מסכת נדה דף י״ב עמוד א׳

כשיעור וסת מיד לאחר בעילה בחטאת דאמרינן לקמן בפ"ב (נדה דף יד.) נמצא על סדין שלה אותיום כלומר מיד לאחר בעילה חייבין בקרבן דודאי דם הוה בשעת ביאה:

לבדיקה לחורין ולסדקין הילכך כשיעור וסת לא משכחת לה:

לשמש אבר:

ועד סדין שמקנחת בו:

לקינוח מבחוץ. אם בקינוח מצאה דם בכשיעור הזה חייבין חטאת אבל אם בבדיקתה מצאה כבר ארך השיעור שהרי לא בצד המשקוף עומד אלא בידה אוחזתו ויש כאן שיעור עודף כדי הבאה מידה למשקוף ואשם תלוי איכא ולא חטאת:

מהו שתקנח אשה שאינה עסוקה בטהרות מי בעיא קינוח לאחר תשמיש כשיעור וסת לידע אם תמצא דם ויהא בעלה חייב חטאת:

מהו שתבדוק בדיקה ממש:

באשם תלוי דאמרינן לקמן (שם:) נמצא על שלה לאחר זמן יותר מכשיעור וסת חייבין באשם תלוי דספק הוה דם בשעת ביאה ספק בא לאחר מכאן:

בעי ר' זירא אשה מהו שתבדוק פי' לפני תשמיש:

לבו נוקפו ופורש פר"ח כיון דרואה אשתו בודקת מחשב שאם לא הרגישה לא היתה בודקת לפי שיודעת שחכמים לא תקנו לבדוק:

כדי לחייב בעלה חטאת הכא נמי הוה מצי למיבעי מהו שתבדוק קודם תשמיש ותניח העד עד הבקר כדי לחייב בעלה חטאת אלא דכבר השיב לו שאם תבדוק לפני תשמיש לבו נוקפו ופורש:

צנוע לא מיקרי רשע לא מיקרי בתמיה וא"ת בריש כתובות (דף ב:) דאמר משום צנועות ומשום פרוצות כיון דקרי להו צנועות הנהו דלא עבדי הכי אמאי קרי להו פרוצות וי"ל דהתם קרי להו צנועות כדאמרינן התם זמנין דלא אניס וסברה דאניס ואע"ג שבדין היה לה לתלות שאין אניס דרוב העולם אינן אנוסים ופרוצות משום דזימנין דאנוס פירוש פעמים דיודעת שהוא אנוס ואמרה דלא אנוס ול"ג התם וסברה:

אשה שאין לה וסת אסורה לשמש עד שתבדוק ובעסוקה בטהרות איירי וא"ת מאי קמ"ל מתניתין היא (לעיל נדה יא.) ובשעה שהיא עוברת לשמש את ביתה וליכא למימר דאתא לאשמועינן דאע"ג דאין לה וסת דמותר לקיימה על ידי בדיקה כר"ח בן אנטיגנוס וכן פירש רש"י לקמן דהלשון משמע דלא בא להשמיענו היתרא אלא להשמיענו שצריכה בדיקה וי"ל דקמ"ל באין לה וסת דאפילו ישנה צריכה בדיקה:

בין ישנות פי' דליכא איסור נדות אבל אסור לבא על הישנה כדאמר בנדרים (כ:) א"נ הכא לא לגמרי בישנה איירי אלא אינה ערה כל כך שתדע להשיב אם היא טהורה אם לאו:

שמואל במאי מוקי לה וא"ת ולוקמה באינה עסוקה בטהרות ויש לומר דדייק מלישנא יתירא דקתני נשיהם להם בחזקת טהרה ואמאי איצטריך תו למיתני ובאין ושוהים עמהם אלא לגלויי דאיירי דעסוקה בטהרות ובפ"ב (לקמן נדה דף טו.) דקתני כל הנשים בחזקת טהרה וקתני בתר הכי והבאין מן הדרך נשיהם להם בחזקת טהרה וקתני תרתי אע"ג דאינה עסוקה בטהרות איירי התם אשמועינן דאין לחלק בין באין מן הדרך לבני העיר וא"ת בלא שמואל תקשי מתניתין דמצרכת בדיקה בעסוקה בטהרות אברייתא דהכא וי"ל דפריך לשמואל אפילו בישנה באין לה וסת אבל מתני' לא מיירי בישנה וכן פי' רשב"ם. [א"נ ממתני' ה"מ לדחוקי ולאוקומי באין לה וסת ודיה שעתה לא קאי אלא אצריכה להיות בודקת ותו לא אע"ג דפשטא דמתניתין ביש לה וסת כדפריך לעיל והא מתניתין ביש לה וסת עסקינן]:

כיון שתבעה פירוש כיון שבא מן הדרך מפייסה ותובעה לתשמיש ואי חזיא כבר רמיא אנפשה שהרגישה בשעת ראייה וזוכרת אבל אם לא בא מן הדרך אסור בערה לפי שאינו מאריך בפיוס של תשמיש אלא בא עליה מיד ולא רמיא אנפשה לאזכורי שהרגישה:

הא ד בעא מיניה ר' זירא מרב יהודה אשה מהו שתבדוק לבעלה היינו משום דאיתספקא ליה אי הא דמצריכינן בדיקה לטהרות אי משום דאיכא למיחש למילתא הוא משום דדמים שייכי בכל עת באשה, ולבעלה קיל הוא שהקלו בו כדי שלא יאריכו עליו את הדרך, והילכך בעל נפש לא יבעול אלא בבדיקה, וכאידך דידיה נמי, דאמר לקמן בפרק כל היד (נדה טז, ב) מדברי כולן נלמוד בעל נפש לא יבעול וישנה, ואמר ליה רב יהודה דבדיקות הללו לא שיהא ספק בדבר אלא משום מעלת טהרות בלבד אבל לבעלה אף אין רוח חכמים נוחה הימנו, דאדרבה יהא לבו נוקפו ופורש ונמצא בטל מפריה ורביה, וכן ר' אבא דבעא מיניה מרב הונא לאחר תשמיש, מהאי טעמא נמי הוא ומנעיה, משום דאף הוא לבו נוקפו ופורש. ופירוש לבו נוקפו כיון שרואה הבעל את אשתו בודקת עצמה, אומר אילולי לא הרגישה בעצמה לא היתה בודקת עצמה נמצא לבו נוקפו ופורש שיש שם הרגשת דם ופורש, כן פירש ר"ח ז"ל וזה לשונו ואף לדברי רש"י ז"ל שפירש במשנתינו שאותו עד שבודקת בו לפני תשמיש אינה בודקת אותו עד למחר, כן יש לנו לפרש כאן כמו שפירש ר"ח ז"ל, שאין לפרש לבו נוקפו לפי שהיא בודקת ואינן יודעים מה מצאו עד למחר, דהא ליתא, דכיון דזו אינה עסוקה בטהרות וכל עצמה אינה בודקת אלא מחמת בעלה, לא עלתה על דעת שתהא זו בודקת ומנחת העד עד למחר, דבדיקת מחר מאי מהניא לבעלה, ועל כרחיך הא דבעא ר' זירא מהו שתבדוק בעלה שתבדוק לאור הנר קודם תשמיש קאמר ואין לבו נוקפו מחמת כך כנ"ל.

והא שמואל במאי מוקי לה אי כשיש לה וסת קשיא עירה וכו' איכא למידק, לוקמא בשאינה עסוקה בטהרות ולבעלה, דכל לבעלה לא בעיא בדיקה. וי"ל דאין הכי נמי אלא דבעא לארווחא ולאוקמה אפילו בעסוקה בטהרות. ובספר התרומה מתרץ דלישנא יתירא קא דייק, דאי לבעלה למה לי למתני ובאין ושוהין עדיין עמהם, הא תנא ליה נשיהן להן בחזקת טהרה אלא דהכי קאמר, נשיהן להן בחזקת טהרה בשאינה עסוקה בטהרות, ובאין ושוהין עמהן אף בעסוקה בטהרות.

הא דאמרינן כיון דתבעה אין לך בדיקה גדולה מזו. פירש רש"י ז"ל דכל הבא מן הדרך דרכו לפייס, ומתוך כך רמיא אנפשה ומרגשה אי איכא דם או לא, אבל שוהה עמה בעיר אין דרכו לפייס, ולפי' עירה בעיא בדיקה, אבל הניחא בחזקת טמאה, לא מהני בה תביעה, עד שתאמר לו בפירוש טהורה אני. וקשיא לי, דאדרבה לקמן בפרק כל היד (נדה טו, א) גמר' גבי כל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן והבאים מן הדרך נשיהן בחזקת טהרה, אקשינן למה לי למתנא הבאים מן הדרך, ומפרקינן ס"ד הני מילי היכא דאיתיה במתא דרמיא אנפשה ובדקה עצמה אבל כי ליתיה במתא לא, קמ"ל, אלמא טופי רמיא אנפשה כי איתיה במתא ומרגשה טפי. וי"ל, דהתם הכי קאמר, אבל כי ליתיה במתא, דילמא חזיא ולאו אדעתא דכל דליתיה לא רמיא אנפשה, וניחוש לה, ואפילו בדקה ומצאה טהור, קמ"ל דאפילו בא מן הדרך אשתו בחזקת טהרה לו.

כדי לחייב בעלה לא סוף דבר שעושה מפני כן דלא שייך למבעי האי לישנא כלל דלמה תעשה כן אלא ה״פ מה שתחמיר על עצמה כיון שבא מפני זה חיוב לבעלה דאשם תלויה בשניהם ונקט לחייב בעלה משום דאף בקרבן דידה הוא חייב כי הוא מביא כל הקרבנות שהיא חייבת כדאיתא התם ואסיקנא דלא תבדוק דא״כ לבו נוקפו ופורש מכאן ואילך שהוא יארע לו כך.

בעא מיניה ר״ז מרב יהודה אשה מהו שתבדוק עצמה לבעלה פי׳ שתחמיר על עצמה קודם תשמיש ואעפ״י שאינה עסוקה בטהרות ואעפ״י שאמרו חכמים שאינה צריכה לבדוק מי אמרינן אלמלא שיש שום נדנוד חשש דם בדבר לא מצריכות שתבדוק לטהרות אלא אפי׳ מעלת טהרות של גבי בעלה לא חייבו כן כדי שלא לשהות מצותו ומיהו אם רצתה לעשות תבדוק או דילמא מעלה בעלמא הוא דעבוד בטהרות וליכא שום נדנוד כלל ואין לה לבדוק לבעלה א״ל לא תבדוק כלו׳ לא תבדוק כלל ואפי׳ יהא כאן נדנוד חשש א״ל ותבדוק ומה בכך כיון שיש נדנוד ואעפ״י שיש כאן שיהוי מצות עונה א״ל א״כ יהא לבו נוקפו שמא מפני שהרגישה דם היא שבודקת עצמה ולא ירצה לסמוך על מה שתאמר לו שמצאה טהור שמא לא בדקה יפה יפה ופורש והא דתנן לקמן כל היד המרבה לבדוק הרי זה משובח ההיא באותן שצריכות בדיקה.

ולימא ליה יש לה וסת לטהרות בעיא בדיקה פי׳ לטהרות בעיא עיקר בדיקה לבעלה במיגו לבעלה לא בעיא בדיקה פי׳ לבעלה גרידא לא בעיא בדיקה.

והא שמואל במאי מוקים לה וא״ת ולוקמה בשאינה עסוקה בטהרות ואפי׳ באשה שאין וסת דלבעלה לא בעיא בדיקה י״ל דלישנא יתירה קשיא ליה כיון דקתני נשיהם להם בחזקת טהרה ל״ל למתני ושוהות עמהם אלא ודאי משום דאפילו עסוקה בטהרות לא בעיא בדיקה.

וכיון שתבעה אין לה בדיקה גדולה מזו פרש״י ז״ל לפי שדרך הבא מן הדרך להרבות ברצוי ואלו חזיא דם לא סגי דלא הרגישה וזו היא בדיקתה כיון שלא הרגישה ובהכי סגי לה מכיון שהניחה בחזקת טהורה ואיכא דק״ל הא דאמר בפ׳ כל היד כיון דקתני כל הנשים בחזקת טהרה הן לבעליהן ל״ל למתני והבאים מן הדרך נשיהם להם בחזקת טהרה ופרקינן ה״מ היכא דאיתיה במתא דרמיא אנפשה ובדקה עצמה אבל ליתיה במתא לא קמ״ל דעלמא טפי רמיא אנפשה כי איתיה במתא ול״ק דהתם הכי הוא דאמר דכי ליתא במתא לא נחוש אבל כשבא הא ודאי טובא רמיא אנפשה וכיון דהא אסיקנא דאפי׳ ליתיה במתא חיישה ובדקה נפש׳ וקיימא בחזקת טהורה נמי כשבא לעיר וריצה אותה ושותקת הרי היא כאלו אמרה בפי׳ שהיא טהורה ואין לך בדיקה גדולה מזו.

מהו למעבד כי הא מתניתא י״מ לסמוך על תביעה בלחוד כדשרי במתני׳ וא״ל דלא חזי למעבד הכי משום דמיגניא באנפי וי״מ דאישנה קאי אי עבדינן כי הא מתני׳ ואפי׳ דישנה ולשון מיגניא באנפיה חשש טפי להאי לישנא דגנות הוא לשמש עם הישנה אבל לא אתי שפיר לישנא דכי הא מתני׳ מכיון שלא הוזכר בה ישנה בפי׳ ואע״ג דהכי דינא כדאיתא לעיל.

כבר ביארנו במשנתנו שלא הצריכו לאשה בדיקה בשעת תשמיש אלא לטהרות או אף לביתה לאשה שעסוקה בטהרות מתוך שהיא צריכה בדיקה לטהרות לאחר תשמיש צריכה בדיקה לביתה לפני תשמיש אבל אם אינה עסוקה בטהרות אינה צריכה בדיקה לבעלה כלל וא"כ בזמן הזה שאין טהרות משמשת כדרכה ואינה צריכה בדיקה לא לפני תשמיש ולא לאחר תשמיש עד שתהא סמוך לוסתה שנאסרה אותה עונה לפניה ואם בדקה בשעת הוסת ולא ראתה נאסרה אותה עונה לאחריה ומשם ואילך אם בדקה ומצאה טהור משמשת כדרכה בלא בדיקה ולא עוד אלא שאפילו היא רוצה להחמיר על עצמה כל לפניו מיהא אין ראוי לה לבדוק שמא יהא לבו נקפו ויפרוש כמו שיתבאר בסוגיא זו ודברים אלו כלם באשה שיש לה וסת אבל אם אין לה וסת קבוע נחלקו בה המפרשים יש מי שאומר שצריכה בדיקה בכל שעה שעוברת לשמש את ביתה ובבדיקה מיהא מותרת בכל שעה ויש מי שאומר שמותרת בלא בדיקה ומ"מ לדעת גדולי הפוסקים נראה שמשמשת שלשה פעמים בעדים ובודקת אף לאחר תשמיש ואם מצאתו טהור בשלשה פעמים הרי היא בחזקת טהרה לעולם לשמש שלא בבדיקה ואם מצאה טמא בשלשתם אסורה לשמש לעולם ואם מצאה טמא בקצתם וטהור בקצתם תשמש בעדים עד שתתרצף שלשה פעמים בטהרה ותשמש לעולם בלא בדיקה או שלשה פעמים בטומאה ותאסר לשמש לעולם וכל שהגיעה לכך תתגרש ממנו ולא תנשא לאחר ואע"פ שברואה דם מחמת תשמיש אמרו בפרק אחרון שכל ששמשה שלשה פעמים וראתה תתגרש ותנשא לשני ואם אירעה כן לשני בשלשה פעמים גם כן תתגרש ותנשא לשלישי ואם אירעה כן בשלישי לא תנשא לעולם עד שתבדוק אם נתרפאת בבדיקה האמורה שם ההיא באשה שיש לה וסת כדקתני טעמא לא כל האצבעות שוות אבל באשה שאין לה וסת אין האצבעות עושין בה כלום וי"א שאף זו תנשא לשני ולשלישי ואין הדברים נראין:

אע"פ שזהו הפסק הראוי לברור בענינים אלו מתוך שיש בו כמה ערעורין מצד ביאור הסוגיא אני רואה להעירך בביאור הסוגיא כדי שתפרשנה על דרך מה שפסקנו בה וכן יתבארו לך מתוכה שאר דברים שבה שהם צריכים לענין פסק והוא שאמרו אמר רב יהודה לא שנו אלא באשה העסוקה בטהרות דמיגו דבעיא בדיקה לטהרות לאחר תשמיש בעיא נמי בדיקה לביתה קודם תשמיש אבל אינה עסוקה בטהרות לא בעיא בדיקה מאי קמ"ל הא תנינן לה בפרק שני כל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן והבאים מן הדרך שהניחו נשיהם טהורות הרי הן להם בחזקת טהרה אי ממתניתין הוה אמינא דוקא בשיש לה וסת אבל אין לה וסת תיבעי בדיקה קמ"ל דאף באין לה וסת לא בעיא בדיקה ואע"ג דמתניתין בשיש לה וסת קיימא הוא הדין באין לה אלא דנקטה בשיש לה וסת לאשמעינן דאפילו בההיא מיגו דבעיא בדיקה לטהרות בעיא בדיקה לבעלה והא אמרה שמואל חדא זימנא דאמר ר' זירא אמר שמואל אין לה וסת אסורה עד שתבדוק ואוקימנא בעסוקה בטהרות ותירץ חדא מכלל חבירתה איתמר דר' זירא אמרה מדרב יהודה דאי ממתניתין דכל היד הוה אמינא בשיש לה וסת ומדאמרה שמואל ודאי לשאין לה וסת חדשה והיינו דאודעה ר' זירא בשם שמואל באין לה וסת דלא בעיא בדיקה אלא לעסוקה בטהרות וא"כ שמואל עיקר שמעתיה באין לה וסת ולקמן הדרינן להא דר' זירא ושיילינן בה אין לה וסת הוא דבעיא בדיקה הא יש לה וסת לא בעיא בדיקה והא מתניתין בשיש לה וסת עסיקינן וא"כ הוה ליה למימר כל הנשים בין יש לה וסת בין אין לה וסת ומשני דודאי אין לה וסת חמירא והיינו הוא דנקטה בלשון איסור ר"ל אסורה לשמש עד שתבדוק כלומר דיש לה וסת קלה הימנה והבדל שביניהם הוא דיש לה וסת עירה דחזיא לשמש בטהרות בעיא בדיקה לבעלה אבל ישנה הואיל והשתא מיהא לא חזיא לשמש בטהרות לא בעיא בדיקה וא"ת וישנה מיהא היכא תבדוק פירושו לא הצריכוה רבנן לדידיה להאריך עליו עד שיעירנה ותבדוק ואין לה וסת בין עירה בין ישנה בעיא בדיקה ולי נראה דלישנא מעליא נקט ועירה פירושו ביום וישנה פירושו בלילה שהוא זמן שינה ומשום דישראל קדושים הם ואין משמשין מטותיהם ביום נקטה בהאי לישנא ולישני ליה יש לה וסת לטהרות בעיא בדיקה לבעלה לא אין לה וסת לבעלה נמי בעיא בדיקה מדלא אמר ליה הכי שמע מינה כל לבעלה לא בעיא בדיקה בין יש לה וסת בין אין לה וסת ושתיהן משמשות בלא בדיקה בכל שאין עסוקה בטהרות הא לעסוקה בטהרות שתיהן צריכות בדיקה אם לטהרות אם לביתה מטעם מיגו יש לה וסת דוקא בעירה ואין לה וסת אף בישנה והא דפועלים וחמרים דקאמר שנשיהם להם בחזקת טהרה בין עירות בין ישנות הוי מצי לאוקומה באין עסוקה בטהרות ולביתה אלא דלרוחא דמילתא אוקמה אף בעסוקה בטהרות ומשום דכיון דבא מן הדרך דרכו לרצות ורצוי שלו זו היא בדיקתה שנותנת לב בעצמה ומרגשת ולא הצריכו בדיקה אלא ליושב עמה ונזקק לה מתוך היאוש ולמדת שבטהרות או לעסוקה בהן כל שאין מקום לרצוי צריכה בדיקה ליש לה וסת בעירה ולאין לה וסת אף בישנה וכל שאינה עסוקה בטהרות אינה צריכה כלום ולפי דרכך למדת שאין איסור תשמיש באשה שאין לה וסת:

תד"ה מהו למיעבד כי הא מתניתא פרש"י כי הא מתניתא דבעיא בדיקה או תביעה כו' עכ"ל פירוש לפירושו דמיבעיא דבעיא בדיקה או התביעה במקום הבדיקה כדאסיק כיון דתבעה אין לך בדיקה גדולה מזו או דאין צריך לא בדיקה ולא תביעה וקא"ל דלא בעיא בדיקה ולא תביעה במקומה משום דמגניא באפיה ומהא קשיא להו דתביעה לא מגניא באפיה ולא ניחא להו גם כן לפרש כלשון שני שפרש"י דמיבעיא ליה אי לא בעיא בדיקה וסגי בתביעה כמתניתא אי דבעיא בדיקה דוקא דאפשר דמשמע להו דבבדיקה נמי בערה לא מגניא באפיה וק"ל:

בא"ד דאפי' באין לה וסת לא בעיא בדיקה אפי' בישנה מ"מ כו' עכ"ל ביש לה וסת ודאי קאמרינן לעיל דלא בעיא בדיקה בישנה כיון דשלא בשעת וסתה הוא אבל בערה בעיא בדיקה שראויה לעסוק בטהרות אבל באין לה וסת באינה עסוקה בטהרות דהויא כל שעה בחזקת טמאה אדרבה טפי הוה צריך בישנה בדיקה לבעלה כמ"ש ג"כ לעיל ולהכי קאמרי לא בעיא בדיקה אפילו ישנה כו' ועוד אפשר שהוא נמשך למטה אפי' בישנה מ"מ דלמא תביעה בעיא א"נ כו' וק"ל:

בא"ד אי נמי בערות דוקא כו' עכ"ל אבל בישנה בעיא תביעה טפי לבעלה מבערה דכיון דאינה עסוקה בטהרות לית לן להחמיר כלל בערה וכמ"ש סברא זו גם כן לעיל:

בא"ד אי נמי ביש לה וסת עכ"ל רצה לומר דבישנה ביש לה וסת היכא דאינה עסוקה בטהרות כההיא מתני' דלקמן נמי לא קא מבעיא לן דלא בעי תביעה אבל ביש לה וסת בעסוקה בטהרות ודאי דקמבעיא ליה כדקאמר מהו למעבד כי הא מתניתא והך מתניתא ביש לה וסת ועסוקה בטהרות מיירי דמש"ה משמע להו דהך מתניתא לא מצרכה מידי בישנה כיון דאוקמה ביש לה וסת דוקא דבאין לה וסת ודאי דצריך בדיקה בישנה בעסוקה בטהרות כדאמרינן לעיל ודו"ק:

בגמ' אלא אמר רבא צנועות עד שבדקו בו לפני תשמיש זה אין בודקת בו לפני תשמיש אחר וכו'. הא דלא קאמר עד שבודקת בו לפני תשמיש אין בודקת בו לאחר תשמיש נראה משום דלאחר תשמיש אין שום נפקותא אם אין העד לבן כ"כ דהא בלאו הכי מתלכלך משכבת זרע שרגיל להיות שם מחמת תשמיש:

בגמ' לעולם כשיש לה וסת וכו' אבל ליכא לאוקמי באין לה וסת דא"כ קשיא ישנה דלשון הברייתא משמע דישנה מותר לו לבא עליה כמו שהיא ישנה וכשישנה אין כאן תבעה ובאין לה וסת ס"ל דאפי' ישנה בעיא בדיקה:

[שם] וכיון שתבעה אין לך בדיקה גדולה מזו צריך להתישב בדבר זה שהרי מתניתין קתני ומשמשת בשני עדים אכל אשה בעולם אפילו כשבעלה אתה בבית ולמה תחשב תביעה כבדיקת עד וצ"ל דגמרא ס"ל דטעם דהצריכוה חכמים בדיקת עד משום דשמא ראתה טפת דם ואינה נותנת לבה לזכור שהרגישה דכשבעלה בעיר אינו רגיל להאריך בפיוסין כמ"ש התוספות לכך תקנו חכמים בדיקת עד אבל כשבא מן הדרך רגיל לתובעה ולהאריך בפיוסין ומתוך כך נותנת בלבה לזכור אם הרגישה דבר וצ"ע:

ברש"י ד"ה וזהו עדן של צנועות וכו' דאמרינן בפ"ב הצנועות מתקנות וכו' ר"ל דרבי אמי בשם ר"י מפרש דהא דקתני לקמן בפ"ב הצנועות מתקנות להם שלישי וכו' הוא העד שלפני תשמיש דתנן במתני' דהכא ודתנן התם דרך בנות ישראל משמשות בב' עדים לאחר תשמיש אחד לו ואחד לה והצנועות מתקנות להן ג"כ עוד עד לפני תשמיש היינו הא דתנן הכא וכשהיא עוברת לשמש את ביתה ולפי המסקנא תיקון הצנועות אינו אלא עד שבודקת בו לפני תשמיש זה אינה בודקת בו לפני תשמיש אחר ועיין לקמן בפ"ב (נדה דף י"ד) במתני' בפרש"י:

בתוס' ד"ה מהו למעבד וכו' פרש"י וכו' מתוך לשון התוס' משמע שהם מפרשים שמה שכתב רש"י או בדיקה או תביעה שר"ל דבעי מיניה מהו למעבד כי הא מתניתא לעשות שום דבר או בדיקה או תביעה או א"צ לעשות שום דבר כלל לא בדיקה ולא תביעה ופשיט ליה דלא צריך שום דבר כלל אפי' תביעה משום דמגניא באפיה וע"פ דרך זה מקשין התוס' על רש"י מה שמקשים אבל לא משמע כן מלשון רש"י כאשר מובן מעצמו וק"ל: