בוני התלמוד

    מסכת נדה דף כ״ט עמוד ב׳

    פרק ג׳ - המפלת חתיכה

    Also cited as: Niddah 29b, Chapter 3 HaMappelet Chatikhah

    נוסח
    תצוגה
    מפתח מושגים:
    גודל האות
    100%
    גודל מקורי

    רש"י

    האשה שיצאה מלאה וחזרה ריקנית - לסוף זמן מרובה ואינה יודעת אימת יצא הריונה:

    והביאה לפנינו - כלומר משבאה לפנינו ישבה לה שלשה שבועים טהורים מכל וכל עם יום בואה. ולא דק כולי האי דיום זה ספק טמא דשמא ראתה בו ביום קודם שבאתה לפנינו ואפ"ה קרי ליה טהור דקאי אמכאן ולהבא דקס"ד השתא שבאתה לפנינו ביום ומשבאתה לפנינו לא ראתה:

    ועשרה שבועים אחד טמא ואחד טהור - אחד טמא שהיתה רואה בכל יום ואחד טהור שכל הימים של אותו שבוע היו טהורין:

    משמשת לאור שלשים וחמש - שהוא ליל סוף שבוע חמישי והוא ליל כניסת שלשים וחמש ויציאת יום ל"ד ושוב אינה משמשת. וטעמא דכולן מפרש לקמן ואמאי נקט הכי י"ג שבועים:

    ומטבילין אותה צ"ה טבילות - משום דטבילה בזמנה מצוה וכולהו מפרש לקמן. ומשום הני צ"ה טבילות נקט י"ג שבועים דספק זמן הטבילות משוך י"א שבועים ופלגא די"ב ואיידי דצריך לפלגא נקט כולה ואיידי דתנא שבוע טמא דהיינו י"ב תנא נמי שבוע י"ג טהור והכי מפרש לקמיה:

    וב"ה סברי ל"ה - וטעמייהו מפרש לקמן ותרוייהו סבירי להו טבילה בזמנה מצוה:

    באחרונה - כשתפסוק לגמרי ותטהר דלית ליה טבילה בזמנה מצוה:

    בשלמא שבוע ראשון כו' - השתא מפרש תיובתא:

    אימר יולדת זכר היא - וכל יומא ויומא דשבוע ראשון איכא לספוקי דלמא ביום שבאתה ילדה שעה אחת קודם שבאה לפנינו וכל שבעת הימים האלו הוו שבעת ימי לידה:

    שבוע ראשון - יומא דאתיא לקמן קחשיב בכלל שבוע ראשון:

    אימר יולדת נקבה היא - וביום שבאת לפנינו ילדה ומשכי ימי לידה הנך תרתי שבועי:

    בזוב - שמא מתוך י"א יום דימי זיבה ילדה וראתה ג' רצופין ובלא צער דהוה שופי סמוך ללידה ובעיא שבעה נקיים לזיבתה. ואע"ג דקא יתבא י"ד נקיים הואיל ואיכא לספוקינהו בימי לידה לא סלקא לה דקסבר ימי לידה שאינה רואה בהן אין עולין לה לספירת זיבתה:

    אלא שבוע רביעי - אי אמרינן רוב נשים ולד מעליא ילדן האי ולד הוא שהרי הוחזקה עוברה:

    תשמש - ואע"ג דהך שבוע קא חזיא שהרי ראשון הוא לשבועים שעוברים עליה אחד טמא ואחד טהור:

    האי דם טוהר הוא - דאכתי משכי מ' יום דזכר:

    לאו משום דלא אזלינן בתר רובא - ומספקינן לה בלא ולד ולית לה דם טוהר וקשה לריב"ל:

    אימר הרחיקה לידתה - האי דלא יהבינן לה ימי טוהר לאו משום ספק דלאו ולד הוא אלא אימר הרי ימים רבים קודם שבאת לפנינו ילדה וכלו לה ימי טהרתה אבל לענין קרבן מביאה קרבן ונאכל בין קרבה ובין הרחיקה בת קרבן היא מאחר דקפדינן ארובא:

    שבוע חמישי דטהור הוא תשמש כו' - ואמאי לא משמשת עד ליל שביעי:

    ומשנינן שבוע רביעי - שראתה בכל יום כל יומא איכא לספוקי לסוף לידה סוף ימי טוהר כלומר אתמול כלו ימי טוהר והיום היא תחלת נדה הילכך יום כ"ח שהוא סוף שבוע רביעי מספקינן לה בתחלת נדה ובעיא לממני משבוע חמישי ששה ימים להשלים שבעת ימי נדות ובליל שביעי טובלת ומשמשת שהוא אור לשלשים וחמש משבאת לפנינו וליל שמיני שהוא תחלת שבוע ששי נמי לא משמשת שהשבוע ששי טמא הוא דמוקמינן לה לקמן שהיא רואה מבערב בכל ימי ראייתה מכאן ואילך לא משמשת לעולם דדילמא שבוע רביעי תחלת נדה היא והששי בימי זיבה והרי היא זבה ושבוע שביעי שהוא טהור תספור לנקיים ואם לא שרואה מבערב היתה משמשת ליל תחלת שבוע שמינית ואע"ג דיכולה לטבול ביום שביעי שמקצת היום ככולו לענין ספירה אפ"ה לא משמשת ביום דמוקמינן לה כר"ש דאסר וכן לעולם י"ל בכל שבועים טמאים שלה זהו בימי זיבה וצריכה ז' נקיים וכל שבוע טהור תספור לנקיים אבל שבוע רביעית ממ"נ אין אתה יכול לספקו בזיבה שאין זיבה אלא לאחר נדות והרי זו ישבה ג' שבועים טהורים והרביעי הוא דראתה הילכך בתחלת נדה הוא דאיכא לספוקי ולא בעיא למיתב בשבוע חמישי אלא ששה ימים משום ספק יום אחרון של רביעי דמספקינן לה בתחלת נדה:

    בעשרים וחד - שהוא סוף שבוע שלישית תשמש דהא אפי' קרבה לידתה לילד בו ביום שבאת לפנינו כבר כלו ימי טומאה והיום שביעי לנקיים של ספירה וקי"ל דטבילת זב וזבה ביום בפ"ק דיומא (דף ו.) דמקצת היום ככולו הילכך ביום כ"א תשמש:

    ר"ש היא דאמר - בת"כ אסור לעשות כן לשמש זבה ביום טבילתה:

    שמא תבא לידי ספק - שמא תראה לאחר תשמיש ונמצא שסתרה כל מניינה דהא לא הוו נקיים כל שבעה ונמצא משמשת זבה:

    לאורתא תשמש - בליל תחלת שבוע רביעית דקס"ד השתא שאינה רואה אלא ביום ואף ע"ג דהאי שבוע רביעי טמא הוא מיהו בליל תחלת שבוע אכתי טהורה היא ותשמש הלילה:

    ומשני כשראתה מבערב - וכן היא נהוגה לראות בכל שבוע טמא מבערב:

    בלילותא - בכל לילה ולילה דבכל לילה מספקינן לה [שמא] השתא סוף שבעה ללידתה הוא וטבילה בזמנה מצוה:

    אימר יולדת זכר בזוב היא - ויום ראשון דשבוע שני אמרינן שמא שבעת ימים קודם שבאת לפנינו ילדה ושבוע ראשון הוה ספירה לנקיים ולמחר ביום תחלת שבוע שני תהא טבילת זיבתה וכן כל ימי שבוע שני כל יומא ויומא איכא לספוקי דלמא קצת משבוע ראשון הוי בכלל ימי לידה והשתא כלין ימי הספירה אבל שבוע ראשון לא טבלה ביום ואף ע"ג דבכל יום איכא לספוקי שמא הרחיקה לידתה והשתא כלין ימי הספירה משום דבעינן שבעת ימי הנקיים לפנינו ודאין והני דקודם לכן ספק הוו נקיים ספק לא הוו והכי מפרש לקמן ויום אחרון דשבוע קמא הוה בעיא טבילה משום ספקא דהשתא כלין ימי הספירה ואיכא ז' ספורין לפנינו ולקמן מתרצין דטבילה חדא בשבוע לא קחשיב:

    בלילותא אימור יולדת נקבה הואי - וכל לילה איכא לספוקי האידנא סוף שבועים וליל אחרון מספקינן שמא ביום שבאתה ילדה והשתא כלין:

    שבוע שלישי מטבלינן לה ביממא אימר יולדת נקבה בזוב היא - וכל יומא איכא לספוקי השתא כלין ימי ספירה יום ראשון דלמא ששה ימים קודם שבאת לפנינו ילדה ושבועים הרי עשרים יום והיום הוי כ"א שסוף ספירה הוא ולמחר אמרי' ה' ימים קודם ביאתה ילדה והיום כלים ויום אחרון אימר ביום שבאתה ילדה והיום כלים:

    בלילותא - דשבוע שלישי מטבילין לה ואף ע"ג דליכא לספוקי בשבוע שלישי בסוף לידת נקבה:

    ב"ש לטעמייהו - דאמרי בפ' אחרון (לקמן נדה דף עא:) טבולת יום ארוך דהיינו יולדת שהיא טבולת יום כל ששים וששה שהרי לסוף שבועים היא טובלת ואינה אוכלת בתרומה עד שיכלו ימי טוהר כדכתיב בכל קדש לא תגע וקאמרי ב"ש שצריכה לטבול לאור שמונים ואחד שהוא סוף שמונים הילכך כל ליליא איכא לספוקי השתא כלים (עד) שמונים יום מיום שבאת לפנינו ושבוע קמא נמי איכא לספוקי בהכי אלא לא איכפת לן משום דסוף סוף הא קא טבלה בכל ליליא:

    נדה 29 עמוד ב

    1אשה שיצתה מלאה ובאה ריקנית, והביאה לפנינו שלשה שבועין טהורין, ועשרה שבועות אחד טמא ואחד טהור.

    2משמשת לאור שלשים וחמש, ומטבילין אותה תשעים וחמש טבילות, דברי ב"ש וב"ה אומרים: שלשים וחמש. רבי יוסי בר' יהודה אומר: דיה לטבילה שתהא באחרונה.

    3בשלמא שבוע ראשון לא משמשת, אימר: יולדת זכר היא; שבוע שני, אימר: יולדת נקבה היא;׃

    4שבוע שלישי, אימר: יולדת נקבה בזוב היא;׃

    5אלא שבוע רביעי, אע"ג דקא חזיא דם תשמש, דהא דם טהור הוא. לאו משום דלא אזלינן בתר רובא?

    6אלא מאי ״לא ידענא מאי תיובתא״? אימר: הרחיקה לידתה.

    7הך שבוע חמישי דטהור הוא, תשמש!

    8הך שבוע רביעי, כל יומא ויומא מספקין בסוף לידה ובתחלת נדה, ועשרין ותמניא גופיה אימר תחלת נדה היא, ובעיא למיתב שבעה לנדתה.

    9בעשרים וחד תשמש!

    10רבי שמעון היא, דאמר: ״אסור לעשות כן״, שמא תבא לידי ספק. לאורתא תשמש? כשראתה בערב.

    11ומטבילין אותה תשעים וחמש טבילות. שבוע קמא מטבילין אותה בלילותא, אימר יולדת זכר היא.

    12שבוע שני, מטבילין אותה בלילותא, אימר: יולדת נקבה היא. ביממא אימר: יולדת זכר בזוב היא.

    13שבוע שלישי מטבילין לה ביממא אימר: יולדת נקבה בזוב היא.

    14בלילותא, ב"ש לטעמייהו, דאמרי: טבולת יום ארוך בעי טבילה.

    תוספות

    אימר הרחיקה לידתה - תימה דרבי יוסי ברבי חנינא לא אסיק אדעתיה האי שינוייא וברייתא לא מפרש כלל בענין אחר:

    ר"ש היא - תימה דכ"ש דאתיא כרבנן דאסרי בפ' בתרא (לקמן נדה סז:) לשמש דאורייתא ועוד קשה דהכא משמע דר"ש לא אסר טבילה אלא תשמיש דוקא ובפרק בתרא (שם סז:) משמע דאסורה לטבול וי"ל דטבילה האמוראין אסרוה ולקמן (שם ד"ה אבל) נפרש בע"ה:

    כשראתה מבערב - וא"ת כיון דראתה מבערב אמאי מטבילינן לה לב"ש בלילותא משום טבולת יום ארוך וי"ל דלאו דוקא מבערב אלא כלומר בשעה או בחצי שעה בלילה וטובלת בתחלת הלילה ורואה מיד אחר הטבילה ואם היתה באה לשמש קודם טבילה הרשות בידה:

    בשבוע קמא מטבילין לה בלילותא אימור יולדת זכר היא - זה האריכות אינו צריך אלא לב"ה דלב"ש מטבילין לה כל פ' לילות משום טבולת יום ארוך והאי שבוע קמא דלילותא אינו כמו שבועים דיממא אלא ו' לילות משבוע קמא וליל תחלת שבוע שניה ושבוע שניה נמי בלילותא היינו ו' לילות משבוע שניה וליל תחלת שבוע שלישי ושבוע שני ושלישי ביממא אינו כענין זה:

    לחיצה על קטע מסמנת את דברי המפרשים שנפתחים באותן מילים.

    מפרשים נוספים

    רשב"א

    הא דתניא באשה שיצאה מלאה ובאה ריקנית דמחזקינן לה ביולדת בזוב וברואה נמי לאחר לידה כדאמרינן לקמן. איכא מרבוותא דאמרי דדוקא בדאמרה בפירוש ראיתי שלא בשעת לידה ואיני יודעת כמה ראיתי שאילו לא אמרה כן אין מחזקינן אותה בנדה ובזבה בכלל ולא בשומרת יום שא"כ אין לך שוטה וחולה או חרשת ותינוקת שיהא להן שעת הכושר דכל הני לא ידעי אם ראו אם לאו, ועוד דבהדיא תניא בפרק בתרא בטועה, ראיתי ואיני יודעת כמה ראיתי, אלמא ביודעת דוקא אלא שאינה יודעת מתי וכמה, הוא דשדינן עלה הני ספיקי הא כשאינה יודעת אם ראתה אם לאו לא שדינן עלה מספק חומרי נדה וזבה. ואינו מחוור בעיני דאם איתא היכי שתיק ברייתא וגמרא מינה כי היכי דקתני בברייתא שיצאה מלאה ובאה ריקנית והביאה לפנינו כך וכך שבועים הכי, הוי ליה לפרושי מאי דקאמרה כיון דדינא מתחלף בין אמרה ללא אמרה ולא סגיא דלא אמרה שראתה קודם לידה ואחר לידה דאי לא היכי אמרינן דמטבלים לה משום יולדת בזוב והיא לא אמרה שראתה קודם לידה, אלא משמע דבין כך ובין כך שדינן עלה כל הני ספיקי כיון דאשכחן לה דטעיא כולי האי דלא ידעה מתי הפילה או מה הפילה אם זכר אם נקבה ואם ילדה בזוב אם לא אלמ' טועה גמורה היא ומוחזקת בטומאה וכיון שאי אפשר שלא להטיל עליה על כרחיך כמה טבילות מחמת ספק לידתה מתוך שאתה בא להטבילה טבילות מספק והיא אינה יודעת אם ראתה נמי קודם לידה או אחר לידה מטילין עליה חומרי טבילות זבה ושומרת יום ואינה דומה לחרשת ותינוקת דבחזקת טהורות גמורות נינהו ומספק אי אתה מצריכן טבילה. וטועה דבפרק בתרא דאמרה ראיתי ואיני יודעת כמה ראיתי, התם משום דבעינן לפרושי דיני טועה שבאה ואמרה כך וכך ראיתי או כך ראיתי ולחדותי דיני טבילות המתחייבות עליה מתוך ספיקותיה, וכדתניא טועה שאמרה יום אחד טמא ראיתי מטבילין אותה תשע טבילות, בין השמשות ראיתי מטבילין אותה י"א טבילות, ראיתי ואיני יודעת כמה ראיתי, וזו ודאי אלו לא אמרה ראיתי במה תתלה אותה בטועה כיון שאינה יודעת אם ראתה כלל אם לאו, מה שאין כן באשה שיצאתה מלאה ובאה רקנית דעל כרחה טמאה היא ואינה יודעת היאך כלל, לא ראיותיה, ולא זמניה, הילכך אפילו לא אמרה ראיתי מטילין עליה טבילות אלו מספק, כנ"ל.

    אלא מאי לא ידענא מאי תיובתא אימר הרחיקה לידתה הות, - איכא למידק ר' יוסי בר חנינא דהוה מותיב מינה אלמה סבירא ליה דברייתא לא חיישה להרחקת לידה וא"כ היכי מתרצא ליה ברייתא דהיכי משכחת להו לתשעים וחמש טבילות. ועוד דא"כ שבוע רביעי תשמש דדם טוהר הוא, ועוד דא"כ שבוע רביעי תשמש דדם טוהר הוא, ועוד שבוע חמישי דטהור הוא תשמש, דאפילו אי לאו ולד מעליא הות כתיובתיה דר' יוסי, מכל מקום שבוע חמישי טהור הוא דשבוע רביעי תחלת נדה וחמישי מותר כולו, ואם ולד מעליא הוא כ"ש דטהור ואפילו שבוע רביעי דדם טוהר הוא. וא"ל דאגב חורפיה לא עיין בה והוה ליה למימר ולטעמיך ברייתא היכי מתרצא אלא דטובא איכא בתלמודא דמצי למימר ולטעמיך ולא אמר והא חדא מינייהו.

    בעשרים וחד תשמש ר"ש היא דאמר אסור לעשות כן שמא תבא לידי ספק. תמיה לי אמאי תני לה בכל מקום כר' שמעון דהא כולי עלמא היא ובית הלל תני לה בפרק בתרא דמכלתין (עב, א) דתנן התם ומודה ברואה בתוך י"א יום וטבלה לערב ושמשה שהן מטמאים משכב ומושב וחייבין בקרבן טבלה יום שלאחריו ושמשה הרי זה תרבות רעה מגען וטבילתן תלויין. ומסתברא שלא שנינו שם הרי זה תרבות רעה אלא בשומרת יום כנגד יום לפי שאינה מסולקת דמים כל כך ואדרבה רובן של נשים באות לידי זיבה גדולה והילכך שמשה ביום שמירתה, תרבות רעה לכולי עלמא, אבל הכא דלאחר טהרת ג' שבועי' מסולקת דמים לגמרי היא ומותרת לשמש לכתחלה אינה אסורהאלא לר' שמעון. וה"ה לזבה גדולה ביום שביעי לספירתה דרובן של נשים אינן סותרות מנינן לאחר ספירת שבעה שהיא מותרת לשמש לכתחלה אם לאו הא דר' שמעון והיינו כרב פפי דא"ל לרבא בשלהי מכילתין (סז, ב) מכדי האידנא כולהו ספק זבות נינהו לטבלה ביממא דז' כלומר ותשמש מיד, ופריך משום דר"ש דתניא ואחר תטהר וכו' דאלמ' משום דר"ש בלבד היא דאסירא ולא משום דב"ה כנ"ל.

    שבוע קמא מטבילים לה בלילותא דאימ' יולדת זכר הות, שני נמי דאימור יולדת נקבה הות. כל זה אינו צריך אלא משום דבית הלל אבל לבית שמאי אינו צריך דכלהו לילואתה איכא להטבילה משום טבילת יום ארוך. ואפילו לבית הלל נמי לא היה צריך ליולדת זכר דכל שבוע ראשון ושני נמי מטבילין אותה משום יולדת נקבה בלבד וטבילות דיממי דשבוע שני ושלישי נמי משום יולדת נקבה בזוב נמי יש להטבילה, אלא דהכי קאמר דאפילו משום יולדת זכר נמי יש להטבילה.

    שבוע קמא ושני מטבילינן לה בלילואותה - כלומר כשבאה לפנינו מטבילין אותה משום יולדת זכר או נקבה דליל שבסוף היום שבאה לפנינו, כגון שאם באה לפנינו בא' בשבת ואפילו בתחלת הלילה אין מטבילין אותה עד ערב יום ראשון שהוא ליל יום שני, וכן כל טבילות הלילה, ונמצא שלא שלמו טבילות לילות של שבוע ראשון עד ליל מוצאי שבת של שבוע שני, וכן טבילות של שבוע שני עד מוצאי שבת של שבוע שלישי, וששה לילות של שבוע ראשון ואחת של שבוע שני קורא כאן שבוע ראשון, וששה לילות של שבוע שני ואחת של שבוע שלישי קורא שבוע שני, מה שאין כן בטבילות הימים שטבילות ימי שבוע שני מתחילים אותה לטבול באחד בשבת עצמו, ונמצאו השבעה טבילות של אותו שבוע שלימות בשבוע בעצמו, וזה קשה דהאיך לא פירשוהו בגמ' אחר שאתה מונה השבועין בענין אחד לגבי טבילות הלילות ובענין אחר לגבי טבילות הימים, וענין זה דקדקו אותו בתוס' ונשאר להם הענין מגומגם אבל בנמוקי הרמב"ן נ"ר כתוב בזה דכיון דכל טבילות דעלמא כך הן דכל נדה ויולדת טבילתן בלילה של שבוע שני ושל זבה ביום בסוף שבוע שלהן לא חשו בגמרא לפרושי בהדיא הכא כן נראה מדברי רש"י ז"ל

    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת נדה דף כ״ט עמוד ב׳

    מסכת נדה דף כ״ט עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה - 14 קטעים ממוספרים, כ־183 מילים - יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    לדף הביאור המלא

    חיפוש מקורות חכם

    אפשר להקליד הפניה או לבחור מסכת, ספר או חלק ואת היחידה המדויקת - החיפוש מוביל לדף באתר ומראה אילו חכמים מפנים אליו.

    היעד שנמצא: נדה דף כ״ט ע״ב

    פתיחה בקורא

    מקור: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · רישיון: CC-BY-SA

    מהדורה: Wikisource Talmud Bavli · הנוסח נבדק מול המקור בתאריך 7.9.2026