Talmud Builders

    Bava Metzia 113b

    Back to index

    English translation — Bava Metzia 113b

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1The Gemara responds: No, the agent of the court is considered like the creditor, who must wait outside for the debtor to deliver his collateral.

    2The Gemara attempts a further proof. Come and hear that which the Sages taught: The verse states: “If you take as collateral your neighbor’s garment, you shall restore it to him until the sun goes down” (Exodus 22:25). The verse is speaking of an agent of the court. Do you say that the verse is speaking of an agent of the court, or perhaps it is referring only to a creditor? When it says: “You shall not go into his house to take his collateral” (Deuteronomy 24:10), the case of a creditor is thereby stated. How then do I realize the meaning of the verse: “If you take as collateral your neighbor’s garment”? The verse is speaking of an agent of the court. This indicates that an agent of the court has permission to take collateral.

    3The Gemara responds: This issue is a dispute between tanna’im , as it is taught in a baraita : An agent of the court who comes to take collateral from a debtor may not enter his house to take the collateral from him. Rather, the agent stands outside and the other, i.e., the debtor, brings out the collateral to him, as it is stated: “You shall stand outside, and the man to whom you lend shall bring forth the collateral” (Deuteronomy 24:11). According to this tanna , the agent of the court has the same status as the creditor.

    4And it is taught in another baraita : A creditor who comes to take collateral from the debtor may not enter his house to take his collateral. Rather, he stands outside, and the other, i.e., the debtor, enters and brings out the collateral to him, as it is stated: “You shall stand outside, and the man to whom you lend shall bring forth the collateral” (Deuteronomy 24:11). But as for an agent of the court who comes to take collateral from the debtor, this agent may enter his house and take his collateral.

    5The baraita continues: The agent of the court may not take as collateral from the debtor items that people use in the preparation of food, as the debtor needs such items, and the Torah explicitly forbade their removal. And the agent gives, i.e., leaves behind, a bed, and a second bed, and blankets, for a wealthy person; and a bed, and a second bed, and a mat, for a poor person. These items are left for the debtor himself, but not for his wife, and not for his sons or for his daughters, as the Torah did not obligate the creditor to care for the debtor’s family.

    6The tanna adds: In the manner that arrangements are made for a debtor to be left with certain necessary utensils, so arrangements are made for one obligated to give money to the Temple treasury resulting from a vow in the category of valuations. If one vowed to give a certain valuation to the Sanctuary as specified in the Torah (see Leviticus 27) but does not have sufficient money to pay that sum immediately, a similar arrangement is made for him. The Gemara is puzzled by this last clause: Isn’t it the opposite? The primary discussion of arrangements is stated in the Torah with regard to valuations, from which the halakha of other debts is derived. Rather, say that in the manner that arrangements are made for valuations as explained by the Torah, so arrangements are made for a debtor.

    7§ The Master said above: He gives a bed, and a second bed, and blankets, for a wealthy person; and a bed, and a second bed, and a mat, for a poor person. The Gemara asks: For whom is this extra bed? If we say it is for his wife, for his sons, or for his daughters, didn’t you expressly say that these items are left for him, but not for his wife, for his sons, or for his daughters? Rather, both this bed and that bed are for him.

    8The Gemara asks: Why does the debtor need two beds when one should suffice for all his needs? The Gemara answers: One is for him to eat on it and one is for him to sleep on it, and this is in accordance with the opinion of Shmuel. As Shmuel, who was a doctor by profession, said: With regard to all items that cause illness, I know their cure, apart from these three: One who eats a bitter date [ ahina ] on an empty stomach, one who girds a wet linen belt around his loins, and one who eats bread and does not walk four cubits afterward. It is for this reason that one requires two beds, so that he should not eat and sleep on the same bed without having to walk a little distance between them after his meal.

    9§ A tanna taught a baraita before Rav Naḥman: In the manner in which arrangements are made for valuations, so arrangements are made for a debtor. Rav Naḥman said to him: Now that it states in the mishna that we sell his collateral, do we arrange for him to keep part of it? The Gemara asks: And do we sell it? But didn’t we learn in the mishna that he returns a pillow at night and a plow by day, which demonstrates that such items are not sold?

    10The Gemara answers: The tanna taught the baraita before him in accordance with the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel, and this is what Rav Naḥman was saying to him: Now, since according to Rabban Shimon ben Gamliel we sell the collateral, do we make arrangements for him to keep it? As we learned in the mishna: Rabban Shimon ben Gamliel says: Even to the debtor himself he needs to return the collateral each day only until thirty days have passed, and from that point onward, the creditor can sell them in court, with the proceeds going toward payment of the debt.

    11The Gemara asks: And from where is it known that when Rabban Shimon ben Gamliel said that he sells the collateral, he was saying that there may be a complete sale? Perhaps this is what he is saying: Until thirty days, the creditor returns it to the debtor as is; from that point onward, the creditor returns to him that which is fit for him, and we sell what is not fit for him.

    12The Gemara rejects this suggestion: If it enters your mind that Rabban Shimon ben Gamliel maintains this reasoning, there is nothing that is unfit for him. As Abaye said: Rabban Shimon ben Gamliel and Rabbi Shimon and Rabbi Yishmael and Rabbi Akiva all hold that all Israel are the children of kings. In other words, a Jew is never deemed unfit to use a certain item, even if it is a luxury item.

    13The Gemara cites the cases in which the tanna’im apply the above principle. Rabban Shimon ben Gamliel applies this principle, as we learned in a mishna ( Shabbat 126b): One may not move either raw arum or raw mustard on Shabbat, as these are unfit for consumption when they are raw, and are therefore set-aside [ muktze ]. In the case of arum, Rabban Shimon ben Gamliel permits moving it because it is considered food for ravens, which wealthy Jews would breed for purposes of ornamentation and amusement. As Rabban Shimon ben Gamliel permits all people to carry arum, not only the rich, it is evident that he maintains that all Jews are considered wealthy in this regard.

    14Rabbi Shimon applies this principle as we learned in a mishna ( Shabbat 111a): Princes may smear rose oil on their wounds on Shabbat, even though most people use this oil for medicinal purposes, and healing oneself using oil is prohibited on Shabbat. The reason is that it is the usual manner of princes to smear rose oil on themselves for pleasure during the week . Rabbi Shimon says: All of the Jewish people are princes, and it is permitted for them to smear rose oil on themselves on Shabbat.

    15Rabbi Yishmael and Rabbi Akiva also hold this opinion, as it is taught in a baraita : If creditors were claiming one thousand dinars from someone, and he was wearing a cloak [ itztela ] worth ten thousand dinars, the court strips it from him and sells it for his debt, and dresses him in a cloak appropriate for him, as one who is in debt does not have the right to withhold payment while possessing such an expensive garment. And it was taught in the name of Rabbi Yishmael, and it was similarly taught in the name of Rabbi Akiva: All of the Jewish people are fit for that cloak. One’s clothing is not sold to pay a debt, and since all Jews are worthy of wearing the finest garments, this halakha applies to an expensive cloak as well.

    16The Gemara returns to the issue at hand: And with regard to what entered our minds initially, that according to the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel, the creditor returns to him that which is fit for him and we sell what is not fit for him, there is a difficulty, as the examples given in the mishna are bedding and a plow. Granted, this is understandable with regard to a pillow or cushion, as it can mean that the court sells these items only if the difference in cost between the ones he has and less expensive ones that are also fit for him suffices to repay the debt. But for what is a plow fit? In other words, how can there be a difference in price in this case? Rava bar Rabba said: This is referring to a silver plow, which is an ornament and not used for work.

    17Rav Ḥagga objects to this entire opinion concerning the arrangement made for a debtor: Let the creditor say to the debtor: Your needs are not cast upon me. In other words, why should I, who lent you money, make allowances for your livelihood? Abaye said to him:

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    לא שליח ב"ד כמלוהוהכי קאמר בחוץ תעמוד אתה והאיש שהוא שליח ב"ד ואשר אתה נושה בו יוציא אליך:

    הרי בעל חוב אמורשאינו רשאי:

    הכתוב מדברשהוא רשאי ליכנס לחובלו והכי קאמר קרא אם חבול תחבול על ידי שליח ב"ד עד בוא השמש תשיבנו לו:

    שנאמר בחוץ תעמוד והאיששהוא שליח בית דין גם הוא יעמוד בחוץ:

    לא ימשכננו כלים שעושין בהן אוכל נפשדאיתרבו מכי נפש הוא חובל:

    מטה ומטהלקמן הוא מפרש אחת לאכול ואחת לישן:

    מצעשל לבד שקורין פולטר"א במקום שאין כסתות:

    לעשירשהורגל במצעות:

    ומפץ לענילפי מה שהורגל דגבי ערכין כתיב ואם מך הוא מערכך ודרשינן (ערכין דף כד.) החייהו מערכך גזבר הבא למשכנו כשאין ידו משגת והוא נידון בהשגת יד דכתיב (ויקרא כ״ז:ח׳) והעמידו לפני הכהן והעריך אותו הכהן משייר לו כדי חייו ונוטל השאר ויצא ידי הקדש ואפי' העשיר לאחר שאמדוהו ונטל מה שבידו ומינה נמי גמרינן לבעל חוב שמשיירין לו כדי חייו כדאמר לקמן (בבא מציעא דף קיד.) דגמר מיכה מיכה:

    לוהוא צריך ליתן מטה אבל לא לאשתו ולבניו דהחייהו כתיב ולא הוטל על המלוה להחיות את בני ביתו:

    שמסדריןשמין להניח לו צרכי חייו לשון והעריך אותו לישנא אחרינא שמשרדין לשון שריד ושתיהן שמעתי:

    אדרבה עיקר סידור בערכין כתיבכדפי' לעיל:

    למאןהמטה השנית:

    מיתנא רטיבא דכיתנא אחרציהחבל לח של פשתן על מתניו:

    אהינאתמרא:

    אליבא ריקנאקודם אכילה:

    ולא מסגי ארבעה גרמידיקודם שישן הלכך יהבינן ליה מטה שניה ומושיבה ברחוק ארבע אמות ממקום אכילתו ועל כרחו ירגיל לעמוד וללכת במשכב ולא יישן על מטה שאכל:

    זבוני מזבנינן ליהלאחר שלשים יום אף כלים הצריכין לו כדתנן משלשים ולהלן מוכרן:

    תנא כרבן שמעון תני תנא קמיהדרב נחמן להך מתני' רשב"ג אומר כדרך שמסדרין וכו':

    זבוני לגמרישלא ישאיר לו לפי צרכו בצמצום:

    בעיניהכמות שהיא חשובה אם חבל כסות של מעיל יחזיר לו הוא בעצמה:

    מהדר ליה מאי דחזי ליהימכור לו של שיראין ויתן לו אחת של צמר ואחת של קנבוס:

    אי אית ליה לרבן גמליאל האי סבראלסדר לבעל חוב:

    ליכא מידי דלא חזי ליהמאחר שהורגל בו דהא שמענא ליה דאמר כל ישראל בני מלכים הם דאמר אביי וכו':

    לא את הלוף ולא את החרדלמטלטלין בשבת שאינם ראוים היום לא זה לבשל ולא זה לטחון לוף מין קטנית ואינן ראוין למאכל כשהוא חי ואפילו לעופות:

    לעורביםוישראל בני מלכים ויש להם לגדל עורבים לנוי ולשחוק:

    תנא כרבן שמעון תני תנא קמיהדרב נחמן להך מתני' רשב"ג אומר כדרך שמסדרין וכו':

    שכן דרכן לסוך בחולבלא שום מכה הלכך כי איכא מכה נמי לא מוכחא מילתא דלרפואה עביד (דכי גזרו) רבנן משום שחיקת סממנין:

    מפשיטין אותה ממנולפרוע לבעל חוב את חובו:

    בשלמא כר וכסתדתנן במתניתין איכא למימר מוכרן דקאמר רשב"ג לביני ביני קאמר לקנות גרועה הימנו וביני ביני יטול בחובו:

    אלא מחרישהדקתני במתניתין ועלה קאמר רשב"ג מוכרן מאי ביני ביני איכא:

    ונימא ליהמלוה:

    לאו עלי דידי רמיתלפרנסך:

    בבא מציעא 113 עמוד ב

    1לא, שליח ב"ד כמלוה.

    2ת"ש (שמות כב, כה) ״אם חבל תחבל שלמת רעך״ בשליח בית דין הכתוב מדבר. אתה אומר בשליח בית דין הכתוב מדבר, או אינו אלא בבעל חוב? כשהוא אומר (דברים כד, י) לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו הרי בע"ח אמור הא מה אני מקיים אם חבל תחבל שלמת רעך בשליח ב"ד הכתוב מדבר׃

    3תנאי היא דתניא שליח ב"ד שבא למשכנו לא יכנס לביתו למשכנו אלא עומד מבחוץ והלה מוציא לו משכון שנאמר ״(דברים כד״, יא) בחוץ תעמוד והאיש׃

    4ותניא אידך בע"ח שבא למשכנו לא יכנס לביתו למשכנו אלא עומד בחוץ והלה נכנס ומוציא לו משכונו שנאמר ״בחוץ תעמוד ושליח ב״ד שבא למשכנו הרי זה נכנס לביתו וממשכנו׃

    5ולא ימשכננו דברים שעושין בהן אוכל נפש ונותן מטה ומטה ומצע לעשיר מטה ומטה ומפץ לעני לו אבל לא לאשתו ולא לבניו ולבנותיו׃

    6כדרך שמסדרין לבע"ח כך מסדרין בערכין כלפי לייא עיקר סידור בערכין כתיב ״אלא אימא כדרך שמסדרין בערכין כך מסדרין בבע״ח׃

    7אמר מר נותן מטה ומטה ומצע לעשיר מטה ומטה ומפץ לעני למאן אילימא לאשתו ולבניו ולבנותיו הא אמרת לו אבל לא לאשתו ולבניו ולבנותיו אלא אידי ואידי לדידיה׃

    8תרתי למה לי חדא דאכיל עלה וחדא דזג עלה כדשמואל דאמר שמואל כל מילי ידענא אסותייהו לבר מהני תלת מאן דאכיל אהינא מרירא אליבא ריקנא ומאן דאסר מיתנא דכיתנא רטיבא אחרציה ומאן דאכיל נהמא ולא מסגי ארבעה גרמידי׃

    9תני תנא קמיה דרב נחמן כדרך שמסדרין בערכין כך מסדרין בבע"ח א"ל השתא זבוני מזבנינן ליה, סדורי מסדרינן ליה ומי מזבנינן ליה והתנן מחזיר את הכר בלילה ואת המחרישה ביום׃

    10תנא כרשב"ג תנא קמיה והכי קאמר ליה השתא לרשב"ג זבוני מזבנינן ליה סדורי מסדרינן ליה דתנן רשב"ג אומר אף לעצמו אינו מחזיר אלא עד שלשים יום מכאן ואילך מוכרן בב"ד׃

    11וממאי דכי קאמר רשב"ג זבוני לגמרי קאמר דלמא הכי קאמר עד שלשים יום הדר ליה בעיניה מכאן ואילך מיהדר ליה למאי דחזי ליה ומזבנינן מאי דלא חזי ליה׃

    12אי סלקא דעתך אית ליה לרשב"ג האי סברא ליכא מידי דלא חזי ליה דאמר אביי: רשב"ג ורבי שמעון ורבי ישמעאל ורבי עקיבא כולהו סבירא להו כל ישראל בני מלכים הן׃

    13רשב"ג דתנן לא את הלוף ולא את החרדל רשב"ג מתיר בלוף מפני שהוא מאכל לעורבין׃

    14רבי שמעון דתנן בני מלכים סכין שמן וורד על גבי מכותיהן בשבת שכן דרכן לסוך בחול ר' שמעון אומר כל ישראל בני מלכים הן׃

    15רבי ישמעאל ורבי עקיבא דתניא הרי שהיו נושין בו אלף זוז ולבוש איצטלא בת מאה מנה מפשיטין אותה ממנו ומלבישים אותו איצטלא הראויה לו ותנא משום רבי ישמעאל ותנא משום רבי עקיבא כל ישראל ראוין לאותה איצטלא׃

    16ולמאי דסליק אדעתין מעיקרא דיהיב ליה מאי דחזי ליה ומזבנינן מאי דלא חזי ליה בשלמא כר וכסת חזי ליה דביני ביני אלא מחרישה למאי חזיא אמר רבא בר רבה מחרישה דכספא׃

    17מתקיף לה רב חגא ולימא ליה לאו עלי קרמית אמר ליה אביי׃

    Tosafot

    מטה ומטהבפ' שום היתומים (ערכין דף כג:) לא תני אלא מטה המוצעת משום דמוצעת לא שבקינן ליה אלא אחת כדאמר נמי הכא מטה ומטה ומצע ובפ' אע"פ (כתובות דף סד:) גבי משרה אשתו על ידי שליש בעני שבישראל דלא יהיב לה אלא מטה ומפץ משום דהתם קודם שנשאת לו לא היה לה אלא חדא מטה:

    השתא זבוני מזבנינןהכסת והכר שיש לו בעין סדורי מסדרינן בתמיה פירוש ואנן נסדר לו להניח מן המעות כדי לקנות כסות לצורך שנים עשר חדש כמו שעושין בערכין:

    נימא ליה לא עלי דידי רמיתלאו אמתני' פריך אמאי מחזיר לו הכר דא"כ למה המתין עד כאן ועוד דמה צריך טעם על מצות המקום ועוד וכי לא ידע דכתיב (דברים כ״ד:י״ג) ולך תהיה צדקה אלא על כרחך ידע ואפילו הכי מקשה ליה וא"כ מה מתרץ לו אלא נראה דארבי עקיבא ורבי ישמעאל פריך דאמרי כל ישראל בני מלכים הם וכולן ראוין לאותה איצטלא ואמאי כיון דאינו לובשה אלא לכבוד ולנוי בעלמא למה יש לנו לומר שכל זה הטיל הכתוב על המלוה כיון שלא פירש הכתוב בהדיא ולא היה שייך עליו יותר מעל אחר כיון דסגיא ליה בלאו הכי ומשני גם באיצטלא שייך לומר לך תהיה צדקה והטיל עליו הכתוב שלא למנוע ממנו הנוי והכבוד והתענוג שהורגל בו עד עתה:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    ונותן לו מטה ומטה וכו'הא דלא חשיב הכא נמי כלי אומנות, תנא הני והוא הדין לכל הנך השנויים בערכין (כג, ב), (ופרק) [ופרט] אלו ואח"כ תנא הנך דרך כלל לקצר, וכדתנא בסיפא כדרך שמסדרין בערכין כך מסדרין בב"ח. והרמב"ם פסק (הל' מלוה ולוה פ"א ה"ז) כמאן דאמר מסדרין, ואפילו הכי כתב שאין שליח בית דין מניח לו אלא כלים שאי אפשר לו בלא הם, כגון מטה ומצע ובגדיו שהוא לבוש ונראה לי שהזקיקו לומר כן, מה שראה כאן גבי שליח בית דין שמניח לו אלו ולא מנה כל שאר הכלים שמסדרין לו בית דין, ואינו מחוור כלל כמו שאמרנו. (שיטמ"ק).

    כללא דשמעתאקיימא לן כשמואל דאמר מלוה לא ימשכן ולא ינתח, ושליח בית דין לא ימשכן אבל ינתח, דאע"ג דפליגי בהא תנאי הא פסק שמואל כמאן דאמר אפילו שליח בית דין לא יכנס ולא אשכחן אמורא דפליג עליה. ואין שליח בית דין נוטל מה שבית דין מסדרין ומניחין ומה הן הכלים שמסדרין, בגדים שהוא לבוש אם ראויין, ואם לאו כגון שהוא לבוש איצטליתא דמילתא, מפשיטין אותה ממנו ומוכרין אותה ולוקחין מתוכה איצטלית הראויה לו, וכן כסות יום וכסות לילה, ולא כולן אלא נוטל אחד ומניח ואם כלי אומנות הם מניח לו שנים שנים מכל מין ומין, ואם שליח בית דין ממשכן כך מניח לו, זולתי שאינו מוכר עכשיו בשעת משכונא שלום, אלא מניח לו בגדיו שהוא לבוש וכליו כמו שהן כר וכסת ואפילו מוזהבת עד שיבא לגבות, ובית דין מגבין מה שאינו ראוי לו ומניחין מה שראוי לו. וכן כששליח בית דין ממשכן לא ימשכן כלים שעושין בהן אוכל נפש, ואפילו הן מאה והוא שצריך לכולן, אבל אם אינו צריך לכולם, מניח לו את שהוא צריך ונוטל השאר, ודוקא בשעת משכונא, אבל בשעת גבייה גובין מהן כמו שגובין משאר כלים, דלא אמרה תורה אלא לא תחבול ריחים ורכב אבל לגבות מהן לא אסרה, אלא שמסדרין לו בהן כבשאר כלי אומנות, וזהו ששנינו. ומחרישה ביום, רשב"ג אומר אף לעצמו אינו מחזיר וכו', ולא פליגי רבנן אלא בחזרה דמשכון ואמרו שמחזיר לעולם. ולא אמרו דברים שעושין בהם אוכל נפש אלא בכלים, כגון מחרישה וצמד של פרות וסכין דאשכבתא, אבל פרה החורשת וחמור וספינה וכיוצא בזה לא, דנכסים נינהו (ערכין כב, א). וכשמחזירן מחזירן לעולם כל ימי חיי הלוה כתנא קמא דמתניתין, וכל אלו שאמרנו שאין ממשכנין, אם נתנן לוה מעצמו נוטלן ומחזירן, כסות יום ביום וכסות לילה בלילה, והוא הדין לכלים שעושין בהן אוכל נפש. משכנו חייב להחזירו לו לעולם כמו שאמרנו, ואם בא לגבות מחזירו אצל בעלים כסות יום אפילו בלילה וכסות לילה אפילו ביום, ויורד לבית דין ומגבין לו חובו. כיצד נותנים זמן לבעל חוב שלושים יום שהוא זמן בית דין (לקמן בבא מציעא קיח, א), הביא מעות פורע, ואם לאו מגבין לו מהם את חובו כלים שאין עושים בהם ממש אוכל נפש, כגון כוסות וצלוחיות, ואע"פ שהם צריכים לו, וכן סכינים ממשכנים אותם וגובים מהם ואין מניחים לו מהם כלום. ואם משכן ממתין שלושים יום ומוכרם בבית דין, ואינו מוכרם מיד, דהרי זה כמלוה על המשכון סתם וסתם מלוה שלושים יום, וכן כתב הרמב"ם (הל' מלוה ולוה פ"ג ה"ו). ערב ממשכנין אותו וכן לשכר כתף וכו', ואם זקפן עליו במלוה הרי הם כמלוה. וכל אלו שאמרנו במשכנו שלא בשעת הלואתו, אבל בשעת הלואתו נוטל ואינו מחזיר, ונוטל ממנו אפילו דברים שעושים בהם אוכל נפש. (שיטמ"ק).

    Babylonian Talmud · folio map

    Bava Metzia 113b

    Bava Metzia 113b. The full printed text of this folio side — 17 numbered segments, about 457 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    לא שליח ב"ד כמלוה והכי קאמר בחוץ תעמוד אתה והאיש שהוא שליח ב"ד ואשר אתה נושה בו יוציא אליך:

    הרי בעל חוב אמור שאינו רשאי:

    הכתוב מדבר שהוא רשאי ליכנס לחובלו והכי קאמר קרא אם חבול תחבול על ידי שליח ב"ד עד בוא השמש תשיבנו לו:

    שנאמר בחוץ תעמוד והאיש שהוא שליח בית דין גם הוא יעמוד בחוץ:

    לא ימשכננו כלים שעושין בהן אוכל נפש דאיתרבו מכי נפש הוא חובל:

    מטה ומטה לקמן הוא מפרש אחת לאכול ואחת לישן:

    מצע של לבד שקורין פולטר"א במקום שאין כסתות:

    לעשיר שהורגל במצעות:

    25 more comments on this page.

    Rashi on Bava Metzia 113b · Sefaria

    Tosafot

    מטה ומטה בפ' שום היתומים (ערכין דף כג:) לא תני אלא מטה המוצעת משום דמוצעת לא שבקינן ליה אלא אחת כדאמר נמי הכא מטה ומטה ומצע ובפ' אע"פ (כתובות דף סד:) גבי משרה אשתו על ידי שליש בעני שבישראל דלא יהיב לה אלא מטה ומפץ משום דהתם קודם שנשאת לו לא היה לה אלא חדא מטה:

    השתא זבוני מזבנינן הכסת והכר שיש לו בעין סדורי מסדרינן בתמיה פירוש ואנן נסדר לו להניח מן המעות כדי לקנות כסות לצורך שנים עשר חדש כמו שעושין בערכין:

    נימא ליה לא עלי דידי רמית לאו אמתני' פריך אמאי מחזיר לו הכר דא"כ למה המתין עד כאן ועוד דמה צריך טעם על מצות המקום ועוד וכי לא ידע דכתיב (דברים כ״ד:י״ג) ולך תהיה צדקה אלא על כרחך ידע ואפילו הכי מקשה ליה וא"כ מה מתרץ לו אלא נראה דארבי עקיבא ורבי ישמעאל פריך דאמרי כל ישראל בני מלכים הם וכולן ראוין לאותה איצטלא ואמאי כיון דאינו לובשה אלא לכבוד ולנוי בעלמא למה יש לנו לומר שכל זה הטיל הכתוב על המלוה כיון שלא פירש הכתוב בהדיא ולא היה שייך עליו יותר מעל אחר כיון דסגיא ליה בלאו הכי ומשני גם באיצטלא שייך לומר לך תהיה צדקה והטיל עליו הכתוב שלא למנוע ממנו הנוי והכבוד והתענוג שהורגל בו עד עתה:

    Tosafot on Bava Metzia 113b · Sefaria

    Rashba

    ונותן לו מטה ומטה וכו' הא דלא חשיב הכא נמי כלי אומנות, תנא הני והוא הדין לכל הנך השנויים בערכין (כג, ב), (ופרק) [ופרט] אלו ואח"כ תנא הנך דרך כלל לקצר, וכדתנא בסיפא כדרך שמסדרין בערכין כך מסדרין בב"ח. והרמב"ם פסק (הל' מלוה ולוה פ"א ה"ז) כמאן דאמר מסדרין, ואפילו הכי כתב שאין שליח בית דין מניח לו אלא כלים שאי אפשר לו בלא הם, כגון מטה ומצע ובגדיו שהוא לבוש ונראה לי שהזקיקו לומר כן, מה שראה כאן גבי שליח בית דין שמניח לו אלו ולא מנה כל שאר הכלים שמסדרין לו בית דין, ואינו מחוור כלל כמו שאמרנו. (שיטמ"ק).

    כללא דשמעתא קיימא לן כשמואל דאמר מלוה לא ימשכן ולא ינתח, ושליח בית דין לא ימשכן אבל ינתח, דאע"ג דפליגי בהא תנאי הא פסק שמואל כמאן דאמר אפילו שליח בית דין לא יכנס ולא אשכחן אמורא דפליג עליה. ואין שליח בית דין נוטל מה שבית דין מסדרין ומניחין ומה הן הכלים שמסדרין, בגדים שהוא לבוש אם ראויין, ואם לאו כגון שהוא לבוש איצטליתא דמילתא, מפשיטין אותה ממנו ומוכרין אותה ולוקחין מתוכה איצטלית הראויה לו, וכן כסות יום וכסות לילה, ולא כולן אלא נוטל אחד ומניח ואם כלי אומנות הם מניח לו שנים שנים מכל מין ומין, ואם שליח בית דין ממשכן כך מניח לו, זולתי שאינו מוכר עכשיו בשעת משכונא שלום, אלא מניח לו בגדיו שהוא לבוש וכליו כמו שהן כר וכסת ואפילו מוזהבת עד שיבא לגבות, ובית דין מגבין מה שאינו ראוי לו ומניחין מה שראוי לו. וכן כששליח בית דין ממשכן לא ימשכן כלים שעושין בהן אוכל נפש, ואפילו הן מאה והוא שצריך לכולן, אבל אם אינו צריך לכולם, מניח לו את שהוא צריך ונוטל השאר, ודוקא בשעת משכונא, אבל בשעת גבייה גובין מהן כמו שגובין משאר כלים, דלא אמרה תורה אלא לא תחבול ריחים ורכב אבל לגבות מהן לא אסרה, אלא שמסדרין לו בהן כבשאר כלי אומנות, וזהו ששנינו. ומחרישה ביום, רשב"ג אומר אף לעצמו אינו מחזיר וכו', ולא פליגי רבנן אלא בחזרה דמשכון ואמרו שמחזיר לעולם. ולא אמרו דברים שעושין בהם אוכל נפש אלא בכלים, כגון מחרישה וצמד של פרות וסכין דאשכבתא, אבל פרה החורשת וחמור וספינה וכיוצא בזה לא, דנכסים נינהו (ערכין כב, א). וכשמחזירן מחזירן לעולם כל ימי חיי הלוה כתנא קמא דמתניתין, וכל אלו שאמרנו שאין ממשכנין, אם נתנן לוה מעצמו נוטלן ומחזירן, כסות יום ביום וכסות לילה בלילה, והוא הדין לכלים שעושין בהן אוכל נפש. משכנו חייב להחזירו לו לעולם כמו שאמרנו, ואם בא לגבות מחזירו אצל בעלים כסות יום אפילו בלילה וכסות לילה אפילו ביום, ויורד לבית דין ומגבין לו חובו. כיצד נותנים זמן לבעל חוב שלושים יום שהוא זמן בית דין (לקמן בבא מציעא קיח, א), הביא מעות פורע, ואם לאו מגבין לו מהם את חובו כלים שאין עושים בהם ממש אוכל נפש, כגון כוסות וצלוחיות, ואע"פ שהם צריכים לו, וכן סכינים ממשכנים אותם וגובים מהם ואין מניחים לו מהם כלום. ואם משכן ממתין שלושים יום ומוכרם בבית דין, ואינו מוכרם מיד, דהרי זה כמלוה על המשכון סתם וסתם מלוה שלושים יום, וכן כתב הרמב"ם (הל' מלוה ולוה פ"ג ה"ו). ערב ממשכנין אותו וכן לשכר כתף וכו', ואם זקפן עליו במלוה הרי הם כמלוה. וכל אלו שאמרנו במשכנו שלא בשעת הלואתו, אבל בשעת הלואתו נוטל ואינו מחזיר, ונוטל ממנו אפילו דברים שעושים בהם אוכל נפש. (שיטמ"ק).

    Rashba on Bava Metzia 113b · Sefaria

    Meiri

    הממשכן הן בעל חוב עצמו שעבר ומשכן או אף שליח בית דין הבא למשכן הן בשוק ובחזקה הן שעומד בפתח ביתו ומצוהו להוציא לו משכון לא ימשכננו בדברים שעושין בהם אוכל נפש כגון ריחים וקדרות שמבשל בהם ואלפסין שמטגנין בהם וסכינין ששוחטין בהם או שפורסין בהם לחם ובשר וכן כיוצא באלו ואם עבר ומשכן מחזיר וכל שעבר ומשכן שלא כראוי אינו לוקה שהרי נתק לעשה של השבון אבל אם אבד או נשרף קודם שיחזיר לוקה ויש אומרין שכל שעבר ומשכן הועילו מעשיו ואינו מחזיר אלא בשעת הצורך וכך היא רמוזה במסכת תמורה פרק ראשון:

    מסדרין לבעל חוב כדרך שמסדרין בערכין והוא מי שנדר ערכי עלי או ערך פלוני עלי שנאמר בו ואם מך הוא מערכך והעריכו הכהן על פי אשר תשיג יד הנודר יערכנו הכהן וכיצד הוא סדור שבערכין התבאר במסכת ערכין שכשבאים למשכנם וכמו שאמרו חייבי ערכין ממשכנין אותם אומרים לו להביא כל מטלטלין שיש לו ונותנין מהם מזון שלשים יום וכסות שנים עשר חדש מכסות הראויה לו בחול אבל אם היה לבוש איצטלא בת מאה מנה מפשיטין אותה ומלבישין לו איצטלית הראויה לו בחול לא לשבת ויום טוב ונותנין לו מטה לישב עליה בשעת אכילה ומטה אחרת לישן עליה ואם היה רגיל במצעות נותנין לו מצע על המטה וכן כר או כסת או מכסה הכל לפי המנהג ואם היה עני ואינו רגיל במצע נותנין לו מפץ במקום מצע ואין מניחים כלים כאלו או מזונות ומלבושים לאשתו ובניו אע"פ שהוא חייב בהם ומ"מ אין מוכרין להם את שלהם ולא אף הצבועים לשמן או סנדלים חדשים הלקוחים לשמן ומניחין לו תפליו וסנדליו וכן הדין בכל אלו במקדיש היה אומן נותנין לו שני כלי אומנות מכל מין ומין כגון שאם היה חרש נותנין לו שני מעצדים ושני מגרות ומ"מ אם היה אכר אין נותנין לו צמדו וכן חמר אין נותנין לו חמורו שאין אלו נקראים כלים אלא נכסים והילכך מוכרין אותם ופורעין לבעל חוב וכן הדין בספן שאין נותנין לו ספינתו ואפילו לא היו מזונות אלא מאלו היה לו מין אחד מרובה ומין אחד מועט ופחות מכדי שיעורו נותנין לו שנים מן המרובה ואותו המועט שיש לו כגון שהיו לו לחרש שלשה מעצדין ומגרה אחת נותנין לו שני מעצדין ואותה המגרה ואין אומרים ליקח לו מרובה להשלמת שיעור המיעוט:

    היו שם עבדים ואמרו התגרים אם הוציאו בזה הוצאה עד שלשים דינרין תרויחו בו מנה שימכר יותר מפני הדור המלבוש וכן שהיתה שם פרה ואמרו אם תמתינו לה עד יום השוק תמכרוהו ביותר וכן שהיתה שם מרגלית ואמרו אם תוליכוה למקום פלוני תמכר ביותר וכן כל כיוצא באלו אין ממתינין להם כלל אין לו להקדש במטלטלין אלא מקומו ושעתו וכן בכל ענינים אלו בבעל חוב ויש חולקין בזו האחרונה שממתינין לה שעה ומקום לבעל חוב ואף גדולי המחברים לא הביאוה בסדור בעל חוב:

    היתה לו תבואה נאצרת יש אומרין שאין ממשכנין אותה אפילו היתה שם יתר על שנים עשר חדש השתא כל שעושין בו אוכל נפש אין ממשכנין לו קל וחומר אוכל עצמו ולא יראה לי כן שאף כלים שעושין בהם אוכל נפש אלו היה הרבה בידו דרך סחורה אומר אני שממשכנין ולגדולי המפרשים ראיתי אף כל שמניח לו בכדי צרכו והוא שני כלים כעין שאמרו באומנות ממשכן את השאר אף בכלים שבאוכל נפש ויש אומרים שכל שממשכן אינו ממשכן בכלים שבאוכל נפש כלל אבל כשבית דין מסדרין למי שהוא חייב כשיעור כל נכסיו מניחין לו כשיעור הנזכר וכן אם הוציא הלוה משכונו מקבלו איזה כלי שהוא ואין צריך להניח לו כלום אלא שמחזירו בשעת הצורך וגדולי המחברים ראיתי שכתבו שאף הלוהו על המשכון לא יחבול כלי שבאוכל נפש ויש לתמוה בדבריהם:

    גדולי המפרשים כתבו שכל שבית דין מסדרין ונותנין לבעל חוב אין כאן מצות חזרה כלל לא נאמרה חזרה אלא בממשכן על ידי שליח בית דין או שמסר הלוה למלוה משכון מרצונו אחר הלואה וכן הדברים נראין:

    יש מי שאומר שלא נאמר דוקא דברים שעושין בהם אוכל נפש אלא כל כלי אומנות המשתכר בו ומרויח מאכלו הוא בכלל דברים שעושין בהם אוכל נפש ומביאים ראיה ממה שאמרו למטה חבל זוג של ספרים לוקה שתים ומ"מ אפשר לפרשו שמקנבין בהם את הירק וכל שהלוהו על המשכון אינו מחזיר לו כסות יום ביום ולא כסות לילה בלילה ולא דברים שעושין בהם אוכל נפש:

    גדולי קדמונינו כתבו שכל שתבע לוה שלא למשכנו אלא שיסדרו לו מסדרין לו מיד ונותנין הנשאר למלוה ואם אמר שלא לסדר ממשכנין אותו ומחזיר כסות יום ביום ולילה ללילה לעולם כמו שכתבנו:

    פירות שאין ראויות לאכילה אלא על ידי תקון ולא נתקנו כגון חרדל שלא נטחן והלוף שלא נתבשל והוא מין קטנית שאין ראוי לאכילה בעודנו חי אפילו לעופות שבבית אסור לטלטלם וכן הדין בפירות שאין מעושרות כמו שיתבאר במקומו:

    1 more comments on this page.

    Meiri on Bava Metzia 113b · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בד"ה מטה ומטה כו' בעני שבישראל דלא יהיב ליה אלא מטה ומפץ משום דהתם קודם כו' עכ"ל כן הגיה מהרש"ל והוצרכו לומר בעני שבישראל משום דלא תקשי מפץ אמצע בעשיר דהכא מיהו עיקר תירוצם בחדא מטה דקודם שנשאת לו לא היה לה אלא חדא מטה הוא דוחק גדול אמאי פסיק' ליה התם דלא חשה לדשמואל קודם שנשאת ולא היה לה אלא חדא מטה ובפי' נ"י הביא דברי התוס' בל"א וז"ל ובמשרה אשתו ע"י שליש דלא תני אלא מטה א' תירצו התוס' דהתם בעני שבישראל שלא היה לו אלא מטה א' קודם שנשאת לו עכ"ל ונראה לפרש דבריהם לפ"ז מדמפרש לה התם במתני' בעני שבישראל משמע דאיירי בעני שבעניים שהוא עני ביותר ועל דעת זו נשאת לו שלא היה לו אלא מטה אחת וגם לה לא יתן רק מטה אחת משא"כ הכא דמיירי בנעשה עני בשעת הגבייה ובשעת הלואה לא היה עדיין עני ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Bava Metzia 113b · Sefaria

    Shita Mekubetzet

    תא שמע אם חבל תחבול שלמת רעך וגו' בשליח בית דין הכתוב מדבר שהוא רשאי לחבול או אינו אלא אפילו בבעל חוב כשהוא אומר לא תבא אל ביתו לעבוט וגו' הרי בעל חוב אמור הא מה אני מקיים אם חבל תחבול בשליח בית דין אבל בעל חוב לא אלמא שליח בית דין מיהא ממשכן. כתבתי זאת הברייתא כולה משום דקשיא לי עילוה מאי דגרסינן בריש תמורה אמר אביי כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עבד מהני. דאי לא מהני אמאי לקי ורבא אמר לעולם לא מהני ואמאי לקי משום דעבר אמימרא דרחמנא. ואקשינן והרי משכון דאמר רחמנא לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו ותנן מחזיר את הכר בלילה ואת המחרישה ביום אלמא קני ליה למשכון. ושני ליה שאני התם דאמר רחמנא עד בא השמש תשיבנו לו. משמע התם דתרווייהו סבירי להו דהאי אם חבל אפילו בבעל חוב והכא לא אשכחן תנא דאמר הכין אלא ההוא תנא דסבירא ליה כשמואל. ולהאי תנא דמוקי ליה בשליח בית דין וקסבר שליח בית דין ממשכן מנא ליה דבעל חוב אף על גב דעבר עליה בלאו מהני ליה מאי דעבד וכסות יום שקיל בליליא וכסות לילה ביום דילמא לא הדר ושקיל כלל. ואיכא למימר דסבירא ליה כאביי דאמר דאי עבד מהני והכי נמי מסתברא דהא האי תנא אחרינא דאידך ברייתא כי האי תנא סבירא ליה דשליח בית דין ממשכן ואפילו הכי אמר לא ימשכננו דברים שעושין בהן אוכל נפש.

    ורבנן מחזיר את המחרישה ביום ומתניתין דברי הכל היא אלמא אף על גב דעבר עלה בלאו מהני ליה וקני. ואי קשיא לך הא דתניא לענין סדור נותן לו מטה ומטה ומצע לעשיר מטה ומטה ומפץ לעני ובמשנת ערכין גרסינן ומטה מוצעת לעשיר משמע מוצעת בכל צרכה בכר הכסת ושאר בגדים הצריכים לה כדאמרינן בעלמא מטה מוצעת לתלמיד חכם ובמנחות גרסינן הציעה שבע מטות וגרסינן נמי נותנים לו שני כלי אומנות מכל מין ומין והכא במתניתין היו לו שני כלים נוטל אחד ומחזיר אחד ומחזיר את הכר בלילה ושני כלים משמע אפילו שני כלי אומנות וקאמר נוטל אחד וכן מחזיר את הכר בלילה וכיון דמטה מוצעת מניחין לו כר למה ליה לא קשיא מידי דהתם בסדור בית דין כשבית דין יורדין לנכסיו ופורעין את המלוה מניחין לו שתי מטות ושני כלי אומנות ואין שם חורת יום ולא חזרת לילה וכן הא דתניא הכא נותן לו מטה ומטה וכו' סדור בית דין הוא דהא בשליח בית דין קמיירי ואין שם עוד מצות חזרה והא דקאמר לא ימשכננו דברים שעושים בהם אוכל נפש הכי קאמר שלא ימשכננו אלא אם כן יניח לו מה שצריך לון דהיינו שני כלים. אי נמי רישא לא איירי בסדור וסיפא איירי בסדור במי שהוא חייב כשיעור כל נכסיו ובאין בית דין גובין ומסדרין. אי נמי כולה ברייתא שלא בסדור והאי נותן לו מטה ומטה דקתני מחזיר לו בלילה קאמר דשתים צריכות לו בלילה האחת בכר מכסת והשנית ריקנית לאכול עליו בהסבה כדרכו אבל מתניתין דהכא בזמן שהלוה מוציא לו משכונו אי נמי שנכנס הוא ומשכנו שאפילו הוציא לו כל ביתו או משכנו כל ביתו קנה הכל במשכון ואינו מחזיר לו כלום אבל מחזירו לו בשעת מלאכה וכסות יום ביום וכסות לילה בלילה. ובמקום שבית דין מסדרין שוב אינו חייב להחזיר אף על פי שאין נותנין מטה לאשתו ובניו אינו נזקק להם. כן נראה לי. הראב"ד.

    תנאי היא דתניא שליח בית דין הבא למשכן וכו' ואם תאמר ולהאי תנא קרא דאם חבל תחבל דמשמע מתוך הבית מאי עביד ליה וכי תימא דקרא איירי בשעבר ומשכן אם כן תפשוט מינה בכל מידי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני ואלו בתמורה לא גמרינן לה מהאי קרא אלא מדכתיב השב תשיב מכל מקום. יש לומר דאפשר דמוקי לה לשכר כתף ופונדק ודיוקני בממשכן אפילו מתוך הבית כדאיתא לקמן. אי נמי סבירא ליה להאי תנא דאפילו נתחו הוציאו בחוץ מיקרי חבלה. הר"ן.

    ונותן לו מטה ומטה וכו' הא דלא חשיב הכא נמי כלי אומנות תנא הני והוא הדין לבל הנך השנויים בערכין ופרט אלו ואחר כך תנא הנך דרך כלל לקצר וכדתנא בסיפא כדרך שמסדרין בערכין כך מסדרין בבעל חוב. והרמב"ם פסק כמאן דאמר מסדרין ואפילו הכי כתב שאין שליח בית דין מניח לו אלא כלים שאי אפשי לו בלא הם כגון מטה ומצע ובגדיו שהוא לבוש. ונראה לי שהזקיקו לומר כן מה שראה כאן גבי שליח בית דין שמניח לו אלו ולא מנה כל שאר הכלים שמסדרין לו בית דין. ואינו מחוור כלל כמו שאמרנו. הרשב"א.

    תני תנא קמיה דרב נחמן וכו' פירוש שמניחין לו כלים כדי חייו שאין בית דין מוכרין אותן להגבות לזה חובו ואין שליח בית דין הבא למשכן ממשכן אותם כלים אבל מלוה אם משכן הכל מהני ליה ונוטל ומחזיר. אמר ליה בעל חוב זבוני מזבנינן ליה לאותם כלים שמשכן המלוה ממנו לאחר שלשים יום אף על פי שהם כלים הצריכים לו כגון כסות יום וכסות לילה סדורי מסדרינן ליה על כרחך כיון שמוכרן לאחר שלשים כסות עם וכסות לילה ואף על גב דליכא ביני ביני כגון כר בינוני שמע מינה אין מסדרין. ואקשינן ומי מזבנינן ליה והא קתני מחזיר את הכר בלילה ואת המחרישה ביום אלמא לעולם מחזירין וכיון שמחזירין לעולם שמע מינה מסדרין שאלו משום מצות השבת עבוט בשלשים יום סגי שהוא בתורת משכון אבל הבא לגבות בבית דין לאמר ומן בית דין אין מחזירין אלא מדין סידור שאם אתה אומר אין מסדרין בא מלוה לגבות נוטל כל מה שיש לו משכנו על ידו או על ידי שליח בית דין מחזיר לעולם אלא ודאי מינה שמעינן מסדרין. ומפרקינן תנא כרבי שמעון בן גמליאל תנא קמיה דאמר מכאן ואילך מוכרן אלמא אין מסדרין. ואקשינן ודילמא עד שלשים יום מחזירן בעינייהו משום דכתיב השב תשיב לו מכאן ואילך מזבין מאי דלא חזי ליה כלומר שאם היה לו כר וכסת של משי וכלי מילת מוכרן ולוקח לו כר וכסת של כל אדם ולתנא קמא מחזירין לעולם בעינן משום דסבירא ליה כל ישראל בני מלכים הם ומסדרין ומשום דין סדור מחזירין לעולם כדפרישית ולתרווייהו מסדרין. ומיהו למאי דסלקא דעתין השתא דרבי שמעון בן גמליאל במחרישה דכספא לתנא קמא ודאי לא מחזיר בעינא דליכא מלכות אלא לכלי תשמישו והכי נמי מוכח בפרק מציאת האשה דליכא למימר במחרישה דכספא לא מקבלא עילוה אלא בדידה אלא הכי תנן מחזיר את הכר ואת המחרישה לעולם אמר רבי שמעון בן גמליאל משלשים יום ואילך אם יש מותר ביניהן מוכרן ולתנא קמא לית ליה מותר בראוי לון כגון כר וכסת ולעולם לתרווייהו מסדרין. ומפרקינן שאי אפשר לומר כן כדמפרש ואזיל. כך הוא פירוש השמועה וכך נראה מפירוש רש"י.

    ושוב ראיתי בתוספות שהם נסכמים לפרש דלרבנן אם משכנו בתורת משכון בין על ידו בין על ידי שליח בית דין מחזיר לו לעולם דרחמנא אמר השב ואפילו מחרישה דכספא וזו היא תורת חזרא ואינו בכלל סידור אבל אם מתחלה בא לגבות נכסי לוה בתורת גוביינא גובה את כולן לדברי האומרים מסדרין מניח מטה ומטה וכו'. ורבי שמעון בן גמליאל סבר אף על פי שבתורת משכון בא לידו משלשים יום ואילך מוכרן בבית דין. ולפי לשון זה רבנן דמתניתין לא מוכחי אי סבירא להו מסדרין או לא. ואם תשאל לרבנן וכי בשביל שנטלו בתורת משכון הפסיד אין הכי נמי דרחמנא אמר השב את העבוט אלא אם רצה מחזיר את הכר אפילו ביום וירד לבית דין ויגבוהו חובו. ואם תשאל אם כן למה ממשכנין. פעמים שבית דין נותנין לו זמן או שהמלוה מתירא שמא יבריח נכסיו ומצאו בשוק ומנתחו או שהוא רוצה ליפרע ממנו מעות או קרקע ובין כך ובין כך ממשכן שלא תהא שביעית משמטתו ולשון הגון הוא. הרמב"ן.

    וזה לשון הר"ן ודילמא עד תלתין יומין מהדר ליה וכו'. עד מאי דחוי ליה. כלומר אבל לתנא קמא אפילו מאי דלא חזי ליה מחזיר לעולם משום דסבירא ליה דכל ישראל בני מלכים הם. ואם תאמר וכיון דאסיקנא במחרישה דכספא היכי אפשר דלתנא קמא מחזיר לעולם דהא בפרק מציאת האשה מוכח דלא שייך למימר לא מיקבלא עילואי במחרישה דנספא וליכא למימר בני מלכים בכהאי גוונא. ויש לומר דאין הכי נמי והכי קתני מחזיר את הכר ואת המחרישה בראויין לו לעולם ומשכחת לה בכר אפילו חשוב ביותר דכיון דכלי תשמישו הוא שייך למימר ביה בני מלכים ומחרישה משכחת לה דוקא בכדרכה ורבי שמעון בן גמליאל סבירא ליה ששניהם שוין ובין בזה ובין בזה מזבין מאי דלא חזי ליה ומהדר ליה מאי דחזי ליה ובמחרישה משכחת לה במחרישא דכספא. ולפי מה שכתבנו במשנתנו בשם התוספות אין אנו צריכין לכל זה דלתנא קמא משכחת לה דמחזיר לעולם אפילו במחרישה דכספא ולאו משום דכל ישראל בני מלכים הם אלא שכיון שבתורת משכון בא לידו מחזיר לעולם אבל אם בא לגבות גובה כדינו. עד כאן.

    מתקיף לה רב חגא ולימא ליה וכו' למאן דאמר מסדרין מקשים דלימא ליה לאו עלאי דידי רמית טפי מכולי עלמא. איברא אין דבר ברור הוא דעליה דידיה רמא רחמנא דכתיב ולך תהיה צדקה כלומר ועליך הצדקה הזאת לעשותה וכמו שהטיל עלי צדקת החזרה כך צדקת הסידור מוטלת עליו לבקש לו שותפים. הראב"ד. כללא דשמעתא קיימא לן כשמואל דאמר מלוה לא ימשכן ולא ינתח ושליח בית דין לא ימשכן אבל ינתח דאף על גב דפליגי בהא תנאי הא פסק שמואל כמאן דאמר אפילו שליח בית דין לא יכנס ולא אשכחן אמורא דפליג עליה. ואין שליח בית דין נוטל מה שבית דין מסדרין ומניחין ללוה ומה הן הכלים שמסדרין בגדים שהוא לבוש אם ראויין ואם לאו כגון שהוא לבוש איצטליתא דמילת מפשיטין אותה ממנו ומוכרין אותה ולוקמין מתוכה איצטלית הראויה לו וכן כסות יום וכסות לילה ולא כולן אלא נוטל אחד ומניח אחד. ואם כלי אומנות הם מניח לו שנים שנים מכל מין ומין. ואם שליח בית דין ממשכן כך מניח לו זולתי שאינו מוכר עכשיו בשעת משכונא כלום אלא מניח לו בגדיו שהוא לבוש וכליו כמו שהן כר וכסת ואפילו מוזהבת עד שיבא לגבות ובית דין מגבין מה שאינו ראוי לו ומניחין מה שראוי לו. וכן כששליח בית דין ממשכן לא ימשכן כלים שעושין בהן אוכל נפש ואפילו הן מאה והוא שצריך לכולן אבל אם אינו צריך לכולם מניח לו את שהוא צריך ונוטל השאר. ודוקא בשעת משכונא אבל בשעת גבייה גובין מהן כמו שגובין משאר כלים דלא אמרה תורה אלא לא תחבול ריחים ורכב אבל לגבות מהן לא אסרה אלא שמסדרין לו בהן כבשאר כלי אומנות וזהו ששנינו ומחרישה ביום רבי שמעון בן גמליאל אומר אף לעצמו אינו מחזיר וכו' ולא פליגי רבנן אלא בחזרה דמשכון ואמרו שמחזיר לעולם ולא אמרו דברים שעושין בהם אוכל נפש אלא בכלים כגון מחרישה וצמד של פרות וסכין דאשכבתא אבל פרה החורשת וחמור וספינה וכיוצא בזה לא דנכסים נינהו וכל אלו שאמרנו שאין ממשכנין הני מילי בשעה שהם ראוים לה וכשמחזירן מחזירן לעולם כל ימי חיי הלוה כתנא קמא דמתניתין. וכל אלו שאמרנו שאין ממשכנין אם נתנן לוה מעצמו נוטלן ומחזירן כסות יום ביום וכסות לילה בלילה והוא הדין לכלים שעושין בהן אוכל נפש. משכנו חייב להחזירו לו לעולם כמו שאמרנו ואם בא לגבות מחזירו אצל בעלים כסות יום אפילו בלילה הכסות לילה אפילו ביום ויורד לבית דין ומגבין לו חובו כיצד נותנים זמן לבעל חוב שלשים יום שהוא זמן בית דין הביא מעות פורע ואם לאו מגבין לו מהם את תובו כלים שאין עושים בהם ממש אוכל נפש כגון כוסות וצלוחיות ואף על פי שהם צריכים לו וכן סכינים ממשכנים אותם וגובים מהם ואין מניחים לו מהם כלום ואם משכן ממתין שלשים יום ומוכרם בבית דין ואינו מוכרם מיד דהרי זה כמלוה על המשכון סתם וסתם מלוה שלשים יום וכן כתב הרמב"ם. ערב ממשכנין אותו וכן לשכר כתף וכו' ואם זקפן עליו במלוה הרי הם דמלוה. וכל אלו שאמרנו במשכנו שלא בשעת הלואתו אבל בשעת הלואתו נוטל ואינו מחזירן ונוטל ממנו אפילו דברים שעושים בהם אוכל נפש. הרשב"א ז"ל.

    Shita Mekubetzet on Bava Metzia 113b · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Bava Metzia, daf 113, Amud Bet, about 457 words in 17 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 17 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 14 words

      Opens “לא, שליח ב"ד כמלוה.…”

    2. Segment 253 words

      Opens “ת"ש (שמות כב, כה) ״אם חבל תחבל…”

    3. Segment 325 words

      Opens “תנאי היא דתניא שליח ב"ד שבא למשכנו…”

    4. Segment 429 words

      Opens “ותניא אידך בע"ח שבא למשכנו לא יכנס…”

    5. Segment 523 words

      Opens “ולא ימשכננו דברים שעושין בהן אוכל נפש…”

    6. Segment 620 words

      Opens “כדרך שמסדרין לבע"ח כך מסדרין בערכין כלפי…”

    7. Segment 728 words

      Opens “אמר מר נותן מטה ומטה ומצע לעשיר…”

    8. Segment 838 words

      Opens “תרתי למה לי חדא דאכיל עלה וחדא…”

      Named: שמואל.

    9. Segment 930 words

      Opens “תני תנא קמיה דרב נחמן כדרך שמסדרין…”

      Named: רב נחמן.

    10. Segment 1030 words

      Opens “תנא כרשב"ג תנא קמיה והכי קאמר ליה…”

    11. Segment 1128 words

      Opens “וממאי דכי קאמר רשב"ג זבוני לגמרי קאמר…”

    12. Segment 1230 words

      Opens “אי סלקא דעתך אית ליה לרשב"ג האי…”

      Named: רבי שמעון, רבי ישמעאל, רבי עקיבא, אביי.

    13. Segment 1315 words

      Opens “רשב"ג דתנן לא את הלוף ולא את…”

    14. Segment 1424 words

      Opens “רבי שמעון דתנן בני מלכים סכין שמן…”

      Named: רבי שמעון.

    15. Segment 1537 words

      Opens “רבי ישמעאל ורבי עקיבא דתניא הרי שהיו…”

      Named: רבי ישמעאל, רבי עקיבא.

    16. Segment 1631 words

      Opens “ולמאי דסליק אדעתין מעיקרא דיהיב ליה מאי…”

      Named: רבא, רבה.

    17. Segment 1712 words

      Opens “מתקיף לה רב חגא ולימא ליה לאו…”

      Named: רב חגא, אביי.

    Sages named on this page

    • Rabbi Ishmael · Second Generation of Tanna'im

      Rabbi Ishmael was a leading sage of the second generation of Tanna'im, a colleague and disputant of Rabbi Akiva, and the teacher…

      Source: Bava Metzia 113b · Segment 15 — “רבי ישמעאל ורבי עקיבא דתניא הרי שהיו נושין בו…

    • Rabbi Akiva ben Yosef · Tannaim · Tannaim — Ten Martyrs

      Rabbi Akiva, one of the Ten Martyrs, exemplified unwavering devotion to God even under torture, reciting the Shema as he was flayed,…

      Source: Bava Metzia 113b · Segment 15 — “…ישמעאל ותנא משום רבי עקיבא כל ישראל ראוין לאותה…

    • Shmuel · First Generation Amoraim

      Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.

      Source: Bava Metzia 113b · Segment 8 — “…עלה כדשמואל דאמר שמואל כל מילי ידענא אסותייהו לבר…

    • Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim

      Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.

      Source: Bava Metzia 113b · Segment 12 — “…חזי ליה דאמר אביי: רשב"ג ורבי שמעון ורבי ישמעאל…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Bava Metzia 113b

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026