Bava Metzia 109a

מתני' לשנים מועטות פחות משבע שנים:

לא יזרענה פשתן שזרע פשתן מכחיש בארץ הרבה ואינה חוזרת ליושנה עד שבע שנים והא לא מיתוקמא אלא בחכירות דאי בקבלנות מאי דבעי ליזרע שהרי הבעלים חולקין בו:

ואין לו בקורות שקמה עץ סרק הוא וקוצצין ענפיו לקורות הבנין והן חוזרין וגדילין ופחות מז' שנים אין נעשות קורות הלכך קיבלה לפחות משבע שנים לא יקוץ קורות שבה דלאו אדעתא דקורות נחית דבשנים מועטות אינם חוזרים לקורות אבל קיבלה לז' שנה ראשונה זורעה פשתן וקוצץ שנה ראשונה שקמה שבה:

גמ' שבח שקמה יש לו עשו והשביחו שמין לו שבחם לכשיסתלק:

לצמיתות אמר רחמנא מי שאילולי יובל היתה נצמתת דכתיב (ויקרא כ״ה:כ״ג) והארץ לא תמכר לצמיתות:

וניגמר מיניה דמקבל:

התם זביני מעליא הוא וכל כמה דאשבחא ארעא ברשותיה אשבחא וארעא דהדרא משום דיובל אפקעתא דמלכא הוא ומאי דלא פקע מלכא לא מפקע ממכר אפקע שבחא לא פקע:

קדחי בה תאלי צמחו בה אילנות:

אלא מעתה דיקלא ואלים ה"נ דבעי מר שבחא באלימות הדקל הא ודאי אפילו לאביי לית ליה דדוקא בשבח שקמה דליכא פרי אלא שבח דגידול ענפים קאמר אביי דיש לו דאדעתייהו נחת אבל אדעתא דאלימות הדקל לא נחת ה"נ מר לא נחת אדעתא דתאלי אלא אדעתא דאספסתא א"ל התם ודאי לאו אדעתא דהכי נחת כדקאמרת אבל אנא נחתינא למה שיצמיח הקרקע דהיינו אספסתא ואלו צמחו במקומה:

כמאן כאביי דאילו לרבא דאמר בשבח שקמה אין לו אע"ג דאיכא למימר דאדעתא דהכי נחית ומשני דאפילו תימא כרבא דהתם כו':

אין לך אלא דמי עצים בלבד ואע"ג דבסוף פרק השואל (לעיל בבא מציעא דף קא. ושם) אמר דמצי למימר זיתי אני נוטל אי לאו משום ישוב א"י הכא לא מצי אמר ליה דמיירי דהני תאלי לא היו ראוים לנוטעם במקום אחר ואם היה נוטלם היו מתים ולא היו שוים אלא לעצים א"נ מדלא א"ל תאלי הוה נטענא אלא כורכמא דרישקא שמשעוקרין אותן אין נוטעין אותן במקום אחר גלית אדעתיך שלא היית חושש בדבר שראוי לנוטען ולכך אין לך אלא דמי עצים וכגון שהתאלי לא היו מכחישין אותו יותר מאספסתא וכורכמא דרישקא שאם לא כן לא יכול לומר תאלי הוה נטענא שהרי לאספסתא קבלה:

מסלקינן להו בלא שבחא ולאו מילתא היא פי' ריב"ן שלא אמר דבר זה מעולם אלא להפחידו אמר כן ותימה דאם לא אמר מעולם למה הזכיר כל כך אמוראים רב הונא ואיתימא רב יהודה ואיתימא כו' וי"ל דרב יוסף לא הזכיר אלא אחד מהם ובני בית המדרש נסתפקו בין אלו איזה מהן הזכיר:

ואין לו בקורת שקמה כתב הראב"ד, אפילו במקום שנהגו להשכיר אילן אגב קרקע הני מילי בפירות אבל אם מת האילן וקצצוהו אין לו בקורה, כלומר ואפילו קצצוהו לעצים. תוספתא (פ"ט ה"ח-ט) החוכר שדה מחברו אפילו לא חכרה ממנו אלא לזתים, לא יאמר לו אין לך בהא אלא זתים בלבד, אלא כל הפירות שעושה הרי אלו שלו. החוכר שדה מחברו לזרע אין לו באילן, בין שיאמר לו אחכור שדה זו אזרע שדה זו אעשה שדה זו, אבל אם אמר לו חכור שדה זו זרע שדה זו עשה שדה זו כל הפירות שעושה הרי אלו שלו. (שיטמ"ק).

גמ' אמר אביי בקורת שקמה אין לו בשבח שקמה יש לו. פירש הראב"ד ז"ל שבח שקמה הם הפארות שהוציא בתוך ימי חכירתו שהם כמו פירות, ורבה אמר אפילו בשבח שקמה אין לו מפני שהם כגוף האילן.

ירקא וסילקא נעקריה ונישקליה, ומפרקינן דלא מטא יומא דשוקא ואיכא למידק ולימא ליה בשבח שעדיין צריך לקרקע ושמין לו, כדתניא בתוספתא (פ"ט ה"א) הניחה ויצא והיה בה תבואה לקצור ענבים לבצור זתים למסוק הרי אלו שמין לו, כיצד שמין לו, אם היה שכיר נותנין לו לפי שכירתו קבלן לפי קבלנותו, פירוש, כגון שצריך לקרקע ושמין לו לפי מה ששוה ולפי שכירותו, שאם אינו צריך לקרקע כלל מאי לפי שכירותו יקצור ויטול, הכא נמי נימא, מאי שמין לו ירקא וסלקא שצריך לקרקע. איכא למימר, מדקתני שמין לו סתם משמע ליה דמי כל הפירות נותנים לו, ואם צריכים לקרקע עדיין אמאי, ולהכי ניחא ליה לאוקמה בפירות גמורים אלא דלא מטא יומא דשוקא ואי שקיל להו מיפסדי, הילכך שמין לו ונותנים לו דמי פירות גמורים, כלומר, כל מה ששוין כשהן מחוברין. [הרמב"ן]. ואין תירוצו זה מחוור, דאדרבה מדאמרינן שמין לו משמע שאין נותנין לו אלא במה ששוה עכשיו. (שיטמ"ק). עוד תירץ, דאי נמי איכא למימר, מדקתני הגיע זמנו משמע שנתבשלו כל הפירות ואינן צריכין לקרקע, שאין לך אדם מקבל שדה ומניחו מלא ויוצא, ולהכי אקשיה ניעקר ונשקליה, ומרפקינן, דלא מטא יומא דשוקא, ואלו בתבואה ליכא לאוקומה, שכיון שאינה צריכה לקרקע נעקריה ונשקליה וימתין עד יומא דשוקא. ע"כ. וזה נכון, דכל החוכר לשנים לא לשנים בלבד הוא חוכר אלא לתבואות אותם שנים, ואם לא נגמרו עדיין לא הגיע זמנו לצאת. (שיטמ"ק).

הא דאקשינן לרבא מהמקבל שדה מחברו והגיעה שביעית, ואוקימנא על כרחך במוכר שדהו לחברו והגיע יובל שמין ועל כרחך בשבח שקמה. קשיא לי, ומאי קשיא דהתם בלוקח דאדעתא דהכי נחית, ועוד דלשנים מרובות ודכוותה אפילו בחוכר יש לו בקורת השקמה כל שכן בשבת, וכדתנן קבלה ממנו לז' שנים יש לו בקורת השקמה, וכי תימא דוקא בקורת השקמה לכשתקצץ בתוך זמנו אבל בשבח שאינו נקצץ לא, הא ליתא, דהא לאביי נוטל בשבח שקמה אף על גב דאינו נוטל בקורות נוטל בשבח וכל שכן. וצריך לי עיון. (שיטמ"ק).

גלית אדעתך דלמישקל ואסתלוקי עבדת כתב הראב"ד, דנראה שאם טען בנטיעות אחרות שעושות פירות לזמן ארוך שהיתה טענתו טענה, ונוטל בשבח הקודחים שהניח שם לגדל, ע"כ. ואני תמה, דמה שאמר אנא כורכמא רישקא רבאי לא בדוקא קאמר, אלא באומר יכול אני לטעון שהייתי מגדל שם כורכמא רישקא, וכיון שכן מאי גלית אדעתך דקאמר ליה, אכתי ליהדר ולימא יכול אני לומר דנטיעות אחרות הייתי נוטע. ויש לי לדחוק ולומר דבדוקא אמר דהיה דעתו לגדל שם דבר הנלקח לכשיצא, ורב פפא דובר אמת בלבבו היה.

אמר רב יוסף עד האידנא חד השתא חמשה כתב הרמב"ן ז"ל, דלמדת חסידות קאמר, ולומר דאלו הוה שביק חד חתנא לא הוה מסלק ליה, ואלא מדינא אפילו לא שבק אלא חד זריז ומהימן מצי מסלק ליה, דאמר ליה אין לי חשבון עם כל אדם אלא עמו, וכדאמר רב נחמן האי שתלא דשכיב מסלקין ליה, ועד כאן לא פסקינן עליה ולא היא אלא משום דקאמר דמסלקינן ליה בלא שבחא. וכך שנו בתוספתא בפרק זה (ה"ו), המקבל שדה מחברו ומת, לא יאמר לבניו תנו לי מה שאכל אביכם, וכן הם לא יאמרו לו תן לנו מה שעשה אבינו אלא שמין ונותנין לו, ומכאן ראיה למה שכתב ה"ר משה הספרדי (ספ"ה מהל' שותפין), אחד מן השותפין או מן המתעסקים שמת בטלה השותפות או העסק, אף על פי שהתנו לזמן קבוע, וכזה הורו הגאונים [וכן נראה] גם מדברי הריא"ף שכתב למעלה בפירקין גבי להכי קרו ליה עסקא שלא יעשה מטלטלים אצל בניו (קד, ב). ומיהו יש לי מקום עיון בזה בפרק הכותב (כתובות פו, ב) גבי נדר ושבועה אין לי עליך ולא על יורשיך ועל הבאים מכחך, דמשמע דאף היורשים שלה מתעסקים במה שהניח הוא בידה להתעסק, ומאי שנא מהניח להם אביהם פרה שאולה שמשתמשין בה כל ימי שאלתה (שם לד, ב), ושם כתבתי יותר. והראיה שהביא הרב מדרב נחמן דאמר האי שתלא דשכיב מסלקין ליה בלא שבחא, נראה לי דאינה ראיה, דיש ספרים דגרסי בה האי שתלא דאפסיד מסלקינן ליה בלא שבחא, ולא גרסי בה דשכיב ומשום דשביק חמש חנואתא, וקאמר דמפסדו קמייתי מדרב נחמן דמהשתא חשבינן ליה כודאי מפסידים, וזו נראית לי גירסא נכונה, דאי גרסינן דשכיב לא הוה ליה למימר מסלקינן ליה דהא איהו שכיב ולא שייך, אלא הוה לי למימר מסלקינן להו ליתומים, או כיוצא בזה. ומכל מקום אנו אין לנו אלא כדברי הגאונים שכל דבריהם דברי קבלה הן. (שיטמ"ק).

הא דסלקיה רבינא לרוניא דאפסיד שבחא יהיב ליה מאי דנפיש על מאי דאפסיד, ונסחאות יש שכתוב ויהיב ליה שבחיה, והיינו שבחא על תשלום ההפסד. (שיטמ"ק).

החוכר או המקבל לשנים ידועות אינו נוטל כלום בשבח האילנות אפילו אותם שיצאו בשדה מאליהם או ענפים שצמחו באילן אחר שקבל או חכר ואין צריך לומר אותם שהיו שם והשביחו שאין שמין לו בהם שבח כשיסתלק שאין השבח נדון כפירות ומ"מ אם היו שם זרעים ועדין לא הגיע זמנם למכר בשעה שזמנו להסתלק ואם יתלוש אותם לעצמו יפסידו עד שלא ימכרו כגון שלא נתבשלו יפה או שלא הגיע יום השוק שמין אותם ונוטל דמיהם מבעל הקרקע:

אע"פ שהחוכר והמקבל אינו נוטל כשמסתלק חלק משבח האילנות מ"מ המוכר שדהו והגיע היובל והלוקח נטע אילנות כשיגיע היובל ויחזור קרקע לבעליו שמין לו שבח האילנות ונותנין ללוקח שנאמר ויצא ממכר בית הממכר חוזר ואין השבח חוזר:

המקבל שדה לעשר שנים או לכמה שירצה והגיע יובל בתוך הזמן אין היובל מפקיע את הקבלנות לצמיתות אמר רחמנא מי שהיתה נצמתת בידו יצא קבלנות ושכירות וחכירות שאינה נצמתת וכבר ביארנוה:

אע"פ שאין שמין למקבל וחוכר בשבח האילנות אם צמחו שם אילנות אחר קבלנותו וחכירותו מחשבין לו מקום האילנות שהפסיד זריעתן ומחשבין לו כפי זרע שזרע בשאר השדה לא שיאמר אני הייתי זורע שם מיני בשמים יקרים שנמצא ההפסד מרובה ומ"מ אם צמחו במקום שאין ראוי לזריעה כגון טרשים שבה וכיוצא בזה אינו נוטל כלום:

יש בדיני עבודת הקרקע דין אחר שאינו לא חכיר ולא שכיר ולא קבלן או אריס והוא קרוי שתל וענינו שהוא נוטע קרקעו של בעל הבית מתחלתו והיה מנהגם בזה שהיה אריס כל הימים שאותן האילנות בקיומן ונוטל מחצה ואין הלה יכול לסלקו עד שיפסיד הא מכיון שהוא מפסיד מסלקו ושתל זה כשמסלקין אותו שמין לו מה שהשביח ונוטל החצי ומנכין לו מחצי השבח הראוי לו מה שהפסיד מעתה מת לו שתל זה והניח יורשים רבים יכול הלה לסלקו אע"פ שלא הפסיד עדין הואיל והדבר ידוע שיגיע בזה הפסד מהמת שסומכים הם זה על זה ונותן להם חלקם בשבח וכן בכל שהדבר ניכר שאם לא יסלקנו יפסיד אע"פ שלא הפסיד אבל אם לא הניח אלא יורש אחד והוא ראוי לכך אין יכול לסלקו אלא השתל מורישה לבנו ולבן בנו עד כמה דורות ויש חולקין בזו לומר שכל שמת השתל אף בלא טענת הפסד מסלק את היורש לומר לא התניתי אלא לאביכם ואין הדברים נראין:

הפסיד השתל ועלה הפסדו כנגד חצי השבח שהשביח יוצא בלא שום שבח אבל אם לא עלה הפסדו לכך מחשבין לו חצי שבח שהשביח ומנכין ממנו כנגד הפסדו ואפילו התנה ואמר אי מפסידנא מסתליקנא בלא כלום אין זה כלום אסמכתא היא שהרי זו דרך גזום הוא ודרך יתור כלומר שאם אפסיד אשלם יותר מן הראוי ואין זה דומה לאם אוביר ולא איעביד כמו שביארנו:

שתל זה אינו צריך התראה אלא כל שהפסיד מסלקו ואין השתל יכול לטעון היה לך להתרות בי שלא להפסיד קודם שתסלקני שכל פסידא שאינה חוזרת כמותרה ועומד הוא:

כל שבני הכפרים ממנין עליהם אדם אחד במלאכתם ופשע מסלקין אותו מיד ואין צריך התראה מכאן אמרו שתל הקבוע לבני המדינה ליטע שדותיהם כרמים וכן טבח של בני העיר שנבל הבהמות והמקיז דם והמוהל שחבל והסופר שטעה בשטרות ומלמד תינוקות של בני המדינה שפשע בתינוקות אם שלא ללמדם אם ללמדם בטעות אם לחבול בהם יותר מן הראוי וכן בכל כיוצא באמנויות אלו ממה שפסידתם אינה חוזרת מסלקין אותם בלא התראה והוא הדין כשיחידים מנוהו עליהם באחד מאמנויות אלו וכיוצא בהם ושמא תאמר בטבח מיהא הרי חייב לשלם שכל טבח ששוחט בשכר משלם יש אומרין מכאן הואיל ואין לו שכר פרטי על בהמה זו אינו משלם מעתה בודק העיר שהוא שוחט בהמה שלנו ומנבלן פטור ויש אומרים שאף זו משלם ומ"מ מסלקים אותו שפעמים שבעל הבית צריך ליתן בשר לפני האורחים ואינו משלם דמי צערו ובשתו וכתבו גדולי המפרשים בכל אלו שאע"פ שמסלקין אותם בלא התראה מ"מ אין מוחזקין בהפסד בכדי לסלקם אלא בשנים ושלשה פעמים:

תוס' בד"ה אין לך כו' שאל"כ לא יכול לומר תאלי הוה נטענה כו' עכ"ל דהכי משמע דהיה יכול לומר תאלי הוה נטענה למשקל שבחן מדקאמר גלית אדעתך דלמשקל ואסתלוקי כו' וק"ל:

מתניתין לשנים מועטות לא יזרענה פשתן. פירש רש"י בחכירות היא דאי בקבלנות מאי דבעי לזרע שהרי הבעלים חולקין בו. ולא מחוור אטו מפני שהבעלים חולקין בו בעי דתתבייר ארעיה ותכחוש. אלא משום סיפא דקתני קבלה ממנו לשבע שנים יזרענה שנה ראשונה פשתן ואי בקבלנות אמאי יזרענה פשתן כיון שקבלה לתבואה הרי זה אומר לו לתבואה אני צריך ובקב תבואה אני רוצה. וכן ברישא חטים לא יזרענה שעורים וכל שכן לגבי פשתן שהקרקע מכחשת ולשנה הבאה אינה עושה פירות ואני מפסיד מחלקי ובודאי אינו רשאי לשנותה לדבר אחר לפיכך אוקמה רב פפא בחכירות. הרמב"ן. ולי נראין דברי רש"י עיקר דהך מתניתין במקבל סתמא מיתוקמא ולא במקבל להבואה בפירוש ולישנא הכי מוכתא דלעיל תנן לזרעה שעורין והנא תנן סתמא המקבל שדה מחברו הילכך אי מסיפא לא איריא דכיון דקבלה ממנו בסתם לשבע שנים בין במקבל בין בחוכר זורעה בשנה ראשונה פשתן ולא מצי אמר תבואה קבעינא שאלו כן היה לו לפרש אבל רישא דקתני דבשנים מועטות לא יזרענה פשתן הוא דמוכחא דבחכירות הוא ומשום הכי לא יזרענה דאמרינן דכיון דאין לו תועלת במה שהשדה עושה לא מסרה על דעת שיחזירנה כחושה אבל בקבלנות כיון שאף הוא מרויח בדבר מאי דבעי ליזרע דמסתמא טפי קפיד אכחשא דידיה מכחשא דארעיה. הר"ן.

ואין לו בקורת שקמה כתב הראב"ד אפילו במקום שנהגו להזכיר אילן אגב קרקע הני מילי בפירות אבל אם מת האילן וקצצוהו אין לו בקורה כלומר ואפילו קצצוהו לעצים. תוספתא החוכר שדה מחברו אפילו לא חכרה ממנו אלא לזתים לא יאמר לו אין לך בהא אלא זתים בלבד אלא כל הפירות שעושה הרי אלו שלו. החוכר שדה מחברו לזרע אין לו באילן בין שיאמר לו אחכור שדה זו אזרע שדה זה אעשה שדה זו. אבל אם אמר לו חכור שדה זו זרע שדה זו עשה שדה זו כל הפירות שעושה הרי אלו שלו. הרשב"א. ולענין פסק כתב הרמ"ך ז"ל וזה לשונו: המקבל שדה מחברו בחכירות לפחות משבע שנים לא יזרענה פשתן משום דמכחש ארעא טפי. ואין לו חלק בקורות שקמה ואפילו במה שהשביחו ברשותו אינו נוטל חלק כלל כיון שהיו בה מתחלה ואיהו לאו אדעתייהו נחת. מיהו אם קבלה באריסות אף על גב דלא אמר ליה מרי ארעא דליזרעה פשתן רצה אריס זורעה כיון דניחא ליה למארי ארעא דתכחוש ארעא ולא לכחוש מרה. אבל אם לא רצה אריס לזרעה פשתן אף על פי שרצה בעל השדה בכך אריסא נמי מצי מעכב דשותפא הוא בארעא וצריך עיון. קבלה לזרעה וליטעה אף על פי שלא קבלה לשבע שנים אם קדחו בה שקמין או דקלים או שאר אילנות נוטל בהן חלקו ואף על פי שלא הגיעו ליקצץ כשנסתלק מן השדה אפילו הכי שקיל מנתיה בשבחא דאשבוח הנהו תאלי. ואף על פי כן אינו נוטל כלל בשבח שקמה שהיתה נטועה בה קודם שירד לאריסותו דלאו אדעתא דהכי נחת לה אלא אם כן התנה עמו מתחלה. עד כאן.

גמרא אמר אביי בקורת שקמה אין לו בשבח שקמה יש לו. פירש הראב"ד ז"ל שבח שקמה הם הפירות שהוציא בתוך ימי חכירתו שהם כמו פירות. ורבה אמר אפילו בשבח שקמה אין לו מפני שהם כגוף האילן. הרשב"א ז"ל.

מאי לאו בשבח שקמה פירוש דהא לא קתני לשבע שנים אלמא אפילו שנים מועטות קאמר ובמאי אי באילנות שנטע מאי שמין לו בגופייהו נמי שקיל כשתלא דהא יורד ברשות הוא אלא לאו בשבח שקמה שמצא שם או שיצאו משרשים אמרים דהוי להו כשבח שקמה. הראב"ד ז"ל.

ירקא וסילקא נעקריה ונישקליה ומפרקינן דלא מטא עמא דשוקא. ואיכא למידק ולימא ליה בשבח שעדיין צריך לקרקע ושמין לו כדתניא בתוספתא הניחה ויצא והיה בה תבואה לקצור ענבים לבצור זתים למסוק הרי אלו שמין לו כיצד שמין לו אם היה שכיר נותנין לו לפי שכירתו קבלן לפי קבלנותו פירוש כגון שצריך לקרקע ושמין לו לפי מה ששוה ולפי שכירותו שאם אינו צריך לקרקע כלל מאי לפי שכירותו יקצור ויטול הכא נמי נימא מאי שמין לו ירקא וסלקא שצריך לקרקע. איכא למימר מדקתני שמין לו סתם משמע ליה דמי כל הפירות נותנים לו ואם צריכים לקרקע עדיין אמאי ולהכי ניחא ליה לאוקמה בפירות גמורים אלא דלא מטא יומא דשוקא ואי שקיל להו מיפסדי הילכך שמין לו ונותנים לו דמי פירות גמורים כלומר כל מה ששוין כשהן מחוברין. הרמב"ן.

ואין תירוצו זה מחוור דאדרבה מדאמרינן שמין לו משמע שאין נותנין לו אלא במה ששוה עכשיו. הרשב"א. עוד תירץ דאי נמי איכא למימר מדקתני הגיע זמנו משמע שנתבשלו כל הפירות ואינן צריכין לקרקע שאין לך אדם מקבל שדה ומניחו מלא ויוצא ולהכי אקשיה ניעקר ונשקליה ומפרקינן דלא מטא יומא דשוקא דאלו בתבואה ליכא לאוקומה שכיון שאינה צריכה לקרקע נעקריה ונשקליה וימתין עד יומא דשוקא. עד כאן. וזה נכון דכל החוכר לשנים לא לשנים בלבד הוא חוכר אלא לתבואות אותם שנים ואם לא נגמרו עדיין לא הגיע זמנו לצאת. הרשב"א. וזה לשון הראב"ד: לא בסילקא וירקא ומשום דלא מטא יומא דשוקא ולא חזו למלקטינהו שמין לו כמה הן שוין אותו יום. והאי דקאמר בסילקא וירקא ולא קאמר בפירות האילן דהתם לא היו שמין לו אלא עומדין באילן עד יום השוק והוא מלקט אותם על יד על יד ואם לא הגיעו ללקט ודאי שמין לו מיהו בירקא דינא אשמועינן דאפילו עוד יומא דשוקא לא משהינן ליה משום דקא מבטל לה לארעיה. עד כאן. הא דאקשינן לרבא מהמקבל שדה מחברו והגיעה שביעית ואוקימנא על כרחך במובר שדהו לחברו והגיע יובל שמין לו ועל כרחך בשבח שקמה. קשיא לי ומאי קשיא דהתם בלוקח דאדעתא דהכי נחית. ועוד דלשנים מרובות ודכוותה אפילו בחוכר יש לו בקורת השקמה כל שכן בשבח וכדתנן קבלה ממנו לשבע שנים יש לו בקורת השקמה. וכי תימא דוקא בקורת השקמה לכשתקצץ בתוך זמנו אבל בשבח שאינו נקצץ לא. הא ליתא דהא לאביי נוטל בשבח שקמה אף על גב דאינו נוטל בקורות נוטל בשבח וכל שכן. וצריך לי עיון. הרשב"א.

רב פפא קביל ארעא לאספסתא קדחי בה תאלי פירוש היו בה אילנות ויצאו בשרשיהן נטעים ופארות והיה תובע חלקו מהם. אמר ליה רב שישא בריה דרב אידי לרב אשי אם כן דיקלא ואלים בעי מר שבחא כי זה אינו אלא דיקלא ואלים שהרי משרשיו יצאו ושרשים הוא דאלימו וקדחו. אמר ליה התם לאו אדעתא דהכי נחית דהא איתיה לאילן והיינו קורת שקמה אבל הכא אדעתא דהכי נחית דכל מאי דנפיק בארעא אית ליה בגויה. אמר ליה וכמאן כאביי דאמר בשבח שקמה יש לו הואיל וברשותו יצאו. אמר ליה אפילו לרבא התם לית ליה פסידא שהרי הפארות היוצאין מן הגזע אינם ממעטין לו את הקרקע אבל הכא הרי מיעטו לו את השדה מן האספסתא. אמר ליה ומה הוא ההפסד אגודא של אספסתא בעובי התאלי שקול ידא דאספתא כנגדו וזיל אנא כורכמא רישקא רביי אני הייתי זורע בו כרכום חשוב. אמר ליה כרכום אמרת ולא נטעים אחרים כמו דלועים ומקשאות שעושין פירות אם כן אלו התאלי שהנחת במקומן הם הכרכום שלך ואין לך אלא דמי עצים כי העצים עומדין ליקצץ כמו הכרכום. הראב"ד.

גלית אדעתך דלמישקל ואסתלוקי עבדת כתב הראב"ד דנראה שאם טען בנטיעות אחרות שעושות פירות לזמן ארוך שהיתה טענתו טענה ונוטל בשבח הקודחים שהניח שם לגדל. עד כאן. ואני תמה דמה שאמר אנא כורכמא רישקא רבאי לא בדוקא קאמר אלא באומר יכול אני לטעון שהייתי מגדל שם כורכמא רישקא וכיון שכן מאי גלית אדעתך דקאמר ליה אכתי ליהדר ולימא יכול אני לומר דנטיעות אחרות הייתי נוטע. ויש לי לדחוק ולומר דבדוקא אמר דהיה דעתו לגדל שם דבר הנלקח לכשיצא ורב פפא דובר אמת בלבבו היה. הרשב"א. וזה לשון הראב"ד: ונראה לי שאם נטען בנטיעות אחרות שעושה פירות לזמן ארוך שהיתה טענתו טענה ונוטל בשבח הקדחים שהניח שם לגדל והטעם שהוא כמו שתלא שהיוצא מן השרשים של בעל הקרקע והחוכר הרי הוא כבעל הקרקע לימי חכורו לזרוע שם אספסתא וכיון שהניחו לגדל בין התאלי ולא עקר אותם הרי הוא כשתלא שמסתלק בזמנו כדאיתא לקמן. ע"כ. וכתב הרמ"ך לענין פסק והיכא דלא קבלה אלא לזרעה זרעים וקדחו בה תאלי לא שקיל בהו אלא מאי דשוו הנהו עצים אף על גב דקטען ואמר אנא כורכמא רישקא רביי בההוא אתרא אי לא הוה תמן ההוא תאלא אפילו הני דמי עצים הוא דקא שקיל כדמסתלק מאריסותיה כמה שיהא שוה אותו הנטוע לנטעו בשדה אחרת דהיינו דמי עצים כעין כורכמא רישקא כן נראה. אף על פי שהאילן הנטוע שוה יותר אינו נוטל אלא חלק הראוי לו מדמי עצים אם נקצץ ורצה לטעו במקום אחר. והא דרב פפא דקביל ארעא לאספסתא וקדחו בה תאלי אסיקנא דאף על גב דקא טעין אנא כורכמא רישקא רביי לא שקיל מינייהו אלא מאי דחזי ליה מדמי עצים. מיהו הני פרישו לה דדוקא היכא דאמר ליה דאי נמי רבי בה כורכמא רישקא לא הוי מטי לגמרי השתא בעידן סלוקיה אבל אי שהה זמן מרובה דאי רכיכה כורנמא רישקא הוה מטיא בההוא שעתא מיחזי למימר דשקיל מאי דחזי לה בדמי כורכמא רישקא ואזיל. עד כאן.