מסכת נדה דף נ״א עמוד ב׳

והא שבת וכו' לאו קושיא היא אלא מילתיה דייק ואזיל:

לטעמא למתק הקדרה:

והחימום פיטרטר"א:

והתיאה היינו סאה:

חלת חריע קרו"ג והוא כרכום:

אף הם לא ילקחו בכסף מעשר דרחמנא אמר ונתת הכסף וגו' ואכלת לפני וגו' והני לדידן לאו אוכל נינהו:

נמנו וגמרו כו' אלמא כל מידי דלא עביד לאוכלו אלא להטעים הקדירה לא מטמא דהא פלפלין וכרכום לטעמא עבידי:

לכמך דכותשין אותו ונותנין אותו בכותח ועיקרו שבתוכו מטבילין כל אוכל דהאי לאו לטעמא עביד דהוה עיקר:

והא שבת מדחייב בפאה חייב נמי במעשר הוי מצי לאתויי הא דתנא במס' (שביעית) (פ"ד) ומייתי לה בפ"ק דמסכת ע"ז (דף ז:) השבת מתעשר זרע וירק ובהדיא תנן ומייתי בסמוך דשבת משנתנה טעם בקדרה אינה מטמאה טומאת אוכלין הא עד שלא נתנה מטמאה אלא דניחא ליה למפרך דרבי עקיבא אדרבי עקיבא:

התיאה פרש"י דהיינו סיאה וקשה דלעיל אמר דסתמיה לאדם וחייב במעשר וא"כ מטמא טומאת אוכלין והכא קאמר תיאה אין מטמא טומאת אוכלין וי"ל דדוקא בחצר סתמייהו לאדם אי נמי ב' מינים הן:

אם נקח בכסף מעשר מפני מה אין מטמא טומאת אוכלים כו' וא"ת והא אמרינן בפרק בכל מערבין (עירובין כח:) קור נקח בכסף מעשר ואין מטמא טומאת אוכלין וי"ל דקור נמי אם שלקו וטגנו מטמא טומאת אוכלין ולכך אף קודם שליקה נקח בכסף מעשר מידי דהוי אבהמה וחיה דנקחות בכסף מעשר לפי שראויין לשחוט אבל טומאת אוכלים אין להם מחיים והכא פריך שפיר אי נקחת בכסף מעשר לפי שראויה אחר תיקון לאכילה אם כן יטמא טומאת אוכלים מיד שהרי בקל יכול לתקנה ומעתה יש עליה שם אוכל ולא דמי לקור שמחוסר שליקה וטגון ואי אין מטמא טומאת אוכלין לפי שאחר התקון אינה ראויה בפני עצמה לאכילה אם כן גם לא יהו נקחות בכסף מעשר:

ולכתוב רחמנא קשקשת כו' וא"ת והיכי הוי ידעי מה קשקשת קודם שנכתב קרא דגלית ויש לומר דמקבלה הוה ידעינן דהכי נמי נגיחה לא ידעינן דהויא בקרן אלא מקרא דויעש לו צדקיהו בן כנענה קרני ברזל וגו' (ב"ק דף ב:) וא"ת ומנלן דבעינן תרוייהו אימא דטהור בחדא מינייהו או בהא או בהא עד שיפרט לך הכתוב יחדו וי"ל דומיא דסימני בהמה בעינן מעלת גרה ומפרסת פרסה מדאסר רחמנא חזיר וגמל:

כל הטעון ברכה לאחריו טעון ברכה לפניו וברכת טבילה דאמרינן בפ"ק דפסחים (דף ז:) דמברך אחר טבילה התם נמי דינה להיות לפניה אלא משום דגברא דלא חזי הוא:

ולבני מערבא דמברכי כי מסלקין תפילייהו לשמור חוקיו אומר ר"ת דעל תפילין לבד הוו מברכי לשמור חוקיו דקרא (שמות יג) דושמרת את החוקה הזאת למועדה ס"ל לבני מערבא דבתפילין כתיב כדאמר בירושלמי אבל ציצית כי קמסלק מעליו ליכא מאן דמברך ותפילין נמי דוקא כשמסלקן סמוך לשקיעת החמה שמחויב לסלקן כדאמר בהקומץ רבה (מנחות דף לו:) הניח תפילין לאחר שקיעת החמה עובר בעשה דכתיב ושמרת את החוקה והשמר דעשה עשה אבל ציצית אע"ג דפטור בלילה ליכא איסור ואין חייב לסלקן ובשמעתין הוי מצי למימר לאתויי ציצית אלא דניחא למינקט ריחני משום דפסיקא דאכל ריחני אין מברך אחריהן ולדידן לא קי"ל כבני מערבא ולא מברכין אחר תפילין לשמור חוקיו דבפרק הקומץ רבה (מנחות דף לו:) מוכח דלילה זמן תפילין הוא דהכי סבר רב אשי התם ומדרבנן הוא דאסור שלא ישן בהן וקרא דושמרת מוקמינן לה דבחוקת הפסח הכתוב מדבר ואף על גב דשבת לאו זמן תפילין הוא מכל מקום אין מברך עליהם כשמסלקן ע"ש עם חשכה דאין חייב לסלקן דנפקא לן (שם) מלאות על ידך יצאו שבתות ויו"ט שהן גופן אות:

האי שבת מדמחייב בפיאה מיחייב במעשר וא"ת למה ליה לאתויי מכללא, בהדיא תנינא בפ"ד דמעשרות ר' אליעזר אומר השבת מתעשר זרע וירק וזירין וחכמים אומרים אינו מתעשר זרע וירק אלא השחלים והגרגיר בלבד מ"מ הכל מודים שהוא מתעשר, י"ל אה"נ אלא איידי דבעי למידק מכלל מדאיחיבה במעשר מטמא טומאת אוכלין דייק נמי ומדמחייבין בפאה מתחייב במעשר, ומיהו ה"ה דהוה מצי למיפשט תרוייהו בהדיא ממתני' דמייתי בשלהי שמעתא דתנן השבת משנתנה טעם בקדרה אין בה משום תרומה ואינה מטמאה טומאת אוכלים, אלא מתרץ להא ומסייע ליה מההיא משום יגדיל תורה ויאדיר.

לבני מערבא בתר דמסלקי תפליהו מברכי וכו' פר"ת ז"ל דוקא בתפליהו הוא דמברכי אבל בשאר מצות לא מברכי והביא ראיה מדגרסינן בגמרא דבני מערבה בברכות פרק הקורא כיצד הוא מברך עליהן ר' זריקא בשם ר' יעקב בר אידי כשהוא נותן של יד מהו אומר בא"י אמ"ה אקב"ו על מצות תפילין וכשהוא נותן לראש אומר על הנחת תפילין וכשהוא חולצן מהו אומר לשמור חוקיו. ואתיא כמ"ד בחקת תפילין הכתוב מדבר ברם כמאן דמר בחקת פסח הכתוב מדבר לא בדבר אחר. ונתן טעם לדבר מפני שהמניח תפילין לאחר שקיעת החמה עובר בעשה הילכך מברך בשעת סלוקן בלילה לפי שהוא מקיים העשה מה שאין כן בשאר מצות. ואינו מחוור דא"כ למה לא העמידוה כאן בשמעתא בשאר מצות. וי"מ דלבני מערבא ה"ה בשאר כל המצות ומה שאמרו שם בירושלמי אתיא כמ"ד בחקת תפלין הכתוב מדבר אבל כמ"ד בחקת פסח הכתוב מדבר לא הקפידו אלא על לשון לשמור חוקיו דבשאר מצות אין מברכין אלא לשמור מצותיו. ומיהו משמע ודאי דאפילו בני מערבא לא מברכי אלא על מצות שיש גמר לעשית מצותן כגון סלוק תפלין ערבית אי נמי בערבי שבתות וימים טובים שכבר נגמרה מצותן דמאן דמוקי לה במצות תפילין קסבר לילה ושבתות וי"ט לאו זמן תפלין מדכתיב מימים ימימה וכדאיתא נמי בעירובין בר"פ המוצא תפילין (צו,.) וא"נ בפושט ציצית בלילה וכן לאחר תקיעת שופר ונטילת לולב שעשייתן גמר מצותן, אבל שאר מצות שאין להן גמר, וא"נ חולץ תפליו ופושט ציצית ביום כיצד יברך בסילוקן והוא מצווה עדיין על עשייתן. וא"ת א"כ למה לא העמידוה כאן בשאר מצות שאין להן גמר. י"ל לפי שאין לשון אחרת אלא לאחר שנגמרה מצותו ואין לשאר מצות גמר. וקורא בתורה בצבור שמברך לאחריו התם הוא שהוא מצוה לגמור כדי שיהא שלשה או שבעה קורים כתקנת חכמים. ולענין הלכה כתב רב האי גאון ז"ל דלא נהיגין כמתיבתא דבני מערבא, ומיהו מאן דבעי למיעבד כבני מערבא שפיר דאמי.

מרמי והא שבת חייבא בפאה מחייבא במעשר דתנן כל שחייב בפאה חייב במעשר. הא ודאי משנה מפורשת במקומה שהשבת מתעשרת זרע וירק ובזירין הוא דנחלקו שם ר׳ עקיבא ורבנן וכן לענין טומאה כאן לקמן דמשתנה טעם אינה מטמאה הא קודם לכן מטמאה אלא דניחא ליה לאתויי מדוקייא דהני כללי לאשמועינן דכללי דוקני נינהו וכדאמרן.

אם נקחין בכסף מעשר מפני מה אין מטמאים טומאת אוכלים וכך הקשו בתוס׳ דהכא משמע דהני כי הדדי נינהו ואלו בפ׳ בכל מערבין תניא הקור נקח בכסף מעשר ואינו מטמא טומאת אוכלים ותרצו שאין כל הדברים שוים דהני דהכא פירי גמור הם שנגמר ענינם לגמרי אלא שאין נאכלין אלא בציקי קדרה וכיון דכן אין לחלק בדין אוכל שלהם בין לענין כסף מעשר ובין טומאת אוכלים מה שאין כן גבי קור דאע״ג דגבי כסף מעשר ראוי להיות ניקח לפי שדרך לאכלו והוי פירי מפירי וגדול קרקע לגבי טומאת אוכלים אפשר שאינו מטמא משום דכתיב אשר יאכל מה שאין כן בקור שעקרו לעץ ואם מניחין אותו יהיה יוצא מעצמו מתורת אוכל ויתקשה כעץ.

יגדיל תורה ויאדיר פי׳ דלסמוך אודאי בקשקשת סגי לן ומיהא כתב רחמנא סנפיר משום דלא סגיא דלא להוי התם כיון שיש שם קשקשת ואולי הוא גם כן גורם טהרתו ואעפ״י שהוא לבדו אינו גורם טהרה.

הא דתנן כל הטעון ברכה לאחריו טעון ברכה לפניו איכא דקשה ליה הלל שבלילי פסחים שמברכין לאחריו ברכת השיר דהיינו יהללוך ואין מברכין לפניו ויש מתרצין שאין למדין מן הכללות ואין זה מענין סוגיין כדכתיבנא לעיל והרמב״ן ז״ל נוהג לברך עליו ובפ׳ ערבי פסחים ביררתי הדברים יפה בשיטת מורי הר״א הלוי ז״ל ע״ש.

הא דאמרי לבני מערבא דלבתר דמסלקי תפליהו מברכין אקב״ו לשמור חקיו פי׳ כשמסקלין אותם סמוך לשקיעת החמה ומשום דס״ל דתפילין מן התורה ביום זה אסור להניחם בלילה מדכתיב ושמרתם את החוק׳ הזאת במועדה מימים ימימה דמשמע להו דאתפלין קאי וכן בירושלמי בפ׳ הקורא כשהוא חולצן מברך לשמור חקיו ואתא כמ״ד בחקת תפלין הכתוב מדבר ברם כמאן דמר בחקת הפסח הכתוב מדבר לא בדא ע״כ. ודעת ר״י ז״ל דלבני מערבא ה״ה בכל מצות שיש להם גמר לעשייתן ועובר זמנן כגון פושט ציציתו בלילה וכן לאחר תקיעת שופר ונטילת לולב אכל כיוצא בהם וכלם למדין מהא דתפלין אלא בתפלין היו מברכין לשמור חוקיו כדכתיבנא ואלו באידך מברכין לשמור מצותיו והיינו דלא אמרינן הכא דאתיא מתני׳ לאתויי שאר מצות ומיהו מצות עשה שלא הזמן גרמא אף לבני מערבא אין לברך אחריהם.

ומאי דלא אוקימנא מתני׳ באותן מצות מפני שבאותן מצות לא שייך אחריו שאין לשון לאחריו אלא לאחר שנגמרה מצותו וקורא בתורה בצבור שמברך לאחריו מפני שאף היא בימים ידועים ובמנין קוראים ידועים כדאיתא במס׳ מגלה. ונר׳ דאנן לית לן דבני מערבא כלל לא בתפלין ולא בשאר מצות דקי״ל דהא דכתיב ושמרת את החקה בחקת הפסח הכתוב מדבר דאלו תפלין בלילה הלכה ואין מורין כן וא״כ מנא תיתי לן בנין אב לברך על המצות לאחריהן הילכך הפושט ציציתו בלילה וכן החולץ תפליו אפי׳ בערבי שבתות וימים טובים אין לו לברך וזה דעת מורי הר״א הלוי ז״ל וכן מנהג שלא לברך אבל ר׳ האי גאון ז״ל כתב בתשובה לא נהגינן במתיבתא למעבד כבני מערבא ומיהו מאן דבעי למעבד כבני מערבא שפיר דמי ע״כ.

המנמר את שדהו ר"ל שהיתה זרועה מין אחד של תבואה ואחר שהתחילו בה מקומות להתיבש קצר את היבש ונשאר הלח מפוזר במקומות מפוזרים מכאן ומכאן אין זה הפסק לענין פיאה ונותן פיאה אחת על הכל הואיל ודרכן של בני אדם באותו המין שזורעין אותו כאחד כגון מיני התבואות והקטניות אבל אם דרכן של בני אדם באותו המין לזרעו מקומות מקומות כגון שבת וחרדל אע"פ שזה זרעם כאחד אלא שאח"כ הוא מנמרן ונעשין ערוגות מיוחדות כמנהגם נותן פאה אחת לכל אחד ואחד שאף הרואה יסבור שכך נזרעו לפי דרכך למדת שהשבת חייב בפיאה ומאחר שחייב בפיאה חייב במעשר שכך שנינו כל שחייב בפיאה חייב במעשר וכן מטמא טומאת אוכלים טעם הדבר מפני שהשבת עקרו לאכול הוא עומד וכמו שאמרו לכמך קאי ר"ל לכתשו עם עקריו לטבל בו וכמך פירושו כתח שהשבת נכתש בתוכו והוא עקר שלו ומאחר שסתמו לכך אוכל הוא אבל אם חשב עליו לקדרה הואיל ואין נתינתו בקדירה אלא להטעים את התבשיל כשאר הסמים אין זה אוכל ואינו מטמא טומאת אוכלין ואם לא חשב עליה לקדירה אלא שנתנה בקדירה עד שלא נתנה טעם בקדירה מטמאה טומאת אוכלין משנתנה טעם בקדירה אינה מטמאה טומאת אוכלין וגדולי המפרשים כתבו בהגהותיהם שאף מחשבה לקדירה אינה מועלת ולא הופקעה ממנה טומאת אוכלין אלא משתתן טעם בקדירה ולפי דרכך למדת שכל שעשוי להטעים את התבשיל לבד או ליתן לו ריח או צבע אינו אוכל ומעתה הקושט והחמום וראשי בשמים והרתייה והחלתית והפלפלין היבשין וחלת הריע והוא הזעפראן כל אלו אינן מטמאין טומאת אוכלין שאין אכילתן להנאת גופן אלא לאחת מאלו שהזכרנו ואין תרומה נוהגת בהם שאין זה אוכל ומה שאמרו תנור שהסיקו בכמון של תרומה וכו' כמון שני שהוא עצמו לאכילה וכן כל אלו אין נקחין בכסף מעשר שהרי נאמר בו ואכלת שם והני לאו אוכל נינהו והשבת מיהא שביארנו שהוא אוכל וחייב בתרומה אם נתנתו לקדירה וכבר נתנה בו טעם הרי הוא כפירשא בעלמא ואין בו משום תרומה ר"ל שאם חזר הקלח ונתערב בשל חלין אינה מדמעת ולענין כסף מעשר אם מכוין בלקיחתו ליתן טעם אינו נקח בכסף מעשר ואם הוא מכוין בו לכמך וכיוצא בו מענינים שבאכילה עצמו הרי זה נקח בכסף מעשר:

פרש"י בד"ה יש לו טלפים פרסותיו כו' אלא לבהמה וחיה טהורה כו' עכ"ל מפירושו נראה דלענין הבדלת בהמה וחיה טהורה מהטמאה קמתניא אבל הרמב"ם פירש דלידיעת בהמה מן החיה קמתניא והיינו לענין היתר חלב וכן מוכחת סוגיא דפ' אלו טרפות וכן בתוספות שם:

תוס' בד"ה ולכתוב רחמנא קשקשת כו' אימא דטהור בחד מנייהו או בהא כו' עכ"ל והא דלא כתב סנפיר לחוד דלא שייך בהא יגדיל תורה ויאדיר כנראה מתוספות דפרק אלו טריפות אלא דאיכא למימר דאי לאו קשקשת ה"א סנפיר היינו קשקשת השתא דכתיב קשקשת ע"כ סנפיר היינו סנפיר ומדלא כתיב יחדיו על כרחיך בחדא סגי אי נמי דאצטריך קשקשת למצא חתיכת דג שאין בו סנפיר ויש בו קשקשת דטהור וק"ל:

ד"ה התיאה פרש"י וכו' וי"ל דדוקא בחצר סתמייהו לאדם יש לתמוה מה תירצו נהי דסתמייהו לאדם קיימי מ"מ הרי לטעמא עבידי כמו פלפלין ושאר הדברים הנזכרים עמו דהן נמי לאדם קיימי ואפ"ה כיון דלטעמא עבידי נמנו וגמרו דאינן חייבים במעשר ואין מטמאין טומאת אוכלין וצ"ל דהתוספות רצונם לומר דכי זרען בחצר רואה ויודע ללקטן עד שלא יתקשו כדלעיל וקודם שיתקשו בעודן רכים ראויין לאכילת אדם בפני עצמן כמות שהן אבל אחר שהן מתקשים אין ראויין לאכלן כמות שהן ולא עבידי אלא לטעמא וק"ל:

ד"ה ולכתוב רחמנא קשקשת וכו' וי"ל דמקבלה הוה ידעינן וכו' נ"ל דר"ל דמהאי קרא נמי ידעינן דקודם זה היה להם בקבלה דפי' קשקשת הוא לבוש דאל"כ מנא הוה ידע האומר אותו מקרא דאמר ושריון קשקשים הוא לבוש וכן צדקיהו דעשה לו קרני ברזל ואמר באלה תנגח ארם מנא הוה ידע דנגיחה בקרן אלא ודאי שהיה להם בקבלה דפירושו דנגיחה הוה קרן:

ד"ה ולבני מערבא וכו' בסופו דאין חייב לסלקן דנפקא לן מלאות וכו' ר"ל אין חייב לסלקן אלא דנפקא לן מקרא דלאות על ידך דבשבתות ויו"ט פטורין מתפילין:

גמ' הוה אמינא מאי קשקשת סנפיר ע' חולין כב ע"ב תוס' ד"ה איצטריך בסה"ד: