Talmud Builders

    Bava Metzia 68a

    Back to index

    English translation — Bava Metzia 68a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1that he redeems it at four dinars a year, despite the fact that the produce is worth more? Here too, it is no different. Since he established the deduction of a fixed sum that he cannot be sure he will receive, the practice is permitted, even if he in fact profits from the arrangement.

    2And the one who prohibits this arrangement could have said to you that the halakha with regard to an ancestral field is discussing consecrated property and the Merciful One established redemption for it, on the basis of which the Sages determined the full redemption. Here, by contrast, it is a loan, and therefore it has the appearance of interest.

    3Rav Ashi said: The elders of the town of Mata Meḥasya told me: An unspecified mortgage [ mashkanta ] is for a year. The Gemara poses a question: What is the practical difference resulting from this ruling? The Gemara explains: It means that if the lender consumed its produce for a year, the borrower can then remove him; but if not, the borrower cannot yet remove him, as an unspecified mortgage does not last less than this period of time.

    4And Rav Ashi said: The elders of Mata Meḥasya told me: What is the meaning of the word mashkanta ? It is referring to the fact that it resides [ shekhuna ] with him. The Gemara again asks: What is the practical difference resulting from his statement? The Gemara answers: It is relevant for the halakha of one whose field borders the field of his neighbor. Since the mortgaged field resides with him, it is considered his property to a certain extent, and therefore he is granted the right to purchase a neighboring field before an outside party does so.

    5Rava said: The halakha is not in accordance with those who approve of the tacit interest agreement of Rav Pappa, nor in accordance with those who approve of the documents of Meḥoza, nor in accordance with those who approve of the tenancies of Neresh.

    6The Gemara clarifies these statements: The halakha is not in accordance with those who approve of the tacit interest agreement of Rav Pappa; this is referring to the tacit interest agreement of Rav Pappa (65a). Rav Pappa would sell liquor and accept delayed payment at a higher price, and believed this to be permitted since he did not gain anything from the arrangement.

    7What are the documents of Meḥoza? In Meḥoza they would lend money to someone for him to use in a joint business venture, and add the profits to the principal, as though the transaction were already completed, and they would write the full sum owed, including the lender’s share of the profits, in the document. The reason it is prohibited to do this is that who says there will be any profit? It is possible that the borrower will suffer a loss or earn less than expected, and he will eventually be paying interest if he pays the full amount recorded in the document.

    8Mar, son of Ameimar, said to Rav Ashi: Father would do so, i.e., he would add the profits to the sum of the loan contract, and when they came before him and told him they had not earned enough profit he would believe them and reduce the debt to the amount they had actually earned. Rav Ashi said to him: This works out well while the lender is still here, but if he dies and the document comes before the orphans, what would happen in that case? Unaware that profits have been added to the document, the orphans would demand the entire sum, which would constitute interest. The Gemara comments: This innocent observation of Rav Ashi’s was “like an error that proceeds from a ruler” (Ecclesiastes 10:5), and Ameimar died shortly afterward.

    9The Gemara addresses the final ruling. What are the tenancies of Neresh? In the town of Neresh they would write a document in this manner: So-and-so has mortgaged his land to so-and-so, and the borrower then went and leased it back from him for a fee that was added to the payment of the loan. This transaction is problematic. When did the lender acquire it, such that he can subsequently transfer it back to the borrower? As he is not the actual owner of the field, the money for the lease is actually payment for the delay in repaying the loan, and therefore this arrangement is considered interest.

    10The Gemara comments: And nowadays, when we write a document in this manner: We acquired the property from him and we waited a while and then the borrower went and leased it back for such and such a price, a formula that states that the lender has acquired the field and may now lease it to others, which is utilized so as not to lock the door in the face of potential borrowers, it is permitted, as it does not have the appearance of a loan with interest. The Gemara concludes: But this is not correct, as even if the field is in his possession, since he has not acquired it properly, it is considered interest.

    11MISHNA: One may not establish a deal with a storekeeper for half the profits. It is prohibited for one to provide a storekeeper with produce for him to sell in his store, with half the profits going to the lender. In such an arrangement, the storekeeper himself is responsible for half of any loss from the venture, effectively rendering half of the produce as a loan to the storekeeper. The lender remains responsible for the other half of any loss, and the storekeeper provides a service by selling his produce for him. This service, if provided free of charge, is viewed as interest paid for the loan, and is prohibited. And similarly, one may not give a storekeeper money with which to acquire produce for the storekeeper to sell for half the profits. These activities are both prohibited unless the owner gives the storekeeper his wages as a salaried laborer hired to sell the produce, after which they can divide the remaining profits.

    12One may not give eggs to another to place chickens on them in exchange for half the profits, and one may not appraise calves or foals for another to raise them for half the profits. These activities are both prohibited unless the owner gives the other wages for his toil and the cost of the food he gives to the animals in his temporary care. All this applies when the lender establishes a fixed minimum profit he insists on receiving regardless of what happens to the animals.

    13But one may accept calves or foals to raise as a joint venture for half of the earnings, with one side providing the animals and taking full responsibility for losses, and the other providing the work and the sustenance, and the one raising them may raise them until they reach one-third of their maturation, at which point they are sold and the profits shared. And with regard to a donkey, it can be raised in this manner until it is large enough to bear a load.

    14GEMARA: The Sages taught: When the mishna states that the owner must pay the manager of the venture as a salaried laborer, it means he must pay him as an idle laborer. The Gemara poses a question: What does it mean to pay someone as an idle laborer?

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    פריק להו בארבעה זוזידהיינו סלע:

    הכא נמי לא שנאדהא חזינן דהיכא דיורד לספק ונותן מעות סלע לשנה ספק יהיו בה פירות ספק לא יהיו בה פירות הוו זביני מעיקרא ומיפרק בהכי:

    התם לאו הלואהבפדיון תליא מילתא ורחמנא אוקמיה אהאי פדיון ואמר בהכי נפרוק:

    דלא מצי מסלק ליהכל שנתו ואפילו באתרא דמסלקי:

    דשכונה גביהאין שכן קרוב ממנו ואם בא הלוה למוכרה אין בבעל מצריה שכן טוב לקנותה כזה:

    טרשא דרב פפאדאמר לעיל (בבא מציעא דף סה.) שכראי לא פסיד וכו'. לית הלכתא כוותיה כדאמרן מאי חזית דאזלת בתר דידך זיל בתר דידהו:

    מחוזנאיבני מחוזא:

    דזקפי רווחא אקרנאשקונים פרגמטיא בעלי בתים ונותנין לתגרים למחצית שכר ושמין כך וכך שכר יהיה בהן וזוקפין מחצית השכר עם הקרן וכותבין בשטר פלוני חייב לפלוני כך וכך לזמן פלוני:

    וכי אתו לקמיהואמרי ליה לא הוה רווחא מהימן להו:

    תינח היכא דאיתיה לדידיהאם יהא אביך קיים לזמן הפרעון שהוא חסיד ומאמינם ומה אם ימות היורשין יגבו הכל:

    חכיריהמקבל שדה מחבירו בעשרה כורין לשנה בין תעשה הרבה בין תעשה מעט:

    חכירי נרשאישהיו בעלי בתים מלוים מעות לעניים על שדותיהן וחוזרים וחוכרים אותם להם בכך וכך כורין לשנה:

    אימת קנייהמלוה להך שדה דאקנייה נהליה לבעלים בתורת חכירות נמצא נוטל רבית קצוצה שהרי אין טורח בה ואף אם תלקה לא יפסיד מחכירותו כלום:

    שהינא כמה עידניןביד המלוה ועשה הוא ואכל בנכייתא והדר חכרה מיניה:

    שפיר דמיכדי שלא תנעול דלת דכיון דשהייה גביה ואכל תלת שנין מה לי עבד בה איהו ומה לי חכריה:

    ולאו מילתא היאדאפילו שהייה נמי אסור. דרבית גמורה היא שאין כאן ספק כעושה ואוכל שפעמים שמוציא ואינו נוטל:

    מתני' אין מושיבין חנוני למחצית שכרלא יאמר בעל הבית לחנוני הרי פירות נמכרים בשוק ארבע סאים בסלע ואתה מוכרן בחנות פרוטה פרוטה ומשתכר סאה הילך פירות ושב ומכור תמיד והריוח נחלוק וטעמא דמילתא משום דאמרינן לקמן (בבא מציעא דף קד:) הך עיסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון סתם המקבל פרגמטיא למחצית שכר מקבל עליו אחריות חצי הקרן באונסין וזולא הלכך ההיא פלגא כיון דמיחייב באונסין מלוה הוא אצלו שהרי שומא היא אצלו במעות כשער השוק ודינו ליטול חצי שכר נמצא מתעסק בחציו של בעל הבית שהוא פקדון אצלו בשכר המתנת מעות המלוה לפיכך אסור:

    אלא אם כן נותן לו שכר עמלובחצי:

    אין מושיבין תרנגולין למחצהלשום ביצים בדמים לבעל התרנגולת להושיבה עליהם לגדל אפרוחים למחצית שכר מה שיהיו האפרוחים שוין יותר על דמי הביצים דהואיל וזה מקבל עליו אחריות חצי דמי הביצים אם יתקלקלו או אם ימותו הוה ליה פלגא מלוה שהרי נישומין עליו בדמים מעכשיו דמיהן עליו במלוה ונמצא זה מגדל את חציו השני בשכר המתנת מעותיו:

    ומזונומזון שהוא מוציא באפרוחים:

    ואין שמין עגלים וסייחים למחצהעכשיו הן שוין כך וכך קבלם עליך לגדלם שנתיים למחצית שכר ולמחצית הפסד אם ימותו:

    אבל מקבלים עגלים וסייחיםקטנים בלא שומא שאם ימותו לא ישלם כלום ואם יחיו יחלקו ביניהם:

    לכשיהיו משולשיםלכשיעמדו על שליש גדילתן שליש שור ושליש סוס אז יחלקו:

    וחמורמגדלה עד שתהא טוענת משאוי כך היה מנהגם לגדלם קודם חלוקה:

    גמ' ה"ג תנא כפועל בטלובמתניתין לא גרסינן בטל:

    כפועל בטלמשמע כמה אדם רוצה ליטול ולישב בטל:

    מאי כפועל בטלהלא אין יושב ובטל שהרי טורח להוליך ולהביא פירות לחנות ולמכור ולקבל מעות ולמדוד הפירות:

    בבא מציעא 68 עמוד א

    1קא פריק לה בארבעה זוזי, הכא נמי לא שנא.

    2ומאן דאסר אמר לך: שדה אחוזה הקדש היא, ורחמנא אוקמיה אפדיון. הכא הלואה היא ומיחזי כרבית.

    3אמר רב אשי: אמרו לי סבי דמתא מחסיא: סתם משכנתא שתא. למאי נפקא מינה? דאי אכיל לה שתא מצי מסלק ליה, ואי לא לא מצי מסלק ליה.

    4ואמר רב אשי: אמרו לי סבי דמתא מחסיא, מאי ״משכנתא״ דשכונה גביה. למאי נפקא מינה? לדינא דבר מצרא.

    5אמר רבא: לית הלכתא לא כטרשי פפונאי, ולא כשטרי מחוזנאי, ולא כחכירי נרשאי.

    6כטרשי פפונאי כטרשי דרב פפא.

    7שטרי מחוזנאי דזקפי ליה לרווחא אקרנא, וכתבי ליה בשטרא. מי יימר דהוה רווחא?

    8א"ל מר בר אמימר לרב אשי: אבא עביד הכי, וכי אתו לקמיה מהימן להו. א"ל תינח היכא דאיתיה לדידיה, אי שכיב ונפל שטרא קמי יתמי, מאי? הוי (קהלת י, ה) ״כשגגה שיוצא' מלפני השליט״ ונח נפשיה דאמימר.

    9חכירי נרשאי, דכתבי הכי: משכן ליה פלניא ארעיה לפלניא, והדר חכרה מיניה. אימת קנאה דאקנייה נהליה?

    10והאידנא דקא כתבי הכי: ״קנינא מיניה ושהינא כמה עידני, והדר חכרה״, כדי שלא תנעול דלת בפני לווין שפיר דמי. ולאו מלתא היא.

    Mishna

    11אין מושיבין חנוני למחצית שכר, ולא יתן מעות ליקח בהן פירות למחצית שכר, אלא אם כן נותן לו שכרו כפועל.

    12אין מושיבין תרנגולין למחצה, ואין שמין עגלין וסייחין למחצה, אלא אם כן נותן לו שכר עמלו ומזונו.

    13אבל מקבלין עגלין וסייחין למחצה, ומגדלין אותן עד שיהו משולשין. וחמור עד שתהא טוענת.

    Gemara

    14תנא: כפועל בטל. מאי כפועל בטל?

    Tosafot

    ונותן לו שכרו כפועל בטלאי גרס תנא כפועל בטל א"כ לא גרסי' במתני' בטל פירש בקונטרס כפועל בטל מאותה מלאכה דבטל מינה היינו שאם היה עושה תחלה מלאכה כבידה ומרויח הרבה וזאת היא קלה אומדים כמה יניח משכרו לעשות מלאכה זו שזהו יותר ממה שנותנין לעשות כי אין אדם מניח מריוח גדול אלא מעט אע"פ שבא לו בטורח יותר ולפירושו אתיא מתניתין כר' שמעון דאמר נותן לו שכרו משלם ולא כר' מאיר וקשה לפירושו דקאמר בגמ' אבל סיפא דנפיש טרחא אימא לא סגי ליה כפועל בטל והשתא והלא לפי מה שהיא כבידה נוטל יותר אמאי ס"ד דלא תסגי כפועל בטל ועוד דקתני בתוספתא (פ"ד) המושיב את חבירו בחנות למחצית שכר נותן לו שכרו כפועל בטל דברי ר"מ משמע דמתני' אתיא כר' מאיר ולכך נראה לפרש כפועל בטל היינו כיושב ובטל לגמרי והשתא א"ש צריכותא דגמרא ומתניתין אתיא כר' מאיר והא דקאמר בגמ' רבי מאיר בין מרובה בין מועט היינו כלומר בין היה עוסק במלאכה מרובה בין היה עוסק במלאכה מועטת לעולם נותן לו כפועל בטל ר"ש אומר נותן לו שכרו משלם שאומדים כמה היה רוצה ליטול וליבטל ממלאכה כבידה שהיה עוסק ויעסוק במלאכה קלה כזו דהיינו טפי מר' מאיר והא דקתני בתוספתא בסיפא בתר מילתיה דרבי מאיר ור' שמעון אומר נותן לו שכרו משלם אבל אינו דומה עושה מלאכה ליושב בטל יושב בחמה ליושב בצל לאו בטל לגמרי אלא מאותה מלאכה החמורה ומיהו לעיל בסוף אלו מציאות (בבא מציעא דף לא: ושם) גבי השבת אבידה דקתני נוטל שכרו כפועל בטל נראה כפי' הקונטרס מדפריך התם הא לאו בטל הוא משמע דפריך משום דמשמע ליה ברייתא דקתני כפועל בטל שנותנים לו כמו שירצה פועל לישב וליבטל לגמרי לכך נראה לפרש התם הך דמשני אביי כפועל בטל מאותה מלאכה דבטיל מינה כדפי' בקונטרס וא"ת אם כן הוא נוטל שכרו על השבת אבידה ובהכונס (ב"ק דף נו:) אמרינן דטעם דשומר אבידה הוי כשומר חנם משום דמאי הנאה קא מטי ליה וע"כ לא קאמרי רבנן טעינה בשכר אלא משום דא"כ לכתוב רחמנא טעינה ולא בעי פריקה וי"ל דאין לחוש אם נוטל שכר כיון שעוסק במלאכה אחרת ומפסיד דהא אם היה שם בית דין היה מתנה ליטול כל מה שמפסיד ועכשיו דליכא ב"ד למה לא יטול כל טרחו ובפרק עד כמה (בכורות דף כט: ושם ד"ה כפועל) נמי דקתני נוטל שכר לדון כפועל בטל התם נמי י"ל כפ"ה כיון שמתבטל ממלאכתו יכול ליטול שכר:

    אלא אם כן נותן לו שכר עמלו ומזונוהכא לא שייך למיתני כפועל בטל דאין מתבטל להאכילה ולהשקותה אלא רגע אחד ביום אבל חנוני כל עסקו בכך דתניא בתוספתא (פ"ד) המושיב חנוני בחנות אם היה אומן לא יעסוק באומנתו:

    אבל מקבלים עגלין וסייחיןתימה מאי קמ"ל פשיטא כיון דאין מקבל עליו אחריות ואי משום דבעי למיתני ומגדלין אותן עד שיהיו משולשין זה היה יכול להשמיענו ברישא לאחר שנתן שכרו ויש לומר דקמשמע לן דבסתמא אין מקבל עליו שום אחריות ולא הוי עסקא כיון דבתחלה כשקבל עגלים לא שמו אותם אלא לאחר שגדלו ובאין לחלוק השבח אז שמין אותם כמה השביחו ולהכי תנא ברישא שמין ובסיפא מקבלין וכששמין בשעת קבלה בסתם מקבל עליו חצי האחריות כמו בשאר עסקא:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    הא דאמרומאן דאסר, אמר לך, שדה אחוזה הקדש הוא. קשה לי ולמה הוצרכו לחזר אחר טעם זה וכי מאן דאסר רבית קצוצה היא, והא אף לדידהו אבק רבית הוא, ורב אשי הוא דעביד עובדא ביתומים קטנים כגדולים, ומר זוטרא משמיה דרב פפא דלא אכל אמר לעיל באתרא דמסלקי מסלקי ליה מתמרי דעל בודיא, ואי אגבינהו בסיסני קני. ותו קשה לי מאן דאכיל נמי, מאי קא מייתי משדה אחוזה למשכנתא בנכייתא למגמר מינה דלא הוי אבק רבית. ונראה לי, דמשום דלרבינא בלא נכייתא רבית קצוצה, איצטריך למגמר מהתם דבנכייתא כל דהו לשתרי, וכיון דשרי רחמנא בהדיא משרא שרינן ליה לגמרי, דכיון דמנכה מחוביה לא מחזי כרבית אלא כמוזיל גביה, ובודאי כל מאי דשרא רחמנא בהדיא ואמר דלעבדו הכין, וכדאמר בשדה אחוזה. דלפרקו בסלע ופונדיון בשנה, שמע מינה מילתא דהיתרא גמורה היא, וליכא למיחש בה למידי, ולפיכך הני דלא אכלי נמי אצטריכו למיהב בה טעמא, ולמימר דשאני התם דהקדש הוא ורחמנא אוקמיה אפדיון, ובפדיון כל דהו סגי ליה, כך נראה לי. עוד קשה לי, ונגמר מבית בבתי ערי חומה לכולי עלמא למיכל אפילו בלא נכייתא ובאתרא דמסלקי, (ואפי') [ואלו] לרבינא מכר כי הא אפילו רבית קצוצה היא. ויש לומר, דרבינא מוקי לה ברבית על מנת להחזיר, כדמוקי לה רבא בערכין פרק המוכר שדהו (לה, ב), הא כל שלא התנה רבית קצוצה היא לדידיה, ודלא כרבא ורב אשי ורבה בר רב הונא. ואי נמי לרבנן דברייתא דקאמרי רבית גמורה היא אלא שהתורה התירה וכאן התירה ולא במקום אחר, וכדאמר בירושלמי (דפרקין ה"ב) ולומר, דאי אפשר למגמר מיניה, דכיון דמסלקי, לאו מכירה היא אלא הלואה, ומן הדין בעלמא רבית קצוצה היא, דכבר אסרה התורה מלוה ברבית, אלא על כרחך רבית גמורה היא שהתורה כאן התירה ולא במקום אחר ולא גמרינן מיניה. אלא דאכתי קשיא לי, לרבה בר רב הונא ורבא ורב אשי דאמרי, דאפילו באתרא דמסלקי דבלא נכייתא משרא שרי דבר תורה, וכמו שכתבתי למעלה (סז, א בד"ה עבד) ובבית בתי ערי חומה התירה התורה להדיא, מפני מה אינה מותרת להם לכתחלה ואפילו מדרבנן, ולמה מחמרינן בה, ורבינא לא החמיר במה שהתירה תורה בהדיא, ומשמע דכלהו נמי לא הוו מחמרי בה אלו אשכחו דהתירה התורה זביני כי הני, אלא דשאני שדה אחוזה דהקדש הוא ורחמנא אוקמיה אפדיון. (ועי"ל) [ויש לי לומר] דע"כ לא קא שרי אלא בנכייתא דמחזי כעין מכירת פירות וכמוזיל גביה, אבל בלא נכייתא מחזי כרבית וחיישינן דלא ליתי ליגע בשל תורה ברבית דעלמא, כך נראה לי.

    אמר רב אשי, אמרו לי סבי דמתא מחסיא סתם משכנתא שתא, מאי נפקא מינה, דלא מצי מסלק ליה. פירוש, סתם משכנתא בכל סתם המקומות עד שיהא שם מנהג לסלק אפילו גו שתא. לענין פסק הלכה בעניני המשכונות כבר כתבנו למעלה (סד, ב בד"ה מתניתין) שאין הפרש בין משכונות שדה וכרם למשכונות בתים, וכן הסכימו רוב הפוסקים ראשונים ואחרונים ז"ל, ואע"פ שרש"י ז"ל חלק ביניהם ואפילו במנכה. והרי"ף ז"ל פסק, במשכנתא באתרא דמסלקי ובלא נכייתא, וכן בזביני דתנאי דכשיהיו לי מעות תחזיר לי המכר, דהוי רבית קצוצה, ואע"פ שלא קצץ לו, כרבינא דחשיב ואפיק פירי דלא כרבה בר רב הונא. ובנכייתא, באתרא דמסלקי ואפילו באתרא דלא מסלקי, אבק רבית, ואע"ג דרבינא אכיל ורבא נמי שרי ואמר לא ניכול אלא בנכייתא, אלמא בנכייתא שרי, הא איכא רב פפא ורב כהנא ורב אשי דלא אכלי בנכייתא, דסבירא להו דאסירא, והתם בשדה אחוזה הקדש הוא ורחמנא אוקמוה אפדיון, אבל הכא הלואה היא ומחזי כרבית, הילכך אליבא דידהו אבק רבית הוא ואינה יוצאה בדיינין, וקיימא לן כותייהו וליתא לדרבינא בהא, ואלא במאי כן ניכול, במשכנתא דסורא. והראב"ד ז"ל פסק דאפילו בהא קיימא לן כרבינא דאכיל בנכייתא, ורב כהנא ורב אשי ורב פפא דלא אכלי אחמורי הוא דאחמרי אנפשייהו, והיינו דאמרינן לא אכלי ולא אמרינן אסרי, והשתא נהוג עלמא למיכל בנכייתא ואתרא דלא מסלקי הוא, דכלהו משכנתא פסקי להו זמן, דלא מצי פריק ליה עד זמן ידוע, ופוק חזי מאי עמא דבר, זה לשון הרב ז"ל. וזה כשטתו שכתב למעלה בפירוש, דאפילו לרבינא באתרא דמסלקי אבק רבית ואפילו בנכייתא. וכבר כתבנו למעלה (סז, ב בד"ה ומהא) שאין דבריו מחוורין בזה, דהא רבינא משדה אחוזה גמיר ואיהו בהני אכיל, וכדאמר מאן דאכיל יליף ליה משדה אחוזה, ושדה אחוזה כל היכא דבעי לסלוקי פריק ומסלק את ההקדש. ועוד כתב הראב"ד ז"ל, דההיא דאיזיל ואייתי זוזי במשכנתא בנכייתא היא ובדשלים זמניה, דאי לא שלים, לאו כל כמיניה למפרקה מיניה, אלא בדשלים זימניה, ומיהו אע"ג דשלים, כל מאי דממשכא משכנתא בידי, משכנתא היא ואכיל עד דפריק לה או עד דמחי בידיה, ואמר, איזיל ואייתי זוזי או אטרח ואייתי זוזי, מיהו מאי דתלש מיהא אכל, ע"כ. ומכל מקום למדנו מדבריו, דבאתרא דלא מסלקי אפילו לבתר דשלים זימניה שרי, ובנכייתא אי כתב ליה מיהא, אכול בנכייתא כך כל זמן שתמשך משכונא בידך. אלא שאני תמיה, למה הוצרך הרב להראות שעכשיו נהגו שלא לסלק, דבכלהו משכנתא פסקי להו זמן, דהא בלאו הכי, כל סתם מקומות אתרא דלא מסלקי נינהו, דהא קיימא לן דסתם משכנתא שתא, ואין הפרש בין קובע זמן בפירוש לקובע סתם דהיינו שתא, וכן אין הפרש בין זמן מרובה לזמן מועט. ואני תמיה גם בדברי הרי"ף ז"ל שפסק, אפילו באתרא דלא מסלקי ובנכייתא אבק רבית, מדאמרינן רב כהנא ורב פפא ורב אשי לא אכלי, דדילמא כלהו נמי אכלי באתרא דלא מסלקי ובנכייתא [דהא] לאו פרושי קא מפרשי במאי, ומדאתינן למהדר בתר טעמא דמאן דשרי ומאן דאסר, ואמרינן דמאן דשרי יליף משדה אחוזה דהוא באתרא דמסלקי ובנכייתא, ואמרינן ומאן דאסר התם הקדש הוא, אם כן סתמא דמילתא דאינהו נמי באתרא דמסלקי הוא דלא אכלי, הא באתרא ד[לא]מסלקי לא אשכחן להו דאסרי. ויש לפרש, דכיון דאמרינן סתם בתר כל הני שמעתתא רבינא אכיל ורב פפא ורב כהנא ורב אשי לא אכלי, שמע מינה דבכלהו לא אכלי. ומכל מקום מסתברא, דאפילו לענין משכנתא בנכייתא, בין באתרא דלא מסלקי בין באתרא דמסלקי, כל בנכייתא שרי כרבינא, ורבינא בכלהו אכיל, וכמו שכתבתי דמשדה אחוזה גמיר, וכיון דאיהו אכיל מעשה רב, ורבא נמי משרא שרי כל בנכייתא, אלא דצורבא מרבנן אמר דלא ליכול אלא במשכנתא דסורא. ועוד, דהא אמרינן, פשיטא באתרא דמסלקי ואמר לא מסתלקנא הא קאמר לא מסתלקנא, כלומר ולא מסלקינן ליה, ואפילו אמר לא בעינא דתיכול לא שמע ליה ואכיל, וכל שכן דאי אכיל בתר דמחי ביה, לא מפקינן מיניה, דכל מסתלק ולא מסתלק מאכילת פירי משמע, ובאתרא דלא מסלקי ואמר (לא) מסתלקנא, אמר רב ששת בריה דרב אידי דצריך למקנא מיניה, ורב פפא דאמר לא צריך, מכל מקום מודה רב פפא דאי לא אמר מיהא אכיל ואינו חושש, ואפסיקא הלכתא בהדיא בגמ' כרב ששת בר אידי דאמר צריך למקנא מיניה, אלמא באתרא דלא מסלקי מיהא שרי, ורב פפא דאמר דלא אכיל איהו הוא דמודה בהא או דאיהו נמי אכיל או דאיהו לא אכיל ומחמיר אנפשיה ושרי לעלמא. ובאטרח ואייתי זוזי, אמר מר זוטרא בריה דרב אידי דלא אכיל, הא כל שלא אמר אכיל, ואפסיקא הלכתא בהדיא בגמ' והלכתא לא אכיל הא לא אמר אכיל, ולא בלאפוקי מיניה בלחוד פליגי ולומר דלמאן דאמר לא אכיל מפקינן מיניה, דאי הא אתא לאשמועינן, הוה ליה לפרושי הכי בהדיא, איזיל ואטרח ואייתי זוזי ואכיל, רבינא אמר לא מפקינן מיניה ומר זוטרא אמר מפקינן, ומדאמר אכיל ולא אכיל, שמע מינה, לכתחלה אכיל לכולי עלמא עד דאמר ליה אטרח ואייתי זוזי, וכבר כתבנו למעלה (סז, ב בד"ה אמר) שזו אי אפשר לפרשה במשכנתא דסורא. ועוד דאמר לקמן, ולית הלכתא כחכירי דנרשאי, וההוא ודאי לא במשכנתא דסורא מיירי, דבמשכנתא דסורא מכירת פירות גמורה היא, ואפילו חכיר לה מרי ארעא משרא שרי, דלא מחזי כלל כרבית, אלא במשכנתא דעלמא, אלמא כי חכיר לה למרי ארעא אסור הא לעלמא משרי שרי. ועוד נראה לי ראיה גמורה, מדאמר לקמן פרק השוכר את האומנין (בבא מציעא עט, א), גבי יבש האילן או נקצץ, אלא הכא במאי עסקינן בזמן שאין היובל נוהג, הכי נמי מסתברא דאי סלקא דעתך בזמן שהיובל נוהג (ומקל) ומכלינן קרנא, ניצלחיה לציבי, ופרקינן, אי משום הא לא קשיא, זימנין דשלמו שני משכנתא מקמי יובל, אי נמי מטו זוזי לידיה ופריק לה ד' וה' שנים מקמי יובל. וההיא ודאי לאו במשכנתא דסורא היא, דמשכנתא דסורא לא מצי פריק לה, אלא במשכנתא דעלמא, אלמא משרא שרי. ורפרם ורב אחא דפליגי בקיצותא, דלמא לצורבא מרבנן הוא דפליגי, דעלה קא מייתי לה לפלוגתייהו, ואפילו פליגי ואסרי לכולי עלמא לא דחינן כל הני דאמרן מקמי דידהו. ואני תמיה, אפילו באתרא דמסלקי ובלא נכייתא, ובזביני דאסמכתא כזביני דאת ונוולא, למה פסק הרב ז"ל כרבינא, דהא פליגא דידיה אדרבה בר רב הונא ורבא ואביי דמשמע דקבלה מרבה במשכנתא וכל שכן בזביני, ואינהו רבים נינהו. ועוד דרב אשי נמי משמע דכוותייהו סבירא ליה, וכמו שכתבתי למעלה (סז, א בד"ה עבד), שאין לו בזביני ובמשכנתא רבית קצוצה, אלא שהרב ז"ל פירש לההיא דעבד בה רב אשי עובדא במשכנתא בנכייתא וכבר הורה זקן. אבל במשכנתא בנכייתא אפילו באתרא דמסלקי שריא, וכן בכל משכנתא שכתב לו כל זמן שתמשך משכונא זו בידך, ובאתרא דלא מסלקי ובנכייתא לזמן שקצץ לו אע"פ שלא כתב לו כל זמן שתמשך משכונא זו בידך, מסתברא דאי אכיל ומנכה ליה שרי כל שלא מיחה לו בידו, או שאמר לו איזיל ואייתי זוזי או אטרח ואייתי זוזי, אבל אי אמר ליה ואכיל גזל הוא בידו ואפוקי נמי מפקינן מיניה, שהראב"ד ז"ל כתב בכל אבק רבית אכל לאחר שמיחה בידו גזל הוא וחוזר. עוד כתב הראב"ד ז"ל, דכל אבק רבית דלא מפקינן ממלוה ללוה, אי תפיס לוה לא מפקינן מיניה, בר מרבית מאוחרת ורבית מוקדמת דמנפשיה יהב. ואינו מחוור, דאם כן היכא דאכל שעור זוזי אמאי לא מסלקינן ליה דהא תפיס לוה, דקרקע בחזקת בעליה עומדת, אלא כל שאכל מדעת הלוה אפילו תפס לוה מפקינן מיניה.

    אימת קניא דלקני ניהליה בחכירותאפי' לא אימת קניא ממש קאמר, דהא קרקע נקנה בכסף ובשטר, וכיון שמשכנה לו וקבל כספו וכתב לו את השטר קנאה, אלא כנגד הרואים קאמר, כלומר, הרואה יאמר אימת קנאה זה וירד בה שתקנה אותה לבעלים, אין זה אלא נוטל שכר מעותיו, והיינו דקאמר, והאידנא דכתבי ביה וקנינא מיניה ושהינא כמה עדני והדר חכרה ניהליה שפיר דמי, ואי למקניא ממש מאי שהינא כמה עדני, אלא שהה כמה עדנין למיחזי דירד בה וקנאה לפירותיה, והדר חכרה ליה להאי.

    ואסיקנאדלאו מילתא היא. ופירש רש"י ז"ל דרבית גמורה היא, והוא מן התימא. ונראין דברי הרמב"ן ז"ל, שאמר שאינה אלא הערמת רבית וכדתניא ברבית דר' חייא (לעיל בבא מציעא סד, ב). ואפשר שדעת רש"י ז"ל לומר דכיון דחוזרים הבעלים וחוכרים ממנו, אגלי מילתא דמעקרא אדעתא דהכי עבדו, (וכמו) [וכאילו – ש"מ] כן הוה, והרי זה רבית קצוצה, ויש לזה פנים, כך נראה לי לפי דברי הרב ז"ל.

    מתני'אין מושיבין חנוני למחצית שכר ולא יתן לו מעות למחצית שכר אלא אם כן נותן לו שכרו כפועל בטל. תוספתא (פ"ד, ה"ז) המושיב את חברו לחנות למחצית שכר. אם היה אומן לא יעסוק באומנותו, לפי שאין עיניו על החנות בשעה שהוא עוסק באומנותו, ואם היה (שורה) [שותף] עמו בחנות מותר. המושיב חברו בחנות למחצית שכר, לא יהא לוקח ומוכר דברים אחרים, ואם לקח ומכר השכר לאמצע. והנותן מעות לחברו למחצית שכר, רשאי ליקח בהן כל (זמן) [מה] שירצה, ובלבד שלא יקח בהן לא כסות ולא עצים. ע"כ בתוספתא. וכן הוא בירושלמי (דפרקין ה"ג), ולא נתפרש טעם למה. עוד שנינו שם הנותן מעות לחברו ליקח בהן פירות למחצית שכר, ובאחרונה אמר לו לא לקחתי, אין לו עליו אלא תרעומת, ואם יש עדים שלקח ומכר מוציאין ממנו על כרחו.

    Babylonian Talmud · folio map

    Bava Metzia 68a

    Bava Metzia 68a. The full printed text of this folio side — 14 numbered segments, about 235 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    פריק להו בארבעה זוזי דהיינו סלע:

    הכא נמי לא שנא דהא חזינן דהיכא דיורד לספק ונותן מעות סלע לשנה ספק יהיו בה פירות ספק לא יהיו בה פירות הוו זביני מעיקרא ומיפרק בהכי:

    התם לאו הלואה בפדיון תליא מילתא ורחמנא אוקמיה אהאי פדיון ואמר בהכי נפרוק:

    דלא מצי מסלק ליה כל שנתו ואפילו באתרא דמסלקי:

    דשכונה גביה אין שכן קרוב ממנו ואם בא הלוה למוכרה אין בבעל מצריה שכן טוב לקנותה כזה:

    טרשא דרב פפא דאמר לעיל (בבא מציעא דף סה.) שכראי לא פסיד וכו'. לית הלכתא כוותיה כדאמרן מאי חזית דאזלת בתר דידך זיל בתר דידהו:

    מחוזנאי בני מחוזא:

    דזקפי רווחא אקרנא שקונים פרגמטיא בעלי בתים ונותנין לתגרים למחצית שכר ושמין כך וכך שכר יהיה בהן וזוקפין מחצית השכר עם הקרן וכותבין בשטר פלוני חייב לפלוני כך וכך לזמן פלוני:

    19 more comments on this page.

    Rashi on Bava Metzia 68a · Sefaria

    Tosafot

    ונותן לו שכרו כפועל בטל אי גרס תנא כפועל בטל א"כ לא גרסי' במתני' בטל פירש בקונטרס כפועל בטל מאותה מלאכה דבטל מינה היינו שאם היה עושה תחלה מלאכה כבידה ומרויח הרבה וזאת היא קלה אומדים כמה יניח משכרו לעשות מלאכה זו שזהו יותר ממה שנותנין לעשות כי אין אדם מניח מריוח גדול אלא מעט אע"פ שבא לו בטורח יותר ולפירושו אתיא מתניתין כר' שמעון דאמר נותן לו שכרו משלם ולא כר' מאיר וקשה לפירושו דקאמר בגמ' אבל סיפא דנפיש טרחא אימא לא סגי ליה כפועל בטל והשתא והלא לפי מה שהיא כבידה נוטל יותר אמאי ס"ד דלא תסגי כפועל בטל ועוד דקתני בתוספתא (פ"ד) המושיב את חבירו בחנות למחצית שכר נותן לו שכרו כפועל בטל דברי ר"מ משמע דמתני' אתיא כר' מאיר ולכך נראה לפרש כפועל בטל היינו כיושב ובטל לגמרי והשתא א"ש צריכותא דגמרא ומתניתין אתיא כר' מאיר והא דקאמר בגמ' רבי מאיר בין מרובה בין מועט היינו כלומר בין היה עוסק במלאכה מרובה בין היה עוסק במלאכה מועטת לעולם נותן לו כפועל בטל ר"ש אומר נותן לו שכרו משלם שאומדים כמה היה רוצה ליטול וליבטל ממלאכה כבידה שהיה עוסק ויעסוק במלאכה קלה כזו דהיינו טפי מר' מאיר והא דקתני בתוספתא בסיפא בתר מילתיה דרבי מאיר ור' שמעון אומר נותן לו שכרו משלם אבל אינו דומה עושה מלאכה ליושב בטל יושב בחמה ליושב בצל לאו בטל לגמרי אלא מאותה מלאכה החמורה ומיהו לעיל בסוף אלו מציאות (בבא מציעא דף לא: ושם) גבי השבת אבידה דקתני נוטל שכרו כפועל בטל נראה כפי' הקונטרס מדפריך התם הא לאו בטל הוא משמע דפריך משום דמשמע ליה ברייתא דקתני כפועל בטל שנותנים לו כמו שירצה פועל לישב וליבטל לגמרי לכך נראה לפרש התם הך דמשני אביי כפועל בטל מאותה מלאכה דבטיל מינה כדפי' בקונטרס וא"ת אם כן הוא נוטל שכרו על השבת אבידה ובהכונס (ב"ק דף נו:) אמרינן דטעם דשומר אבידה הוי כשומר חנם משום דמאי הנאה קא מטי ליה וע"כ לא קאמרי רבנן טעינה בשכר אלא משום דא"כ לכתוב רחמנא טעינה ולא בעי פריקה וי"ל דאין לחוש אם נוטל שכר כיון שעוסק במלאכה אחרת ומפסיד דהא אם היה שם בית דין היה מתנה ליטול כל מה שמפסיד ועכשיו דליכא ב"ד למה לא יטול כל טרחו ובפרק עד כמה (בכורות דף כט: ושם ד"ה כפועל) נמי דקתני נוטל שכר לדון כפועל בטל התם נמי י"ל כפ"ה כיון שמתבטל ממלאכתו יכול ליטול שכר:

    אלא אם כן נותן לו שכר עמלו ומזונו הכא לא שייך למיתני כפועל בטל דאין מתבטל להאכילה ולהשקותה אלא רגע אחד ביום אבל חנוני כל עסקו בכך דתניא בתוספתא (פ"ד) המושיב חנוני בחנות אם היה אומן לא יעסוק באומנתו:

    אבל מקבלים עגלין וסייחין תימה מאי קמ"ל פשיטא כיון דאין מקבל עליו אחריות ואי משום דבעי למיתני ומגדלין אותן עד שיהיו משולשין זה היה יכול להשמיענו ברישא לאחר שנתן שכרו ויש לומר דקמשמע לן דבסתמא אין מקבל עליו שום אחריות ולא הוי עסקא כיון דבתחלה כשקבל עגלים לא שמו אותם אלא לאחר שגדלו ובאין לחלוק השבח אז שמין אותם כמה השביחו ולהכי תנא ברישא שמין ובסיפא מקבלין וכששמין בשעת קבלה בסתם מקבל עליו חצי האחריות כמו בשאר עסקא:

    Tosafot on Bava Metzia 68a · Sefaria

    Rashba

    הא דאמר ומאן דאסר, אמר לך, שדה אחוזה הקדש הוא. קשה לי ולמה הוצרכו לחזר אחר טעם זה וכי מאן דאסר רבית קצוצה היא, והא אף לדידהו אבק רבית הוא, ורב אשי הוא דעביד עובדא ביתומים קטנים כגדולים, ומר זוטרא משמיה דרב פפא דלא אכל אמר לעיל באתרא דמסלקי מסלקי ליה מתמרי דעל בודיא, ואי אגבינהו בסיסני קני. ותו קשה לי מאן דאכיל נמי, מאי קא מייתי משדה אחוזה למשכנתא בנכייתא למגמר מינה דלא הוי אבק רבית. ונראה לי, דמשום דלרבינא בלא נכייתא רבית קצוצה, איצטריך למגמר מהתם דבנכייתא כל דהו לשתרי, וכיון דשרי רחמנא בהדיא משרא שרינן ליה לגמרי, דכיון דמנכה מחוביה לא מחזי כרבית אלא כמוזיל גביה, ובודאי כל מאי דשרא רחמנא בהדיא ואמר דלעבדו הכין, וכדאמר בשדה אחוזה. דלפרקו בסלע ופונדיון בשנה, שמע מינה מילתא דהיתרא גמורה היא, וליכא למיחש בה למידי, ולפיכך הני דלא אכלי נמי אצטריכו למיהב בה טעמא, ולמימר דשאני התם דהקדש הוא ורחמנא אוקמיה אפדיון, ובפדיון כל דהו סגי ליה, כך נראה לי. עוד קשה לי, ונגמר מבית בבתי ערי חומה לכולי עלמא למיכל אפילו בלא נכייתא ובאתרא דמסלקי, (ואפי') [ואלו] לרבינא מכר כי הא אפילו רבית קצוצה היא. ויש לומר, דרבינא מוקי לה ברבית על מנת להחזיר, כדמוקי לה רבא בערכין פרק המוכר שדהו (לה, ב), הא כל שלא התנה רבית קצוצה היא לדידיה, ודלא כרבא ורב אשי ורבה בר רב הונא. ואי נמי לרבנן דברייתא דקאמרי רבית גמורה היא אלא שהתורה התירה וכאן התירה ולא במקום אחר, וכדאמר בירושלמי (דפרקין ה"ב) ולומר, דאי אפשר למגמר מיניה, דכיון דמסלקי, לאו מכירה היא אלא הלואה, ומן הדין בעלמא רבית קצוצה היא, דכבר אסרה התורה מלוה ברבית, אלא על כרחך רבית גמורה היא שהתורה כאן התירה ולא במקום אחר ולא גמרינן מיניה. אלא דאכתי קשיא לי, לרבה בר רב הונא ורבא ורב אשי דאמרי, דאפילו באתרא דמסלקי דבלא נכייתא משרא שרי דבר תורה, וכמו שכתבתי למעלה (סז, א בד"ה עבד) ובבית בתי ערי חומה התירה התורה להדיא, מפני מה אינה מותרת להם לכתחלה ואפילו מדרבנן, ולמה מחמרינן בה, ורבינא לא החמיר במה שהתירה תורה בהדיא, ומשמע דכלהו נמי לא הוו מחמרי בה אלו אשכחו דהתירה התורה זביני כי הני, אלא דשאני שדה אחוזה דהקדש הוא ורחמנא אוקמיה אפדיון. (ועי"ל) [ויש לי לומר] דע"כ לא קא שרי אלא בנכייתא דמחזי כעין מכירת פירות וכמוזיל גביה, אבל בלא נכייתא מחזי כרבית וחיישינן דלא ליתי ליגע בשל תורה ברבית דעלמא, כך נראה לי.

    אמר רב אשי, אמרו לי סבי דמתא מחסיא סתם משכנתא שתא, מאי נפקא מינה, דלא מצי מסלק ליה. פירוש, סתם משכנתא בכל סתם המקומות עד שיהא שם מנהג לסלק אפילו גו שתא. לענין פסק הלכה בעניני המשכונות כבר כתבנו למעלה (סד, ב בד"ה מתניתין) שאין הפרש בין משכונות שדה וכרם למשכונות בתים, וכן הסכימו רוב הפוסקים ראשונים ואחרונים ז"ל, ואע"פ שרש"י ז"ל חלק ביניהם ואפילו במנכה. והרי"ף ז"ל פסק, במשכנתא באתרא דמסלקי ובלא נכייתא, וכן בזביני דתנאי דכשיהיו לי מעות תחזיר לי המכר, דהוי רבית קצוצה, ואע"פ שלא קצץ לו, כרבינא דחשיב ואפיק פירי דלא כרבה בר רב הונא. ובנכייתא, באתרא דמסלקי ואפילו באתרא דלא מסלקי, אבק רבית, ואע"ג דרבינא אכיל ורבא נמי שרי ואמר לא ניכול אלא בנכייתא, אלמא בנכייתא שרי, הא איכא רב פפא ורב כהנא ורב אשי דלא אכלי בנכייתא, דסבירא להו דאסירא, והתם בשדה אחוזה הקדש הוא ורחמנא אוקמוה אפדיון, אבל הכא הלואה היא ומחזי כרבית, הילכך אליבא דידהו אבק רבית הוא ואינה יוצאה בדיינין, וקיימא לן כותייהו וליתא לדרבינא בהא, ואלא במאי כן ניכול, במשכנתא דסורא. והראב"ד ז"ל פסק דאפילו בהא קיימא לן כרבינא דאכיל בנכייתא, ורב כהנא ורב אשי ורב פפא דלא אכלי אחמורי הוא דאחמרי אנפשייהו, והיינו דאמרינן לא אכלי ולא אמרינן אסרי, והשתא נהוג עלמא למיכל בנכייתא ואתרא דלא מסלקי הוא, דכלהו משכנתא פסקי להו זמן, דלא מצי פריק ליה עד זמן ידוע, ופוק חזי מאי עמא דבר, זה לשון הרב ז"ל. וזה כשטתו שכתב למעלה בפירוש, דאפילו לרבינא באתרא דמסלקי אבק רבית ואפילו בנכייתא. וכבר כתבנו למעלה (סז, ב בד"ה ומהא) שאין דבריו מחוורין בזה, דהא רבינא משדה אחוזה גמיר ואיהו בהני אכיל, וכדאמר מאן דאכיל יליף ליה משדה אחוזה, ושדה אחוזה כל היכא דבעי לסלוקי פריק ומסלק את ההקדש. ועוד כתב הראב"ד ז"ל, דההיא דאיזיל ואייתי זוזי במשכנתא בנכייתא היא ובדשלים זמניה, דאי לא שלים, לאו כל כמיניה למפרקה מיניה, אלא בדשלים זימניה, ומיהו אע"ג דשלים, כל מאי דממשכא משכנתא בידי, משכנתא היא ואכיל עד דפריק לה או עד דמחי בידיה, ואמר, איזיל ואייתי זוזי או אטרח ואייתי זוזי, מיהו מאי דתלש מיהא אכל, ע"כ. ומכל מקום למדנו מדבריו, דבאתרא דלא מסלקי אפילו לבתר דשלים זימניה שרי, ובנכייתא אי כתב ליה מיהא, אכול בנכייתא כך כל זמן שתמשך משכונא בידך. אלא שאני תמיה, למה הוצרך הרב להראות שעכשיו נהגו שלא לסלק, דבכלהו משכנתא פסקי להו זמן, דהא בלאו הכי, כל סתם מקומות אתרא דלא מסלקי נינהו, דהא קיימא לן דסתם משכנתא שתא, ואין הפרש בין קובע זמן בפירוש לקובע סתם דהיינו שתא, וכן אין הפרש בין זמן מרובה לזמן מועט. ואני תמיה גם בדברי הרי"ף ז"ל שפסק, אפילו באתרא דלא מסלקי ובנכייתא אבק רבית, מדאמרינן רב כהנא ורב פפא ורב אשי לא אכלי, דדילמא כלהו נמי אכלי באתרא דלא מסלקי ובנכייתא [דהא] לאו פרושי קא מפרשי במאי, ומדאתינן למהדר בתר טעמא דמאן דשרי ומאן דאסר, ואמרינן דמאן דשרי יליף משדה אחוזה דהוא באתרא דמסלקי ובנכייתא, ואמרינן ומאן דאסר התם הקדש הוא, אם כן סתמא דמילתא דאינהו נמי באתרא דמסלקי הוא דלא אכלי, הא באתרא ד[לא]מסלקי לא אשכחן להו דאסרי. ויש לפרש, דכיון דאמרינן סתם בתר כל הני שמעתתא רבינא אכיל ורב פפא ורב כהנא ורב אשי לא אכלי, שמע מינה דבכלהו לא אכלי. ומכל מקום מסתברא, דאפילו לענין משכנתא בנכייתא, בין באתרא דלא מסלקי בין באתרא דמסלקי, כל בנכייתא שרי כרבינא, ורבינא בכלהו אכיל, וכמו שכתבתי דמשדה אחוזה גמיר, וכיון דאיהו אכיל מעשה רב, ורבא נמי משרא שרי כל בנכייתא, אלא דצורבא מרבנן אמר דלא ליכול אלא במשכנתא דסורא. ועוד, דהא אמרינן, פשיטא באתרא דמסלקי ואמר לא מסתלקנא הא קאמר לא מסתלקנא, כלומר ולא מסלקינן ליה, ואפילו אמר לא בעינא דתיכול לא שמע ליה ואכיל, וכל שכן דאי אכיל בתר דמחי ביה, לא מפקינן מיניה, דכל מסתלק ולא מסתלק מאכילת פירי משמע, ובאתרא דלא מסלקי ואמר (לא) מסתלקנא, אמר רב ששת בריה דרב אידי דצריך למקנא מיניה, ורב פפא דאמר לא צריך, מכל מקום מודה רב פפא דאי לא אמר מיהא אכיל ואינו חושש, ואפסיקא הלכתא בהדיא בגמ' כרב ששת בר אידי דאמר צריך למקנא מיניה, אלמא באתרא דלא מסלקי מיהא שרי, ורב פפא דאמר דלא אכיל איהו הוא דמודה בהא או דאיהו נמי אכיל או דאיהו לא אכיל ומחמיר אנפשיה ושרי לעלמא. ובאטרח ואייתי זוזי, אמר מר זוטרא בריה דרב אידי דלא אכיל, הא כל שלא אמר אכיל, ואפסיקא הלכתא בהדיא בגמ' והלכתא לא אכיל הא לא אמר אכיל, ולא בלאפוקי מיניה בלחוד פליגי ולומר דלמאן דאמר לא אכיל מפקינן מיניה, דאי הא אתא לאשמועינן, הוה ליה לפרושי הכי בהדיא, איזיל ואטרח ואייתי זוזי ואכיל, רבינא אמר לא מפקינן מיניה ומר זוטרא אמר מפקינן, ומדאמר אכיל ולא אכיל, שמע מינה, לכתחלה אכיל לכולי עלמא עד דאמר ליה אטרח ואייתי זוזי, וכבר כתבנו למעלה (סז, ב בד"ה אמר) שזו אי אפשר לפרשה במשכנתא דסורא. ועוד דאמר לקמן, ולית הלכתא כחכירי דנרשאי, וההוא ודאי לא במשכנתא דסורא מיירי, דבמשכנתא דסורא מכירת פירות גמורה היא, ואפילו חכיר לה מרי ארעא משרא שרי, דלא מחזי כלל כרבית, אלא במשכנתא דעלמא, אלמא כי חכיר לה למרי ארעא אסור הא לעלמא משרי שרי. ועוד נראה לי ראיה גמורה, מדאמר לקמן פרק השוכר את האומנין (בבא מציעא עט, א), גבי יבש האילן או נקצץ, אלא הכא במאי עסקינן בזמן שאין היובל נוהג, הכי נמי מסתברא דאי סלקא דעתך בזמן שהיובל נוהג (ומקל) ומכלינן קרנא, ניצלחיה לציבי, ופרקינן, אי משום הא לא קשיא, זימנין דשלמו שני משכנתא מקמי יובל, אי נמי מטו זוזי לידיה ופריק לה ד' וה' שנים מקמי יובל. וההיא ודאי לאו במשכנתא דסורא היא, דמשכנתא דסורא לא מצי פריק לה, אלא במשכנתא דעלמא, אלמא משרא שרי. ורפרם ורב אחא דפליגי בקיצותא, דלמא לצורבא מרבנן הוא דפליגי, דעלה קא מייתי לה לפלוגתייהו, ואפילו פליגי ואסרי לכולי עלמא לא דחינן כל הני דאמרן מקמי דידהו. ואני תמיה, אפילו באתרא דמסלקי ובלא נכייתא, ובזביני דאסמכתא כזביני דאת ונוולא, למה פסק הרב ז"ל כרבינא, דהא פליגא דידיה אדרבה בר רב הונא ורבא ואביי דמשמע דקבלה מרבה במשכנתא וכל שכן בזביני, ואינהו רבים נינהו. ועוד דרב אשי נמי משמע דכוותייהו סבירא ליה, וכמו שכתבתי למעלה (סז, א בד"ה עבד), שאין לו בזביני ובמשכנתא רבית קצוצה, אלא שהרב ז"ל פירש לההיא דעבד בה רב אשי עובדא במשכנתא בנכייתא וכבר הורה זקן. אבל במשכנתא בנכייתא אפילו באתרא דמסלקי שריא, וכן בכל משכנתא שכתב לו כל זמן שתמשך משכונא זו בידך, ובאתרא דלא מסלקי ובנכייתא לזמן שקצץ לו אע"פ שלא כתב לו כל זמן שתמשך משכונא זו בידך, מסתברא דאי אכיל ומנכה ליה שרי כל שלא מיחה לו בידו, או שאמר לו איזיל ואייתי זוזי או אטרח ואייתי זוזי, אבל אי אמר ליה ואכיל גזל הוא בידו ואפוקי נמי מפקינן מיניה, שהראב"ד ז"ל כתב בכל אבק רבית אכל לאחר שמיחה בידו גזל הוא וחוזר. עוד כתב הראב"ד ז"ל, דכל אבק רבית דלא מפקינן ממלוה ללוה, אי תפיס לוה לא מפקינן מיניה, בר מרבית מאוחרת ורבית מוקדמת דמנפשיה יהב. ואינו מחוור, דאם כן היכא דאכל שעור זוזי אמאי לא מסלקינן ליה דהא תפיס לוה, דקרקע בחזקת בעליה עומדת, אלא כל שאכל מדעת הלוה אפילו תפס לוה מפקינן מיניה.

    אימת קניא דלקני ניהליה בחכירותא פי' לא אימת קניא ממש קאמר, דהא קרקע נקנה בכסף ובשטר, וכיון שמשכנה לו וקבל כספו וכתב לו את השטר קנאה, אלא כנגד הרואים קאמר, כלומר, הרואה יאמר אימת קנאה זה וירד בה שתקנה אותה לבעלים, אין זה אלא נוטל שכר מעותיו, והיינו דקאמר, והאידנא דכתבי ביה וקנינא מיניה ושהינא כמה עדני והדר חכרה ניהליה שפיר דמי, ואי למקניא ממש מאי שהינא כמה עדני, אלא שהה כמה עדנין למיחזי דירד בה וקנאה לפירותיה, והדר חכרה ליה להאי.

    ואסיקנא דלאו מילתא היא. ופירש רש"י ז"ל דרבית גמורה היא, והוא מן התימא. ונראין דברי הרמב"ן ז"ל, שאמר שאינה אלא הערמת רבית וכדתניא ברבית דר' חייא (לעיל בבא מציעא סד, ב). ואפשר שדעת רש"י ז"ל לומר דכיון דחוזרים הבעלים וחוכרים ממנו, אגלי מילתא דמעקרא אדעתא דהכי עבדו, (וכמו) [וכאילו – ש"מ] כן הוה, והרי זה רבית קצוצה, ויש לזה פנים, כך נראה לי לפי דברי הרב ז"ל.

    מתני' אין מושיבין חנוני למחצית שכר ולא יתן לו מעות למחצית שכר אלא אם כן נותן לו שכרו כפועל בטל. תוספתא (פ"ד, ה"ז) המושיב את חברו לחנות למחצית שכר. אם היה אומן לא יעסוק באומנותו, לפי שאין עיניו על החנות בשעה שהוא עוסק באומנותו, ואם היה (שורה) [שותף] עמו בחנות מותר. המושיב חברו בחנות למחצית שכר, לא יהא לוקח ומוכר דברים אחרים, ואם לקח ומכר השכר לאמצע. והנותן מעות לחברו למחצית שכר, רשאי ליקח בהן כל (זמן) [מה] שירצה, ובלבד שלא יקח בהן לא כסות ולא עצים. ע"כ בתוספתא. וכן הוא בירושלמי (דפרקין ה"ג), ולא נתפרש טעם למה. עוד שנינו שם הנותן מעות לחברו ליקח בהן פירות למחצית שכר, ובאחרונה אמר לו לא לקחתי, אין לו עליו אלא תרעומת, ואם יש עדים שלקח ומכר מוציאין ממנו על כרחו.

    Rashba on Bava Metzia 68a · Sefaria

    Meiri

    המשכון פירשו עליו בכאן שהוא נקרא משכון משום דשכונא גביה דמלוה ואמרו על זה למאי נפקא מינה לדינא דבר מצרא ופירשו בה גדולי הצרפתים שהמקבל את הקרקע במשכון נעשה זה המלוה מצרן לקרקע זו יותר משאר המצרנים ואם רצה הלוה למכרו קודם בו לכל אדם ואם לקחה מצרן בעל המשכון בא ומוציאה מידו הואיל וממושכנת בידו ויש אומרים שאינו קודם אלא שאם מכרה לו אין בה למצרנים תביעה וכן כתבוה גדולי המחברים והוא הדין שאם לקחה בר מצרן אין לבעל המשכון תביעה ויש אומרים שבעל המשכון זוכה בכדי מעותיו ומצרן זוכה בשאר ונעשו כשתפין לענין זה ויש בהם דין גוד או איגוד ויש חולקים בכל אלו שאם כן כל הרוצה למכור לאחר ושלא לבעלי מצריו יכול להערים בכך אלא אף בעל המשכון נדחה מפני המצרנים ומה שאמרו בכאן לדינא דבר מצרא פירושו שהמצרן יכול לעכב שלא למשכנו לאחר שהמשכונה שכונה גביה ודומה למכר ויש מפרשים בהפך שאין המצרן יכול לעכב שאין זה מכר אלא שהיא שכונה אצלו זמן שמא תאמר לשטה ראשונה אם בעל המשכון יכול לעכבה במכירתה מהו שאמרו משכן לו בית או שדה ואמר לכשתרצה למכרם לא תמכרם אלא לי והרי בידו לעכבה ואם מפני שאומר בדמים הללו הרי הוזכר בה בשוויה ואפשר שלא הוזכרה אלא להודיע כשאומר בדמים הללו שהוא אסור ולענין רבית:

    מי שמסר לחברו פירות או תבואה הרבה למכרה יד על יד ושיהא חצי ריוח שלו וחושב עמו באומד אותו חצי ריוח וכתב לו שטר בקרן ובחצי ריוח כקרן גמור אע"פ שבתורת פקדון הוא כותב ולא בתורת מלוה להתחייב באחריותו אף בחציה הרי זה אסור שמא לא ירויח כלום ונמצא רבית ומכל מקום אם הוא מאמין בו על הכל ומקבל על פיו מותר אלא שאין לעשות כן הואיל והשטר כתוב כלו קרן שמא ימות ונמצא מאכיל את גוזליו גזלות:

    חכירות הוא שאדם מקבל שדה בדבר קצוב כור לשנה בין עבדא בין לא עבדא וזה מותר וכן המקבל שדה במשכון שהוא מותר לאכול פירותיו הרי זה חוכרו למי שירצה ומכל מקום אסור לחכרו או להשכירו לבעל השדה עצמו ואפילו החזיק בה לעצמו הרבה ונודע לכל מתוך החזק זה אעפ"כ אסור לא מן הדין אלא מפני הערמת רבית שהוא נראה כנותן לו שכר מעותיו:

    אף לדעת האומר שמשכונה בלא נכיתא אבק רבית אף בבית מכל מקום הלוני ודור בחצרי רבית קצוצה שהמשכון דומה מעט למכר ושעבודו עליו אבל זה שאמר הלוני בשטר או על פה ותדור בחצרי חנם או בפחות ולא שיהא החצר משכון אצלו רבית קצוצה הוא על על פנים כמו שכתבנו למעלה:

    המשנה הששית והכונה לבאר בה ענין החלק החמישי בעניני ריוח הבא דרך התעסקות והוא שאמר אין מושיבין חנוני למחצית שכר לא יתן לו מעות לקנות בהן פירות למחצית שכר אלא אם כן נתן לו שכרו כפועל אין מושיבין תרנגולים למחצה ואין שמין עגלים וסייחים למחצה אלא אם כן נתן לו שכר עמלו ומזונו אבל מקבלין עגלים וסייחים למחצה ומגדלין אותם עד שיהו משלשין וחמור עד שתהא טוענת שמין פרה וחמור וכל דבר שדרכו לעשות ולאכול מקום שנהגו לחלוק את הולד מיד חולקין ומקום שנהגו לגדל יגדילו רשב"ג אומר שמין עגל עם אמו וסייח עם אמו ומפרין על שדהו ואינו חושש משום רבית אמר הר"ם שכרו כפועל בטל כלומר כפועל בטל של אותה מלאכה שבטל ממנה בכל יום מה שראוי לו כל זמן שתמשך השותפות ואם נתן לו כשבא יותר מן ההפסד הוא מותר כגון שהתנה עמו בפירוש שאם יהיה בה הפסד שיהיה לו הימנו כך וכך חלק ואם יהיה שם שבח שיהיה לו ממנו שבח כך וכך ויהיה חלק השבח יותר מחלק ההפסד בהדיא זה היתרון שהוא נותן לו הוא מקום שכר על עמלו ואם לא פרשו כלל המתעסק בסחורה ירויח החנוני החצי ויפסיד השליש אם היה בה הפסד וכל זה כשלא ישים החנוני בקרן בין רב למעט אבל אם ישים בו ואפילו דינר לאלף ונותן לו יתרון איזה שיעור שיהיה חולק עמו בשוה ואין כאן רבית לפי שהוא סוחר לעצמו באותו דינר ואינו מיוחד זה לשמוש זה בלבד וכמו כן אסור שיתן האחד הביצים והשני התרנגולת ושיחלקו האפרוחים בשוה כשישתמש בגידול האפרוחים אלא כשיתן לו שכר עמלו ומזונו וכמו כן לא ישומו העגלים והסייחים כמו שהם שוים עכשו וימסרם לרועה לזון אותם עד שישמרנו ויחלקו השבח בשוה אלא אם כן יקח המשתמש במזונותיהם שכר עמלו ומזונו או אם יתן לו יותר שום דבר בשבח או יהיה לו בעיקר ויהיה חלק זה המתעסק קיים ולא יפסד ואפילו מתו הבהמות וזו ההנאה היא כשתהיה כנגד עמלו ובא ללמד שאם ירצה כל אחד משניהם להפרד מחברו אינו יכול עד תשלום שלש שנים וחמור עד שתהא טוענת והוא שתוכל לשאת משא שמין פרה וכו' מפרין על שדהו כגון מה שזכרו שיחכיר ראובן משמעון שדהו בעשרת כורין חטים בכל שנה ואם אמר לו ראובן תן לי כך וכך דינרין שאוציא על שדה זו ואני אתן לך שנים עשר כור כל שנה זה הוא מותר ואין הלכה כרשב"ג שאומר שמין עגל עם אמו:

    אמר המאירי אין מושיבין חנוני למחצה שכר כגון שיש לו לבעל הבית זה פירות או איזו סחורה ואינו מוצא למכור את כלה ביחד אלא אם כן בזול ואומר לחנוני ליטול את הפירות או הסחורה ולמכרה בחנותו על יד על יד ויחלקו שניהם בריוח המזדמן ואמר על זה שהוא אסור ממה שאמרו בפרק המקבל האי עיסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון ר"ל שכל שמקבל עסק מחברו הן מעות להתעסק בהם ולחלוק עמו בריוח הן סחורות להטפל במכירתן ולחלוק עמו בריוח ולא התנו ביניהם אחריות הדבר על מי סתמן של דברים שכל שמוסרין לו פרקמטיא למחצה שכר מקבל אחריות על חצי הקרן להיותו עליו מלוה גמורה להתחייב באחריותו כשער של עכשו אם הוזל עד שהפסידו מן הקרן או אפילו נגנב או אבד או אפילו נאנס והחצי האחר מקבל עליו בפקדון שלא להתחייב באחריותו כלל וזהו ענין מחצה שכר שחציו העשוי מלוה שכר כלו למתעסק ומשלו הוא נוטלו אחר שנעשה לוה עליה וחציו העשוי פקדון שכר כלו לבעלים וכן חולק עמו במחצה הפסד שהרי חציו העשוי מלוה אחריות הפסדו על המתעסק וחציו העשוי פקדון אחריות הפסדה על בעל הממון ואחר שכן אסור לקבל כל עסק בסתם שהרי מאחר שאין למתעסק כלום מחצי הסחורה העשויה עליו פקדון נמצא שהוא מתעסק בה בשכר חציה האחר העשויה עליו מלוה וכל שהוא מטריח עצמו לשכר הלואתו הרי זה אבק רבית ואין בזה היתר אלא אם כן נותן בעל הממון למתעסק זה שכר טרחו בחציה של פקדון או שיוותר לו בריוח אם שיטול חצי ריוח ולא יקבל עליו בהפסד אלא שליש ואם שיקבל עליו בהפסד החצי ויטול שני שלישים בריוח וזהו שכר עמלו בחציה ויעשה אח"כ שומר שכר בחציה שבפקדון להתחייב בגנבה ואבדה לדעת גדולי המפרשים ולהפטר באונסין ועל חציה שבמלוה נעשה לוה גמור כשהיה להתחייב אף באונסיו והוא הטעם שאמרו בכאן שאין מושיבין חנוני למחצה שכר ר"ל למחצה שכר ולמחצה הפסד אלא אם כן נותן שכרו כפועל ומכל מקום אם התנה להיות כלו פקדון הרי חצי הריוח שכר עמלו ומותר אבל עכשו שחציה מלוה אסור וכל שכן אם התנה להיות כלה מלוה שכל חצי ריוח המגיע לבעלים רבית גמורה והוא הדין והטעם שלא יתן לו מעות ליקח לו פירות למחצה שכר:

    ואין מושיבין את התרנגולים למחצה שכר והוא שיאמר לחברו הילך ביצים והושיב עליהם תרנגולת שלי והטפל בהם ובגדולם וטול חצי הריוח וענין ריוח זה הוא ערך האפרוחים על הביצים ואף זו אסורה מפני שכח סתם מתעסק עשאו מקבל אחריות על חצין של ביצים ולוה גמור עליהם להתחייב באחריות אם יתקלקלו ויפסדו ונמצא טורח בחצין בשלו כלוה גמור והרי הוא טורח בחצי האחר בשכר הלואתו ומפני זה נאסר עד שיתנה ליתן לו שכר עמלו ומזון חצים של אפרוחים או יוותר לו בריוח על הדרך שביארנו והוא הדין במסר לו תרנגולת ואפרוחיה לגדלם על האם עד שלא יהו צריכים לה ואח"כ תחזור האם לבעלים והם חולקים באפרוחים וכן כתבוה גדולי המפרשים:

    וכן אין שמין עגלים וסייחים למחצה שכר והוא שיאמר לו הרי לך עגל זה וסייח זה ושוים היום מנה הטפל בגדולם וטול חלקך במה שישביחו והרי כח הדין שבסתם מתעסק עושהו מקבל אחריות על חמשים של חצי הקרן אם ימותו ואם יכחישו ונמצא טורח בחציים בשכר הלואתו על הדרך שביארנו ומפני זה נאסר עד שיתנה ליתן שכר עמלו וחצי מזונן או יוותר לו בריוח על הדרכים שביארנו:

    8 more comments on this page.

    Meiri on Bava Metzia 68a · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בד"ה ונותן לו שכרו כפועל בטל אי גרסינן כפועל בטל א"כ ל"ג במתני' בטל פי' בקונטרס כפועל בטל מאותה מלאכה כו' מדפריך התם האי לאו בטל כו' עכ"ל מכל דבריהם נראה דל"ג בשמעתין מאי כפועל בטל אמר אביי כו' אלא דהתם בפרק אלו מציאות הוא דגרסינן לה והא לא בטל הוא אמר אביי כו' ודו"ק:

    בא"ד ונותן לו שכרו כו' היינו כיושב ובטל לגמרי עכ"ל כתב מהרש"ל פירוש רואין אדם שבטל כו' כמה היה רוצה ליקח להתעסק בזה כו' וכן איתא בטור וכ"פ הר"ן והשתא ל"ק הצריכתות כו' ומהר"י קאר"ו לא ירד כאן לעומקו כו' שאומדין מלאכה הראשונה כו' כמה רוצה ליקח ולהבטל כו' וקשה דא"כ ה"נ איכא למפרך והא לא קבטיל מיניה כו' עכ"ל ע"ש ודבריו תמוהין דאי יש לפרש הכא כדברי הטור ולא תקשי והא לא קבטיל מיניה א"כ מאי קפריך התם והא לא בטיל מיניה כיון דאיכא לפרושי נמי התם כי הכא כפירוש הטור גם מה שנדחק ליישב הצריכתות לפירוש הטור הוא דוחק גדול דעדיין קושית התוס' לפרש"י במקומה עומדת דהא לפי מה דנפיש טירחא נוטל יותר שכר אבל לפי' הר"י קאר"ו ניחא הכל וכן מוכיחין דברי התוספות לפרש הכא כדבעי למימר מעיקרא באלו מציאות דנותנין לו כמו שירצה אדם ליטול וליבטל ממלאכה הראשונה ולישב בטל לגמרי ממנה ולא שיימינן הך מלאכה דעביד השתא בין היא מועטת בין מרובה כפירוש הר"י קאר"ו אבל מלאכה הראשונה כפי מה שהיא ומרויח בה ודאי שיימינן דהא מפסיד מלאכה הראשונה ביושב בטל ממנה ופריך התם בהשבת אבידה אמאי לא שיימינן נמי לפי טורח מלאכת השבת אבידה דהשתא דהא לא בטיל הוא ואמאי לא שיימינן אלא מלאכה הראשונה בבטל ממנה לגמרי ולאו אלישנא דפועל בטל פריך אלא דכך ראוי ליתן לו כיון שהוא עוסק במלאכתו ופטרתו תורה מהשבתה יכול ליטול שכר כו' בכמה יניח מלאכתו וישב בטל שמין נמי בכמה יניח מלאכתו ויתעסק בהשבה כמ"ש הרא"ש בפרק אלו מציאות וכדברי התוספות בשמעתין ומשני אביי דקושטא דהכי הוא וכפועל בטל מאותה מלאכה דבטל מיניה כפרש"י התם אבל הכא ניחא לן לפרש כפועל בטל כדבעי למימר מעיקרא התם דלישנא נמי הכי משמע ולא תקשי ליה הכא והא לאו יושב ובטל הוא אלא עוסק במלאכת העסקא דבאבק ריבית הקילו ובדבר מועט שהוא נותן לו לא מחזי כריבית כמו שחילק הרא"ש בזה ע"ש גם מ"ש בשם הר"ן שהוא על דעת הטור לא ראיתי דברי הר"ן בזה ואם כוונתו לנ"י שכתב בשמעתין כפועל בטל כו' כשיעור מה שהוא מוזיל ממלאכתו בשעה שאינו מוצא מלאכה לעשות עכ"ל דלכאורה הוא כדברי הטור ואינו כן אבל דבריו מובנים הם ע"פ פירוש הרי"ף ור"ח כמ"ש באורך במלחמות והוא מבואר ג"כ בנ"י בפרק אלו מציאות דה"פ כפועל בטל אם הוא חייט ובפרוס הרגל המלאכה מצויה ושכר תפירת הבגד סלע אל יאמר תן לי סלע אלא אומדין אותו בשעה שהוא בטל ואין לו מה לתפור דאז שכר תפירת הבגד חצי סלע וזו היא כוונת הנ"י הכא דפירוש כפועל בטל התם והכא שוין לפ"ז והטעם דמשערין כשער הזול מבואר שם בנ"י בשם הרנב"ר ע"ש גם תמצא פי' ר"ח בבכורות בתוספות פ' עד כמה וגם לפירוש זה לא שיימינן כלל לפי מלאכה דהשתא כמ"ש הטור ודברי מהר"י קאר"ו ברורים הם כדברי התוספות בלי גמגום גם דברי התוספות בפ' עד כמה מוכיחים כדברי מהר"י קארו ע"ש ושוב מצאתי גם שם בפ' עד כמה בדברי הרא"ש וז"ל פירוש כפועל בטל לגמרי אומדים כמה אדם רוצה ליקח ליבטל ממלאכתו שהיה רגיל לעשות בה ולישב בטל עכ"ל והם בעצמם דברי מהר"י קאר"ו ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Bava Metzia 68a · Sefaria

    Maharam

    ד"ה ונותן לו שכרו כפועל בטל וכו' א"כ ל"ג במתני' בטל ר"ל אלא גרסינן במתני' סתמא נותן לו שכרו כפועל ומפרש בברייתא דהיינו כפועל בטל אבל אי גרסינן במתניתין כפועל בטל א"כ ל"ג בגמרא כלל תנא כפועל בטל אלא גרסינן תכף ומיד מאי כפועל בטל אמר אביי וכו' וקאי אמתניתין וק"ל:

    בא"ד פי' כקונט' כפועל בטל מאותה וכו' שזהו יותר ממה שנותנין לעשות ר"ל כשאנו אומרים אדם שיש לו מלאכה כבדה ומרויח בה הרבה כמה יניח מאותו ריוח ולישב בחנות יגיע לו שכר יותר מאלו היו אומרים כפשוטו כמה אדם רוצה ליטול שכר ולישב בחנות דהשתא לפירוש רש"י הא דתנא כפועל בטל אתי להרבות בשכרו ולא לפחות ולגרוע ואתי מתני' כר"ש ראמר נותן לו שכרו משלם וכן פרש"י בגמרא בדברי ר"ש משלם כפועל בטל דהא אין לך שכר שלם יותר מזה וקשה לפירושו וכו' דקתני כתוס' המושיב בחנות וכו' וקתני בדברי ר"מ נותן לו שכרו כפועל בטל א"כ מתניתין דפועל בטל אתי כר"מ ולא כר"ש והא דתנא כפועל בטל לגרוע משכרו אתא ולכך נראה לפרש כו' היינו כיושב ובטל לגמרי ר"ל אפילו יש לו מלאכה שמרויח בה הרבה אנו אומרים כמה היה רוצה ליקח להניח מלאכתו זאת ולישב בטל לגמרי ולא לעשות שום מלאכה דאנו חשבינן ישיבת החנות כאלו יושב ובטל לגמרי ואינו טורח כלל והשתא הא דתנא כפועל בטל לפחות ולגרוע משכרו אתא דדבר פשוט הוא דודאי אפי' יש לו מלאכה שמרויח בה כשאומר לו אני נותן לך שכירות ולא תצטרך לטרוח כלל רק לישב בטל בודאי מניח משכרו הראשון הרבה ונוטל שכר קל והשתא אתי צריכותא דגמרא שפיר וכו' והא דקתני בתוס' בסיפא וכו' ר"ש אומר וכו' אבל אינו דומה עושה מלאכה ליושב ובטל וכו' ר"ל דמשמע דר"ש ס"ל רחשבינן ישיבת החנות כאלו יושב בטל ולא ר"מ. אינו כן דר"ש לאו בטל לגמרי קאמר וכו' וה"ק ר"ש אע"פ שנותן לו שכרו משלם ותעלה על דעתך לומר דאם יש לו כבר מלאכה שמשתכר בה הרבה חייב ליתן לו כל השכירות שהיה מרויח במלאכתו הראשונח לכך קאמר אינו כן דעכ"פ יפחות לו משכירתו הראשון ויניח דבר מה מאותו הריוח שמתחלה היה לו מלאכה חמורה וכבדה ועתה הוא יושב בטל מאותה מלאכה החמורה וכבדה ועוסק במלאכה הקלה ממנה או שמתחלה במלאכתו האחת היה צריך לישב בחמה ובישיבת החנות הוא יושב בצל ומ"מ אומר זה מקרי שכרו משלם שהרי נותן לו כל מה שהיה ראוי ליתן לו ואע"ג שגם לפרש"י ע"כ צריך לפרש כן דברי ר"ש מ"מ כתבו התוס' זה בשביל שיש מקום לטעות ולומר דהא דתנא כפועל בטל אתא כר"ש משום דחזינן שהזכיר בדבריו אינו דומה עושה מלאכה ליושב בטל הוצרכו לכתוב זה והשתא לפי' התוס' הא דקאמר בגמ' מאי כפועל בטל א"א לפרש כפרש"י דבלשון קושיא הוא מאי כפועל בטל הלא אין יושב ובטל שהרי טורח להוליך ולהביא פירות וכו' דא"כ מאי משני אביי דהא לפי' התוס' האמת כן בדברי אביי דחשבינן ליה ישיבת חנות כאלו יושב בטל לגמרי ואינו עושה מלאכה כלל אלא מפרשינן לה בלשון שאלה ופירושו קא מפרש מאי כפועל בטל אמר אביי וכו' א"נ בלשון קושיא הוא מאי כפועל בטל דמשמע כבטל לגמרי א"כ מה משלם לו דמה שייך שכירות מישיבה בטלה ומשני אמר אביי מאותה מלאכה דבטל מינה ר"ל שמשלמים לו בשביל שמניח מלאכתו האחת שהיה לו בה ריוח ומניחה ויושב ממנה בטל לגמרי ואינו עושה מלאכה כלל:

    בא"ד ומיהו לעיל בסוף אלו מציאות וכו' כדפריך התם האי לאו בטל הוא וכו'. נראה מדברי התוס' ששם בפ' אלו מציאות היה כתוב בספרים שלהם מאי כפועל בטל הא לאו בטל הוא וכן הוא באלפס"י ובאשר"י שם אבל בספרים שלנו הוא אינו וס"ל להתוס' דפריך שם הכי משום דמשמע ליה הברייתא דקתני כפועל בטל שנותנין לו כמו שירצה פועל לישב וליבטל לגמרי ע"ד שמפרשים התוס' דברי אביי דהכא שמשני כפועל בטל מאותה מלאכה דבטיל מינה ולכך פריך האי לאו בטל הוא שהרי מטריח עצמו לחזור ולרוץ אחר האבדה להשיבה לבעלים ואין סברא להחשיבו באלו יושב ובטל לגמרי וא"כ מאי משני ליה אביי אם היינו מפרשים דברי אביי דקאמר כפועל בטל מאותה מלאכה דבטיל מינה על דרך שפירשו התוס' דהכא שהרי על זה היה מתמיה המקשה לכך על כרחין צריכין אנו לפרש דברי אביי דהתם כמו שפרש"י שמשני דאין ר"ל שאנו מחשבין השבת אבדה כיושב ובטל לגמרי אלא שאנו אומרים כמה אדם רוצה להניח מהריוח ליבטל ממלאכתו הראשונה ולעסוק במלאכה זו כך צריך לפרש שם אבל הכא דלא פריך המקשה כן אנו מפרשים בפי' התוס' דלעיל מטעם הקושיות שהקשו על פרש"י וכ"ת איך שייך לומר כן לפרש דברי אביי שם בפ' אלו מציאות כפרש"י וכאן בפי' אחר והלא לשון אביי אחר הוא ובלשון שוה אמרה אביי הכא והתם אין זה תימה דהרי כבר כתב האשר"י בשמעתין וז"ל ואע"ג דלעיל גבי משיב אבדה פרישנא כפרש"י הכל לפי הענין התם דדין הוא דיהיב ליה שכרו משלם אכל הכא באבק רבית הקילו חכמים ובדבר מועט שהוא נותן לו לא מחזי כרבית עכ"ל ובזה יתורץ ג"כ הא דמקשין העולם על פי' התוס' דהכל טעמא מאי דמפני מה פריך התם המקשן ומתמה ומקשה והא לאו בטל הוא ולא פריך כן הכא או אנן בעצמנו תקשה לן זאת על פי' התוס' דפירשו שמשני אביי דחשבינן ליה כיושב בטל לגמרי נפרוך והא לאו בטל הוא דאין זה קושיא דהכא אין לתמוה על זה דמשום דאבק רבית הוא משום הכי דין הוא להקל וחשבינן ליה כיושב בטל לגמרי ונותן לו דבר מועט דבדבר מועט שנותן לו לא מחזי כרבית ואח"כ מקשין התוס' וא"ת א"כ הוא גומל שכרו על השבת אבדה וכו' ר"ל א"כ הוא שאנו מפרשים כפי' רש"י א"כ נוטל שכר על השבת אבדה דבשלמא אי הוה כפי' התוס' אנו חשבי' השבת אבדה כיושב ובטל לגמרי ואינו נוטל שכר על זה כלל ומה שנותן לו אינו נותן לו אלא בשביל שמתבטל ומניח מלאכתו הראשונה אבל לפרש"י שאנו אומרים כמה אדם רוצה להניח מהריוח שיש לו במלאכה כבדה לעשות מלאכה זו של השבת אבדה א"כ נוטל הוא שכרו משלם על השבת אבדה וכמו שביאר זה האשר"י לעיל פרק אלו מציאות לפי' רש"י שם וז"ל כגון מלאכה שנוטל עליה ארבע זוז ולהניח ולישב בטל היה נוטל זוז ולטרוח בהשבה היה נוטל שתי זוזים נותן לו שתי זוזים ומטי ליה זוז בשכר השבת אבדה עיין שם וא"כ הוא נוטל שכר מהשבת אבדה לפי' רש"י ובהכונס אמרי' וכו' דמאי הנאה קא מטי ליה ר"ל א"כ משמע דאינו נוטל עליה שכר רק משיב בחנם ועד כאן לא קאמרי רבנן טעינה בשכר וכו' ר"ל ועוד קושיא אחרת דאין סברא הוא שנאמר שיטול שכר על קיום המצוה ואע"ג שאמרו רבנן שנוטל שכר על הטעינה היינו משום דדרשי כן מיתורא דקרא דלכתוב קרא פריקה ולא בעי טעינה דק"ו הוא כדאיתא לעיל פ' אלו מציאות (בבא מציעא דף ל"א) אבל גבי השבת אבדה כולי עלמא מודו דאסור ליטול שכר וי"ל דאין לחוש אם נוטל שכר כיון שעוסק במלאכה אחרת כו' ר"ל אבל כשאין לו מלאכה אחרת אסור ליטול שכר וצריך לומר דכשיש לו מלאכה אחרת ומתבטל ממנה ע"י השבת האבדה מה שנוטל בשביל כך זה לא מקרי נטילת שכר על השבת האבדה אלא בשביל המלאכה שמתבטל ממנה ולכך אתי שפיר הא דאמרי' פרק הכונס דמשיב אבדה הוי שומר חנם דמשמע בכל ענין בין שיש לו מלאכה אחרת בין אין לו ועל דרך זה עולה הכל כהוגן:

    אלא שהטור יורה דעה סימן קע"ז כתב וז"ל ולא כל שכרו אלא רואי' אדם שבטל ואין לו שום מלאכה כמה היה רוצה ליקח להתעסק בזה העסק ואפי' אם היה לו מלאכה שנותנים עליה שכר טוב ומתבטל ממנה אין אומרים כמה היה זה רוצה ליקח וליבטל ממלאכתו ולהתעסק בזה העסק שלא היה לוקח אלא הרבה אלא אומרים כאדם בטל כדפרישית וכתב עליו הבית יוסף וז"ל ולי נראה שאין לפרש כן דברי הרא"ש ודברי התוס' וכו' שהרי כולם הקשו לפירוש רש"י מדקאמר בגמרא אבל סיפא דנפיש טרחיה אימא לא סגי ליה כפועל בטל וכו' ואם כדברי רבינו גם לפירושו קשה דהא פשיטא שאע"פ שאדם זה בטל לגמרי אינו נשכר למלאכה כבדה כל כך בזול כמו למלאכה קלה לכן נראה לפרש דבריהם דאומרים כמה רוצה ליטול פועל אחד כדי ליבטל ממלאכתו לגמרי דהשתא בין שנותנים לו מלאכה קלה בין שנותנים לו מלאכה כבדה וכו' ר"ל ולפי זה אתי שפיר הצריכותא דקאמר בגמרא עיין שם בדברי הבית יוסף. ונראה שהבית יוסף מפרש דברי התוס' ממש ע"ד שכתכנו למעלה וכן משמע מדברי הרא"ש דהכא ומדברי הרא"ש דפ' אלו מציאות ומדברי הספר מצות גדול מצות עשה סימן פ"ב וכן הוא האמת בלי ספק אך שבספר חכמת שלמה כתב שפי' דברי התוס' הוא כדברי הטור יורה דעה ומתרץ הצריכותא שבגמרא לפי דרך זה בפי' דחוק וכתב על הב"י שלא ירד כאן לעומקא כאשר יעויין משם ומה מאד רחוקים דבריו ממני כי כל המדקדק ברכרי הרא"ש והסמ"ג הנזכרים לעיל ובתוס' בבכורות פ' עד כמה ימצא מבואר בהדיא שהאמת הוא שפי' דברי התוס' כדברי הב"י וכאשר הרחבנו הביאור למעלה גם הקושיא שהקשה הב"י מהצריכותא דגמ' אינו מתורץ כלל לפי דרכו של ספר חכמת שלמה ועיקר הקושיא שהקשה על הבית יוסף הוא דא"כ ה"נ איכא למפרך והא לא קא בטל מיניה כמו התם בפ' אלו מציאות דהא על הלשון דפועל בטל פריך התם עכ"ל ומה מאד פליאה בעיני שלא ראה דברי הרא"ש שכתבתי למעלה שכתב דהכא באבק רבית הקילו חכמים וכו' דאלו ראה דבריו אלה לא הקשה זה דהא הכל מתורץ היטב ואדרבה לפי פירושו שמפרש דברי התוס' ע"ד דברי הטור לא יתיישב כלל מה שכתבו התוס' בדבור זה בסמוך ומיהו בפ' אלו מציאות גבי השבת אבדה וכו' נראה כפי' הקונטרס מדפריך התם וכו' עד לכך נראה לפרש התם הך דמשני אביי וכו' כפי' הקונטרס עכ"ל דלפי פירוש של ח"ש אע"ג דפריך המקשה שם הכי אעפ"כ אפשר הוא לפרש שפיר התם הך דמשני אביי כפועל כטל וכו' על דרך דברי הטור כמו שמפרשינן ליה הכא כאשר מובן מעצמו והתימה ממנו ז"ל דהא גם לפי דרכו על כרחך צריך לחלק דשאני הכא דאבק רבית הוא דהא גם לפי פירושו שפי' כפועל בטל ר"ל אדם שבטל ואין לו שום מלאכה וכו' איכא נמי למפרך והא לא בטל הוא דהא יש לו מלאכה שמרויח בה שכר הרבה ועוד שגם לפי דבריו איך יתורץ עכ"פ דמ"ש התם פרק אלו מציאות דנותן לו שכר הרבה שאומרים אותו ע"ד פי' רש"י וכאן נותן לו פחות מזה דאומדים ע"ד פי' התוס' לפי סברתו אלא ע"כ צ"ל דשאני הכא דאבק רבית הוא מכל זה מבואר שדברי הב"י אמת הוא בלי שום ספק וע"ד שפי' למעלה דברי התוס' בביאור רחב אלא שמה שכתב הב"י שם שמשמע מדברי הרי"ף שהוא מפרש כפרש"י וכו' לא נראה כן שהרי לפירוש רש"י אתי' מתני' כר"ש כמבואר לעיל ומדברי הרי"ף משמע דאתי' כר"מ ופסק דהלכתא כר"מ ע"ש ולכך צ"ל דהרי"ף מפרש כפירוש של ר"ח שמביא הב"י וכן כתב בהדיא הרמב"ן בספר מלחמות ה' שהרי"ף מפרש כפי' ר"ח ע"ש ועור נ"ל לומר שגם דברי הטור נמשכים אחר פירושו של ר"ח ולא אחר דברי התוס' ומעולם לא עלה על דעת הטור לפרש דברי התוס' כן אלא משום שראה הטור שהרי"ף והרבה מפרשים תופסים פירוש ר"ח לעיקר וגם הרמב"ן הכריע כדברי פי' ר"ח כמו שכתב הב"י וכאשר מבואר בדברי הרמב"ן בעצמו לכך נמשך הטור ג"כ אחר פי' הר"ח אע"ג שאביו הרא"ש נמשך אחר דברי התוס' ראה הוא לתפוס דברי ר"ח ואע"ג שלפי הנראה יש שינוי קצת כין פירושו של ר"ח ובין דברי הטור שהרי לפי פי' ר"ח משערין כפי שהיה לוקח ממלאכתו הראשונה בשעת הבטלה ולפי' הטור משערין באדם שבטל ואין לו מלאכה כלל כמה רוצה ליקח ולעסוק בעסק זה כמבואר מדבריהם כשתדקדק בהם מ"מ נ"ל שדברי הטור הם הולכים בדרך פירושו של ר"ח שחילוק קטן יש ביניהם ועיין בתוס' בבכורות פרק עד כמה בסוף הדבור שמשמע שדברי ר"ח הם כדברי הטור הגם שדברי התוס' שם מלא טעיות וקשה לכוונם זה נראה לי ברור בשיטה זו:

    Maharam on Bava Metzia 68a · Sefaria

    Shita Mekubetzet

    סתם משכנתא שתא פירוש באתרא דלא מסלקי אם משכן לו קרקע סתם אינו יכול לסלקו תוך שנה. אבל באתרא דמסלקי לעולם מסלקו כמנהגם ואפילו קבע לו זמן ושלא כפירוש רש"י שפירש אפילו באתרא דמסלקי ודין אתרא דמסלקי אינו אלא בעיר ישנה שהתנו כן בני העיר במעמד אנשי העיר. הריטב"א. וזה לשון הרמ"ך: ובאתרא דליכא מנהג קבוע סתם משכנתא שתא דלא מצי לוה לסלוקיה מקמי הכי וכל שכן דלא מצי מלוה למתבעיה מקמי הכי. וצריך עיון אי מצי מלוה למתבעיה משתא חדא ואילך במשכנתא סתם באתרא דליכא מנהגא. ונראה לומר דכי אמור רבנן סתם משכנתא שתא תקנתא דמלוה היא דלא ליסלקיה מקמי הכי אבל תקנתא אחרינא דליכפייה איהו ללוה דליפרעיה כיון דלא אתני ומנהגא נמי ליכא לא מיחזי למימר דמצי כאיף ליה מדינא אי נמי מצינו למימר דמצי אמר מלוה אי איפשי בתקנת חכמים כגון זאת ופירות משכנותו איני רוצה לאכול או יפרעני או ימכרנה לי עכשיו וצריך עיון. ע"כ.

    דשכונה גביה פירוש שדירתו חשובה שכונה גמורה שאין לך שכן כמוהו. למאי נפקא מינה לדינא דבר מצרא. עיקר הפירוש דשכונה כולה גביה שאם קנה הוא אותו קרקע אין שום מצרן יכול לסלקו משם ואפילו באו ביחד עמו ואף על גב דאמרינן בעלמא דאי אתו בני מצרא בהדדי פלגי לה הכא איהו עדיף מכלהו ולא עוד אלא דאי קדים חד מבני מצרא וזבין לאו זביניה זביני ואתי איהו מפיק מיניה וכדאמרינן בפרק המקבל דמשכנתא לית ביה דינא דבר מצרא כלל כלומר לבני מצרא דלאו בני מצרא דמפיק מאיניש דעלמא וטעמא דמילתא דכיון דאיהו קאי בגווה ושכונה כולה גביה הרי הוא כמצרן מארבע רוחות. אבל רש"י כתב אין שכן טוב ממנו לקנותה. עד כאן ולפיכך אם קדם מצרן וזבין זביניה זביני. הריטב"א.

    וזה לשון שיטה למאי נפקא מינה משום דינא דבר מצרא. פירש רש"י אין לך שכן קרוב ממנו ואם בא הלוה למכרה אין בבעלי מצרים שכן טוב לקנותה כזה. נראה מדבריו שאם מכרה לאחד מן המצרנים בעל המשכונא מסלקו ולא ניחא לי דהא אמרן לעיל משכן לו בית וכו' בשווייה מותר ואם איתא הכי מאי נפקא ליה מינה בתנאי זה אפילו שימכרנה למצרן יכול לסלקו כל שכן לאחר. לכך נראה לפרש שאין המצרן יכול לסלקו אם מכרה לו או אם מכרה לאחר שאינו מצרן בעל המשכונא מסלקו. ואפשר שזה הוא דעת רש"י. עד כאן. ובמה שכתב הרשב"א לעיל דהתם היינו שהלוהו על תנאי שכל זמן שימכרנה ואפילו לאחר שיפרענו וכו' יתורץ זה. עד כאן. כתב הרמ"ך וזה לשונו: נראה לומר כיון דבסוף משכנתא לית בה משום דינא דבר מצרא בתחלת משכנתא אית בה דינא דבר מצרא ולית ליה למשכנה אלא לבר מצרא. ולקמן בפרק המקבל דחינן להך סברא דכיון דמילתא דלא שכיחא היא דלמשכן איניש ברישא כי היכי דליזבין בתר הכי לא עבוד בה רבנן תקנתא. עד כאן. עיין בפסקי הרא"ש.

    דזקפי רווחא אקרנא פירוש שהנותן עסק לחבירו חושב כמה ריוח ראוי לצאת לכל הפחות וזקפי ליה עם הקרן ומקיים לו המתעסק בתורת חוב ואפילו הכי אסור דמי יימר דהוי רווחא דילמא ליכא רווחא כלל. ואסיקנא דאפילו היה תנאי ביניהם דאי לא הוי רווחא לא יהיב ליה מידי אסור דילמא נפל שטרא קמי יתמי וכו'. ומסתברא דאי מנחי שטרא ביד שליש תו ליכא למיחש למידי ושרי. הריטב"א.

    וזה לשון הראב"ד שטרי מחוזנאה דזקפי וכתבי ליה בשטרא. כך היו כותבין קבלתי מפלוני מנה למחצה שכר וקניתי ממנו חצי הריוח עשרים דינרין לשנה ולא אשבע והרי אני חייב מאה ועשרים לסוף שנה ואם יאמר הפסדתי בעסק ואשבע לא היו מאמינים בו אומר כבר קנית השבועה וחייבת את עצמך מאה ועשרים דינר ולא היה זה מן הדין. ואמימר היה כותב והיה מאמין והכתיבה היתה מועלת לו שהיה המקבל מתפחד והיה סובל ההפסד. אי נמי פירש שהיה מכזב והיה מפסידו בכך שטרו ואמר לו רב אשי ואיך לא היה אביו מתפחד אם ימות הוא יפול השטר ביד בניו ולא ידע את הדין במותו ויגבו את הכל שלא כדין. עד כאן. אימת קנייה דליקנייה ניהליה בחכירותא פירוש לאו אימת ממש קנייה קאמר דהא קרקע נקנית בכסף ובשטר וכיון שמשכנה לו וקבל כספו וכתב לו את השטר קנאה. אלא כנגד הרואים קאמר כלומר הרואה יאמר אימת קנאה זה וירד בה שהקנה אותה לבעלים אין זה אלא נוטל שכר מעותיו והיינו דקאמרו והאידנא דכתבי הכי וקנינא מיניה ושהינא כמה עידנין והדר חכרה ניהליה שפיר דמי ואי למקני ממש מאי שהינא כמה עידנין אלא שהה כמה עידנין דמיחזי דירד בה וקנאה לפירותיה והדר חוכרה ליה להאי. ואסלקנא דלאו מילתא היא ופירש רש"י דרבית גמורה היא. והוא מן התימה. ונראין דברי הרמב"ם שאינה אלא הערמת רבית וכדתניא ברבית דרב חייא. ואפשר שדעת רש"י לומר דכיון שחוזרים הבעלים וחוכרין ממנו איגלאי מילתא דמעיקרא אדעתא דהכי עבדו וכאלו כן הוה והרי זה רבית קצוצה ויש לזה פנים. כן נראה לי לפי דברי הרב והרשב"א.

    וזה לשון הרא"ש אימת קנייה האי. אימת לאו דוקא דכיון דמשכן לו השדה קנאה בתורת משכון בכסף או בשטר וכו' אלא כיון שלא קנאה להיותה שלו אלא בתורת משכנתא ושם הלוה נקרא על הקרקע החכירות שנותן למלוה בכל שנה נראית כרבית. וגם מה שפירש רש"י והוי רבית קצוצה לאו דוקא אלא נראית כהערמת רבית ולאחר פשיטא שמותר למכרה אף על פי שאין כאן ספק שאף אם לא תעשה פירות צריך ליתן לו חכורו אבל ללוה אסור שנראה כרבית. עד כאן. וזה לשון הריטב"א: והאידנא דכתבי הכי פירוש לאו דכתבי ולא עבדי דאם כן מאי מהני כתיבה דכתב בשיקרא אלא פירוש דעבדי הכי וכתבי ליה בשטרא ואפילו הכי אסיקנא דלאו מילתא היא פירש רש"י דמאן דעביד הכי רבית קצוצה היא כיון שאין לו ספק בפירותיו. ואחרים כתבו דלא הוי אלא אבק רבית דרבנן. ודעת הרמב"ם דליכא אלא משום הערמת רבית בלחוד וגובה אותו ולשון אמצעי משובח. ומסתברא דאי חכרה המלוה לאיניש דעלמא וההוא גברא חכרה ללוה שרי ואפילו לא נחת המלוה לתוך המשכונא כלל וכן קבלתי ממורי הרב. עד כאן.

    ולאו מילתא היא דמכל מקום מחזי כרבית מה שהלוה נותן לו כור בשביל חכירות דאף על גב דהמלוה מנכה לו מן החוב כנגד החוב שהלוה נותן לו מחכירות מכל מקום מיחזי כרבית ואינו מנכה לו אלא מעט בכל שנה והכור שהלוה נותן לו בשביל חכירות שנה. ואף על גב דכהאי גוונא היה מותר אם היה הקרקע בידו מכל מקום שאני הכא דכמו כן יש ספק דשמא ישתדוף ולא יטול כלום ולעולם ינכה לו מחובו כמו אם תעשה פירות אבל עתה שהיא ביד הלוה בחכירות לעולם ולוה נותן לו חכירתו כור לשנה יותר ממה שהמלוה מנכה לו ואם כן מיחזי כרבית. תלמיד הר"פ. וזה לשון ה"ר יהונתן: אימת קנייה האי מלוה להך שדה ואקנייה לבעלים בתורת חכירות הלא לא ראו בני העולם שזרעה הוא מעולם ויחשבו שקנאה ממנו והדר חכרה לו אלא ודאי אמרי רבית קצוצה הוא נוטל שהרי אין טורח בו המלוה ואף אם תלקה לא יפסיד מחכירתו כלום. והאידנא דקא כתבי הכי וקנינא מיניה ושהינא כמה עידנין וכו' כלומר שהה זה הקרקע כמה עידנין ביד המלוה ועבדה הוא בעצמו ואכל בנכייתא והדר חכרה זה הלוה בעל הקרקע מיניה שפיר דמי כדי שלא תנעול דלת בפני לוין דכיון דשהה גביה ואכלה כמה שני הכל יודעין דשל זה המלוה היא ומה לי עבד בה איהו דשרי בנכייתא ומה לי חכרה לו ובנכייתא. ולאו מילתא היא. וקאמר תלמודא אין לסמוך על זה דאפילו הכי אסור דהואיל ויתן לו כור חטים בין עבדה בין לא עבדה ואין גוף הקרקע קנוי לו לגמרי כשחוכרה הלוה עצמו מיניה מיחזי רבית קצוצה ואי עביד הכי הוה יוצאה בדיינים כל החכירות שנתן לו. והוא הדין נמי לקבלנות שהוא למחצה ולשליש ולרביע דאסור ואפשר לומר דלא הוה מיקרי רבית קצוצה קבלנות דהאי אי עבדה יהיב ליה ואי לא עבדה לא יהיב וכיון דבנכייתא אכיל לה מה לי אם עמדה ביד המלוה דאין יוצאה בדיינים כיון דאכיל בנכייתא ומה לי אם עמדה ביד הבעלים ונוטלין הן בשכר טרחן מחצה או שליש או רביע. ואכתי צריך עיון. אבל לכתחלה אסור למעבדה בנכייתא בין בחכירות בין בקבלנות דלא משתרי בשום ענין משכנתא אלא כעין משכנתא דסורא דכתבי במשלם שניא אילין וכו'. עד כאן.

    מתניתין אין מושיבין חנוני למחצית שכר. פירוש לתת לו עסק להתעסק בו ושיחלקו הריוח וההפסד. והטעם משום דסתם עסק פלגא מלוה ופלגא פקדון ונמצא שטורח להתעסק לו במחצה שהוא פקדון בשביל אגר נטר לי דמחצה שהיא מלוה והוי אבק רבית ולפיכך צריך שיתן לו שכרו כפועל בטל על מה שטורח או שיעדיף למתעסק כלום מן הריוח או שלא יטול כמותו בהפסד אלא אי נקיט בעל העסק פלגא באגר נקיט תרי תילתי בהפסד ואי פלגא בהפסד נקיט תילתא באגר כדאיתא בגמרא. והוי יודע שאין דין זה אלא בסתם עיסקא אבל אם כל העסק קבל המתעסק אחריותו בתורת מלוה אסור לקבל ממנו מן הריוח כלום ורבית קצוצה היא. וכן אם העסק כולו אצלו בתורת פקדון גמור אפילו יקיים לו כל ריוח שבעולם אין כאן רבית אלא מתנה הוא דיהיב ליה שאין רבית אלא במלוה וזה ברור אבל אין להערים בדבר זה. והיכא נמי דליכא אלא שותף כי שניהם מתעסקים בדבר והטילו לכיס ומחלקים בשכר ובהפסד מעותיהם אין כאן צד רבית ולא בעי למיתן חד לחבריה שכר עמלו ואפילו הוא טורח יותר ממנה לפי שאין כאן מלוה אלא פקדון. הריטב"א.

    8 more comments on this page.

    Shita Mekubetzet on Bava Metzia 68a · Sefaria

    Penei Yehoshua

    גמרא אמר רב אשי אמרו לי סבא דמחסי' סתם משכנתא שתא כו' ופרש"י דאף באתרא דמסלקי לא מצי מסלק ליה אלא לבתר שתא. וקשה דהא רב אשי גופא אמר לעיל בסמוך דנכייתא אסור וא"כ הא דסתם משכנתא שתא למאי נפקא מינה שהרי לעולם אסור למלוה לאכול הפירות וא"כ ודאי ניחא ליה דלשקול זוזי וליסתלק ואף אם נאמר דכיון דסתם משכנתא שתא הוי תוך שנתו כאתרא דלא מסלקי מ"מ כ"כ דלרב אשי אף בדלא מסלקי הוי אבק ריבית לרש"י כדמוכח בריש פרקין וכתבתי בסוגיא דשמעתין באריכות וא"כ אף בנכייתא אסור לכתחלה דכיון דלא יליף משדה אחוזה נכייתא זו לאו כלום היא לענין ריבית וזה מוסכם. אמנם הרי"ף ז"ל כתב דכל הני מימרי דשמעתין לענין אתרא דמסלקי או לענין מסלקי היינו בדיעבד וכבר השיגוהו הקדמונים שדוחק גדול לומר כן. מיהו לענ"ד יש לפרש שפיר מילתא דרב אשי הכא דאיירי במשכנתא דסורא דשרי לכ"ע וכבר כתבו התוס' בד"ה במישלם דמשכנתא דסורא נמי אתרא דמסלקי הוא ופירושם מוכרח לפי גירסת הספרים שלנו דגרסי לעיל במימרא דמר בריה דר"י משמיה דרבא האי משכנתא באתרא דמסלקי לא ניכול כו' ועלה מסקינן דניכול במשכנתא דסורא אלמא דאתרא דמסלקי הוא וא"כ שפיר אמרו סבא דמתא מחסיא סתם משכנתא שתא ונ"מ דאף במשכנתא דסורא דאתרא דמסלקי הוא אפ"ה לא מצי מסלק ליה אלא לבתר שתא ומה שלא פי' הרי"ף כן היינו משום שסובר דמשכנתא דסורא אתרא דלא מסלקי הוא לפי גירסתו דנראה דגריס במימרא דמר בריה דר"י באתרא דלא מסלקי כמ"ש הנמוקי יוסף וכ"כ מהר"א ששון אליבא דהרי"ף ע"ש ודו"ק:

    בתוספות בד"ה ונותן לו שכרו כפועל כו' וקשה לפירושו דקאמר בגמ' כו' והלא לפי מה שהיא כבידה נוטל יותר כו' עכ"ל. ולענ"ד יש ליישב פי' רש"י כשנעיין היטב בלשונו דנקט לדוגמא אם היה נגר או נפח שהיא מלאכה כבידה מישיבת החנות ולא נקיט הדוגמא להיפך כגון שהמלאכה ראשונה קלה מזו דיהיב ליה טפי אע"כ דמשמע לרש"י ג"כ דעיקר לישנא דכפועל בטל היינו להקל על הנותן כמו לכל המפרשים ומש"ה מפרש שזה הוא הקולא משום דמסברא היה ראוי ליתן לו כל דמי הביטול ממלאכתו הראשונה שהרי מפסיד אותה ואע"ג שמרויח שלא תכבד עליו העבודה מ"מ לאו כל הדיעות שוין ואיכא אינשא דרווחא דממונא עדיף ליה מצערא דגופא ולא איכפת ליה בהכבדת העבודה וכדאמרינן נמי בעלמא דאינשי דמחוזא אי לא עבדי חלשי ומש"ה קמ"ל דאפ"ה תקנו חכמים שינכה לו עבור הכבדת העבודה של מלאכתו הראשונה וא"כ א"ש לפ"ז הצריכותא דסד"א דוקא בחנווני דלא נפיש טירחיה כלל וא"כ בטלה דעתו אצל כל אדם ומסתמא ניחא ליה טפי מלהיות נגר או נפח דנפיש טירחא ומש"ה מנכה לו משא"כ במעות ליקח בהן פירות דנפיש טירחיה אע"ג דלא נפיש כ"כ כמו נגר או נפח אפ"ה ה"א דמצ"ל דלא איכפת לי בהאי טירחא טפי פורתא וא"כ צריך לשלם לו כל דמי ביטולו של נגר כו' קמ"ל דאפ"ה מנכה לו לפי ערך הטורח כן נ"ל ליישב שיטת רש"י וק"ל. וכמ"ש כאן הוא ברור דהא ההיא דכפועל בטל דפ' אלו מציאות הסכימו התוס' לפי' רש"י ואפ"ה אמרינן שם אם יש שם ב"ד מתנה בפניהם ולא סגי ליה כפועל בטל אלא נותן לו שכרו משלם ואין מנכה לו טורח עבודתו הראשונה ודו"ק ועי' מ"ש שם בחידושי:

    בא"ד ולכך נראה לפרש כפועל בטל היינו כיושב בטל לגמרי כו' עד סוף הדיבור. עיין מ"ש מהרש"ל ז"ל בספר חכמת שלמה שכתב בשם הטור י"ד שפי' על דרך זה שאומדין כמה אדם רוצה ליתן לאדם שיושב ובטל לגמרי שיתעסק לישב בחנות זה תמצית דבריהם וכמו שהכריח מהרש"ל ויבואר בסמוך ועל דבר זה נאספו כל העדרים אבירי הרועים ה"ה הרב בית יוסף ובעל הדרישה והב"ח ומהרש"א ומהר"ם ובעל תורת חיים זכרונם לברכה וכולם לדבר א' נתכוונו לסתור פירוש הנזכר איש לפי חכמתו ומפרשים בע"א שאומדין מלאכה הראשונה כמה אדם רוצה ליקח לישב בטל לגמרי ממלאכתו. ובאמת שמצד הלשון של התוס' דהכא מסייע קצת לפירושם וביותר של' התוס' במסכ' בכורות פ' עד כמה נראה לגמרי כפירושם ול' הרא"ש ז"ל דשמעתין יש לפרשו היטב על שני הדרכים ומטין יותר לשיטת הטור ומהרש"ל ז"ל ול' הרא"ש דבכורות אף שכתב מהרש"א ז"ל שכתב בפירוש כשיטת הבית יוסף אפ"ה נלע"ד שאין בזה שום סתירה לדברי הטור י"ד ואדרבה כדמות ראיה לדבריו כמו שאבאר. אלא שעכ"פ כיון דנפיק האי מילתא מפומייהו דהני אשלי רברבי מרבינו יעקב בעל הטורים ומהרש"ל ז"ל א"כ מוטל עלינו חובת הביאור ליישב בכל מאי דאפשר דלא תקשה אליבייהו כלום מסוגיא דשמעתין ומהשקלא וטריא של התוס' ולא נחוש כ"כ לשמור המלות רק תוכן הענין וזאת אשר יצא ראשונה שהריני מוסיף להקשות על שיטת הטור ומהרש"ל דהא בהדיא אמר אביי כפועל בטל של אותה מלאכה דבטל מינה וזה הל' משמע להדיא שאומדין כמה רוצה ליקח ליבטל ממלאכתו הראשונה משא"כ לשיטתם א"א ליישב כלל לישנא דבטיל מינה. והאמת יורה דרכו דלענ"ד לשיטת הטור לא הוי גריס כלל כל הא מילתא בשמעתין אלא תנא כפועל בטל ותו לא מידי וכמ"ש מהרש"א ז"ל בעצמו שכן היא גירסת התוס' וחי נפשי שבתחלת עיוני בל' התוס' כוונתי בזה לדבריו אלא שלא עלה בלבי להגיה הספרים אלא שהדברים מוכרחים וכן נראה מל' מעדני מלך בבכורות פרק עד כמה דלא גריס להו בכל דוכתא אלא אגב שיטפא דפרק אלו מציאות וא"כ אם נאמר שהאמת כדברי מהרש"א ז"ל בזה הרי ראיה מפורשת לדברי הטור דהיא גופא קשיא אמאי לא מקשה הש"ס הכא האי קושיא והאי פירוקא כמו בפרק אלו מציאות אע"כ דהכא אתי ליה שפיר שמפרש כפועל בטל כאדם בטל לגמרי כמה רוצה ליקח לישב בחנות או ליקח פירות שכן ראוי להיות באמת מצד הסברא דהא מדינא אינו צריך ליתן לו כלום שהרי מרצון עצמו מבטל ממלאכתו הראשונה ועוסק בזו להנאת עצמו בלי שום שכירות שבזה נאות לו אלא דאפ"ה אסרו חכמים משום דמיחזי כריבית במה שעוסק במלאכת הנותן עבור חלק המלוה בחנם ומש"ה אמרו שצריך לשלם לו אותו שכר משא"כ במה שמפסיד המקבל שכר מלאכתו הראשונה זה לא מיחזי כריבית שאין זה תועלת המלוה דמאי איכפת ליה למלוה בזה אם היה קודם לכן נגר או נפחי או זהבי או אדם בטל של מלאכת החנות כולם שוין ואי משום שהזהבי מפסיד יותר מי הכריחו לכך וכיון דמנפשיה קעביד וצד ריבית נמי לא שייך כה"ג שאינו לתועלת המלוה א"כ אתי ליה שפיר לישנא דפועל בטל ע"ד פי' הטור ומהרש"ל ולא קשיא להש"ס מידי ומש"ה לא גרסינן האי קושיא והאי פירוקא משא"כ בפ' אלו מציאות שהוא להיפך שאדם בטל אינו רשאי ליקח שום שכר על השבת אבידה שהתורה חייבתו להשיב בחנם אלא שמי שעוסק במלאכתו שלא חייבתו התורה לבטל ממלאכתו ולהתעסק באבידה דילפינן מאפס כי לא יהיה בך אביון שלך קודם לשל כל אדם אפ"ה תקנו חכמים שיש לו להתעסק באבידה ושיטול שכר ביטול מלאכתו מבעל האבידה ועלה קתני התם שנותן לו כפועל בטל וא"כ א"א לפרש כלל ששמין כמה יתן לאדם בטל שיתעסק בהשבת אבידה דא"כ לקתה מדת הדין דמ"מ יפסיד זה דמי ביטול מלאכתו הראשונה והתורה אמרה שלך קודם לשל כל אדם אע"כ פשיטא ליה לתלמודא התם דהאי כפועל בטל דהתם היינו כמי שרוצה להיות בטל ממלאכתו הראשונה וע"ז מקשה התם שפיר והא לאו בטל הוא פירוש דנהי דמדינא ראוי להיות כן שהרי אין לו ליטול אלא דמי ביטול מלאכתו הראשונה משא"כ התעסקות האבידה חייב לעשות בחנם כיון שאין מפסיד מכיסו כלום דטירחא דגופא אטרחוה חכמים מגזירת הכתוב ולא טירחא דהפסד ממונו אלא דאפ"ה מקשה שפיר דלשון פועל בטל משמע דבאמת בטל הוא והאי לאו בטיל מיניה וע"ז משני אביי שפיר והיינו כפי' הקונטרס שם וכמ"ש התוס' כאן שפי' רש"י שם מוכרח כיון שהקושיא דהתם היא מצד הלשון נמצא דלפ"ז נחה שקטה קושית מהרש"א ז"ל על מהרש"ל ז"ל שהקשה אמאי לא מוקי נמי בפ' אלו מציאות דפירוש כפועל בטל היינו כמו שפירשו הטור ומהרש"ל כפועל בטל דהכא ולפמ"ש נתבאר דשם א"א לפרש כן. ומעתה אשוב אתפלא על מהרש"א ומהר"ם ז"ל מה יענו לקושיית מהרש"ל ז"ל דכיון דלפירוש התוס' המקשה דהתם דפ' אלו מציאות הוי ס"ד דכפועל בטל דהתם היינו כפירוש הבית יוסף כאן שאומדין כמה רוצה ליקח להיות בטל ממלאכתו הראשונה ואפ"ה מקשה שם דא"א לומר כן דהא לאו בטל הוא והיינו ע"כ דלשון כפועל בטל קשיא ליה דהא ליכא למימר דאעיקרא דדינא קשיא ליה דכיון דעכשיו לאו בטל הוא אלא שעוסק באבידה יש לו ליטול שכר התעסקותו מלבד דמי ביטול מלאכתו הראשונה הא ליתא דמאי פסיקא ליה להקשות כן דאדרבה יותר משמע שאינו רשאי ליטול שכר השבת אבידה גופא כמו שהקשו התוס' כאן אליבא דרש"י ויישבו בדוחק מ"מ מנ"ל להמקשה להקשות אע"כ דעיקר קושית המקשה דהתם היינו משום שאין לשון כפועל בטל סובל כן כיון דקושטא דמילתא לאו בטל הוא וא"כ הכא בסוגיא דשמעתין נמי היאך אפשר לפרש כן לשון כפועל בטל כפירוש הב"י ומהרש"א וסייעתו דהיינו לגמרי כאותו הפירוש שדחה המקשה שם מצד דהל' לא משמע כן וה"נ דכוותיה ששניהם בלשון א' נאמרו לגמרי ובזה נסתר מה שכתבו מהרש"א ומהר"ם ז"ל והב"ח וסייעתו דהכא אתי ליה שפיר כיון שכן ראוי להיות מצד הדין שלא ליטול שכר ישיבת החנות דבאבק ריבית הקילו ע"ש באריכות. ולדעתי בודאי לא נעלם כל זה ממהרש"ל ז"ל שכן כתב הרא"ש ז"ל להדיא בשמעתין אלא דאפ"ה מקשה מהרש"ל שפיר שכן דקדק בלשונו הצח וכתב דהא על הלשון דפועל בטל פריך התם וכוונתו מבואר למה שכתבתי דאי אעיקרא דדינא התם נמי לא הוי פריך מידי דכל שכן התם ראוי להיות כן מצד הדין שאין נוטלין שכר על השבת אבידה ומש"ה לא שקיל אלא כיושב בטל עכשיו אע"כ דאפ"ה לא מסתבר שם לש"ס לפרש כן מצד הלשון דכפועל בטל וא"כ בשמעתין נמי אין לפרש כן מצד זה הלשון עצמו. ולכאורה היה נ"ל ליישב קושית מהרש"ל ז"ל לדידהו ולומר דהכא מצד הלשון נמי לא שייך להקשות והא לאו בטל מינה הוא דאיברא עיקר השכר על השעה שיושב ובטל הוא דבמה שמתעסק בישיבת החנות אין לו ליטול שום שכר דכיון שנוטל חצי הריוח בכל דבר ודבר שהוא מוכר ומודד א"כ כל מה שטורח לא טרח אלא בשביל חלק עצמו וחלק חבירו ממילא אתי כדאמרי אינשי גביל לתורא גביל לתורי וא"כ עיקר השכר שנוטל היינו בשעה שיושב ובטל ואפ"ה אינו רשאי לעסוק במלאכתו הראשונה אף בשעת הבטלה ממלאכת החנות כמו שכתבו כל הפוסקים מהתוספתא דהמושיב את חבירו בחנות אם היה אומן לא יעסוק באומנתו כו' משא"כ אם היה החנות כולו שלו היה רשאי לעסוק במלאכתו הראשונה בשעה שיושב ובטל בחנות ומש"ה אתי ליה שפיר לישנא דכפועל בטל כן היה נ"ל לכאורה אלא דמל' התוס' עצמם לקמן בד"ה דאמרי אינשי גביל לתורא משמע להדיא דנוטל שכר התעסקות המכירה משום דבלא"ה היה עוסק כל אחד מהם ביומו ע"ש ויש ליישב ויבואר לקמן ואני לא באתי כאן להכריע אלא ליישב מיהא שיטת הטור ומהרש"ל ז"ל ולפמ"ש נמי נדחה ראיית מהרש"א ז"ל שכתב שהרא"ש גופא כתב כן במס' בכורות פ' עד כמה כפי' הב"י ואני בער ולא אבין דתיפוק ליה שהטור עצמו כתב כן בהלכות בכורות סי' שי"ב היפך ממה שפירש כאן אע"כ שמפרש כל אחד לפי הענין והדבר ברור דלפמ"ש ההיא דבכורות דמי לגמרי לההיא דפ' אלו מציאות דהתם נמי אין אדם בטל רשאי ליטול שום שכר על ראיית הבכור דילפינן מה אני בחנם אף אתם בחנם ולא שרי ליה למשקל כ"א שכר בטלה דמוכח כמו בנוטל שכר לדון ומש"ה א"א לפרש שם כמו שפירש הטור כאן כדפרישית לענין אבידה וא"כ מצינן למימר שהרא"ש עצמו ג"כ סובר כן וכ"ש אם נאמר דהתם גרסי הרא"ש והטור לקושיא ופירוקא דאביי כמו בפ' אלו מציאות ובשמעתין לא גרסי להו א"כ כ"ש דא"ש טפי כדפרישית. אח"ז עיינתי היטב בבית יוסף סימן קע"ז שכתב ראיה לפירושו מל' הרא"ש בתוס' שלו בשמעתין והמעיין היטב יראה דאדרבא להיפך הוא שדברי הרא"ש שם הם לגמרי כדברי בנו בעל הטורים ואפשר שהטור הוציא דין זה מל' הרא"ש בתוספותיו אלא דמ"מ נראה לי מל' הרא"ש שם דגריס בשמעתין ומאי כפועל בטל אמר אביי כפועל בטל של אותה מלאכה כו' וא"כ נראה שכן היא הגירסא ג"כ לפני בעל הטורים וכן נראה שהיתה גירסת מהרש"ל ז"ל מדלא הגיה כלום בספר חכמת שלמה כדרכו תמיד ואפ"ה אין בזה שום סתירה למה שכתבתי בשמם דעיקר הדיוק של התוס' דהתם באלו מציאות גרסי והא לא בטל מינה וא"כ משמע דאלישנא פריך מה שא"כ הכא ליכא מאן דגריס האי לישנא אלא מאי כפועל בטל וא"כ משמע שלא בא לפרש אלא עיקר הדין וזה ברור בכוונתם ולענין עיקר לישנא דכפועל בטל של אותה מלאכה דבטל מינה שכתבתי לעיל שאינו מובן כלל לשיטת הטור הוא מבואר קצת בל' הרא"ש בתוספותיו שהביא הב"י סי' קע"ז ע"ש ואין להאריך כאן יותר:

    בא"ד לעיל ולפירושו אתיא מתני' כר"ש דאמר נותן לו שכרו משלם עכ"ל ולפמ"ש בסמוך נתבאר דשכרו משלם היינו יותר מכפועל בטל שאינו מנכה לו כלום עבור טורח הכבדת מלאכתו הראשונה וכדמוכח מתני' דפ' אלו מציאות דקתני ואם יש שם ב"ד מתנה בפניהם והיינו דלא סגי ליה כפועל בטל של פי' רש"י אלא נוטל שכרו משלם והיינו כל דמי ביטול מלאכתו הראשונה בלי שום ניכוי וכדפי' רש"י שם להדיא אלא דכאן א"א לפרש כן שכרו משלם דר"ש דא"כ אתיא מתני' דהכא דלא כמאן לשיטת רש"י אלא ע"כ דרבי שמעון דברייתא נמי אכפועל בטל דמתני' סמיך ודו"ק:

    בא"ד ועוד דקתני בתוספתא כו' משמע דאתיא מתני' כר"מ עי' מה שאכתוב בזה לקמן ע"ב ליישב אליבא דרש"י:

    בא"ד וא"ת א"כ הוא נוטל שכרו על השבת אבידה כו' עכ"ל ולפמ"ש בסמוך אף לפי פי' מהרש"ל נמשך הקושיא דוקא לשיטת רש"י דהא בההיא דפ' אלו מציאות מהרש"ל גופא מודה שלא עלה כלל על דעת התוס' לפרש כמו שפירש הוא כאן כדפרישית דשם א"א לפרש כן אלא שדקדקו התוספות דשם ע"כ היה המקשה סובר לפרש כפירוש מהרש"א כאן ומש"ה קשיא ליה לישנא דפועל בטל וע"כ שהתרצן השיב לו לפרש כפירוש רש"י וא"כ מקשים התוס' דלסברת התרצן א"כ הוא נוטל שכר על השבת אבידה אבל בלאו דבריהם הקודמים שדקדקו לשון והא לאו בטל היה אפשר לומר דהמקשן דהתם ס"ד לפרש כפי' מהרש"ל והטור כאן ומש"ה קשיא ליה אעיקרא דדינא שאין הדין ראוי להיות כן כדפרישית והשיב התרצן ומפרש כפי' מהרש"א והב"י כאן וא"כ לא קשה מידי משא"כ לדבריהם הקודמים א"ש ודו"ק היטב. אמנם כן בעיקר קושית תוס' כאן על פי' הקונטרס צריך לי עיון שכתבו א"כ נוטל שכר השבת אבידה ולא ידענא מאי שכר אבידה שייך כאן שהרי אף אם נחשוב באמת התעסקות האבידה כאילו יושב ובטל לגמרי אעפ"כ היה שורת הדין שיטול מיהא הפסד ביטול מלאכתו הראשונה שמפסיד סלע מכיסו אלא שהקילו חכמים על בעל האבידה לנכות לו טורח מלאכתו הראשונה כיון שלא התנה בפירוש בפני ב"ד שאינו רוצה לפחות כלום מחמת התרפות המלאכה וא"כ אין זה שכר האבידה ותדע שהרי אם טורח התעסקות האבידה תכבד עליו יותר ממלאכתו הראשונה ליכא מאן דאמר שצריך להוסיף לו כלום מחמת הכבדת מלאכתו אלא כשנותן לו דמי ביטול מלאכתו הראשונה סגי בכך דהכי משמע לשון המשנה שם אם היה בטל מן הסלע לא יאמר תן לי סלע אלא כפועל בטל משמע דעולם אינו נוטל יותר מהסלע שבטל ממנו וכן הוא להדיא בש"ע ח"מ סי רס"ה אף לשיטת רש"י ז"ל ומה שכתב רש"י שרואין ג"כ לפי ערך טורח השבת אבידה לקולא אמרה למילתא שאם היה קלה מהראשונה מנכין לו אותו הטורח ונמצא דלפ"ז א"ש סוגיא דהכונס דקאמר מאי הנאה קא מטי ליה דאע"ג שיש לו הנאה שמתרפה מטורח מלאכתו הראשונה הא מנכין לו דמי אותו הטורח ועוד דאפי' היכא דלא מנכינן ליה כגון שהתנה בפני בית דין דלא איכפת ליה בטורח המלאכה ואינו רוצה שיפחתו לו כלום מדמי מלאכתו הראשונה ונמצא שמרויח במה שמתרפה ממלאכה ונוטל שכרו במילואו אפ"ה אין נראה דבשביל הנאה כזו יהא עליו דין שומר שכר דלא מצינו שומר שכר אלא כשמקבל איזה ממון בשכירות אבל הצלתו מטורח לא מיקרי הנאה לענין ש"ש. ולפ"ז לא קשה נמי קושייתם השנייה מטעינה בשכר דהא דילפינן מקראי דטעינה בשכר היינו לענין שנוטל כל שכרו משלם אבל כפועל בטל אפילו בפריקה נמי שקיל כמ"ש שם הרא"ש ז"ל להדיא הוא מוסכם זולת שהר"ן ז"ל חולק על זה וכמו שכתבתי שם באריכות אבל אין כן דעת התוס' ואם כן לא מקשו הכא מידי. ואפשר שכל זה נכלל בתירוץ התוס' כאן אלא שקיצרו בלשונם ועפ"י הדברים האלה יש ליישב ג"כ קושית מהרש"ל על שיטת הב"י די"ל דהא דמקשה שם בפ' אלו מציאות והא לאו בטל מינה קשיא ליה הכי אעיקרא דדינא ודוק היטב ואין להאריך יותר:

    Penei Yehoshua on Bava Metzia 68a · Sefaria

    Gilyon HaShas

    גמ' לדינא דבר מצרא עי' לקמן דף עג ע"ב תוס' ד"ה נטר:

    מתני' אין מושיבין חנוני עיין לקמן דף קד ע"ב תוס' ד"ה האי:

    Gilyon HaShas on Bava Metzia 68a · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Bava Metzia, daf 68, Amud Aleph, about 235 words in 14 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 14 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 19 words

      Opens “קא פריק לה בארבעה זוזי, הכא נמי…”

    2. Segment 216 words

      Opens “ומאן דאסר אמר לך: שדה אחוזה הקדש…”

    3. Segment 327 words

      Opens “אמר רב אשי: אמרו לי סבי דמתא…”

      Named: רב אשי.

    4. Segment 418 words

      Opens “ואמר רב אשי: אמרו לי סבי דמתא…”

      Named: רב אשי.

    5. Segment 513 words

      Opens “אמר רבא: לית הלכתא לא כטרשי פפונאי,…”

      Named: רבא.

    6. Segment 65 words

      Opens “כטרשי פפונאי כטרשי דרב פפא.…”

      Named: רב פפא.

    7. Segment 713 words

      Opens “שטרי מחוזנאי דזקפי ליה לרווחא אקרנא, וכתבי…”

    8. Segment 837 words

      Opens “א"ל מר בר אמימר לרב אשי: אבא…”

      Named: רב אשי, אבא.

    9. Segment 916 words

      Opens “חכירי נרשאי, דכתבי הכי: משכן ליה פלניא…”

    10. Segment 1022 words

      Opens “והאידנא דקא כתבי הכי: ״קנינא מיניה ושהינא…”

    11. Segment 1121 words

      Opens “מתני׳ אין מושיבין חנוני למחצית שכר, ולא…”

    12. Segment 1217 words

      Opens “אין מושיבין תרנגולין למחצה, ואין שמין עגלין…”

    13. Segment 1314 words

      Opens “אבל מקבלין עגלין וסייחין למחצה, ומגדלין אותן…”

    14. Segment 147 words

      Opens “גמ׳ תנא: כפועל בטל. מאי כפועל בטל?…”

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Bava Metzia 68a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026