Talmud Builders

    Bava Metzia 2a

    Back to index

    English translation — Bava Metzia 2a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1The early commentaries ask why this chapter, which discusses details of the halakhot of found items, precedes the second chapter, which discusses the fundamental halakhot of found items. Tosafot explain that as tractate Bava Metzia follows tractate Bava Kamma , the halakhot of found items are elucidated in this chapter as a continuation of the topics discussed in the last chapter of Bava Kamma , which discussed the division of items between litigants by means of an oath, which is also the ruling in the mishna here (see Shita Mekubbetzet ). The Rosh explains that because there is a suspicion of theft in this case, these matters are juxtaposed with the halakhot of theft, which are described at length in Bava Kamma . MISHNA: If two people came to court holding a garment, and this one, the first litigant, says: I found it, and that one, the second litigant, says: I found it; this one says: All of it is mine, and that one says: All of it is mine; how does the court adjudicate this case? This one takes an oath that he does not have ownership of less than half of it, and that one takes an oath that he does not have ownership of less than half of it, and they divide it.

    2If this one says: All of it is mine, and that one says: Half of it is mine, since they both agree that half of the cloak belongs to one of them, the conflict between them is only about the other half. Therefore, the one who says: All of it is mine, takes an oath that he does not have ownership of less than three parts, i.e., three-fourths, of it, and the one who says: Half of it is mine, takes an oath that he does not have ownership of less than one-quarter of it. This one takes three parts, and that one takes one-quarter.

    3If two people were sitting in a riding position on the back of an animal, e.g., a donkey or camel, or one was sitting in a riding position on the animal and one was leading it by its halter, and this one says: All of it is mine, and that one says: All of it is mine, how does the court adjudicate this case? This one takes an oath that he does not have ownership of less than half of it, and that one takes an oath that he does not have ownership of less than half of it, and they divide it.

    4When they admit to the validity of each other’s claims or when they each have witnesses attesting to their claims, they divide the disputed item without taking an oath, as an oath is administered only in a case where the parties have no other way to prove their claims.

    5GEMARA: The Gemara asks: Why do I need the tanna to teach two separate claims made by each party? Why does the tanna say both: This one says: I found it, and that one says: I found it; and in addition: This one says: All of it is mine, and that one says: All of it is mine? Let the tanna teach one case. The Gemara answers: The correct understanding of the mishna is that it teaches one claim of each party, as their claims were as follows: This one says: I found it and all of it is mine, and that one says: I found it and all of it is mine.

    6The Gemara asks: But let the tanna teach a case where each one merely claims: I found it, and I would know that the intention of each litigant is to claim: All of it is mine. The Gemara answers: If the tanna would teach only that each one claimed: I found it, I would say that what is the meaning of the claim: I found it? It means: I saw it. In other words, he is claiming that he saw the item first, and he believes that even though it did not reach his possession, he acquired it through mere sight. Since it would have been possible to think that this is an effective claim, the tanna teaches that the litigant states definitively: All of it is mine, to teach that one does not acquire a lost item through sight alone.

    7The Gemara challenges this explanation: But how can you say that what the term: I found it, means is actually: I saw it? But didn’t Rabbenai say in interpreting the verse: “And so shall you do with every lost item of your brother’s, which he has lost, and you have found it” (Deuteronomy 22:3), that “and you have found it” indicates that it came into his possession? The term find in the Torah refers exclusively to a situation where the item is in the possession of the finder.

    8The Gemara answers: Indeed, the phrase “and you have found it” in the verse certainly indicates that it came into his possession. But one might say that the tanna employed colloquial language in the mishna. And in colloquial language, once a person sees an item, he says: I found it, even if it did not yet come into his possession, because he believes that he acquired the item through mere sight. Since it would have been possible to understand the claim of: I found it, in this manner, the tanna teaches that the litigant states definitively: All of it is mine, to teach that one does not acquire a lost item through sight alone.

    9The Gemara asks: But if that was the objective of the tanna , let him teach that each party need only state: All of it is mine, and the litigant would not need to say: I found it. The Gemara answers: If the tanna had taught that it is sufficient for each party to claim only: All of it is mine, I would say that in general, when the tanna teaches that one claims: I found it, he means that the finder acquires the item through mere sight. Therefore, he taught that the litigants claimed: I found it, and he then taught that the litigants claimed: All of it is mine, to teach that only when the litigants each make both of these claims does the court divide the item, as from the superfluous expression in the mishna he teaches us that one does not acquire the item through sight alone.

    10After explaining the viability of this interpretation, the Gemara asks: But how can you say that the mishna is teaching one claim of each party? But doesn’t the mishna teach: This one says, and again: This one says? In other words, the mishna writes: This one says: I found it, and that one says: I found it; and it states additionally: This one says: All of it is mine, and that one says: All of it is mine. From the fact that the tanna introduced each of the claims with the phrase: This one says, it is apparent that they are two separate claims, not one compound claim.

    11Rav Pappa said, and some say it was said by Rav Shimi bar Ashi, and some say it was an unattributed [ kedi ] statement: The first clause, where each party says: I found it, is referring to a case of a found item, where two people found one item. And the latter clause, where each party says: All of it is mine, is referring to a case of buying and selling, where each party claims that he is the one who bought the item from its seller.

    12And it is necessary for the mishna to teach its ruling both with regard to a found item and with regard to a purchase.

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    מתני' שנים אוחזין בטליתדוקא אוחזין דשניהם מוחזקים בה ואין לזה כח בה יותר מזה שאילו היתה ביד אחד לבדו הוי אידך המוציא מחבירו ועליו להביא ראיה בעדים שהיא שלו ואינו נאמן זה ליטול בשבועה:

    זה אומר כולה שליבגמרא מפרש למאי תנא תרתי:

    זה ישבעמפרש בגמרא (דף ג.) שבועה זו למה:

    שאין לו בה פחות מחציהבגמרא (דף ה:) מפרש אמאי תקון כי האי לישנא בהך שבועה:

    וזה אומר חציה שלימודה הוא שהחצי של חבירו ואין דנין אלא על חציה הלכך זה האומר כולה שלי ישבע כו' כמשפט הראשון מה שהן דנין עליו נשבעין שניהם שאין לכל אחד בו פחות מחציו ונוטל כל אחד חציו:

    היו שנים רוכבין כו'לאשמועינן אתא דרכוב ומנהיג שניהם שוין לקנות בהמה מן ההפקר:

    בזמן שהן מודיןבגמרא (דף ח.) מפרש [דבהאי] אשמעינן דהמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו:

    גמ' ראיתיהקודם שהגבהת אותה:

    בראיה קנימדקתני יחלוקו:

    תנא כולה שליבחזקה גמורה שהגבהתי תחילה ואתה תפסת מידי משזכיתי בה:

    והאמר רבנאיבבבא קמא בהגוזל ומאכיל:

    ומצאתה דאתא לידיה משמעואפילו הכי אחיך ולא עובד כוכבים ולא תימא כי מיעט רחמנא עובד כוכבים היכא דלא אתאי לידיה דישראל לא מיחייב למטרח עלה ולאהדורה אבל אתא לידיה מיחייב להחזירה דאבידתו אסורה:

    תנא לישנא דעלמא נקטאי לא הדר תנא כולה שלי הוה אמינא מאי מצאתיה דקתני תנא לשון בני אדם אחז במשנתנו ולא לשון מקרא והרבה בני אדם קורין לה מציאה משעת ראיה:

    בעלמא דקתני מצאתיהבכ"מ ששנינו שהמוצא מציאה קנאה הוה אמינא דמציאה קני לה משעת ראיה דלא אשמעינן שום תנא דלא קני לה אלא בהגבהה להכי אשמעינן הכא ממשנה יתירה:

    והא זה וזה קתניגבי מצאתיה תנא זה אומר וגבי כולה שלי קתני זה אומר ואי חדא הוא הכי אבעי ליה למתני זה אומר מצאתיה וכולה שלי:

    במקח וממכרקניתיה מיד פלוני ודוקא מקח וממכר הוא דאמרינן יחלוקו בשבועה דאיכא למימר שניהם קנאוה ולשניהם נתרצה המוכר אבל זה אומר אני ארגתיה וזה אומר אני ארגתיה לא יחלוקו דודאי חד מינייהו רמאי הוא ותהא מונחת עד שיבא אליהו:

    License: CC0

    בבא מציעא ב עמוד א

    Mishna

    1שנים אוחזין בטלית, זה אומר: ״אני מצאתיה״, וזה אומר: ״אני מצאתיה״. זה אומר: ״כולה שלי״, וזה אומר: ״כולה שלי״. זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה, וזה ישבע שאין לו בה פחות מחציה ויחלוקו.

    2זה אומר: ״כולה שלי״, וזה אומר: ״חציה שלי״, האומר כולה שלי ישבע שאין לו בה פחות משלשה חלקים, והאומר חציה שלי ישבע שאין לו בה פחות מרביע. זה נוטל שלשה חלקים, וזה נוטל רביע.

    3היו שנים רוכבין על גבי בהמה, או שהיה אחד רוכב ואחד מנהיג, זה אומר: כולה שלי, וזה אומר: כולה שלי זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה, וזה ישבע שאין לו בה פחות מחציה, ויחלוקו.

    4בזמן שהם מודים או שיש להן עדים חולקין בלא שבועה.

    Gemara

    5למה לי למתנא זה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה, זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי? ליתני חדא! חדא קתני: זה אומר אני מצאתיה וכולה שלי, וזה אומר אני מצאתיה וכולה שלי.

    6וליתני ״אני מצאתיה״, ואנא ידענא דכולה שלי! אי תנא ״אני מצאתיה״, הוה אמינא: מאי ״מצאתיה״ ראיתיה. אע"ג דלא אתאי לידיה בראיה בעלמא קני, תנא: ״כולה שלי״ דבראיה לא קני.

    7ומי מצית אמרת מאי ״מצאתיה״ ראיתיה, והא אמר רבנאי (דברים כב, ג) ״ומצאתה״ דאתאי לידיה משמע.

    8אין ״ומצאתה״ דקרא דאתא לידיה משמע, ומיהו תנא לישנא דעלמא נקט, ומדחזי ליה אמר: אנא אשכחית, ואע"ג דלא אתאי לידיה בראיה בעלמא קני, תני: ״כולה שלי״ דבראיה בעלמא לא קני לה.

    9וליתני ״כולה שלי״ ולא בעי ״אני מצאתיה״! אי תני ״כולה שלי״ הוה אמינא: בעלמא דקתני ״מצאתיה״ בראיה בעלמא קני, תנא ״אני מצאתיה״ והדר תנא ״כולה שלי״ דממשנה יתירה אשמעינן דראיה לא קני.

    10ומי מצית אמרת חדא קתני? והא ״זה״ וזה״ קתני: ״זה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה, זה אומר כולה שלי וכו'.

    11אמר רב פפא, ואיתימא רב שימי בר אשי, ואמרי לה כדי: רישא במציאה, וסיפא במקח וממכר.

    12וצריכא:

    Tosafot

    שנים אוחזין בטליתאיידי דאיירי בהגוזל בתרא (ב"ק דף קיט.) מחלוקת נסורת נגר ובעל הבית דקתני במעצד הרי אלו שלו ובכשיל הרי אלו של בעל הבית תני הכא נמי דיני חלוקות ואע"ג דבתרי מסכתא אין סדר למשנה ואיכא מ"ד כולה נזיקין לאו חדא מסכתא הוא ה"מ לענין מחלוקת ואח"כ סתם לפי שרבי לא היה לומד כסדר אלא כמו שהיו חפצים התלמידים אבל כשחברם על הסדר חברם וצריך בכל מסכתא טעם למה נשנית אחר שלפניה כדדייק בריש מסכת שבועות (דף ב.) מכדי תנא ממכות קסליק כו' וכן בסוטה (דף ב.):

    ויחלוקותימה דמאי שנא מההיא דארבא דאמר כל דאלים גבר פרק חזקת הבתים (ב"ב דף לד: ושם) וי"ל דאוחזין שאני דחשיב כאילו כל אחד יש לו בה בודאי החצי דאנן סהדי דמאי דתפיס האי דידיה הוא וכן במנה שלישי דמדמי בגמרא לטלית חשיב ההוא שהנפקד תופס בחזקת שניהם כאילו הם עצמם מוחזקים בו לכך משני דהתם ודאי דחד מינייהו הוא ואין החלוקה יכולה להיות אמת ולכך יהא מונח אבל טלית דאיכא למימר דתרוייהו הוא יחלוקו וכן שנים אדוקים בשטר דמדמי לקמן (בבא מציעא דף ז.) למתני' משום דשניהם אדוקים בו דהחלוקה יכולה להיות אמת דאפשר שפרע לו החצי ובמנה אין דרך שיקנה לו החצי אחרי שהוא ביד חבירו אבל בארבא אע"ג דאפשר שהיא של שניהם כיון דאין מוחזקין בו הוי דינא כל דאלים גבר ולסומכוס אע"ג דאין מוחזקין בו ואין החלוקה יכולה להיות אמת היכא דאיכא דררא דממונא פירוש שבלא טענותיהם יש ספק לבית דין יחלוקו:

    וזה נוטל רביעוא"ת יהא נאמן דחציו שלו מיגו דאי בעי אמר כולה שלי כדאמרי' בגמ' (לקמן בבא מציעא דף ח.) האי מיגו גופיה לפטרו משבועה אי לא משום דאיערומי קמערים ומפרש ריב"ם דמיגו להוציא לא אמרי' דבחציו השני מוחזק זה כמו זה וההיא דחזקת הבתים (ב"ב דף לב: ושם) דגחין ולחיש ליה לרבה אין שטרא זייפא הוא ומיהו שטרא מעליא הוה לי בידי ואבד והימניה רבה להוציא במיגו דאי בעי אמר שטרא מעליא הוא התם היינו טעמא משום דאפי' הוה שתיק רק שלא היה מודה שהוא מזוייף היה נאמן כי החתימה היתה נכרת לעומדים שם ורב יוסף אית ליה דאפילו מיגו לא הוה כיון שטענה ראשונה שהוא טוען בהאי שטרא הוא שקר ואין לומר מיגו אלא היכא שטענתו ראשונה היא אמת מיגו שהיה טוען אחרת ולכך אינו מיגו אפילו להחזיק כגון בעובדא קמייתא וא"ת ונימא דאין ספק מוציא מידי ודאי דהאומר כולה שלי יש לו בודאי חציה והאומר חציה שלי ספק אם יש לו בה כלום כדאמרינן בפרק החולץ (יבמות דף לח.) ספק ויבם שבאו לחלוק בנכסי סבא ספק אמר אנא בר מתנא אנא ואית לי פלגא ויבם אמר את ברא דידי ולית לך ולא מידי הוה ליה יבם ודאי וספק ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי וי"ל דהתם יבם שהוא בנו של סבא הוי ודאי יורשו ולא יוציא הספק מספק ממונו אבל הכא אין סברא מה שהוא ודאי בחציו שיועיל לו לחציו השני:

    בראיה בעלמא קנהאע"ג דקתני במתני' (לקמן בבא מציעא דף ט:) ראה את המציאה ואמר לחבירו תנה לי דלא קנה בראיה וכן ראה את המציאה ונפל עליה (לקמן בבא מציעא דף י.) קתני נמי דלא קני מצי למדחי כיון דאמר תנה לי או שנפל עליה גלי דעתיה דלא ניחא ליה למקני עד שיגיע לידו:

    דבראיה בעלמא לא קניוהא דאמרי' בפרק הבית והעלייה (לקמן בבא מציעא דף קיח. ושם) הבטה בהפקר קני היינו שעשה מעשה כל דהו כגון שגדר גדר קטן:

    והא זה וזה קתניאיכא דוכתי דפריך כי האי גוונא ואיכא דוכתי דלא פריך: [עי' תוס' בכורות דף לא: ד"ה א"כ]:

    License: CC-BY

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rabbeinu Chananel

    שנים אוחזין בטלית זה אומר אני מצאתיה וכו'ואקשי' עלה למה לי למתנא תוב זה אומר כולה שלי הלא באומרו אני מצאתיה משמע דכולה שלי היא. ופרקי הא אתא לאשמועי' דבראיה בעלמא לא קני לה למציאה. הא לא מיבעיא דהא אמר רבינא ומצאתה דאתאי לידיה משמע. דברי רבינא בהגוזל בתרא הל' אין פורטין מתיבת המוכסין ופשוטה היא.

    Babylonian Talmud · folio map

    Bava Metzia 2a — Two people holding a garment

    The opening page of Bava Metzia presents the classic case of two litigants each claiming against the other. This commentary explains the basis for the oath and the division, and how the law handles a situation with no factual resolution.

    Open the full commentary page

    Rashi

    מתני' שנים אוחזין בטלית דוקא אוחזין דשניהם מוחזקים בה ואין לזה כח בה יותר מזה שאילו היתה ביד אחד לבדו הוי אידך המוציא מחבירו ועליו להביא ראיה בעדים שהיא שלו ואינו נאמן זה ליטול בשבועה:

    זה אומר כולה שלי בגמרא מפרש למאי תנא תרתי:

    זה ישבע מפרש בגמרא (דף ג.) שבועה זו למה:

    שאין לו בה פחות מחציה בגמרא (דף ה:) מפרש אמאי תקון כי האי לישנא בהך שבועה:

    וזה אומר חציה שלי מודה הוא שהחצי של חבירו ואין דנין אלא על חציה הלכך זה האומר כולה שלי ישבע כו' כמשפט הראשון מה שהן דנין עליו נשבעין שניהם שאין לכל אחד בו פחות מחציו ונוטל כל אחד חציו:

    היו שנים רוכבין כו' לאשמועינן אתא דרכוב ומנהיג שניהם שוין לקנות בהמה מן ההפקר:

    בזמן שהן מודין בגמרא (דף ח.) מפרש [דבהאי] אשמעינן דהמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו:

    גמ' ראיתיה קודם שהגבהת אותה:

    8 more comments on this page.

    Rashi on Bava Metzia 2a · Sefaria · CC0

    Tosafot

    שנים אוחזין בטלית איידי דאיירי בהגוזל בתרא (ב"ק דף קיט.) מחלוקת נסורת נגר ובעל הבית דקתני במעצד הרי אלו שלו ובכשיל הרי אלו של בעל הבית תני הכא נמי דיני חלוקות ואע"ג דבתרי מסכתא אין סדר למשנה ואיכא מ"ד כולה נזיקין לאו חדא מסכתא הוא ה"מ לענין מחלוקת ואח"כ סתם לפי שרבי לא היה לומד כסדר אלא כמו שהיו חפצים התלמידים אבל כשחברם על הסדר חברם וצריך בכל מסכתא טעם למה נשנית אחר שלפניה כדדייק בריש מסכת שבועות (דף ב.) מכדי תנא ממכות קסליק כו' וכן בסוטה (דף ב.):

    ויחלוקו תימה דמאי שנא מההיא דארבא דאמר כל דאלים גבר פרק חזקת הבתים (ב"ב דף לד: ושם) וי"ל דאוחזין שאני דחשיב כאילו כל אחד יש לו בה בודאי החצי דאנן סהדי דמאי דתפיס האי דידיה הוא וכן במנה שלישי דמדמי בגמרא לטלית חשיב ההוא שהנפקד תופס בחזקת שניהם כאילו הם עצמם מוחזקים בו לכך משני דהתם ודאי דחד מינייהו הוא ואין החלוקה יכולה להיות אמת ולכך יהא מונח אבל טלית דאיכא למימר דתרוייהו הוא יחלוקו וכן שנים אדוקים בשטר דמדמי לקמן (בבא מציעא דף ז.) למתני' משום דשניהם אדוקים בו דהחלוקה יכולה להיות אמת דאפשר שפרע לו החצי ובמנה אין דרך שיקנה לו החצי אחרי שהוא ביד חבירו אבל בארבא אע"ג דאפשר שהיא של שניהם כיון דאין מוחזקין בו הוי דינא כל דאלים גבר ולסומכוס אע"ג דאין מוחזקין בו ואין החלוקה יכולה להיות אמת היכא דאיכא דררא דממונא פירוש שבלא טענותיהם יש ספק לבית דין יחלוקו:

    וזה נוטל רביע וא"ת יהא נאמן דחציו שלו מיגו דאי בעי אמר כולה שלי כדאמרי' בגמ' (לקמן בבא מציעא דף ח.) האי מיגו גופיה לפטרו משבועה אי לא משום דאיערומי קמערים ומפרש ריב"ם דמיגו להוציא לא אמרי' דבחציו השני מוחזק זה כמו זה וההיא דחזקת הבתים (ב"ב דף לב: ושם) דגחין ולחיש ליה לרבה אין שטרא זייפא הוא ומיהו שטרא מעליא הוה לי בידי ואבד והימניה רבה להוציא במיגו דאי בעי אמר שטרא מעליא הוא התם היינו טעמא משום דאפי' הוה שתיק רק שלא היה מודה שהוא מזוייף היה נאמן כי החתימה היתה נכרת לעומדים שם ורב יוסף אית ליה דאפילו מיגו לא הוה כיון שטענה ראשונה שהוא טוען בהאי שטרא הוא שקר ואין לומר מיגו אלא היכא שטענתו ראשונה היא אמת מיגו שהיה טוען אחרת ולכך אינו מיגו אפילו להחזיק כגון בעובדא קמייתא וא"ת ונימא דאין ספק מוציא מידי ודאי דהאומר כולה שלי יש לו בודאי חציה והאומר חציה שלי ספק אם יש לו בה כלום כדאמרינן בפרק החולץ (יבמות דף לח.) ספק ויבם שבאו לחלוק בנכסי סבא ספק אמר אנא בר מתנא אנא ואית לי פלגא ויבם אמר את ברא דידי ולית לך ולא מידי הוה ליה יבם ודאי וספק ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי וי"ל דהתם יבם שהוא בנו של סבא הוי ודאי יורשו ולא יוציא הספק מספק ממונו אבל הכא אין סברא מה שהוא ודאי בחציו שיועיל לו לחציו השני:

    בראיה בעלמא קנה אע"ג דקתני במתני' (לקמן בבא מציעא דף ט:) ראה את המציאה ואמר לחבירו תנה לי דלא קנה בראיה וכן ראה את המציאה ונפל עליה (לקמן בבא מציעא דף י.) קתני נמי דלא קני מצי למדחי כיון דאמר תנה לי או שנפל עליה גלי דעתיה דלא ניחא ליה למקני עד שיגיע לידו:

    דבראיה בעלמא לא קני והא דאמרי' בפרק הבית והעלייה (לקמן בבא מציעא דף קיח. ושם) הבטה בהפקר קני היינו שעשה מעשה כל דהו כגון שגדר גדר קטן:

    והא זה וזה קתני איכא דוכתי דפריך כי האי גוונא ואיכא דוכתי דלא פריך: [עי' תוס' בכורות דף לא: ד"ה א"כ]:

    Tosafot on Bava Metzia 2a · Sefaria · CC-BY

    Rabbeinu Chananel

    שנים אוחזין בטלית זה אומר אני מצאתיה וכו' ואקשי' עלה למה לי למתנא תוב זה אומר כולה שלי הלא באומרו אני מצאתיה משמע דכולה שלי היא. ופרקי הא אתא לאשמועי' דבראיה בעלמא לא קני לה למציאה. הא לא מיבעיא דהא אמר רבינא ומצאתה דאתאי לידיה משמע. דברי רבינא בהגוזל בתרא הל' אין פורטין מתיבת המוכסין ופשוטה היא.

    Rabbeinu Chananel on Bava Metzia 2a · Sefaria

    Rashba

    מתני' שנים אוחזין בטלית זה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה וכו'. בדין היה להתחיל באלו מציאות ואח"כ ללמד (קצת) כיצד חולקין אותה, אלא משום דסליק מבבא קמא דקתני בפרק הגוזל (בבא קמא קיד, ב) המכיר כליו וספריו ביד אחרים ישבע כמה נתן ויטול, נקט הכא ענין דומה לו ישבע ויחלוקו, דכולה נזיקין חדא מסכתא היא, ובחדא מסכתא יש סדר (ב"ק קב, א).

    וזה ישבע שאין לו בה פחות מחציה ויחלוקו קשיא לי מאי שנא מזה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי, דאמר רב נחמן עלה בפרק חזקת הבתים (בבא בתרא לד, ב) כל דאלים גבר, ואסיקנא טעמא התם (לה, ב) משום דלית בה דררא דממונא למר ולמר, והכא נמי ליכא דררא דממונא למר ולמר. ותירץ רבנו חננאל ז"ל דשאני הכא משום דתפיסי, וכדאיתא בגמרא (לקמן בבא מציעא ה, ב) מאחר שזה תופס ועומד וזה תופס ועומד שבועה זו למה, ואמרינן נמי (ג, א) אנן סהדי דמאי דתפיס האי דידיה הוא ומאי דתפיס האי דידיה הוא, אלמא תפיסה מהניא כאלו נחלקה, הילכך יחלוקו, אבל התם דלא תפסי לה, וכן נמי בההיא ארבא דהוו מינצו עלה בי תרי (ב"ב לד, ב), דהתם כגון דקיימא בסימטא, הילכך כל דאלים גבר. ולהאי תירוצא הא דאקשינן בגמרא בסמוך (ג, א) לימא מתניתין דלא כרבי יוסי דאמר אם כן מה הפסיד הרמאי, ואקשינן נמי לרבנן דר' יוסי והא מתניתין כשאר דמיא וכו' דלדבריהם הוה ליה למימר במתניתין יהא מונח עד שיבוא אליהו כההיא דשנים שהפקידו אצל אחד (לקמן בבא מציעא לז, א), ואף על גב דהתם לא תפסי לה. איכא למימר ההוא מקשה [סבירא ליה] דיד שליש שתפוס מחמת שניהם כיד שניהם. ומכל מקום נראה לי לפי דעת [ר"ח] ז"ל, דכל שתפוסין ועומדין אין הפרש בין איכא ודאי רמאי לדליכא ודאי רמאי, מדמדמי לה לההיא דזה אומר של אבותי, וההיא ודאי חד מינייהו רמאי, [דהא] דמשמע דכל דאיכא ודאי רמאי יהא מונח, היינו לדעת המקשה דקסבר דיד שליש כיד שניהם, אבל אנן לא סבירא לן הכי, וכמו שאני עתיד לכתוב שם בסייעתא דשמיא (ג, א) בד"ה אפילו תימא ר' יוסי. ומיהו לעיקר קושיין נראה לי עוד לתרץ, דשאני הכא דליכא למיקם עלה דמילתא וכל היכא דליכא למיקם עלה דמילתא יחלוקו. ותדע לך מדאקשינן התם (ב"ב לד, ב) עלה דההיא דרב נחמן מאי שנא משני שטרות היוצאים ביום אחד רב אמר יחלוקו ושמואל אמר שודא דדייני, ופרקינן התם ליכא למיקם עלה דמילתא, ואף על גב דאמר שמואל שודא דדייני, התם הוא דאיכא למעבד שודא, הכא לא אפשר לן למעבד שודא דאין כאן אומדנא כלל מי מהם זכה בה, ואפילו למי שמפרש שם (רבנו תם שם לה, א בתוד"ה שודא) מה שירצו הדיינים לעשות, וכדגרסינן בירושלמי (כתובות פ"י ה"ד) שוחדא (לדייני) [בדייני] שאני הכא דתפסי לה תרווייהו.

    זה נוטל שלשה חלקים וזה נוטל רביע איכא דקשיא ליה, האומר חציה שלי יטול חציה בשבועה, מגו דאי בעי אמר כולה שלי דנשבע ונוטל חציה, ומגו בשבועה [אמרינן] כדאמרינן בשלהי פרק המוכר את הבית (ב"ב ע, ב), ואסיקנא התם המפקיד אצל חברו בשטר ואמר החזרתי נאמן מגו דאי בעי אמר נאנסו, ואקשינן כי אמר נמי נאנסו מי לא משתבע, ופריקנא מאי נאמן נאמן ובשבועה. ויש לתרץ, דלא אמרינן מגו דאי בעי לרבות בתביעה נתן ליה כל מאי דתבע השתא, אבל הכי הוא דאמר' מגו דאי בעי אמר במאי דתבע טענה אחרת ברורה מזו ניהמניה במאי דאמר(י) השתא. אי נמי, מאי (דאמרי) [דאודי] כמי שהוא מחולק ועומד, ונמצא שאין חולקין אלא על חציה בלבד, ואם כן אין הדין שכיון ששניהם תפוסין באותו החצי, שנתן אותו לזה כלו, אלא שכמו שאין נותנין לו רק חצי מה שהוא תובע באומר כולה שלי, כך כשאינו תובע אלא חציה, אין נותנין לו אלא מחצית מה שהוא תובע, וכדאמרינן בתוספתא מכלתין (פ"א א) כללו של דבר אין נשבע אלא על חצי טעון בלבד, ואיתא נמי בירושלמי (פ"א ה"א) [הכי]. ואיכא למידק, אדרבה נימא כיון דזה מודה לזה שיש לו בה מחציתה וחברו אינו מודה לו בכלום, הוה ליה חד ודאי ואידך ספק, ואין ספק מוציא מידי ודאי, וכאותה שאמרו ביבמות פרק החולץ (יבמות לח, א) גבי ספק ויבם שבאו לחלוק בנכסי סבא, ספק אומר בר מתנא אנא ומנתא אית לי בהדך, ויבם אמר את ברא דידי את ולית לך ולא מידי, הוה ליה יבם ודאי וספק ספק, ואין ספק מוציא מידי ודאי. ויש לומר, דשאני התם דודאי של זה נודע לכל, אבל הכא לא נודע אלא מפי[ו] של זה, ומפני שאינו רוצה לכפור אינו בדין שיפסיד. וקשיא לי ומאי שנא מההיא דחזקת הבתים (ב"ב לג, א) דיקלא לקריבי וכו', לבסוף אודי ליה דאיהו קריביה, אתא לקמיה דרב חסדא ואוקמיה בידיה, והא התם דאף זה אינו ודאי אלא מחמת הודאתו של זה ואפילו הכי מוקמינן ליה כוליה בידיה. ויש לומר, דירושה שאני, דכל שזה מודה לחברו שהוא יורש, מיד עמדו כל הנכסים בחזקת היורש, והוא שאומר שגם הוא קרובו עליו הראיה.

    זה ישבע שאין [לו] בה פחות משלשה חלקים פירוש משום הכי חייבוהו לכלול בשבועתו אפילו המחצית שהודה לו בו שכנגדו, מפני שחשו חכמים לרמאות שמא יטיל דעתו למחצית שהודה לו בה חברו, ואף על פי שעל דעת בית דין משביעין אותו, אין סומכין על דעת בית דין אלא במקום שאי אפשר לישבע לשון שאין בו דבר ספק, אבל במקום שאפשר לא, והיכא דאפשר אפשר היכא דלא אפשר לא אפשר, ולעולם אלו רצה הוא ליטול חציה בלא שבועה נוטל, ומסתברא דבדבר הראוי לחלק לשליש ולרביע, אלו רצה נוטל ממש החצי ואחר כך ישבע על מחצית מה שנשאר שאין לו בה פחות מחציה, אבל בדבר שאינו ראוי ליחלק, כיון דקיימא לן דאין חולקין אלא הדמים אי אפשר, כמו שכתבנו.

    זה ישבע שאין לו בה פחות מג' חלקים וכללא הוא לכל צד שנחלקו בה, דכל שזה תובע כולה שלי וזה מודה לו בה בחלק אחד, זה ישבע על חצי טעון, וזה ישבע על חצי טעון, וכדאיתא בתוספתא (פ"א א) ובירושלמי (פ"א ה"א) זה אומר כולה שלי וזה אומר שלישיתה שלי, זה ישבע שאין לו בה פחות מששית וכו', זה נוטל את השתות וזה נוטל את השאר, זה הכלל אינו נוטל אלא חצי טעון בלבד.

    גמרא למה לי למתנא זה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה זה אומר כולה שלי וכו'. פירוש קא סלקא דעתין דתרתי ממש קתני, כאלו קתני במציאה וחזר ותני בשאר דברים כגון במקח וממכר או בירושה, וכדאסיקנא רישא במציאה וסיפא במקח וממכר, ומשום הכי קשיא ליה, ליתני חדא וממנה אתה למד לכל שאר הדברים, אמר ליה חדא קתני וכולה במציאה, הדר אקשי ליה, ובמציאה גופה לישנא יתירא למה לי, ליתני אני מצאתיה ואנא ידענא דכולה שלי קאמר, אי תנא אני מצאתיה הוה אמינא מאי מצאתיה דקתני ראיתיה, ואף על גב דלא אתי לידיה קסבר תנא דקני ליה למציאה בראייה בעלמא, תנא כולה שלי לאשמועינן ממשנה יתירה דבראיה לא קני. ואיכא למידק, אי לאשמועינן דבראייה לא קני לה כולה שלי למה לי, הא מסיפא נפקא, דקתני סיפא (לקמן בבא מציעא ט, ב) היה רכוב על גבי בהמה, וראה את המציאה ואמר לחברו תנה לי, נטלה ואמר אני זכיתי בה זכה בה, אלמא זה שראה אותה תחלה לא קנה אותה בראיה. ויש לומר, דאורחיה דתנא לעקם מעט כדי לשנות ענין מבואר במקומו ולא יצטרך לסמוך על מקום אחר, וגדולה ממנה אמרו בריש פרק קמא דיבמות (ג, א), דאקשינן התם, וליתני ט"ו נשים אוסרות צרותיהן, ופריק אי תנא אוסרות, הוה אמינא יבומי הוא דלא מיבמי הא מחלץ חלצן, והיכי אפשר למימר כן, והקתני בהדיא מן החליצה ומן היבום, אלא כיון דבעצמו של לשון לא היה במשמעו כן, תנא פוטרות דיש בלשון פטור גמור אפילו מן החליצה. ומכל מקום אלו לא שנה כאן כולה שלי הוה שמעינן שפיר מסיפא דמתניתין דבראייה לא קני, והיינו דבמסקנא [דאוקימנא] כולה שלי במקח וממכר, דלא תקשי לן מציאה דלא זכי לה בראייה מנלן, דמסיפא נפקא. והא דאמר אי תנא כולה שלי הוה אמינא בעלמא דקתני מציאה בראייה בעלמא קני, דאלמא מסיפא לא מפקינן דלא קני, הכי קאמר, הא ההוא תנא דהתם דקתני מצא סבר דבראייה בעלמא קני ופליג אתנא דידן, קא משמע לן מיתורא דמתניתין דהתם, דכל היכא דקתני מציאה, היינו בהגבהה ולא בראייה. אבל רש"י ז"ל פירש: הוה אמינא בעלמא דקתני מצא בראייה בעלמא קני, משום דלא אשמועינן תנא דמציאה לא קני אלא בהגבהה, ולפי פירושו ההיא דהיה רכוב, כשראוה שניהם, וקא משמע לן דאף על גב דאמר לו רכוב תנה לי, והוא נטלה סתם, לא אמרינן כבר זכה בו משעת הגבהה לצורך חברו, כיון שנטלה סתם. ואינו מחוור, דאם כן בסיפא דאסיקנא חדא במציאה וחדא במקח וממכר, אם כן מציאה דלא קני לה בראייה, מנין. ועוד, היכי אקשינן וליתני כולה שלי ולא בעי אני מצאתיה, הא איצטריך לאשמועינן דבראייה לא קני ליה. ויש לומר, דכל היכא דלא תני אלא חדא, אמרינן דתנא לישנא דקרא נקט, אלא דכי הוה סלקא דעתין דתנא לישנא יתירא, הוה אמרינן דדילמא תנא משום דלא תטעי בלישניה למימר דלישנא דעלמא נקט הוא דקתני הכי, אבל השתא דלא תנא אלא חדא, ודאי מימר אמרינן דתנא לישנא דקרא נקט.

    Rashba on Bava Metzia 2a · Sefaria

    Meiri

    והמשנה הראשונה ממנו אמנם תכוין להתחיל בביאור עניני החלק הראשון והוא שאמר שנים אוחזין בטלית זה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה זה אומר כלה שלי וזה אומר כלה שלי זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה וזה ישבע שאין לו בה פחות מחציה ויחלוקו זה אומר כלה שלי וזה אומר חציה שלי האומר כלה שלי ישבע שאין לו בה פחות משלשה חלקים והאומר חציה שלי ישבע שאין לו בה פחות מרביע זה נוטל שלשה חלקים וזה נוטל רביע אמר הר"ם זה הדין כשאוחז כל אחד משניהם בחוטי שפת הטלית אבל אם תפש כל אחד מהם לעצמו בחלק ממנו יש לכל אחד משניהם מה שתפש והחזיק והנשאר מן הטלית יחלקו אותו בשוה אחר שישבעו שניהם כמו שנזכר ומה שאמר זה אומר כלה שלי הוא מדבר כשמכר המוכר הטלית לאחד משני בני אדם שהיו מצויים לפניו בדמים ידועים וכל אחד משניהם נתן לו אותם הדמים ולקח מן האחד ברצונו ומן השני אנוס וקבל אותו ממנו על דעת שיחזיר לו למוכר שאינו יודע לאי זה מכר מהם וכל אחד מן הלוקחים טוען לו מכר ברצונו ישבעו שניהם כמו שאמר בתקנת החכמים כדי שלא יהא כל אחד תופש בטליתו של חברו ויחלקו הטלית והדמים שנתן האחד מהם ויחזיר להם למוכר ואלו יודע המוכר מי היה הלוקח ויאמר לזה מכרתי יהיה נאמן בעדותו ואעפ"י שהטלית ביד שניהם וטוען כל אחד משניהם אני לקחתיה ותהיה עדותו כדין עד אחד דעלמא ואז תהיה השבועה דאוריתא מפני העד לא בתקנת חכמים כמו שאמרנו ולא יזכה בטלית האחד יותר מחברו אלא אם יצטרף אל המוכר עד אחד ומעקרנו כי הנשבע ונוטל שום דבר בשבועתו לא ישבע יותר ממה שראוי ליטול באותה שבועה ולפיכך זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה ולא ישבע שהיא כלה שלו מאחר שאינו נוטל אלא חציה ועל אלו הדינין כלן תקיש ותדון:

    אמר המאירי שנים אוחזין בטלית זה אומר אני מצאתיה וכו' משנה זו אתה צריך לפרשה במציאה שאין אדם חייב להחזירה כגון שנתברר להם שהיה טלית של הפקר או שנתברר להם שהיתה של אחד מעובדי האלילים כגון שמצאה בעיר שרובה מהם והרי אלו אינן בכלל חזרת אבדה כמו שביארנו בפרק הגוזל בתרא או אף של ישראל וכגון שמצאה במקום שאין חייב להכריז מצד שנתיאשו הבעלים כגון שרבים מצויים שם על הדרך שיתבאר במסכתא זו ונמצא מ"מ שהמוצאה זוכה בה ואלו היה הטלית תחת ידו של אחד והיה חברו צווח וטוען אף אני מצאתיה והגבהתיה עמך הרי היא בחזקת אותו שהיא תחת ידו שהרי נעשה חברו מוציא מחברו וכל המוציא מחברו עליו הראיה וכן פרשו בגמ' שאף אם היו שניהם מוחזקים בה אם היה אחד מוחזק בה בהרבה וחברו במועט כגון שהיה זה אוחז שני שלישי הטלית וחברו שליש האחר זה זוכה במה שתחת ידו וזה במה שתחת ידו וכן אם היה זה אוחז שלישיתו וזה עשיריתו ושאר הטלית נשאר באמצע זה זוכה במה שתחת ידו וזה זוכה במה שתחת ידו והשאר חולקים בשבועה בשוה ונמצא שאם היה זה תופש חציה מכאן וזה חציה מכאן עד שלא נשאר באמצע כלום שזוכה כל אחד בחציה בלא שבועה הא למדת שאם היתה תפישת הטלית שוה לזה כזה כגון שהיה זה תופש שלישיתה מכאן וזה שלישיתה מכאן ושאר הטלית נשאר באמצע שכל הטלית נחלק בשוה מקצתו בשבועה ומקצתו בלא שבועה הא לא נאמר במשנתנו שכלו נחלק בשוה ובשבועה אלא כגון שהיו שניהם אוחזין זה בשני צציותיו מכאן וזה בשני צציותיו מכאן וכל הטלית באמצע וכל שכיוצא בזו אמרו שכל ששניהם חולקין זה אומר אני מצאתיה כלומר אני הגבהתי תחלה ואתה הוא שבאת ותפשת בראשו של טלית אחר הגבהתי ונמצאת הטלית כלה שלי ואף השני טוען כנגדו כן זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה וכו' כלומר שלא ישבע על דבורו שהוא אמת ר"ל שכלה שלו שאין משביעין את האדם על מה שאין שבועתו מועלת לו והרי אין שבועתו מועילתו אלא לחציה ומתוך כך אינו נשבע אלא על חציה:

    ושמא תאמר ישבע בהדיא שיש לו בה חציה הרי הוא מחליש בכך את דבורו הראשון ומתוך כך נשבע בלשון שלילה שאין לו בה פחות מחציה ומתוך שיש לחוש בלשון זה שיש בו צד הערמה שהרי אפשר שאין לו בה כלום ומאחר שאין לו בה כלום הרי אין לו בה פחות מחציה תקנו בגמרא נסח שבועה זו שכך הוא שבועה שיש לי בה ואין לי בה פחות מחציה ושמא תאמר מה אנו צריכים לתקון זה והלא על דעת בית דין משביעין אותו פירשו הקדמונים שאעפ"כ אין ראוי לבית דין להכניס עצמן בלשון מסופק ולי נראה שאין דעת בית דין מועיל אלא לדברים שבלב או כל דבר שבית דין ראויים לטעות בו הא כל שהוא מוציא בפיו נסח שאין שבועתו כלום מה ענין דעת בית דין לכך ומתוך כך הוצרכנו לתקן את הנוסח ואחר שנשבעו חולקין אח הטלית בשוה על הדרך שבארנו:

    ושבועה זו פרשו בגמרא שאינה מן הדין שהרי הואיל ושניהם מוחזקין בה ושניהם חולקין מה תועלת בשבועתם אלא שתקנת חכמים היא כדי שלא יהא כל אחד הולך ותוקף בטליתו של חברו ואומר שלי היא כדי שיזכה בחציה בלא שבועה ומ"מ הרי היא בנקיטת חפץ כדין שבועת המשנה:

    זה אומר כלה שלי כלומר שהגבהתי את כלה וזה אומר חציה שלי כלומר שאף אני הגבהתיה עמך ונמצא שאין הטענה אלא בחצי הטלית ונמצאת שבועתם סובבת על חצי הטלית וחצי זה שעליו הטענה זוכה כל אחד בחציה שהוא רביע הטלית ונמצא ראשון זוכה בשלשה חלקים וזה זוכה ברביע ואין אומרין שנאמין לזה האומר חציה מתוך שיכול לומר כלה שלי והיה זוכה בחציה שהרי אין הטענה אלא בחציה וחצי זה שהטענה עליו הרי הוא כאלו שניהם מוחזקין בה ואין אומרין מגו להוציא ממון וא"ת יועיל מיהא מגו ליטול רביע בלא שבועה אין זה כלום שאין מגו בא להקל והרי אף אם היה אומר כלה לא היה זוכה בחציה אלא בשבועה וכל שאתה מקל בו אף משבועת התורה לשבועת חכמים אין בו דין מגו שאין מגו מועיל ליתר ממה שלא הועילה טענה ראשונה וזה שנשבע שאין לו בה פחות משלשה חלקים אף הוא בנסח המתוקן ר"ל שיש לי בה ואין לי בה פחות משלשה חלקים ושמא תאמר ולמה כולל בשבועתו חצי הטלית שאינו בכלל הטענה מפני שאם ישבע שיש לו בה ושאין לו בה פחות מרביע שמא דעתו על רביע שבצד הטלית שאינו בכלל הטענה לפיכך צריך להזכיר בשבועתו כל מה שהוא זוכה בו:

    זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שבארנוה הלכה היא:

    המשנה השניה והיא גם כן מענין החלק הראשון היו שנים רוכבין על גבי בהמה או שהיה אחד רכוב ואחד מנהיג זה אומר כלה שלי וזה אומר כלה שלי זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה וזה ישבע שאין לו בה פחות מחציה ויחלוקו ובזמן ששניהם מודים או שיש להם עדים חולקין בלא שבועה בשוה אמר הר"ם למדך שרוכב ומנהיג שוין ובלבד שינענע רגליו על הבהמה כדי שתלך ואם לא היה כן אלא שהיה יושב עליה בלבד המנהיג קנה והודיעך שאם הודו או באו עדים ואפי' אחר שפסקנו הדין עליהם בשבועה חולקין שלא בשבועה:

    אמר המאירי היו שנים רוכבים על גבי בהמה ר"ל בהמה של הפקר או שהיה אחד רכוב ואחד מנהיג ופי' רכוב אף בלא הנהגה ברגליו אלא שרכוב על בהמה ותופס במוסרה והאחר מנהיג הבהמה במקל או במשיכת המוסרה זה אומר כלה שלי שזכיתי בה תחלה ואח"כ רכבת עמי או הנהגת אותה וזה אומר וכו' זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה וזה ישבע שאין לו בה פחות מחציה ויחלוקו כדין הנזכר במשנה ראשונה שהרי תפיסתם שבבהמה שוה לתפיסתם בטלית ואע"פ שלענין קניה מחברו אין הבהמה נקנית ברכיבה בלא הנהגה מ"מ לענין מציאה קנה ובזמן ששניהם מודים ששניהם זכו בה כאחת או שיש עדים בכך יחלוקו שלא בשבועה ואע"פ שדבר זה לא היה צריך להשמיענו כלל למדנו ממנה שהמגביה מציאה לחברו קנה חברו כמו שבארנו למעלה:

    2 more comments on this page.

    Meiri on Bava Metzia 2a · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בפרש"י בד"ה ראיתיה קודם שהגבהת אותה עכ"ל כן הוא בפרש"י שלפנינו והוא מגומגם לפום סברא דהשתא דבראייה בעלמא קני מה מועיל שראה אותה קודם הגבהת חבירו אם לא יאמר שראה אותה קודם ראיית חבירו ונ"ל להגיה ראיתיה קודם שהגבהתי אותה עכ"ל ורצונו דע"כ היה שם הגבהה מדקתני שנים אוחזין ומדקאמר דסד"א דראייה בעלמא קני צ"ל שהוא אומר שראה אותה קודם שהגביה אותה ודו"ק:

    בד"ה במקח וממכר כו' אבל זה אומר אני ארגתיה כו' עכ"ל מדמה לה למנה שלישי דלקמן אבל התוס' מחלקין דבארגתיה אע"ג דאחד מהן בודאי טוען שקר מ"מ פשיטא דיחלוקו בשבועה כיון דהחלוקה יכולה להיות אמת דתרוייהו היא ועיין במהרש"ל ודו"ק:

    תוס' בד"ה ויחלוקו תימה דמ"ש כו' פירש שבלא טענותיהם יש ספק כו' עכ"ל אבל לפרש"י דמפרש לקמן דררא דממונא חסרון ממון ליכא לפלוגי בין מנה שלישי דאמרינן בה מונח ובין ההיא דסומכוס דיחלוקו ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Bava Metzia 2a · Sefaria

    Maharam

    תוס' ד"ה שנים אוחזין וכו' איידי דאיירי בהגוזל בתרא מחלוקת נסורת נגר וכו' עד ואע"ג וכו'. לפום ריהטא משמע דהתוס' מקשו לעצמם ואע"ג וכו' א"כ ל"ל לתת טעם איך שייכא הך מסכתא במסכתא דבבא קמא והא בתרי מסכתות אין להם סדר ואיכא מ"ר דכולה נזיקין לאו חדא מסכתא היא אבל לפי' זה קשה הא מ"מ צריכין אנו לתת הטעם למ"ד דכולה נזיקין חדא מסכתא היא וא"כ מאי מקשה ויש ליישב דהאי ואע"ג דאמרי התוס' הוי כאלו אמרו ואפי' למ"ד דכולה נזיקין לאו חדא מסכתא היא אפ"ה צריך ליתן טעם איך שייכא האי מסכתא למסכתא ב"ק דה"נ דאין סדר לענין מחלוקת וכו' וק"ל אבל יש ליישב דהמשך דברי התוס' כך הן דמתחלה הוקשה להם למה התחיל התנא בדיני חלוקת המציאה ה"ל למתני תחלה דין קנין מציאה בעצמה במאי נקנית והיה לו להתחיל במתני' דלקמן היה רוכב על החמור וראה את המציאה וכו' ומתרץ איידי דאיירי בהגוזל בתרא מחלוקת נסורת וכו' ואח"כ מקשה ואע"ג דבתרי מסכתות וכו' ואיכא למ"ד וכו' ואם כן למ"ד זה הדרא קושיא לדוכתא למה התחיל המסכתא בדיני חלוקה ומתרץ ה"מ לענין מחלוקת ואח"כ סתם וכו':

    ד"ה ויחלוקו תימה וכו' עד וי"ל דאוחזין שאני וכו' ר"ל הואיל וכל א' מוחזק אנו מחויבים למחות שלא יגזול הא' את חבירו הלכך אין לפסוק להם כל דאלים גבר (ועיין באשר"י שביאר ענין זה באריכות):

    בא"ד וכן במנה שלישית וכו' לכך משני וכו' ר"ל דתרתי בעינן שיהיו אוחזין וגם צריך להיות דהחלוקה יכולה להיות אמת אז אמרי' יחלוקו ולא באופן אחר וכן שנים אדוקים בשטר ר"ל וכי תימא הא גבי שנים אדוקים בשטר אין החלוקה יכולה להיות אמת ואפ"ה מדמה לה לקמן למתני' וא"כ ע"כ צריכין אנו לומר דבחדא לטיבותא סגי או אוחזין או שהחלוקה יכולה להיות אמת ולכך גבי מנה שלישית אי הוה החלוקה יכולה להיות אמת אע"פ שאין אוחזין הוה אמרי' יחלוקו וגבי שנים אדוקים בשטר הואיל ושניהם אדוקים אע"פ שאין החלוקה יכולה להיות אמת אמרי' יחלוקו וא"כ הדרא קושיא לדוכתא דהא גבי ארבא נמי איכא חדא לטיבותא דהחלוקה יכולה להיות אמת ואפ"ה לא אמרי' יחלוקו אלא אמרי' כל דאלים גבר ומתרץ דמשום הכי מדמה שנים אדוקים בשטר למתני' משום דהתם נמי איכא תרתי לטיבותא משום דשניהם אדוקים וגם ההלוקה יכולה להיות אמת דאפשר שפרע לו החצי וכו':

    ד"ה וזה נוטל רביע וא"ת יהא נאמן דחציו שלו וכו' פי' ויקח החצי בשבועה מגו דאי בעי אמר וכו' כדאמרינן בגמרא האי מגו גופיה וכו' לקמן (בבא מציעא דף ה':)

    בא"ד ורב יוסף אית ליה דאפי' מגו לא הוי וכו' מקשין התלמידים קושיא זו דרב יוסף אינה תולה בתירוצו זה של התוס' דהא בלא תירוץ זה דהוה סבירא להו דאפילו מגו להוציא אמרי' מכ"ש דקשה מרב יוסף דלא הימניה אפי' בעובדא קמייתא דהוה מגו להחזיק ויש ליישב דבלא תירוץ התוס' י"ל דבהא פליגי רבה ורב יוסף דרבה ס"ל דהוה מגו ור"י ס"ל דלא הוה מגו דהא דאודי ואמר אין שטרא זייפא הוא וכו' משום שהיה מתירא שמא יאמרו לו הב"ד זיל קיים את שטרך כי החתימה לא היתה ניכרת אבל השתא דתירצו התוס' דהוי עדיף ממגו דאפי' הוה שתיק וכו' היה נאמן כי החתימה היתה ניכרת לעומדים שם קשה א"כ מאי טעמא דרב יוסף ותירצו התוס' דרב יוסף ס"ל דאפילו מגו לא הוה משום דכל מגו אמרינן שטענתו הראשונה ר"ל שהוא טוען השתא כגון שהשטר פרוע וכיוצא היא אמת במגו שאם היה רוצה לשקר היה טוען שהשטר הוא מזוייף ומעולם לא לויתי בו שמכח המגו אנו מאמתים טענתו הראשונה אבל הכא ליכא למימר שטענתו הראשונה שהיה טוען שמלוה בשטר הוא מחמת זה השטר היא אמת מטעם המגו וזה אינו שהרי הוא בעצמו הודה שהשטר הוא מזוייף ולכך אין להאמינו מטעם מגו ולפי זה רב יוסף דאמר בהדי שטרא זייפא למה לי ר"ל דאינו מלוה בשטר אבל אין הכי נמי דמלוה ע"פ הוה זאת היא כונת התוס' בתירוץ זה:

    בא"ד וא"ת ונימא דאין ספק מוציא מידי ודאי וכו' יש ליישב הא דהקשו התוס' קושיא זו השתא ולא מקודם משום דבלא זאת הוה סלקא אדעתין לומר דאדרבה דאפי' חציו היה ראוי שיהא נאמן מטעם מגו אבל השתא דתירצו התוס' דלא אמרינן מגו להוציא קשיא:

    ד"ה בראייה בעלמא קני אע"ג דקתני במתני' ראה המציאה וכו' ר"ל וא"כ אפילו אי תנא אני מצאתיה לחוד היכי הוה סלקא דעתיה למימר דהאי מצאתיה ראיתיה ומתרץ הוה מצינן למדחי כיון דאמר תנח וכו':

    Maharam on Bava Metzia 2a · Sefaria

    Shita Mekubetzet

    מתניתין אוחזין בטלית פירש רש"י ז"ל דוקא אוחזין דשניהם מוחזקים בה וכו'. איכא למידק דמאי חדושא והא אוחזין קתני ומהיכא תיתי לן למימר דלאו דוקא. ותו דפתח בתרתי דשניהם מוחזקים בה ואין לזה כח בה יותר מזה וסיים בחדא שאלו היתה ביד אחד לבדו הוי אידך המוציא מחברו עליו הראיה וכו', וקשה דיוקא דרישא אדיוקא דסיפא. ויש לומר דכולה מתניתין קשיא ולית בה בבא דלית בה פירכא ומשום הכי הוה אמינא דלאו דוקא קתני למילתיה. ברישא קשה דהוה ליה למתני פרק אלו מציאות ברישא, ותו מאי האי דקאמר זה אומר וזה אומר ליתני כל אחד אומר. ותו זה ישבע. שבועה זו למה. וכבר הקשו קושיא זו בגמרא (ג.). וכן שאין לו בה פחות מחציה אמאי תקון כי האי לישנא. זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי. קשה נמי דאמאי יטול זה שלשה חלקים וזה רביע, והלא בתפסי בכרכשתא עסקינן בכולה מתניתין ושניהן מוחזקין בה בשוה והיה לו לומר יחלוקו כרישא דמתניתין. ועוד דלמה ישבע זה על שלשה חלקים אחרי שחברו מודה לו בחציה. ועוד מה טעם האומר כולה שלי והאומר חציה שלי זה ישבע וזה ישבע הוה ליה למימר כרישא דמתניתין. שנים רוכבין בזמן שהם מודין וכו'. הוא מותר אגמור וכדפריך בגמרא (ח.). נמצא דלית תיבה בכולה מתניתין דלית בה פירכא ומשום הכי הוה אמינא דלאו דוקא נקט למילתיה בכולה מתניתין, לזה אמר הרב דוקא אוחזין. ואין צריך לזה הכרח שדרך התנא לדבר בדקדוק גדול ודקא קשיא לך במתניתין, בגמרא מפרש אמאי תנא תרתי ובגמרא מפרש אמאי ישבע וכן כולם. ואחרי שאין קושיא בחלק מחלקי המשנה ממילא שמעת שכולה בדקדוק ולכן לא יצא רש"י ז"ל עם החלוקה האחרת והיא בדלא תפיס חד מתרווייהו ולהכריח שאינה צודקת שאין צורך לדעתו ז"ל כיון שאנו יכולים לפרש בדוקא ושהתנא דבר בדקדוק כדאמרינן. אמנם למה שכתב שאין לזה בה כח יותר מזה הביא ראיה מכח הדין המוסכם דהמוציא מחבירו עליו הראיה וכדאוקימנא בגמרא דתפסי בכרכשתא מהאי טעמא. ומה שיצא רש"י ז"ל עם זו החלוקה ושכח האחרת משום דכולה חדא מילתא היא דזיל בתר טעמא דמוציא מחברו עליו הראיה, אף הכא נמי כשתפס האחד יותר מחברו הוי אידך המוציא מחברו עליו הראיה. ואי קשיא לך דנימא החלוקה האחרת שאלו היה לאחד כח יותר מחברו הוי אידך המוציא מחברו עליו הראיה והוא הדין לאחרת. יש לי לומר דאי כתב הכי נפק מיניה חורבא דהוה אמינא עליו להביא ראיה ולא יטול אפילו מה שבידו בשבועה וכל שכן מאי דביני ביני וזה אינו. ודוק בלשון רש"י ז"ל שכתב בסופו ואינו נאמן ליטול בשבועה כלומר כשכולה היא ביד חברו צריך להביא ראיה ואינו נאמן בשבועה, אבל אם היה לזה כח בה יותר מזה ודאי דנאמן במה שבידו בשבועה וכל שכן אשארא. והיינו דלא גרס רש"י ז"ל בגמרא במילתיה דרבי אבהו והשאר בשבועה, דאם לא כן מאי דקאמר רש"י ז"ל ואינו נאמן וכו' הוא מיותר, מה תאמר דנימא תרווייהו ודאי זהו אריכות גדול. ולמה שהקשינו דליתני כל אחד אומר וכו' כיון שטענותיהן שוות. איידי דבעי מיתני בסיפא זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי דלא סגי בלאו הכי דטענותיהן חלוקות תנא נמי ברישא הכי. ולמאי דאקשינן דיחלוקו נמי בזה אומר כולה שלי וזה אומר חציה כיון דתפסי בכרכשתא, תירץ רש"י ז"ל מודה הוא שהחצי של חברו וכו' כמשפט הראשון וכו' ומאי דסיים בלישניה מה שהן דנין עליו נשבעין שניהן והוא מיותר, אפשר שכוון לתרץ הקושיא השנית דאמאי ישבע על השלשה חלקים אחרי שחברו מודה בחציה, לזה אמר מה שהן דנין עליו כלומר כפי חומר הענין והנושא אשר הם דנים כך היא השבועה שאם הוא בדבר הראוי ליחלק לשליש ולרביע אלו רצה נוטל ממנו החצי ואחר כך נשבע על מחצית הנשאר, אבל בדבר שאינו ראוי ליחלק נשבע על שלשה חלקים כי תכלית הכל הוא שישבע על חצי טענתו, ומשום דתנא דידן נקט טלית דלא שייך בה חלוקה נתן הדין שישבע על שלשה חלקים. וכן כתב הרשב"א ז"ל (ב. ד"ה זה ישבע (הראשון)) כמו שהביאו הרב המגיד פרק ט' מהלכות טוען ונטען (ה"ח). ואחרי שהדין דין אמת אפשר שלזה כוון רש"י ז"ל. והשתא ניחא האי דקאמר האומר כולה שלי ישבע כלומר אפילו שאומר כולה שלי והאחר מודה בחציה דהוה ס"ד למימר דלא ישבע אלא על רביע קמשמע לן. והאומר חציה שלי הוה אמינא דישבע על חציה כיון דתפיס בכרכשתא קמשמע לן דישבע על רביע לבד שהיא חצי טענתו. היו שנים רוכבין. פירש רש"י לאשמועינן אתא וכו' רצה בשבכולה מתניתין יש מציאות חדש קרוב או רחוק אמנם בבא זו אגב סיפא נקטה. עד כאן דברי אחרון אחד. ומורנו הרב הרדב"ז נר"ו כתב עליו וז"ל כתב רש"י ז"ל דוקא אוחזין. וראיתי מי שהקשה עליו פשיטא ותירץ משום דאיכא למיפרך עלה דמתניתין טובא, והוה אמינא דרישא נמי לאו דוקא קמשמע לן רש"י ז"ל דאוחזין דוקא. והקושיא אינה כמו שאני עתיד לבאר בעזרת השם והתירוץ אינו עולה יפה וכי מפני שמקצת דברי התנא באו בלי דקדוק לדעת המקשה משום הכי תיסק אדעתין דרישא נמי לאו דוקא. והם הקשו על רש"י ז"ל פשיטא, ואני מקשה למה דאמרינן בגמרא (ג.) לימא מתניתין דלא כרבי יוסי וכו' אלא מאי רבנן, כיון דאמרי רבנן השאר יהא מונח עד שיבא אליהו הא נמי כשאר דמיא דספיקא הוא, ומדקא מדמי לה לשאר שהוא מונח ביד שליש משמע דלאו דוקא אוחזין. ומתוך קושיא זו פרשה ריצב"א דלאו דוקא אוחזין אלא אפילו שאין שניהם מוחזקים בה דומיא דארבא, והא דתני יחלוקו דאימר שניהם מצאוה או שניהם קנאוה. ותו קשה דסיפא דמקח וממכר איירי בדוקא כשאינם אוחזין אלא שהיא ביד מוכר ומשום הכי נאמן לומר לזה מכרתי ולזה לא מכרתי שאם יצא המקח מתחת ידו שוב אינו נאמן, ורישא דקתני שנים אוחזין ארישא דמציאה קאי ולא אמקח וממכר וכן כתב הריא"ף ז"ל. ומדברי רש"י ז"ל נראה דכולה מתניתין דוקא אוחזין וברישא לאפוקי מדריצב"א ובסיפא לאפוקי מדברי הריא"ף ז"ל, ואם כן צריכין אנו לתרץ לדעת רש"י ז"ל דהאי דמדמינן לה לשנים שהפקידו ביד אחד היינו היכא דקא סלקא דעתין דאיכא ודאי רמאי, דהיכא דאיכא ודאי רמאי כך לי מוחזקין שניהם כמו מופקד ביד אחרים או מונחת בסימטא כדכתב רש"י ז"ל (ד"ה במקח וממכר) על זה אומר אני ארגתיה וכו', אף על פי ששניהם מוחזקים אין חזקתם כלום כיון דאיכא ודאי רמאי אבל בתר דמסקינן דמי יימר דאיכא רמאי, אוחזין דוקא כפשטא דמתניתין אבל אם אין שניהם מוחזקים לא. והקושיא השנית כבר תירץ רש"י ז"ל בפירושיו וכן התוספות. ומה שכתבו הוא דעת בעל המאור ומשום הכי כתב רש"י ז"ל דוקא אוחזין. והשתא ניחא מאי דאצטריכא ליה לתלמודא לומר חדא במציאה וחדא במקח וממכר ולאצרוכינהו ולא אמרינן דחדא באוחזין וחדא אפילו שאין אוחזין.

    כתב עוד דשניהם מוחזקין דהוה אמינא מאי אוחזין דמסרך סרוכי קא משמע לן דשניהם מוחזקים בה. ועדיין הייתי אומר שניהם מוחזקים דחד תפיס בגופה משום הכי קאמר ואין לזה כח בה יותר מזה. ועדיין אני אומר כיון דאיכא שבועה אף על גב דיש לזה כח יותר מזה פלגי לה בשוה כיון שכל אחד טוען כולה שלי ואתיא מתניתין כללית. לזה כתב שאלו היתה וכו' כלומר אין אתה מודה שאם כולה ביד אחד שאין השבועה מועילה להוציאה אף הכא לא שנא כיון שיש לזה כח יותר מזה. והיינו דהוצרך רש"י ז"ל לומר בגמרא מפרש שבועה זו למה, דבשלמא אם היינו מפרשים דאף על פי שיש לזה כח יותר מזה יחלוקו היינו דמשביעין ליה משום דנוטל יותר ממה שהוא מוחזק אבל כיון דמוקמת לה דאין לזה כח יותר מזה ושניהם תופסים דשנים אוחזין, שבועה זו למה על כן קאמר בגמרא מפרש לה. וכן מה שכתב גבי זה אומר כולה שלי בגמרא מפרש וכו' על דרך זה מתפרש, דבשלמא אי הוה אמרינן דאוחזין לאו דוקא משום הכי תנא משנה יתירה לאשמועינן אפילו שאין אוחזין פלגי לה אבל השתא דאמרת דאוחזין דוקא הך סיפא למה לי בגמרא מפרש וכו'. ומה שהקשה עוד אמאי תנא זה אומר וזה אומר הוה ליה למיתני וכל אחד אומר ותירץ דנקט לה אגב סיפא דאין טענותיהם שוות. אני אומר כי לתרץ זה התירוץ לא היתה הקושיא כדאי לאמרה, אבל נראה לי דמילתא אגב אורחיה השמיענו התנא שלא נשאל את שניהם בערבוביא כשבאים לפנינו אלא שואלין לזה לבדו איך היה הענין והוא אומר אני מצאתיה וכן לשני והיינו דקתני זה אומר וכו'. ומה שהקשה עוד כיון דשניהם תפיסי בכרכשתא היה לנו לומר יחלוקו כדין הבבא הראשונה, לא ירדתי לסוף דעתו דאיך יעלה על דעת אדם לומר כן והרי זה תפוס וזה תפוס זה נשבע וזה נשבע וזה נוטל כל טענתו וזה לא יטול אלא חצי טענתו אפילו דייני דשפלי לא דייני הכי. ומה ששאל עוד אמאי תני הכא האומר כולה שלי ולא תני כדתני רישא זה אומר וכו', אינה שאלה דבשלמא ברישא שהטענה והחלוקה והשבועה שוה לשניהם תני זה אומר וזה אומר אבל הכא צריך למיתני האומר להבדיל בין זה לזה וזה ברור מאד לא היה כדאי ליכתב, עד כאן. ולהלן אכתוב מה שכתב מורנו הרב נר"ו בלשון זה אומר חציה שלי שכתב רש"י ז"ל: וזה לשון הרשב"ץ ז"ל. פירש רש"י ז"ל דוקא אוחזין דשניהם מוחזקים וכו'. פירוש לפירושו דוקא כששניהם מוחזקים בה לאפוקי שהאחד מוחזק בה והשני מסתרך ומסתבך בה וקמשמע לן דסירוכא לאו כלום הוא וכדאמרינן בגמרא לשון אוחזין הכי משמע, וכן נמי בששניהם אוחזין בה בשוה שאין לזה כח בה יותר מזה בההיא דאמרינן יחלוקו וכגון דתפסי בכרכשתא כדאיתא בגמרא (ז.) אבל אם האחד מחזיק יותר מחברו זה נוטל עד מקום שידו מגעת וזה נוטל עד מקום וכו' כדתני רב תחליפא, ולישנא דמתניתין הכי דייק דשניהם אוחזין בשוה זה בא ללמדנו רש"י, ולא בא ללמדנו שאם האחד אינו מחזיק בה שלא יטול בשבועה דהא פשיטא כדאקשינן בגמרא (ו.) על ברייתא דתניא במה דברים אמורים בששניהם אדוקים בה וכו'. ומה שכתב רש"י ז"ל אחר כך שאלו היתה ביד האחד לבדו הוי אידך מוציא מחברו אינו אלא לתת טעם למה בעינן שיהו שניהם שוין בה, שאלו היה האחד יותר מחזיק מחברו לא היו חולקין בשוה דמאי דתפיס חבריה האי דיליה הוא ואין להוציאו בלא ראיה בעדים ואינו נאמן בשבועה, ואף על פי שהוא מחזיק בה גם כן כיון שאינו מחזיק בה בשוה כחברו ודינו באותו חלק (שהוא) שמחזיק חברו כדין מוציא מחברו דעלמא כאלו אינו מחזיק בה כלל, וכיון שאלו היתה ביד חברו לבדו הוי מוציא מחברו הכא נמי אין להוציא מידו מה שהוא מחזיק יותר מחברו אלא בעדים, והכי דייק לישניה דקאמר שאלו היתה ביד האחד ולא אמר אבל אם היתה וכו'. כן נראה לי. עד כאן.

    ויחלוקו כתוב בתוספות דאנן סהדי דמאי דתפיס האי דידיה הוא פירוש ולכך ניחא למימר יחלוקו אבל היכא דאין אוחזין ואין אנן סהדי לכך, יותר טוב שבית דין לא ישתדלו כלל וכל דאלים גבר אולי אותו שהוא שלו יטרח ויתאמץ יותר להביאו לידו. עוד כתבו בתוספות וכן מנה שלישי וכו'. פירוש התם אין שייך לומר כל דאלים גבר דכיון שהוא ביד הנפקד אין לבית דין להוציאו ממנו ולומר כל דאלים, כי אין להם לעשות מעשה לומר כל דאלים כי אולי יבא ליד מי שאינו שלו על ידי בית דין וכל זמן שהוא ביד הנפקד לא שייך למימר כל דאלים כי אולי תבא לנפקד תקלה מזה, לכך קשה היכי מדמי ליה למתניתין. גליון. וזה לשון הרמב"ן ז"ל בחידושיו ויחלוקו. קשיא להו לרבנן ז"ל ולימא כל דאלים גבר כי ההיא דפרק חזקת הבתים (ב"ב לד:) גבי זה אומר של אבותי וכו' ואמר רב נחמן כל דאלים גבר, ומפרש לה התם בגמרא (לה:) משום דליכא דררא דממונא גוגבי ארבא נמי אמרינן כל דאלים גבר ד. ורבינו חננאל ז"ל כתב שם בפרק חזקת הבתים דההיא ארבא לא תפסי לה תרווייהו האבל משנתינו ששניהם אדוקים בה אין מוציאין מידם לומר כל דאלים גבר וכן כתב ה"ר שמואל ז"ל. ואי קשיא לך אי הכי היכי אקשינן בגמרא לימא מתניתין דלא כר' יוסי דקא סלקא דעתן למימר במתניתין יהא מונח עד שיבא אליהו כי ההיא דשנים שהפקידו אצל אחד, דילמא מתניתין שאני דכיון דתפסי לה לא מפקינן מינייהו שכשם שאין מוציאין מידם לומר כל דאלים גבר כך אין מוציאין מידם לומר יהא מונח. לא קשיא דכיון דחיישינן לרמאי וקנסינן ליה כי היכי דלודי, אף על גב דתפסי נמי הוה לן למיקנס כי היכי דלודי והיינו נמי דאקשו גבי חנוני על פנקסו משמיה דרב יהודאי וניפקיה לממונא ונימא יהא מונח. ועוד דהתם כיון שהפקידו אצל אחד כמאן דתפסי דמי ואפילו הכי אמרינן יהא מונח. הרמב"ן ז"ל: ולי נראה אף על פי שיש חילוק בין תפסי ללא תפסי בדינא דכל דאלים, לא משמע לתלמודא לשוויי הך הפרישה בדין יהא מונח שהרי כשאנו אומרים יהא מונח כשהם תפוסים בה לא נוציא דבר מידם אלא שתעמוד ביד בית דין בעד שניהם כמו שהן תפוסים בה עכשיו עד שיבא אליהו ונדע למי היא, אבל אם היינו אומרים כל דאלים בדתפסי תרווייהו הנה בית דין נותנין רשות לכל אחד לחטוף מיד חברו מה שהוא תפוס. הריצב"ש ז"ל: עוד כתב הרמב"ן ז"ל וז"ל ואי קשיא לך הא דאמרי רבנן השאר יהא מונח, אמאי נימא כל דאלים גבר. הרי אמרו (ב"ב לד:) אי תפס לא מפקינן כל שכן הכא דתפס ברשות והתם לא אמרו יהא מונח דכיון דלא מזדקקינן להו לית לן למיחש לרמאי, ודמיא הא מילתא למאי דאמרינן (כה:) ספק הנוח לא יטול ואם נטל לא יחזיר כל שכן הא דנפקד לא פטר נפשיה בחזרה דכל דאלים שאינה חוזרת להם כלל, והיינו דאמרינן בגמרא (ג.) וכי מאחר שזה תופס וזה תופס שבועה זו למה ואמרינן נמי אנן סהדי דמאי דתפיס דידיה הוא אלמא תפיסה מהניא. עד כאן. וזה לשון הרשב"ץ ז"ל. ואם תאמר רבנן דלא קנסי לרמאי כי היכי דלודי הוה להו למימר כל דאלים גבר כיון שאי אפשר לומר חולקין מטעמא דאמרינן בגמרא דהאי מנה ודאי דחד מינייהו הוא ואמאי אמרו יהא מונח, בשלמא לר' יוסי קנסינן ליה לרמאי כי היכי דלודי אלא לרבנן אמאי אמרו יהא מונח. הא לא קשיא דהא אמרינן גבי ארבא דאי אמר חד תפסוהו עד דמייתינא סהדי לא תפסינן ואי תפסינן לא מפקינן, הכא נמי כיון שביד הנפקד הוא אין להוציאו מידו, דנפקד לא פטר נפשיה בחזרה דכל דאלים שאפשר שלא תחזור לבעליה. וריצב"ם ז"ל סובר דההיא דשנים שהפקידו אצל אחד לא מקריא תפיסה וכיון שכן אין לחלק בין אוחזין לאין אוחזין דאם כן לא הוי אמרינן לימא מתניתין דלא כר' יוסי וכדכתיבנא, אם כן הדרא קושיא לדוכתה. ומשום הכי תירץ דלא אמרינן כל דאלים גבר אלא היכא דאיכא ודאי רמאי וכו'. עד כאן. וזה לשון הרמב"ן ז"ל. ויש אומרים דהתם היינו טעמא דאמרינן כל דאלים גבר דודאי איכא רמאי ואי דמר לאו דמר כדאמרינן בהאי שמעתא בהדיא, דכיון שזה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי ודאי לאו במקח וממכר אתי לידא דתרווייהו כדי שתאמר דתרווייהו היא דהא קאמר של אבותי, ודאמרינן התם גבי ארבא האי אמר דידי היא ואמרינן עלה כל דאלים גבר הכי נמי קאמרי דידי היא שאני עשיתיה או שירשתיה מאבותי, אבל אומר דידי היא סתם חולקין בשבועה וכן במציאה דאיכא למימר אימר תרווייהו בהדי הדדי אגבהוה וכשחולקין נטל כל אחד את שלו ויצא.

    ואיכא דקשיא ליה דהא דאמרינן בגמרא (ג ) אפילו תימא ר' יוסי הכא מי יימר דאיכא רמאי אלמא אי ודאי איכא במתניתין רמאי דינא הוא שיהא מונח, וכן כתב רש"י ז"ל שאם אמר זה אני ארגתיה וזה אני ארגתיה תהא מונחת. ולא קשיא דכי אמרינן בגמרא דאיכא רמאי הוה לן למימר יהא מונח לר' יוסי קא אמרינן דקניס לרמאי הילכך ליכא למימר כל דאלים גבר דדילמא רמאי ור' יוסי לית ליה כל דאלים גבר, אבל לרבנן דלא קנסי לרמאי אמרינן כל דאלים גבר היכא דאיכא רמאי, והא דאמרינן אלא מאי רבנן הא אמרי השאר יהא מונח והא נמי כשאר דמיא לאו למימר דהוה לן למימר הכא יהא מונח אלא דלא הוה ליה למימר יחלוקו כי היכי דלא אמרינן התם יחלוקו אלא הוה לן למימר דלא מזדקקינן להו כי היכי דלא מזדקקינן גבי פקדון, ולזה הטעם זה אומר אני ארגתיה וזה אומר אני ארגתיה כל דאלים גבר לרבנן כי ההיא דרב נחמן דאמרינן עלה אי דמר לאו דמר ואי דמר לאו דמר. עד כאן: וכתוב בשיטה ודעתי מסכמת בסברא קמייתא דכל שבאין לפנינו כי תפיסי לה תרווייהו לא מפקינן מינייהו לא לומר כל דאלים גבר ולא לומר יהא מונח אלא חולקין בשבועה, ולא דמי למנה שלישי דרבנן דהתם לאו תרווייהו תפיסי ליה דמכח דחד הוא דתפיס ליה נפקד ולא ידעינן מאי ניהו והוי כי התם דאמרינן בההיא ארבא אי תפס לא מפקינן. ותו דהתם במנה שלישי גם בלא טענותיהן ידוע הוא לנפקד דשל אחד מהם בלבד הוא עד כאן. והר"ן ז"ל האריך לקמן בזה עיין שם גבי לימא מתניתין דלא כרבי יוסי:

    זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי איכא למידק כיון דהאי סיפא איירי במציאה ובמקח וממכר אמאי לא תני זה אומר אני מצאתיה וכולה שלי וזה אומר בין שנינו מצאנוה וחציה שלי וחדא במציאה וחדא במקח וממכר. ויש לומר דהא מרישא שמעינן לה ועלה דרישא קאי וסיפא לא אצטריכא אלא לאשמועינן דרך שבועתם. מורנו הרב נר"ו:

    ישבע שאין לו בה פחות משלשה חלקים לאו דוקא, שאם רצה ליטול חציה שלא בשבועה הרשות בידו הואיל וחברו מודה לו, אלא משום דפלגי ליה בטלית לדמי ואכתי לא מסיימא חולקא דחד מינייהו צריך הוא לישבע שאין לו בה פחות משלשה חלקים, שאם ישבע על הרביע שמא מאותו רביע אחר שיש לו בה הוא נשבע ואין כאן שבועה לחנם שכולה שבועה אחת היא ולצורך הדין הוא. הרמב"ן ז"ל: וזה לשון הרא"ש ז"ל. מן הדין היה לו ליטול החצי שהוא מודה לו בלא שבועה וכו' זאלא שלא יוכל לכלול שום רמאות בשבועתו, לפי שהאומר חציה שלי אף על פי שהוא מודה לחברו בחציה אינו מודה לו בחצי מסויים אלא שותפין הם בכל הטלית ואף אם תחלוק הטלית לשנים כל חצי וחצי משותף בין שניהם, ואם האומר כולה שלי יטול חציה בלא שבועה אף אם אין לו בטלית אלא חציה ישבע באמת על חצי האחר שאין לו בה פחות מחציה שהרי שניהם שותפין בשני החצאין, לפיכך אף על פי שנטל החצי האחד לעצמו כיון שלא נטל על מנת להסתלק מחציה השני לא אבד זכותו מחציה השני וכשהוא נשבע שאין לו בה פחות מחציה כדין הוא נשבע, אלא שחייב להחזיר חצי חציה הראשון שנטל אלא כיון שהוא טוען כולה שלי אי אתה יכול להוציא מידו בלא ראיה לפיכך הזקיקוהו לכלול כל שלשה חלקים בשבועתו וכו' ככתוב בפסקיו עיין שם. עד כאן:

    כתב רש"י ז"ל וזה האומר חציה מודה הוא שהחצי וכו' כתב כן לומר דאפילו לא אמר בין שנינו הגבהנוה אלא שאמר חציה שלי ולא פירש החצי האחר למי, בזה הלשון לבד שאומר חציה שלי מודה שהחצי האחר של חברו. אבל אכתי קשה לי על מה שכתב כמשפט הראשון מה שהן דנין עליו נשבעין וכו' והלא על החצי שהוא מודה אין דנין עליו ונשבעין עליו כדקתני זה ישבע שאין לו בה פחות משלשה חלקים תקנת חכמים כדי שלא ירמה אותנו וכדכתיבנא, חדא דעיקר תקנת השבועה גם כן מדרבנן היא ולא מדינא ותו דאמאי נתן מכשול לפנינו רש"י ז"ל וכתב דברים שאין בהם צורך ואינם מוסכמין לדברי התנא. ונראה לומר שרש"י ז"ל נשמר כדרכו שלא נפרש שדין הסיפא הוא דין חדש ולא כמשפט הראשון כדי לתרץ הקושיות ונפרש כך, שזה שאומר חציה שלי אף על גב דאין המיגו שלו מועיל להוציא מה שביד חברו מכל מקום מועיל לגלות לנו שאינו כל כך רמאי כמו חברו שטוען כולה שלי, ומשום הכי רמו רבנן שבועה עליו אפילו אמאי דמודה ליה חבריה כדי שיודה גם הוא לחברו שחציה שלו ויחלוקו בלא שבועה כדי שלא יבאו לידי שבועת שקר.

    ונמצא לפי פירוש זה שאין משפט שבועה זו כמשפט שבועה של הבבא הראשונה שאפילו על מה שאין דנין עליו נשבעין, לפיכך הוצרך רש"י ז"ל לומר כמשפט הראשון מה שהן דנין עליו הם נשבעין וכו'. דהיכי לישתבע לימא שבועה שיש לי בה רביע מרע ליה לדבוריה, לימא כולה שלי ולדבריכם שאין לי בה פחות מרביע קרובה לשבועת שוא שהרי חברו מודה לו שיש לו בה חציה, לימא כולה שלי וחברי מודה לי שיש לי בה חציה ולדבריכם שבועה שבאותו החצי אין לי בה פחות מרביע כל זה אריכות ענין הוא, ואין הכי נמי שאם השביעוהו בסגנון זה שנפטר אלא בחרו להם חכמים סדר שבועה בלשון קצרה כדרכם בכל מקום. מורנו הרב נר"ו:

    35 more comments on this page.

    Shita Mekubetzet on Bava Metzia 2a · Sefaria

    Penei Yehoshua

    בסייעתא דמרן דיהיב חכמה ומדעא אפרש מסכתא בבא מציעא.

    במשנה שנים אוחזין בטלית כו' עד סוף המשנה וקשיא לי דהך בבא דרישא מיותר לגמרי דבבבא דסיפא דהיה רוכב על גבי בהמה הוי ליה למתני' ז"א אני מצאתיה ז"א אני מצאתי ז"א כולה שלי כו' דזה ישבע כו' ויחלוקו ומינה הוי ידענא דה"ה לטלית דמ"ש דנהי דבבא דרישא דטלית לחוד לא סגי דהא איצטריך הך מילתא דא' רוכב על גבי בהמה לאשמעינן לעיקר דינא דרוכב ומנהיג דקנו תרווייהו משא"כ בבבא דסיפא לחוד בודאי סגי דהא שמעינן מינייהו כולהו דחדא במציאה ואידך במקח וממכר בשלמא לפי' הרי"ף ז"ל דמפרש הך קושיא דמקשה בגמרא לקמן וניחזי זוזי ממאן נקט היינו משום דמתני' דכולה שלי איירי במו"מ והיינו כשהמקח ביד המוכר וכמו שאפרש לקמן דטעמו ונימוקו עמו בהא דאמרינן לימא מתני' דלא כר"י דלא שייך הך מילתא כלל לאחר שהוציא המוכר המקח מידו וקנאו הלוקח במשיכה א"כ ממילא דלא שייך הך מלתא כלל בבבא דסיפא דרוכב ומנהיג דהתם ע"כ איירי להדיא שהבהמה היא ביד הלוקחין שקנאוה ע"י רוכב ומנהיג ומש"ה איצטריך למיתני שפיר הך דינא דמו"מ בבבא דרישא בטלית ובהכי אתי שפיר דברישא נקט תרי בבי חדא במציאה וחדא במקח וממכר ובסיפא לא קתני אלא חדא משום דמו"מ לא שייך התם משא"כ לאינך פירושי דמוקי הך בבא דמו"מ נמי כשהוא ביד הלוקח הדרא קושיא לדוכתא ובני הנבון כה' שמואל שי' תירץ משום דמשמע לקמן דהא דמורי התירא במו"מ היינו משום דאמר חבראי דמי קא יהיב כו' וחבראי ליזל וליטרח ומשמע להדיא דלא איירי בענין היוקרא וזולא דנשתנה השער דבזה לא שייך הוראת היתר אלא דעיקר הקפידא שלהם בגוף הטלית וזה לא שייך בסיפא דא' רוכב ע"ג בהמה דמסקינן דיחלוקו נמי היינו לדמי וא"כ סוף סוף לא נשאר גוף המקח ביד א' מהם לבד כמ"ש מהרש"א ומהרש"ל לקמן בדף ז' ע"ב א"כ ממילא דלא שייך הך בבא דמקח וממכר כלל אלא בטלית לחוד ועדיין צ"ע:

    בפרש"י ד"ה שנים אוחזין בטלית דוקא אוחזין כו' שאילו היתה ביד א' לבדו הוי אידך המע"ה עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה דמאי קמ"ל בפירושו וכי עד השתא לא ידעינן דהמע"ה בכל דוכתי ולכאורה יש ליישב משום דהא דפשיטא לן בכל דוכתי המע"ה היינו דאף ע"ג דלגבי התובע איכא חזקה דאין אדם תובע אא"כ יש לו מ"מ לגבי נתבע נמי איכא חזקה דאחזוקי אינש בגזלנא לא מחזקינן ועוד דאוקי ממונא אחזקתיה ואמרינן חזקה דכל מה שביד אדם הוא שלו אבל הכא דאנן אמרינן דקושטא דמילתא דתרווייהו בהדי הדדי אגבהוה אלא שכל אחד אמר בדדמי שהוא הגביה קודם דא"א לצמצם וא"כ סד"א דאע"ג דעכשיו הוא ביד א' מהם אלא שמודה דמעיקרא היו שניהם מתעסקים בהגבהתה ושניהם היו אוחזין בה אלא שגברה ידו בכח וחטפה ובא בטענה לומר אין חטפתי ודידי חטפתי שאני הגבהתי קודם במעט רגע וא"כ י"ל דאפי' בכה"ג יחלוקו בשבועה דאף ע"ג דאית ליה מגו דאי בעי אמר לא חטפתי מ"מ י"ל דאיהו גופא סובר שאומר אמת כיון דאמר בדדמי וכמ"ש התוספ' לקמן ויותר יש לנו לומר דשניהם בחזקת כשרים הם ממה שנאמר דאחד מהם בודאי משקר שהוא נגד החזקה דאין אדם תובע וחזקת מרא קמא נמי לא שייך כל כך כיון שעל החזקה גופא נחלקו וא"כ הוצרך רש"י לפרש דבכה"ג נמי הוי המע"ה ולא אמרינן יחלוקו אלא היכא ששניהם אוחזין בפני הב"ד ועי"ל בפשיטות דכוונת רש"י למעוטי היכא דראו עדים מעיקרא דשניהם אוחזין בה והיו מתקוטטים בענין זה כ"א אומר כולה שלי מ"מ כיון דעכשיו יצאה מתחת יד אחד מהם דיינינן המע"ה כנ"ל ודו"ק:

    בא"ד ואינו נאמן זה ליטול בשבועה עכ"ל ויש לתמוה דגדולה מזו ה"ל למימר דמי שהיא יוצאה מתחת ידו נוטל כולה ואפילו שבועה א"צ שכן הוא האמת דעדיין לא נתקנה שבועת היסת בימי המשנה ויש ליישב משום דלשון רש"י קאי אכולהו בבי דמתני' ואפי' בסיפא דזה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי דהתם נמי שייך לומר דהיכא דיוצאה מתחת יד אחד מהם אין שכנגדו נאמן בשבועה שאם יוצאה מתחת האומר כולה שלי נוטל כולה ואם יוצאה מתחת האומר חציה שלי נוטל חציה אבל לא פסיקא ליה מילתא דהמוחזק נאמן בלא שבועה שהרי אם יוצאה מתחת האומר חציה שלי נהי דנוטל חציה מ"מ צריך לישבע כדין מודה במקצת גמור כנ"ל לכאורה ועדיין צ"ע דבכמה דוכתי משמע מלשון רש"י ז"ל דשבועת היסת נתקנה בזמן המשנה ודו"ק:

    שם במשנה זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה כו' והיכא דאחד מהם אינו יכול לישבע בבירור דאדם מדקדק בשבועתו וא"א לצמצם במעט רגע והשני טוען בבירור גמור נראה פשוט שהשני זכה ואף על גב דשניהם אוחזין וקי"ל בכל דוכתי דאפילו התובע אומר ברי והנתבע שמא אפ"ה אמרינן המע"ה היינו היכא שמוחזק קודם שנולד הספק אבל הכא שרוצה לתפוס מחמת ספק לא מהני תפיסתו וכ"נ מל' הרא"ש לקמן בסוגיא דתקפו כהן וצ"ע בקצת פוסקים שכתבו להיפוך בשאר תפיסה מספק ויש לחלק דנהי דבעלמא מהני תפיסה מספק היינו שמוחזק לבדו משא"כ הכא דהשני ג"כ מוחזק וטוען ג"כ ברי תו לא מהני תפיסת השני מספק ועי' בח"מ סי' רכ"ג:

    בתוספות בד"ה שנים אוחזין איידי דאיירי בהגוזל בתרא כו' וצריך בכל מסכתא טעם כו' עכ"ל. בחידושי רשב"א ז"ל בכ"י מצאתי טעם אחר דקאי אמתני' דפרק הגוזל בתרא במכיר כליו וספריו ביד אחר דישבע הלוקח תני כמו כן מתני' דהכא דאיירי בשבועת המשנה ואף שדבר זה נפתח בגדולים מ"מ מסתיים בקטן כמוני דנראה לענ"ד ליתן עוד טעם לסמיכות דהך מתני' קאי אמתני' דסוף פרק הגוזל דקתני האומר לחבירו איני יודע אם גזלתיך כו' דפטור והיינו משום דקי"ל המע"ה ומוקמינן גברא אחזקתו שאינו חייב כלום מש"ה איצטריך למיתני הכא דוקא היכא דשייך חזקה הוא דפטר נפשיה באיני יודע אם גזלתיך משא"כ בשנים אוחזין בטלית ז"א אני מצאתיה דאיירי במציאה או שאומר כולה שלי דאיירי במקח וממכר כדמסקינן דאיירי דנקט זוזי מתרווייהו דלפ"ז אין לשום א' מהם חזקת מרא קמא ומש"ה צריך לישבע בברי שאין לו בה פחות מחציה וכדמסקינן לקמן דאמר שיש לי בה ואין לי בה פחות מחציה משא"כ כשאין יכול לישבע בברי אלא שאומר כסבור שאני הגבהתיה תחילה ואיני יודע אם הגבהתי אותה קודם או בהדי הדדי דבזה ודאי זכה הלה שטוען ברי בכל הטלית ע"י שבועתו דלא דמי כלל לאיני יודע אם גזלתיך מטעמא דפרישית וכמ"ש בזה כאן בלשון המשנה דלא מהני תפיסה לאחר שנולד הספק והיינו מזה הטעם גופא דלא שייך חזקת מרא קמא ועיין מ"ש בזה בחידושינו בסוף מסכתא ב"ק:

    בתוספות בד"ה ויחלוקו תימא דמ"ש מההיא דארבא דאמרינן כל דאלים גבר עכ"ל ונראה דהתוספ' לשיטתייהו דמתני' דהכא איירי בכל ענין אפילו היכא שכ"א אומר אני ארגתי דודאי איכא רמאי אפ"ה יחלוקו והיינו ע"כ משום דאף על גב דלפי מה שטוען כ"א כולה שלי ודאי איכא רמאי מ"מ כיון שחלוקה יכולה להיות אמת דיינינן להו יחלוקו א"כ מקשו שפיר דהא בההיא ארבא נמי החלוקה יכולה להיות אמת דאפשר דהשותפות היא בין שניהם אבל לפירוש רש"י דלא אמרינן במתני יחלוקו אלא דוקא במציאה ומקח וממכר כיון דליכא רמאי שכ"א סובר שטוען אמת א"כ אין מקום כלל לקושיא זו דגבי ארבא ודאי חד מינייהו רמאי אע"כ דקושיא זו לשיטתייהו וע"ז משני שפיר דשאני הכא כיון דשניהם אוחזין כו' ותורף כוונתם דתרתי בעינן לענין שיחלוקו חדא שיהיו שניהם מוחזקים בשוה ועוד צריך שיהיה החלוקה יכולה להיות אמת אבל לא איכפת לן במאי דאיכא חד מינייהו רמאי וע"ז הביאו ראיה משנים אדוקים בשטר וכמו שיתבאר לקמן וק"ל:

    בד"ה וזה נוטל רביע וא"ת יהא נאמן דחציה שלו במגו עכ"ל ואף על גב דבכל מודה במקצת שייך האי מגו ולא אמרינן ליה משום דאין אדם מעיז וכתבו התוס' בפרק הגוזל דלאו דוקא במלוה אלא בכל מילי דידע חבריה אינו מעיז לכפור בכל אפ"ה מקשו הכא שפיר דהא משמע דמה"ט גופא דאין אדם מעיז יהא כל מודה במקצת נאמן בטענתו דכיון שאינו מעיז ודאי קושטא קאמר אלא דמסקינן דאפ"ה חייב משום דבכולי בעי דלודי אלא אשתמוטי קא משתמט וא"כ הכא דלא שייך למימר אשתמוטי דהא אוחזין בו לפני ב"ד וא"כ ממ"נ יש להאמינו בטענתו ועי"ל דהכא לא הוי העזה אם יטעון כולה שלי כיון דהכל יודעין שאף אם יטען כולה שלי א"א לו ליטול אלא החציה כמו שטוען עכשיו ועי"ל דלא הוי העזה דכיון דלפי טענתו חציה שלי היינו דתרווייהו בהדי הדדי אגבהוה א"כ כי טוען כולה שלי י"ל דאמר בדדמי דא"א לצמצם וכ"ש דבמקח וממכר י"ל כן כיון דנקט זוזי מתרווייהו ואף על גב דלשיטת התוספ' איירי מתני' בכל ענין אפ"ה מקשה שפיר דבמציאה ומקח וממכר מיהא יהא נאמן במגו כו' וק"ל:

    5 more comments on this page.

    Penei Yehoshua on Bava Metzia 2a · Sefaria

    Gilyon HaShas

    תוס' ד"ה וזה כו' התם ה"ט וכו' עיין לקמן דף קטז ע"א תוס' ד"ה והא:

    Gilyon HaShas on Bava Metzia 2a · Sefaria

    Chiddushei Rabbi Akiva Eiger

    תד"ה ויחלוקו וכו', ע' בתוס' בכורות (דף יח ע"ב) ד"ה שמניח וכו' שנראה ששקלי וטריא וכמסתפק אם הפשט יחלוקו או כל דאלי' גבר ע"ש. נ"ל דאופן זה יהיה תלוי בפלוגתא דהר"ת והריב"א ב"ב (דף לד ע"ב) דדעת הר"ת דלרבנן דר"י לא תלוי כלל ברמאי ואף דליכא רמאי כד"ג, רק באוחזין והחלוקה יכולה להיות אמת, ודעת ריב"א דהיכא דליכא רמאי לא בעי אוחזין ע"ש, וזה תלוי בפלוגתא ג"כ ברועה דמיירי בשמא וליכא רמאי ולא מקרי אוחזין כיון שהפקידו לו שלא מדעתו, ומש"ה לשיטת ר"ת כד"ג, ולריב"א יחלוקו, וע' ברמב"ם (פ"ד מהל' גזילה) שכ' בטענת שמא יחלוקו, וע' בטור (סי' ש') כ' במנה ומאתים וטענ' שמא יניח, ואמרתי דזה תלוי בב' שיטות הנ"ל והרמב"ם סובר בשיטת הריב"א שזכרנו ובשמא דליכא רמאי יחלוקו, והטור אזיל בשיטת הר"ת דבעי דוקא אוחזין וא"ל דתרווייהו הוא, אבל במנה ג' דידוע לנפקד שהיא של א', וכמ"ש הרא"ש, ולא תלי כלל ברמאי, ובאמת גם הגזילה יניח, ומ"ש הרמב"ם (פ"ט מהל' טוען) או שיהי' א' יושב בצד ערמת חטים וכו' וכתב הטור שם (סי' קלט) לפרש דבעי יושבים בצדו דלהוי שניהם מוחזקים, י"ל דסתם תחלה זה אומר כולה שלי ומיירי אף באני ארגתי דאיכא בודאי רמאי בעי אוחזין, כך היה נראה לכאורה, אח"ז ראיתי בש"כ (סי' שסה סק"ג) משוה דעת הטור להרמב"ם וכ' דבנידון הטור איכא רמאות, וסיים וע' ברא"ש פ"ק דמציעא ע"ש, ולכאורה הוא תימה כנ"ל. ונראה דכוונת הש"כ שמ"ש הרא"ש דסברת כד"ג משום דכל א' ימסור נפשו יותר, וממילא משמע בשמא ל"ש זה, וכן דקדק הש"כ (ססי' קלט) וא"כ ע"כ דכאן באין אוחזין בד"ג אף דליכא ודאי רמאי וכל א' סובר שהוא הגבי' תחלה, מ"מ מי שמחזיק בלבוש הוא הגביה תחלה ימסור נפשו יותר. ולזה דומה הש"כ ג"כ בשמא ושמא היכא דליכא רמאות כמו גזילה הדין דיחלוקו דבשמא ל"ש כל דאלים גבר, אבל במנה ומאתים היכא דאיכא רמאות שייך כד"ג שהרמאי ירפה ידו ולא יחזיק, ודברי הרמב"ם והטור עולים בקנה א', ובזה מבואר בכוונת הש"כ (ססי' קלט) בשמא ל"ש כד"ג, וקשה מדברי תוס' בכורות שכ' לפרש כד"ג אף בשמא, ולפי הנ"ל ניתא דהתם איכא רמאות דמסתמא כל א' מכיר בשלו ושייך אפי' בשמא כד"ג, אולם במה שדעת הש"כ שם באומר א' מכם הפקיד אצלי מנה כיון דאין תובעי' במקצת לא הוי רמאות ויחלוקו, אינו מובן לחלק, גם לא ידעתי מאין יצא חלוק זה, ואימא בכה"ג יניח, ועיין:

    Chiddushei Rabbi Akiva Eiger on Bava Metzia 2a · Sefaria

    Editorial commentary 1

    The Mishnah does not decide who is right but how doubt is managed. The oath here is not new evidence; it is a framework that forces each side to state a precise claim and narrows the claim to the part a person is willing to swear to.

    Editorial commentary 2

    Note the combination of physical grasp and verbal claim. Together they constitute the evidence, and this idea returns throughout the civil law of the tractate.

    What this page contains

    A full text unit for Bava Metzia, daf 2, Amud Aleph, about 297 words in 12 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 12 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 135 words

      Opens “מתני׳ שנים אוחזין בטלית, זה אומר: ״אני…”

    2. Segment 234 words

      Opens “זה אומר: ״כולה שלי״, וזה אומר: ״חציה…”

    3. Segment 335 words

      Opens “היו שנים רוכבין על גבי בהמה, או…”

    4. Segment 410 words

      Opens “בזמן שהם מודים או שיש להן עדים…”

    5. Segment 536 words

      Opens “גמ׳ למה לי למתנא זה אומר אני…”

    6. Segment 629 words

      Opens “וליתני ״אני מצאתיה״, ואנא ידענא דכולה שלי!…”

    7. Segment 716 words

      Opens “ומי מצית אמרת מאי ״מצאתיה״ ראיתיה, והא…”

    8. Segment 831 words

      Opens “אין ״ומצאתה״ דקרא דאתא לידיה משמע, ומיהו…”

    9. Segment 932 words

      Opens “וליתני ״כולה שלי״ ולא בעי ״אני מצאתיה״!…”

    10. Segment 1022 words

      Opens “ומי מצית אמרת חדא קתני? והא ״זה״…”

    11. Segment 1116 words

      Opens “אמר רב פפא, ואיתימא רב שימי בר…”

      Named: רב פפא, רב שימי בר אשי.

    12. Segment 121 words

      Opens “וצריכא:…”

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Bava Metzia 2a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026