Talmud Builders

    Bava Metzia 110b

    Back to index

    English translation — Bava Metzia 110b

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1Rabbi Ḥanina thought to say that the land remains in the orphans’ possession, as they are currently in control of it, and therefore the responsibility falls upon the creditor to bring proof. A certain elder said to them: This is what Rabbi Yoḥanan says: The responsibility falls upon the orphans to bring proof. What is the reason for this? Since this land stands ready for collection, it is considered as though it has already been collected and is in the creditor’s possession. Consequently, the responsibility falls upon the orphans to bring proof.

    2Abaye said: We learn a similar halakha in the mishna ( Bava Batra 24b) as well, with regard to a tree planted adjacent to a city. Such a tree must be chopped down in any event, regardless of what preceded what. If the city preceded the tree, the owner is not entitled to compensation, but if the tree was there first, he receives payment for the tree. If it is uncertain whether this one was first or that one was first, the owner of the tree cuts it down and the people of the city do not give money to the owner.

    3Apparently, since this tree is standing to be chopped down, as it is chopped down regardless of whether it or the town was there first, we say to the owner of the tree: You must bring proof to support your claim that the tree was there before the town and only then you may take its value, although the tree is currently in his possession and has not yet been cut down. So too, with regard to this document recording the lien on the land, since it is ready for collection, it is considered as though it has been collected and the responsibility falls upon the orphans to bring proof.

    4In the case where the orphans brought proof that they indeed enhanced the land, Rabbi Ḥanina thought to say: When we remove them, we remove them by giving them part of the land equivalent to the value of their enhancement.

    5The Gemara comments: But that is not so, as we remove them by paying them with money, as derived from a statement of Rav Naḥman. As Rav Naḥman says that Shmuel says: In three cases the court appraises the enhanced value for the parties involved in enhancing a field, and they are paid in money rather than by being given a portion of the property. And these are they: The first is a firstborn son who makes payment to an ordinary, i.e., non-firstborn, son. This is a case where two sons, one firstborn and the other not, inherit a field from their father. Before it is divided, they both work and enhance the field. When the time comes to divide the field, the firstborn son, who receives a double portion, must pay his brother for the enhancement that the latter contributed to the former’s portion. This payment is given in money rather than land.

    6And the second case is that of payment taken by a creditor or the payment of a marriage contract by someone who is obligated to reimburse orphans, i.e., a creditor or widow who collects land from the orphans of the deceased debtor or husband, respectively. He or she must pay the orphans for any enhancements they made after their father’s death. This payment is also given in money rather than land. And the third case is that of a creditor who is obligated to purchasers, i.e., a creditor who collects the debt from lands that were sold by the debtor. He pays money to the purchaser for the enhancements generated by the purchaser but does not pay him in land.

    7Ravina said to Rav Ashi: Is this to say that Shmuel maintains that a creditor must pay the value of the enhancement to the buyers? And what type of enhancement is there that is given to a buyer according to Shmuel? But doesn’t Shmuel say: A creditor collects even the enhancement, not only the land itself? And if you would say that this is not difficult, as here it is referring to enhancement that is so great that it reaches the shoulders, meaning it is large enough to be carried away on porters’ shoulders, whereas there it is referring to enhancement that does not reach the shoulders, that is still difficult. But aren’t there incidents every day where Shmuel would collect everything on behalf of a creditor, even enhancement that reaches the shoulders?

    8The Gemara responds: It is not difficult; this is referring to a case where the debtor owed him the amount of the value of the land and the enhancement combined, and therefore the creditor does not leave the buyers with anything, whereas that involves a case where he did not owe him the amount of the value of the land and the enhancement. Since he has taken more than the sum to which he is entitled, he pays the buyers for the improvement.

    9The Gemara asks: And if he did not owe him the amount of the value of the land and the enhancement, it was stated that the creditor gives the buyer money and removes him. This works out well according to the one who says that even if the buyer has money he cannot remove the creditor by paying him his debt in cash, as the creditor has the right to claim land. According to this opinion, it works well. But according to the one who says that if the buyer has money he may remove the creditor by paying him cash and keep the land for himself, let him say to him as follows: If I had money prepared I would remove you from the entire land; now that I do not have money equal to the value of the entire land, since you must repay me for the enhancement, at least give me a plot of earth in my land corresponding to the amount of the value of my enhancement.

    10The Gemara responds: Here we are dealing with a case where the debtor set aside this land as designated repayment [ apoteiki ] for the creditor, as he said to him: You shall be able to collect from only this land, but no other. Consequently, the creditor wants to take the entire land, as his lien applies only to this field, and if it turns out that he has other claims he will be unable to collect them from elsewhere.

    11MISHNA: In the case of one who receives a field from another to cultivate for one Sabbatical cycle of seven years culminating with the Sabbatical Year for seven hundred dinars, the Sabbatical Year is included in the tally, despite the fact that he is unable to work the land during that year. If he received it from him to cultivate for seven years for seven hundred dinars, the Sabbatical Year is not included in the number, and he may keep the field for an additional year to take the place of the Sabbatical Year, during which he could not work the land.

    12The tanna addresses a different issue, the halakha of the payment of workers. A day laborer collects his wages from his employer all night following his work shift. A night laborer collects his wages all the following day, while an hourly laborer collects his wages all night and all day. With regard to a weekly laborer, a monthly laborer, a yearly laborer, or a laborer for a Sabbatical cycle of seven years, if he left upon the completion of his work in the day, he collects his wages all day; if he left at night, he collects his wages all night and all day.

    13GEMARA: The Sages taught: From where is it derived concerning a day laborer that he collects his wages all night? The verse states: “The wages of a hired laborer shall not remain with you all night until the morning” (Leviticus 19:13). This indicates that he must pay him by the morning, and he has therefore not transgressed the prohibition of delaying the payment of wages until that time. And from where is it derived concerning a night laborer that he collects his wages all day? As it is stated: “On the same day you shall give him his wages” (Deuteronomy 24:15).

    14The Gemara asks: But why not say the opposite, i.e., that a night laborer may be paid all night, while a day laborer receives his wages all day? The Gemara responds: The obligation to pay a person’s wage is incurred only at the end of the period for which he was hired.

    15The Sages taught: From the indication of that which is stated in the verse: “The wages of a hired laborer shall not remain with you all night [ lo talin ],” do I not know that this means: “Until the morning,” as this is the meaning of: “Remain with you all night [ talin ]”? Why must the verse state: “Until the morning”? It teaches that he transgresses the prohibition of withholding payment only until the first morning alone, but does not transgress this prohibition another time for any further delay.

    16The Gemara asks: From that point forward, what is the halakha ? Rav said: Although one no longer transgresses the prohibition of delaying payment of wages, one violates the prohibition of: Do not delay, by delaying his wages. Rav Yosef said: What is the verse from which it is derived? “Do not say to your neighbor: Go and come again, and tomorrow I will give, when you have it with you” (Proverbs 3:28).

    17The Sages taught: Concerning one who says to another: Go out and hire workers for me, both of them do not violate the prohibition of delaying payment of wages if they fail to pay immediately. This one, the employer, is exempt because he did not hire them himself, and strictly speaking they are not his hired workers.

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    ספקבבבא בתרא (דף כד:) באילן הנטוע בתוך חמשים אמה סמוך לעיר וקתני התם אם העיר קדמה קוצץ ואינו נותן דמים ספק זה קדם ספק זה קדם קוצץ ואינו נותן דמים אלמא כיון דבין הכי ובין הכי למקצץ קאי דכי קדם אילן נמי קתני קוצץ כי מספקא לן אמרינן קוץ ממה נפשך שהרי עליך לעשות נמצא הספק מוטל על הדמים ולא על קציצת האילן דאילו גבי אילן הסמוך לבור של יחיד קתני בה גבי ודאי דידיה אם הבור קדמה קוצץ ונותן דמים אם האילן קדם לא יקוץ תנן גבי ספק זה קדם וספק זה קדם לא יקוץ אלמא גבי ספק אילן דעיר טעמא משום דממה נפשך עומד לקציצה והכא נמי בין יתומים השביחו ובין אביהן השביח דינו ליטול קרקע עם השבח ואם היתומים השביחו מעלה להן השבח בדמים כדלקמיה הלכך גבי ארעא עם השבח ממה נפשך נמצא היתומים תובעין להוציא ממנו ועליהן הראיה:

    בארעא מסלקינן להויהבינן להו גריוא דארעא שיעור שבחייהו:

    ומעלין אותןמן הקרקע:

    בדמיםולא שקלי בארעא גופיה:

    בכור לפשוטבכור ופשוט שהשביחו קרקע קודם שחלקו וקי"ל (ב"ב דף קכד.) שאין הבכור נוטל פי שנים בשבח שהשביחו נכסים לאחר מיתת אביהן דהוה ליה ראוי ואין הבכור נוטל הבכורה בראוי דכתיב בכל אשר ימצא לו וכשהן באין לחלוק נוטל בכור פי שנים בקרקע שהיא משובחת ושמין את השבח ונותן לפשוט רביע שהוא מגיע לו בשבח שבתוך חלקו של זה:

    וכן בעל חוב ליתומיןוכן בעל חוב שקדם שטר הלואתו לשטר מקח של לקוחות טורפה מהן עם מה שהשביחו ושם להן שבח ונותן דמים וטעמא דכולהו משום דמעיקרא ארעא דידיה הוא ואין לנו לכופו למכור להן קרקע שלו בשביל השבח אם יש בידו מעות ולקמן מוקי לה בקרקע שנעשית לו אפותיקי:

    המגיע לכתפיםצריכין לקרקע דבר מועט דאילו אין צריכין לקרקע הוו להו פירות ולא מיקרו שבח ובעל חוב גובה השבח קאמר ולא פירות גמורין כדאמרינן בפ"ק:

    הניחא למ"דפלוגתא במסכת כתובות (בהכותב):

    אי אית ליה זוזי ללוקחשיעור דמי החוב:

    שפיראיכא למימר דארעא מעיקרא דידיה הואי והוא דנחת לה שלא ברשות שקל שבחא בזוזי ולא בארעא הואיל והוה מסיק ביה שיעור ארעא כוליה:

    מתני' שכיר יום גובה כל הלילהשכיר שפעולתו ליום ויוצא לערב גובה כל הלילה כל הלילה הוא זמן גבייתו בין לענין שבועה שתקנו לו חכמים שכיר בזמנו הוא נשבע ונוטל בין לענין שאינו עובר עליו משום לא תבוא עליו השמש (דברים כ״ד:ט״ו) אלא משום לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר (ויקרא י״ט:י״ג):

    שכיר לילהשיוצא ממלאכתו בבוקר:

    גובה כל היוםבין לענין שבועה ובין לענין שאינו עובר עליו משום בל תלין אלא משום לא תבא עליו השמש ובגמרא יליף לה:

    שכיר שעותגובה כל היום וכל הלילה אמוראי מפרשי לה בגמרא:

    שכיר שבועשמיטה:

    יצא ביוםשכלתה שכירותו לבוקר או ביום:

    גובה כל היוםוכיון ששקעה חמה עובר עליו:

    יצא בלילהשכלתה שכירותו בלילה:

    גובה כל הלילה וכל היוםדכיון דמשכה פעולתו משתחשך הוה ליה שכיר לילה ואינו עובר עליו בבוקר עד למחרת בשקיעת החמה:

    גמ' איפוך אנאדלא תלין בשכיר לילה לא תבא בשכיר יום:

    שכירות אינה משתלמת אלא בסוףכדאמר באיזהו נשך (לעיל בבא מציעא סה.) כשכיר שנה בשנה שכירות שנה זו משתלמת בתחילת שנה אחרת אלמא לא משתעבד ליה לשכיר יום עד שתשקע החמה וכי כתיב לא תבא על כרחך בשכיר לילה תוקמיה שנשתעבד לו לבוקר משכלתה שכירותו וכן לא תלין נמי לא תוקמיה בשכיר לילה דהא לא משתעבד ליה עד הבוקר:

    ממשמע שנאמר וכו'שאין לינה קרויה אלא עד הבוקר דכתיב (שמות ל״ד:כ״ה) ולא ילין לבקר וכל לינה שבמקרא לינת לילה הוא:

    מאי קראההיכא רמיזא בל תשהא:

    זה לפי שלא שכרוולא קרינא שכיר גביה:

    בבא מציעא 110 עמוד ב

    1סבר רבי חנינא למימר: ארעא בחזקת יתמי קיימא, ועל בעל חוב להביא ראיה. אמר להו ההוא סבא, הכי א"ר יוחנן: על היתומים להביא ראיה. מאי טעמא? ארעא, כיון דלגוביינא קיימא כמאן דגביא דמיא, ועל היתומין להביא ראיה.

    2אמר אביי, אף אנן נמי תנינא: ספק זה קדם וספק זה קדם קוצץ ואינו נותן דמים.

    3אלמא כיון דלמיקץ קיימא, אמרינן ליה: אייתי ראיה ושקול. הכא נמי האי שטרא כיון דלגוביינא קיימא כמאן דגביא דמיא ועל היתומים להביא ראיה׃

    4אייתו יתמי ראיה דאינהו אשבחו סבר רבי חנינא למימר כי מסלקינן להו בארעא מסלקינן להו׃

    5ולא היא בדמי מסלקינן להו מדרב נחמן דאמר רב: נחמן אמר שמואל שלשה שמין להם את השבח ומעלין אותן בדמים ואלו הן בכור לפשוט׃

    6ובעל חוב וכתובת אשה ליתומים ובעל חוב ללקוחות׃

    7א"ל רבינא לרב אשי למימרא דסבר שמואל בעל חוב ללקוחות ומי אית ליה שבחא ללוקח והאמר שמואל בעל חוב גובה את השבח וכי תימא לא קשיא כאן בשבח המגיע לכתפים כאן בשבח שאין מגיע לכתפים והא מעשים בכל יום וקא מגבי שמואל אפי' בשבח המגיע לכתפים׃

    8לא קשיא הא דמסיק ביה כשיעור ארעא ושבחא הא דלא מסיק ביה שיעור ארעא ושבחא׃

    9וכי לא מסיק שיעור ארעא ושבחא דיהיב ליה זוזי ללוקח ומסלק ליה הניחא למ"ד אי אית [ליה] זוזי ללוקח לא מצי מסלק ליה לבעל חוב שפיר אלא למ"ד אית ליה זוזי ללוקח מצי מסלק ליה לבעל חוב ונימא ליה אי הוו לי זוזי הוה מסליקנא לך מכולא ארעא השתא דלית לי זוזי הב לי גריוא דארעא בארעאי שיעור שבחאי׃

    10הכא במאי עסקינן כגון דשויא ניהליה אפותיקי דא"ל לא יהא לך פרעון אלא מזו:

    Mishna

    11המקבל שדה מחבירו לשבוע אחד בשבע מאות זוז השביעית מן המנין קבלה הימנו שבע שנים בשבע מאות זוז אין השביעית מן המנין׃

    12שכיר יום גובה כל הלילה שכיר לילה גובה כל היום שכיר שעות גובה כל הלילה וכל היום שכיר שבת שכיר חדש שכיר שנה שכיר שבוע יצא ביום גובה כל היום יצא בלילה גובה כל הלילה וכל היום:

    Gemara

    13ת"ר מנין לשכיר יום שגובה כל הלילה ת"ל (ויקרא יט, יג) לא תלין. פעולת שכיר אתך עד בקר ומנין לשכיר לילה שגובה כל היום שנאמר ״(דברים כד״, טו) ביומו תתן שכרו׃

    14ואימא איפכא שכירות אינה משתלמת אלא בסוף׃

    Baraita

    15ת"ר ממשמע שנאמר ״לא תלין פעולת שכיר אתך איני יודע שעד בקר מה ת״ל עד בקר מלמד שאינו עובר אלא עד בקר ראשון בלבד׃

    16מכאן ואילך מאי אמר רב עובר משום בל תשהא אמר רב יוסף מאי קראה (משלי ג, כח) אל תאמר לרעך לך ושוב ומחר אתן ויש אתך׃

    Baraita

    17ת"ר האומר לחבירו צא שכור לי פועלים שניהן אין עוברין משום בל תלין זה, לפי שלא שכרן,׃

    Tosafot

    סבר ר' חנינא למימר בארעא מסלקינן להותימה כיון דטעמא דעל היתומין להביא ראיה משום שהקרקע בחזקת בעל חוב והיינו כשעשה אפותיקי כדמסיק א"כ הוה ליה כיורד לתוך שדה חבירו ונטעה שלא ברשות דפשיטא דלא שקיל מגוף הקרקע את השבח וי"ל דכיון שהיה הקרקע בחזקת אביהם תחלה ועדיין לא יצאת מרשותן עדיפי מיורד לתוך שדה חבירו ונטעה שלא ברשות א"נ ביורד לתוך שדה חבירו נמי היה סבור דמסלקינן ליה בארעא:

    יצא בלילה גובה כל הלילה וכל היוםוכן ברישא בשכיר שעות דלילה אע"פ שיצא ממלאכתו ועוד לילה גובה כל היום ואינו עובר בבל תלין בעמוד השחר דלינה משמע כל הלילה וזה השכירות לא לן כל הלילה וא"ת לא ילין דחלב חגי (שמות כ״ג:י״ח) הוא בעמוד השחר גרידא שאם העלה אימורים על גבי המזבח בתחילת הלילה והורידן לפני עמוד השחר נפסלין בלינה כדאמרינן בזבחים (דף פו.) וי"ל מפני שהן ראוין להקריב בתחילת הלילה קרינא ביה לינה אפילו בעמוד השחר ודוחק ועוד דבפרק שני דזבחים (דף כ:) משמע גבי קידוש ידים ורגלים ומי כיור דעמוד השחר פוסל בלינה אפילו לא התחיל לינה אלא לאחר תחילת הלילה:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    ארעא כיון דלגבויינא קיימא כמאן דגביא דמיאובדשויה ניהליה באפותיקי מפורש היא, הא לא שווייה אפותיקי מפורש על בעל חוב להביא ראיה, דלאו לגוביינא קיימא, דאי בעו יתומים מסלקי ליה בזוזי לכולי עלמא. ומהא שמעינן דכל דשויה באפותיקי מפורש אפילו יתומים לא מסלקי ליה בזוזי דכמכר היא, דכיון דלא פריק לה האב ולא פקיד דלפרקיה איאושי מיאש מינה ושבקיה ניהליה לפרעון, ואפילו יורש דכרעא דאבוה הוא לא מצי פריק, וכן כתב הראב"ד. (והכי נמי) בדמסיק ביה שיעור ארעא ושבחא הוא, הא לאו הכי אפילו השביח האב אינו גובה, וכל שכן הוא, דכל שהשביח האב אינו גובה בעל חוב אלא כשיעור חובו לבד, הא למה הדבר דומה למי שעשה אפותיקי שדה שוה אלף זוז במנה שאינו גובה את הכל אלא שיעור חובו. והא דנקט לה ביתומים, היינו משום דהפרש יש בין יתומים ללוקח, דאלו בלוקח בין השביח מוכר בין השביח לוקח בעל חוב גובה את השבח כולו בלא הוצאה, שכך כותב לו מוכר ללוקח אנא איקום ואשפי זביני אינון ועמליהון (לעיל בבא מציעא טו, א), ואמרינן נמי דמעשים בכל יום ומגבי שמואל את השבח, והוא שעשאה אפותיקי מפורש ואסיק ביה שיעור ארעא ושבחא, ואפילו לא אסיק ביה אלא שיעור ארעא בלא שבחא נוטל את הכל ויהיב ליה ללוקח הוצאה כנגד שבח, ואלו דין יתומים ואפילו באפותיקי מפורש ואפילו אסיק ביה שיעור ארעא ושבחא, אלא גובין מבעל חוב הוצאת שיעור שבח, דעד כאן לא גבי מלוקח אלא משום תנאי של מוכר שכתב לו אינון ועמליהון, אבל במקבל מתנה ויורש לא, דמימר אמרי ליה שבחאי גבי דידך הוא, והיינו דאקשינן הכא ובכל דוכתא ולוקח מי אית ליה שבחא, ולא אקשינן ולוקח ויתומים מי אית להו שבחא. ומדברי הר"מ במז"ל (הל' מלוה ולוה פכ"א, ה"ג) נראה, שאינו גובה לא מיתומים ולא ממתנה כלום ומשבח שהשביחו בהוצאה, אלא מקבל מתנה ויתומים נוטלין כל השבח, ואין לו לבעל חוב אלא שיעור מה שהיה שוה מתחלה קודם שהשביחוהו הם, וז"ל מתנה ששבחה מחמת הוצאה אין בעל חוב גובה משבחה כלום, אלא רואין כמה היתה שוה בשעת מתנה וגובה. עוד כתב, אבל מתנה שאין שם תנאי זה אינו גובה מן השבח שהשביח בהוצאתו כלום, אבל אם שבחו הנכסים מאיליהן גובה השבח כולו. ולענין שבחא דממילא, כתב הריא"ף בפ"ק דמכילתין (ז, ב ברי"ף) דגובה אפילו ממתנה, אלמא מדינא גבי ליה, ומינה דמיורש נמי גבי ליה. ורש"יּ כתב אינו גובה שום שבח מן היתומים. ויש מקשים עליו מדתנן בבכורות פרק יש בכור (בכורות נא, ב), הבכור נוטל פי שנים בנכסי האב ואינו נוטל פי שנים בנכסי האם ואינו נוטל בשבח ולא בראוי כבמוחזק. ואמרינן עלה בגמ' ולא האשה בכתובתה ולא הבנות במזונותיהם, ואקשי לא האשה בכתובתה והאמר שמואל בעל חוב גובה את השבח, א"ר אבא מקולי כתובה שנו כאן, ולא הבנות במזונותיהם תנאי כתובה ככתובה. ובודאי מאי דקאמר ולא הבנות מן היורש קאמר, דאלו מן הלקוחות מאי שנא שבח דאפילו מגופה של קרקע אין להם, דמזון האשה והבנות אינו נגבה מן המשועבדים (גיטין מח, ב). אלמא בעל חוב דעלמא גובה את השבח אפילו מן היתומים, ואלא מיהו הוצאה כנגד שבח שקלי כשהשביחו הם דלא גרעי מיורד לתוך שדה חבירו ונטעה שלא ברשות, ורש"י נשמר שם מקושיא זו ופרשה במזון בת אשתו שהיא כבעלת חוב אחר שקבל עליו לזונה, ובשבח שהשביח לוקח קאמר. והרמב"ן הקשה עליו שאין לשון בנות במזונותיהן אמור סתם בכל מקום אלא על בנן נוקבן דיהווין לה מיניה, ועוד שמזון בת אשתו שקבל עליו לזונה אינה מתנאי כתובה אלא כבעל חוב אחר דעלמא הוא ומשבח הלקוחות ליגבו. ואפשר דכיון דמחמת נישואין הוא מתנה לזון את בתה הרי הוא כתנאי כתובה, דכל מה שהבעל מוסיף ונותן לה הוי תנאי כתובה, וכדאיתא ריש פרק אף על פי, והוא הדין למה שהוא מוסיף ונותן לבתה מחמתה בשעת נישואין. (שיטמ"ק).

    Babylonian Talmud · folio map

    Bava Metzia 110b

    Bava Metzia 110b. The full printed text of this folio side — 17 numbered segments, about 423 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    ספק בבבא בתרא (דף כד:) באילן הנטוע בתוך חמשים אמה סמוך לעיר וקתני התם אם העיר קדמה קוצץ ואינו נותן דמים ספק זה קדם ספק זה קדם קוצץ ואינו נותן דמים אלמא כיון דבין הכי ובין הכי למקצץ קאי דכי קדם אילן נמי קתני קוצץ כי מספקא לן אמרינן קוץ ממה נפשך שהרי עליך לעשות נמצא הספק מוטל על הדמים ולא על קציצת האילן דאילו גבי אילן הסמוך לבור של יחיד קתני בה גבי ודאי דידיה אם הבור קדמה קוצץ ונותן דמים אם האילן קדם לא יקוץ תנן גבי ספק זה קדם וספק זה קדם לא יקוץ אלמא גבי ספק אילן דעיר טעמא משום דממה נפשך עומד לקציצה והכא נמי בין יתומים השביחו ובין אביהן השביח דינו ליטול קרקע עם השבח ואם היתומים השביחו מעלה להן השבח בדמים כדלקמיה הלכך גבי ארעא עם השבח ממה נפשך נמצא היתומים תובעין להוציא ממנו ועליהן הראיה:

    בארעא מסלקינן להו יהבינן להו גריוא דארעא שיעור שבחייהו:

    ומעלין אותן מן הקרקע:

    בדמים ולא שקלי בארעא גופיה:

    בכור לפשוט בכור ופשוט שהשביחו קרקע קודם שחלקו וקי"ל (ב"ב דף קכד.) שאין הבכור נוטל פי שנים בשבח שהשביחו נכסים לאחר מיתת אביהן דהוה ליה ראוי ואין הבכור נוטל הבכורה בראוי דכתיב בכל אשר ימצא לו וכשהן באין לחלוק נוטל בכור פי שנים בקרקע שהיא משובחת ושמין את השבח ונותן לפשוט רביע שהוא מגיע לו בשבח שבתוך חלקו של זה:

    וכן בעל חוב ליתומין וכן בעל חוב שקדם שטר הלואתו לשטר מקח של לקוחות טורפה מהן עם מה שהשביחו ושם להן שבח ונותן דמים וטעמא דכולהו משום דמעיקרא ארעא דידיה הוא ואין לנו לכופו למכור להן קרקע שלו בשביל השבח אם יש בידו מעות ולקמן מוקי לה בקרקע שנעשית לו אפותיקי:

    המגיע לכתפים צריכין לקרקע דבר מועט דאילו אין צריכין לקרקע הוו להו פירות ולא מיקרו שבח ובעל חוב גובה השבח קאמר ולא פירות גמורין כדאמרינן בפ"ק:

    הניחא למ"ד פלוגתא במסכת כתובות (בהכותב):

    16 more comments on this page.

    Rashi on Bava Metzia 110b · Sefaria

    Tosafot

    סבר ר' חנינא למימר בארעא מסלקינן להו תימה כיון דטעמא דעל היתומין להביא ראיה משום שהקרקע בחזקת בעל חוב והיינו כשעשה אפותיקי כדמסיק א"כ הוה ליה כיורד לתוך שדה חבירו ונטעה שלא ברשות דפשיטא דלא שקיל מגוף הקרקע את השבח וי"ל דכיון שהיה הקרקע בחזקת אביהם תחלה ועדיין לא יצאת מרשותן עדיפי מיורד לתוך שדה חבירו ונטעה שלא ברשות א"נ ביורד לתוך שדה חבירו נמי היה סבור דמסלקינן ליה בארעא:

    יצא בלילה גובה כל הלילה וכל היום וכן ברישא בשכיר שעות דלילה אע"פ שיצא ממלאכתו ועוד לילה גובה כל היום ואינו עובר בבל תלין בעמוד השחר דלינה משמע כל הלילה וזה השכירות לא לן כל הלילה וא"ת לא ילין דחלב חגי (שמות כ״ג:י״ח) הוא בעמוד השחר גרידא שאם העלה אימורים על גבי המזבח בתחילת הלילה והורידן לפני עמוד השחר נפסלין בלינה כדאמרינן בזבחים (דף פו.) וי"ל מפני שהן ראוין להקריב בתחילת הלילה קרינא ביה לינה אפילו בעמוד השחר ודוחק ועוד דבפרק שני דזבחים (דף כ:) משמע גבי קידוש ידים ורגלים ומי כיור דעמוד השחר פוסל בלינה אפילו לא התחיל לינה אלא לאחר תחילת הלילה:

    Tosafot on Bava Metzia 110b · Sefaria

    Rashba

    ארעא כיון דלגבויינא קיימא כמאן דגביא דמיא ובדשויה ניהליה באפותיקי מפורש היא, הא לא שווייה אפותיקי מפורש על בעל חוב להביא ראיה, דלאו לגוביינא קיימא, דאי בעו יתומים מסלקי ליה בזוזי לכולי עלמא. ומהא שמעינן דכל דשויה באפותיקי מפורש אפילו יתומים לא מסלקי ליה בזוזי דכמכר היא, דכיון דלא פריק לה האב ולא פקיד דלפרקיה איאושי מיאש מינה ושבקיה ניהליה לפרעון, ואפילו יורש דכרעא דאבוה הוא לא מצי פריק, וכן כתב הראב"ד. (והכי נמי) בדמסיק ביה שיעור ארעא ושבחא הוא, הא לאו הכי אפילו השביח האב אינו גובה, וכל שכן הוא, דכל שהשביח האב אינו גובה בעל חוב אלא כשיעור חובו לבד, הא למה הדבר דומה למי שעשה אפותיקי שדה שוה אלף זוז במנה שאינו גובה את הכל אלא שיעור חובו. והא דנקט לה ביתומים, היינו משום דהפרש יש בין יתומים ללוקח, דאלו בלוקח בין השביח מוכר בין השביח לוקח בעל חוב גובה את השבח כולו בלא הוצאה, שכך כותב לו מוכר ללוקח אנא איקום ואשפי זביני אינון ועמליהון (לעיל בבא מציעא טו, א), ואמרינן נמי דמעשים בכל יום ומגבי שמואל את השבח, והוא שעשאה אפותיקי מפורש ואסיק ביה שיעור ארעא ושבחא, ואפילו לא אסיק ביה אלא שיעור ארעא בלא שבחא נוטל את הכל ויהיב ליה ללוקח הוצאה כנגד שבח, ואלו דין יתומים ואפילו באפותיקי מפורש ואפילו אסיק ביה שיעור ארעא ושבחא, אלא גובין מבעל חוב הוצאת שיעור שבח, דעד כאן לא גבי מלוקח אלא משום תנאי של מוכר שכתב לו אינון ועמליהון, אבל במקבל מתנה ויורש לא, דמימר אמרי ליה שבחאי גבי דידך הוא, והיינו דאקשינן הכא ובכל דוכתא ולוקח מי אית ליה שבחא, ולא אקשינן ולוקח ויתומים מי אית להו שבחא. ומדברי הר"מ במז"ל (הל' מלוה ולוה פכ"א, ה"ג) נראה, שאינו גובה לא מיתומים ולא ממתנה כלום ומשבח שהשביחו בהוצאה, אלא מקבל מתנה ויתומים נוטלין כל השבח, ואין לו לבעל חוב אלא שיעור מה שהיה שוה מתחלה קודם שהשביחוהו הם, וז"ל מתנה ששבחה מחמת הוצאה אין בעל חוב גובה משבחה כלום, אלא רואין כמה היתה שוה בשעת מתנה וגובה. עוד כתב, אבל מתנה שאין שם תנאי זה אינו גובה מן השבח שהשביח בהוצאתו כלום, אבל אם שבחו הנכסים מאיליהן גובה השבח כולו. ולענין שבחא דממילא, כתב הריא"ף בפ"ק דמכילתין (ז, ב ברי"ף) דגובה אפילו ממתנה, אלמא מדינא גבי ליה, ומינה דמיורש נמי גבי ליה. ורש"יּ כתב אינו גובה שום שבח מן היתומים. ויש מקשים עליו מדתנן בבכורות פרק יש בכור (בכורות נא, ב), הבכור נוטל פי שנים בנכסי האב ואינו נוטל פי שנים בנכסי האם ואינו נוטל בשבח ולא בראוי כבמוחזק. ואמרינן עלה בגמ' ולא האשה בכתובתה ולא הבנות במזונותיהם, ואקשי לא האשה בכתובתה והאמר שמואל בעל חוב גובה את השבח, א"ר אבא מקולי כתובה שנו כאן, ולא הבנות במזונותיהם תנאי כתובה ככתובה. ובודאי מאי דקאמר ולא הבנות מן היורש קאמר, דאלו מן הלקוחות מאי שנא שבח דאפילו מגופה של קרקע אין להם, דמזון האשה והבנות אינו נגבה מן המשועבדים (גיטין מח, ב). אלמא בעל חוב דעלמא גובה את השבח אפילו מן היתומים, ואלא מיהו הוצאה כנגד שבח שקלי כשהשביחו הם דלא גרעי מיורד לתוך שדה חבירו ונטעה שלא ברשות, ורש"י נשמר שם מקושיא זו ופרשה במזון בת אשתו שהיא כבעלת חוב אחר שקבל עליו לזונה, ובשבח שהשביח לוקח קאמר. והרמב"ן הקשה עליו שאין לשון בנות במזונותיהן אמור סתם בכל מקום אלא על בנן נוקבן דיהווין לה מיניה, ועוד שמזון בת אשתו שקבל עליו לזונה אינה מתנאי כתובה אלא כבעל חוב אחר דעלמא הוא ומשבח הלקוחות ליגבו. ואפשר דכיון דמחמת נישואין הוא מתנה לזון את בתה הרי הוא כתנאי כתובה, דכל מה שהבעל מוסיף ונותן לה הוי תנאי כתובה, וכדאיתא ריש פרק אף על פי, והוא הדין למה שהוא מוסיף ונותן לבתה מחמתה בשעת נישואין. (שיטמ"ק).

    Rashba on Bava Metzia 110b · Sefaria

    Meiri

    בעל חוב הבא לגבות חובו מן היתומים ונמצא קרקע זה שהוא בא לגבות הימנו מושבח אם השביחו היתומים לאחר מיתת אביהם אין בעל חוב נוטל בשבח זה כלל מעתה יתומים שאמרו אנו השבחנו ובעל חוב אומר אביכם השביח על היתומים להביא ראיה שהקרקע הואיל ועומדת לגבות לבעל חוב הרי הוא כמי שגבאה ובחזקתו עומדת וכמו שאמרו באילן הנטוע בתוך חמשים אמה לעיר שאם העיר קדמה קוצץ ואין לו דמים ואם אילן קדם קוצץ ונותנין לו דמים שאם ספק זה קדם ספק זה קדם קוצץ ואין לו דמים הואיל ומ"מ לקציצה הוא עומד הרי הוא כקצוץ ונמצא הספק על הדמים שזה רוצה להוציא מהם אף בזו הרי מ"מ הוא נוטל הקרקע אלא שאם הוא השביחו מחזיר להם דמי השבח כמו שנבאר ונמצאת כגבויה בידו והספק על דמי השבח שהם מוציאין עליו ועליהם הראיה הביאו היתומים ראיה שהם השביחו בעל חוב נוטל את הקרקע מ"מ ושמין לו שבח והוצאה ומחזיר ליתומים ויד בעל חוב על העליונה ר"ל שאם שבח יתר מחזיר הוצאה ואם הוצאה יתרה מחזיר שבח ואין היתומים נוטלין כשיעור המגיע להם חלק בגוף הקרקע בד"א בשעשה אביהם הלוה קרקע זה אפותיקי מפורש לבעל חוב הא אם לא נעשה לו אפותיקי הרי ביד היתומים לסלקו בדמים או ליטול כנגד שבחם בגוף הקרקע:

    זה שכתבנו ביתומים שכל זמן שעשאו אביהם אפותיקי אין יכולין לסלק בעל חוב בדמים הוא דעת גדולי הפוסקים מפני שמשוין אותו ללוקח שבא בעל חוב וטרף הימנו שאם עשאו לוה אפותיקי מפורש אין לוקח יכול לסלקו ומעתה לדבריהם כל שעשאו אפותיקי אין יתום או לוקח יכול לסלקו ולא ליטול שבחם בגוף הקרקע ואף בדמים אינו גובהו לדעתם אלא בשלא הלוה זה כשיעור קרקע ושבחו הא אם הלוה כשיעור קרקע ושבחו נוטל את כלו ומעתה צריך שנחקור מה לנו אם אביהם השביח אם יתומים השביחו אם הלוה כשיעור קרקע ושבחו הרי הוא נוטל אף מן היתומים וכמו שאמרו בעל חוב נוטל את השבח בלא דמים ואם לא הלוה כשיעור קרקע ושבחו אפילו השביח אביהם נוטלים הוצאה מבעל חוב ואם יש שם שבח יתר אם נעשה לו אפותיקי נוטלו בלא דמים ואם לא נעשה אפותיקי נותן להם דמים או נוטלים כשיעורן בגוף הקרקע ומתוך כך פירשו גדולי המפרשים שביתומים אפי' הלוה כשיעור קרקע ושבחו אם השביחו יתומים אינו נוטל שבחם בלא דמים ואין הדבר דומה ללוקח שהלוקח כיורד לתוך שדה חברו שלא ברשות הוא שלא היה לו ללקחה ואלו יתומים ירושה ממילא הוא וחתוך כך ראוי שיהו נוטלים שבחם אם נעשית אפותיקי בדמים ואם לא נעשית אפותיקי בגוף הקרקע ועוד שהלוקח אם מפסידין לו את השבח יש לו על מי לחזור אבל היתומים אם לא יטלו מבעל חוב יפסידו ומ"מ אף הם פרשו לדעת גדולי הפוסקים שיש הפרש בין יתומים ללוקח בשלא כתב לו דאקנה והשביח מוכר אחר ההלואה וכן השביח אבי היתומים אחר ההלואה ששבח זה נגבה מן היתומים שהשבח כמלוה על פה היא ונגבית מן היורשים והואיל והיה אביהם משועבד בו מיהא מחמת על פה וכמו שאמרו מיניה אפילו מגלימא דעל כתפיה גובהו גם כן מן היתומים ובלוקח הואיל ומלוה על פה הוא בין שהשביח מוכר אחר הלואה בין שהשביח לוקח אינו גובה מעתה לא נפטרו יתומים משבח זה אלא באמרו אנו השבחנו וכן לוקח שאמר לאחר הלואה השביח על הלוקח להביא ראיה:

    וכן מה שכתבו לגדולי הפוסקים שכל שעשאו אביהם אפותיקי אין יכולין לסלק בדמים הרבה חולקין בה לומר שהיתומים במקום אביהם הם ויכולים לסלק בדמים שלא נאמר לא יהא לך פרעון אלא מזה אלא בשאין פורעו במעות ומ"מ כשאין להם מעות אין יכולין לומר אלו הוה לן זוזי הוה מסלקנא לך השתא נמי הב לן גריוא דארעא כדין לוקח שהלוקח הואיל ולא הלוה זה אלא שיעור קרקע דין הוא שנחוש לפסידת הלוקח שהוציא מעותיו אבל ביתומים שהלוה שיעור קרקע ושבחו אלו היה אביהם קיים היה נוטל את כלו בלא דמים די להם שיחזיר את הדמים ועוד מצוה על היתומים לפרוע חובות אביהם:

    יש מי שאומר שלא השוו גדולי הפוסקים יתום ללוקח אלא בשלא הלוה אלא שיעור קרקע ושבחו והשבח יתר על ההוצאה אבל בהוצאה שיעור שבח ודאי אינן שוים דאלו לוקח אינו נוטל הוצאה ממלוה אלא ממוכר שכך כתב לו אנא איקום וכו' כמו שכתבנוה בפרק ראשון ועל דעת כן ירד אבל יתום ודאי נוטל הוצאה מבעל חוב:

    הבכור אינו נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביו אלא בשבח הבא מאליו כגון דיקלא ואלים ר"ל אילן קטן שגדל ונתעבה וכיוצא באלו אבל שבח הבא מחמת הוצאה או אף מאליו אלא שנשתנה כגון בוסר שנעשה ענבים וכיוצא בהם אינו נוטל ומ"מ אין הפשוט נוטל חלק שבחו בגוף הקרקע אלא בכור מעלה לו בדמים ונותן לו הוא שאמרו שלשה שמין להם את השבח ומעלין בדמים בכור לפשוט ובעל חוב ליתומים ובעל חוב ללקוחות הא למדת שבעל חוב נותן שבח ללוקח ומ"מ דוקא בשלא הלוה אלא שיעור קרקע הא אם הלוה לו שיעור קרקע ושבחו בעל חוב גובה את השבח בלא דמים בין מגיע לכתפים בין שאין מגיע לכתפים וזה שביארנו שאין הלוקח יכול ליטול חלקו בקרקע דוקא בשנעשית קרקע זה אפותיקי לבעל חוב הא אם לא נעשה לו אפותיקי מפורש הואיל ויכול היה לסלקו אם היו לו דמים אף עכשו יכול לומר לו שיתן לו חלקו בגוף הקרקע וכבר ביארנו דין בעל חוב עם לוקח בארוכה בפרק ראשון וכן ביארנו שם ביאור ענין שבח המגיע לכתפים בארוכה:

    המשנה העשירית והכונה בה להשלים ענין החלק הראשון ואמר המקבל שדה מחברו שבע שנים בשבע מאות דינרין אין שביעית מן המנין שבוע אחד בשבע מאות דינרין השביעית מן המנין אמר הר"ם וזה מבואר:

    אמר המאירי המקבל שדה מחברו לשבע שנים בשבע מאות דינרין אין שביעית מן המנין והוא צריך להניחה בידו שנה אחת כנגדה אבל אם קבלה שבוע אחד בשבע מאות זוז הרי שביעית בכלל וכן הדין אם אמר מכאן ועד סוף שבע שנים:

    זהו ביאור המשנה וכן הלכה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר:

    6 more comments on this page.

    Meiri on Bava Metzia 110b · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בד"ה סבר רבי חנינא כו' תימה כיון דטעמא דעל היתומים כו' והיינו כשעשה אפותיקי כדמסיק כו' עכ"ל ולא ניחא להו לפרש כפרש"י דהא דמסיק לעיל דעל היתומים להביא ראיה היינו משום דמעלה להן השבח בדמים וגבי ארעא עם השבח ממ"נ ונמצא היתומים תובעים להוציא ועליהן הראיה עכ"ל דהא אכתי לא אסיק רבי חנינא אדעתיה השתא דמעלה להן השבח בדמים אלא דהוי סבר ר"ח דכי מסלקינן להו השבח בארעא מסלקינן להו אלא דע"כ הא דמסיק לעיל דעל היתומים להביא ראיה אינו אלא משום דאיירי באפותיקי ומש"ה קאמר כיון דלגוביינא קיימא הקרקע גופא כמאן דגביא דמי כו' ודו"ק:

    בד"ה יצא בלילה כו' דלינה משמע כל הלילה וזה השכירות כו' עכ"ל דאי הוה לינת עמוד השחר קרוי לינה לא הוה גובה אלא כל הלילה ולא שייך כאן למימר דהיום הולך אחר הלילה כפרש"י ועיין בבעל המאור בזה וק"ל:

    Chidushei Halachot on Bava Metzia 110b · Sefaria

    Maharam

    ד"ה סבר ר' חנינא כו' והיינו כשנעשה אפותיקי כו' ר"ל דגבי יתומים פשיטא דאי אית ליה זוזי דמצי לסלוקי בזוזי וליכא למ"ד שלא יוכלו לסלוקי בזוזי וא"כ אמאי אמר שהקרקע בחזקת ב"ח אלא ע"כ צ"ל דמיידי כגון שעשאו אפותיקי כדמפיק לקמן גבי לוקח הכי נמי איירי גבי יתומים כשעשאו אפותיקי:

    Maharam on Bava Metzia 110b · Sefaria

    Shita Mekubetzet

    ארעא כיון דלגוביינא קיימא כמאן דגביא דמיא ובדשויה ניהליה באפותיקי מפורש היא הא לא שווייה אפותיקי מפורש על בעל חוב להביא ראיה דלאו לגוביינא קיימא דאי בעו יתומים מסלקי ליה בזוזי לכולי עלמא. ומהא שמעינן דכל דשויה באפותיקי מפורש אפילו יתומים לא מסלקי ליה בזוזי דכמכר היא דכיון דלא פריק לה האב ולא פקיד דלפרקיה איאושי מיאש מינה ושבקיה ניהליה לפרעון ואפילו יורש דכרעא דאבוה הוא לא מצי פריק. וכן כתב הראב"ד והכי נמי בדמסיק ביה שיעור ארעא ושבחא הוא הא לאו הכי אפילו השביח האב אינו גובה וכל שכן הוא דכל שהשביח האב אינו גובה בעל חוב אלא כשיעור חובו לבד הא למה הדבר דומה למי שעשה אפותיקי שדה שוה אלף זוז במנה שאינו גובה את הכל אלא שיעור חובו. והא דנקט לה ביתומים היינו משום דהפרש יש בין יתומים ללוקח דאלו בלוקח בין השביח מוכר בין השביח לוקח בעל חוב גובה את השבח כולו בלא הוצאה שכך כותב לו מוכר ללוקח אנא איקום ואשפי וביני אינון ועמליהון ואמרינן נמי דמעשים בכל יום ומגבי שמואל את השבח והוא שעשאה אפותיקי מפורש ואסיק ביה שיעור ארעא ושבחא ואפילו לא אסיק ביה אלא שיעור ארעא בלא שבחא נוטל את הכל ויהיב ליה ללוקח הוצאה כנגד שבח ואלו דין יתומים כדין מקבל מתנה ולעולם בעל חוב אינו גובה את השבח שהשביחו יתומים ואפילו באפותיקי מפורש ואפילו אסיק ביה שיעור ארעא ושבחא אלא גובין מבעל חוב הוצאת שיעור שבח דעד כאן לא גבי מלוקח אלא משום תנאי של מוכר שכתב לו אינון ועמליהון אבל במקבל מתנה ויורש לא דמימר אמרי ליה שבחאי גבי דידך הוא. והיינו דאקשינן הכא ובכל דוכתא ולוקח מי אית ליה שבחא ולא אקשינן ולוקח ויתומים מי אית להו שבחא. ומדברי הר"מ במז"ל נראה שאינו גובה לא מיתומים ולא ממתנה כלום ומשבח שהשביחו בהוצאה אלא מקבל מתנה ויתומים נוטלין כל השבח ואין לו לבעל חוב אלא שיעור מה שהיה שוה מתחלה קודם שהשביחוהו הם וזה לשונו: מתנה ששבחה מחמת הוצאה אין בעל חוב גובה משבחה כלום אלא רואין כמה היתה שוה בשעת מתנה וגובה. עוד כתב אבל מתנה שאין שם תנאי זה אינו גובה מן השבח שהשביח בהוצאתו כלום אבל אם שבחו הנכסים מאיליהן גובה השבח כולו. ולענין שבחא דממילא כתב הריא"ף בפרק קמא דמכילתין דגובה אפילו ממתנה אלמא מדינא גבי ליה ומינה דמיורש נמי גבי ליה. ורש"י כתב דבעל חוב אינו גובה שום שבח מן היתומים. ויש מקשים עליו מדתנן בבכורות פרק יש בכור הבכור נוטל פי שנים בנכסי האב ואינו נוטל פי שנים בנכסי האם ואינו נוטל בשבח ולא בראוי כבמוחזק. ואמרינן עלה בגמרא ולא האשה בכתובתה ולא הבנות במזונותיהם ואקשי לא האשה בכתובתה והאמר שמואל בעל חוב גובה את השבח אמר רבי אבא מקולי כתובה שנו כאן. ולא הבנות במזונותיהם תנאי כתובה ככתובה ובודאי מאי דקאמר ולא הבנות מן היורש קאמר דאלו מן הלקוחות מאי שנא שבח דאפילו מגופה של קרקע אין להם דמזון האשה והבנות אינו נגבה מן המשועבדים. אלמא בעל חוב דעלמא גובה את השבח אפילו מן היתומים ואלא מיהו הוצאה כנגד שבח שקלי כשהשביחו הם דלא גרעי מיורד לתוך שדה חבירו ונטעה שלא ברשות. ורש"י נשמר שם מקושיא זו ופרשה במזון בת אשתו שהיא כבעלת חוב אחר שקבל עליו לזונה ובשבח שהשביח לוקח קאמר. והרמב"ן הקשה עליו שאין לשון בנות במזונותיהן אמור סתם בכל מקום אלא על בנן נוקבן דיהווין לה מיניה. ועוד שמזון בת אשתו שקבל עליו לזונה אינה מתנאי כתובה אלא כבעל חוב אמר דעלמא הוא ומשבח הלקוחות ליגבו. ואפשר דכיון דמחמת נישואין הוא מתנה לזון את בתה הרי הוא כתנאי כתובה דכל מה שהבעל מוסיף ונותן לה הוי תנאי כתובה וכדאיתא ריש פרק אף על פי והוא הדין למה שהוא מוסיף ונותן לבתה מחמתה בשעת נישואין. הרשב"א. אבל הראב"ד כתב וזה לשונו: קשיא לן מה הפרש יש בין מה שהשביחו הם למה שהשביח אביהן שהרי בלוקח אין בו הפרש לא במסיק ביה ארעא ושבחא לדלא מסיק ולא בעשאו אפותיקי ללא עשאו אפותיקי בין שהשביח מוכר להשביח לוקח. וה"ר יצחק ז"ל השוה דין יתומים לדין לוקח מעתה קשיא לן לדבריו מהו טענתן של יתומים כשהם אומרים אנו השבחנו. לאחר ימים רבים מצאתי טעם והעמדתי דברי הרב כי בודאי אין הפרש בין יתומים ללוקח בכל מה שאמרנו אבל יש ביניהם הפרש דלא כתב ליה דאקנה והשביח מוכר אחר הלואה וכן אם השביח אבי יתומים אחר ההלואה דלגבי יתומים משתעבד ליה למלוה וגבי ליה לשבחא אפילו מיתמי דאף על גב דמלוה על פה היא לגבי שבחא הא קיימא לן מלוה על פה גובה מן היתומים וכיון דהוה משעבד ליה מחיים דאבוהון כדאמרינן מיניה ואפילו מגלימא דעל כתפיה מיתמי נמי גבי ליה. ואלו גבי לוקח כיון דמלוה על פה בין השביח מוכר אחר ההלואה בין השביח לוקח לא גבי ליה מלוה הילכך לא מפטרי יתמי מהאי שבועה אלא אם כן יאמרו אנו השבחנו וגבי לוקח נמי אם אמר לאחר ההלואה השביח תו לא צריך. מיהו על הלוקח להביא ראיה כמו שעל היתומים להביא ראיה אלא שתפסו בעלי הגמרא טענה פשוטה כי היתומים אין להם טענה אלא באמרם אנו השבחנו ובעל חוב כשיאמר אביכם השביח בין קודם הלואה בין אחר הלואה ואין לחלק בהם כמו שיש לחלק בלוקח כמו שפירשתי ומשום הכי איירי ביתומים ולעולם דין יתומים ודין לוקח שוין הן בדין בין דכתב ליה דאקנה או דלא כתב ליה חוץ ממה שפירשתי בשהשביח מוכר אחר ההלואה דביתומים גבי ומלוקח לא גבי אבל בין מסיק ביה ללא מסיק. ביה ובין שויא ניהליה אפותיקי ללא שוייה ובין להעלות אותם בדמים דינם שוה כמו שכתב הרב בשמועה זו. ומה שכתב בזו השמועה והני מילי דשויה ליה אפותיקי ולא מסיק ביה כשיעור ארעא. הא מילתא לאו אשמעתא דהכא כתב לה דהכא בין דכתב ליה דאקני בין דלא כתב ליה דאקני אפילו מסיק ביה כשיעור ארעא ושבחא נמי לא גבי ליה כשהשביחו יתומים או השביח לוקח אלא אשמעתא דרב נחמן אמר שמואל שלשה שמין וכו' ועלה קמפרש כדאוקימנא פרק הגוזל רבה וכדכתב לה פרק שנים אוחזין. הנה העמדנו דברי הרב. אלא שיש מקשים הא דאקשי כאן דשמואל אדשמואל ובפרק הגוזל וכן בפרק שנים אוחזין אקשי היכי אמר שמואל דיהיב בעל חוב דמים דהא אמר שמואל בעל חוב גובה את השבח ושני ליה הא דמסיק ביה כשיעור ארעא ושבחא הא דלא מסיק ביה ולישני ליה הא דכתב ליה דאקנה הא דלא כתב ליה. ואיכא למימר גמירא גמיר לה דהא דאמר שמואל שלשה מעלין אותם בדמים אפילו בדאמר ליה דאקנה קאמר אבל יש לומר דהיכא דלא כתב ליה דאקנה אי לא מסיק ביה כשיעור ארעא ושבחא משקל שקיל בעל חוב לארעא ושבחא מיהו יהיב דמי דאלו שבחא דלוקח ולא שקיל לוקח מידי מיניה דמוכר ובעל חוב לא שקיל לשבח היתרה על ההוצאה ברווחא כדקתני בברייתא בשלמא היכא דכתב ליה דאקנה אמרינן כיון דשעבדה ליה ארעא ושבחא והדר ובין ללוקח הדר לוקח עליה דמוכר בשבח היתר על ההוצאה דאיהו פשע ביה ובעל חוב לא יהיב אלא הוצאה בלבד ושקיל לשבחא ברווחא אבל היכא דלא כתב ליה דאקנה מאי עביד מוכר דליקנסיה והוה ליה נמי כמאן דשייר בארעא ובעל חוב נמי אמאי שקיל ליותרא דשבחא ברווחא ומסתייה דשקיל ליה ויהיב דמי דללוקח משתעבד ולבעל חוב לא משתעבד. הילכך מתניתא דקשיא עליה דשמואל דקתני נוטל את ההוצאה מבעל חוב ושבח מבעל קרקע לא מתרצא ליה אלא בדכתב ליה דאקנה ובדלא מסיק ביה כשיעור ארעא ושבחא משקל שקיל ליה לכוליה דהא ארעא ושבמא משעבדא ליה דאי משתדפא ארעא או מכספא ומצטרכא היא ושבחא להאי מלוה קשקיל לה לכולה מיהו השתא דלא מכספא דמי שבחא יהיב מוכר ללוקח ומפסיד דהוא פשע בזביני והוצאה שקיל מבעל חוב דהא מתהני ביה ושבחא יתירה שקיל ליה בעל חוב ברווחא דארעא דידיה אשבחה וכיון דבהאי קושיא דאקשיה עליה ממתניתא אצטריך לתרוצי הכי גם הכי בקושיא דידיה אדידיה נמי תריץ לה הכי הא דמסיק ביה הא דלא מסיק ביה. עוד יש להקשות כיון דקיימא לן לוה ומכר וחזר וקנה יחלוקו ומאי בעל חוב גובה את השבח דקאמר חצי שבח אם כן לישני ליה הכי דהא דאמר שמואל מעלין אותם בדמים בהאי חצי שבח דקמטי ליה ללוקח קאמר והא דאמר שמואל בעל חוב גובה את השבח באידך פלגא קאמר ולעולם תרווייהו בדכתב ליה דאקני וכדמסיק ביה כשיעור ארעא ושבחא. ולאו קושיא היא חדא דאיכא למימר כמהדורא קמא דרב אשי. עד כאן נמצא מלשון הראב"ד בספר אחד מחדושיו.

    ובספר אחר מחדושיו שאנה השי"ת לידי מצאתי כתוב וזה לשונו יתומים אומרים אנו השבחנו וכו'. קשיא לי למאי נפקא מינה אי מסיק בהו כשיעור ארעא ושבחא אפילו השביחו יתומים נוטל את הכל בעל חוב נוטל את השבח בלא שום דמים ואי לא מסיק בהו כשיעור ארעא ושבחא אפילו השביח אביהן נמי שקלו הוצאה מבעל חוב ואי איכא טופייאנא דשבחא או שוייה ניהליה אפותיקי ההוא טופייאנא שקיל ליה בעל חוב בלא דמים ואפילו השביחו יתומים ואי לא שריה אפותיקי יהיב להו דמי או גריוא דארעא שיעור שבחיה והוצאה דאפיק ביה ואפילו השביח אביהן והכי נמי דינא דלוקח בהדי בעל חוב אם כן מה בין השביחו הם להשביח אביהן. ומסתברא דלגבי יתומים אפילו מסיק בהו כשיעור ארעא ושבחא אי אשביחו יתומים לא שקיל בעל חוב לההוא שבחא בלא דמים ולא דמי ללוקח דלוקח לורד שלא ברשות דלא איבעי ליה למזבן לה ואלו יתומים ירושה ממילא הויא וברשות קא נחתי הילכך שקלי ליה לכולי שבחא אי שויה אפותיקי שקלי דמי ואי לא שקלי בארעא. והרב לא חלק בין לוקח ליתומים ולא ידענא מאי טעם לפום הדין שמעתתא. עוד יש טעם יפה שאין דין היתומים כדין הלוקח לפי שהלוקח יש לו על מי שיחזור ולא יפסיד כלום אבל היתומים אם לא יטלו מבעל חוב יפסידו משום הכי שקלי מיניה. עוד יש לומר דיתומים ולוקח כי הדדי נינהו לכל מילי כמו שכתב הרב שלא מצינו ביניהם הפרש כי אם לענין מלוה על פה והא דאמרינן הכא יתומים אומרים אנו השבחנו וכו' הוא הדין ללוקח שיש הפרש בין השביח הוא להשביח המוכר ונפקא מינה להיכא דלא כתב ליה דאקנה והשביח מוכר אחר ההלואה וכן אם השביח אבי יתומים אחר ההלואה דלגבי יתומים משתעבד ליה למלוה וגבי ליה לשבחא מיתמי ואף על גב דמלוה על פה היא לגבי שבחא הא קיימא לן מלוה על פה גובה מן היתומים וכיון דהוא משתעבד ליה מחיי אבוהון כדאמרינן מיניה ואפילו מגלימא דעל כתפיה מיתמי נמי גבי ליה ואלו גבי לוקח כיון דמלוה על פה היא בין השביח מוכר אחר ההלואה בין השביח לוקח לא גבי ליה מלוה הילכך לא מיפטרי יתמי מההוא שבחא אלא אם כן אמרו אנו השבחנו וגבי לוקח נמי אם אמר אחר ההלואה השביח תו לא צריך. מיהו על הלוקח להביא ראיה. והנה דברי הרב קיימין. ואביכם השביח דקאמר קודם הלואה קאמר. ויתומים אמרו אנו השבחנו טענה ודאית נקט. וכיון דאסיקנא דעל היתומים להביא ראיה כל שכן על הלוקח. ובסוף המסכת כתבתי פירוש טוב מזה. עד כאן.

    וזה לשון הרמב"ן יש אומרים שדין היתומים כדין הלקוחות וגבי בעל חוב מינייהו שבחא אפילו דמחמת הוצאה כדמשמע במתניתין דבכורות כפשטא והא דאמרינן בשמעתין יתומים אומרים אנחנו השבחנו מוקמינן לה בדלא כתב ליה אבוהון לבעל חוב דאקנה דלא טריף בעל חוב שבחא אלא בדכתב ליה דאקנה כדברי רוב המפרשים ומשום הכי אומרים יתומים אנו השבחנו ואין לך בשבח ובעל חוב דקאמר אבוכון השביח רצה לומר קודם שלוה ממני ואיני צריך לדאקנה והוא הדין דמצי למימר בלקוחות בכהאי גוונא ולא דאיק לן משום דיתמי דמו למתנה דכיון דלא כתיב בה אנא איקום ואשפי וכו'. לא טריף מינה שבחא דמחמת הוצאה הכי נמי בדיתמי לא טריף. ומיהו שבחא דממילא טריף בתרווייהו כדברי רבינו הגדול. ואי אשבח אבוהון ולא מסיק אלא שיעור ארעא הוה ליה כמאן דאשבח נותן או מוכר והכא והתם שקלי כוליה שבחא דמאן דאשבח ברשות אשבח ובדידיה אשבח ולא דמי להני דירדו לתוך שאינו שלהם ונטעו שלא ברשות. נמצאת אומר פעמים שהיתומים אומרים אבינו השביח ובעל חוב אומר אתם השבחתם.

    והוי יודע כי מה שכתוב ברוב נסחי ההלכות בשמועה זו אבל אי לא שויה ניהליה אפותיקי אף על פי דמסיק ביה בלוה שיעור ארעא ושבחא לית ליה למשקל שבחא דאשבח יורש או לוקח טעות הוא בנוסחאות שכבר חזר בו רבינו הגדול ואף בפרק שנים אוחזין כתב ומחק והגיה ובזקנותו כתב שם הדברים על עיקרם כמו שכתוב שם בנוסחאות המדוקדקות וכן בכאן תמצא נוסחאות הרבה שאין כתוב בהם הך לישנא דלא שוייה ניהליה אפותיקי ומסיק ביה שיעור ארעא ושבחא וכו'. עד כאן.

    ונראה לי דעיקר נוסחאת הריא"ף היא כך אבל אי לא שויה ניהליה אפותיקי כין דלא מסיק ביה אלא שיעור ארעא בלא שבחא לית ליה למשקל שבחא וכו'. וכן הוא בהלכות שלי. שיטה. ורבינו חננאל ז"ל כתב לענין פסק וזה לשונו: אייתי יתמי ראיה דאינהו אשביחו סוגיא דשמעתא דיהיב להו גריוא בארעא שיעור שבחייהו. ואי שויוה אבוהון ניהליה אפותיקי דאמר ליה הכי לא יהא לך פרעון אלא מזו מעלה בעל חוב ליתומים בדמים וכן דין הלוקח עם בעל חוב בעידנא דלא מסיק ביה אלא שיעור ארעא בלחוד אבל אי שוייה ניהליה אפותיקי מעלהו בדמים ולית ליה ללוקח שבחא אפילו שבח המגיע לכתפים פירוש כמון שהגיעו הענבים לבצור ולישאם על כתפו לא אמרינן כבצורות דמיין אלא בעל חוב טורף ארעא ושבחא בלא דמים. ולא מתוקמא הא דרב נחמן שלשה שמין להם את השבח בכור לפשוט כמשמעו כיון שהשביח הפשוט בנכסים נותן הבכור לפשוט דמי מה שהשביח ונוטל פי שנים בנכסים אבל בעל חוב ליתומים ובעל חוב ללוקח בזמן שאין מסיק בו אלא שיעור ארעא בלחוד אלא שקלי גריוא דארעא שיעור שבחייהו. עד כאן. וזה לשון הרמ"ך ז"ל: האי מאן דמסקי ביה זוזי ומית לוה ושבק ארעתא דיליה לירתיה ואשבחו יתמי הנהו ארעתא לא מצי בעל חוב למשקל מידי בההוא שבחא היכא דלא שוייה ניהליה אפותיקי. והיכא דקא טעני יתמי אנו השבחנו ומלוה קא טעין אבוכון אשבח על היתומים להביא ראיה דאינהו אשבחו כיון דארעא לגוביינא דבעל חוב קיימא ואי לא מייתו ראיה משתבע האיך דאבוהון אשבח אי מסיק ביה כשיעור ארעא ושבחא ושקיל לה לארעא בהדי שבחא. ואי מייתו יתמי ראיה דאינהו אשבחו יהיב להו מלוה שיעור ההוא שבחא כוליה בארעא כיון דלא שוייה ניהליה אפותיקי. ואי לא בעו יתמי גריוא דארעא ואית להו זוזי מצו מסלקי ליה לבעל חוב בזוזי מכוליה ארעא לגמרי. אבל היכא דשוייה ניהליה לההיא ארעא אפותיקי אף על גב דקא מודה מלוה דיתמי אשבחו אי מסיק ביה שיעור ארעא ושבחא שקיל לה לארעא ולשבחא והוו להו יתמי כיורד לשדה חברו שלא ברשות ונטעה דשמין לו וידו על התחתונה ואי הוי שבח יתר על ההוצאה נוטלים הוצאה ואם הוצאה יתירה על השבח נוטלים כשיעור השבח במעות מבעל חוב. ואי לא מסיק ביה שיעור ארעא ושבחא אלא שיעור ארעא בלחוד כיון דשוייה ניהליה אפותיקי בהא נמי שקיל לה בעל חוב ולשבחא דילה ויהיב להו ליתמי שיעור הוצאה או שיעור שבח דידן על התחתונה ומסלק להו בזוזי דארעא קניא ליה למלוה והוה ליה יתמא משבח בארעא דלאו דיליה. ועיקרא דהא מילתא ברירנא בפרק קמא. שלשה שמין להן מה שהשביחו ומעלין אותם בדמים בכור לפשוט היכא דאשבחינהו פשוט לנכסי דאבוהון קודם חלוקה יהיב ליה בכור שבחיה כשיעור הוצאה הפחותה מן השבח במעות והדר פלגי ושקיל בכור פי שנים בכולהו נכסים. ובעל חוב נמי ליתומים בדשוייה אבוהון ניהליה אפותיקי. וכן נמי בעל חוב ללקוחות כדאיתא התם. ויורד לתוך שדה חברו שלא ברשות נמי כי האי גוונא דיינינן ליה. עד כאן.

    סבר רבי חנינא למימר בארעא מסלקינן להו תימה כיון דטעמא דעל היתומים להביא ראיה וכו' ככתוב בתוספות. ויש לומר דרבי חנינא ידע דברי רבי יוחנן דאמר על היתומים להביא ראיה אבל לא ידע דברי התלמוד דמפרש ארעא כיון דלגוביינא קיימא. הרא"ש ז"ל.

    אי נמי ביורד לשדה חברו ונטעה בההיא גופא הוה סלקא דעתיה דבארעא הוה מסלקי ליה. תוספות שאנץ. מתניתין: המקבל שדה מחברו לשבש שנים בשבע מאות דינרין אין שביעית מן המנין דמדאמר ליה שבע שנים הראויות לזריעה קאמר ליה. אבל אם אמר שבוע אחת בשבע מאות דינרין שביעית מן המניה דשמטה בכלל שבוע הוא ואף על גב דלא חזיא שביעית לזרעה מכל מקום חזיא למשטח בה פירי ומשום הכי הזכיר לו שבוע ולא אמר לשבע שנים שאף בשנה של שביעית רוצה שתעמוד לפניו אף על פי שאינו יכול לזרעה. ה"ר יהונתן.

    גמרא מלמד שאינו עובר אלא בקר ראשון בלבד. ונראה לי דדוקא לאיסור בל תלין הוא דאינו עובר עליו מבקר ראשון ואילך אבל לשאר חיובי דשכירות ואף לא תבא עובר לעולם הואיל ולא כתיב בהו ייתור למעוטינהו מיום ראשון ואילך. שיטה.

    1 more comments on this page.

    Shita Mekubetzet on Bava Metzia 110b · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Bava Metzia, daf 110, Amud Bet, about 423 words in 17 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 17 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 137 words

      Opens “סבר רבי חנינא למימר: ארעא בחזקת יתמי…”

      Named: רבי חנינא.

    2. Segment 216 words

      Opens “אמר אביי, אף אנן נמי תנינא: ספק…”

      Named: אביי.

    3. Segment 323 words

      Opens “אלמא כיון דלמיקץ קיימא, אמרינן ליה: אייתי…”

    4. Segment 415 words

      Opens “אייתו יתמי ראיה דאינהו אשבחו סבר רבי…”

      Named: רבי חנינא.

    5. Segment 524 words

      Opens “ולא היא בדמי מסלקינן להו מדרב נחמן…”

      Named: רב נחמן, שמואל.

    6. Segment 68 words

      Opens “ובעל חוב וכתובת אשה ליתומים ובעל חוב…”

    7. Segment 746 words

      Opens “״א"ל רבינא לרב אשי למימרא דסבר שמואל…”

      Named: רב אשי, שמואל.

    8. Segment 815 words

      Opens “לא קשיא הא דמסיק ביה כשיעור ארעא…”

    9. Segment 959 words

      Opens “וכי לא מסיק שיעור ארעא ושבחא דיהיב…”

    10. Segment 1014 words

      Opens “הכא במאי עסקינן כגון דשויא ניהליה אפותיקי…”

    11. Segment 1123 words

      Opens “מתני׳ המקבל שדה מחבירו לשבוע אחד בשבע…”

    12. Segment 1237 words

      Opens “שכיר יום גובה כל הלילה שכיר לילה…”

    13. Segment 1332 words

      Opens “גמ׳ ת"ר מנין לשכיר יום שגובה כל…”

    14. Segment 147 words

      Opens “ואימא איפכא שכירות אינה משתלמת אלא בסוף…”

    15. Segment 1524 words

      Opens “ת"ר ממשמע שנאמר לא תלין פעולת שכיר…”

    16. Segment 1626 words

      Opens “מכאן ואילך מאי אמר רב עובר משום…”

      Named: רב עובר, רב יוסף.

    17. Segment 1717 words

      Opens “ת"ר האומר לחבירו צא שכור לי פועלים…”

    Sages named on this page

    • Rabbi Yochanan · Others · End of Tannaim and beginning of Amoraim.

      Rabbi Yochanan was a pivotal sage, bridging the eras of the Tannaim and Amoraim, known for his profound scholarship and dedication to…

      Source: Bava Metzia 110b · Segment 1 — “סבר רבי חנינא למימר: ארעא בחזקת יתמי קיימא, ועל…

    • Rav Yosef · Third Generation Amoraim

      Rav Yosef, a prominent blind Amora, was a student of Rav Yehuda bar Yechezkel and a contemporary of Rabbah.

      Source: Bava Metzia 110b · Segment 16 — “…בל תשהא אמר רב יוסף מאי קראה (משלי ג,…

    • Ravina [the Last] · Amoraim · Sixth Generation of Amoraim

      Ravina was a prominent sixth-generation Amoraic sage, a student-colleague of Rav Ashi, who played a crucial role in the sealing of the…

      Source: Bava Metzia 110b · Segment 7 — “״א"ל רבינא לרב אשי למימרא דסבר שמואל בעל חוב…

    • Shmuel · First Generation Amoraim

      Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.

      Source: Bava Metzia 110b · Segment 5 — “…רב: נחמן אמר שמואל שלשה שמין להם את השבח…

    • Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim

      Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.

      Source: Bava Metzia 110b · Segment 2 — “אמר אביי, אף אנן נמי תנינא: ספק זה קדם…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Bava Metzia 110b

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026