Talmud Builders

    Bava Metzia 102b

    Back to index

    English translation — Bava Metzia 102b

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1And this incident came to court before Rabban Shimon ben Gamliel and before Rabbi Yosei, and they said: The two expressions have contradictory implications, and it is uncertain which expression should be followed. Therefore, the landlord and the renter should divide the intercalary month between them, i.e., the renter should pay half a gold dinar for it.

    2GEMARA: The Gemara asks: Was an incident cited to contradict the mishna’s initial ruling? The Gemara explains: The latter clause is incomplete and this is what it is teaching: But if the landlord said to the renter that the rent would be: Twelve gold dinars per year, a gold dinar per month, and then the year was intercalated, the intercalary month should be divided between them. And in addition, an incident like this occurred in Tzippori involving one who rented a bathhouse from another, and they stated that the rent would be: Twelve gold dinars per year, a gold dinar per month, and then the year was intercalated. And this incident came to court before Rabban Shimon ben Gamliel and before Rabbi Yosei, and they said: The landlord and the renter should divide the intercalary month between them.

    3Rav said: If I had been there, as a judge, I would have given the entire month to the landlord and ruled that the renter must pay for it. Rav understood that the statement defining the rent should be understood based on the final expression used, i.e., a gold dinar per month.

    4The Gemara asks: What is Rav teaching us? Could he be teaching that when a statement consists of two expressions with contradictory implications one should attend only to the last statement?

    5But didn’t Rav already say that one time before, as Rav Huna said with regard to a case in which a seller fixed the price for an item using two different expressions that indicate different amounts and the buyer agreed and took the item: They say in the study hall of Rav that if the seller said: An asteira , one hundred coins, i.e., copper perutot , then the buyer must pay him one hundred coins, despite the fact that an asteira is a coin worth ninety-six perutot . And if the seller said: One hundred coins, an asteira , the buyer must pay him an asteira . It is already apparent from this ruling that Rav holds that one should rule according to the final expression. Why did he restate his opinion with regard to the case of the intercalary month?

    6The Gemara explains: If Rav’s opinion were known from there, I would say that the second expression is explaining the first, and that is the reason to follow it. But one would still not know the halakha in a case in which the second expression undeniably contradicts the first. Therefore, Rav teaches us that in all cases one acts in accordance with the final expression.

    7And Shmuel said in explanation of the ruling of Rabban Shimon ben Gamliel and Rabbi Yosei: In the mishna, we are dealing with a case where the landlord came before the court in the middle of the month. Only in that case is the disputed month divided between them. But if he came at the beginning of the month, the entire month’s rent would be awarded to the landlord, and if he came at the end of the month, the entire month’s rent would be awarded to the renter. The reason is that it is uncertain whether or not one always acts in accordance with the final expression, and, consequently, whether the renter must pay for the extra month. With regard to upcoming days of rental, since the landlord has possession of the property, he can demand rent. And with regard to days that have already passed, where the question is whether the renter must pay for them, since he is in possession of his money, he cannot be made to pay. Shmuel does not hold that only the second statement is followed.

    8The Gemara asks: Did Shmuel actually say that we do not say that one should attend only to the last statement? But don’t Rav and Shmuel both say: If a seller says to a buyer: I am selling you a kor of grain for thirty sela , then he can renege on the sale even while transferring to him the last se’a of grain. As a kor is equal to thirty se’a , it is apparent that each se’a is being sold for one sela , but since that breakdown was not made explicit, the sale of the entire kor is considered as a single entity. Until the entire kor has been transferred, the sale does not take effect. If the seller used two expressions: I am selling you a kor of grain for thirty sela , a se’a per sela , then the buyer acquires each of the thirty se’a of grain one by one, immediately upon each being transferred to him, and the seller cannot renege on the sale of any se’a that has taken place. Although the implications of the seller’s two expressions are contradictory, Shmuel rules that one should act in accordance with the final expression.

    9The Gemara explains: There, in the case of the grain, Shmuel’s ruling was not due to the fact that we attend to the final expression, since it is uncertain whether or not we do. Rather, what is the reason for his ruling? It is due to the fact that the buyer has already taken hold of the grain and consequently has presumptive ownership of it. Here too, in the case of the bathhouse, each party is holding onto the basis of his claim, i.e., the landlord has possession of his property and the renter has possession of his money, and it is only due to this reason that Shmuel rules as he does.

    10And Rav Naḥman said: I would have ruled that since the halakha is that land is always in its owner’s possession, even when rented out, the landlord is entitled to the entire month’s rent. The Gemara asks: What is Rav Naḥman teaching us? Could his ruling be based on saying that one should attend only to the last statement? But then this is identical to the ruling of Rav. The Gemara clarifies: Rav Naḥman’s ruling is unlike Rav’s, as Rav Naḥman would award the extra month to the landlord even where the order of the two expressions is reversed. Rather, as he explained, his ruling is based on the fact the landlord has possession of the property.

    11§ The Sages raised a dilemma before Rabbi Yannai: If a renter says to his landlord: I already gave the rental fee to you, and the landlord says: I did not take any payment from you, upon whom is the burden of proof?

    12The Gemara clarifies the dilemma: When did the renter make his claim? If it was during his rental period, we already learned the halakha in this case and the Sages would not have asked about it. Similarly, if it was after his rental period, we already learned the halakha in that case as well. As we learned in a mishna ( Bekhorot 49a): A father is obligated to redeem his firstborn son after the son is thirty days old by paying five shekels to a priest. If the father died within thirty days of the birth, the son has the presumptive status of being unredeemed, until he brings a proof that he was redeemed. If he died after thirty days, the son has the presumptive status of having been redeemed, until people tell him that he was not redeemed. It is apparent from this mishna that a person is presumed not to pay money before he must, and he is presumed to have paid money once he is required to do so. This logic can be applied to the paying of a rental fee.

    13The Gemara explains: No, it is necessary to raise the dilemma in a case where the renter makes his claim on the day on which his rental period is completed. The dilemma is whether a person is apt to pay his debts on the very day on which the period in which to pay them is completed, or he is not.

    14Rabbi Yoḥanan said to them: Also this, you have already learned in a mishna (111a):

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    גמ' מעשה לסתוררישא תנא או כוליה דשוכר או כוליה דמשכיר ומייתי מעשה דיחלוקו:

    ואם אמר לו וכו'דאיכא תרתי לישני לשנה ולחדשים:

    יחלוקודלא ידעינן אי תפוס לשון ראשון או לשון אחרון:

    אסתירא מאה מעי מאה מעיאם אחד אומר לחבירו בכמה חפץ זה אמר לו אסתירא מאה מעי ונתרצו מאה מעי חייב לו:

    ואם אמר מאה מעי אסתיראחייב לו אסתירא תפוס לשון אחרון:

    אי מהתםהוה אמינא טעמא לאו משום דאית ליה תפוס לשון אחרון אלא דהאי כוליה לשון חד אלא פרושי קמפרש סלע גדול שהוא שוה מאה פרוטות וכי אמר מאה מעי אסתירא הכי א"ל מאה פרוטות רעות שאינן שוות אלא סלע אסתירא סלע מדינה והוא חצי דינר שהוא שמיני שבסלע צורי כדאמרינן בהחובל (ב"ק צ.) בהתוקע לחבירו משלם לו סלע והוא חצי דינר וחצי דינר צ"ו פרוטות שהפרוטה. אחד משמונה באיסר וחצי דינר שלש מעה כסף שהן ששה פונדיונין ופונדיון שני איסרין הרי י"ב איסרין לחצי דינר תן לכל איסר ח' פרוטות הרי צ"ו וכי אמר ליה אסתירא מאה מעי סלע שהוא יותר ארבע פרוטות קאמר ליה דסתם מעות פרוטות נינהו אי לא פירש מעות כסף ואי אפשר לומר דמאה מעות כסף קאמר שאין לך סלע כזה שאפילו סלע צורי אינו אלא כ"ד מעות:

    ושמואל אמרמתני' דתני יחלוקו:

    בבא לבית דין באמצע החדשואמר לו צא מביתי או תן לי שכר חדש זה וכי מספקא לן איזהו לשון נתפיס אמרינן העמד ממון על חזקתו ומה שדר בה כבר לא מפקינן מיניה ודלמא לשון אחרון אית לן למיתפס ומה שלא עבר מן החדש או יצא או יתן לו שכרו העמד קרקע על חזקתה בחזקת בעליה:

    כולן למשכירהעמד קרקע בחזקת בעליה:

    בסוף החדש כולו לשוכרהעמד ממון על חזקתו:

    יכול לחזור בו אפילו בסאה אחרונהואע"פ שמשך אינה משיכה דכוליה חד מקח הוא ועד דמשך כוליה לא קני מידי:

    ראשון קנהכיון דא"ל סאה בסלע כל סאה וסאה הוה ליה חד מקח ומשיכת כל אחת קנאה:

    התם משום דתפיס הואולעולם מספקא ליה לשמואל הלכך מכי תפיס אין בנו כח להוציא מידו העמד דבר על חזקתו:

    ורב נחמן אמר קרקע בחזקת בעליה עומדתואפילו בא בסוף החדש כולו למשכיר שהספק לא עכשיו נולד אלא מתחילת החדש נולד והעמד קרקע על חזקתו ונמצא שדר בשל חבירו וצריך להעלות לו שכר:

    אע"ג דאפיך מיפךואמר ליה מעיקרא דינר זהב לחדש משנים עשר זהובים לשנה קאמר רב נחמן כולו למשכיר דטעמא לאו משום דתפוס לשון אחרון הוא אלא ספוקי מספקא ליה וספיקא שדי ליה אתחילת החדש וקרקע בחזקת בעליה תעמידנו:

    שוכר אומר נתתישכר שנה:

    בתוך זמנושכירות אינה משתלמת אלא לבסוף והוא ביום אחרון של שנה:

    הכי גרסינן דתנן מת האב בתוך שלושים יוםבחזקת שלא נפדה עד שיביא ראיה שנפדה לאחר שלשים בחזקת שנפדה עד שיאמרו לו שלא נפדה ובבכורות תני לה גבי בכור דכתיב ביה (במדבר י״ח:ט״ז) מבן חדש תפדה הלכך מסתמא בתוך שלשים יום לא פדאו אביו הלואי שיפרע אדם חובו בזמנו וחייב הבן לפדות עצמו:

    ומת לאחר שלשיםסתמיה פדוי דפדאו האב בזמנו:

    עד שיאמרוהשכינים ידוע לנו שלא פדאך אביך שהוא צוה בשעת מותו וגבי כהן לא שייך למיתני לשון יביא ראיה דכהן לאו בעל דינו הוא דאי בעי אמר ליה לדידך לא יהיבנא אלא לכהן אחר ולהכי תני עד שיאמרו לו ומשיאמרו לו המצוה מוטלת עליו שיפדה הוא עצמו:

    לא צריכא שתבעו לדין ביומא דמשלם זמניהוהוא אומר לו נתתיו בבקר:

    בבא מציעא 102 עמוד ב

    1ובא מעשה לפני רבן שמעון בן גמליאל ולפני ר' יוסי, ואמרו: יחלוקו את חדש העיבור.

    Gemara

    2מעשה לסתור?! חסורי מחסרא והכי קתני: ואם אמר לו בשנים עשר זהובים לשנה מדינר זהב לחדש יחלוקו. ומעשה נמי בציפורי באחד ששכר מרחץ מחבירו בשנים עשר זהובים לשנה מדינר זהב לחדש, ובא מעשה לפני רבן שמעון ב"ג ולפני ר' יוסי, ואמרו: יחלוקו את חדש העיבור.

    3אמר רב: אי הואי התם, הוה יהיבנא ליה כוליה למשכיר.

    4מאי קא משמע לן? ״תפוס לשון אחרון״!

    5הא אמר רב חדא זימנא. דאמר רב הונא, אמרי בי רב: ״אסתירא מאה מעי״ מאה מעי. ״מאה מעי אסתירא״ אסתירא.

    6אי מהתם, הוה אמינא: פרושי קא מפרש, קמשמע לן.

    7ושמואל אמר: בבא באמצע חדש עסקינן. אבל בא בתחלת חדש כוליה למשכיר, בא בסוף חדש כוליה לשוכר.

    8מי אמר שמואל לא אמרינן ״תפוס לשון אחרון״? והא רב ושמואל דאמרי תרוייהו: כור בשלשים אני מוכר לך יכול לחזור בו אפילו בסאה אחרונה! כור בשלשים, סאה בסלע אני מוכר לך ראשון ראשון קנה.

    9התם טעמא מאי משום דתפיס, הכא נמי קא תפיס.

    10ורב נחמן אמר: קרקע בחזקת בעליה קיימת. מאי קמ"ל ״תפוס לשון אחרון״, היינו דרב? אע"ג דאפיך מיפך.

    11בעו מיניה מרבי ינאי: שוכר אמר נתתי, ומשכיר אומר לא נטלתי על מי להביא ראיה?

    12אימת? אי בתוך זמנו תנינא, אי לאחר זמנו תנינא. דתנן: מת האב בתוך שלשים יום בחזקת שלא נפדה עד שיביא ראיה שנפדה. לאחר שלשים יום בחזקת שנפדה, עד שיאמרו לו שלא נפדה.

    13לא צריכא: ביומא דמשלם זמניה. מי עביד איניש דפרע ביומא דמשלם זמניה, או לא?

    14אמר להו ר' יוחנן, תניתוה:

    Tosafot

    ובא מעשה לפני ר' יוסי כו'תימה דלשמואל משמע דמספקא ליה לר' יוסי אי תפיס לשון ראשון או אחרון ובתמורה (דף כה: ושם) גבי תמורת עולה ושלמים א"ר יוסי דבריו קיימים והיינו תפוס לשון שניהם ובנזיר פ"ב (דף ט. ושם) ובזבחים (דף ל. ושם) ובפסחים (דף נג. ושם) ובמנחות (דף קג: ושם) אית ליה לרבי יוסי דבגמר דבריו אדם נתפס וי"ל דהכא מספקא ליה שאי אפשר לומר דעת של שניהם שהרי סותרים זה את זה אבל בתמורה שאינם סותרים זה את זה א"ר יוסי תפוס לשון שניהם וההיא דנזיר דמפרש דבריו הריני נזיר מן הגרוגרות והרי עלי מנחה מן השעורים קאמר דבגמר דבריו אדם נתפס:

    הוה אמינא פרושי קא מפרשפי' בקונט' אסתירא מאה מעי מאה מעי לא משום תפוס לשון אחרון אלא משום דמפרש לשון אסתירא חשוב דשוה מאה מעי וקשה דתנן בפרק גט פשוט (ב"ב דף קסה:) זוזים מאה דאינון סילעין תלתין אין לו אלא מאה אלמא כי פרושי מפרש אזלינן בתר פחות שבלשונות למימר דאינון סילעין תלתין גרועין דליכא למימר התם לא מפרש אע"ג דאמר אינון כיון שרחוקין כל כך זה מזה מאה מתלתין אלא מהדר קא הדר ביה דא"כ היה הולך הכל אחר התחתון כדתנן התם כתב למעלה מנה ולמטה מאתים הכל הולך אחר התחתון ונראה לר"י לפרש דאי מהתם מההיא דאסתירא הוה אמינא הכא פרושי קמפרש והוי כולו לשוכר דהכי קאמר י"ב דינרים לשנה אף שתשלם לי דינר בכל חדש לא אמתין עד סוף שנה כמו שכירות שאינה משתלמת אלא לבסוף וכי האי גונא אמר פרק בית כור (בבא בתרא דף קה. ושם) גבי חלוקין עליו חביריו על בן ננס ואי הוה אמר הכא כולו למשכיר גרידא ה"א בההיא דאסתירא פרושי קמפרש וניזיל בתר פחות שבלשונות כי ההיא דגבי גט פשוט אף ע"ג דלא אמר דאינון מאה מעי כדקאמר התם אי נמי הוי אמינא האי דכולו למשכיר לאו משום תפוס לשון אחרון אלא מספקא ליה ומשום דקרקע בחזקת בעליה קיימת הוי למשכיר ואפי' אפיך מיפך כדאמר רב נחמן ורבינו שמואל פי' בפרק בית כור בע"א אי מהתם דמרחץ ה"א פרושי קמפרש שמסופק היה וקאמר י"ב דינרים לשנה אם היא פשוטה ודינר זהב לחדש אם היא מעוברת ולכך כולו למשכיר ולאו משום תפוס לשון אחרון והשתא לא הוי פרושי קא מפרש כההיא דהתם דלעיל דהתם הוי כדפי' ר"י ותו ההיא דמרחץ אין צריך לדחות משום דפרושי קמפרש דבלאו הכי איכא למידחי דטעמא הוי משום דקרקע בחזקת בעליה עומדת ואפילו אפיך מיפך וכדפירש ר"י ניחא אלא דבפ' בית כור אינו מיושב לשון אי מההיא דמשמע דקאי אמרחץ והרבה יש כיוצא בזה בגמרא ולפירוש רבינו שמואל אינו מיושב בשמעתין אי מההיא ולפירוש הקונט' אינו מיושב שם אם לא תפס שם כפי' רבינו שמואל וכאן כפירוש הקונט' וי"ס דל"ג אי מההיא אלא גרס מהו דתימא ותו לא וניחא טפי:

    בחזקת שלא נפדהוא"ת לאביי דאמר בפרק השותפים (ב"ב דף ה. ושם ד"ה ובא) עביד איניש דפרע בגו זמניה אמאי הוי בחזקת שלא נפדה וי"ל דהתם הוי טעמא כי היכי דלא לטרדן והא לא שייך בפדיון הבן שיכול ליתן לאיזה כהן שירצה אבל קשה דא"כ היכי מייתי הכא מיניה ראיה לשוכר דשייך טעמא דלא לטרדן אלא יש לומר דלהכי הוי בחזקת שלא נפדה לפי שירא שימות הבן או יתעכלו המעות תוך שלשים דאין בנו פדוי כדאמר רבא בפרק יש בכור (בכורות דף מט. ושם) ושוכר נמי ירא להקדים השכר פן יפול הבית או יפול ביתו של משכיר עצמו ויוציאנו דאמר ליה לא עדיפת מנאי כדאמרינן לעיל (בבא מציעא דף קא:):

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Meiri

    זה שביארנו בזה שהזכיר שתי לשונות שהאחד סותר את חברו כגון בשנים עשר זהובים לשנה דינר זהב לחדש ונתעברה השנה שכלו למשכיר לא מפני שלשון אחרון דוקא שאף אם אמר בהפך ר"ל בזהוב לחדש שנים עשר זהובים לשנה אנו אומרין כן ואין חלוק בזה בין שבא ותבען בתחלת החדש שיש לדון את המוכר כמוציא מחברו בין שבא ותבע באמצע החדש שהיה זה מוציא בחציו וזה מוציא בחציו והיה לנו לומר שיחלוקו בין שבא ותבע בסוף החדש שיש לדון המשכיר במוציא מחברו וטעם הדברים מפני שהקרקע בחזקת בעליה עומדת וכל שטוען כנגדו בענין זה נקרא מוציא מחברו ואפילו בסוף החדש והוא צריך לברר טענתו ומאחר שיש כאן ספק בלשונות אלו הדין עם בעל הקרקע הא בשאר ענינים שתהא בהם כפילת לשון שהאחד מורה דבר אחד והשני דבר אחר הלך בהם אחר המוחזק במעות מעתה שטר שכתוב איסתירא מאה מעי או מאה מעי איסתירא אם לא פרע עדין הלך אחר פחות שבלשונות והאיסתירא פחותה ארבע פרוטות ממאה מעי והוא שוה צ"ו פרוטות ומ"מ אם פרע מאה מעי אינו חוזר וגובה את המותר ודין זה יתבאר יותר במסכת בבא בתרא בע"ה:

    כל מחלקת שאירעה בין שוכר ומשכיר בזמן כגון שאמר שוכר לזמן פלני שכרתיו ומשכיר אומר לזמן פלוני זה שאומר שלזמן ארוך שכר או השכיר עליו להביא ראיה וכן כתבו הגאונים:

    מי שאמר לחברו כור בשלשים סלע אני מוכר לך יכול לחזור בו אפי' בסאה אחרונה ואע"פ שמשך כל השאר שהכל מקח אחד ועד שהוא מושך את כלו לא קנאו ואם אמר כור בשלשים סאה בסלע ראשון ראשון קנה הואיל וכל סאה וסאה מקח בפני עצמו ודבר זה פירשוהו גדולי הפוסקים בסמטא או בחצר של שניהם או ברשות לוקח ובכליו של מוכר וכשאמר לו כור בשלשים יכול לחזור אפילו בסאה אחרונה הואיל ועדין הפירות בכליו שאין כליו של מוכר קונה ללוקח אף ברשות לוקח וכשאמר כור בשלשים סאה בסלע נגמרה המכירה בכל סאה הואיל ואין הפירות ברשות מוכר ולא ברשות הרבים שאם תפרשה ברשות הרבים אין כליו קונה לו כלל ואם ברשות מוכר כל שכן שאין כליו של לוקח קונה לו ברשות מוכר ואם ברשות לוקח וכליו של לוקח גם כן הרי משפסק אע"פ שלא מדד קנה לוקח הא לא נאמרו הדברים אלא על הדרך שביארנו וכן כתבוה גדולי המחברים ומ"מ גדולי המפרשים חולקין עליהם בקצת דברים שבפסק זה ובבבא בתרא יתבאר בע"ה:

    שוכר ומשכיר שאירעה מחלקת ביניהם בענין פרעון השכירות שוכר אומר נתתי ומשכיר אומר לא נטלתי אם בתוך זמן השכירות הוא משכיר נאמן ויפרע השוכר אלא שמחרים סתם על מי שכופר לו ממון או ישביענו היסת תבעו לאחר זמן השכירות חזקה פרע וישבע שנתן ויפטר וכן הדין באותו יום עצמו שהזמן נשלם בו ואפילו מבעוד יום וכן כתבו גדולי המפרשים אע"פ שאין חייב בו עד הלילה ויש אומרים דוקא בשבועה וכתבו גדולי המחברים שאין חלוק בזה בין שהיתה שכירות בשטר בין שהיתה בעדים או בלא עדים ויראה הטעם שאע"פ שהשכירות בשטר מ"מ דמי השכירות אינם בשטר וכן כתבו שאם לא פירש שיפרע השכירות מדי שנה בשנה שיהא הדין אמור כן בתוך שלשים ובאחר שלשים ולא יראה כן אלא כל ששכרו לשנה אע"פ שלא הזכיר שיפרענו לסוף שנה כל אותה שנה נקרא תוך זמן ואם נהגו לפרוע מחצי שנה לחצי שנה יראה שכל חצי שנה קרוי תוך זמן ואם נהגו לפרוע מקצת השכירות בתחלת שכירותו יראה שמשעה שנכנס נאמן באותו מקצת:

    גדולי המפרשים כתבו במה שכתבנו שאף באותו ים עצמו שהזמן נשלם בו נאמן שהקובע זמן לחברו ובא לו בזמנו מיד ואמר לו פרעתיך מבעוד יום נאמן ומ"מ אם מת הלוה או השוכר ביום השלמת הזמן אין טוענין כן ליורש אע"פ שאלו היה אביו קיים היה יכול לטעון כן שהרי אמרו ולואי שיפרע אדם בזמנו כלומר שהדבר רחוק להיות כן ודיו שאם יטעון הוא בעצמו יועיל ולא שיהו בית דין טוענין ליורשו:

    כבר ידעת שמצות עשה להיות כל אדם מישראל פודה בנו בכורו ומאימתי הוא חייב בפדיונו משישלים שלשים יום ומ"מ אם נתן בתוך שלשים דרך הקדמה ועל שם פדיון שלאחר שלשים בנו פדוי ומ"מ מן הסתם חזקה אין אדם פודה בתוך שלשים וכן ידעת שכל שעבר האב ולא פדה צריך הוא לפדות את עצמו כשיגדיל מעתה זה שגדל ומת האב ואין הדבר ידוע אם פדאו האב אם לאו אם מת האב בתוך שלשים יום ללידתו של זה בחזקת שלא נפדה וחייב לפדות את עצמו אלא אם כן העידו לו שכניו שפדאו ואם מת לאחר שלשים הרי זה בחזקת פדוי אלא אם כן העידו לו שאביו הודיע בעת מיתתו שלא פדאו מת האב ביום שלשים עצמו יראה לי שהוא בחזקת שלא נפדה שהרי אלו מת הבן ביום שלשים אינו חייב בפדיון שיום שלשים לענין זה כיום שלפניו כמו שיתבאר במקומו ומעתה זהו תוך זמן:

    Babylonian Talmud · folio map

    Bava Metzia 102b

    Bava Metzia 102b. The full printed text of this folio side — 14 numbered segments, about 250 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    גמ' מעשה לסתור רישא תנא או כוליה דשוכר או כוליה דמשכיר ומייתי מעשה דיחלוקו:

    ואם אמר לו וכו' דאיכא תרתי לישני לשנה ולחדשים:

    יחלוקו דלא ידעינן אי תפוס לשון ראשון או לשון אחרון:

    אסתירא מאה מעי מאה מעי אם אחד אומר לחבירו בכמה חפץ זה אמר לו אסתירא מאה מעי ונתרצו מאה מעי חייב לו:

    ואם אמר מאה מעי אסתירא חייב לו אסתירא תפוס לשון אחרון:

    אי מהתם הוה אמינא טעמא לאו משום דאית ליה תפוס לשון אחרון אלא דהאי כוליה לשון חד אלא פרושי קמפרש סלע גדול שהוא שוה מאה פרוטות וכי אמר מאה מעי אסתירא הכי א"ל מאה פרוטות רעות שאינן שוות אלא סלע אסתירא סלע מדינה והוא חצי דינר שהוא שמיני שבסלע צורי כדאמרינן בהחובל (ב"ק צ.) בהתוקע לחבירו משלם לו סלע והוא חצי דינר וחצי דינר צ"ו פרוטות שהפרוטה. אחד משמונה באיסר וחצי דינר שלש מעה כסף שהן ששה פונדיונין ופונדיון שני איסרין הרי י"ב איסרין לחצי דינר תן לכל איסר ח' פרוטות הרי צ"ו וכי אמר ליה אסתירא מאה מעי סלע שהוא יותר ארבע פרוטות קאמר ליה דסתם מעות פרוטות נינהו אי לא פירש מעות כסף ואי אפשר לומר דמאה מעות כסף קאמר שאין לך סלע כזה שאפילו סלע צורי אינו אלא כ"ד מעות:

    ושמואל אמר מתני' דתני יחלוקו:

    בבא לבית דין באמצע החדש ואמר לו צא מביתי או תן לי שכר חדש זה וכי מספקא לן איזהו לשון נתפיס אמרינן העמד ממון על חזקתו ומה שדר בה כבר לא מפקינן מיניה ודלמא לשון אחרון אית לן למיתפס ומה שלא עבר מן החדש או יצא או יתן לו שכרו העמד קרקע על חזקתה בחזקת בעליה:

    13 more comments on this page.

    Rashi on Bava Metzia 102b · Sefaria

    Tosafot

    ובא מעשה לפני ר' יוסי כו' תימה דלשמואל משמע דמספקא ליה לר' יוסי אי תפיס לשון ראשון או אחרון ובתמורה (דף כה: ושם) גבי תמורת עולה ושלמים א"ר יוסי דבריו קיימים והיינו תפוס לשון שניהם ובנזיר פ"ב (דף ט. ושם) ובזבחים (דף ל. ושם) ובפסחים (דף נג. ושם) ובמנחות (דף קג: ושם) אית ליה לרבי יוסי דבגמר דבריו אדם נתפס וי"ל דהכא מספקא ליה שאי אפשר לומר דעת של שניהם שהרי סותרים זה את זה אבל בתמורה שאינם סותרים זה את זה א"ר יוסי תפוס לשון שניהם וההיא דנזיר דמפרש דבריו הריני נזיר מן הגרוגרות והרי עלי מנחה מן השעורים קאמר דבגמר דבריו אדם נתפס:

    הוה אמינא פרושי קא מפרש פי' בקונט' אסתירא מאה מעי מאה מעי לא משום תפוס לשון אחרון אלא משום דמפרש לשון אסתירא חשוב דשוה מאה מעי וקשה דתנן בפרק גט פשוט (ב"ב דף קסה:) זוזים מאה דאינון סילעין תלתין אין לו אלא מאה אלמא כי פרושי מפרש אזלינן בתר פחות שבלשונות למימר דאינון סילעין תלתין גרועין דליכא למימר התם לא מפרש אע"ג דאמר אינון כיון שרחוקין כל כך זה מזה מאה מתלתין אלא מהדר קא הדר ביה דא"כ היה הולך הכל אחר התחתון כדתנן התם כתב למעלה מנה ולמטה מאתים הכל הולך אחר התחתון ונראה לר"י לפרש דאי מהתם מההיא דאסתירא הוה אמינא הכא פרושי קמפרש והוי כולו לשוכר דהכי קאמר י"ב דינרים לשנה אף שתשלם לי דינר בכל חדש לא אמתין עד סוף שנה כמו שכירות שאינה משתלמת אלא לבסוף וכי האי גונא אמר פרק בית כור (בבא בתרא דף קה. ושם) גבי חלוקין עליו חביריו על בן ננס ואי הוה אמר הכא כולו למשכיר גרידא ה"א בההיא דאסתירא פרושי קמפרש וניזיל בתר פחות שבלשונות כי ההיא דגבי גט פשוט אף ע"ג דלא אמר דאינון מאה מעי כדקאמר התם אי נמי הוי אמינא האי דכולו למשכיר לאו משום תפוס לשון אחרון אלא מספקא ליה ומשום דקרקע בחזקת בעליה קיימת הוי למשכיר ואפי' אפיך מיפך כדאמר רב נחמן ורבינו שמואל פי' בפרק בית כור בע"א אי מהתם דמרחץ ה"א פרושי קמפרש שמסופק היה וקאמר י"ב דינרים לשנה אם היא פשוטה ודינר זהב לחדש אם היא מעוברת ולכך כולו למשכיר ולאו משום תפוס לשון אחרון והשתא לא הוי פרושי קא מפרש כההיא דהתם דלעיל דהתם הוי כדפי' ר"י ותו ההיא דמרחץ אין צריך לדחות משום דפרושי קמפרש דבלאו הכי איכא למידחי דטעמא הוי משום דקרקע בחזקת בעליה עומדת ואפילו אפיך מיפך וכדפירש ר"י ניחא אלא דבפ' בית כור אינו מיושב לשון אי מההיא דמשמע דקאי אמרחץ והרבה יש כיוצא בזה בגמרא ולפירוש רבינו שמואל אינו מיושב בשמעתין אי מההיא ולפירוש הקונט' אינו מיושב שם אם לא תפס שם כפי' רבינו שמואל וכאן כפירוש הקונט' וי"ס דל"ג אי מההיא אלא גרס מהו דתימא ותו לא וניחא טפי:

    בחזקת שלא נפדה וא"ת לאביי דאמר בפרק השותפים (ב"ב דף ה. ושם ד"ה ובא) עביד איניש דפרע בגו זמניה אמאי הוי בחזקת שלא נפדה וי"ל דהתם הוי טעמא כי היכי דלא לטרדן והא לא שייך בפדיון הבן שיכול ליתן לאיזה כהן שירצה אבל קשה דא"כ היכי מייתי הכא מיניה ראיה לשוכר דשייך טעמא דלא לטרדן אלא יש לומר דלהכי הוי בחזקת שלא נפדה לפי שירא שימות הבן או יתעכלו המעות תוך שלשים דאין בנו פדוי כדאמר רבא בפרק יש בכור (בכורות דף מט. ושם) ושוכר נמי ירא להקדים השכר פן יפול הבית או יפול ביתו של משכיר עצמו ויוציאנו דאמר ליה לא עדיפת מנאי כדאמרינן לעיל (בבא מציעא דף קא:):

    Tosafot on Bava Metzia 102b · Sefaria

    Meiri

    זה שביארנו בזה שהזכיר שתי לשונות שהאחד סותר את חברו כגון בשנים עשר זהובים לשנה דינר זהב לחדש ונתעברה השנה שכלו למשכיר לא מפני שלשון אחרון דוקא שאף אם אמר בהפך ר"ל בזהוב לחדש שנים עשר זהובים לשנה אנו אומרין כן ואין חלוק בזה בין שבא ותבען בתחלת החדש שיש לדון את המוכר כמוציא מחברו בין שבא ותבע באמצע החדש שהיה זה מוציא בחציו וזה מוציא בחציו והיה לנו לומר שיחלוקו בין שבא ותבע בסוף החדש שיש לדון המשכיר במוציא מחברו וטעם הדברים מפני שהקרקע בחזקת בעליה עומדת וכל שטוען כנגדו בענין זה נקרא מוציא מחברו ואפילו בסוף החדש והוא צריך לברר טענתו ומאחר שיש כאן ספק בלשונות אלו הדין עם בעל הקרקע הא בשאר ענינים שתהא בהם כפילת לשון שהאחד מורה דבר אחד והשני דבר אחר הלך בהם אחר המוחזק במעות מעתה שטר שכתוב איסתירא מאה מעי או מאה מעי איסתירא אם לא פרע עדין הלך אחר פחות שבלשונות והאיסתירא פחותה ארבע פרוטות ממאה מעי והוא שוה צ"ו פרוטות ומ"מ אם פרע מאה מעי אינו חוזר וגובה את המותר ודין זה יתבאר יותר במסכת בבא בתרא בע"ה:

    כל מחלקת שאירעה בין שוכר ומשכיר בזמן כגון שאמר שוכר לזמן פלני שכרתיו ומשכיר אומר לזמן פלוני זה שאומר שלזמן ארוך שכר או השכיר עליו להביא ראיה וכן כתבו הגאונים:

    מי שאמר לחברו כור בשלשים סלע אני מוכר לך יכול לחזור בו אפי' בסאה אחרונה ואע"פ שמשך כל השאר שהכל מקח אחד ועד שהוא מושך את כלו לא קנאו ואם אמר כור בשלשים סאה בסלע ראשון ראשון קנה הואיל וכל סאה וסאה מקח בפני עצמו ודבר זה פירשוהו גדולי הפוסקים בסמטא או בחצר של שניהם או ברשות לוקח ובכליו של מוכר וכשאמר לו כור בשלשים יכול לחזור אפילו בסאה אחרונה הואיל ועדין הפירות בכליו שאין כליו של מוכר קונה ללוקח אף ברשות לוקח וכשאמר כור בשלשים סאה בסלע נגמרה המכירה בכל סאה הואיל ואין הפירות ברשות מוכר ולא ברשות הרבים שאם תפרשה ברשות הרבים אין כליו קונה לו כלל ואם ברשות מוכר כל שכן שאין כליו של לוקח קונה לו ברשות מוכר ואם ברשות לוקח וכליו של לוקח גם כן הרי משפסק אע"פ שלא מדד קנה לוקח הא לא נאמרו הדברים אלא על הדרך שביארנו וכן כתבוה גדולי המחברים ומ"מ גדולי המפרשים חולקין עליהם בקצת דברים שבפסק זה ובבבא בתרא יתבאר בע"ה:

    שוכר ומשכיר שאירעה מחלקת ביניהם בענין פרעון השכירות שוכר אומר נתתי ומשכיר אומר לא נטלתי אם בתוך זמן השכירות הוא משכיר נאמן ויפרע השוכר אלא שמחרים סתם על מי שכופר לו ממון או ישביענו היסת תבעו לאחר זמן השכירות חזקה פרע וישבע שנתן ויפטר וכן הדין באותו יום עצמו שהזמן נשלם בו ואפילו מבעוד יום וכן כתבו גדולי המפרשים אע"פ שאין חייב בו עד הלילה ויש אומרים דוקא בשבועה וכתבו גדולי המחברים שאין חלוק בזה בין שהיתה שכירות בשטר בין שהיתה בעדים או בלא עדים ויראה הטעם שאע"פ שהשכירות בשטר מ"מ דמי השכירות אינם בשטר וכן כתבו שאם לא פירש שיפרע השכירות מדי שנה בשנה שיהא הדין אמור כן בתוך שלשים ובאחר שלשים ולא יראה כן אלא כל ששכרו לשנה אע"פ שלא הזכיר שיפרענו לסוף שנה כל אותה שנה נקרא תוך זמן ואם נהגו לפרוע מחצי שנה לחצי שנה יראה שכל חצי שנה קרוי תוך זמן ואם נהגו לפרוע מקצת השכירות בתחלת שכירותו יראה שמשעה שנכנס נאמן באותו מקצת:

    גדולי המפרשים כתבו במה שכתבנו שאף באותו ים עצמו שהזמן נשלם בו נאמן שהקובע זמן לחברו ובא לו בזמנו מיד ואמר לו פרעתיך מבעוד יום נאמן ומ"מ אם מת הלוה או השוכר ביום השלמת הזמן אין טוענין כן ליורש אע"פ שאלו היה אביו קיים היה יכול לטעון כן שהרי אמרו ולואי שיפרע אדם בזמנו כלומר שהדבר רחוק להיות כן ודיו שאם יטעון הוא בעצמו יועיל ולא שיהו בית דין טוענין ליורשו:

    כבר ידעת שמצות עשה להיות כל אדם מישראל פודה בנו בכורו ומאימתי הוא חייב בפדיונו משישלים שלשים יום ומ"מ אם נתן בתוך שלשים דרך הקדמה ועל שם פדיון שלאחר שלשים בנו פדוי ומ"מ מן הסתם חזקה אין אדם פודה בתוך שלשים וכן ידעת שכל שעבר האב ולא פדה צריך הוא לפדות את עצמו כשיגדיל מעתה זה שגדל ומת האב ואין הדבר ידוע אם פדאו האב אם לאו אם מת האב בתוך שלשים יום ללידתו של זה בחזקת שלא נפדה וחייב לפדות את עצמו אלא אם כן העידו לו שכניו שפדאו ואם מת לאחר שלשים הרי זה בחזקת פדוי אלא אם כן העידו לו שאביו הודיע בעת מיתתו שלא פדאו מת האב ביום שלשים עצמו יראה לי שהוא בחזקת שלא נפדה שהרי אלו מת הבן ביום שלשים אינו חייב בפדיון שיום שלשים לענין זה כיום שלפניו כמו שיתבאר במקומו ומעתה זהו תוך זמן:

    Meiri on Bava Metzia 102b · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בפרש"י בד"ה בבא לב"ד כו' דלמא לשון אחרון אית לן כו' עכ"ל כצ"ל:

    תוס' בד"ה ובא מעשה כו' ותימה דלשמואל משמע דמספקא ליה כו' תמורת עולה תמורת שלמים אמר ר"י כו' עכ"ל כצ"ל אבל אי לאו דשמואל ה"א דטעמא דר"י משום דתפוס לשון שניהם כההיא דתמורה ובתחילת חודש או סוף חודש נמי יחלוקו וק"ל:

    בד"ה ה"א פרושי כו' אם לא אפרש שם כפי' ר"ש וכאן כפירוש הקונטרס כו' עכ"ל ולא בעי למימר אבל לא תפרש שם כפירוש ר"ש וכאן כפי' ר"י דעיקר פר"י התם דומיא דלעיל גבי חולקין חביריו על בן ננס ומזה יתיישב ג"כ דלא בעי ר"י לפרש התם דאי מההיא קאי שפיר אמרחץ והכי קאמר אי מההיא דמרחץ ה"א בההיא דאסתרא דפרושי קמפרש למיזל בתר פחות שבלשונות כההיא דגט פשוט אלא דא"כ לא הוי פרושי קמפרש כההיא דלעיל ודו"ק:

    גמ' מי אמר שמואל לא כו' דאמרי תרוייהו כור בל' כו' וה"ה דהוה מצי למפרך אדרב כדלעיל מאי קא משמע לן והאמר רב חדא זימנא אלא דניחא ליה למפרך מדשמואל אדשמואל ועיין בתוס' בפ' בית כור וק"ל:

    Chidushei Halachot on Bava Metzia 102b · Sefaria

    Maharam

    גמ' אמר רב אי הואי התם וכו' יש לתמוה היאך פליג רב אמתניתין וצ"ל דאיהו כאידך תנא סבירא ליה דבפרק בית כור איכא בן ננס דס"ל דתפוס לשון אחרון והכי כתב שם הרי"ף בהדיא דרב ס"ל כבן ננס דליכא להקשות לרב נחמן דסבירא ליה דאפי' אפיך מיפך ואפי' בא בסוף החדש כולו למשכיר היאך פליג אמתני' דקתני יחלוקו משום דאי מוקי מתני' דרשב"ג ור' יוסי סבירי להו כסומכוס דאית ליה ממון המוטל בספק חולקין ולכך אמרו דיחלוקו אבל אנן קי"ל כרבנן דהמוציא מחבירו עליו הראיה ואזלינן בתר חזקה לכך סבירא ליה רב נחמן דאפילו בא בסוף החדש ואע"ג דאפיך מיפך אפ"ה כולו למשכיר משום דקרקע בחזקת בעלים עומדת ועיין בתוס' בפ' ח"ה בדף ל"ה בד"ה מאי שנא מהא וכו':

    רש"י ד"ה בבא באמצע החדש וכו' ומה שדר בה כבר לא מפקינן מיניה דלמא לשון ראשון אית ליה למתפס כנ"ל להגיה וק"ל:

    תוס' ר"ת הו"א פירושא קא מפרש וכו' עד ואי הוה אמר כולו למשכיר גרידא בההיא דאיסתיר' וכו' צ"ל ה"א כההיא דאיסתירא וכו':

    בא"ד וכדפירש ר"י ניחא אלא דבפרק בית כור אינו מיושב לשון אי מההיא דמשמע דקאי אמרחץ וכו'. כללא דמלתא הוא דהכא פריך מההיא דאיסתירא אמרחץ הא אמר רב חדא זימנא גבי איסתירא ומאי אצטריך למימר עוד ההיא דמרחץ ולפירוש רבינו שמואל צריך לפרש דמשני אי מההיא דמרחץ ה"א דפרושי קא מפרש ולא מתיישב שפיר לשון התירוץ אי מההיא וכו' ולפירוש ר"י אתי שפיר בשמעתין דמפרש אי מההיא רוצה לומר ההיא דאיסתירא כו' כדלעיל אבל דבפרק בית כור אינו מיושב דשם פריך מההיא דמרחץ אההיא דאיסתירא ומשני נמי אי מההיא רוצה לומר ההיא דאיסתירא הוה אמינא גבי מרחץ פרושי קא מפרש והוי כולו לשוכר וכו' כדלעיל כדי שיהא דומה למאי דקאמר שם לעיל מזה גבי ההיא דחלוקים עליו חבריו על בן ננס ואם כן לא יתיישב שם שפיר לישנא דשנויא דקאמר אי מההיא וק"ל:

    ד"ה בחזקת שלא נפדה וכו' ושוכר נמי ירא להקדים השכר פן יפול הבית וכו' הכא משמע דהתוס' לא סבירא להו כרש"י דפי' לעיל לא עדיפת מינאי הואיל והגיע זמנו מוציאו וכו' דמשמע אבל בלא הגיע זמנו לא וכן הוא בהדיא בפיסקי תוס' דהתוס' חולקין בזה על רש"י ויש לפרש גם כן דהתוס' לא פליגי אלא ר"ל שהשוכר ירא פן יפול הבית או ביתו של משכיר וירא השוכר פן ירצה המשכיר להוציאו ויצטרך לדון עמו על כך ולא ניחא ליה למיקם בדינא ודיינא ואע"ג דמסיימי התוס' דאמר ליה לא עדיפת מינאי כדאמרינן לעיל לדוגמא בעלמא נקטי':

    Maharam on Bava Metzia 102b · Sefaria

    Shita Mekubetzet

    ובא מעשה לפני רבי יוסי וכו' ככתוב בתוספות אבל בתמורה שאינם סותרין זה את זה וכו'. פירוש ואפשר לקיים את שניהם כגון שירעה עד שיסתאב ויביא בדמיה חציה עולה וחציה שלמים. הרא"ש.

    גמרא הא דאקשינן מעשה לסתור לאו דוקא לסתור שהרי הדבר מפורש במשנתנו דלא דמיא רישא לסיפא. אלא דלעולם לא תני תנא מעשה אלא בדתני מעיקרא דינא ומדלא תנא דינה דיחלוקו אלא או כולו לשוכר או כולו למשכיר ותנא מעשה דיחלוקו מעשה דלסתור הוא. כן פירש רש"י. וכיוצא בו במסכת נדרים פרק השותפין המודר הנאה מחברו ואין לו מה יאכל נותנו לאחר לשום מתנה והלה מותר בה. ומעשה בבית חורון באחד שהיה אביו מודר הנאה ממנו והיה משיא את בנו אמר לחברו הרי החצר והסעודה וכו' ואקשינן מעשה לסתור והאי ודאי לא דמי רישא למעשה דבמעשה קתני ואינן לפניך אלא כדי שיבא אבא ויאכל עמנו או שהוכיח סופו על תחלתו כדאיתא התם אלא הכי מתפרש כדכתיבנא. ויש לפרש האי מעשה לסתור דהכא הכי דקסלקא דעתין דאפילו ברישא סברי רבן שמעון בן גמליאל ורבי יוסי יחלוקו דאי רישא למשכיר או לשוכר הכא הוה להו למימר תפוס לשון אחרון כדברי בן ננס שאמר כן בפרק בית כור ולא חלקו עליו שם במשנתנו ואי סבירי להו דספיקא הוא הוה להו למימר קרקע בחזקת בעליה עומדת משום הכי הוה משמע דמעשה לסתור הוא מדלא קתני דינא. הרמב"ן.

    וזה לשון הריטב"א מעשה לסתור. יש לפרש דלאו דוקא לסתור דהא ליכא ברישא מידי דפליגא האי מעשה אלא דלא איירי בה כלל. ויש לפרש דברים כפשטן דכיון דתנא נחית למתני דיני דהא השכיר לו לחדשים ונתעברה השנה נתעברה למשכיר פשיטא אלא דתנא דינין קתני וכיון דנחית למתני דינין ולא קתני הא מכלל דסבירי ליה דלית דין חלוקה בהא אלא או כוליה למשכיר או כוליה לשוכר. עד כאן.

    ומאי קמשמע לן תפוס לשון אחרון ופלוגתא דתנאי היא בפרק בית כור דסבר רב כמאן דאמר תפוס לשון אחרון. הרא"ש. ואם תאמר מנא לן דכי אמר רב אי הואי התם הוה יהיבנא כוליה למשכיר דטעמא דידיה משום תפוס לשון אחרון דילמא טעמא דידיה כדרב נחמן. ויש לומר דכיון דקאמר או הואי התם משמו דדוקא בעובדא דהתם אמרה ולא בדאפיך מיפך. הריטב"א ז"ל.

    ושמואל אמר בבא באמצע החדש עסקיבן פירוש שמואל פליג עליה דרב דאלו רב סבר תפוס לשון אחרון כבן ננס דפרק בית כור ופליג אתנא דמתניתין דמרחץ ושמואל סבר כתנא דמתניתין וסבירא ליה דטעמא דתנא דמתניתין משום דכל כהאי גוונא ספיקא הוי אי תפסינן לשון ראשון או לשון אחרון וכיון דכן אוקי ממונא בחזקת מריה ואי תפס לא מפקינן מיניה וסבירא ליה לשמואל דתפיסה מהניא בענין שכירות קרקע והיינו דקאמר תנא דמתניתין דאמר יחלוקו איירי בבא באמצע החדש אלא מתניתין רבנן דפליגי עליה דסומכוס דאמר המוציא מחברו עליו הראיה. ואקשינן ומי אית ליה לשמואל דלא אמרינן תפוס לשון אחרון והאמר שמואל כור בשלשים אני מוכר לך יכול לחזור בו אפילו בסאה אחרונה פירוש דכיון דכוליה כור חד מקח הוא לא קנה עד שימשוך כולו ומיירי בשלא נתן דמים דאי לא ראשון ראשון קנה וקסלקא דעתין דטעמא דשמואל משום תפוס לשון אחרון. ופרקינן דהתם משום דתפס פירוש דהתם לאו משום תפוס לשון אחרון ואף על פי שבא הלוקח לחזור בו אלא ההיא כשבא המוכר לחזור בו והלוקח רוצה לעמוד במקחו דכיון דתפס לא מפקינן מיניה דכיון דספיקא הוא מאן דתפס לא מפקינן מיניה. ואם תאמר ובמידי דספיקא היכי מהניא תפיסה דהא קיימא לן תקפו כהן אין מוציאין אותו מידו וכי תימא דהכא כשתפס שלא בעדים ומשום מגו הא לא מהניא מגו על טענת ספק. ויש לומר דהתם בתוקף שתפס שלא מדעת חברו מה שאין כן בזה שתפס לדעת חברו וברצונו. ויש ספרים שגורסים כאן התם טעמא מאי משום דתפיס הכא נמי הא תפיס. ולא נהירא דכיון דאמרינן התם טעמא מאי משמע דמקשה גופיה מודה דהיינו טעמא דהתם וליתא דלדידיה לא הוה סבר דליהוי טעמא אלא משום תפוס לשון אחרון. וגירסא זו כך היה לנו לפרש התם גבי מרחץ טעמא מאי אמר שמואל משום דתפס הכי נמי גבי כור בשלשים משום דתפס. ומיהו לישנא דהתם והכא לא אתי שפיר ואיפכא מיבעי ליה הכא טעמא מאי משום דתפיס הכא נמי הא תפיס אלא משום דבפרק בית כור אמרינן לה בהאי לישנא נקט לה הכא בהאי לישנא דהתם. הריטב"א ז"ל. וזה לשון רבינו חננאל: ומקשינן ולית ליה לשמואל תפוס לשון אחרון והא רב ושמואל דאמרי תרווייהו כור בשלשים סלעים אני מוכר לך יכול לחזור בו אפילו בסאה אחרונה דלא הויא משיכה עד דמשיך כוליה כמה דאמר לו כור בשלשים סלעים סאה בסלע אני מוכר לך ראשון ראשון קנה לאו משום דאמרינן תפוס לשון אחרון. ופרקינן טעמא דשמואל בכל כהאי גוונא כל דתפיס זכה. עד כאן. וזה לשון תלמיד הר"פ ז"ל: התם טעמא מאי משום דתפיס. ואם תאמר והא אמרינן לעיל דתפיסה הבאה אחר טענת ספק אינה מועלת כלום מההיא דתקפו כהן אין מוציאין אותו מידו. ויש לומר דאימת הוי ספק כשבא לדון לפנינו וכבר הוה תפוס. והשתא ראשון ראשון קנה לא הוי לרב כמו לשמואל דלרב דוקא כי אמר כור בשלשים סאה בסלע הוא דאמר ראשון ראשון קנה אבל אי אפיך מיפך דאמר סאה בסלע כור בשלשים אמרינן דיכול לחזור בו אפילו בסאה אחרונה משום דתפוס לשון אחרון ולשמואל אפילו אפיך מיפך אמרינן ראשון ראשון קנה משום דמספקא ליה. עד כאן.

    בבא באמצע החדש עסקינן אבל בא בתחלת החדש כלו למשכיר כלומר דכיון דמספקא לן אי תפסינן לשון אחרון או ראשון בא בתחלת החודש לא מפקינן ממשכיר הילכך יהבינן ליה כוליה. ואם תאמר והיכי פסיק ואמר כולו למשכיר דמשמע אפילו בשלא פרע השכירות ואמאי דהא כי היכי דמשכיר מוחזק בקרקע שלו שוכר נמי מוחזק בשכירות והיכי מפקינן מיניה. יש לומר משום דלא דמי חיובו של שוכר לחיובו של משכיר דשוכר חיובו ברור שהוא חייב ליתן לו שנים עשר זהובים לשנה שאפילו תמצא לומר דחדש העיבור דשוכר הוי מכל מקום אם ירצה משכיר שידור בתוכו שנים עשר תדש אי אפשר לו שיפטר מחיובו דהיינו שנים עשר זהובים הילכך עיקר חיובו של שוכר ברור הוא מה שאין כן בחיובו של משכיר שהרי יש ספק בעיקר חיובו דשמא אין חדש העיבור בכלל הילכך כיון דבא בתחלת החדש מחייבין את השוכר לפרוע שחובו ברור ולא מפקינן ארעא מחזקת משכיר מספק. ואם תאמר והני אמוראי רב ורב נחמן היכי פליגי אמתניתין דמתניתין תנן יחלוקו ואינהו אמרי כוליה למשכיר לרב משום טעמא דתפוס לשון אחרון ולרב נחמן משום דקרקע בחזקת בעליה עומדת בשלמא לשמואל אמר לך אנא דאמרי כתנא דמתניתין דלתנא דמתניתין גופיה מספקא ליה אי תפסינן לשון ראשון או לשון אחרון ובבא באמצע החדש עסקינן אבל לרב ולרב נחמן קשיא. ויש לומר רב אמר לך אנא דאמרי כבן ננס דסבירא ליה בפרק בית כור תפוס לשון אחרון ורב נחמן אמר לך אנא דאמרי כתנא דמתניתין דמספקא ליה אי תפוס לשון ראשון או תפוס לשון אחרון מיהו מתניתין מני סומכוס היא דאמר ממון המוטל בספק חולקי ואנא דאמרי כרבנן דאמרי אוקי ממונא בחזקת מריה. ולענין פסק הלכה לא קיימא לן כרב דאמר תפוס לשון אחרון אלא כשמואל ורב נחמן דאמרי דספיקא הוי מיהו בקרקעות קיימא לן כרב נחמן הילכך במטלטלין בא בתחלת החדש כולו למשכיר בא בסוף החדש כולו לשוכר באמצע החדש חולקין אבל בקרקעות אפילו בא בסוף החדש כולו למשכיר דקרקע בחזקת בעלים עומדת. והני מילי במלתא דלא עבידא לאיגלויי אבל במילתא דעבידא לאיגלויי לא דאטרוחי בי דינא תרי זימני לא מטרחינן וכדאיתא לקמן בפרק המקבל. הר"ן.

    רב נחמן אמר קרקע בחזקת בעליה הילכך על כרחך רב נחמן סבר לה כשמואל בחדא דכל תרתי לישני הסמוכין זה לזה וסתרי אהדדי ספיקא הוי אי תפסינן לשון אחרון או לא וכיון דכן אוקי ממונא בחזקת מריה ולי תפיס לא מפקינן מיניה ופליג עליה דשמואל בחדא דאלו לשמואל אפילו בשכירות קרקע מהניא תפיסה לשוכר ורב נחמן סבר דלא מהניא ליה תפיסה דכיון דספיקא הוא אם היה לשוכר לדור בו אם לאו מוקמינן ארעא בחזקת מריה ואמרינן שלא היה לו לדור וכל מאי דדר שלא כדין דר הילכך אפילו בא בסוף החדש כוליה למשכיר ואף על גב דאפיך מיפך. ולרב נחמן תנא דמתניתין דאמר יחלוקו סומכוס היא דסבירא ליה ממון המוטל בספק חולקין ובין שבא בסוף החדש ובין שבא בתחלת החדש אבל לרבנן הוו להו כשאר ספיקי דרבנן דאוקי ממונא בחזקת מריה ומאן דתפס לא מפקינן מיניה אלא דבקרקע ושכירותו לא מהניא תפיסה. והלכתא כרב נחמן דבתרא הוא. הריטב"א.

    וכתב הרמ"ך לענין פסק הלכה וזה לשונו המשכיר בית לחברו לשנה נתעברה שנה נתעברה לשוכר. השכיר לו לחדשים וכו'. ואי אמר לו י"ב דינרין לשנה דינר לחדש אי נמי דאמר לו מדינר לחדש בשנים עשר לשנה לא אמרינן תפוס לשון אחרון אלא נתעברה למשכיר דקיימא לן כרב נחמן דאמר קרקע בחזקת בעליה עומדת ואפילו אתא ותבעיה אגר ההוא ירחא בסוף ירחא מפקינן ליה מיניה דשוכר כיון דמילתא דלא עבידא לאיגלויי היא. ונראה לומר דהוא הדין אם השכיר לו מטלטליו הידועים לו אמרינן נמי דמוקמינן להו אחזקתיה. ובמטלטלי כהאי גוונא כגון דאמר ליה אסתירא מאה מעי או מאה מעי אסתירא אמרינן הלך אחר פחות שבלשונות ויהיב ליה אסתירא דמספקא לן אי אמרינן בכהאי גוונא תפוס לשון אחרון הילכך אף על גב דאמר אסתירא מאה מעי לית ליה אלא איסתירא דהמוציא מחברו עליו הראיה. מיהו היכא דתפס תובע מאה מעי היכא דאמר ליה איסתירא מאה מעי לא מפקינן מינלה עד דמייתי היאך ראיה דלא אמרינן בהא תפוס לשון אחרון דהמוציא מחברו עליו הראיה והאי הוא דאתי השתא לאפוקי מיניה מאי דתפס. אבל היכא דאמר ליה מאה מעי איסתירא ותפס מיניה מאה מעי בהא מפקינן מיניה ההוא טופיאנא דארבעה פריטי דהא ודאי פשיטא להו דלא אמרינן תפוס לשון ראשון היכא דהוי הוא המרובה אלא ודאי תפוס לשון אחרון אית לן למימר כיון דהוא מועט מן הראשון. וצריך עיון. ואף על גב דאמרינן בבבא בתרא ספל מלמעלה קפל מלמטה או איפכא דאמרינן תפוס לשון אחרון בין מרובה כגון ספל מלמטה בין מועט כגון קפל מלמטה דמשמע קב ופלגא. דהתם הוא דהוו תרי לישני דלא דמו להדדי ומיהדר הוא דהדר ביה מקמא דהא לא שייך חד לישנא באידך אבל הכא מאה מעי ואיסתירא איכא למימר דפרושי קמפרש אסתירא דהוא מאה מעי ולא דק בחושבנא וכן נמי במאה מעי איסתירא. ועוד דהכא תרי לישני דסמיכי אהדדי נינהו הילכך מספיקא אזלינן בתר פחות שבלשונות כל היכא דלא תפס תובע מיניה ואי תפס לא מפקינן מיניה. עד כאן.

    2 more comments on this page.

    Shita Mekubetzet on Bava Metzia 102b · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Bava Metzia, daf 102, Amud Bet, about 250 words in 14 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 14 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 115 words

      Opens “ובא מעשה לפני רבן שמעון בן גמליאל…”

      Named: רבן שמעון.

    2. Segment 246 words

      Opens “גמ׳ מעשה לסתור?! חסורי מחסרא והכי קתני:…”

      Named: רבן שמעון.

    3. Segment 310 words

      Opens “אמר רב: אי הואי התם, הוה יהיבנא…”

    4. Segment 47 words

      Opens “מאי קא משמע לן? ״תפוס לשון אחרון״!…”

    5. Segment 520 words

      Opens “הא אמר רב חדא זימנא. דאמר רב…”

      Named: רב חדא, רב הונא.

    6. Segment 69 words

      Opens “אי מהתם, הוה אמינא: פרושי קא מפרש,…”

    7. Segment 717 words

      Opens “ושמואל אמר: בבא באמצע חדש עסקינן. אבל…”

      Named: שמואל.

    8. Segment 834 words

      Opens “מי אמר שמואל לא אמרינן ״תפוס לשון…”

      Named: רב ושמואל, שמואל.

    9. Segment 99 words

      Opens “התם טעמא מאי משום דתפיס, הכא נמי…”

    10. Segment 1017 words

      Opens “ורב נחמן אמר: קרקע בחזקת בעליה קיימת.…”

      Named: רב נחמן.

    11. Segment 1115 words

      Opens “בעו מיניה מרבי ינאי: שוכר אמר נתתי,…”

      Named: רבי ינאי.

    12. Segment 1232 words

      Opens “אימת? אי בתוך זמנו תנינא, אי לאחר…”

    13. Segment 1314 words

      Opens “לא צריכא: ביומא דמשלם זמניה. מי עביד…”

    14. Segment 145 words

      Opens “אמר להו ר' יוחנן, תניתוה:…”

    Sages named on this page

    • Rabban Shimon ben Gamliel [III] · Third Generation of Tannaim

      Rabban Shimon ben Gamliel III was a prominent Tanna, son of Rabban Gamliel of Yavneh and father of Rabbi Yehudah HaNasi.

      Source: Bava Metzia 102b · Segment 1 — “ובא מעשה לפני רבן שמעון בן גמליאל ולפני ר'…

    • Rabbi Yochanan · Others · End of Tannaim and beginning of Amoraim.

      Rabbi Yochanan was a pivotal sage, bridging the eras of the Tannaim and Amoraim, known for his profound scholarship and dedication to…

      Source: Bava Metzia 102b · Segment 14 — “אמר להו ר' יוחנן, תניתוה:

    • Shmuel · First Generation Amoraim

      Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.

      Source: Bava Metzia 102b · Segment 8 — “מי אמר שמואל לא אמרינן ״תפוס לשון אחרון״? והא…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Bava Metzia 102b

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026