מסכת נדה דף כ״ה עמוד ב׳

וטורדין אותו ממחין:

בר רמש:

ומנענע באותו מקום מלמטה למעלה כדאמר בסמוך:

אם מסכסך הקיסם שיש דבר המעכב היינו גיד דאי נקבה ליכא עיכובא:

מלמטה למעלה שהרי בסדק השעורה אין עיכוב לארכה:

תנא אם היתה נקבה נידונת כשעורה סדוקה לאוסופי ולפרושי אתא דלעיל תני נידונת כשעורה ולא תני סדוקה:

חוט מבדיל מלמטה למעלה בין ב' הביצים ונראה עמוק כסדק:

לא ידיעי אין ניכרין מחמת קטנן:

לידע אם זכר הוא הא דאמר גויתו בכעדשה לא שמקומו בולט אלא שמקומו ניכר בכעדשה:

קא משמע לן אימא שניהם הזריעו בבת אחת לר"ת שפירש דאין מתעברת וחוזרת ומתעברת ואפילו נפל אתי שפיר וצ"ל שהזריעו בבת אחת אבל לפרש"י שפירש גבי ג' נשים משמשות במוך מעוברת שמא תעשה עוברה סנדל שולד אחרון ממעך צורה הראשונה והא דאין אשה חוזרת ומתעברת היינו בן קיימא (דאין) נפל חוזרת ומתעברת לא הוה צ"ל הכא אימא שניהם הזריעו בבת אחת והל"ל בביאה ראשונה הזריעה היא תחלה ובביאה שניה הזריע הוא תחלה ומיהו י"ל דבענין זה בב' ביאות אין חדוש למתני תשב לזכר ולנקבה דפשיטא דפעמים הוא מזריע תחלה ופעמים היא ולא אמר מדהאי זכר האי נמי זכר אבל בביאה אחת סד"א מדהאי זכר האי נמי זכר קמ"ל אימא שניהם הזריעו בבת אחת ומיהו קשה מנלן דלא אמרינן בביאה אחת מדהאי זכר האי נמי זכר אימא לעולם אמרי' ומתני' בב' ביאות ואשמועינן מתני' דסנדל הוי ולד אף בלא צורת פנים ולאפוקי מעדותו של רבי נחוניא ואע"ג דכבר אשמעינן בבכורות ובכריתות דמייתי בסמוך דסנדל הוא ולד מ"מ איצטריך נמי לאשמועינן דהוי ולד לענין לידה וי"ל דהיינו דקמשני בלשון שני ומיהו תימה גם לפר"ת דלקמן (נדה דף כח.) גבי זכר וטומטום משני נמי שהזריעו שניהם בבת אחת ותרתי למה לי ואי אתא לאשמועינן דהוי ולד והא כבר תנא בהדיא ברישא טומטום או אנדרוגינוס תשב לזכר ולנקבה:

א"ר יוחנן מעדותו של ר' נחוניא נשנית משנה זו כלומר יחידאה היא ולעולם אין צריך צורת פנים. קשיא לי א"כ מה בינו ובין פניו טוחות דא"ר יוחנן לעיל (נדה כד, א) דאין אמו טמאה לידה, וי"ל דסנדל מתחלת ברייתו ולד היה וראוי לבריית נשמה אלא שבא ולד שני וסטר פניו ומחק צורתו. וזהו שאמרו בברייתא ולד הוא אלא שנרצף.

לחוש חוששת ימי טהרה לא יהבינן לה עד שישעיר פי׳ דבכי הא מחמרינן וחיישינן לחומרא כיון שהוא מקום ספק ולא חיישינן דילמא יהבי לה טהר וכדפרשי׳ לעיל בס״ד.

מעדותו של ר׳ נחוניא נשנית משנה זו פרש״י ז״ל למימרא דיחידאה היא ולית הלכתא כותיה דרבנן פליגי עליה וסבר דלא צריך צורת פנים דק״ל הא ר׳ יוחנן אמר לעיל דפניו טוחות אמו טהורה וי״ל דשאני סנדל דודאי היה לו צורת פנים מתחלת ברייתו אלא שסטרו חברו כדאיתא לעיל וכדא׳ נמי ולד הוא אלא שנרצף.

מ״ד הואיל ואמר ר׳ יצחק וכו׳ בנסחי דוקני לא גר׳ ליה דגבי סנדל ליכא למימר מדהאי זכר האי נמי זכר דהא ב׳ עבורין היו כדמוכח סוגיין ובמתני׳ דג׳ נשים משמשות במוך.

איכא דגר׳ מונה תחלת נדה מן הראשון וסוף נדה מהאחרון כלו׳ דדם שנראה ביום פעם אחד דנין אותו תחלת נדה לראשון להחמיר וכן אם תחזור ותראה בשמיני דנין אותו דם הבא בסוף שהוא נדה לאחרון כי שמא האחרון נמי נקבה ודם פ״א דם טוהר וזה תחלת נדה וי״ג מונה תחלת לדה מן האחרון וסוף לדה מן הראשון ופירש ברור דלטומאת יולדת קרי תחלת לדה ולימי טוהר קרי סוף לדה וי״ג תחלת לדה מן הראשון וסוף לידה מן האחרון כלומ׳ דדם של פ״א חוששין אותו לשתים ממ׳ דנין אותו תחלת נדה מן הראשון וסוף לדה מן האחרון כי שמא הוא דם טהר למנין האחרון וחוששין לדם פ״א שהוא תחלת נדה והכל עולה לענין א'.

גמ' למה הזכירו סנדל והלא אין סנדל כו' יש לדקדק למאי דס"ד השתא דאיירי באתילד נקבה בהדיה וימי זכר מובלעים בתוכו א"נ דס"ד דאתיליד זכר ומדהא זכר הא נמי זכר עדיפא ה"ל למפרך אמאי תשב לזכר ולנקבה ואפשר דהוה ס"ד דולד שעמו נאבד או דהוה שפיר מרוקם ולא ניכר בין זכר לנקבה דהשתא שפיר דלא תקשה ליה אלא למה הזכירו ספק סנדל דמשום ולד גופיה נמי תשב לזכר ולנקבה וק"ל:

בפרש"י בד"ה שאם תפיל שנים כו' אם תראה ביום פ"א כו' וכשתחזור ותראה בח' לראייתה כו' עכ"ל לא בעי לפרושי משתחזור ותראה ביום פ"ב או פ"ג שלא תדע תחלת נדתה אם ביום פ"א או ביום פ"ב ופ"ג שממנו תתחיל למנות ז' ימי נדותה דמ"מ אין נ"מ דבין כך ובין כך טמאה נדה גם ביום שלאחריו מיהו ה"מ לפרושי כשתחזור ותראה יום ז' לראייתה דהיינו ביום פ"ז דהשתא היא מקולקלת שאם תחלת נדותה מיום פ"א תטבול ביום ז' לערב ואם תחלת נדותה מיום פ"ז צריכה לספור עוד ו' ימים לימי נדותה ובס"פ מפרש לה תלמודא כפרש"י:

תוס' בד"ה קמ"ל אימא שניהם כו' וי"ל דהיינו דקמשני בלשון שני ומיהו תימה גם לפר"ת כו' עכ"ל ר"ל דבלשון שני שאם תלד נקבה לפני שקיעה כו' איכא לפרושי נמי בב' ביאות ואע"ג דה"מ לאוקמי בפשיטות טפי באתיליד זכר ובב' ביאות כקושייתם ניחא ליה לאוקמא דאפי' ביולדת נקבה אצטריך להזכיר ספק סנדל והשתא מ"ש ומיהו תימה גם לפר"ת כו' אין רצונם דזאת התמיהה לפרש"י וגם לפר"ת דהא לפרש"י ניחא למסקנא בלשון שני דאיירי הכא בב' ביאות ושפיר אצטריך לאשמועינן התם בטומטום שהזריעו שניהם בב"א אלא דר"ל דלפרש"י הקשו לעיל שאינו קשה לפר"ת מיהו לפירושו גם יש תמיהא שאינה תמיהא לפרש"י כמ"ש:

בגמ' למה הזכירו סנדל וכו' נ"ל דתרתי קא מקשה חדא למה הזכירו סנדל הא בלא סנדל נמי טמאה משום ולד דאתיילד בהדיה ועוד מאי קמ"ל מתני' פשיטא דכיון דהסנדל אינו ניכר אם הוא זכר או נקבה פשיטא דתשב לזכר ולנקבה ומשני אי דאיתיליד וכו' הב"ע דאיתיליד זכר בהדיה מהו דתימא כו':

בתוס' ד"ה קמ"ל וכו' ומיהו קשה מנלן דלא אמרינן בביאה אחת וכו' ואשמועינן מתני' דסנדל הוי ולד וכו'. י"ל הא לפירוש ר"ת נמי קשיא קושיא זו דנהי שצ"ל אימא כשהזריעו שניהם בבת אחת משום דאין אשה חוזרת ומתעברת אבל מ"מ קשה למה ליה האי שנוייא כלל לימא מהי דתימא דסנדל אינו ולד לענין לידה קמ"ל דהוי ולד ויש לישב דבשלמא לפר"ת דעל כרחך צ"ל דמתניתין איירי בביאה אחת ושמעינן נמי מינה דאפילו בביאה אחת לא אמרינן מדהאי זכר האי נמי זכר לכך משני דלא תקשי אמתני' פשיטא דאשמועינן מינה חידוש גדול דאפילו בביאה אחת לא אמרינן מדהאי זכר האי נמי זכר דכיון דבאמת שמעינן מיניה האי רבותא קאמר לה אבל לפרש"י קשה מנלן דמתני' איירי בהכי כלל דכיון דאיכא לאוקמי מתני' בשתי ביאות ואי משום דקשיא לך פשיטא איכא למימר דאשמעינן דאקרי ולד ומצי למימר דאפילו בביאה אחת איירי מתני' וס"ל דלא אמרינן מדהאי זכר האי נמי זכר דלמא בביאה אחת אה"נ דס"ל למתני' דאמרינן מדהאי זכר האי נמי זכר:

בא"ד וי"ל דהיינו דקמשני בלשון שני דברי התוס' סתומים מאד ונ"ל דר"ל דאה"נ דבשנויא אחרינא ס"ל הכי דהתוספות נמי ס"ל כמו דפרישנא לעיל שהיה קשה לה לגמרא תרתי כדלעיל ובשנויא אחרינא לא שני אלא אקושיא האחת דל"ל סנדל וכו' אבל עדיין קשה פשיטא דתשב בשביל הסנדל לזכר ולנקבה וע"כ צ"ל דלשנויי אחרינא לא אשמועינן מתני' אלא דסנדל הוי ולד לענין לידה וק"ל:

תד"ה אי הכי בשאר טומאות נמי פירוש כיון דדריש וכו' ר"ל דבשלמא בלא זה סברא היא כיון דתלי קרא הטומאה בזכר ודאי ובנקבה ודאית סברא הוא דלא איירי אלא בטומאה התלויה בזכר ונקבה דהיינו לובן ואודם ולא איירי כלל קרא בשאר טומאות אבל השתא דדריש נמי מינה למי שיש לו טהרה במקוה א"כ איירי נמי בשאר טומאות דשייכי בכלים לכך פריך אי הכי בשאר טומאות נמי וכו':