Bava Metzia 70a

ונהגו בני כופרא בעלי ספינה קרי בני כופרא לפי שזופתין אותם בזפת:

אגרא בשעת משיכה נותנין אותם מיד ואע"פ שקיבל שכרה. נותן לו פגרא לכשתשבר:

אטו במנהגא תליא מילתא היכי שבקינן להו לקבל שכר הואיל וסופו לקנותה כולה:

משום דמתניתא תניא דמותר כדקתני שלא עשאה דמים מחיים אלא לאחר מיתה נהוג מנהגא:

ה"ג משום דמתניתא תניא מנהגא:

בתר שבקייהו אחר אביהן לבית הקברות:

גופא דעובדא שראית את מר שמואל נוהג כן שהעדת זאת בשמו הא ודאי פשיטא דלא שמעתא איתמר הכי בפירוש אלא מכלל שראית אותו נוהג. העדת כן:

דההוא דודא קלחת שקורין קלדיר"א:

מעות של יתומים מותר להלוותן ברבית ה"מ למיפרך תיפוק ליה משום לוה דקעבר בלא תשיך (דברים כג) אלא דעדיפא פריך א"נ קסבר דלא מחייב לוה משום לא תשיך אלא כשגם המלוה מוזהר:

דקא מקבלי עלייהו חוסכא דנחשא משמע אע"ג דקא מקבל נותן עליה זולא ויוקרא הוה אסור משום דאחריות על המקבל אף על גב דאחריות לא הויא אלא משעת שבירה אלא דוקא משום פחת דחוסכא דנחשא שרי ליקח שכר והא דשרי לעיל (בבא מציעא דף סט:) נמי בספינא אגרא ופגרא היינו משום דמקבל עליה קלקול הספינה שמתקלקל העץ במים דלא משלם למשכיר אלא מה שהיא משתברת ומכאן קשה לפי' ריב"ן שפירש לעיל שמותר ליתן עיסקא למחצית שכר קרוב לשכר ורחוק להפסד כיון דמקבל נותן יוקרא וזולא דא"כ למה היה צריך כאן לקבל חוסכא דנחשא לא יקבל אלא זולא ועוד דאמרינן לעיל (בבא מציעא דף סח:) ותרי תילתי בהפסד ותילתא באגר למה ליה למיעבד הכי ליקבל עליה הנותן זולא ולישתרי אפילו יהא כל אחריות על המקבל והא דאמרינן לעיל (בבא מציעא דף סד.) גבי חמרא אי תקפה ברשותך ומסקינן כיון שמקבל עליה יוקרא וזולא קרוב לזה ולזה הוא התם שאני דמכר גמור הוא:

אתא מריה ויהיב סימנא ושקיל תימה דהיכי שקיל ע"י סימנא הא מצי האי למימר לקוח הוא בידי ואי חיישינן דלמא מודה ליה מקבל דשלו הן א"כ דהבא פריכא נמי ניחוש שמא מודה ליה וא"ת כיון דאין בו סימן למה יאמינו לו א"כ בדבר מסוים נמי ניחוש שמא הגיד לו ואפילו לא היה אמיד היה נאמן לומר לקוח הוא בידי דאימור מציאה אשכח או מתנה נתנו לו והא דאמר בפ' האשה שלום (יבמות קטו: ושם ד"ה וכן) גבי שומשמי דטוען נפקד דידיה שקלתנהו והני אחריני נינהו ואמרינן התם אימור איתרמויי איתרמו דמשמע הא לא שכיח דמתרמי דהוה חשיב סימנא מעליא והיה נאמן המפקיד להוציא מידו התם היה לו למפקיד עדים שהפקיד בחבית במדה זו ועדיין נמצאו כן בחבית ואפילו לא היו עדים בדבר היה נאמן אי הוה סימנא מעליא כיון שהנפקד אינו טוען לקוחין הן בידי או שלי היו מעולם ובני ביתי הגידו לך הסימן אלא מודה שהפקיד לו אלא שאומר כמו שאירע הסימן בשלך כן אירע בשלי ואע"ג דאית ליה מגו לא היה נאמן דהוי מגו במקום עדים ונראה לפרש דהכא חיישינן דלמא אתי מריה אחר מיתת המקבל כדאמרי' בהכותב (כתובות פה: ושם ד"ה ועוד) ועוד גבי ההוא דאפקיד כסא דכספא בי חסא שכיב חסא ולא פקיד אתא מריה ויהיב סימנא אר"נ חדא דידעינן ביה בחסא דלא אמיד ועוד דקא יהיב סימנא משמע אפי' אמיד נמי כיון דיהיב סימנא שקיל ומיהו קשה כיון דאמיד הוא אמאי לא נטעון ליתמי לקוח הוא והיינו יכולין לומר דלא טענינן להו לקוח אלא בדברים שהיה אביהם משתמש בחייו אבל דברים שלא היה משתמש בהם דומה הוא שבפקדון הם אצלו ומהדרינן בסימנא אבל א"כ לא שבקת חיי לכל בני עשירים שאדם שהיה רגיל אצלם ויודע עניינם ילך ויגיד לאחרים דלא עיילי ונפקי בביתם סימני כסף וזהב שלהם ועוד אכתי קשה דלמה ליה הכא דאית ליה דהבא פריכא אפילו דבר המסוים נמי אלא שיאמר בפני ב"ד שהוא שלו ונראה לפרש דהכא בשמעתין חיישינן שמא יבאו עדים שהפקיד בידו חפץ שיש בו סימן זה וכיון שמביא עדים אין להם לב"ד למנוע מלהראות החפץ לעדים ויכירו אם הוא זה ובההיא דהכותב עיקר טעמא הוי משום דלא אמיד וכיון דלא אמיד אין לנו לטעון ליתומים לקוח ביד אביהן דמציאה או מתנה מילתא דלא שכיח הוא ולא טענינן ליתמי אע"ג שאביהן היה נאמן לטעון לקוח היה בידי והכי פירושו חדא דידעינן ביה דלא אמיד ובטעם זה לחודיה סגי ועוד דאפילו את"ל דלא מהני אמיד לחודיה הא קא יהיב סימנא ויועילו שני הטעמים יחד א"נ מעיקרא לא ר"ל שהיה הטעם דלא אמיד לחודיה דיי אלא מתחילה לא נתכוון לומר אלא שבין שניהם יועילו והא דאמר בסוף פ"ק דכתובות (דף יג:) גבי ארוס וארוסתו דאמר התם רב יוסף למאי ניחוש לה חדא דקא מודה ועוד האמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר"ג ופריך ובהא כי לא מודה מי מכשר רבן גמליאל התם לא מצי למימר שיועילו שני הטעמים דאי טעמא דהא קא מודה לא מהני לחודיה לא מהני נמי בהדיה דהלכה כרבן גמליאל כיון דלא מכשר אלא ברוב כשירין אצלה והכא כולן פסולין אצלה לבד מארוס ולהכי פריך כי לא מודה פי' כי לא מהני טעמא דמודה לחודיה מי מהני בהדיה טעמא דהלכה כר"ג כו':

מעות של יתומים מותר להלוותן ברבית נראה דרב ענן היה סבור שמותר להלוותן אפילו ברבית קצוצה, לפי שהאפטרופא אינו נוטל ברבית והיתומים אינן מחוייבים במצות, גם הם בעצמם אינן מלוין כדי שנאמר בית דין מצווין להפרישו, אפילו לדברי מי שאומר (יבמות קיד, א) קטן אוכל נבלות ב"ד מצווין להפרישו, וכן אין זה בכלל מה שאמרו (שם) לא תאכלום קרי ביה לא תאכילום לפי שהם אינם עושים בידים האסור, ואינו דומה למה שאמרו (שם), מניחן תולש מניחן זורק אבל לא יאמר לו הבא לי חותם הבא לי מפתח, דהתם הא קא עביד בידים דבר האסור לו לכשיגדל. ורב נחמן נמי לא אמר ליה שעובר האפוטרופוס על דאורייתא אלא שהיתום המתגדל בממון של ישראל שאינו שלו יענש מיתה. ומהא משמע, דהאי עובדא דדודא אי לאו דמקבל מרי דודא חוסכא דנחשא רבית קצוצה היא, ואפילו לרב נחמן, דאי לא, לימא ליה הא אפילו למאי דסבירא ליה אבק רבית הוא, ומעות של יתומים מותר להלוותן באבק רבית, וכדאמרינן בסמוך מעות של יתומים מותר להלוותן קרוב לשכר ורחוק להפסד, ולא דוקא, אלא הוא הדין לכל שאר (ה"ח) [רבית] דרבנן, וכן הסכימו הגאונים ז"ל. וליתא, דהא ודאי [נראה לי דלאו – ש"מ] רבית קצוצה היא, והוא הדין דהוה מצי רב נחמן למימר ליה הכי, אלא דקושטא דמלתא קאמר ליה, דבכי הא דמר שמואל אפילו בדקנני שרי, הואיל ומקבל עליה חוסכא דנחשא.

מעות של יתומים מותר להלוותם קרוב לשכר ורחוק להפסד פירשו בירושלמי דאמר ליה פסידא עלך ורווחא דידי ודידך, ואפילו הכי אבק רבית הוי דלאו הלואה היא אלא עסקא, דהא מיניה וביה יהיב ליה, (ולא אניסי' ומינאי) [וכי יהיב ליה לאיעסוקי ביה, ואי] בעי למשתי ביה שכרא, מרי עסקא מעכב על ידיה, ואם מת לא נעשו מטלטלין אצל בניו (לקמן בבא מציעא קד, ב).

אבל דבר מסויים לא, דילמא איניש אחרינא אפקדיה גביה ואתו מרייהו ויהבי סימנא ושקלי. וא"ת והלא עשו בו תקנת השוק ואפילו יהיב סימנא יהבי דמיהן ושקלי, דאמרינן התם בפרק הגוזל (ב"ק קטו, א) דעשו תקנת השוק במשכונא. ויש מתרצים, שלא עשו תקנת השוק בנפקד אלא בגנב וגזלן. וליתא, דכיון דשלח ביה יד הוי ליה גזלן, וזה שהלוה עליו גם כן אינו יודע שאחר הפקידו אצלו. והראב"ד תירץ שלא עשו תקנת השוק אלא במכר או במשכון, שכל עצמו אינו סומך אלא על זה, אבל כאן שאין עקר הבטחתו אמשכון אלא על העסק, ואלו רצה מקבל להוציאו בדברים אחרים בעל העסק מעכב עליו (לקמן קע, ב) לא עשו בו תקנת השוק, וזה הנכון. וא"ת, ואם בא ונתן סימן מאי הוי, והלא הכלי נתון תחת יד אפטרופא, וכי אמר ליה בעל הכלי אפקיה דניחזייה, לימא ליה כדי לא מפיקנא דמשוית ליה ראה, וכדאמר בפרק חזקת הבתים ברמאי דפומבדיתא (ב"ב מו, א), וכל דליכא עדים וראה אינו נאמן. וי"ל, דכל שיש עדי פקדון והבעלים נותנים סימן מובהק והרי אנו רואים אותו סימן תחת ידינו, הרי זה כראה, דאטו אי אתו סהדי ואמרי סימן פלוני וסימן פלוני הוה, וראו אותו אותן עדים באותן סימנים מי לא מהדרינן ליה, דהא איכא עדים וראה, אם כן השתא נמי אנן סהדי דידיה, ולא מצינו למכבש עדותן. ולא עוד, אלא אפילו הגדילו היתומים והביא זה עדי פקדון ויהב סימן מובהק דידיה, היתומים בעצמן עדי ראיה דידיה, דלא אברו סהדי אלא לשקרא. ותדע לך, מדאמרינן בפרק חזקת הבתים (בבא בתרא ל, א), ההוא דאמר ליה לחבריה, מאי בעית בהאי ארעא אמר ליה מפלניא זבינתא דאמר לי דזבנה מינך, אמר ליה את מי לא מודית דארעא דידי הוא ואת מינאי לא זבינתה, זיל לאו בעל דברים דידי את, אמר רבא דינא קאמר ליה, והתם לא הוו עדי אבות לתובע, מדאיצטריך למימר ליה את מי לא מודית לי, ואפילו הכי כיון שזה לא חסר אלא עדים וזה הלוקח (עדיו) [מודה], הרי זה מודה כאלו יש לו עדים. ואמרינן נמי בכתובות פרק הכותב (כתובות פה, ב). ההוא גברא דאפקיד (שב מרגניתא) [כסא דכספא] בי חסא, שכיב חסא ולא פקיד, אתא עובדא קמיה דרב נחמן, אמר חדא דידענא ביה בחסא דלא אמיד, ועוד דהא יהיב סמנא, ועקר טעמא התם משום דיהיב סימנא, וכשיש עדי פקדון ואפקיד בסהדי קאמר, ואע"ג דליכא ראיה, כיון דיהיב סימנא ואנן חזינן ליה לההוא סימנא השתא, אנן סהדי דידיה והרי אלו עדי פקדון ואנן עדי ראיה, והוה ליה כעדים וראה. ומאי דקאמר, חדא דידענא ביה בחסא דלא אמיד אינו עקר טעמא, דהא כתיב (משלי יג, ז) יש מתרושש והון רב, אלא לסניפין בעלמא הוא דקאמר ליה, וכולה טעמא בסימנא תלי. וכבר הארכתי בזה שם בכתובות במקומה בסייעתא דשמיא. וא"ת אם כן אפילו דהבא פריכא נמי לא, דדילמא יהיב סימנא במשקל וכדקיימא לן בפרק אלו מציאות (בבא מציעא כג, ב) דמשקל הוי סימן. לא היא, דהתם גבי מציאה הקלו להחזיר בסימן כל דהו, אבל הכא דוקא בסימן מובהק, אבל בסימן שאינו מובהק לא. והא דאמרינן דכי יהיב סימנא מהדרינן ליה דאנן משוינן ליה וראה, הני מילי בדיהיב סימנא ממש, אבל אי אמר אפקוה דלחזייה הני סהדי וידעי ליה בטביעות עינא לא מפקינן ליה. [ד]השתא מיהא אנן לא ידעינן ביה דדידיה הוא, ואמרינן ליה כדי לא מפקינן ליה כדאמרינן התם בחזקת הבתים.

ויהבינן ליה בבי דינא פירש רש"י ז"ל, בפני בית דין שיש כח בידם (להפסיד) [להפקיר] נכסי המקבל אצל היתומים, ולהתנות עמו קרוב לשכר ורחוק להפסד. ואינו מחוור בעיני, דאבק רבית הוא, וכשתקנו לא לגבי יתומים תקנו, וכל אבק רבית התירו אצל היתומים, ומה לנו לבית דין ואלו היה רבית דאורייתא היו צריכים לבית דין שיפקיעו ממונו של המקבל. ועוד, דאם כן היינו צריכים לבית דין חשוב וראוי להפקיע, וכדאמרינן בעלמא גבי פרוזבול בפרק השולח (גיטין לו, ב), ובנדרים פרק ארבעה נדרים גבי אסמכתא (כז, ב). אלא נראה לי, דלא להפקר ממון המקבל אצל היתומים קאמר, אלא כדי ליתן רשות לאפטרופא להוציא ממון היתומים מתחת ידם ולמסור אותו ביד אחרים להתעסק בו. וכעניין ששנינו בברייתא פרק הנזקין (גיטין נב, א), ואין אפטרופסים רשאין למכור ברחוק ולגאול בקרוב. וכולה ברייתא, ואמרו עלה בתוספתא (ב"ב פ"ח ה"ד) אלא אם כן נטלו רשות מבית דין, כך נראה לי.

השכיר לו דבר שבמשקל כגון כלי כסף וכלי נחשת והוא מתנה להחזירם לו במשקל אע"פ שלא נתחייב בכך בכל שבא מחמת המלאכה מותר שהכלי מתקלקל כלו בתשמישו ומתישן ומזדלזל וזהו הפחת הנכלל בדמי השכירות אבל פחת חסרון המשקל הוא פחת אחר שאינו בכלל בדמי השכירות ויכול להתנות עליו ודברים אלו כלם כשאין הבעלים שם כגון שהשכיר את הספינה ולא הלכו הבעלים שם הא אם הלכו בעלים שם אינו משלם אלא שכרה אין תנאו עושהו יותר מן השואל ואם בעליו עמו לא ישלם כמו שיתבאר:

אין מקבלין נכסי צאן ברזל מישראל כגון שיאמר הילך עשרים צאן בשוה מאה דינרין הטפל בהם למחצה שכר גיזה וולדות וחלב על מנת שתעמידם אצלי במאה דינרין הן הוזלו הן הוכחשו הן מתו ואין שכר עמלו מועיל בזו ודבר זה לא הוצרך להשמיענו שהרי אף במחצה שכר ומחצה והפסד נאסר אלא אם כן בשכר עמלו כמו שביארנו במשנה כל שכן במחצה שכר וכלו הפסד אלא שבא להתירן מן הגוי ולא סוף דבר ששאר הלואות אסורות בו אלא שהתחיל בהתירות אלו עד שמנה את כלן והחל בקלה שבהם והוא אבק רבית עד שמגיע אצל התמורה כמו שיתבאר במשנה שלפנינו בע"ה:

נמצא לפי מה שכתבנו שכל המלוה מעותיו קרוב לשכר ורחוק להפסד כגון שחצי שכר שלו וכל ההפסד למקבל הרי זה רשע שהרי נעשה כלו כמלוה ונמצא חצי שכר כעין רבית רחוק לשכר וקרוב להפסד כגון שמחצה שכר למקבל וכל ההפסד שלו חסיד קרוב לזה ולזה כגון מחצה שכר ומחצה הפסד זו היא מדת כל אדם אלא שחכמים הצריכו בה שכר עמלו כמו שביארנו במשנה או בלא שכר עמל מחצה שכר ושני שלישי הפסד או שליש שכר ומחצה הפסד ורחוק לזה ולזה אינו כולל ענין אחר אלא שהוזכר בחנם דרך הזכרת חלוקות ויש מפרשים רחוק לזה ולזה שליש בשכר ושליש בהפסד ואין זה כלום שהרי טורח בשליש עסק הפקדון בחנם שהרי מלוהו שני שלישי העסק:

הסכימו הגאונים שמותר לאדם שיקבל עליו מעות חברו ושיהא כל אחריות הקרן עליו ושלא יטול כלום מן הריוח אלא שיהא הכל לבעל הממון הואיל ואין שום ריוח למקבל אין בזה רבית ומפני חמלתו עליו הוא שעושה כן ומתנה היא שהוא נותן לו:

כל מה שביארנו בקרוב לשכר ורחוק להפסד לא סוף דבר שיקבלו בעלים מחצה שכר וכל ההפסד למקבל אלא אף מחצה שכר לבעלים ושני שלישי הפסד למקבל אסור וכן ההפך ברחוק לשכר וקרוב להפסד שאין קצבה לתנאי השכר וההפסד אלא שיהא חלק ההפסד גדול לבעל העסק מחלק השכר וכן כתבוה גדולי המפרשים בתשובותיהם ובפרק המקבל יתבארו מקצת דברים בדיני העסק:

מעות של יתומים אסור להלוותם ברבית ומ"מ מותר להלוותם קרוב לשכר ורחוק להפסד והוא שאמרו בשקלים ירושלמי ר' אבא אתפקד גביה מדלא דיתמי אתא שאיל לר' מני אמר ליה אי בעית דליהוי פסידא עלך ורוחא ליתמי ולך שארי שכל אבק רבית כזה בנכסי יתומים לא גזרו:

נכסי יתומים שאין להם אפטרופוס מצד אביהם ויש להם מעות אין אומרים להעמיד מעותיהם ביד בית דין ולמסרם להם על יד על יד לצרכם שאם כן הקרן כלה ואוי לו לנאמנות המפסיד אלא מחזרין בית דין אחר אדם הגון ונאמן שונא בצע שאינו מכניס עצמו לחשד ולקבלת קללת חכמים ולא להיות סרבן לדיניהם ושיהו לו נכסים של שופי ולא של ערער ועסיקין ובית דין מוסרין לו את הממון קרוב לשכר ורחוק להפסד ואע"פ שאינו בעל ממון המיטלטל הואיל ואין בקרקעותיו ערער ועסיקין רצו בית דין להפקידם לבעל ממון המטלטל מצד שהמעות מצויות אצלו תמיד מחזרין אחר בני אדם שיש להם טמון וממון שאינו מתעסק בו כגון דהבא פריכא וכיוצא בזה ומקבלין בית דין אותו הממון במשכון ומ"מ משכונות של כלים ושאר דברים המסויימים שהם בעלי סימן אין מקבלין מהם שמא פקדון הם ויצאו בעלים ויתנו סימנן בבית דין ונוטלן ונמצאו היתומים קרחים מכאן ומכאן ואע"פ שהזהב יש בו סימן וכמו שביארנו שהמשקל סימן מ"מ אין דרך להיות הזהב הנפרך נפקד ביד אחר ולא להעמידו במקום שידי הגנב ממשמשת שם הואיל ואין בו תשמיש ושמא תאמר והלא משכונה עשו בה תקנת השוק שאם גנב ומשכן אין גנבה חוזרת אלא בדמים והבעלים דנין עם הגנב כמו שביארנו בבבא קמא מ"מ אין בית דין מכניסין עצמם לכך או שמ"מ נשבע זה שהלוה עליו כמה הלוה ואין ראוי להשביע את הבית דין ואע"פ שנאמנין בלא שבועה שמא לא ימצאו שם ואף היתומים אינן בני שבועה שאינם יודעים עיקר הענין ושמא תאמר יכתבו בית דין שטר על זה שטרא עביד דמירכס או שמא אין תקנת השוק אלא לקרן או שמא אין זה משכון הגמור ואינו אלא אחריות בעלמא ואין בו תקנת השוק:

ומ"מ יש מפרשים בזו דוקא בשזה אינו אמיד וחוששין שמא גנבו או לקחו מן הגנב בזול או נפקד אצלו אבל באמיד אף לנותן סימניו אומרין לו שזה לקחו ומ"מ אם היו מדברים העשויין להשאיל ולהשכיר שאין לומר שם לקוחים הם בידו טעם זה בטל ואף בשאין עשויים להשאיל ולהשכיר יש לחוש שבעל הפקדון מסרו בעדים וכבר כתבו גדולי הפוסקים שכל שהפקיד בעדים אינו נאמן בלקוח היא בידי שלא נאמר כך אלא מתוך שהיה יכול לומר לא היו דברים וכו' ואתה צריך בזו לדהבא פריכא ולכיוצא בו על אחד מן הטעמים שהזכרנו וכל שלא מצאו בעל הממון מיהא מוסרין לבעל קרקע על הדרך שביארנו:

תוספות בד"ה דקא מקבלי כו' דלא משלם שוכר אלא מה כו' עכ"ל כצ"ל:

בא"ד דאמרינן לעיל תרי תילתי בהפסד ותילתי באגר כו' לקבל עליה הנותן זולא כו' עכ"ל לצדדין קאמרי יקבל הנותן תרי תילתי בהפסד ופלגא באגר או תילתא באגר ופלגא בהפסד אך קשה ומאי קושיא דיקבל עליו הנותן זולא כולה דאימא דאדרבא לרבותא נקט הכי דאע"ג דאינו מקבל הנותן עליו כל ההפסד הבא מזולא שרי במקבל עליו קצת אחריות וי"ל במקבל עליו זולא כולה ואינו מקבל עליו אחריות כלל הוי קרוב לזה ולזה כדאמר אביי לעיל גבי חמרא אי תקפה ברשותך כו' והוי רבותא טפי דשרי מתרי תילתי בהפסד ופלגא באגר או תילתא באגר ופלגא בהפסד דהוי קרוב להפסד ורחוק לשכר ודו"ק:

בד"ה אתא מריה כו' היה לו למפקיד עדים שהפקיד בחבית כו' עכ"ל ומיירי שאירע כך שראו עתה החבית בידו דה"ל עדים וראה וכ"ה בהגהות אשר"י אבל הכא בשמעתין הוצרכו לדחוק לתרץ לקמן שיצטרך להראות החפץ לעדים דמיירי הכא דעדיין לא ראו אותה עתה העדים ומיהו נראה מתירוצם לקמן דאיהו נמי בעי להראות החפץ לעדים באם יכירו אבל הרא"ש כתב דלגביה דידיה כל זמן שלא ראוהו מצי למימר לקוח הוא בידו במגו דהחזרתיו לך אבל ליתמי לא טענינן כו' עכ"ל ע"ש ודו"ק:

בא"ד דהוי מגו במקום עדים עכ"ל פירוש דאנן סהדי דהך טענתם שקר היא דהא לא אתרמי כך וק"ל:

ד"ה דקא מקבלי עלייהו וכו' משמע אע"ג דמקבל עלייהו יוקרא וזולא אלא דוקא משום פחת דחוסכ' וכו'. וא"כ לפי זה צ"ל ג"כ הא דאיתא בברייתא דלעיל בשם פרה לחבירו וכו' דמותר הואיל ולא עשאה דמים מחיי' לענין זולא כ"א לאחר מית' היינו נמי משום דאית בה גם כן פחת שסתם בהמה מכחשת מחמת מלאכה ומדברי התוס' משמע דתרתי בעינן שיקבל עליו הנותן זולא וגם שיהא בה פחת (וכ"נ] מדברי הטור י"ד סימן קע"ו) אבל בשביל פחת לחודיה לא משתרי וכן משמע מהברייתא דלעיל גבי שם פרה דלא התיר אלא מטעם שלא עשאה דמים מחיים דהיינו שלא קבל עליו המקבל מחיים אחריות הזולא אלא הנותן קבל עליו זולא אלא שצריך לישב דמ"ש ממרא דלעיל דמשמע מדברי התוס' דבשביל הפחת לחוד מותר. וי"ל דשאני מרא דידוע ומפורסם פחתייהו וידוע הוא דבשביל הפחת הוא נותן השכירות ועוד דגבי מרא נמי הוי אחריות הזולא על המשכיר אבל מדברי הרא"ש משמע דבשביל פחת לחודי' שרי שהרי כתב גבי ספינה וז"ל אמר רב ספינה אגרא ופגרא עד אמר רב פפא הלכתא ספינה אגרא ופגרא מותר כיון דפחת הספינה על בעל הספינה כדאמרי' לקמן גבי דודאי וכו' וצריך ליישב לפי סברתו הא דמשמע לעיל מדמייתי עלה ברייתא דשם פרה דמותר מטעם לפי שלא עשאה דמים מחיים משמע דספינה נמי הוי מטעם דלא קבל עליה זולא ובפרש"י אם לא שנאמר שהרא"ש ס"ל דלפי המסקנא דמסיק גבי דודאי הא דקתני גבי שם פרה לפי שלא עשאה דמים מחיים לא הוי פירושו לא עשאה דמים לענין זולא כפי' רש"י אלא ר"ל לענין פחת והכחשה שנפחתתה מחמת מלאכה וכן גבי ספינה שרי מטעם זה ודו"ק:

בא"ד משום דמקבל עליה קלקול הספינה שמתקלקל העץ במים דלא משלם שוכר אלא מה שהיא משתברת וכו' כצ"ל ובספרים כתוב משכיר וט"ס הוא:

בא"ד ומכאן קשה לפי' ריב"ן שפי' לעיל וכו' ר"ל הריב"ן פי' כן בספרו ובפירושו שחבר על הגמרא וק"ל:

ד"ה אתא מריה ויהיב סימנא וכו' וא"ת כיון דאין בו סימן למה יאמינו לו כו'. האי וא"ת הוי פירושו כאלו אמר וכי תימא ונמשך אלעיל מינה וק"ל:

בא"ד ואפי' לא היו עדים וכו' ואע"ג דאית ליה מגו וכו' ואע"ג דאית ליה מגו וכו' דהוי מגו במקום עדים. ר"ל ואע"ג דאיכא למימר דנאמינהו במה שטוען דהשומשין הללו שלו הן ושל המפקיד כבר החזיר לו במגו דהוה טוען לקוחין הן בידי זה אינו משום דאי הוה סימנא מעליא הוי כאלו יש כאן עדים שהשומשמין הללו של המפקיד הן וא"כ איך נאמינוהו במגו לומר שהן שלו שהרי הוא כמו מגו כנגד עדים דאין נאמן בשום מקום:

בא"ד ונראה לפרש דהכא בשמעתין חיישינן שמא יבאו עדים שהפקיד בידו וכו' ר"ל שמא יביא המפקיד עדים לאהד מיתת הנפקד עיין בדברי הרא"ש והאי תירוץ של התוס' קאי נמי אקושיא ראשונה שבתחלת הדבור:

אמר רב פפא הילכתא ספינתא אגרא ופגרא ונהגו בני כופרא אגרא בשעת מכירה ופגרא בשעת שבירה כך הגירסא הנכונה. כלומר שאין מקבלין אחריות כדאיתא בעינה והא אחריות שמקבלין כדפגרא אינו בדמים של עכשיו אלא בדמים שהיא שוה בשעת השבירה. ורש"י גורס אגרא בשעת משיכה ופגרא בשעת שבירה ופירש שפורעין השכר מיד ולכשתשבר פורעין דמיה. והגירסא הראשונה היא הנכונה. ואיתא בנסחי דוקני ופרכינן אטו במנהגא תליא מילתא ומהדרינן משום דמתניתא איפכא תניא. כן גירסת כל הספרים שלא הגיה רש"י ז"ל. אבל הוא ז"ל גורס דמתניתא מנהגא תניא ופירש שאין טעם פסק זה של רב פפא מפני מנהג בני כופרא אלא משום דמתניתא דלעיל תניא כמנהגא דכיון שלא עשאן דמים מחיים אלא לאחר מיתה מותר וכדפריש רב ששת. ולפירוש זה עדיין קשה אמאי קאמר רב פפא נהגו בני כופרא. וגירסת הספרים היא הנכונה והכי פירושו דהא דתלי רב פפא טעמא דידיה במנהג בני כופרא שהן בעלי הספינות משום דמתניתא דאייתי רב ששת איפכא תניא ולא כמו שהיה שונה רב ששת ומתניתא דייקא הכי קתני אין מקבלין צאן ברזל מישראל כיצד ישראל השם פרה מחברו ואמר לו פרתך עשויה עלי בשלשים דינרין ואני אעלה לך סלע בחדש אסור לפי שעשאה דמים ומיהו לא פליגא אדרב פפא דרב פפא מיירי בשלא עשאה דמים מעכשיו כלל אלא כמנהג בני כופרא שהיו מקבלין השוכרין אחריות דלאחר שבירה כשעת שבירה כדאמר רב פפא פגרא בשעת שבירה והיינו וקאמר ספינתא אגרא ופגרא כעין שנהגו בני כופרא וכו' ואפשר דרב דשתיק לעיל ולא השיב מן הברייתא מפני שהיה מסופק בגירסת הברייתא אם כלשונו של רב ששת או כלשון שגורס רב פפא מעתה.

לענין פסק הלכה כל שקבל אחריות ואפילו דיוקרא וזולא רבית קצוצה קבל אחריות דלאחר מיתה בלחוד ועשאה דמים כשעת משיכה אבק רבית. לא עשאה דמים מחיים ולא קבל אחריות אלא בשעת שבירה מותר. הריטב"א ז"ל. וזה לשון רבינו חננאל ז"ל: והילכתא ספינה אגרא ופגרא נהגו בני כופרא אגרא בשעת משיכה פגרא כמו ששוה בשעת שבירה דלא כמתניתא. עד כאן. וזה לשון הראב"ד ז"ל: בני כופרא פירוש בני הכפרים. אגרא בשעת משיכה. כלומר מה שהתנו בשעת המשיכה פגרא בשעת שבירה. ואית דגרסי כשעת שבירה ותרווייהו חד טעמא נינהו. אטו במנהגא תליא מילתא דינא הכי הוא ומשום דמתניתא לא תניא איכא מנהגא כלומר שלא פירש במתניתא דרב ששת אי זו שומא יתן אם אותה ששוה בשעת שבירה או אותה ששוה בשעת שכירה. ומתחזי דהאי שומא כשעת משיכה היא שהרי השם בהמה לחברו ואמר לו הרי פרתך עשויה עלי בשלשים דינר קתני והאי שומא בשעת משיכה היא והם לא נהגו כן אלא כשעת שבירה מפני שהיו אומרים כיון דאלו היתה קיימת חוזרת בעיניה בפחתה אינו משלם אלא כמי שהיתה שוה סמוך לשבירתה וההוא דודא דבני מר עוקבא דהוה שמואל תקיל ויהיב תקיל ושקיל וכל כמה שהיה פוחת מן המשקל היה נוטל מן השוכר ונוטל עוד שכרו והלא זה מחיים אפילו עושה אותו בדמים שהרי אינו חוזר בעין בפחתו שהרי משלם לו דמי פחתו ואיך היה נוטל שכרו. אלא משום חוסכא דנחשא הוא דמקבל עליה שאפילו במה שנשאר ממשקל הדוד נפחתו דמיו משום דמיקלי בנורא דהיינו ככחש בהמה. עד כאן.

וזה לשון הרשב"א לפי שלא עשאה דמים מחיים אבל עשאה דמים לאחר מיתה. יש מפרשים שאם מתה ישלם כשעת משיכה ואף על פי שהוזלה או כחשה בין שעת משיכה לשעת מיתה וכן בספינה משלם כשעת משיכה ולא כשעת שבירה אם הוזלה או פחתה בינתים. ויש מפרשים דאם הוזלה או כחשה בינתים לא משלם כלום ואם מתה לאחר שכחשה או לאחר שהוזלה אינו משלם אלא בדמים שהיתה שוה בשעת מיתה וכן בספינה פגרא בדמים שהיא שוה בשעת שבירה ונמצא אגרא על פגמה כדאמרינן לעיל גבי מרא. ולשון הברייתא מוכחת לפי דעתי כדברי הפירוש הראשון דהא קתני הרי פרתך עשויה עלי בשלשים דינרין אלמא מהשתא קוצץ לה דמים ואף על פי שמשלם לו בשעת משיכה כיון שאינו חייב בתשלומין אלא אם מתה או נשברה ועומדת היא לחזור בעינה וכל זמן שחוזרת בעינה מחזירה לבעלים כמות שהיא אין זה כמלוה אלא שכירות אלא שמתנה לשלם לו אם תמות הבהמה או תשבר הספינה ואף על פי ששאר שוכרין אינן חייבין בכך הרי אמרו מתנה שומר חנם להיות כשואל. ודודא דמר שמואל משום דחוזרת בעינה ואפילו הכי תקיל ויהיב תקיל ושקיל הוא דהוה קשיא ליה לרב ענן. ולשון רש"י ז"ל נראה שדעתו כן שכן כתב לפי שלא עשאה דמים מחיים שאם יוזלו פרות בשוק ויעמדו דמיה על עשרים לא ישלם לו אלא לאחר מיתה אם תמות או תשבר. עד כאן. ועל כן נהגו בני כופרא להחמיר שלא ליטול פגרא אלא כשעת שבירה ומשום דברייתא תניא איפכא דאינהו נהגו שלא ליטול כשעת משיכה אלא כשעת שבירה. וגירסאות יש דגורסים כן משום דמתניתא איפכא תניא. גם הראב"ד ז"ל שמפרש כן. ואף על פי שהוא גורס בבני כופרי משום דברייתא לא תניא תנא מנהגא כלומר מפני שהברייתא לא נתבארה היטב אם משלם כשעת משיכה או כשעת שבירה ואף על פי שנראה שהיו קוצצין בדמים שהיא שוה עכשיו מדקתני הרי היא עשויה עלי בשלשים דינרין אפילו כן היו מחמירין שלא לשלם אלא כשעת שבירה ולפי דברי מי שאומר דאינו משלם אלא דמי מה שהיא שוה בשעת מיתה אני אומר שיש לדחוק שעכשיו הוא ששמין לאחר מלאכה זו שהוא שוכרה לה כמה תפחת ובכמה תעמוד ושמאוה עכשיו באומד לשלשים דינרין ואפשר שהיא שוה עכשיו בשעת משיכה ארבעים זה נראה לי ליישב הברייתא לפי דבריהם. עד כאן. והרמב"ן ז"ל כתב כפירוש שני. והיינו דאמרינן בסמוך דהא מקבל עליה חוסכא דנחשא הא לאו הכי אסור אף על פי שאינו נוטל בדמי הפחת אלא כשעת שבירה דיוקרא וזולא איתמי רמיא ואינו עושה אותה דמים. ומשמע דאי לא מקבל עליה חוסכא דנחשא רבית קצוצה הוי דאי לא היכי סלקא דעתך למימר ביתומים והא כל של דבריהם לא גזרו בהן דומיא דקרוב לשכר ורחוק להפסד וכן דעת המפרשים דלאו דוקא קרוב לשכר וכו' אלא כל רבית דדבריהם מותר ביתומים אלא דודא דשמואל רבית קצוצה היא. ויש לי לפרש עוד דמעיקרא קסלקא דעתיה דרב ענן דאי אסור אפילו ברבית דרבנן הן אסורין ורב נחמן הוה מצי למימר ליה התם רבית דדבריהם ושרי אלא קושטא קאמר ליה דאפילו בדקנני מותר ושמואל דקא מקבל עליה חוסכא דנחשא לאו משום איסורא אלא משום שאין השוכרין עושין לקבל עליהן חוסכא דבר שאינו קצוב וצריך אומד כל היום.

וזה לשון הרשב"א מעות של יתומים מותר להלותן ברבית. נראה דרב ענן היה סבור שמותר להלוותן אפילו ברבית קצוצה לפי שהאפטרופוס אינו נוטל רבית והיתומים אינן חייבין במצות גם הם בעצמן אינם מלוים כדי שנאמר בית דין מצווין להפרישן אפילו לדברי האומר קטן אוכל נבלות בית דין מצווין להפרישו וכן אין זה בכלל מה שאמרו לא תאכלום קרי ביה לא תאכילום לפי שהם אין עושין בידים האיסור ואינו דומה למה שאמרו מניחו תולש מניחו זורק אבל לא יאמר לו הבא לי חותם הב לי מפתח דהתם הא קעביד בידים דבר האסור לו לכשיגדיל. ורב נחמן נמי לא אמר לו שעובר האפטרופס על דאורייתא אלא שהיתום המתגדל בממון של ישראל שאינו שלו יענש מיתה ומהא משמע דהאי עובדא דדודא אי לאו דמקבל מרי דודא חוסכא דנחשא רבית קצוצה היא ואפילו לרב נחמן דאי לא לימא ליה הא אפילו למאי דסביר לך אבק רבית הוא ומעות של יתומים מותר להלותן באבק רבית וכדאמרינן בסמוך מעות של יתומים מותר להלוותן קרוב לשכר ורחוק להפסד ולאו דוקא אלא הוא הדין לכל שאר רבית דרבנן וכן הסכימו הגאונים. וליתא דהא ודאי נראה לי דלאו רבית קצוצה היא והוא הדין דהוה מצי רב נחמן למימר ליה הכין אלא קושטא דמילתא קאמר ליה דבכי הא דמר שמואל אפילו בדקנני שרי הואיל ומקבל עליה חוסכא דנחשא. עד כאן.

וזה לשון הריטב"א אמר רב ענן אמר שמואל מעות של יתומים וכו'. לפום פשטא משמע דאפילו ברבית דאורייתא שרי וטעמא משום דיתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו וגם אנו אין אנו מוזהרין על ממונם דלא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה וכל היכא דאזהר רחמנא למלוה אזהר ללוה ולערב ולעדים אבל היכא דליכא איסורא לגבי מלוה ליכא איסורא לערב ולעדים ולסרסור ואף על גב דקטן אוכל נבלות בית דין מצווין להפרישו הא בשר שחוטות נינהו וכיון דיתמי נינהו ושרי להו מדאורייתא לית לן למיסר מדרבנן כי היכי דליהוי להו רווחא ולא יכלו נכסיהם. ואמר ליה רב נחמן משום דיתמי נינהו ספינן להו זוזי דרביתא דליהוי להו רווחא יתמי דאכלי לאו דידהו וכו' כלומר מוטב שימותו ברעב ולא יאכלו על ידינו זוזי דרביתא דליתו למיסרך בה לכי גדלי. והאי לישנא דרב נחמן מוכח דמודה רב נחמן שאין לנו שום איסור בזה אלא משום דלא ניספי להו כעין איסורא דאי לאו הכי הוה ליה למימר ומשום דיתמי נינהו עברינן אנן אדאורייתא או אדרבנן ומדלא קאמר הכי שמעינן שהמלוה מעות של יתומים ברבית אין בו משום איסור תורה לא משום לא תשימון עליו נשך ולא משום לא תשיך ולא אסור מלוה ברבית מדרבנן ונפקא מינה דלא מפסיל בהכי לא מדאורייתא ולא מדרבנן וזה ברור וכן דעת רבותי.

אמר ליה אימא לי איזי גופא דעובדא היכי הוה אמר ליה דההוא דודא דבני רב עוקבא וכו' עד מה נפשך אי אגרא לא פחתא אי פחתא לאו אגרא. כלומר דאלו שוכר לא מחייב בפחתא דהא להכי יהיב אגרא והני כיון דיהבי פחתא אגרא דיהיב רבית הוה. ומיהו אינו אלא אבק רבית דרבנן ולאו רבית דאורייתא כיון שלא עשאוה דמים לגמרי ואינן חייבין באונסיה אלא בפחתא בעלמא והא דמייתי מינה רב ענן ראיה דסבירא ליה לשמואל דמעות של יתומים מותר להלוותן אפילו ברבית דאורייתא ואף על גב דאינהו לא מפקדי בהכי ואנן לא מפקדינן נמי מדאורייתא ממון של יתומים אפילו הכי לא שרו רבנן בהכי דמיחזי כאן דמוזיף ברבית דאורייתא אבל אבק רבית דרבנן שרי והיינו דמייתי ראיה מהאי עובדא דדודא דבני רב עוקבא דקסלקא דעתיה דהוה ביה רבית דרבנן. אמר ליה בהא אפילו בדיקנני שרי דהא קא מקבלי עלייהו חוסכא דנחשא. פירוש שהנחשת הנשאר שם מתקלקל ונפחתין דמיו ועליה הוא דיהבי אגרא דאינהו לא משלמי אלא פחתא בלחוד אבל חוסכא דנחשא ליתמי הוא דמפסיד והוה ליה כספינתא דאגרא ופגרא כמנהגא דבני כופרא והא נמי עדיפא מההיא טובא דאלו התם מקבלי עלייהו פגרא דכולה משעת שבירה מיהת והכא לא מקבלי אלא פחת שנפחת מחמת תשמיש ואפילו משלמי ליה בדמים דשעת משיכה אין בכך כלום וכן הלכה. עד כאן. וכתב הרמ"ך וזה לשונו: מעות של יתומים מותר להלוותן קרוב לשכר ליתומים ורחוק להפסד ונראה לומר דהוא הדין במעות הקדש נמי וצריך עיון. מיהו נהי נמי דליכא איסורא משום רביתא אבל מכל מקום היכא דקיימי הנהו זוזי לחלוק לעניים שבויים או להשיא יתום ויתומה אסור להתעסק בהן כלל כדגרסינן אין משתכרין בשל הקדש אף לא בשל עניים דילמא מיצטרכו ליה זוזי וליכא דיהיב להו כך כתב רבינו האיי גאון בספר מקח וממכר שער ס'. עד כאן. הא דאמרינן מעות של יתומים מותר להלוותן קרוב לשכר ורחוק להפסד כבר נתפרש בירושלמי דאמר ליה פסידא עליך רווחא דידי ודידך וכן פירשו הגאונים. ותמהני והלא רבית קצוצה היא כיון דקביל עליה כולי ממונא במלוה כי יהיב ליה כלום באגריה הוה ליה רבית קצוצה דומיא דמשכנתא דאמרן לעיל ויש לומר כיון דלא יהיב ליה אלא מנייהו בהו לאו רבית דאורייתא הוא. אי נמי זוזי פקדון נינהו בעסק ואחריותייהו כשומר שכר שמתנה כשואל הוא בשכר מחצה ואי יהיב ליה מעלמא ודאי רבית דאורייתא הוא אלא מינייהו בהו דמי לפקדון שקבלו עליו צאן ברזל ומדרבנן הוא וביתמי לא גזור. הרמב"ן. וזה לשון הריטב"א: אמר רב ששת מעות של יתומים מותר להלוותן קרוב לשכר ורחוק להפסד פירש רש"י לתת אותן למתעסק ושיטלו היתומים פלגא באגר ולא יטלו בהפסד כלל אלא דליקבל עליה מתעסק כולא פסידא דכיון דכי ליתא רווחא ליכא ליה למתעסק למיתן להו ולא מידי ורווחא דיהיב להו מיניה וביה הוא אין זה אלא אבק רבית דרבנן ואבק רבית דרבנן שרי בדיתמי דלא גזרו בהן רבנן וכן נראה בירושלמי שאמרו שם קרוב לשכר ורחוק להפסד דאמר ליה פסידא עלך ורווחא דידי ודידך ואין זה נכון חדא דאם כן אמאי נקט האי לישנא לימא מותר להלוותן ברבית של דבריהם. ועוד דהא בהאי גוונא רבית קצוצה היא דכיון דמתעסק מקבל עליה כולה פסידא ואחריות כל העסק עליו זו מלאכה גמורה היא וכל מאי דיהיב אפילו מיניה וביה רבית קצוצה היא. ועוד מאי האי דקתני לקמן קרוב לשכר ורחוק להפסד רשע פשיטא דמאן דיזיף ברבית דרבנן רשע הוא וכל שכן הא דהוי רבית דאורייתא. ועוד דכיון דקרוב לשכר ורחוק להפסד היינו מאן דשקיל באגר ולא שקיל בהפסד אם כן קרוב להפסד ורחוק לשכר היינו דשקיל בהפסד ולא שקיל באגר והיכי קרי ליה חסיד הא ודאי זה חסיד שוטה הוא ועוד דאם כן קרוב לזה ולזה היינו מאן דשקיל פלגא באגר ופלגא בהפסד והיכי קרי ליה מדת כל אדם דהא איכא אבק רבית דרבנן כדתנן אין מושיבין חנוני למחצית שכר. לכך הנכון לפרש בזה דמשום דאמור רבנן דבדיקנני דינא דעיסקא דשרו רבנן היינו דלישקלו בעלים או תילתא באגר ופלגא בהפסד או פלגא באגר ותרי תילתי בהפסד וכדאיתא לעיל בעובדא דרב עיליש וכל דשקלי בעלים פלגא בהפסד וטפי מתילתא באגר ולא מטי לפלגא באגר זהו קרוב לשכר ורחוק להפסד וזהו מה שהתירו חכמים במעות של יתומים שאין בזה אבק רבית כיון דלא שקל פלגא באגרא אלא שהוא ממעט מן השיעור שקצצו חכמים מפני עמלו וטרחו ובעלמא מאן דעביד הכי נקרא רשע ומאן דלא בעי למשקל תילתא באגר אלא פחות מכאן ושקיל פלגא בהפסד זהו חסיד שהוא קרוב להפסד ורחוק לשכר וכשעושה כשיעור דאמור רבנן זהו קרוב לזה ולזה משום דרבנן אמרו תרי דיני חדא תילתא באגר ופלגא בהפסד וזהו הנקרא רחוק לזה ולזה רחוק לשכר שאינו נוטל מחצה כשיעור מעות הפקדון ורחוק להפסד דפסידא לא שכיח. וכי הוי פלגא באגר ותרי תילתי בהפסד זהו קרוב לזה ולזה קרוב לשכר דשקיל פלגא דידיה דנפיל בחולקיה וקרוב להפסד דדרי עליה תרי תילתי. ולפירוש זה אין הירושלמי הולך כשיטת הגמרא דילן. אי נמי דהכי פירושו כי המתעסק אומר לבעל העסק רובא דפסידא עלך דתשקול תרי תילתי ורווחא דידי ובאידך דתשקול ביה פלגא. מפי רבי. עד כאן. וזה לשון ה"ר יהונתן: תנו רבנן אדם המקבל עסק מחברו קרוב לשכר ורחוק להפסד רשע שעובר על דברי חכמים שהוא נוטל פלגא באגר ואינו נוטל כלל בהפסד נמצא דהאי עיסקא כולה היא מלוה ונותן לו שכר מעותיו ורבנן תקינו דליהוי פלגא מלוה ופלגא פקדון. ולא ישקול אלא פלגא באגר ודארי תרי תילתי בהפסד ואי לא דארי בהפסד אלא פלגא לא לשקול באגר אלא תילתא וזהו קרוב לזה ולזה קרוב להפסד שאם יפסיד בסחורה יהיה הכל למלוה ולא ללוה ואם ירויח יהיה לו קצת בשכר מחצה או שליש או רביע. חסיד שאינו חושב הלוה אלא כאלו הוא שליח. קרוב לזה ולזה מפורש דהיינו או פלגא באגר תרי תילתי בהפסד. ורחוק לזה ולזה. ואמר שני לשונות משום דאי בעי שקיל תילתא באגר ופלגא בהפסד שהם שני עניינים. אי נמי יש מפרשים רחוק לזה ולזה דשקיל תילתא באגר ותילתא בהפסד. ולאו מילתא היא דהא קא עבר על תקנת חכמים שבמצא שהוא טורח בשליש העסק שהוא פקדון בחנם לפי שהוא מלוה לו שני שלישי העסק. עד כאן.

אבל דבר מסוים לא ואם תאמר והלא עשו בו תקנת השוק ובו'. ויש מתרצים שלא עשו תקנת השוק דנפקד אלא בגנב וגזלן. וליתא דכיון דשלח בה יד הוה ליה גזלן וזה שהלוה עליו גם כן אינו יודע שאחר הפקידו אצלו. הרשב"א. וה"ר יהונתן תירץ דאפילו הכי איבעי להו לבי דינא למעבד מילתא שלא יבא על ידם פסידא לאינשי דהיינו בעל הפקדון. אי נמי הא אמרינן בתקנת השוק דישבע זה כמה הוציא ויטול והכא לא מצי משתבעי שהרי יתומים קטנים הם ואין אנו יודעין כמה היה להם על זה ושמא לא יהיה בית דין קיים דלישתבעי אינהו ואם יכתבו בית דין שטר על זה שכך וכך דינר מסרו בית דין על משכונות אלו אכתי איכא למיחש דילמא מרכס שטרא ופסדי יתמי הילכך דבר מסויים לא נקטינן מיניה. עד כאן.

וזה לשון הראב"ד אבל דבר מסויים לא. וקשה והא קיימא לן עשו תקנת השוק בגנב וגזלן אם אינו מפורסם וכו'. ויש מי שתירץ קושיא זו מפני שהיתומים צריכים שבועה כמה הוציאו עליו ויתמי לאו בני שבועה נינהו. ואי אמרת ישבעו בית דין דילמא לא הוו בההיא שעתא. וכמה שגגות יש בזה התירוץ חדא דקאמר לאו בני אשתבועי נינהו ואי הכי ליקום חפצא בידייהו עד דיהוי בני אשתבועי ודקאמר ישבעו בית דין דילמא לא הוו בההיא שעתא ולעביד להו שטרא בסהדי וליקיימו חתימות ידייהו דתו לא צריכי שבועה כלל. ולישתבעי בית דין נמי דקאמר טעותא הוא אטו אי הוו בית דין דמסהדי מי איכא שבועה כלל. אלא תירוצא דמילתא משום דלא הוי לא כמכר ולא כמשכון אלא אחריותא בעלמא הוא משום דעיקר שעבודא דיתמי אעיקרא דעיסקא הוא דההוא גברא לא שרי ליה למישתי ביה שכרא ולא ליחודי עסקא לנפשיה אלא רווחא לתרווייהו ואם מת אינו נעשה מטלטלין אצל בניו ואלו היה מכר או משכון אין בו אחד מכל אלו הילכך אין דנין בו תקנת השוק. עד כאן. וזה לשון הריטב"א ז"ל: ויש הקשה ואפילו איכא עידי פקדון וראה מאי הוי כיון דהא דאפקדיה גבן לא הוה דידיה כי משכניה גבן הוה ליה שולח יד בפקדון ונקרא גזלן ובגזלן עשו תקנת השוק ואפילו במשכנתא ואפילו שוה מנה במנה כדאיתא בפרק הגוזל. והנכון בזה דאפילו תימא בשולח יד בפקדון כי האי דלא עבד ביה חסרון גזלן הוא לא עשו תקנת השוק אלא בגנב וגזלן גמור אבל לא בכיוצא בזה וכל שכן הא דלא חשוב גזלן אלא כשומר שמסר לשומר שהרי דעתו לפדותו שאינו אלא להבטיחנו על העסק שהוא מקבל ומעיסקא גופיה פריק ליה דפסידא דעיסקא לא שכיחא. והרמב"ן פירש דבמשכנתא כי האי שאין כל סמיכתנו על המשכון אלא על העסק שנתנו לא עשו בו תקנת השוק וכמדומה לי שאין צורך. עד כאן.

בתוספות בד"ה מעות של יתומים כו' ה"מ למיפרך ת"ל משום לוה כו' עכ"ל. היינו למאי דס"ד עכשיו דאיירי בריבית דאורייתא אבל למאי דמסיק דאיירי באבק ריבית ודאי אתי שפיר דאבק ריבית לא שייך כלל גבי לוה כדאיתא בש"ע סי' ק"ס:

בד"ה דקא מקבלי עלייהו חוסכא דנחשא משמע אע"ג דקא מקבל כו' והא דשרי לעיל נמי בספינה כו' עכ"ל. משמע מלשונם בפשיטות דתרתי בעי דוקא שיקבל המשכיר הפחת וגם הזולא ומה שהקשה מהר"ם ז"ל מאי שנא ממרא דמשמע לעיל דשרי מטעם הפחת לחוד ע"ש לא ידענא מאי קשיא ליה דהא עיקר השקלא וטריא בשמעתין דהכא איירי שהשוכר מקבל אחריות אונסין ומש"ה ס"ד דאסור דדמי להלואה. וע"ז מסקו דשרי היכא דאיכא תרתי למעליותא משא"כ לעיל גבי מרא איירי בסתם משכיר שאחריות האונסין על המשכיר ואפ"ה מקשה לעיל דליתסר דומיא דזוזי דרב חמא שהיה אחריות האונסין על רב חמא כמ"ש שם התוס' וע"ז משני שפיר דשאני מרא דקא פחתא ובהא לחודא סגי כיון דאינו מקבל אחריות האונסין וזה ברור. מיהו לולי דברי התוס' היה נ"ל דלעיל גבי ספינה דלא מייתי תלמודא טעמא דפחתא היינו משום דלא איצטריך דבהא לחודא שמקבל הזולא סגי והיינו למאי דפרישית לעיל שיש מפרשים דבספינה אינו מקבל אחריות השבירה אלא כשער הזול של שעת השבירה וכן משמע מסתימת ל' התוס' וא"כ לא דמי כ"כ למלוה אלא שמתנה להיות כשואל ומש"ה סגי בחדא למעליותא ובהכי א"ש נמי ההיא דשם פרה משא"כ הכא בדודא דמר עוקבא שמקבל השוכר הפחת שתפחת היורה מחמת המלאכה א"כ לא דמי אפילו לשואל אלא הו"ל כמלוה גמורה ומש"ה בעינן דוקא טעמא דחוסכא דנחשא וצ"ע ודו"ק:

בא"ד ומכאן קשה עי' בס' תורת חיים ובב"י י"ד סי' קע"ו:

בגמרא א"ל בדקינן גברא דאית ליה דהבא פריכא ונקטינן דהבא מיניה ופי' רש"י בד"ה דהבא פריכא כו' דלא עבידי אינשי דמפקדי דהבא פריכא בפקדון דכיון דעשיר הוא כו' עכ"ל. וכתב מהרש"ל ז"ל בספר חכמת שלמה דנראה מל' רש"י ז"ל דלא גרסינן בגמרא ונקטינן דהבא מיניה וכוונתו דאי גרסינן ונקטינן דהבא מיניה שהב"ד לוקחין ממנו הדהבא פריכא בתורת משכון א"כ אמאי הוצרך רש"י לפרש דלא עבידי דמפקדי ות"ל דאפילו עבידי דמפקדי לעולם לא יחזירו הב"ד המשכון להנפקד כיון שאין בו סימן ואפילו יודה המקבל לאו כל כמיניה אלא ע"כ דלא גרסינן ונקטינן ליה מיניה אלא שמניחין הדהבא פריכא בידו ועיקרא דמילתא דאית ליה דהבא פריכא אינו אלא שבזה נראה שהוא עשיר כיון דחזינן דאית ליה דהבא פריכא ומש"ה הוצרך רש"י לפרש דלא עבידי דמפקדי דאי עבידי דמפקדי אכתי מנא ידעינן דעשיר הוא שמא הופקד אצלו ובתוך כך יחזיר הדהבא פריכא מדעתו למי שהפקיד אצלו ולא ימצאו מקום לגבות כן נ"ל כוונת מהרש"ל וכ"כ הש"ך בח"מ סי' רצ"ד דנראה לו דהרא"ש ז"ל נמי לא גריס ונקטינן דהבא מיניה ע"ש באריכות. ולכאורה היה נ"ל להכריח גירסתם דבע"כ לא גרסינן לה דאי ס"ד דאיירי דנקטינן דהבא מיניה א"כ היאך מסיק אבל דבר מסויים לא דלמא פקדון נינהו ואתא מריה ויהיב סימנא ותיפוק לי דאפי' יהיב סימנא ושקיל מ"מ צריך להחזיר המפקיד דמי החוב להיתומים משום תקנת השוק דכיון שהמשכון ברשותם או ביד הב"ד לא גרע מגנב והשכין דקי"ל שצריך ליתן דמי הלואה משום תקנת השוק אלא ע"כ דאיירי שהדהבא פריכא ביד המקבל ולא נקטינן מיניה למשכון וא"כ א"ש אלא דאכתי יש לדקדק דהיא גופא תקשי אמאי בדקינן דוקא אגברא דאית ליה דהבא פריכא ואמאי לא יהבינן למאן דאית ליה דבר מסויים ויקחו החפץ לידם בתורת משכון למאי דפרישית דבכה"ג ליכא למיחש מידי דלעולם צריך להחזיר דמים מפני תקנת השוק. מיהו בהא מצינן למימר דלא שכיחא מילתא שיתן המקבל החפץ בתורת משכון דאע"ג דמצינו טובא המלוה על המשכון היינו במלוה גמור שכל הנאה שלו משא"כ הכא דמקבל למחצית שכר לא שכיחא. אבל מ"מ קשיא לי דא"כ אמאי איצטריך תלמודא למימר דבדבר מסויים לא משום דלמא אתא מריה ויהיב סימנא ושקיל ותיפוק ליה דכיון דדבר מסויים עבידא דמפקדי א"כ יש לחוש בפשיטות דלמא פקדון נינהו וכי אתא מריה יהיב ליה הנפקד מדעתו כיון דלא נקטינן מיניה למשכון וגם בזה יש לומר דלרווחא דמילתא נקיט הכא שאף שאם יודע הדבר לב"ד לא שבקינן ליה ליתנן למי שאומר שהפקידן בידו כיון שמפסיד לאחרים לאו כל כמיניה דחזקה שכל מה שביד האדם הוא שלו אפ"ה איכא למיחש דלמא יהיב סימנין ויאמינו לו בע"כ. אלא דמעיקרא דדינא קשיא לי אגירסא זו דכיון דלא נקטינן מיניה הדהבא בתורת משכון אלא עיקר הענין דאית ליה דהבא פריכא אינו אלא שבזה נראה שהוא עשיר ויוכלו לגבות ממנו א"כ מאי ס"ד מעיקרא דלא יהבינן להו למאן דאית ליה נכסי קרקעות דבכל דוכתא משמע שעיקר סמיכת הבע"ח על קרקעות אלא ע"כ דביתומים חיישינן טובא וא"כ לא מהני מאי דאית ליה נכסי למאי דס"ד מעיקרא דחיישינן שמא משועבדים לבע"ח מוקדם וא"כ כ"ש שיש לחוש כן במאן דאית ליה דהבא פריכא שמא ימכרם ליתנם לבע"ח מוקדם. ולפ"ז נראה עיקר כגירסא שלנו דגרסינן ונקטינן דהבא מיניה וא"כ עדיפי טובא ממקרקעי וכן נראה שהיא גירסת רוב המפרשים והפוסקים הקדמונים וא"כ הדרא קושיא לדוכתא דאפי' בדבר מסויים ליכא למיחש מידי שלעולם צריך להחזיר מיהא הדמים משום תקנת השוק. ונלע"ד דהאי מימרא דרבה ורב יוסף היינו אליבא דמ"ד בהגוזל בתרא דבהוכר הגנב לא עשו תקנת השוק וקושטא דמילתא הכי הוא דרב יוסף אמר להדיא שם דלפני יאוש צריך הלוקח להחזיר בחנם כרב משמיה דרב חייא ורבה נמי אפשר דהכי ס"ל אף לאוקימתא דרב פפא דהא פלוגתא דרב ורבי יוחנן היא ואשכחן בעלמא דרבה תלמידיה דרב הוה וכל מילי דמר עביד כרב ורב אשי נמי דמסיק הכא דיהבינן להו למאן דמשפי נכסיה היינו משום דסבירא ליה דסגי בהכי והא דמקשה תינח מאן דאית ליה דהבא פריכא לפום סברא דידהו אקשי להו אף על גב דסבירא ליה כמסקנא דהתם דעשו תקנת השוק אף בהוכר הגנב כנ"ל ודו"ק ועיין עוד מה שאכתוב בלשון התוס'. אח"ז עיינתי בהגהת אשירי שהרגיש בזה וכתב וז"ל ואע"ג שצריך להחזיר דמיו מפני תקנת השוק מ"מ יפסיד הריוח עכ"ל. ולענ"ד הוא דוחק גדול דודאי לא איכפת לן אם יפסידו הריוח מחמת חששא רחוקה כזו שניחוש שהמקבל הוא אינש דלא מעלי שחשוד להשכין ולשלוח יד בדבר המופקד. דא"כ בלא"ה יפסידו הריוח דמאן יימר דהוי רווחא ואת"ל שירויח סוף סוף יטעון שלא הרויח כיון דחשיד הוא ועוד דלפ"ז צ"ל דאיירי הכא דנקטינן דהבא פריכא כשיעור הקרן וגם הריוח וזה הוא דבר רחוק שהריוח אין לו שיעור אלא ע"כ דעיקר המשכון אינו אלא על הקרן והדרא קושיא לדוכתא. אח"ז עיינתי עוד בהגהת מרדכי שהרגיש ג"כ בזה וכתב תירוץ הנזכר. וכתב עוד תירוץ אחר דאדרבא חיישינן להיפך דלמא אתא אינש ויהיב סימנא ושקיל ליה ואח"כ יבואו עדים שהמקבל לקחם מזה שאמר הסימן ונמצא שהוציא המערער שלא כדין ויצטרכו היתומים לשלם המותר עכ"ל וגם זה דוחק דלישנא דתלמודא דקאמר דלמא פקדון נינהו משמע קושטא דמילתא הכי הוא ועוד קשה למה יצטרכו היתומים לשלם המותר שהרי אף אם היה המשכון באותו שעה ביד המקבל היה מוציאה המערער בעדים וראה אם לא היה למקבל עדים שקנאם מהמערער ואי משום שבאו עדים בסוף אכתי מאי ה"ל ליתומים למיעבד כיון שברשות ב"ד הוציאם המערער ודין כזה לא נזכר בשום פוסק שיצטרכו הב"ד או יתומים לשלם בכה"ג וא"כ הדרא קושיא קמייתא לדוכתא וצ"ע. אחר כל זה מצאתי עוד בנמוקי יוסף שהרגיש בזה ותירץ בשם הראב"ד ז"ל דבמשכנתא כי האי על עיסקא למחצית שכר לא שייך תקנת השוק דלאו אדעתיה דמשכנתא לחוד יהיב זוזי אלא אדעתא דעיסקא שהיא ג"כ ברשותא דמאריה הנותן ע"ש ואף שיש לדקדק גם על זה כבר כתב הנ"י שאחרונים הסכימו ג"כ בזה ומי יבא אחר דבריהם ואפשר לעשות סייג לדבריהם עפמ"ש לעיל דמילתא דלא שכיח היא שיתן אדם משכון במה שמקבל למחצית שכר ומצינו בכמה דוכתי דלא שייך תקנתא במילתא דלא שכיחא ודו"ק והואיל ואתאן לדברי הנמוקי יוסף אזכיר שראיתי שם דגריס נמי ונקטינן לדהבא מיניה ואפ"ה כתב לגמרי כל' רש"י בד"ה דהבא פריכא וא"כ אפשר שהיא שיטת רש"י בעצמו ואין צורך להגהת מהרש"ל ע"ש בנ"י באריכות ודבריו צ"ע ואין להאריך יותר ועי' בל' הרא"ש ז"ל:

בתוספות בד"ה אתא מריה כו' תימא דהיכי שקיל כו' ואי חיישינן דלמא מודה א"כ כו' וא"ת כיון דאין בו סימן למה יאמינו לו א"כ בדבר מסויים נמי כו' עכ"ל. האי וא"ת הוא כמו וכי תימא וכוונתם להקשות דרך ממ"נ ויש לדקדק למה הוצרכו להקשות דרך ממ"נ ותיפוק ליה דמילתא דפשיטא היא שאף אם יודה המקבל אינו נאמן דהלכה פסוקה היא שאין אדם נאמן בהודאתו לחוב לאחרים ויש ליישב דכוונתם להקשות דאף את"ל דאיירי הכא שיודה המקבל בגוונא דלא חב לאחרינא כגון דאית ליה נכסי אחריני לשלם להיתומים ואפ"ה לא יהבינן ליה לכתחלה זוזי דיתמי על סמך זה דהא למאי דס"ד עכשיו לא יהבינן למאן דאית ליה נכסי דחיישינן שמא יש איזה ערעור על הנכסים או ב"ח מוקדם ולא ידיע מש"ה הוצרכו להקשות א"כ בדהבא פריכא נמי כן נ"ל ודו"ק ועל דרך זה יתפרש מה שכתבתי בסמוך דאיירי בגוונא דלא שייך תקנת השוק כיון שהוכר הגנב והיינו ע"כ דאית לה לאשתלומי מיניה ואפ"ה לא יהבינן ליה דהדר חיישינן דלמא לא משפיין ודו"ק:

בא"ד ונראה לפרש דהכא בשמעתין חיישינן שמא יבואו עדים שהפקיד בידו חפץ כו' עכ"ל. מפשט ל' התוס' נראה דהשתא דאתינן להכא תו לא צריכנן למימר דעיקר החששא הוא לאחר מיתת המקבל אלא אפי' בחיי המקבל נמי שייך הא חששא לפי מה שנראה מדברי התוס' דגרסי ונקטינן ליה מיניה ולפ"ז מה שכתבו התוס' דאין להם לב"ד למנוע להראות החפץ הוא תמוה דתיפוק ליה שכבר ראוהו ב"ד שהרי הוא תחת ידם ואפשר משום דמשמע להו דהכא איירי אפי' בסימן שאינו מובהק מאד שהרי אמרו בהדיא דוקא דהבא פריכא דלית ביה סימן כלל אבל שאר דברים דשייך בהו סימן אע"ג דלא שייך סימן מובהק גמור נמי שייך האי חששא ובזה הוצרכו התוס' לפרש משום שיצטרכו להראות לעדים ואז יכירו העדים ע"י טביעות עין. מיהו הרא"ש ז"ל כתב דחששא זו שמא יבאו עדים היינו נמי לאחר מיתת המקבל דוקא ע"ש וכ"כ מהר"ם מלובלין בחדושיו שהוא כוונת התוס' ועי' באריכות בש"ך ח"מ סי' קצ"ז:

תוס' ד"ה אתא וכו' הא מצי האי למימר לקוח עיין חולין דף צו ע"א תוס' ד"ה פלניא: