין ויסבור דמהני יאוש. הא בפשוטו י"ל דדוקא לעיל בכופרא דמיירי בהנוח דמסתמא נזכרו הבעלים בזמן קרוב להנחתן וכבר בקשו ולא מצאו כמ"ש תוס' לקמן (דף כ"ו ע"א) ד"ה בכותל חדש וא"כ כשעבר זמן רב משעה שבקשו ולא מצאו סוברים דודאי מאז שבקשו ולא מצאו כבר לקחם אחר. א"כ מדעבר זה זמן רב שלא החזיר בודאי אין דעתו להחזיר. או שמצאן נכרי. אבל בדרך אבידה שלא בהנוח י"ל דגם בקדחו ביה חלפא לא מהני דלעולם חוששים הבעלים דעדיין לא נמצא מש"ה לא הוכרז. וכשמצאן יכריז. וצ"ע:

    גמרא תרתי לכאורה יש לדקדק דא"כ אמאי שאל לו בא ישראל ונתן בו סי' מה. כיון דכבר אמר לו הרי אלו שלו ממילא אפילו נתן בו סי' לא מהני. וכן הקשה לו בעצמו תרתי. ונלענ"ד לפמ"ש לעיל בתחילת פרקין דמתניתין דמעות מפוזרות הרי אלו שלו לא מוכח דסברת דאדם עשוי למשמש הוי ודאי. דיש לומר דמכח הסברא דמרגיש וידע אתרע חזקת מר"ק ממילא הוא שלו מספק. ורק מברייתא דהמוצא מעות בבה"כ דכיון דיש בו סימן ויבוררו הבעלים ואפשר שיטענו הבעלים ברי דלא ידעו דנפל. מש"ה מוכח דהוי כמו ודאי עשוי למשמש, וגם כתבנו לעיל דללישנא ב' דיניח ליכא קושי' כלל מברייתא, די"ל דמיירי בל"י דמישראל נפל, רק בלא טעמא דיאוש הי' מדין דיניח דלהך לישנא דגם לרשב"א לא תלינן בר"נ להיות שלו. מש"ה הוצרך לטעמא דיאוש, ממילא ליכא קושי' הא ל"י, דהוי ס"ס. ס' נכרי. ס' ידע, כמ"ש לעיל בארוכה' וכיון שכן י"ל דמש"ה שפיר שאל לו בא ישראל ונתן בו סימן והיינו די"ל דאדם עשוי למשמש אינו ברור כ"כ לודאי. ומגרע רק לחזקת מר"ק. ומה דפסק מתחילה הרי אלו שלו. אף ביש בו סי'. ואפשר שיטענו הבעלי' ברי. מ"מ מותר להחזיק לעצמו מכח ס"ס. ס' נכרי' וס' ידע דנפל ול"ש ביה דיניח משום דאיכא לברורי. הא לא יבוררו לעולם ב' הספיקות. דאף אם יטענו ברי מ"מ ליכא שם בירור עליו. דבזה אף דברי ושמא ברי עדיף. כיון דלא הוי מוחזק גמור רק משום חזקה דהשתא. אבל מ"מ כיון דליכא ברי גמור רשאי להחזיק לעצמו מכח ס"ס. וא"כ כל שבא ונתן בו סי' ואמר ברי דל"י דנפל. י"ל דחייב להחזיר. ולא השיב לו החילוק בין טען ברי דל"י דנפל, ובין דלא טען. משמע דבכל ענין חייב להחזיר. ולזה הקשה לו תרתי דכל כמה דלא טען דל"י אמאי חייב להחזיר, דהא עכ"פ מכח עשוי למשמש ליכא חזקת מר"ק. גם י"ל דשאלת ר"י הי' ג"כ בלא טען דל"י. היינו אף דליכא חזקת מר"ק. מ"מ י"ל דהלכתא כסומכוס דאף במוחזק יחלוקו, אבל אחר שהשיב דיחזיר היינו דצריך להחזיר כולו שפיר הקשה לו תרתי כיון דעכ"פ ליכא חזקת מר"ק מה"ת דיחזיר לו כולה עכ"פ בחולקין סגי. וק"ל וע' היטב כי נכון הוא בעזה"י:

    Chiddushei Rabbi Akiva Eiger on Bava Metzia 24b · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Bava Metzia, daf 24, Amud Bet, about 458 words in 12 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 12 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 119 words

      Opens “ואיבעית אימא: לעולם רבנן, מי קתני ״הן…”

    2. Segment 223 words

      Opens “ת"ש דאמר רב אסי: מצא חבית יין…”

      Named: רב אסי.

    3. Segment 337 words

      Opens “כמאן? כר"ש בן אלעזר. שמע מינה כי…”

      Named: רב אסי.

    4. Segment 413 words

      Opens “וכי מאחר דאסירא בהנאה מותרת משום מציאה,…”

      Named: רב אשי.

    5. Segment 564 words

      Opens “ההוא גברא דאשכח ארבעה זוזי דציירי בסדינא…”

      Named: רב יהודה.

    6. Segment 653 words

      Opens “רב יהודה הוה שקיל ואזיל בתריה דמר…”

      Named: רב יהודה, שמואל.

    7. Segment 744 words

      Opens “רבא הוה שקיל ואזיל בתריה דר"נ בשוקא…”

      Named: רבא.

    8. Segment 847 words

      Opens “ההוא דיו דשקיל בשרא בשוקא ושדיה בצנייתא…”

      Named: רבי שמעון, אביי.

    9. Segment 949 words

      Opens “ר' חנינא מצא גדי שחוט בין טבריא…”

      Named: רבי אמי, רבי חנניא, רבי יוסי.

    10. Segment 1041 words

      Opens “אמר רבי: נראין דברי רבי יהודה כשמצאן…”

      Named: רבי יהודה, רבי חנניא, רבי יוסי, רבא.

    11. Segment 1147 words

      Opens “רבי אמי אשכח פרגיות שחוטות בין טבריא…”

      Named: רבי אמי, רבי יצחק.

    12. Segment 1221 words

      Opens “מתני׳ ואלו חייב להכריז: מצא פירות בכלי,…”

    Sages named on this page

    • Shmuel · First Generation Amoraim

      Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.

      Source: Bava Metzia 24b · Segment 6 — “…ואזיל בתריה דמר שמואל בשוקא דבי דיסא, א"ל מצא…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Bava Metzia 24b

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026