Bava Metzia 104b

אהני כתיבה לגירעון השטר מועיל לפחות דמיו אם יפחתו דמי המשכון שנשתמש בו הלוה יפרע משאר נכסיו ככל הכתוב בשטר:

מקום שנהגו לעשות כתובה מלוה שכל מה שכתוב בשטר כתובתה ודין נדוניא דהנעלת ליה מבי נשא לבית בעלה וכו' נפרעת ממנו כשנתארמלה או נתגרשה כדרך שבעל חוב נפרע ככל הכתוב בשטר מלוה כגון שכותבין בה כמו שאנו כותבין אחריות דנא קבילת עלאי:

גובה מלוה בעל גובה מאבי הבת כל מה שכתוב בכתובתה כאילו הלוהו:

מקום שנהגו לכפול לשום את מה שמכנסת לו כפליים בדמיו בשביל כבוד ולכתוב כפליים בכתובתה וכשהיא יוצאת אינה נפרעת אלא החצי:

גובה החתן מחמיו מחצה:

מגבי שבחא כל מה שהיה כותב וכופל היה גובה מאבי הבת:

הא דקנו מיניה מאבי הבת:

ההוא דאמר להו מצוה מחמת מיתה היה:

אהני כתיבה לגירעון וא"ת היכי משמע לומר מה שכתב לו תשלומין דאית ליך עלי כל קבל דיכי שיהא מהני לשומטו מע"ג בניו שיהא טועה המקשה לומר שלכך כתב לו כן ויש לומר דהכי משמע ליה למקשה תשלומין דאית ליך עלי לא מכח תחילת המלוה שכבר נפרעת בנתינת המשכון כי הקניתיו לך והשאלתו לי ועל שאילה זו יש לך תשלומין. עליו וע"כ מקשה למה צריך לכתוב לו כך כדי לשומטו מע"ג בניו בלאו הכי נמי הוא שומטו דממילא קני ליה המשכון ואפילו לא יקנה לו הלוה וא"ת וכיון שאם לא כתב לו הוא פטור מן הגירעון א"כ מצוה הוא שלא יקחנו והיאך הוא מותר על ידי כתיבה זו וי"ל שמדעתו מקנה לו הלוה לפי שמחזירו לו ימים רבים וכיון שמקנה לו אינן עוד בידו בתורת השבת העבוט אלא בתורת שאלה א"נ רבנן הוא דתקון שיכתוב כדי שלא ימנע המלוה מלהחזיר כמו שתקן הלל פרוזבול לפי שראה שהיו נמנעים מלהלוות (שביעית פ"י מ"ג):

סבר רב כהנא למימר מנכה ליה כחשא דארעא ומתני' דקתני אומדין כמה היתה ראויה ליעשות גבי מקבל שדה והובירה היינו בר מכחשא דארעא א"נ הכא דוקא גבי שומשמי דמכחשי יותר סבר דמנכה לו ואפילו מאן דחייש לכחש גופנא בפ' הכונס (ב"ק דף נט.) הכא מודה לרב אשי דלא חיישינן:

האי עיסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון ממתני' דאיזהו נשך (לעיל בבא מציעא דף סח.) דאין מושיבין חנוני למחצית שכר אא"כ נותן כו' לא שמעינן דהוה פלגא מלוה ופלגא פקדון דה"א דטפי מפלגא פקדון הוי ואפ"ה בעי שכר עמלו כיון דליכא תרי תילתי פקדון:

דלא למישתי ביה שכרא שכשמוציאה מפסיד המלוה שאין קרן שלו קיים ואין לו על מה לסמוך:

תכחוש ארעא ולא תכחוש מרה כתב הרמב"ן דדוקא בקבלנות דמתוך שהיה יכול לכופו לזרעה שומשמין ולא היה לו לזה לזרעה אלא שומשמין וכיון ששינה ידו על התחתונה, אבל בחוכר מנכה לו מן חכורו דמי כחשא דארעא, וזהו מה שאמר רב פפא (ע"א) דאיתיה בקבלנותא ליתיה בחכרנותא, ובקבלנות תנן שמין אותה כמה היא ראויה לעשות ונותנין לו, אלמא בחכרנותא לא יהיב ליה חכירותיה אלא מנכה, ולאו משום לישנא בעלמא קאמרינן דליתא בחכרנותא אלא משום דינא גופיה קאמרינן, דבקבלנות כיון דקביל עליה אם אוביר ולא אעביד אשלם לא מנכה ליה, והוצרכתי לומר כן מפני מה שמצאתי דתניא בתוספתא, (פ"ט ה"י) המקבל שדה מחברו נרה ולא זרעה נותן לו חכורו, ואף על פי כן שמין לו שאינו דומה מניחה נירה למניחה שלף ע"כ. ואני תמה בדינו, וכי תכחוש מרה בחכירות ולא תכחוש ארעא, ולהדין טעמא מה לי בקבלנות מאי לי בחכירות לעולם טעמא קאמרינן תכחוש ארעא ולא תכחוש מרה, אלא ודאי מסתברא דכאן וכאן אינו מנכה לו, ודרב פפא דאמר דאיתיה בקבלנותא ליתיה בחכרנותא, לא לענין דינא ממש קאמר, אלא יש מהם דדינא לא אשתני, אלא לומר דהא דקתני בלבד בקבלנותא לא אצטריך למיתני ולאשמועינן בחכרנותא דפשיטא היא, וכן מאי דאשמועינן בחכרנותא לא אצטריך ותדע לך, דהא מתניתין (לקמן בבא מציעא קה, א) דלא רצה לנכש תני בחכרנותא וכל שכן בקבלנותא, אלא דלא אצטריך לאשמועינן בקבלנותא לפשיטותא, והכי נמי איתיה בקבלנותא שנוטל מחצה בכל מה שתעשה הארץ, ופעמים שיקבלנה לזמן מרובה ואם לא תכחוש שנה זו שנה הבאה תוסיף תת כחה, ואפילו הכי אינו מנכה, דמימר אמר מוטב תכחוש ארעא לשנים הבאות ולא תכחוש עכשיו מרה, וכל שכן בחכרנותא שנוטל חלק ידוע בין עושה בין אינה עושה. ואם מן התוספתא אפשר דסבירא ליה לההוא תנא כסבריה דרב כהנא דאמר בין בקבלנות בין בחכרנות מנכה ליה כחשא, ורב אשי דחה משום דאמרי אינשי תכחוש ארעא ולא תכחוש מרה, וסמיך אמתניתין דקתני שמין אותה כמה היא ראויה לעשות ונותן לו ולא קתני ומנכה דמי כחשא דארעא, כך נראה לי.

כחשא ארעא ולא לכחוש מרה והעלה הרשב"א ז"ל דבין בחכירות בין בקבלנות הדין כן, (מגיד משנה פ"ח הי"ד משכירות).

יש מקומות שנהגו לכתוב כתבה לנשותיהם כעין מלוה ר"ל שנוהגין לגבות כל הכתוב בכתבה אעפ"י שהדבר ידוע שלא כך קבל מפני שמצמצמין בתוספת ואין חוששין לכבוד המוני ובלתי מועיל שנוהגין לכפול מחמת כבוד ונוהגין לגביית מחצה ויש נוהגין לשליש. מעתה מקום שנהגו לכתוב מלוה אפילו הוסיף לו כמה גובה מלוה מקום שנהגו לכפול ולגבות מחצה גובה מחצה אפילו לא הוסיף לה כלום ומכל מקום אם קנו מידו בפירוש על התוספת אפילו במקום שנהגו לכפול גובה הכל ומה שנאמר כאן דקנו מיניה אני מפרשו שקנו בפירוש על התוספת וכן דינין אלו בנדוניא שכותב האב לבתו ולחתנו בשעת שדוכין להביא לבעל שאף מנהגים אלו בהם והכל נקרא כתבה. ויש מפרשים שכל שקנו ממנו סתם גובה הכל ולא יראה כן אלא בשקנו על התוספת בפירוש על הדרך שנהגו רבים בכתבה לכתוב ועל הנאמנות בפירוש מפני שנוהגים שלא תהא נאמנות סתם מועלת בה אלא שאף הם לא פירשוה אלא באב שכתב לבתו ומכל מקום דברים אלו אינם תלויים אלא במנהגות הידועים בכל מקום:

מקום שנהגו לכתוב האב לבתו בנדונייתה כפל הבאתה וצוה ליורשים תנו ארבע מאות זוז לבתי ולא הזכיר לשון כתבה כלל כופין את היורשים ליתן לה ארבע מאות אבל אם אמר תנו לה ארבע מאות לכתבתה או בכתבתה או כתובו לה ארבע מאה זוזי בכלן אינה נוטלת אלא מאתים וכן כל כיוצא בזה:

זריעת השומשומין קשה לקרקע יותר מזריעת החטים מפני שהוא מכחישתו יותר מן החטים ומכל מקום בשנים כתקנן הם יקרים הרבה יותר מן החטים ואדם מרויח בזריעתם יותר מן החטים. מעתה המקבל שדה מחברו והתנה בעל הקרקע לזרעה שומשמין וכיוצא בהם ובא המקבל וזרעה חטים הרי זה חייב ליתן לבעל הקרקע כפי מה שהיה מרויח יותר ואם היתה שנת יוקר חטים עד שעמדו באותה שעה על שער שומשמין נותן לו חלקו ואינו אומר לו בשני אלו נכה לי מחלקך מיהא פורתא מצד שהרוחת שלא הוכחש הקרקע שכל שאדם יכול להרבות בהרוחתו אינו חושש לכחש קרקע כלל מתליא אמרין תכחוש ארעא ולא תכחוש מרה היו חטים ביוקר גדול עד שעמדו ביתר משער שומשומין חולקין אף אותו השבח על הדרך שחולקין בשאר וכן בכל הדומה לזה:

יש מי שאומר במעשה הראשון הנזכר בכאן והוא כשהחטים עמדו על שער השומשמין שלא נאמר אלא בחוכר שאם במקבל הרי זה יכול לומר לו על כל פנים לשומשמין אני צריך ומ"מ יראה לפרשה אף בקבלנות ובדיעבד מיהא הדין כן:

היה הדבר בהפך והוא שבעל הקרקע מסרו לחטים והלה זרע שומשמין נוטל חלקו הראוי ונותן לו אח"כ בכדי כחש קרקעו:

הנותן מעות לחברו להתעסק בהם או שאר מיני סחורות להטפל במכירתן ולחלוק בשכר הרי זה נקרא מתעסק ואותו ממון הוא נקרא עסק וכבר ביארנו בפרק איזהו נשך שכל המקבל עסק מחברו הן מעות להתעסק בהן הן שאר מיני סחורות להטפל במכירתן ולחלוק עמו בריוח ולא התנו ביניהם אחריות המעות או הסחורה על מי תקנו חכמים שמן הסתם נעשה החצי מלוה להיות אחריותה על המתעסק והחצי האחר פקדון שלא להתחייב המתעסק באחריותה ומעתה נמצא שחולקין בשכר שהרי כל השכר הבא מחמת החצי שהוא מלוה הוא של מתעסק כדין כל לוה והבא מצד החצי האחר הוא של בעל המעות וכן בארנו שם שמאחר שחצי הממון מלוה עליו אף הוא אינו מתעסק בחצי של פקדון בחנם ומעתה אסור לקבל עסק בסתם על דעת מחצה שכר שאם כן הרי הוא מתעסק בחצי של פקדון בשכר חצי של הלואה וכל שהוא טורח בשכר הלואתו הרי זה אבק רבית ואין כאן התר אלא אם כן מתנה עמו שכר על חצי של פקדון שכרו בכל יום כפועל בטל על הדרך שביארנו שם ואם אינו קוצץ עמו שכר תקנו חכמים שיוותר לו בריוח או ינכה לו בהפסד שאם התנו שיטול המתעסק חצי ריוח יקבל עליו מן הסתם שליש הפסד ואם התנו שיטול שני שלישי ריוח יקבל עליו מן הסתם חצי בהפסד ומאחר שיש כאן שכר אף הוא נעשה על אותו חצי של פקדון שומר שכר להתחייב בגנבה ואבדה אלא שמ"מ פטור באונסיה וגדולי המחברים פוטרין בגנבה ואבדה וגדולי המפרשים מגיהים עליהם לחיוב וכן הדברים נראין ואם לא עשו כן ורצה זה ליטול החצי בריוח ובהפסד כדין העסק הרי זה אבק רבית בידו ולא סוף דבר בהיתר זה במחצה שכר ושליש הפסד או מחצה הפסד ושני שלישי שכר אלא כל שחלק הפסד גדול לבעל העסק יותר מחלק הריוח מותר אפילו תשיעית בשכר ועשירית בהפסד ויש חולקין לאסור אלא אם כן בשני שלישי שכר ומחצה הפסד או במחצה שכר ושליש הפסד ולא יראה כן:

אע"פ שביארנו על העסק שחציו מלוה אין אומרין שיהא זה רשאי להשתמש בו במעות של מלוה שמ"מ לא נתנו להוצאה אלא להתעסק ולא נקראו מלוה אלא לחיוב אחריות שאלו לא נתחייב באחריותן כלל אין מוצאין מי שימסור להם ואם יתחייבו בכל אין בעלי הסחורות מוצאין מי יקבל מהם הא לשאר דברים דינה כדין פקדון ואם מת לא נעשית חצי המלוה מטלטלין אצל בניו וכל שנתברר על מעות אלו או סחורות או כלים שהם מחמת העסק נוטלן בעל העסק כשלו בלא שבועה ואין לבעל חוב מוקדם בו שום זכייה שלא קנאם אלא להתעסק וחוזר הכל לבעלים ואם יש שם ריוח נוטלים היורשים או בעלי חוב כל מה שהיה הוא ראוי ליטול ואם אין שם ריוח חוזר הכל לבעלים וכן אם נתן מתנה לאחרים מוציאין מידם ואפילו שנה המקבל בהם או מכר או נתן או הפסיד:

במסכת בבא בתרא יתבאר בפרק המוכר את הבית שהמתעסק שמת והוציא בעל המעות ליתומים שטר עסק עליו הרי זה נשבע וגובה מחצה שבתורת מלוה ולא אמרו שבועה אלא בשאין העסק בעין ולא הבא מחמתו אבל אם העסק בעין או איזה דבר הבא מחמתו נוטל את הכל בלא שבועה אף מן היתומים אבל החצי שבתורת הפקדון אינו גובה לפי שאנו חוששין שמא נאנס או החזיר שהמפקיד אצל חברו בשטר ואמר לו החזרתי נאמן בשבועה והואיל והאב נאמן בשבועה יתומים נאמנים בלא שבועה שאין אומרים ביתומים שהם מחוייבים שבועה כאביהם ומאחר שאין יכולין לישבע ישלמו שהרי אמרו שבועת יי' תהיה בין שניהם ולא בין היורשים ופירשנוה באומרים על חוב אביהם חמשין ידענא וחמשין לא ידענא:

בד"ה סבר רב כהנא כו' ואפילו מאן דחייש לכחש גופנא כו' הכא מודה לרב אשי כו' עכ"ל ואיכא למימר דהיינו טעמא דהתם חיישינן לכחש גופנא דאין להפסיד המזיק יותר ממה שהזיקו ולכך מנכה לו כחש גופנא אבל הכא אדרבה למה ישתכר האריס כחשא דארעא לנכות לבעה"ב כיון שגם הוא לא הפסיד כלום בזריעת החטים ומיהו רב כהנא ודאי דסבר הכא למימר דמנכה לו כחשא דארעא ע"כ דלא סבירא ליה כמ"ד התם דלא חיישינן לכחש גופנא ואין לחוש כיון דמלתא דרב כהנא לא קאי הכא וק"ל:

רש"י ד"ה חד כו' אי כתב עלייהו וכו' לא יטול אלא שליש ולא נמצא לחלקו שכר וכו'. במקצת ספרים אין זה אלא כך כתוב בהן שליש דהיינו ה' דינרים וכו':

רבי יוסי היה דורש בכתובה לשון הדיוט והוה תני מקום שנהגו לעשות כתובה מלוה וכו'. יש מי שאומר במה שכותב החתן לכלה. ודין זה כבר שנו אותו רבותינו בפרק מציאת האשה ומה בא רבי יוסי להודיעיו. ויש מי שאומר כמה שפוסק וכותב האב לבתו. ורבינא דמשבח וכתב הוא כתב לתת לבנותיו ורצה לתת לה מאה והשביח וכתב מאתים אמרו לו חתניו נקנה ממך בזה אמר להם אם תרצו לקנות ממני פחתו השבח ואם תרצו לכתוב השבח אין אתם צריכין קנין שהן דברים הנקנין באמירה. ורבינא בתר דאמר ליה מרימר אי קנו מיניה גבי שבחה משום הכי לא קבל עליו לקנות ממנו וסוגיין דשמעתין בהדין אורחא רהטא הלא תראה שמועה דבתרה. רבנו חננאל. מקום שנהגו לעשות כתובה מלוה גובה מלוה פירש רבינו האיי בתשובה מן הדין לא נתנה כתובה לגבות מחיים אבל מקום שכותבין אותה בלשון מלוה דרש בה רבי יוסי בלשון הדיוט ואמר כי נגבית כאשר תגבה מלוה. ולא נהירא דאם כן לכפול גובה מחצה אינו ענין עם גובה מלוה. אבל הנכון כפירוש רש"י.

והרא"ה פירש מקום שנהגו לעשות כתובה מלוה כלומר שכותבין הכתובה והתוספת באחת גופה מלוה לפי שעל דעת כן כתבו כך שתגבה האשה הכל. אבל מקום שנהגו לכפול כלומר שכותבין נדוניא בפני עצמה ואחר כך כותבין והוסיף לה מדיליה אין האשה גובה אלא מחצה והיינו דורש לשון הדיוט שכיון שנהגו לכתוב נדוניא לבד ותוספת לבד על דעת כן עשו כדי שלא תגבה אלא עיקר אלא אם כן קנו מן החתן. ומיהו במקום שנהגו שלא להגבות אפילו היכא דקנו מיניה הכל כמנהג המדינה ולפי זה הפירוש כי אמרינן רבינא משבח וכתב לבנתיה ואמרו ליה ליקנו מיניה דמר מן החתן קאמר דמרבינא ליכא למימר דהא לא איירינן בדידיה כלל. הר"ן. וזה לשון הראב"ד: נראה לי דהכי קאמר אפילו במקום שנהגו לכפול אם כתב לה בלשון מלוה גובה כולה ואם נהגו לכפול לכבוד בעלמא ולא כתב לה לשון מלוה גובה מחצה כמנהג המקום. וענין זה בין בכתובה מן הבעל בין בנדוניא שכותב לה אביה להביא לבעל הכל נקרא כתובה מפני שהנדוניא נכתבת בכתובתה ומקבל אותה הבעל בנכסי צאן ברזל ואם קנו ממנו אפילו לא כתב לה לשון מלוה גובה הכל. ע"כ.

הא דלא קנו מיניה דהיכא דלא קנו מיניה לא גבי אלא כמנהג המדינה אם מלוה מלוה אם מכפל גובה מחצה. והא דאמרינן בעלמא בשטרי פסיקתא כמה אתה נותן לבנך כך וכך וכו' עמדו וקדשו הן הן הדברים הנקנים באמירה. יש לומר דהאי דקאמר הן הן וכו' לפי שמנהג המקום לגבות מלוה או תילתא או מחצה ה"ר יהונתן. ולענין פסק כתב הרמ"ך וזה לשונו: מקום שנהגו לעשות כתובה מלוה על האב לפרוע למתנו כל מה שהוא פוסק עמו בשעת השדוכין כפי המנהג ואינו רשאי לפחות כלל וגם הבעל כותב לה שכך הכניסה לו וכשתבא לגבות כתובתה תגבה אותה כולה. מקום שנהגו לכפול בשעת הפסק משום יקרא בעלמא ואין מנהגם לתת אלא מחצה אינו יכול להוציא מחמיו אלא מחצה וכיון שהאב אינו פורע אלא מחצית מה שפסק אף על פי שהוא כותב בכתובה שהביא לו כדי אותו הפסק שפסק אביה עמו אינה גובה אלא מחצה בין נתגרשה בין נתאלמנה אלא אם כן התנתה עמו בפירוש לגבות הכל כל מה שכתב לה בלי פחת ואפילו במקום שנהגו לכפול אי קנו מיניה דאב גביא מיניה ברתיה כל מאי דפסק ליה בלא פחת. מיהו היכא דלא קנו מיניה והוי מקום שנהגו לכפול וקא טענה ברתיה דאיהו אתני בהדה בקנין דליתיב לה כל מאי דפסק עלה ואיהו טעין לא היו דברים מעולם נראה דליכא עליה דאב שבועה דאורייתא כלל אלא משתבע היסת ומיפטר דהא גבי ההוא פלגא כופר בכל הוא. והיכא נמי דנהגו לעשות כתובה מלוה וקטעין אבוה הכי הוה תנאה ביננא דלא גבית מינאי אלא מחצה נראה לומר דלאו כל כמיניה דלטעון הכי וכמלוה בשטר דמיא ומשתבע איהי ושקלא כדין כל לוה דקא טעין פרעתיך דאמרינן ליה למלוה אשתבע ושקיל בשטרא דלית ביה הימנותא. צריך עיון. עד כאן.

ההוא דאמר להו הבו ארבע מאה זוזי לכתובתה דברתאי שלחוה קמיה דרב אשי וכו'. אסיקנא דבין אמר לכתובתה דברתאי בין אמר בכתובתה לא גביא אלא פלגא דהיינו מאתן דהכי קאמר פסקו בהדה ארבע מאה והבו לה מאתן כי היכי דלכתוב לה בעל ארבע מאה. ואי אמר הבו ארבע מאה זוזי לברתא סתם כיון דלא אדכר כתובה כלל יהבי לה ארבע מאה כולהו. אבל היכא דאמר להו הבו לה לאינסובי בהו צריך עיון. הרמ"ך.

ההוא דקביל ארעא לשומשמי זרעה חטים וכו' חכירות היה והשומשמין מכחישין את הקרקע יותר מן החטים. והמעשה השני היה קבלנות הראב"ד.

תכחוש ארעא ולא תכחוש מרה כתב הרמב"ן דדוקא בקבלנות דמתוך שהיה יכול לכופו לזרעה שומשמין ולא היה לו לוה לזרעה אלא שומשמין וכיון ששינה ידו על התחתונה. אבל בחוכר מנכה לו מן חכורו דמי כחשא דארעא וזהו מה שאמר רב פפא דאיתיה בקבלנותא ליתיה בחכרנותא ובקבלנות תנן שמין אותה כמה היא ראויה לעשות ונותנין לו אלמא בחכרנותא לא יהיב ליה חכירותיה אלא מנכה. ולאו משום לישנא בעלמא קאמרינן דליתא בחכרנותא אלא משום דינא גופיה קאמרינן דבקבלנות כיון דקביל עליה אם אוביר ולא אעביד אשלם לא מנכה ליה. והוצרכתי לומר כן מפני מה שמצאתי דתניא בתוספתא המקבל שדה מחברו נרה לא זרעה נותן לו חכורו ואף על פי כן שמין לו שאינו דומה מניחה נירה למניחה שלף. עד כאן. ואני תמה בדינו וכי תכחוש מרה בחכירות ולא תכחוש ארעא ולהדין טעמא מאי לי בקבלנות מאי לי בחכירות לעולם טעמא קאמרינן תכחוש ארעא ולא תכחוש מרה. אלא ודאי מסתברא דכאן וכאן אינו מנכה לו ודרב פפא דאמר דאיתיה בקבלנותא ליתיה בחכרנותא לא לענין דינא ממש קאמר אלא יש מהם דדינא לא אשתני אלא לומר דהא דקתני בלבד בקבלנותא לא אצטריך למיתני ולאשמועינן בחכרנותא דפשיטא היא וכן מאי דאשמועינן בחכרנותא לא אצטריך בקבלנותא. ותדע לך דהא מתניתין דלא רצה לנכש תני בחכרנותא וכל שכן בקבלנותא אלא דלא אצטריך לאשמועינן בקבלנותא לפשיטותא והכי נמי איתיה בקבלנותא שנוטל מחצה בכל מה שתעשה הארץ ופעמים שיקבלנה לזמן מרובה ואם לא תכחוש שנה זו שנה הבאה תוסיף תת כחה ואפילו הכי אינו מנכה דמימר אמר מוטב תכחוש לשנים הבאות ולא תכחוש עכשיו מרה וכל שכן בחכרנותא שנוטל חלק ידוע בין עושה בין אינה עושה. ואם מן התוספת אפשר דסבירא ליה לההוא תנא כסבריה דרב כהנא דאמר בין בקבלנות בין בחכרנות מנכה ליה כחשא ורב אשי דחה משום דאמרי אינשי תכחוש ארעא ולא תכחוש מרה וסמיך אמתניתין דקתני שמין אותה כמה היא ראויה לעשות ונותן לו ולא קתני ומנכה דמי כחשא דארעא. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.

עבדא חטי טפי משומשמי פירוש הקונטרס שנתייקרו החטים. וקשה דלישנא דארעא לא אשבח לא משמע הכי. אלא נראה כמו שפירשתי שהצליחו החטים מאד וכי תימא שמא אם זרעו בה שומשמין היו כמו כן מצליחין יש לומר אותה שנה מצלחת בחטים יותר מבשומשמין תלמיד הר"פ ז"ל.

האי עסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון עבוד רבנן וכו' הני מילי דיהיב ליה שכרו כפועל בטל ואי לא יהיב ליה ובעי למפסק בהדיה לכלהו יומי דשותפותא שקיל לוה תרי תילתי באגר ותילתא בהפסד. ואי בעו נמי למפסק בינייהו דלא דליקבל לוה עליה אלא תילתא בהפסד שקיל פלגא באגר וכן לכלהו תנאי דמתנו אהדדי לעולם לפי מה שיקבל עליו הלוה מן ההפסד יוסיף לו מן הריוח לזה החשבון. ואני תמה מנא ליה לרבא הא דאיהו אמרה להאי מילתא במעשה דבני רב עיליש. ועוד שאין המדות שוות כי פלגא באגר ותרי תילתי בהפסד הוא רביע יותר בהפסד ותילתא באגר ופלגא בהפסד הוא תילתא יותר בהפסד ולא ידעתי למה. ואולי המנהג היה כך. או שמא לא דקדק בתלתא באגר ופלגא בהפסד דלענין פלגא בהפסד מטי ליה ברווחא פלגא נכי ריבעא והוא קרוב לתלתא ולא דק. הראב"ד.