Talmud Builders

    Commentary page

    Bava Metzia 91a

    This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

    Read the full text in the reader
    Babylonian Talmud · folio map

    Bava Metzia 91a

    Bava Metzia 91a. The full printed text of this folio side — 13 numbered segments, about 284 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Rashi

    לא שאדם רשאי להמיר רישא דמתני' הכל ממירין אחד האנשים ואחד הנשים ומפרש ואזיל דהאי הכל ממירין לא שהאדם רשאי להמיר אלא יש בהן כח לתפוס בתמורה בדיעבד:

    וסופג את הארבעים משום לא יחליפנו (ויקרא ס) והא הכא דדיבור בעלמא הוא ולקי אלמא עקימת שפתים שאדם מגיד בשפתיו מעשה הוא:

    ר' יהודה היא בכמה דוכתי מייתינן לה (מכות דף ד:) לא תותירו ממנו והנותר ממנו עד בקר בא הכתוב ליתן עשה אחר לא תעשה לומר שאין לוקין עליו שניתק לעשה הוא טעמא דבא הכתוב הא לאו הכי לקי המותיר ואע"ג דאין בו בו מעשה:

    לאתויי יורש שאם המיר בקרבן אביו לאחר מיתת אביו מומר:

    יורש אינו ממיר ואם המיר אינו מומר וטעמא מפרש בתמורה בריש פ"ק (דף ב.):

    ג' קבין לחמור כך שיערו חכמים אכילתו:

    ה"ג והא אין לוקה ומת ואין לוקה ומשלם דהוו. להו שתי רשעיות וכתיב (דברים כה) כדי רשעתו:

    ר"מ היא במס' מכות (דף ד.) מעידין אנו על איש פלוני שחייב לחבירו מאתים זוז לוקין ומשלמין אם נמצאו זוממין:

    13 more comments on this page.

    Rashi on Bava Metzia 91a · Sefaria

    Tosafot

    הא מני ר"מ היא דאמר לוקה ומשלם ותימה דלא שמעינן ליה לר"מ אלא בפ"ק דמכות (דף ד. ושם ד"ה לוקין) גבי עדים זוממין והתם יליף ליה ר"מ ממוציא שם רע דלוקה ומשלם ופריך מה למוציא שם רע שכן קנס ומשני סבר לה כרבי עקיבא דאמר עדים זוממין קנסא היא א"כ הכא דהוה ממונא מנלן דלוקה ומשלם וי"ל דהא דלרבנן אין לוקה ומשלם היינו מכדי רשעתו דכתיב גבי עדים זוממין דדרשינן מיניה משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות אבל ר"מ דסבר דעדים זוממין קנסא הוא יליף ממוציא שם רע דלוקין ומשלמין א"כ תו ליכא לדידיה לאוקמי כדי רשעתו אלא במיתה ומלקות ומהיכא נילף דלא ילקה ומשלם ולה"ק דבכל דוכתא אית ליה לר"מ דלוקה ומשלם וא"ת והא אכתי איכא לאוקמי כר"מ כדי רשעתו במלקות וממון כגון דבהדי דמסהדי עדות שקר קרעו שיראין של שום אדם דהני תשלומים אינם קנס וליכא למילף ממוציא שם רע וי"ל דלית לן לאוקמי קרא דואי אתה מחייבו משום ב' רשעיות אלא בששניהם מחמת עדות שקר ולהכי לא מתוקמא בממון ומלקות דבשתי רשעיות מחמת עדות שקר לוקה ומשלם ולהכי לא מתוקמא אלא במיתה ומלקות:

    בבא לצאת ידי שמים וא"ת דאמרי' בפרק בן סורר ומורה (סנהדרין דף עב. ע"ש) רבא איגניבו ליה דינרי במחתרתא אהדרינהו ניהליה ולא קבלינהו אמר הואיל ונפק מפומיה דרב דאמר הבא במחתרת ונטל כלים ויצא פטור דבדמים קננהו ואמאי לא קבלם והא חייבין לצאת ידי שמים וי"ל דהם לא רצו לצאת ידי שמים אלא היו סבורין שבדין חייבין להחזיר ולכך לא קבלינהו וא"ת תנא תני ישלם ואת אמרת דמדת חסידות שנו כאן וי"ל דישלם משמע טפי לשון חיוב ממשלם אי נמי התם פריך משום דאפילו לצאת ידי שמים אינו חייב אבל הכא דחייב לצאת ידי שמים חיובא מעליא הוא ושפיר קתני משלם ועוד ר"י פי' שם מתוך הסוגיא דה"ק תנא תני ישלם דברי ר"א ורבנן פליגי עליה ואי מדת חסידות קאמר לא הוו פליגי עליה:

    אתנן אסרה תורה אפילו בא על אמו דעיקר אתנן בעריות כתיב דזונה מחייבי כריתות היא ובתמורה נמי פ"ק (דף ה) גמרינן תועבה מעריות וי"מ דנפקא לן מדתניא ביבמות (דף נט: ושם) יכול אף אתנן כלב ומחיר זונה ת"ל גם שניהם שנים ולא ד' ומדאיצטריך קרא למעט אתנן כלב אע"ג דרובע בהמה קם ליה בדרבה מיניה ש"מ דאתנן אסרה תורה אפילו בא על אמו ואין נראה דמי כתיב ב' ולא ד' שניהם כתיב ונימא ב' ולא ג' ולא אתי למעוטי אלא מחיר זונה וא"ת והא איכא לאוקמא קראי באומר הילך טלה זה ותבעלי לבנך או לאביך דלא קים ליה בדרבה מיניה וי"ל דאית לן לאוקמא קרא בסתם אתנן דהיינו שהבועל נותן וא"ת דאתנן אינו נאסר אלא בדקאי בחצירה בשעת ביאה כדאמר בפ' בתרא דע"ז (סג. ושם) אבל בא עליה ואח"כ נתן לה מותר א"כ היכי מוכח מאתנן דחייב לצאת ידי שמים אע"ג דקם ליה בדרבה מיניה והא משמע במרובה (ב"ק דף ע: ושם ד"ה אילו) דחצר קני ליה קנין גמור אפילו היכא דקם ליה בדרבה מיניה וי"ל דנהי דחצר קני לה קנין גמור לא היה לו ליחשב אתנן אלא מתנה אם לא היה חייב לצאת ידי שמים כשאינה בחצירה:

    ואם טש כל הפת כולה אסורה עד שיוסק התנור תימה למה לי עד שיוסק בקינוח סגי דתו לא הוי אלא כנ"ט בר נ"ט ושרי (חולין דף קיא:) דגים שעלו בקערה דמותר לאכלן בכותח ושם מפורש:

    ופשטי להו לאיסורא דלא כהלכתא דאמר שמואל כו' תימה לר"י היכי מוכח משמואל דליכא איסורא מדרבנן דשמואל לא איירי אלא מדאורייתא דומיא דמנאפין עד שיראו כדרך המנאפין דאיירי להורגם דאהא מייתי לה בפ"ק דמכות (דף ז.) גבי אם היינו שם לא היה אדם נהרג מעולם:

    Tosafot on Bava Metzia 91a · Sefaria

    Rashba

    אתנן אסרה תורה ואפילו בא על אמו יש מפרשים דבא על אמו ואתיא לקמן לא אמרינן ליה זיל הב לה, דהא קים ליה בדרבה מיניה, ואפילו הכי אי יהיב לה מנכסיה אסור משום אתנן, אלמא אף על גב דבדינא לא מחייבינן ליה, שם אתנן חל עליה, והכי נמי לאו חייב לשלם בבית דין קאמר, אלא חייב לשלם דאי שלים תשלומין נינהו, ונפקא מינה דאי יהיב ליה וכסבור שהוא חייב בתשלומיו והלך זה וקדש בהם את האשה מקודשת, ולומר שאלו לא היה חייב בתשלומין והלך זה וקדש בהם את האשה מקודשת, ולומר שאלו לא היה חייב בתשלומין וטעה ושלם אינו ממונו של בעל הפרה והרי זה כמקדש בגזל דאחרים שאינה מקודשת. ויש מפרשים דבדינא נמי מחייבי ליה לשלומי, וטעמא משום דאיהו אתני אנפשי למיתן לה ואמרינן ליה זיל הב לה מאי והראב"ד הקשה לפירוש זה, דאם איתא, היא גופה מנא ליה לרבא דאמרינן ליה זיל הב לה, ואי מסברא דנפשיה למה ליה לאותובי מאתנן, ורש"י והראב"ד פירשו כל היכא דאמרינן אינו לוקה ומשלם, היינו דוקא דלא אמרינן ליה מן הדין זיל הב ליה לאכפויי ליה ומיחת לא נחתינן לנכסיה, ומיהו אמרינן ליה אין אתה יוצא מידי עבירה עד שתתן ואפילו בא על אמו, והכא נמי לאו לחיוביה בדינא קאמרינן, אלא דאמרי ליה אינך יוצא מידי עבירה עד שתשלם לו. (שיטמ"ק).

    הא ד בעי רבה בר רב הונא לרבי יוסי הגלילי דש באווזים ותרנגולים מהו. הקשה הראב"ד אי יליף שור שור משבת אפילו אווזים ותרנגולים נמי, וכדתנן בפרק שור שנגח את הפרה (ב"ק נד, ב) אחד השור ואחד כל בהמה לנפילת הבור לפריקה ולחסימה וכן חיה ועוף כיוצא בהן, ואי לא יליף שאר בהמה מנא ליה, ונשאר לו הענין בקושיא. ונראה לי דר' יוסי ודאי יליף שור שור משבת, ומיהו מדלא כתיב לא תדוש בחסימה. אשמעינן דלאו לגמרי אלא לאקושי כולהו עושי מלאכה לשור מה שור בכל כחו אף כל כן, דאי לא, שור למאי אתא. וכי תימא לאקושי חוסם לנחסם (לעיל בבא מציעא פט, א), דאי לא, שור במחובר ואדם בתלוש מנלן, דאתיא אדם בתלוש מקמה קמה אם אינו ענין במחובר תנהו ענין בתלוש, אי נמי מכי תבא בקמת רעך מי לא עסקינן דשכרו לכתף, ושור במחובר בקל וחומר דאדם, אי נמי מרעך רעך וכדאיתא (לעיל בבא מציעא פח, ב), כן נראה לי. (שיטמ"ק).

    שור במחובר פירש רש"י הרי במלאכת השור במחובר אי אפשר לו לאכול מגפן שהוא עושה בה שהוא קשור לצמד לפני העגלה והבוצרים עושים בגפן אצל העגלה ונותנים בה. ויש מקשים לפירושו, שאם כן אין השור עושה במחובר אלא בתלוש ואע"פ שבוצרים מן המחובר ונותנין בעגלה, מכל מקום הוא אינו עושה אלא בתלוש, ורש"י עצמו פירש למעלה (פח, ב ד"ה לכתף) גבי אדם בתלוש, מי לא עסקינן ששכרו לכתף לשאת ענבים וחביריו בוצרין דהויא מלאכתו בתלוש. ופירשו שור במחובר, כגון ששכרו לדוש קטנית ותבואה במחובר. (שיטמ"ק).

    כגון שהיתה חצרו של שואל לפנים מחצרו של משאיל וכשהכישה כלפי פנים ויצאה מרשותו כבר היא בחצרו של שואל. ואקשינן הא פשיטא, ושנינן דאיכא בין החצרות גזייתא, כמו אנדרונא חולקת בין החצרות, מהו דתימא לא סמכא דעתיה דשואל דאזלא גביה דילמא קיימא לה התם, הילכך לאו שלוחו הוא במשיכה זו, קמ"ל דסמכא דעתיה. ונ"ל דלהכי אמר שהיתה חצרו של שואל לפנים מחצרו של המשאיל, שאלו אמר בהפך, כיון שדרך המשאיל לעבור דרך חצרו של שואל ויש לו עליו דרך, אפילו נכנסה בחצרו ממש עדיין לא יצאה מרשות המשאיל. וכיון דרב אשי דחייה לההוא סייעתא, ושמואל נמי לא קא משני למתני' כוותיה דרב ואוקמה בעבד עברי דאלו בעבד כנעני לא אשכח ביה חיובא כלל, אלמא לא ס"ל כוותיה בהא, הילכך לית הלכתא כוותיה, (אלא) [ולא] אמרינן בכה"ג דבהני תנאה קביל עילויה שואל משום דבעי משיכה או זיכוי [ש"מ בשם וכן כתב הרשב"א].

    וכשם שקרקע נקנה בכסף וכו' ושכירות מטלטלין נמי הויא כמכירה, וכי היכי דאין נקנין אלא במשיכה כך אין שכירותן נקנה אלא במשיכה, ואע"ג דמדאורייתא נקנין בכסף אלא משום גזירה שמא אמרו נשרפו חטיך בעליי' (לעיל בבא מציעא מז, ב), מה שאין כן בשכירות דכיון שגוף הכלי ששכרו הוא בידיו טרח ומציל, מכל מקום כיון דשכירות כמכירה אין לחלק, וכ"כ הרשב"א ז"ל והסכימו עמו האחרונים ז"ל. [ל' הנמוק"י].

    Rashba on Bava Metzia 91a · Sefaria

    Meiri

    כבר ביארנו שאם חסמה בקול וגערה שהוא חייב כך הדין בכלאים שאם הנהיגם אפי' בקול לוקה שמא תאמר חסמה בקול הא לאו שאין בו מעשה הוא ושמא תאמר עקימת שפתים הוי מעשה והלא ר' יוחנן עצמו אמר כל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע וממר ומקלל את חברו בשם אלמא שאין באלו מעשה ועוד ראוי לך לשאול היאך הקשה לריש לקיש משמועה של תמורה והלא אף היא הודה בה שאין בה מעשה והרבה ראיתי למפרשים שטרחו בסוגיא זו ויראה לי שדעת ר' יוחנן שעקימת שפתים מעשה על אחד משלשה צדדין האחד שהקול מביא לידי מעשה גמור כגון הנהגה בכלאים שקולו גורם להיות שתי בהמות אלו הולכות וחורשות והשני שאע"פ שאין קולו עושה כלום מ"מ עיקר הלאו הוא במעשה גמור וכל שעושה בקולו ענין המועיל כאלו עשה עקר הלאו שהוא מעשה גמור אע"פ שאין קולו מביא לידי מעשה גמור נדון עקימת שפתים למעשה הואיל ועשו מעשה הלאו שהוא מעשה גמור וממין זה חסימה בקול שעקר הלאו מעשה גמור והוא החסימה וכשגער בקול נעשה מעשה החסימה מאליו שהוא מניעת המאכל והשלישי שבדבורו נעשה מעשה מאליו כגון תמורה שבדבורו הותפשה בהמה זו לקדש והוא שתמצא שאמרו במסכת תמורה בשמועה זו ר"ל כל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע וממר ומקלל את חברו בשם שהזכירוה בנסח זה אמר רב אידי בר אבין אמר רב עמרם אמר ר' יצחק אמר ר' יוחנן משום ר' יוסי הגלילי כל לא תעשה שבתורה יש בו מעשה לוקין עליו אין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר ומקלל את חברו בשם ואמרו שם אח"כ אמר ליה ר' יוחנן לתנא לא תיתני מימר דבדבורו עביד מעשה כלומר ואינך צריך בו לכך הא למדת לדעת ר' יוחנן שחסימה בקול והנהגה בקול ותמורה כלם בדין מעשה ועליהם אמר עקימת שפתים הוי מעשה הא דבור לבד בלא שום אחד מאלו אין עקימת שפתים מעשה והוא שהנשבע ומקלל בשם הוא קורא לאו שאין בו מעשה והוא שהקשה בכאן מתמורה ושאר לאוין שאין בהם מעשה אין לוקין עליהם ואין אומרים שעקימת שפתים מעשה והוא שהקשו בעדים זוממין וקול לר' יוחנן לא הוי מעשה וכו' כמו שיתבאר במקומו ויש שואלין והלא אפשר בהנהגה וחסימה קול בלא עקימת שפתים וכמו שאמרו בעדים זוממין הואיל וישנן באי ר"ל שהם אותיות הגרון ואין בהם עקימת שפתים וכן במגדף הואיל וישנו בלב ותירצו שאין קול מועיל לבהמה אלא בדבור מעט וכל אחת יש לגערתה לשון ידוע וכמו שאמרו ניזהא דתורא הב הב ניזהא דגמלא דא דא וכן כל כיוצא בזה:

    כל שהפריש בהמה חטאת או עולה אינו יכול להחליפה באחרת לא סוף דבר כחושה בשמנה אלא אף שמנה בכחושה שנאמר טוב ברע או רע בטוב ואם עשה כן לוקה הרי אמרו כל שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר וכו' וכל שכן שנצטרף בה סבה אחרת כמו שכתבנו וכל שהמיר בקרבן שלו תמורתו תמורה ולוקה אחד איש ואחד אשה ואפילו יורש בקרבן אביו ועיקר דבר זה במסכת תמורה וכבר כתבנוה במסכת חולין:

    מי ששכר פרה מחברו וחסמה ודש בה לוקה משום לא תחסום ומשלם ארבעת קבין לפרה ושלשת קבין לחמור שכך שעור שבע שלהן כשהן אוכלין מתוך גדישים מרבים ושמא תאמר והלא אין אדם לוקה ומשלם הרי אין מלקות ותשלומין באין כאחד שמשעה שמשכה נתחייב במזונותיה ולא נתחייב במלקות עד שדש בחסימה היה מלקות ותשלומין באין כאחד כגון שהיתה בתוך הדיש חסומה ושכרה ודש אע"פ שפטור מדיני אדם משלם בדיני שמים אתנן אסרה תורה אפילו בא על אמו ר"ל שאע"פ שאלו תבעתו בבית דין אין מחייבין אותו ליתן שהרי בר מיתה הוא אם נתנו חל עליו איסור אתנן אלמא חובת שמים עליו ליתן אלא שאין כח ביד בית דין להכריחו שאם לא כן מתנה בעלמא הוא ואין כאן אתנן ומתוך כך משלם לצאת ידי שמים וחכמי הצרפתים פירשוה אף בדיני אדם ודעתם שלא נאמר אין אדם מת ומשלם או לוקה ומשלם אלא בתשלומי נזקים אבל תשלומין הבאים דרך פסק ותנאי כגון אתנן ושכירות פרה שחסימתה אסורה ואיסור חסימתה בכלל השכירות הרי זה מת ומשלם ולוקה ומשלם וכבר ביארנוה בבבא קמא פרק מרובה:

    אין לשין את העיסה בחלב ואם לש כל הפת כלה אסורה מפני הרגל עברה ר"ל שמא יאכלנה עם הבשר כיוצא בו אין שטין את התנור באליה ואם שט כל הפת אסורה מפני הרגל עברה שמא יאכלנה בחלב והתבאר בפסחים שאם עשה בפת איזה שנוי כדי להכירו מותר שאותה צורה מזכירתו ואף מי שאינו יודע חוקר על שנוי הצורה ונודע לו שט ואח"כ הסיק את התנור ואפה את הפת אין כאן בית מיחוש וכבר ביארנו דברים אלו במסכת פסחים וחולין:

    כל הבא על אחת מחייבי מיתת בית דין אין העדים נזקקים שיראו מעשה אפילו כמכחול בשפופרת אלא משיראו כמנאפים ר"ל דבוקים זה על זה כארח כל ארעא הרי הם נהרגים בראייה זו חזקה על צורה זו שאין דבר מתקן יוצא מתחת ידה:

    לענין הרכבת בהמה זכר ונקבה מין בשאינו מינו כל המרכיב לוקה בכל מקום ובכל זמן ואינו לוקה עד שיכניס כמכחול בשפופרת אבל אם העלה זה על זה פטור אלא שיש כאן איסור חכמים ומכת מרדות ומותר לו לכתחלה להכניס מין ושאינו מינו לדיר ואם יזקקו יזקקו ואינו זקוק להפרידם ואין צריך לומר מין עם מינו ושאינו מינו שיש לומר עליו שאחר מינו הוא כרוך ומין במינו מותר להכניס בהם כמכחול בשפופרת ואין חוששין להרהור ופריצות שבמלאכתו הוא עוסק ואין לבו פונה אילך ואילך אבל כל שאין עוסק במלאכתו אסור אף להסתכל בהם בשעה שנזקקין זה לזה כמו שביארנו במסכת ע"ז:

    Meiri on Bava Metzia 91a · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    תוס' בד"ה ופשטי להו כו' היכא מוכח משמואל דליכא איסורא מדרבנן כו' עכ"ל דודאי מדרבנן נמי קמבעיא להו מהו להכניס מן כו' ואיהו דלאו כהלכתא פשיט להו דמשמע דאפי' איסורא מדרבנן ליכא וק"ל:

    Chidushei Halachot on Bava Metzia 91a · Sefaria

    Maharam

    ד"ה אתנן אסרה תורה וכו' ומדאצטריך קרא למעט אתנן כלב אע"ג דרובע בהמה קם ליה בדרבה מינה וכו'. מדברי התוס' משמע שאתנן כלב היינו שהכלב נקבה והאיש נותן אתנן לבעל הכלב שירבע הכלב:

    Maharam on Bava Metzia 91a · Sefaria

    Shita Mekubetzet

    הא מני רבי יהודה היא כבר פירשתי בפרק קמא דחולין דהא דלא לקי שמונים משום לא יחליפנו ומשום לא ימיר שכבר פירש במסכת תמורה דהני תרי לאוי לאו כי הדדי נינהו אלא חד בשלו וחד בשל חבירו וכגון שנתן לו חבירו רשות להמיר. תלמיד הר"פ. והריטב"א.

    ומשלם ארבעה קבין לפרה ואם תאמר אמאי משלם והא אי בעי הוה מיתב קמה פקיעי עמיר ואם כן בכך הוה סגי. ויש לומר דודאי אם לא חסמה הוי סגי בכל אבל השתא דחסמה קנסוהו ומשלם כמו שאם היתה אוכלת מן הדישה. תלמיד הר"ש.

    ארבעה קבין לפרה דשיערו חכמים דשיעור זה היא אוכלת ביום אחד כשאין איש מונע ממנה. ה"ר יהונתן.

    הא מני רבי מאיר היא איכא דקשיא ליה דהא לא אמר רבי מאיר לוקה ומשלם בכהאי גוונא דתנן מעידים אנו באיש פלוני וכו' שלא השם המביאו לידי מכות מביאו לידי תשלומין והכא השם המביאו לידי מכות מביאו לידי תשלומין שלא נתחייב בתשלומין אלא משום לא תחסום. ולי נראה דהכא נמי שני שמות הם שאינו משלם אלא משום והשיב את הגזלה אשר גזל שאף על פי שאלו לא נכתב לא תחסום לא היה כאן תשלומין מכל מקום כשנכתב נמי אין כאן תשלומין אלא משום והשיב את הגזלה אשר גזל הילכך לא השם המביאו לידי מכות מביאו לידי תשלומין. הרמב"ן. עיין שם בתוספות פרק קמא דמכות דף ד' ע"א. והריטב"א כתב וזה לשונו: ואחרים תירצו דהכי קאמר התם שלא השם המביאן לידי מלקות דהיינו לא תענה מביאן לידי תשלומין כלומר דלא כתיב ועשיתם לו כאשר זמם גבי לא תענה שיהא חשוב לאו שניתק לעשה שאין לוקין עליו. ואין זה נכון. ויש לנו בזה פירוש נכון במקומו בסייעתא דשמיא. עד כאן. הא מני רבי מאיר היא דאמר לוקה ומשלם ככתוב בתוספות ומסיים בתוספות שאנץ וזה לשונו: וכמו שיש להקשות כאן ולתרץ מההיא דמכות על זו שבכאן כמו כן יש להקשות על ההיא דאמר רבא בכתובות פרק אלו נערות דרבי מאיר לוקה ומשלם אית ליה ומת ומשלם לית ליה וחדוש הוא שחדשה תורה בקנס ולכך סובר דבקנס מת ומשלם אלמא משמע דבלא קנס שאינו מת ומשלם אפילו הכי לוקה ומשלם. ועוד משמע שם שגם בלא קנס לוקה ומשלם לרבי מאיר מדלא מצי לאוקומי כדי רשעתו לרבי מאיר אלא במלקות ומיתה אבל לא במלקות וממון. מומיהו לר'.

    בבא לצאת ידי שמים ואם תאמר דאמרינן פרק בן סורר ומורה רבא איגניבו ליה וכו' ככתוב בתוספות. ויש לומר דהתם גרס רבה והכא רבא. הרא"ש.

    אתנן אסרה חורה ואפילו בא על אמו יש מפרשים דבא על אמו ואתיא לקמן לא אמרינן ליה זיל הב לה דהא קים ליה בדרבה מיניה ואפילו הכי אי יהיב לה מנכסיה אסור משום אתנן אלמא אף על גב דבדינא לא מחייבינן ליה שם אתנן חל עליה והכי נמי לאו חייב לשלם בבית דין קאמר אלא חייב לשלם דאי שלים תשלומין נינהו ונפקא מינה דאי יהיב ליה וכסבור שהוא חייב בתשלומיו והלך זה וקדש בהם את האשה מקודשת ולומר שאלו לא היה חייב בתשלומין וטעה ושלם אינו ממונו של בעל הפרה והרי זה כמקדש בגזל דאחרים שאינה מקודשת. ויש מפרשים דבדינא נמי מחייבי ליה לשלומי וטעמא משום דאיהו אתני אנפשיה למיתן לה ואמרינן ליה זיל הב לה מאי דאתנית. והראב"ד הקשה לפירוש זה דאם איתא היא גופה מנא ליה לרבא דאמרינן ליה זיל הב לה ואי מסברא דנפשיה למה ליה לאותובי מאתנן. ורשא והראב"ד פירשי דכל היכא דאמרינן אינו לוקה ומשלם היינו דוקא דלא אמרינן ליה מן הדין זיל הב ליה לאכפויי ליה ומיחת לא נחתינן לנכסיה ומיהו אמרינן ליה אין אתה יוצא מידי עבירה עד שתתן ואפילו בא על אמו והכא נמי לאו לחיוביה בדינא קאמרינן אלא דאמרי ליה אינך יוצא מידי עבירה עד שתשלם לו. הרשב"א.

    וזה לשון הראב"ד רבא אמר אתנן זונה אסרה תורה ואפילו בא על אמו. יש מפרשים אתנן אי אתיא אימיה לקמן מי אמרינן ליה זיל הב לה ואפילו הכי אי יהיב לה הוי עליה תורת אתנן הכא נמי דקתני ומשלם ארבעה קבין לפרה לאו דמחייבינן ליה בבי דינא אלא אי יהיב ליה בתשלומין איכא צליה תורת תשלומין לקדש בהן את האשה ולכל דכר וכי האי נוסחא איכא בפרק מרובה. ואיכא דמחקי מההיא נוסחא כל ההוא לישנא ולא גרסי בה טפי מדאיכא הכא ומפרשי דבא על אמו אף על גב דקם ליה בדרבה מיניה אמרינן ליה זיל הב לה מאי טעמא משום דאיהו אתני אנפשיה למיתן לה אתנן ובי דינא לא מחייבי ליה אלא מאי דחייב איהו נפשיה הילכך כי אמר לו עקוץ תאנתי בשבת ותקנה לך גנבתי קנו בעקיצת התאנה דהא איהו קביל על נפשיה הכי ואף על גב דקם ליה האיך בדרבה מיניה הוי מכירה. והאי פירושא לא מסחאגי ליה הכא לגבי תשלומי הפרה והחמור דהא איהו לא אתני בהדיה ולא מידי. ועוד אי דינא הוא דכל מאי דמתני איניש בהדי חבריה אף על גב דקם ליה בדרבה מיניה מחייבי ליה בי דינא למה ליה לאיתויי ראיה ומשל מאתנן אמו והיא גופה מנלן דמחייבי ליה בי דינא. אלא דההיא קושיא איכא לתרוצה דהכי אמר רבא כיון דחזינן דאסרה תורה אתנן אפילו בא על אמו אי לאו דבי דינא קא מחייבי ליה לא הוה עליה תורת אתנן ואפילו יהיב לה מנפשיה דאמרינן מתנה בעלמא הוא דיהיב לה. מיהו ומשלם קשיא דהא הכא לא אתני ליה ולא מידי וקא מחייבינן ליה. ונראה לי דכל היכא דאמרינן אינו לוקה ומת אינו לוקה ומשלם נהי דלא מגבינן מיניה בבי דינא ולא נחתינן לנכסיה אלא חובה עליו לשלם ואנן זיל הב ליה אמרינן ליה לצאת ידי חובתך ואינו יוצא מידי עבירה עד שישלם ומשום הכי קתני משלם ארבעה קבין וכו' ומאתנן ילפינן לה כיון דאסרה תורה אתנן אפילו בא על אמו שיש עליו חובה לתת ואינו יוצא ידי עבירה עד שיתן שאם אתה אומר אין עליו חובה כי יהיב לה מנפשיה אמאי אסרה ליה תורה והא מתנה הוא דקא יהיב לה. ובהאי פירושא מסתגי שפיר ההיא נוסחא דבבבא קמא ודהכא והא דאמרינן התם אתנן אי תבעה ליה לדינא קמן מי אמרינן ליה זיל הב לה הכי קאמר מי מכרחינן ליה על כרחיה דניתב לה אבל זיל הב לה בודאי אמרינן ליה. עד כאן.

    וכתב הריטב"א וזה לשונו רבא אמר אתנן זונה אסרה תורה ואפילו בא על אמו. הכא נמי הכי קאמר לוקה בידי שמים ומשלם בידי שמים ואף על גב דאמרינן בפרק הזרוע דכי קתני ישלם בבית דין משמע שאני הכא דנקט אשגרת לישן דעלמא לוקה ומשלם וכי היכי דתיתי נמי כרבי מאיר. עד כאן.

    4 more comments on this page.

    Shita Mekubetzet on Bava Metzia 91a · Sefaria

    Gilyon HaShas

    רש"י ד"ה רבא אמר וכו' אי תפיס לא מפקינן עי' בטורי אבן חגיגה באבני שהם דף י ע"ב ד"ה נפש ובקצו' החושן רסי' כח:

    Gilyon HaShas on Bava Metzia 91a · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Bava Metzia, daf 91, Amud Aleph, about 284 words in 13 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 13 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 126 words

      Opens “לֹא שֶׁאָדָם רַשַּׁאי לְהָמִיר, אֶלָּא שֶׁאִם הֵמִיר…”

    2. Segment 225 words

      Opens “וּמִי מָצֵית מוֹקְמַתְּ לַהּ כְּרַבִּי יְהוּדָה? וְהָא…”

    3. Segment 319 words

      Opens “דְּאִי כְּרַבִּי יְהוּדָה, הָאָמַר: יוֹרֵשׁ אֵינוֹ מֵמִיר,…”

    4. Segment 434 words

      Opens “תָּנוּ רַבָּנַן: הַחוֹסֵם אֶת הַפָּרָה וְדָשׁ בָּהּ…”

    5. Segment 59 words

      Opens “רָבָא אָמַר: ״אֶתְנַן״ אָסְרָה תּוֹרָה, וַאֲפִילּוּ בָּא…”

    6. Segment 614 words

      Opens “רַב פָּפָּא אָמַר: מִשְּׁעַת מְשִׁיכָה אִיחַיַּיב לֵהּ…”

    7. Segment 721 words

      Opens “אָמַר רַב פָּפָּא: הָנֵי מִילֵּי בְּעוֹ מִינַּאי…”

    8. Segment 845 words

      Opens “בְּעוֹ מִינַּאי: מַהוּ לָלוּשׁ אֶת הָעִיסָּה בְּחָלָב?…”

    9. Segment 914 words

      Opens “וְאִידָּךְ בְּעוֹ מִינַּאי: מַהוּ לְהַכְנִיס מִין וְשֶׁאֵינוֹ…”

    10. Segment 1014 words

      Opens “דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: וּבִמְנָאֲפִים – עַד שֶׁיִּרְאוּ כְּדֶרֶךְ…”

    11. Segment 1123 words

      Opens “מֵתִיב רַב אַחָדְבוּי בַּר אַמֵּי: אִילּוּ נֶאֱמַר…”

    12. Segment 1217 words

      Opens “לָאו מִכְּלָל דְּכִלְאַיִם אֲחִיזָה נָמֵי לָא? מַאי…”

    13. Segment 1323 words

      Opens “אָמַר רַב יְהוּדָה: מִין בְּמִינוֹ, מוּתָּר לְהַכְנִיס…”

    Sages named on this page

    • Shmuel · First Generation Amoraim

      Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.

      Source: Bava Metzia 91a · Segment 10 — “דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: וּבִמְנָאֲפִים – עַד שֶׁיִּרְאוּ כְּדֶרֶךְ הַמְנָאֲפִים. וּבְכִלְאַיִם…

    • Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim

      Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.

      Source: Bava Metzia 91a · Segment 4 — “…לוֹקֶה וּמְשַׁלֵּם. אָמַר אַבָּיֵי: הָא מַנִּי – רַבִּי מֵאִיר…

    Original text

    לֹא שֶׁאָדָם רַשַּׁאי לְהָמִיר, אֶלָּא שֶׁאִם הֵמִיר – מוּמָר, וְסוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים. אֲמַר לֵיהּ: הָא מַנִּי רַבִּי יְהוּדָה הִיא, דְּאָמַר: לָאו שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה לוֹקִין עָלָיו.

    It is taught at the beginning of tractate Temura that the Torah prohibits the substitution of a non-consecrated animal for a consecrated one. The mishna teaches ( Temura 2a): That is not to say that it is permitted for a person to effect substitution; rather it means that if one substituted a non-sacred animal for a consecrated animal, the substitution takes effect. The non-sacred animal becomes consecrated, the consecrated animal remains sacred, and the one who substituted the non-sacred animal incurs the forty lashes. This indicates that one is held liable for mere speech, even without any accompanying action. Reish Lakish said to him: In accordance with whose opinion is this mishna? It is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, who says that one is flogged for violating a prohibition that does not involve an action. By contrast, the dispute between Rabbi Yoḥanan and Reish Lakish is in accordance with the opinion of the Rabbis, who maintain that one is punished only for a transgression that includes a full-fledged action.

    וּמִי מָצֵית מוֹקְמַתְּ לַהּ כְּרַבִּי יְהוּדָה? וְהָא קָתָנֵי רֵישָׁא: הַכֹּל מְמִירִין, אֶחָד הָאֲנָשִׁים וְאֶחָד הַנָּשִׁים, וְהָוֵינַן בָּהּ: ״הַכֹּל״ לְאֵתוֹיֵי מַאי? לְאֵתוֹיֵי יוֹרֵשׁ, וּדְלָא כְּרַבִּי יְהוּדָה,

    The Gemara asks: But can you establish and explain that mishna in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda? After all, it teaches in the first clause: Everyone substitutes a non-sacred animal for a consecrated animal, both men and women. And we discussed this statement by asking the following question: This term: Everyone, serves to add what? What is the tanna including by this phrase? We answered that it serves to add an heir, who can substitute an animal for an animal he inherited that was designated as an offering. And this clause is not in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda.

    דְּאִי כְּרַבִּי יְהוּדָה, הָאָמַר: יוֹרֵשׁ אֵינוֹ מֵמִיר, יוֹרֵשׁ אֵינוֹ סוֹמֵךְ! הַאי תַּנָּא סָבַר לַהּ כְּווֹתֵיהּ בַּחֲדָא, וּפָלֵיג עֲלֵיהּ בַּחֲדָא.

    The Gemara elaborates: As, if it were in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, doesn’t he say that an heir cannot effect substitution, and an heir cannot place his hands on the head of an offering? The Gemara refutes this difficulty: This is not a conclusive proof, as it is possible to say that this tanna of the mishna in Temura holds in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda with regard to one matter and disagrees with him with regard to one other matter.

    תָּנוּ רַבָּנַן: הַחוֹסֵם אֶת הַפָּרָה וְדָשׁ בָּהּ – לוֹקֶה, וּמְשַׁלֵּם אַרְבָּעָה קַבִּין לְפָרָה וּשְׁלֹשָׁה קַבִּין לַחֲמוֹר. וְהָא אֵינוֹ לוֹקֶה וָמֵת, וְאֵינוֹ לוֹקֶה וּמְשַׁלֵּם. אָמַר אַבָּיֵי: הָא מַנִּי – רַבִּי מֵאִיר הִיא, דְּאָמַר: לוֹקֶה וּמְשַׁלֵּם.

    § The Sages taught: One who muzzles a cow and threshes with it is flogged, and in addition he must pay the owner of the cow four kav for a cow, the usual amount it consumes while threshing, and three kav for a donkey. The Gemara asks: But isn’t there a principle that an offender is not flogged and also punished by death, and likewise he is not flogged and rendered liable to pay? One who transgresses a prohibition is liable to receive only one punishment for a single offense. Abaye said: In accordance with whose opinion is this ruling? It is that of Rabbi Meir, who says in general that one can be flogged and be liable to pay.

    רָבָא אָמַר: ״אֶתְנַן״ אָסְרָה תּוֹרָה, וַאֲפִילּוּ בָּא עַל אִמּוֹ.

    Rava said that there is a difference between the transgression itself, which is between the offender and God, for which he is liable to be flogged, and the loss he caused the owner of the cow, for which he must pay restitution. The Torah prohibits one from bringing as an offering an animal given as the payment to a prostitute for services rendered (Deuteronomy 23:19); and this prohibition applies even if the man in question engaged in intercourse with his own mother, which is a capital offence. Although this man would certainly not be rendered liable to pay compensation by a court, as he is liable to receive court-imposed capital punishment, nevertheless, since he is technically liable to pay compensation, the money is subject to the prohibition as well. In this case too, despite the fact that the court cannot compel one to pay for the produce his cow ate, he does owe this sum. Furthermore, if the owner of the produce were to seize this sum from him, the court would not force him to return the money.

    רַב פָּפָּא אָמַר: מִשְּׁעַת מְשִׁיכָה אִיחַיַּיב לֵהּ בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ, וּמִילְקָא לָא לָקֵי עַד שְׁעַת חֲסִימָה.

    Rav Pappa stated a different answer: From the time of his pulling of the cow to rent it for threshing he was rendered obligated to provide its sustenance when it threshes, but as for flogging, he is not liable to be flogged until the actual time of muzzling. In other words, he was liable to pay the monetary payment before he incurred liability to receive lashes, which means that they are two separate liabilities.

    אָמַר רַב פָּפָּא: הָנֵי מִילֵּי בְּעוֹ מִינַּאי דְּבֵי רַב פָּפָּא בַּר אַבָּא, וּפְשַׁטִי לְהוּ לְאִיסּוּרָא – חֲדָא כְּהִלְכְתָא, וַחֲדָא דְּלָאו כְּהִלְכְתָא.

    In relation to the above discussion, Rav Pappa said: These matters, stated below, were raised as a dilemma to me by the members of the house of Rav Pappa bar Abba, and I resolved these matters for them by saying that there is a prohibition in both cases. One of my decisions was in accordance with the halakha , and the other one was not in accordance with the halakha .

    בְּעוֹ מִינַּאי: מַהוּ לָלוּשׁ אֶת הָעִיסָּה בְּחָלָב? וּפְשַׁטִי לְהוּ לְאִיסּוּרָא כְּהִלְכְתָא, דְּתַנְיָא: אֵין לָשִׁין אֶת הָעִיסָּה בְּחָלָב, וְאִם לָשׁ – כׇּל הַפַּת כּוּלָּהּ אֲסוּרָה, מִפְּנֵי הֶרְגֵּל עֲבֵירָה. כַּיּוֹצֵא בוֹ: אֵין טָשִׁין אֶת הַתַּנּוּר בְּאַלְיָה, וְאִם טָשׁ – כׇּל הַפַּת כּוּלָּהּ אֲסוּרָה, עַד שֶׁיַּסִּיק אֶת הַתַּנּוּר.

    They first raised this dilemma before me: What is the halakha with regard to the possibility of kneading dough with milk? And I resolved it for them by saying that there is a prohibition, in accordance with the halakha . As it is taught in a baraita : One may not knead dough with milk, lest one eat this bread with meat, and if he kneaded dough in this manner the entire loaf is forbidden, because he will become accustomed to sin. Similarly, one may not smear over an oven with the fat of an animal’s tail, and if he did smear the oven in this manner then the entire loaf baked in that oven is forbidden, lest he eat it with milk, until he heats the oven without bread for long enough to burn off the fat.

    וְאִידָּךְ בְּעוֹ מִינַּאי: מַהוּ לְהַכְנִיס מִין וְשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ לַדִּיר? וּפְשַׁטִי לְהוּ לְאִיסּוּרָא דְּלָאו כְּהִלְכְתָא.

    And the other question they asked of me was as follows: What is the halakha with regard to bringing in a male animal and a female animal of different species together into a single pen? Is there a concern that they might mate, which would violate the prohibition against crossbreeding animals? And I resolved it for them by saying that there is a prohibition, but this was not in accordance with the halakha .

    דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: וּבִמְנָאֲפִים – עַד שֶׁיִּרְאוּ כְּדֶרֶךְ הַמְנָאֲפִים. וּבְכִלְאַיִם – עַד שֶׁיַּכְנִיס כְּמִכְחוֹל בַּשְּׁפוֹפֶרֶת.

    As Shmuel says: With regard to adulterers, the witnesses must observe from when they appear as behaving in the manner of adulterers, and they do not need to directly observe the actual moment of the act of intercourse. But with regard to one who crossbreeds two animals of diverse kinds, he is liable only if witnesses attest that he inserted the male organ into the female like a brush into a tube. This clearly shows that crossbreeding is punishable only if performed manually, not if the animals were merely enclosed together.

    מֵתִיב רַב אַחָדְבוּי בַּר אַמֵּי: אִילּוּ נֶאֱמַר ״בְּהֶמְתְּךָ לֹא תַרְבִּיעַ״ הָיִיתִי אוֹמֵר, לֹא יֶאֱחוֹז אָדָם הַבְּהֵמָה בְּשָׁעָה שֶׁעוֹלֶה עָלֶיהָ זָכָר, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כִּלְאַיִם״.

    Rav Aḥadvoi bar Ami raises an objection against this opinion, from a baraita : Had the Torah stated merely: “You shall not let your cattle copulate,” I would have said that it is prohibited to assist animals in their mating at all, and consequently a person may not hold the female animal when a male mounts it. Therefore, the verse states: “You shall not let your cattle copulate with a diverse kind” (Leviticus 19:19), which indicates that it is prohibited to mate only different species, but not animals of the same type.

    לָאו מִכְּלָל דְּכִלְאַיִם אֲחִיזָה נָמֵי לָא? מַאי ״אֲחִיזָה״ – הַכְנָסָה, וְאַמַּאי קָרֵי לַהּ ״אֲחִיזָה״ – לִישָּׁנָא מְעַלְּיָא.

    Can one not derive from here by inference that with regard to diverse kinds, holding the animal is also not allowed? This indicates that not only is the act of crossbreeding itself prohibited, but any type of assistance is also prohibited, e.g., restraining the female animal. But if this is the case, placing two animals in the same pen should also be considered a violation. The Gemara refutes this argument: What is the meaning of the term: Holding? It means the insertion of the sexual organ, and why does the tanna call it holding? This is a euphemism.

    אָמַר רַב יְהוּדָה: מִין בְּמִינוֹ, מוּתָּר לְהַכְנִיס כְּמִכְחוֹל בַּשְּׁפוֹפֶרֶת, וַאֲפִילּוּ מִשּׁוּם פְּרִיצוּתָא לֵיכָּא. מַאי טַעְמָא – בַּעֲבִידְתֵּיהּ טְרִיד. מֵתִיב רַב אַחָדְבוּי בַּר אַמֵּי:

    Rav Yehuda says: If one desires to mate an animal of one species with an animal of its own species, it is permitted to insert the male organ into the female like a brush into a tube, and there is not even a concern due to licentiousness and immoral thoughts here. What is the reason for this lenient ruling? It is because he is occupied with his work, and therefore his mind will not entertain sinful thoughts. Rav Aḥadvoi bar Ami raises an objection against this: