Talmud Builders

    Bava Metzia 78a

    Back to index

    English translation — Bava Metzia 78a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1due to its poor quality. In other words, he was eager to sell not due to financial pressure, but because he wanted to get rid of this low-value field. His persistent demands for every last dinar are due to his fear that the buyer will change his mind and cancel the transaction.

    2The Gemara discusses a similar case. It is obvious that if one wants to sell his property for one hundred dinars but does not find a buyer, and in actuality he sells property for two hundred, and goes in and goes out for money, the buyer has not acquired the field, as it is clear that the seller performed the transaction due to financial straits. But if he wants to sell his property for one hundred and does not find a willing buyer, and the case was that if he troubled himself he would find one, and instead he did not trouble himself and sells property for two hundred, and then he goes in and goes out for money, what is the halakha ? Is he considered like one who sells a field due to its poor quality or not? No answer was found, and therefore the Gemara states that this dilemma shall stand unresolved.

    3§ The mishna teaches that if one hired a donkey driver or a potter and they reneged, and the goods would be lost, he may hire other workers at a higher price at the former’s expense, or deceive them to make them agree to return to work. The Gemara asks: Up to what amount may he hire at their expense? Rav Naḥman said: Up to their wages, i.e., if the first workers did part of the work and the employer had not yet paid them, he may add the amount he owes the original workers to the new workers’ wage.

    4Rava raised an objection to Rav Naḥman: But it was taught in a baraita that he can hire at their expense for up to forty or fifty dinars. Rav Naḥman said to him: When that baraita is taught it is with regard to a case where the bundle has come into his possession, i.e., the original worker left his tool kit with the employer. In this situation, the employer has more financial leverage, as he can sell the contents of the bundle to cover even higher costs.

    5MISHNA: With regard to one who rents a donkey to lead it on a mountain but he led it in a valley, or one who rents a donkey to lead it in a valley but he led it on a mountain, even if this path is ten mil and that one is also ten mil , and the animal dies, he is liable. With regard to one who rents a donkey to lead it on a mountain but he led it in a valley, if it slipped and injured itself he is exempt, but if it died of heatstroke he is liable, as it was the walk in the hotter valley that caused its death. With regard to one who rents a donkey to lead it in a valley but he led it on a mountain, if it slipped he is liable, because this was caused by the mountainous terrain, but if it died of heatstroke he is exempt. If it suffered from heatstroke due to the ascent, he is liable.

    6With regard to one who rents a donkey and it became ill or was seized for public service [ angarya ], the owner can say to the renter: That which is yours is before you, and he is not required to reimburse the renter or to supply him with another donkey. If the animal died or its leg broke, the owner is obligated to provide the renter with another donkey.

    7GEMARA: The Gemara asks: What is different about the first clause, where the tanna does not distinguish between the various ways in which the animal might have died, as he rules that the renter is always liable, and what is different about the latter clause, where he does distinguish between whether the animal was injured through slipping or heatstroke?

    8The Gemara answers: A Sage from the school of Rabbi Yannai said: The first clause is referring to a case where it died on account of the air, as we say that the air of the mountains killed it and we can equally say that the air of the valley killed it. A change in weather such that the animal is exposed to weather conditions he is unaccustomed to can be lethal. Rabbi Yosei bar Ḥanina said: The mishna is referring to a case where it died on account of exhaustion [ uvtzena ], as it can be assumed that this was caused by the weather. Rabba said: The mishna is speaking of a case where a snake bit it, as this is just as likely to happen in one place as it is in the other.

    9Conversely, Rabbi Ḥiyya bar Abba said that Rabbi Yoḥanan said: In accordance with whose opinion is this statement of the first clause of the mishna? It is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, who says: Anyone who diverges from the intention of the employer by acting against their agreement

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    מפני רעתהדאנן סהדי דבלאו אונסא דזוזי נמי הוה מזבין לה והאי דעייל ונפיק אזוזי ממהר הוא לגבות שלא יחזור לוקח:

    בעא לזבוני במאההיה צריך למאה זוזי ורצה למכור שדה קטנה במאה זוז ולא מצא לה לוקחין ומכר גדולה במאתים:

    וקא עייל ונפיק אזוזיוזה עיכבם:

    לא קנידאנן סהדי דעל כורחו מכר המותר ויכול לומר לכך הייתי מחזר אחר המעות לקנות שדה קטנה תחתיה:

    ולא אשכחלא מצא לה לוקחין מיד:

    ואילו היה טורחטובא לחזור אחר הלוקחין:

    הוה משכחלוקחי שדה קטנה:

    ולא טרחהוקשה לו הטורח ומכר הגדולה במאתים:

    ועייל ונפיק אזוזי מאי כמוכר שדהו מפני רעתה דמיכיון דמשום טירחא דאהדורי אחר לוקח הוקלה עליו למכור אותה בלא דוחק מעות שמע מינה לא חביבה היתה עליו:

    עד כדי שכרןאם עשו אצלו קצת המלאכה ולא קיבלו כלום. שוכר עליהן כל מה שהוא חייב להן יוסיף לאחרים ויגמרו:

    שבאת חבילה לידואם יש בידו משלהן הרבה כדרך האומנים המקבלים עליהן מלאכה מביאים כלי אומנות לבית בעל הבית:

    מתני' בבקעה והוליכה בהרבראש ההר ואע"פ שהדרך חלק וישר חייב בגמ' מפרש מאי שנא רישא הכא דלא מפליג בין הוחלקה להוחמה ובסיפא מפליג להוליכה בהר והוליכה בבקעה:

    ואם החליקה פטורשבהר היא ראויה להחליק יותר שראש ההר חד ומשופע לצדדין:

    ואם הוחמה חייבשהבקעה מעלה הבל לפי שההרים סביבה ואין אויר שולט בה:

    אם מחמת המעלה הוחמהבעלותה מרגל ההר לראשו:

    חייבשהמעלה גרמה לה והוא שינה להוליכה בהר:

    והבריקהבגמרא מפרש:

    או שנעשית אנגריאשנטלוה לעבודת המלך:

    אומר לומשכיר לשוכר:

    הרי שלך לפניךטלנה כמו שהיא סמויה ותלך שאף מזלך גרם כמו מזלי וטרח ואשר אותה בדרכים וגבי אנגריא נמי המתן עד שתשוב שאף מזלך גרם ונפסיד שנינו:

    מתה או נשברהשמפסיד כל שכרו:

    חייבהמשכיר למכור העור והנבילה לכלבים ולהוסיף מעות ולהעמיד לו חמור או ישכור לו אחר בדמי נבילה שהרי חמור זה שיעבד לו או יחזור לו שכרו:

    גמ' דקא מפליגבין הוחלקה להוחמה:

    שמתה מחמת אוירלא הוחלקה ולא הוחמה ומתה מעצמה הואיל ושינה בה. יכול לומר לו לא מתה זו אלא מחמת אויר לא היתה לימודה ליגדל באויר הר וקשה לה או לא היתה לימודה באויר בקעה וקשה לה:

    אובצנאעייפות ויגיעה ממשאה הוליכה בהר. יכול לומר לו עייפות המעלה שעלתה לראש ההר הועיל לה מתחילה על כן עייפה לה לאחר זמן כשהלכה בדרך החלקה ויגעה תחת משאה ומתה ואם שינה להוליכה בבקעה אע"פ שלא ראינו אותה מזעת ולא היום חם מאד לומר הוחמה. י"ל אם הלכה בהר היה האויר שולט שם ונותן בה כח ולא תיגע תחת משאה בבקעה לא שליט בה אויר והיא היתה חסירת כח ויגעה לה:

    License: CC0

    בבא מציעא 78 עמוד א

    1מפני רעתה.

    2פשיטא: בעי לזבוני במאה ולא אשכח, וזבין במאתים, וקא עייל ונפיק אזוזי לא קני. אלא אי בעי לזבוני במאה ולא אשכח, ואי טרח הוה משכח, ולא טרח וזבין במאתים, וקא עייל ונפיק אזוזי מאי: כמוכר שדהו מפני רעתה דמי, או לא? תיקו.

    3שכר את החמר ואת הקדר וכו' שוכר עליהן או מטען. עד כמה שוכר עליהן? אמר רב נחמן: עד כדי שכרן.

    4איתיביה רבא לרב נחמן: עד ארבעים וחמשים זוז! אמר ליה: כי תניא ההיא שבאתה חבילה לידו.

    Mishna

    5השוכר את החמור להוליכו בהר והוליכו בבקעה, בבקע' והוליכו בהר, אפילו זו עשר מילין וזו עשר מילין, ומתה חייב. השוכר את החמור להוליכה בהר והוליכה בבקעה, אם החליקה פטור, ואם הוחמה חייב. להוליכה בבקעה והוליכה בהר, אם החליקה חייב, ואם הוחמה פטור, אם מחמת המעלה חייב.

    6השוכר את החמור והבריקה או שנעשית אנגריא אומר לו: הרי שלך לפניך. מתה או נשברה חייב להעמיד [לו] חמור.

    Gemara

    7מ"ש רישא דלא קא מפליג, ומאי שנא סיפא דקא מפליג?

    8אמרי דבי ר' ינאי: רישא שמתה מחמת אויר, דאמרינן אוירא דהר קטלה, ואמרינן אוירא דבקעה קטלה. ר' יוסי בר חנינא אמר: כגון שמתה מחמת אובצנא. רבה אמר: כגון שהכישה נחש.

    9רבי חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: הא מני ר"מ היא, דאמר: כל המעביר על דעת של בעל הבית,׃

    Tosafot

    כגון שבאת חבילה לידווא"ת א"כ פשיטא וי"ל דה"א אסמכתא היא ולא קני א"נ דפועל לא נותן לו אלא לשכור בשויה ולא מן הכל:

    אפילו זו י' מילין כו'וה"ה אפילו זו שהלך בה קצרה יותר אלא שלא חש להאריך:

    הוחמה בהר פטורוא"ת למ"ד לעיל (בבא מציעא דף מב.) תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב אמאי פטור הא תחילתו בפשיעה היה לענין הוחלקה וי"ל דלא מחייב אלא באונס שיש לתלות שאם לא היה משנה אפשר שלא היה בה האונס כי ההיא דצריפא דאורבני דאונס בא מחמת הפשיעה שאם היה מצניעם תחת הקרקע כדשמואל לא היו נגנבים אבל הכא כי הוחמה בהר כ"ש דאם לא שינה והיה הולך בבקעה דהוה הוחמה והכי אמר רבא בהמפקיד (לעיל בבא מציעא דף לו:) גבי פשע בה ויצאתה לאגם אפילו למ"ד חייב הכא פטור דמלאך המות מה לי הכא מה לי התם וא"ת שילהי הפועלים (לקמן בבא מציעא דף צג: ושם ד"ה אי) גבי הניח עדרו ובא לעיר ובא ארי ודרס פטור ומוקי לה רבה דעל בעידנא דלא עיילי אינשי ופריך אביי תחילתו בפשיעה לענין גנבי וסופו באונס הוא לענין ארי והתם אפילו לא פשע הוא ולא בא לעיר היה נארע האונס ומאי פריך וי"ל דשמא אם היה שם היה מוליכן למרעה אחר קודם ביאת ארי כי כן דרך הרועים לרעות חצי היום בשדה זו וחצי היום בשדה אחר או שמא אם היה שם הארי היה ירא לבא שם או היה מקיים ביה גם את הארי ואת הדוב הכה עבדך ובלאו הכי צריך לפרש הפשט התם כך דקאמר אין אומרים אילו היה שם היה מציל אלא אומרים אם היה יכול להציל חייב ואם לאו פטור ואי אפשר לפרש בע"א ורב אלפס פירש התם דאביי לטעמיה דאמר בפרק המפקיד (לעיל בבא מציעא דף לו: ושם) לא מיבעיא כו' אלא אפילו למ"ד פטור הכא חייב דהבלא דאגמא קטלה משמע דלמ"ד חייב א"ש בלאו האי טעמא אע"פ שהאונס היה נארע בכל ענין ויש לדחות ראייתו דלמ"ד חייב נמי סמך אהאי טעמא דקאמר בסוף דהבלא דאגמא קטלה דאם לא כן תקשי ליה ממתניתין דהכא דקאמר הוחמה בהר פטור ומיהו למה שנפרש לבסוף דהכא לא חשיב תחילתה בפשיעה א"ש:

    אם הוחמה מחמת המעלה חייבוא"ת והיכי ידעינן ברישא דקתני הוחמה בהר פטור דשלא מחמת המעלה הוחמה וי"ל דראינו שלא הוחמה בעלייתה שעלתה בלא טורח והלכה אחר כן הרבה ולא היתה מזיעה ובתר הכי הוחמה וא"כ שלא מחמת מעלה היה ופטור:

    כגון שמתה מחמת אוירפי' שידוע שאותו יום היה אויר משונה בהרים יותר מבבקעה או איפכא משלג או ממטר והוי תחילתו וסופו בפשיעה ולהכי נקט להוליכה בהר והוליכה בבקעה ולא נקט להוליכה בהר זה והוליכה בהר אחר משום דאין רגילות להשתנות אויר אלא מהרים לבקעות אבל מהר להר ומבקעה לבקעה אין דרך אויר להשתנות:

    רבי יוסי בר חנינא אמר שמתה מחמת אובצנאשנתייגעה מחמת מלאכה ואף על גב דמתה מחמת מלאכה מ"מ כיון ששינה חייב שאם היה לו להוליכה בהר אפשר שאם היה מוליכה שם לא היתה מתייגעת מחמת אויר והרוח ששולט שם או אם היה לו להוליכה בבקעה לא היתה מתייגעת שם לפי שאין טורח שם כמו בהר ולהכי חייב אפילו למ"ד תחילתו בפשיעה וסופו באונס פטור אך על רבה דאמר כגון שהכישה נחש קשה לריב"ם אמאי נקט לדידיה הר ובקעה דה"נ ה"מ למינקט בקעה ובקעה אם ידוע שנמצא נחשים היום בבקעה ששינה להוליכה שם דלא שייך האי קלקול להשתנות מהר לבקעה טפי מבקעה לבקעה ואר"י דרבה לטעמיה דאית ליה תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב כדמשמע בס"פ השוכר את הפועלים (לקמן בבא מציעא ד' צג: ושם) מדפריך ליה אביי אמאי פטור תחילתו בפשיעה וסופו באונס הוא והשתא א"ש דלהכי נקט הר ובקעה משום דהשתא הוי תחילתו בפשיעה לענין הוחמה והוחלקה אבל אם שינה מבקעה לבקעה היה פטור דליכא תחילתו בפשיעה ובריש הכונס (ב"ק ד' נו. ושם) דפריך ארבה דאמר והוא שחתרה הניחא למאן דאמר תחילתו בפשיעה וסופו באונס פטור אלא למ"ד חייב מאי איכא למימר הוי מצי למיפרך דרבה אדרבה דאית ליה הכא חייב אי גרס בתרוייהו רבה והשתא כל אלו אמוראים שבאין לתרץ סוברים כרבא דאמר מלאך המות מ"ל הכא כו' דלאביי דאמר הבלא דאגמא קטלה א"ש מתניתין בלאו הני שנויי וחייב אפילו מתה כדרכה דאמר ההוא אוירא שהוליכה שם קטלה אע"פ שאין ידוע שיהא אותו אויר רע כלל יותר מאויר אחר דלאו דוקא נקט הבלא דאגמא ה"ה כל שינוי אויר כדמוכח בשמעתין דהתם והא דנקט בסיפא הוחלקה בהר והוחמה בבקעה חייב ה"ה מתה כדרכה כיון דהוי תחילתו בפשיעה אלא משום דבפטור דהר תני הוחמה אשמועינן אף על גב דחימום הוי בהר טעמא לפטור בבקעה לא מיפטר בהכי אלא אדרבה הוי טעמא לחיובא וא"ת והא שמעינן ליה מרישא דאפילו מתה כדרכה חייב משום דהוי תחילתו בפשיעה לענין הוחלקה בהר וחימום בבקעה כ"ש כשמתה ע"י החלקה דהר וחימום דבקעה דמחייב וי"ל דאי לאו אשמעינן בסיפא לא הוה ידעינן אמאי חשיב לה ברישא תחילתה בפשיעה לחייבו אפילו במתה כדרכה וא"ת ולרבא וכל האמוראים דהכא דפטרי במתה כדרכה אמאי תני בסיפא הוחמה בהר והוחלקה בבקעה דפטור ה"ל לאשמועינן טפי מתה כדרכה דפטור דלא נימא אוירא. דההוא אתרא קטלה כ"ש הוחמה בהר והוחלקה בבקעה דודאי אילו לא שינה היתה מתה בענין זה ויש לומר דמשום דבחיובא דהר תני הוחלקה תני לה נמי בפטורא דבקעה ועוד נראה דפטורא דחימום בהר והוחלקה בבקעה הוי רבותא טפי ממתה כדרכה דאדם יכול ליזהר בהני טפי יותר ממתה כדרכה והוה לן למימר שפשע במה ששינה שאם היה מוליכה בהר היה מדקדק יפה ושומרה יפה שלא תחלוק בהר ושלא תתחמם בבקעה אבל מה ששינה גורם שלא דקדק ומיהו דוחק הוא שיחלוק אביי על כל האמוראים לכך נראה דלא חשיב הכא פשיעה במה ששינה דיכול ליזהר ולדקדק יפה שלא תחלוק בהר ושלא תתחמם בבקעה ומודה אביי הכא דפטור במתה כדרכה כיון דלא הוי תחילתו בפשיעה ורבה דמשני כגון שהכישה נחש צ"ל שפעמים מצויים נחשים בהרים מבבקעה או איפכא להכי נקט הר ובקעה ואתי שפיר לרבה אפילו תחילתו בפשיעה וסופו באונס פטור:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    מתני'אומר לו הרי שלך לפניך. פרשה הראב"ד ז"ל בחמור סתם, וכתב הוא ז"ל נראה לי דלענין תביעת השוכר על המשכיר בלבד קאמר, שאע"פ שהשכיר לו חמור סתם, אינו יכול לתבוע שיעמיד לו חמור אחר, שהוא אומר לו חמורי קיים וראוי למלאכתך ואם ע"י הדחק. אבל לענין השכר נראה לי שלא יטול אותו, מפני שאינו יכול להשתמש בו כראוי, ועוד אנגריא שאינה חוזרת לשמואל, והוא שיש למלך מלאכה ארוכה שאינה חוזרת לכמה שנים, איך יתבע ממנו שכר והוא אינו יכול להשתמש בה, ואע"פ שהיה באפשר לומר, שיכול לומר לו בעל החמור ממך לקחוה ומזלך גרם, מה שכתב הרב נראה לי עיקר, דא"כ אפילו מתה אמאי חייב להעמיד לו חמור, לימא ליה מזלך גרם. עוד כתב הרב, דמדקתני מתה או נשברה חייב להעמיד לו חמור, משמע דבחמור סתם קמיירי. והקשה הוא במה נתחייב להעמיד לו חמור, וכן המשכיר בית לחברו סתם שאם נפל חייב להעמיד לו בית (לק קג, א), במה נתחייב לו, אם לא בקנין או שנתן לו שכרו, ולענין בית מתחייב חיוב גמור בקבלת השכר, אבל בשכירות החמור אין בחזרתו כי אם מי שפרע, וכיון שמת לא שייך ביה מי שפרע כלל, הילכך לא משכחנא ביה חיובא אלא בקנין, ע"כ. ואני תמה, אם בקנין, היאך סתם תנא לישניה ותני חייב להעמיד לו חמור, וסתם שכירות חמור אינו בקנין, והוה ליה למיתני אם קנו מידו חייב להעמיד לו חמור. ועוד דאפילו בקנין, אם אין לו מה הועיל קניינו, ואם במחייב עצמו בקנין להעמיד לו חמור, כל שכן שהיה לו לתנא לפרש, ובגמרא משמע דאפילו בדלית ליה חייב להעמיד לו חמור, דאמרינן לקמן (בבא מציעא עט, א), אמר רבה בר רב הונא אמר רב השוכר את החמור ומתה לו בחצי הדרך נותן לו שכרו של חצי הדרך, ואמרינן עלה אי דאמר ליה חמור סתם לוגר ליה חמור אחר, ומדקאמר לוגר ליה ולא קאמר נותן ליה חמור אחר, משמע דהכי קאמר, ישכור חמור אחר ויתן לו. ומשמע נמי מהתם לכאורה, דאפילו בלא קנין נמי קאמר, דאי לא, היכי מקשה הכי להדיא לוגר ליה חמור אחר, וממאי דהא דרבה בר רב הונא בשקנו מידו. אלא שבזה אפשר לתרץ דאיהו כעין שוכר את החמור דמתניתין קאמר, וא ההוא דמתניתין בשוכר בקנין אף איהו דאמר בקנין. ואפשר היה להעמיד משנתנו בחמור זה, וכן פרש"י ז"ל וחייב להעמיד לו חמור מדמי נבלה קאמר, אם יש בדמיה ליקח או לשכור, לרב כדאית ליה ולשמואל כדאית ליה (לקמן בבא מציעא מט, א). אלא שאף זה אינו מחוור בעיני, דכיון דהכל תלוי בנבלה אם יש בדמיה ליקח או לשכור, ואם אותה ששטפה נהר או שאכלה ארי שאי אפשר לו ליקח בדמיה ולא לשכור, אינו חייב להעמיד לו חמור אחר, היאך שנה סתם בלא שום תנאי חייב להעמיד לו חמור. וכן אי אפשר לפרש חייב להעמיד לו חמור אם רצה בעל החמור ליטול שכר, דאם כן היה לו לחלק בין שמתה בחצי הדרך או קודם שהלך, דאלו מתה בחצי הדרך נותן לו שכר חצי הדרך ואפילו לא משתרש ליה, כדאיתא בגמרא (עט, א). ועוד דאם כן כשנשאת באנגריא חייב ליתן לו שכרו ואף על פי שאינו מעמיד לו חמור אחר, וזה ממה שלא נ"ל, וכמו שפירש הראב"ד ז"ל וכמו שכתבתי למעלה. ע"כ נראה לי דמתניתין ודאי בחמור סתם, ואלו חזר בו קודם מסירה אינו עומד אלא למי שפרע, אבל לאחר שמסר לו חמור אחר, כבר נתקיים מעשה ביניהם במסירתו של זה, ואלא מיהו כיון דאמר ליה חמור סתם ומסר לו זה, הרי זה כאלו נשתעבד בכך מחמת אחריות להעמיד לו חמור אחר, וכדרך שהוא משעבד לו הנבלה בחמור זה, כך משעבד עצמו בחמור סתם באחריות על כל נכסיו, ולפיכך אם הבריקה או נעשית אנגריא, אומר לו הרי היא עדיין ראויה למלאכה שהשכרתיה לך, ולא בכך שעבד עצמו באחריותה, אבל מתה או נשברה אי נמי הבריקה ושכרה בפירוש לרכוב עליה או לכלי זכוכית שאינה ראויה לאותה מלאכה כלל (עט, א), חייב להעמיד לו חמור מדין האחריות. וזה כללו של דבר, בחמור זה אחריות עליו אף על פי שהוא בעצמו אינו ראוי למלאכה כגון שמת או נשבר, והרי הוא כאפותיקי מפורש, ובחמור סתם כאפותיקי סתם, ומעתה הוא הדין לבית סתם שחייב להעמיד לו בית מדין האחריות כן נראה לי.

    Babylonian Talmud · folio map

    Bava Metzia 78a

    Bava Metzia 78a. The full printed text of this folio side — 9 numbered segments, about 206 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    מפני רעתה דאנן סהדי דבלאו אונסא דזוזי נמי הוה מזבין לה והאי דעייל ונפיק אזוזי ממהר הוא לגבות שלא יחזור לוקח:

    בעא לזבוני במאה היה צריך למאה זוזי ורצה למכור שדה קטנה במאה זוז ולא מצא לה לוקחין ומכר גדולה במאתים:

    וקא עייל ונפיק אזוזי וזה עיכבם:

    לא קני דאנן סהדי דעל כורחו מכר המותר ויכול לומר לכך הייתי מחזר אחר המעות לקנות שדה קטנה תחתיה:

    ולא אשכח לא מצא לה לוקחין מיד:

    ואילו היה טורח טובא לחזור אחר הלוקחין:

    הוה משכח לוקחי שדה קטנה:

    ולא טרח הוקשה לו הטורח ומכר הגדולה במאתים:

    17 more comments on this page.

    Rashi on Bava Metzia 78a · Sefaria · CC0

    Tosafot

    כגון שבאת חבילה לידו וא"ת א"כ פשיטא וי"ל דה"א אסמכתא היא ולא קני א"נ דפועל לא נותן לו אלא לשכור בשויה ולא מן הכל:

    אפילו זו י' מילין כו' וה"ה אפילו זו שהלך בה קצרה יותר אלא שלא חש להאריך:

    הוחמה בהר פטור וא"ת למ"ד לעיל (בבא מציעא דף מב.) תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב אמאי פטור הא תחילתו בפשיעה היה לענין הוחלקה וי"ל דלא מחייב אלא באונס שיש לתלות שאם לא היה משנה אפשר שלא היה בה האונס כי ההיא דצריפא דאורבני דאונס בא מחמת הפשיעה שאם היה מצניעם תחת הקרקע כדשמואל לא היו נגנבים אבל הכא כי הוחמה בהר כ"ש דאם לא שינה והיה הולך בבקעה דהוה הוחמה והכי אמר רבא בהמפקיד (לעיל בבא מציעא דף לו:) גבי פשע בה ויצאתה לאגם אפילו למ"ד חייב הכא פטור דמלאך המות מה לי הכא מה לי התם וא"ת שילהי הפועלים (לקמן בבא מציעא דף צג: ושם ד"ה אי) גבי הניח עדרו ובא לעיר ובא ארי ודרס פטור ומוקי לה רבה דעל בעידנא דלא עיילי אינשי ופריך אביי תחילתו בפשיעה לענין גנבי וסופו באונס הוא לענין ארי והתם אפילו לא פשע הוא ולא בא לעיר היה נארע האונס ומאי פריך וי"ל דשמא אם היה שם היה מוליכן למרעה אחר קודם ביאת ארי כי כן דרך הרועים לרעות חצי היום בשדה זו וחצי היום בשדה אחר או שמא אם היה שם הארי היה ירא לבא שם או היה מקיים ביה גם את הארי ואת הדוב הכה עבדך ובלאו הכי צריך לפרש הפשט התם כך דקאמר אין אומרים אילו היה שם היה מציל אלא אומרים אם היה יכול להציל חייב ואם לאו פטור ואי אפשר לפרש בע"א ורב אלפס פירש התם דאביי לטעמיה דאמר בפרק המפקיד (לעיל בבא מציעא דף לו: ושם) לא מיבעיא כו' אלא אפילו למ"ד פטור הכא חייב דהבלא דאגמא קטלה משמע דלמ"ד חייב א"ש בלאו האי טעמא אע"פ שהאונס היה נארע בכל ענין ויש לדחות ראייתו דלמ"ד חייב נמי סמך אהאי טעמא דקאמר בסוף דהבלא דאגמא קטלה דאם לא כן תקשי ליה ממתניתין דהכא דקאמר הוחמה בהר פטור ומיהו למה שנפרש לבסוף דהכא לא חשיב תחילתה בפשיעה א"ש:

    אם הוחמה מחמת המעלה חייב וא"ת והיכי ידעינן ברישא דקתני הוחמה בהר פטור דשלא מחמת המעלה הוחמה וי"ל דראינו שלא הוחמה בעלייתה שעלתה בלא טורח והלכה אחר כן הרבה ולא היתה מזיעה ובתר הכי הוחמה וא"כ שלא מחמת מעלה היה ופטור:

    כגון שמתה מחמת אויר פי' שידוע שאותו יום היה אויר משונה בהרים יותר מבבקעה או איפכא משלג או ממטר והוי תחילתו וסופו בפשיעה ולהכי נקט להוליכה בהר והוליכה בבקעה ולא נקט להוליכה בהר זה והוליכה בהר אחר משום דאין רגילות להשתנות אויר אלא מהרים לבקעות אבל מהר להר ומבקעה לבקעה אין דרך אויר להשתנות:

    רבי יוסי בר חנינא אמר שמתה מחמת אובצנא שנתייגעה מחמת מלאכה ואף על גב דמתה מחמת מלאכה מ"מ כיון ששינה חייב שאם היה לו להוליכה בהר אפשר שאם היה מוליכה שם לא היתה מתייגעת מחמת אויר והרוח ששולט שם או אם היה לו להוליכה בבקעה לא היתה מתייגעת שם לפי שאין טורח שם כמו בהר ולהכי חייב אפילו למ"ד תחילתו בפשיעה וסופו באונס פטור אך על רבה דאמר כגון שהכישה נחש קשה לריב"ם אמאי נקט לדידיה הר ובקעה דה"נ ה"מ למינקט בקעה ובקעה אם ידוע שנמצא נחשים היום בבקעה ששינה להוליכה שם דלא שייך האי קלקול להשתנות מהר לבקעה טפי מבקעה לבקעה ואר"י דרבה לטעמיה דאית ליה תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב כדמשמע בס"פ השוכר את הפועלים (לקמן בבא מציעא ד' צג: ושם) מדפריך ליה אביי אמאי פטור תחילתו בפשיעה וסופו באונס הוא והשתא א"ש דלהכי נקט הר ובקעה משום דהשתא הוי תחילתו בפשיעה לענין הוחמה והוחלקה אבל אם שינה מבקעה לבקעה היה פטור דליכא תחילתו בפשיעה ובריש הכונס (ב"ק ד' נו. ושם) דפריך ארבה דאמר והוא שחתרה הניחא למאן דאמר תחילתו בפשיעה וסופו באונס פטור אלא למ"ד חייב מאי איכא למימר הוי מצי למיפרך דרבה אדרבה דאית ליה הכא חייב אי גרס בתרוייהו רבה והשתא כל אלו אמוראים שבאין לתרץ סוברים כרבא דאמר מלאך המות מ"ל הכא כו' דלאביי דאמר הבלא דאגמא קטלה א"ש מתניתין בלאו הני שנויי וחייב אפילו מתה כדרכה דאמר ההוא אוירא שהוליכה שם קטלה אע"פ שאין ידוע שיהא אותו אויר רע כלל יותר מאויר אחר דלאו דוקא נקט הבלא דאגמא ה"ה כל שינוי אויר כדמוכח בשמעתין דהתם והא דנקט בסיפא הוחלקה בהר והוחמה בבקעה חייב ה"ה מתה כדרכה כיון דהוי תחילתו בפשיעה אלא משום דבפטור דהר תני הוחמה אשמועינן אף על גב דחימום הוי בהר טעמא לפטור בבקעה לא מיפטר בהכי אלא אדרבה הוי טעמא לחיובא וא"ת והא שמעינן ליה מרישא דאפילו מתה כדרכה חייב משום דהוי תחילתו בפשיעה לענין הוחלקה בהר וחימום בבקעה כ"ש כשמתה ע"י החלקה דהר וחימום דבקעה דמחייב וי"ל דאי לאו אשמעינן בסיפא לא הוה ידעינן אמאי חשיב לה ברישא תחילתה בפשיעה לחייבו אפילו במתה כדרכה וא"ת ולרבא וכל האמוראים דהכא דפטרי במתה כדרכה אמאי תני בסיפא הוחמה בהר והוחלקה בבקעה דפטור ה"ל לאשמועינן טפי מתה כדרכה דפטור דלא נימא אוירא. דההוא אתרא קטלה כ"ש הוחמה בהר והוחלקה בבקעה דודאי אילו לא שינה היתה מתה בענין זה ויש לומר דמשום דבחיובא דהר תני הוחלקה תני לה נמי בפטורא דבקעה ועוד נראה דפטורא דחימום בהר והוחלקה בבקעה הוי רבותא טפי ממתה כדרכה דאדם יכול ליזהר בהני טפי יותר ממתה כדרכה והוה לן למימר שפשע במה ששינה שאם היה מוליכה בהר היה מדקדק יפה ושומרה יפה שלא תחלוק בהר ושלא תתחמם בבקעה אבל מה ששינה גורם שלא דקדק ומיהו דוחק הוא שיחלוק אביי על כל האמוראים לכך נראה דלא חשיב הכא פשיעה במה ששינה דיכול ליזהר ולדקדק יפה שלא תחלוק בהר ושלא תתחמם בבקעה ומודה אביי הכא דפטור במתה כדרכה כיון דלא הוי תחילתו בפשיעה ורבה דמשני כגון שהכישה נחש צ"ל שפעמים מצויים נחשים בהרים מבבקעה או איפכא להכי נקט הר ובקעה ואתי שפיר לרבה אפילו תחילתו בפשיעה וסופו באונס פטור:

    Tosafot on Bava Metzia 78a · Sefaria

    Rashba

    מתני' אומר לו הרי שלך לפניך. פרשה הראב"ד ז"ל בחמור סתם, וכתב הוא ז"ל נראה לי דלענין תביעת השוכר על המשכיר בלבד קאמר, שאע"פ שהשכיר לו חמור סתם, אינו יכול לתבוע שיעמיד לו חמור אחר, שהוא אומר לו חמורי קיים וראוי למלאכתך ואם ע"י הדחק. אבל לענין השכר נראה לי שלא יטול אותו, מפני שאינו יכול להשתמש בו כראוי, ועוד אנגריא שאינה חוזרת לשמואל, והוא שיש למלך מלאכה ארוכה שאינה חוזרת לכמה שנים, איך יתבע ממנו שכר והוא אינו יכול להשתמש בה, ואע"פ שהיה באפשר לומר, שיכול לומר לו בעל החמור ממך לקחוה ומזלך גרם, מה שכתב הרב נראה לי עיקר, דא"כ אפילו מתה אמאי חייב להעמיד לו חמור, לימא ליה מזלך גרם. עוד כתב הרב, דמדקתני מתה או נשברה חייב להעמיד לו חמור, משמע דבחמור סתם קמיירי. והקשה הוא במה נתחייב להעמיד לו חמור, וכן המשכיר בית לחברו סתם שאם נפל חייב להעמיד לו בית (לק קג, א), במה נתחייב לו, אם לא בקנין או שנתן לו שכרו, ולענין בית מתחייב חיוב גמור בקבלת השכר, אבל בשכירות החמור אין בחזרתו כי אם מי שפרע, וכיון שמת לא שייך ביה מי שפרע כלל, הילכך לא משכחנא ביה חיובא אלא בקנין, ע"כ. ואני תמה, אם בקנין, היאך סתם תנא לישניה ותני חייב להעמיד לו חמור, וסתם שכירות חמור אינו בקנין, והוה ליה למיתני אם קנו מידו חייב להעמיד לו חמור. ועוד דאפילו בקנין, אם אין לו מה הועיל קניינו, ואם במחייב עצמו בקנין להעמיד לו חמור, כל שכן שהיה לו לתנא לפרש, ובגמרא משמע דאפילו בדלית ליה חייב להעמיד לו חמור, דאמרינן לקמן (בבא מציעא עט, א), אמר רבה בר רב הונא אמר רב השוכר את החמור ומתה לו בחצי הדרך נותן לו שכרו של חצי הדרך, ואמרינן עלה אי דאמר ליה חמור סתם לוגר ליה חמור אחר, ומדקאמר לוגר ליה ולא קאמר נותן ליה חמור אחר, משמע דהכי קאמר, ישכור חמור אחר ויתן לו. ומשמע נמי מהתם לכאורה, דאפילו בלא קנין נמי קאמר, דאי לא, היכי מקשה הכי להדיא לוגר ליה חמור אחר, וממאי דהא דרבה בר רב הונא בשקנו מידו. אלא שבזה אפשר לתרץ דאיהו כעין שוכר את החמור דמתניתין קאמר, וא ההוא דמתניתין בשוכר בקנין אף איהו דאמר בקנין. ואפשר היה להעמיד משנתנו בחמור זה, וכן פרש"י ז"ל וחייב להעמיד לו חמור מדמי נבלה קאמר, אם יש בדמיה ליקח או לשכור, לרב כדאית ליה ולשמואל כדאית ליה (לקמן בבא מציעא מט, א). אלא שאף זה אינו מחוור בעיני, דכיון דהכל תלוי בנבלה אם יש בדמיה ליקח או לשכור, ואם אותה ששטפה נהר או שאכלה ארי שאי אפשר לו ליקח בדמיה ולא לשכור, אינו חייב להעמיד לו חמור אחר, היאך שנה סתם בלא שום תנאי חייב להעמיד לו חמור. וכן אי אפשר לפרש חייב להעמיד לו חמור אם רצה בעל החמור ליטול שכר, דאם כן היה לו לחלק בין שמתה בחצי הדרך או קודם שהלך, דאלו מתה בחצי הדרך נותן לו שכר חצי הדרך ואפילו לא משתרש ליה, כדאיתא בגמרא (עט, א). ועוד דאם כן כשנשאת באנגריא חייב ליתן לו שכרו ואף על פי שאינו מעמיד לו חמור אחר, וזה ממה שלא נ"ל, וכמו שפירש הראב"ד ז"ל וכמו שכתבתי למעלה. ע"כ נראה לי דמתניתין ודאי בחמור סתם, ואלו חזר בו קודם מסירה אינו עומד אלא למי שפרע, אבל לאחר שמסר לו חמור אחר, כבר נתקיים מעשה ביניהם במסירתו של זה, ואלא מיהו כיון דאמר ליה חמור סתם ומסר לו זה, הרי זה כאלו נשתעבד בכך מחמת אחריות להעמיד לו חמור אחר, וכדרך שהוא משעבד לו הנבלה בחמור זה, כך משעבד עצמו בחמור סתם באחריות על כל נכסיו, ולפיכך אם הבריקה או נעשית אנגריא, אומר לו הרי היא עדיין ראויה למלאכה שהשכרתיה לך, ולא בכך שעבד עצמו באחריותה, אבל מתה או נשברה אי נמי הבריקה ושכרה בפירוש לרכוב עליה או לכלי זכוכית שאינה ראויה לאותה מלאכה כלל (עט, א), חייב להעמיד לו חמור מדין האחריות. וזה כללו של דבר, בחמור זה אחריות עליו אף על פי שהוא בעצמו אינו ראוי למלאכה כגון שמת או נשבר, והרי הוא כאפותיקי מפורש, ובחמור סתם כאפותיקי סתם, ומעתה הוא הדין לבית סתם שחייב להעמיד לו בית מדין האחריות כן נראה לי.

    Rashba on Bava Metzia 78a · Sefaria

    Meiri

    היה צריך למכור במאה דינרין והשתדל למכור שדה במאה דינרין וטרח ולא מצא ומכר במאתים וכבר נפרע מן המנה והוא יוצא ונכנס על המנה האחר אין אומרים אין זה יוצא ונכנס על שאינו גומר להקנות שהרי לא נצטרך אלא למאה שמאחר שכבר השתדל ולא מצא חביבין עליו קרקעותיו ורוצה הוא ליקח במנה זה קרקע ואינו גומר להקנות עד שיהו בידו כדי שיקח אבל אם לא מצא להדיא מה שיקח ממנו קרקע זה של מנה ולא השתדל על כך ולא טרח לחזר אחר הלוקחים ואלו טרח כבר היה מוצא כן ומ"מ לא טרח ומכר במאתים שמצא לוקחים להדיא ונפרע מן המנה הצריך לו והוא יוצא ונכנס על המנה השני בזה יש ספק שמא רוצה הוא ליקח ואינו גומר להקנות עד שיהו בידו או שמא מתוך שלא טרח למי ימכור במאה נראין הדברים שאין הקרקעות חביבין עליו וגומר ומקנה והילכך הדבר בספק והלוקח שהוא המחזיק זכה ואין יכולין לחזור ואם תפש מוכר ממקח שמכר כנגד המעות שנשארו אין מוציאין מידו:

    מי שהלוה לחברו מנה ופרעו דינר דינר הרי זה פרעון ואין לו עליו אלא תרעומת ולפי דרכך אתה למד שהמלוה אינו יכול לעכב ולומר איני נפרע ממך אלא בבת אחת על הדרך שהלויתיך שאם כן מה מקום לתרעומת לא יטול ולא יתרעם וכן כתבוה גדולי פרווינשאה בחבוריהם וראיה לדבריהם שבמסכת קדושין שאלו בעבד עברי הנמכר לגוי ובמוכר בית בבתי ערי חומה אי ילפינן גאלתו גאלתו משדה אחוזה מה שדה אחוזה אין נגאל לחצאין דכתו' ומצא כדי גאלתו אף אלו וכו' אלמא שאף בשדה אחזה אלמלא שהכתוב צווה כן מן הדין מיהא נגאל היה לחצאין וכל שכן בחוב הן בשטר הן בעל פה הן במשכון:

    המשנה השניה והכונה בה להתחיל בביאור החלק השני ואמר על זה השוכר את החמור להוליכו בהר והוליכו בבקעה בבקעה והוליכה בהר אפילו זו עשרה מילין וזו עשרת מילין ומתה חייב השוכר את החמור להוליכה בהר והוליכה בבקעה אם החליקה פטור ואם הוחמה חייב בבקעה והוליכה בהר אם החליקה חייב ואם הוחמה פטור ואם מחמת המעלה חייב השוכר את החמור והבריקה או שנעשית אנגריא אומר לו הרי שלך לפניך מתה או נשברה חייב להעמיד לו חמור אחר אמר הר"ם אמנם יוכל המשכיר לומר לשוכר הרי שלך לפניך כשהשכיר לו לשאת משאוי ויחד לו הבהמה אבל אם שכר ממנו לרכוב בה הוא עצמו או לשאת עליה משא אלא שאמר לו חמור סתם ולא ייחד לו הבהמה חייב להעמיד לו בהמה אחרת ומה שאמר חייב להעמיד לו חמור יש בו דינין וזה כי אם יחד לו בהמה ואמר לו חמור זה אני שוכר לך ומתה בדרך אם אותה נבלה שוה דמים שיקצה בהם בהמה יקצה בדמיה בהמה או ישכור בהמה באותה דמים שיוליכהו למקום שפסק עמו ואם המתה אינה שוה כדי שישכור לו בהמה אחרת יחשב לו מה שהלך מן הדרך ויתן לו מה שראוי לו ואם שכר ממנו חמור סתם יעמיד לו בהמה על כל פנים ואם לא העמידה לו לא יחשב לו שום דבר מהשכירות ומה שאמר הבריקה היא שאינה יכולה להלוך מחמת חולי מחליי הבהמות ונשאת באנגריא ר"ל שתלקח לעבודת המלכות מבואר הוא כי המכשולים בהר יותר מהבקעה וכמו כן יתחמם גוף הבהמה בבקעה יותר מבהר למיעוט נשיבת הרוחות במקומות השפלים:

    אמר המאירי השוכר את החמור להוליכה בהר והוליכה בבקעה בבקעה והוליכה בהר אפילו זו עשרת מילין וזו עשרת מילין ר"ל שלא שינה ברוב הדרך אלא מהר לבקעה או מבקעה להר ומתה חייב אע"פ שלא מתה בהר מחמת סבה המצויה בהר ולא בבקעה כגון הוחלקה וכן לא מתה בבקעה מחמת סבה המצויה בבקעה ולא בהר כגון הוחמה שמ"מ הואיל והעביר על דעתו של בעל הבית נעשה גזלן עליה וחייב באונסיה ומשנה זו לדעת ר' מאיר היא שנויה שאמר כל המעביר על דעתו של בעל הבית נקרא גזלן וכמו שביארנו אבל לדעת חכמים כל שלא מתה מחמת סבה המצויה בדרך זה יותר מן הדרך שהתנה פטור והלכה כדברי חכמים והוא שאמרו אח"כ השוכר את החמור להוליכה בהר והוליכה בבקעה ומתה אם הוחלקה פטור שהרי סבה זו יותר היתה ראויה בהר מתוך שהוא משופע ואע"פ שעבר על דעתו של בעל הבית שכבר פסקנו שהמעביר על דעתו של בעל הבית לא נקרא גזלן להתחייב באונסיה ואם הוחמה חייב שהרי סבת החמימות מצויה בבקעה יותר מן ההר שכרה להוליכה בבקעה והוליכה בהר והוחלקה ומתה חייב על הדרך שביארנו ואם הוחמה פטור ודוקא שהוחמה מחמת חום האויר שהרי זו מצויה בבקעה יותר מן ההר אבל אם הוחמה בהר מחמת יגיעת המעלה חייב וכן כל כיוצא בזה וכן הלכה:

    שכר את החמור והבריקה ר"ל שנסתמית או שנעשית אינגריא ר"ל שנתפסה לעבודת המלך הרי המשכיר אומר לשוכר הרי שלך לפניך וחייב הלה ליתן שכרו מתה או נשברה חייב המשכיר להעמיד לו חמור אחר ופיסקא זו אין הדין מוחלט בה כסתם המשנה אלא שהיא הלכה על תנאים נזכרים בגמ' ונמצאו שלש פסיקות אלו הראשונה שלא כהלכה והשניה הסותרת דבריה כהלכה והשלישית לא הוברר פסק שלה כסתם המשנה:

    זהו ביאור המשנה ודברים שבאו תחת משנה זו בגמרא לבירור ענין פסק זה עם שאר דברים שבאו בה אלו הן:

    מאחר שביארנו בפסקא ראשונה שבמשנה זו שאינה הלכה כל שלא מתה מחמת סבה המצויה במקום שהלך יותר ממה שאינה מצויה במקום שהתנה אע"פ שאפשר שאירע אונס זה במקום שהלך ולא יארע במקום שהתנה הואיל ואין לעלות על הדעת כן פטור מעתה הכישה נחש או ארעוה ליסטים וכיוצא באלו פטור אע"פ ששינה הואיל ואין מקום זה מועד לכך יותר מן האחר יראה לי מ"מ שלא הקלו בכך אלא בששכרו סתם להוליכה בהר והוליכה בבקעה אבל כל שהמשכיר התנה שלא לילך בדרך פלוני והלך נתחייב באונסיה ואם הזכיר לו סבה שמחמתה הוא מונעו מדרך זה אפילו לא מתה מחמת אותה סבה הואיל ומ"מ היתה שם הסבה חייב שהרי הוא כעין תחלתו בפשיעה וסופו באונס ויתבאר דבר זה ממה שאמרו בפרק זה למטה באחד שהשכיר חמור לחברו ואמר לו לא תיזיל בארחא דנהר פקוד דאיכא מיא זיל בארחא דנרש דליכא מיא אזל בארחא דנהר פקוד ומית חמרא ואמר אין בארחא דנהר פקוד אזלי מיהו ליכא מיא ודנו חכמים הואיל והדבר ברור שהמים מצויים שם אע"פ שאם רצה היה אומר שבדרך נרש הלך חייב שאין מה לי לשקר במקום עדים ואע"פ שזה היה דעת אביי ובכל מקום הלכה כרבא זו לא נאמרה דרך מחלקת אלא שהיה רבא טוען בה מה לי לשקר ואמר לו אביי מה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן ושמא אף רבא הודה לו בכך שמה שהשיבו אביי לא מצד מחלקת עצמו וסברא שלו אלא כאומר הדבר ידוע שאין אומרים מה לי לשקר במקום עדים וודאי הוא הדין שאם אמר איכא מיא ומ"מ מנפשיה מית שהיה חייב שהרי מ"מ תחלתו בפשיעה אלא שזה היה סבור לפטור עצמו בטענה חזקה שלא היתה שם הסבה והדבר ברור שהיתה הא אם לא היתה שם הסבה כלל יראה מכאן שהוא פטור ואם לא הזכיר לו סבה אלא שמנעו מלילך והלך חייב על כל פנים:

    Meiri on Bava Metzia 78a · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בד"ה הוחמה בהר כו' ובלאו הכי צריך לפרש הפשט התם כך דקאמר אין אומרים אילו היה שם היה מציל אלא כו' עכ"ל דע"כ ה"פ דאין אומרים דאפי' בבא ארי ליחייב דאילו היה שם שמא היה מציל ע"י שהיה מוליכו למרעה אחר כו' או שהיה הארי ירא או היה מקיים כו' כדלעיל אלא אומדין אם בודאי היה יכול להציל על ידי רועים ומקלות כדאוקמיה רבה התם באתו גנבי ושאר מזיקין קלין חייב דה"ל תחילתו וסופו בפשיעה ואם לאו דהיינו באתא ארי ואין יכול לקדם ברועים ומקלות דסופו אונס פטור וק"ל:

    בד"ה ריב"ח אמר כו' דרבה לטעמיה דאית ליה תחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב כו' עכ"ל וה"נ יש לתלות האונס בפשיעה ששינה להוליכה מהר לבקעה ומבקעה להר דשמא אם היה מוליכה במקום שהתנה לא היה שם נחש וק"ל:

    בא"ד והא דנקט בסיפא הוחלקה כו' חייב ה"ה מתה כדרכה כו' אלא משום דבפטור כו' וא"ת והא שמעינן ליה מרישא כו' עכ"ל מעיקרא לא קשיא להו אלא מסברא הא דנקט הוחלקה כו' כיון דמתה כדרכה חייב מכל שכן הוחלקה בהר והוחמה בבקעה דחייב ואהא תירצו משום דבפטור כו' ושוב קשיא להו דאכתי כיון דמתה כדרכה דקתני ברישא ליכא לחיובי אלא משום דתחלתו בפשיעה לענין דהוחלקה בהר כו' א"כ ליכא למטעי למפטר נמי חימום בבקעה וי"ל כו' וק"ק דהוו להו להקשות כן לעיל לרבה דמוקמיה לרישא בהכישה נחש כיון דקתני ברישא דחייב משום דתחלתו בפשיעה לענין הוחלקה בהר כו' כ"ש כשמתה ע"י הוחלקה דהר וחימום דבקעה דחייב מיהו בתירוצם ניחא נמי הכי דאי לא אשמעינן הסיפא לא הוה ידעינן אמאי חשיב ליה ברישא תחלתו בפשיעה לחייב אפי' בהכישה נחש ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Bava Metzia 78a · Sefaria

    Maharam

    במתני' להוליכה בהר והוליכה בבקעה וכו' י כלל הענין הוא שיש כאן שני דרכים ושניהם הולכים למקום אחד אלא שהדרך האחד הולך ועובר על גבי ההר והדרך השני הוא עובר דרך העמק בין ההרים וק"ל:

    הרי שלך לפניך מתה או נשברה חייב להעמיד חמור אחר כצ"ל:

    רש"י ד"ח חייב המשכיר למכור הנבילה וכו' ולהוסיף מעות וכו' עיין באשר"י שהוא כתב אלשון רש"י דהכא שהוא מגומגם דמדכתב שהרי חמור זה וכו' אלמא משמע דאמר ליה חמור זה ומדכתיב ולהוסיף לו מעותיו וכו' אלמא איירי בחמור סתם דאי בחמור זה אין חייב להוסיף משלו וכו':

    תוס' ד"ה כגון שבאת חבילה לידו וכו' וי"ל דאסמכתא היא וכו' מדברי התוס' משמע שהם מפרשים שבאת חבילה לידו שהפועל נתן חבילתו ליד בעל הבית על מנת באם יחזור בו שישכור עליו פועלים אחרים ויגבה הדמים מהחבילה אבל מפירוש רש"י לא משמע כן:

    ד"ה הוחמ' בהר פטור וכו' ובלאו הכי צריך לפרש הפשט התוס' כך דקאמר אין אומרים אלו היה שם היה מציל אלא אומרים אם היה יכול להציל חייב וכו'. ר"ל ואיך אמר אין אומרים אילו היה שם היה בודאי מציל ואיך נוכל לומר כן אלא ודאי ר"ל דאין אומרים דשמא אילו היה שם היה מוליכן למרעה אחרת או שמא הארי היה ירא ממנו וכיוצא ולכך פריך ליה אביי שפיר דאי איירי דעל בעידנא דלא עיילי אינשי אמאי לא אמרינן הכי הא תחלתו בפשיעה וסופו באונס הוא ולכך יש לנו לתלות שפיר האונס בפשיעה:

    בא"ד ויש לדחות ראייתו וכו' דאל"כ תקשה ליה מתניתין דהכא כצ"ל ור"ל דהא במתני' דהכא הוי נמי תחלתו בפשיעה לענין הוחלקה וסופו באונס לענין הוחמה ואפ"ה פטור אלא על כרחך לא אמרינן תחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב אלא היכי דיש לתלות האונס בפשיעה כדלעיל:

    ד"ה ר' יוסי בר חנינא וכו' ואמר ר"י דרבה לטעמיה וכו' ר"ל דלא היה ידועה שנמצאו נחשים במקום ששינה להוליכה שם ואפ"ה חייב מטעם דסבירא ליה שתחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב ומ"מ צריך לומר שכאן נמי יש לתלות שאם לא היה משנה אפשר שלא היה בא האונס דשמא לא היו שם נחשים במקום שהיה לו להוליכה שם דאם לא כן לא היה חייב כמו שכתבו התוס' לעיל בדבור המתחיל הוחמה בהר וכו' דלא מחייבינן אלא באונס שיש לתלות שאם לא היה משנה אפשר שלא היה בא האונס וק"ל:

    בא"ד ובריש הכונס פריך ארבה דאמר והוא שהתרה וכו' כצ"ל:

    1 more comments on this page.

    Maharam on Bava Metzia 78a · Sefaria

    Shita Mekubetzet

    פשיטא בעא לזבוני להאי ארעא במאתן ולא אשכח לזבוני להאי במאתן ולבסוף אזדמן ליה וזבין במאתן ועייל ונפיק אזווי לא קני אף על גב דמעיקרא לא הוה משכח אלא בעא לזבוני להאי ארעא במאה ולא אשכח ואי טרח הוה משכח פירוש אם שלח לשכני השדה שהן בעיר אחרת ולבסוף אזדמן ליה בעירו וזבין במאתן ועייל ונפיק אזוזי מי הוי כמוכר שדהו מפני רעתה לפי שאינו בוטח שיתקיים המכר הזה מפני שבתחלה אפילו מאה לא היה מוצא בו אלא מטורח גדול ועכשיו שזמנו לו מן השמים זה המכר הגדול לא יבטח בו עד שיהיו מעותיו בידו ומשום הכי עייל ונפיק קני או לא תיקו. ומסתברא דקני שהרי קונסים אותו בחזרתו כדאמרינן לעיל וכיון דאיכא מקצת מעות וחזקה קנה דבחזקתו דהאיך קאי. הראב"ד. וזה לשון הריטב"א ז"ל: אלא בעא לזבוני במאה ולא אשכח. פירוש ולא אשכח לאלתר ואי טרח הוה משכח ולא טרח וזבין במאתן וקא עייל ונפיק אזוזי מאי ולא איפשיטא. וכתב הראב"ד ז"ל דקני שהרי קניינו של זה ברור כי כבר החזיק בה או קנה בחליפין וחזרתו של זה ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי. ומיהו כל שאין כאן שום קנין אחר אלא כסף זה כיון דעייל ונפיק אזוזי סתמו בחזקת שאינו קונה ועל הלוקח להביא ראיה דאי לא קרקע בחזקת בעליה עומדת. עד כאן. וזה לשון הרמ"ך ז"ל: בעא מוכר לזבוני במאה ולא אשכח וזבין במאתים וקעייל ונפיק אזוזי לא קנה עד שיתן כל המעות. ואי כד הוה טרח מעיקרא נמי הוה משכח מאן דהוה זבין מיניה במאה ולא טרח אלא דאירצי וזבין במאתים בעיא ולא איפשטא היא אי כמוכר שדהו מפני רעתה דמי וקנה לוקח לגמרי במקצת דמים דפרע כיון דמדעתיה זבין במנה שני או לא. לרבינו ז"ל הילכך אי בעי חד מינייהו למהדר מצי הדר כל כמה דלא יהב כלהו זוזי עד כאן מיסוד הרב רבינו האיי זצ"ל. עד כאן.

    עד כדי שכרן פירש הקונטרס אם עשו קצת מלאכה ולא קבלו עדיין כלום שוכר עליהם עד כדי שחייב להם. ואם תאמר לפירוש זה מאי איכא בין דבר האבד לדבר שאינו אבד דדבר שאינו אבד נמי קאמר רבי דוסא לעיל דיד פועל על התחתונה. ויש לומר בדבר שאינו אבד אם הוקרו פועלים אפילו אינו מוצא לשכור פועלים מידע מכל מקום אינו שוכר עליהם אלא ימתין עד שימצא פועלים בזול אבל בדבר האבד לא ימתין כלל אלא מיד שיחזור יוסיף לפועלים אחרים עד כדי שכרן והכי משמע לעיל דבדבר שאינו אבד בשלא הוקירו פועלים אינו שוכר עליהם אלא ימתין וכו' כדפרישית דקאמר ואם סלע נותן להם סלע ומשמע אפילו כשאינו מוצא פועלים לשכור מיד. ורבינו תם פירש עד כדי שכרן פי שנים מכדי שכרן. תלמיד הר"פ ז"ל. וזה לשון הריטב"א ז"ל: עד כדי שכרן. פירש רש"י ז"ל אם עשו קצת המלאכה ולא קבלו כלום שוכר עליהם וכל מה שהוא חייב לתת לאלו יוסיף לאחרים שיגמרו. ולא נראה חדא דלישנא דשוכר עליהם עד כדי שכרן משמע שלעולם שוכר עליהם ועל ממונם כדי כל שכרם ואפילו לא התחילו במלאכה כלל. ועוד כשעשו קצת מלאכה אפילו בדבר שאינו אבד נמי אמר רבי דוסא יד פועל על התחתונה אם הוקרו פועלים לתת משכרן שעשו להשלים על מה שעתיד לעשות ותנא דידן כרבי דוסא סבירא ליה ולעיל בברייתא משמע דלכולי עלמא איכא הפרש בין דבר האבד לדבר שאינו אבד. והנכון כמו שפירש רבינו תם ששוכר עליהם לתת לאחרים כדי שכרן של אלו תוספת על שכרן ואם כבר פרע לאלו גובה מהם הכפל לתת לפועלים אחרים אם אינו מוצא פועלים בפחות מכפל שכרן של אלו והאי ממון גמור הוא ולא קנס כדפרישנא במתניתין ואם מתו גובה מיורשיהם אם אניח להם אחריות נכסים. עד כאן. וכן פירש הראב"ד ז"ל וזה לשונו: עד כדי שכרן. פירוש כפלים בשכרן כדאמרינן בעלמא גבי אונאה עד כדי דמיהן שהוא כפלים בדמיהן. עד כאן.

    כשבאת חבילה לידו כתוב בתוספות ואם תאמר אם כן פשיטא וכו'. אי נמי וכו' וזה לשון הרא"ש: אי נמי סלקא דעתך אמינא לא נתנו לו לשכור אלא כדרך הפועלים אבל לא על המשכון. עד כאן.

    כשבאת חבילה לידו פירוש משכון בא לידה שנתנו לו פועלים. ואם תאמר אמאי לא אמרינן מנה אין כאן משכון אין כאן כדאמרינן בקידושין המקדש במשכון אינה מקודשת דמנה אין כאן משכון אין כאן. ויש לומר דשאני הכא שהפסידוהו במה שחזרו. ועוד יש לומר דמיירי הכא שהפועלים הקנו לו בגוף החבילה נסכא אחת של מנה הוי כלשון חוב. ומכאן יש להזהר בשדוכין כשנותנין משכון שצריך להקנות בגוף המשכון דאם לא כן אינם מועילים כלום דמנה אין כאן משכון אין כאן. תלמיד הר"ף. ועיין בפרק קמא בדיבור המתחיל: והילך חייב בלשון הרשב"ץ הכתוב שם.

    וזה לשון הריטב"א כשבאת חבילה לידו. פירוש דכי יהבו ניהליה מסתמא אדעתא דהכי יהבו ניהליה שתהא משועבדת וקנויה לו עד כנגדה לתשלומי הפסדו דמשום אסמכתא ליתא דהוה ליה אם אוביר ולא אעבד אשלם במיטבא דהא בידם הוא ולא אמרי מילתא יתירתא. וליכא למימר בהאי חבילה מאי דאמרינן בפרק קמא דקידושין מנה אין כאן משכון אין כאן דהתם הוא שלא נתחייבו במנה קודם נתינת המשכון ואין משכון משתעבד אלא בחיוב קודם אבל הכא משעת שכירות נתחייבו בתשלומי הפסדו מדינא ואההוא חיובא משתעבד המשכון. ועוד דהכא לאו בתורת משכון יהבי ליה אלא שהקנו לו בגופה של חבילה כדי דמיה מעכשו אם יחזרו בהם בדבר האבד ועל דעת כן משך בעל הבית את החבילה ואף על פי שלא פירש כמי שפירש דמי דמילתא ידיעא היא דסתם נותני חבילה להכי הוא דיהבי ליה יש בדברים אלו פירושים אחרים וזה הנכון וכן כתבו בתוספות. וכן דעת הרמב"ן. כתוב בתוספות כיון דקיימא לן כרב דאמר פועל יכול לחזור בו ואפילו בחצי היום. נראה מכאן דמלמד יכול לחוור בו ואפילו בחצי זמנו דהאי כפועל הוא ויטול מה שעשה. ודוקא כשבעל הבית מוצא מלמד ואם לאו שוכר עליו או מטעהו. ואם חזר בו המלמד מחמת חולי או אונס נותן לו שכרו על מה שעבר ואפילו אינו מוצא מלמד ועל הזמן העתיד אינו נוטל כלום. במה דברים אמורים בשלא למד כלל מתחלה אבל אם למד קצת יטול ולא יפסיד כלום. ואם בעל הבית חוזר בו ידו על התחתונה שאם המלמד מוצא עצמו להשכיר ישכיר ואם לאו נותן לו בעל הבית שכרו משלם ולא כפועל בטל דהא כאכלושי דמחוזא הוי דהא נח לו לאדם לעשות מלאכת שמים מליבטל הימנה וגם יותר טוב הוא לו שילמוד שם אחרים משילמוד לעצמו דכשהוא מלמד לאחרים עושה מצות לימוד וחכמתו מתקיימת יותר כדאיתא במסכת מכות גבי ומי אוהב בהמון לו תבואה. ואם בעל הבית חוזר בו מחמת האונס כגון שחלה בנו אם אינו רגיל להיות חולה פסידא דמלמד וגם אם רגיל להיות חולה והמלמד הוא מן העיר פסידא דמלמד אבל אם אינו מן העיר והבן רגיל להיות חולה פסידא דבעל הבית ונותן לו כל שכרו כשאינו מוצא לשכור עצמו כדאמרינן לעיל גבי היכא דפסק נהרא. עד כאן מנמוקי התוספות. ורבינו אומר בשם הרמב"ן שאין דברים אלו אמורים אלא בשנשכר המלמד באמירה בעלמא אבל אם נתחייב בקנין כראוי ללמד בן חברו ונתחייב לו בעל הבית בשכרו שוב אין אחד מהם יכול לחזור בה ואם חזר בו יפסיד ואף על פי שחלה המלמד פסידא דמלמד על מה שיש לו לעשות וכן אם חלה הבן פסידא דבעל הבית לגמרי כשאין זה מוצא לשכור עצמו בין שרגיל לחלות או שאינו רגיל ואף כשאין המלמד מן העיר דההיא דפסק נהרא בשכירות פועלים דוקא הוא. ואפילו כשנשכר המלמד בדברים וחלה המלמד אף על פי שהוא למד קצת אין לו שכרו משלם אלא נוטל כפי מה שהוא למד לפי חשבו שלא נאמר הדין ההוא אלא בעבד עברי דכל שעושה מעשה מחט פטור וקולא הוא דאקול רחמנא בעבד עברי כדאקיל עליה כשחלה שלש כדכתיבנא לעיל. גם מה שאמרו לענין המלמד כי נח לו שילמוד לאחרים משיהיה בטל ושילמוד לעצמו הכל כפי מה שהוא התלמיד וכפי ראות הדיין. עד כאן. וזה לשון גליון תוספות: שמעינן מהאי שמעתתא דכשחוזר בעל הבית בלא אונס בין בשכיר בין בקבלן אם מוצא להשתכר אין לו עליו אלא תרעומת ולא יתן לו אלא מה שטרח ואם אינו מוצא יתן לו כפועל בטל ואפילו מוצא אם נזדלזלו פועלים יד בעל הבית על התחתונה ונותן לו כל שכרו ולא ינכה לו רק שיעור מה ששוה להשלים לפי הזול. וקבלן כשחוזר בו ידו על התחתונה אלא יתן מה שטרח. ואי איכא פסידא דבעל הבית שוכר עליו או מטעהו בין לשכיר בין לקבלן. והיכא דנראה אונס אף קבלן יכול לחזור אפילו איכא פסידא ויקח מה שטרח. ואם נאנס בעל הבית באונס שלא היה לו לידו יותר מפועלים הוי פסידא דפועלים. ולפי זה חלה הבן או מת אינו חייב ליתן למלמד אלא מה שטרח אם לא שהבן היה חולני והיה רגיל לחלות דאז משלם הכל ולא דמי לספינה סתם ויין זה דאמרינן לקמן דנותן משום דאמר ליה אייתי חמרא זה כמו שהתנית כמו שמפרש לקמן. ובתשובה אחרת מצאתי כי יש מחייבין ליתן לו כל שכרו כמו בספינה סתם ויין זה וכל שכרו יתן ולא כפועל בטל דהוי כאכלושי דמחוזא. ועוד דבנדרים משמע שאין המלמד יכול ליקח שכירות כי אם שכר שימור ובהא לא שייך כפועל בטל ומביאין ראיה מפירוש רבינו חננאל ז"ל דפירש גבי אגר אגירי לרפקא ואתא מטרא אי סיירה הוי פסידא דפועלים דיכול בעל הבית לומר לפועלים לכו חפרו. ולא סיירוה יכול הפועל לומר תן לי שדה אחרת ואחפור. וכן השוכר פועל להשקות שדה ויבש הנהר ולא היה מנהג הנהר ליבש פסידא דפועלים שבעל הבית יכול לומר הביאו מן הנהר האחר. משמו לפירושו דפסידא דפועלים הוי טעמא כי היכי דאמרינן ביין סתם וספינה זו הא חמרא והא ספינתא הכי נמי מצי למימר הך ארעא לכו חפרו לכו והביאו מן הנהר אאחר. ואם תאמר גבי דוולא ואתא מטרא התם לימרו פועלים הא קיימינן. ויש לומר דפועלים אפסדו אנפשייהו דבלילא נחת מטרא ומאי בעי התם. כל זה בתשובה. וגם צריך לדקדק דכשמוצא נמי להשתכר דהיינו דוקא בדניחא ליה מיניה או דכוותה אבל קשה מיניה לא כדאמר רבא גבי שלים עבידתא בפלגא דיומא. ומיהו אם נתן כל השכירות למלמד אפילו לפי שיטת התוספות שפוטרין את בעל הבית כשהוא אנוס אין צריך להחזיר דנתרצה לתת לו מעותיו רק שלא ישאר בו. עד כאן.

    מתניתין השוכר את החמור להוליכה וכו'. הא דקרי לחמור בלשון נקבה משום דהכי כתיב כי אמר עבדך אחבשה לי החמור וארכב עליה וכן נמי כתיב גמלים מיניקות. ה"ר יהונתן ז"ל.

    אפילו זו עשרה מילין והרי אם אותה הדרך שהלך בה השוכר היתה קצרה יותר אלא לא הוצרך לומר כל זה דכיון דידעינן דטעמא דחייב אינו משום שדרך להוליכה רחוק יותר פשיטא דאין שום חלוק בין אם דרך שהלך השוכר לדרך שהתבה בפני המשכיר בין אם דרך שהלך בה השוכר קצרה יותר. משאנץ.

    ומתה חייב אומר מרי דוקא כשהתנה כן בפירוש אבל אם שכרה סתם ללכת למקום פלוני יכול לילך בה בין בהר בין בבקעה בין בארוכה בין בקצרה ועל בעל הבהמה להתנות ואפילו זו עשרה מילין וזו עשרה מילין. והוא הדין שהדרך שהלך בה היא תשעה מילין או פחות לפום טעמי דאיתאמור בגמרא והא לא דק ונקט סתם מהלך בינוני שביום. והא דקתני ומתה חייב פירש מרי חייב באונסיה ופטור משכרה דכיון דשינה בטלה קציצתו ושכירותו והוה ליה כתוקף בספינתו של חברו ועשה בה מלאכה דאמרינן בפרק הגוזל רצה פחתה נוטל רצה שכרה נוטל אי קיימא לאגרא הכא נמי לא שנא בין שמתה בין שהוזקה. ויש מרבותי שאומרים דלא דמי לתוקף שמשתמש שלא לדעת כלל אבל זה שירד לשכירות ובתורת שכירות נשתמש בה קודם שנאנסה ואין חיוב אונסין על שעת משיכה אלא על שעת האונס חייב הוא בשכרו ואגרא ופגרא אגרא על שעת תשמיש ופגרא על שעת אונסין. ומכל מקום אינו נותן שכר כפי מה שקצץ אלא כפי מה שנהנה שכבר בטלה קציצה ולזה דעתי נוטה. הריטב"א.

    10 more comments on this page.

    Shita Mekubetzet on Bava Metzia 78a · Sefaria

    Gilyon HaShas

    תוס' ד"ה אפילו וכו' שלא חש להאריך עייין בתשובת הר"ש הלוי חא"ח סי' יז:

    Gilyon HaShas on Bava Metzia 78a · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Bava Metzia, daf 78, Amud Aleph, about 206 words in 9 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 9 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 12 words

      Opens “מפני רעתה.…”

    2. Segment 242 words

      Opens “פשיטא: בעי לזבוני במאה ולא אשכח, וזבין…”

    3. Segment 320 words

      Opens “שכר את החמר ואת הקדר וכו' שוכר…”

      Named: רב נחמן.

    4. Segment 416 words

      Opens “איתיביה רבא לרב נחמן: עד ארבעים וחמשים…”

      Named: רב נחמן, רבא.

    5. Segment 547 words

      Opens “מתני׳ השוכר את החמור להוליכו בהר והוליכו…”

    6. Segment 619 words

      Opens “השוכר את החמור והבריקה או שנעשית אנגריא…”

    7. Segment 711 words

      Opens “גמ׳ מ"ש רישא דלא קא מפליג, ומאי…”

    8. Segment 830 words

      Opens “אמרי דבי ר' ינאי: רישא שמתה מחמת…”

      Named: רבה.

    9. Segment 919 words

      Opens “רבי חייא בר אבא אמר ר' יוחנן:…”

      Named: רבי חייא בר אבא, אבא.

    Sages named on this page

    • Rabbi Hiyya bar Abba [HaKohen] · Third Generation of Amoraim

      Rabbi Hiyya bar Abba was a prominent disciple of Rabbi Yohanan, known for his precision in transmitting his teacher's teachings.

      Source: Bava Metzia 78a · Segment 9 — “רבי חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: הא מני…

    • Rabbi Yochanan · Others · End of Tannaim and beginning of Amoraim.

      Rabbi Yochanan was a pivotal sage, bridging the eras of the Tannaim and Amoraim, known for his profound scholarship and dedication to…

      Source: Bava Metzia 78a · Segment 9 — “…בר אבא אמר ר' יוחנן: הא מני ר"מ היא,…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Bava Metzia 78a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026