מסכת נדה דף נ׳ עמוד א׳

רבי מאיר היא דפסיל סומא באחת מעיניו לדון:

שלא בסומין אפילו סומא באחת מעיניו:

דכתיב לכל מראה עיני הכהן עד דאיכא כולו מראה:

ומה ריבים שלא בקרובים דנפקא לן מלא יומתו אבות על בנים (דברים כ״ד:ט״ז) אף נגעים אין כהן רואה נגע קרובו:

וגומרין בלילה אלמא לא מקשינן ריבים לנגעים דכתיב וביום הראות בו בשר וכי היכי דלענין לילה לא מקיש לענין סומא נמי לא מקיש:

סתמא דרבים עדיף ההיא דלעיל אוקמינן כר"מ דיחיד הוא:

דקתני לה גבי הלכתא דדיני בסנהדרין דקא מיירי כולי מסכתא בדינין הילכך עיקר היא אבל הך לא תנן לה הכא גבי נדה אלא אגב גררא דנקט כיוצא בו:

מתני' כל שחייב במעשרות מטמא טומאת אוכלין דאין לך חייב במעשר אלא אוכל:

ורבי מאיר היא וא"ת אמאי קאמר לאתויי סומא ופליג מתניתין אסתמא דסנהדרין (דף לב.) לימא לאתויי אוהב ושונא דכשרין להעיד ופסולין לדון כדאמר בפרק זה בורר (סנהדרין כז:) לרבנן דרבי יהודה וי"ל דלא פסיקא ליה שהרי לכל העולם כשרין א"נ מתניתין ע"כ לא מיתוקמא כרבנן דהא קתני כל הכשר לדון כשר להעיד והרי סומא בשתי עיניו לרבנן דכשר לדון דהא לא מקשינן ריבים לנגעים ואילו להעיד פסול מאו ראה ואפילו במה שראה קודם שנסתמא פסול להעיד כדאמר ביש נוחלין (ב"ב קכח.) היה יודע לו עדות קודם שנסתמא ונסתמא פסול וא"ת בפרק חזקת הבתים (בבא בתרא דף מג.) דפריך וליסלקו בי תרי מינייהו ולידיינו הא בפ' יש נוחלין שהבאתי פוסל תחלתו בפסול וסופו בכשרות וכי תימא לדון כשר טפי והתנן כל הכשר לדון כשר להעיד וי"ל דמתניתין מיירי בלהבא כל הכשר לדון להבא כשר להעיד מה שיראה מכאן ולהבא:

כל שחייב במעשר מטמא טומאת אוכלין וא"ת הא אמרינן בפ"ק דחולין (דף ו.) אינו חושש לשאור ותבלין שבה לא משום מעשר ולא משום שביעית משמע דמעשר נוהג בתבלין וא"כ מטמא טומאת אוכלין ובפרק העור והרוטב (חולין דף קיז:) תנן והקיפה מצטרפין לטומאת אוכלין ומפרש בגמרא (שם דף קכ.) מאי קיפה תבלין אלמא אין להם טומאת אוכלין אלא ע"י צירוף וי"ל דאיכא ב' מיני תבלין דהנהו דאין ראויין אלא לטעמא לא מטמו טומאת אוכלין ואין חייבין במעשר אבל תבלין דראויין נמי בפני עצמן ועבידן נמי לטעמא כגון שומים ובצלים חייבין במעשר ומטמאים טומאת אוכלין אי נמי ההיא דפ"ק דחולין (דף ו.) לצדדין קתני ולא קאי מעשר אתבלין אלא אשאור גרידא ושביעית קאי אף אתבלין דאף במאכל בהמה נהגא כדתנן במס' שביעית עוד הקשה הרב ר"ש מטוי"ל דלקמן (נדה דף נא:) אמרינן דנמנו וגמרו דאין פלפלין מטמאין טומאת אוכלין ובפ' בכל מערבין (עירובין כח:) אמר זרע הגרגיר למאי חזי וקאמר שכן ראשונים שלא היה להם פלפלין היו שוחקין אותו ומטבילין בו את הצלי וכ"ש דפלפלין מתעשרין מהאי טעמא וי"ל דזרע גרגיר כי שוחקין אותו להטביל בו חזי אף בעינו אלא דאין רגילות לשוחקן כדי לאוכלן בלא טיבול לפי שע"י טיבול עדיף טפי אבל פלפלין לאחר שנשחקו לא חזו בעינייהו אלא ע"י טיבול:

ספיחי סטים פי' בקונטרס דדוקא נקט ספיחים אבל תחלתן ראויין לאכילה אי נמי ספיחים ראויין יותר וס"ד דחייב בפאה קמ"ל:

וגידולו מן הארץ למעוטי כמהין ופטריות בפרק כיצד מברכין (ברכות דף מ:) פריך והא תנן אם אמר כל גידולי קרקע עלי קונם אסור בכמהים ופטריות ומשני מירבא רבו מארעא מינק לא ינקי מארעא והא כל דבר שאין גידולו מן הארץ קתני תני וכל דבר שאין יונק מן הארץ א"כ נמי בשמעתין צריך למיתני יונק מן הארץ:

למעוטי תאנה תימה מאי שנא דתאנה וירק חייבין במעשר ופטורים מן הפאה דמן התורה אין נוהג פאה ומעשר אלא בדגן תירוש ויצהר בלבד ומאי שנא דחייבו חכמים טפי במעשר מבפאה ואומר ר"ת משום דתאנה אין לקיטתה כאחד הלכך לא גזרו חכמים פאה בה שלא יצפו עניים מתי יגמור בעל הבית לקיטתו ויפסידו יותר במקום אחר ממה שירויחו בפאה זאת וירק נמי אין הפאה חשובה ואינה שוה כ"א מעט ואם ימתינו אחריה עד הערב יפסידו יותר:

שזרען מתחלה לבהמה משמע דסתמא לאדם קיימי או לתרוייהו ואפ"ה כי זרען לבהמה פקע שם אוכל מינייהו אף על גב' דאמר (כריתות דף) כל המיוחד לאוכל אדם טמא עד שיפסל מלאכול לכלב דכיון שזרען לבהמה אין עליה שם אוכל ולא היה שני גידולים מעולם לאדם והא דאמר בהעור והרוטב (חולין קכח.) עולשין שלקטן והדיחם לבהמה ונמלך עליהן לאדם צריכות הכשר שני קשה כיון דסתמן לאדם משום דהדיחן לבהמה לא פקעי מינייהו שם אוכל שיפסל מלאכול לכלב ואמאי לא הוכשרו וי"ל דמיירי שהיו מתחילה מיוחדים לבהמה אי נמי שמא אין הכשר מועיל אף באוכל אדם אי הוי הכשר לצורך בהמה:

גרסת הספרים לאתויי בשר ביצים ודגים ואינה מחוורת בעיני דהא מין בשר חייב במעשר דהא איכא מעשר בהמה ואע"ג דבשר גופיה אינו חייב במעשר דהא אסיקנא לקמן (נדה נא,.) דמין קת', ור"ח ז"ל גריס חיה והוא הנכון.

ביום הראות בו והא דאשכחן לרבא בפ״ק דמועד קטן דמייתי לי׳ מדכתיב כנגע נראה לי ולא לאורי ארחא דתלמודא הוא למנקט קר׳ חדא במקום קרא אחרינא כדפרישית התם ובכמה דוכתי.

אי מה ריבים בשלשה אף נגעים בג׳ פי בג׳ סמוכין.

הא למדת שאפילו כהן א׳ רואה את הנגעים פי׳ ואפי׳ כהן הדיוט ואפי׳ איש בקי בהן וכדאמרי׳ התם שאומר לו אמור טמא ואומר טמא.

סתמא אחרינא אשכח דתנן דיני ממונות דנין ביום וגומרין אף בלילה פירש״י ז״ל אלמא לא מקשינן ריבין לנגעים לענין יום וכיון דכן ה״ה לענין סומא ואיכא דק׳ ליה ודילמא אית ליה היקשא לענין סומא וגמר דין דלילה שאני בגליה ביה קרא דכתיב ושפטו את העם בכל עת וכדאיתא בפ׳ בן סורר וי״ל דאלו אית ליה היקשא לא הוה ליה למסתריה בהא נמי דההוא הא אפשר לאוקומא ביום המעונן כדדריש ר״מ.

כל שחייב במעשרות מטמא טומאת אוכלין איכא דקשיא ליה דהא פלפלין חייב במעשר דאילן גמור הוא וחייב בערלה כדנפקא לן מעץ מאכל ואפ״ה אמרינן לקמן שאינו מטמאין טומאת אוכלין ולאו מילתא היא דהתם בפלפולי יבישתא ומשום דלא חזו לאכילה והוו להו כאוכל שנפסל אבל פלפלי רטיבתא מטמאין טומאת אוכלין ולענין מעשר מניין שנתחייבו ברטיבתא תו לא פקע חיוב מעשר מינייהו אע״ג דיבישו.

הא דאמרינן לאתויי בשר ודגים פי׳ בשר חיה דאלו בשר בהמה הא חייב במעשר בהמה דלקמן אמרינן דמין קתני ור״ח ז״ל כן גורס בה בהדיא לאתויי בשר חיה.

לאתויי תאנה פי׳ נקט הוא דשכיחא וה״ה דאיכא אחריני נמי וכדמני התם האילנות החייבין וכבר פרשתיה לנו בפ׳ כלל גדול עיין שם.

ואלו גבי מעשר תנן כל שהוא אוכל וכו' פי׳ ודוקא מדרבנן דאילו מדאוריתא אינו חייב אלא דגן תירוש ויצהר ואע״ג דבת״כ מייתי מעשר אילן מקראי אסמכתא בעלמא הוא וכדברירנא בפ׳ השוכר את הפועלים בס״ד.

כל שהוא חייב במעשרות מטמא טומאת אוכלים שמאחר שחייב במעשר אוכל הוא שאין חיוב מעשר אלא באוכל אדם ושהוא נשמר ושגדוליו מן הארץ ויש שמטמא טומאת אוכלין ואינו חייב במעשר ופי' בגמ' לאתויי בשר ביצים ודגים שאין גדולן מן הארץ ויש שאין גורסין בשר ומפני שמעשר בהמה נוהגת בבשר ואע"פ שאינו נוהג בבשר ממש מ"מ נוהג הוא במין בשר ר"ל בבהמה ויש גורסין כגון בשר חיה ביצים ודגים שאין בהן תורת מעשר ומיטמאין טומאת אוכלין כל שחייב בפאה חייב במעשרות ויש שחייב במעשרות ואינו חייב בפאה וזה שידוע שכל שהוא אוכל ונשמר וגידולו מן הארץ חייב במעשר אע"פ שאין לקיטתו כאחד ושאין מכניסו לקיום ובפיאה אינו חייב אלא בדבר שהוא אוכל ולמעט ספיחי סטים וקוצה שאינן עומדין אלא לצבוע אע"פ בזמן שקרויים ספיחים ראויים לאכילה מצד רכותן ועל דבר זה הוא קוראן ספיחים וי"מ שאינן קוראן ספיחים אלא מפני שאין דרך לזרעם אלא שעולין מאליהן ושהוא נשמר ולמעט הפקר וגדולו מן הארץ ולמעט כמהין ופטריות ושתהא לקיטתו כאחד שאין כל פגיה מתבשלין כאחד ולא נלקטין כאחד ושיהא מכניסו לקיום לאוצר ולמעט ירק אע"פ שחייב במעשר מדברי סופרים ושומים ובצלים מיהא חייבות בפאה שמכניסן לקיום הם:

כל שחייב בראשית הגז חייב במתנות ר"ל זרוע לחיים וקיבה ויש חייב במתנות ואינו חייב בראשית הגז שהרי ראשית הגז אינו נוהג אלא בכבשים שהצמר שלהן ראוי לבגדים ומתנות נוהגות בכל בהמה טהורה כל שיש לו ביעור יש לו שביעית ויש שיש לו שביעית ואין לו ביעור והוא שכבר ידעת שדין שביעית שכל שאדם נהנה מאותם הפירות צריך שיהנה בהם בקדושה ר"ל שלא לעשות בהם סחורה אלא שמוכר מהם לצורך הוצאותיו בשאר אוכלין ואף אותו מעט לא במדה ולא במשקל ומנין שלא יראה כסוחר אלא בדרך עראי ובאומד שיהא נראה כזוכה מן ההפקר ושלא לעשות ממנו מלוגמא או אפיקטויזין ודין ביעור הוא שאף הנאתם או אכילתם אינה מותרת אלא כל זמן שאותו המין מצוי בשדה שנאמר ולבהמתך ולחיה אשר בארצך כל זמן שחיה אוכלת בשדה אתה אוכל בבית כלה לחיה שבשדה אתה צריך לבערו מן הבית ואין ספק שכל שאתה חייב בביעורו יש בו קדושת שביעית אבל יש דברים שיש בהם קדושת שביעית ואינם בתורת ביעור אלא נהנין בו עד ראש השנה וכלל הדברים אלו הוא שכל שהוא אוכל אדם או מאכל בהמה או ממין הצבעים אם אינו מתקיים בארץ ישנו בדין שביעית ובדין ביעור לו ולדמיו ובכלל זה כל פירות האילן וכל עיקרי הצבעים שאין שרשם מתקיים בארץ ועלי הלוף והדנדנה שאף הם כלים בימות הגשמים אבל עקרי הלוף והדנדנה שהם ראויים ליהנות בהם יש להם שביעית ואין להם ביעור שהרי מתקיימים הם בארץ ואינם כלים:

כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר ויש שיש לו סנפיר ואין לו קשקשת וזהו לסימן טהרה כל דגים שהתורה ייחסה לטהרתם סנפיר וקשקשת ובא להודיע שכל שיש לו קשקשת בידוע שיש לו סנפיר וטהור הוא אבל יש שיש לו סנפיר ואין לו קשקשת והוא טמא ונמצא שהכל תלוי בקשקשת ואין צורך לעיין בסנפיר כלל ולא נזכר בתורה אלא על שם יגדיל תורה ויאדיר להודיע שאין קשקשת בלא סנפיר כל שיש לו קרנים יש לו טלפים ויש שיש לו טלפים ואין לו קרנים ואף זו לסימן בהמה וחיה טהורה שכל שיש לה קרנים בידוע שיש לו טלפים ר"ל שפרסותיה סדוקות שאין קרנים אלא לבהמה וחיה טהורות ויש שיש לו טלפים ואין לו קרנים והוא החזיר:

כל הטעון ברכה לאחריו טעון ברכה לפניו שאין לך טעון ברכה לאחריו שלא יהא טעון ברכה לפניו כגון כל מיני מאכל ויש הרבה מצות שטעונות ברכה לפניהם ולא לאחריהם כגון לולב שופר וציצית והדומה להם וכן כל מיני הריח אין ברכה לאחריהם כלל שהנאה מועטת היא אבל הירק והמים יש ברכה לאחריהן בורא נפשות רבות ומה שביארנו במצות שאין ברכה לאחריהן דוקא לענין חובה אבל אם רצה לברך רשאי וכמו שאמרו בגמרא בני מערבא בתר דמסלקין תפלייהו מברכי אשר קדשנו במצותיו וצונו לשמור חוקיו וודאי הוא הדין בכל המצות אלא שאחרוני הרבנים כתבו שלא נאמרה אלא בתפילין ומה שאמרו בתלמוד המערב בשני של ברכות כיצד מברך עליהן בשל יד על מצות תפילין ובשל ראש על הנחת תפילין כשהוא חולצן מהוא אומר לשמור חקיו ואתיא כמאן דאמר בחקת תפילין הכתוב מדבר ברם מאן דמר בחקת הפסח הכתוב מדבר לא בדא ואף הם נותנים טעם לדבר מפני שהמניח תפילין לאחר שקיעת החמה עובר בעשה ואחר שחליצתן מצוה מברך עליה וקשה לדבריהם שאם כן כשאמרו בגמרא על בני מערבא בתר דמסלקי תפלייהו מברכי אשר קדשנו וכו' וצונו לשמר חקיו לאתויי מאי היה לו להשיב שאר מצות אלא ודאי אף בשאר מצות כן ומה שאמרו בתלמוד המערב שהזכרנו למאן דאמר בחקת הפסח לא בדא לא הקפיד אלא על לשון שמירת חק וכונתו שהוא מברך לשמור מצותיו ומ"מ כתבו בתוספות שאי אפשר לברך במצוה לאחריה אלא כשנגמרה חובתה כגון סלוק תפלין בלילה או בערב שבת ויום טוב או סלוק ציצית בלילה וכן תקיעת שופר ונטילת לולב ודומיהן אבל מצות שאין להם גמר כגון תלמוד תורה ומזוזה וכיוצא בהן או אם חולץ תפליו או טליתו ביום היאך יברך בסלוקן ועדיין הם חובה עליו וא"ת א"כ הרי קושיתך בצדך שכשאמרו בגמרא לבני מערבא דכד מסלקי תפלייהו מברכי אשר קדשנו וכו' לאתויי מאי היה לו להשיב לאתויי מצות שאין להם גמר אין זה כלום שאין לשון לאחריה נאמר אלא לאחר שנגמרה המצוה וא"ת והרי קורא בתורה בצבור מברך לאחריו אע"פ שעדיין חובה עליו בזו מצווה הוא לגמור כדי שיהו שלשה או שבעה קורין כתקנת חכמים:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצדדין שביארנו הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה ממה שלא ביארנוהו במשנה אלו הן:

כבר ביארנו שהירק אינו חייב בפאה ושהבצלים והשומים חייבים בה וכבר ידעת שאין מניחין פיאה משדה אחת על חברתה אלא כל שדה מניח בו פיאה שלו בפני עצמו ואם היה שדה אחד אלא שהיה נחל או אמת המים מפסיק בין שני חלקיו כל שהנחל קבוע או אמת המים קבועה הרי הוא כשתי שדות וכן התבארו במקומם הדברים שהם מפסיקים לענין זה ושאינם מפסיקים ומה שאנו צריכים לה בכאן הוא שאם היתה שדהו זרועה ירק והיו שורות של בצלים בין הירק עד שהיו שם הרבה שורות של בצלים אע"פ שירק מפסיק בין כל שורה ושורה מהם נותן פיאה אחת לכל הבצלים ודיו שהדבר נכר ששדה אחת היא ואין הירק קרוי הפסק:

תד"ה כל הכשר לדון כו' ובירושלמי פוסל אשה לדון אית דילפי מועמדו כו' עכ"ל ואין זה מובן וראיתי בירושלמי דלענין פסול עדות לאשה אית דילפי ע"פ שנים עדים שני שני מועמדו שני אנשים ואית דילפי ע"פ שנים שני שני מוישארו שני אנשים וקאמר התם הרי למדנו שאין האשה מעידה מעתה אין אשה דנה והיינו משום דכל הכשר לדון כשר להעיד וכן נראה מדברי התוס' בפרק המגרש וצריך לפ"ז להגיה הכא בתוס' אית דילפי על פי שנים עדים מועמדו שני האנשים ואית כו' וכל זה איננו שוה לי דמה להם לאתויי הכא פסול עדות לאשה מדברי הירושלמי דהא בגמרא דידן נמי איתא הא בר"פ שבועת העדות ואיתא נמי התם הך דרשא על פי שנים עדים שני שני מועמדו שני אנשים וק"ל:

בד"ה ור"מ היא כו' וא"ת בפ' חזקת כו' וכי תימא לדון כשר טפי והתנן כל כו' עכ"ל לפי מ"ש בסמוך חד תירוצא דלרבנן ליתא האי כללא דכל הכשר לדון דסומא בב' עיניו כשר לדון ופסול להעיד אין כאן קושי' דשפיר פריך התם וליסלקו בי תרי כו' לרבנן דהלכתא כמותם:

בגמ' רבי יוחנן סתמא אחרינא אשכח וכו' וגומרין בלילה וכו' ופרש"י וכי היכי דלענין לילה לא מקיש לענין סומא נמי לא מקיש אפי' לא מקיש ריבים לנגעים ולפי פי' זה אפילו סומא בשתי עיניו כשר לדון לרבנן וכן כתבו התוס' הכא בהדיא דמה"ת לפסול כיון דלא מקשי ריבים לנגעים אבל הרי"ף בסנהדרין בפרק אחד דיני ממונות מפרש שם בע"א ולדידיה סומא בשתי עיניו פסול לדון אפילו לרבנן וגורס בסמוך ההוא סמיא באחת מעיניו דהוה בשבבותיה דרבי יוחנן וכו' ע"ש:

בתוס' ד"ה כל הכשר לדון וכו' ובירושלמי פוסל אשה לדון וכו' נ"ל שהספרים שלפנינו חסרים וכצ"ל אית דילפי ועמדו שני האנשים מעל פי שנים עדים ואית דילפי שנים מוישארו שני אנשים במחנה מה להלן אנשים ולא נשים אף כאן אנשים ולא נשים הרי למדנו שאין אשה מעידה ומעתה אין אשה דנה וע"כ הוא לשון הירושלמי והכי פי' אית דילפי שאין אשה מעידה מדכתיב ועמדו שני האנשים וכתיב התם על פי שנים עדים מה שנים דהתם איירי בעדים אף שני האנשים איירי בעדים וכתיב האנשים ולא נשים ואית דילפי שנים דכתיב גבי עדים ע"פ שנים עדים וגו' משנים דכתיב וישארו שני אנשים מה להלן אנשים ולא נשים אף שנים דכתיב גבי עדים אנשים ולא נשים ומסיים הירושלמי הרי למדנו שאין אשה מעידה ומעתה שאין דנה ועיקר ראיית התוס' מהא דמסיים בירושלמי בהדיא מעתה שאין אשה דנה א"כ ש"מ בהדיא שהירושלמי ס"ל דאשה פסולה לדון והטעם דירושלמי הוא משום דכיון דפסולה להעיד פסולה לדון מדתנן כל הכשר לדון כשר להעיד וכו' ועיין באשר"י ריש פרק שבועת העדות שמביא שם לשון הירושלמי בסגנון שכתבתי וגם עיין בתוספות ביבמות פרק החולץ (יבמות דף מ"ה ע"ב) ד"ה לא טבלה לנדתה:

ד"ה ור"מ היא וא"ת וכו' לימא לאתויי אוהב ושונא וכו' עיין בפירוש המשנה דהרמב"ם שתירץ קושיא זו באופן אחר והנפקא מינה בין שני התירוצים עיין במהרי"ק שורש כ"א:

בא"ד וא"ת בפרק ח"ה דפריך וליסלקו בי תרי וכו' וכ"ת לדון כשר טפי והתנן כל הכשר לדון וכו'. י"ל מאי מקשו התוס' הא כתבו לעיל מזה בסמוך דמתניתין לא אתיא כרבנן שהרי לרבנן סומא בב' עיניו כשר לדון ופסול להעיד א"כ נימא נמי התם לענין תחלתו בפסול וסופו בכשרות לדון כשר ולהעיד פסול וי"ל אפילו לרבנן אע"ג דלענין סומא בב' עינים מכשרו רבנן לדון ולעדות פסלי היינו התם משום דסברא הוא דדין אינו תלוי בראייה אבל לעדות העיקר תלוי בראייה אבל לענין שאר פסולים אין סברא לחלק בין דין לעדות לכולי עלמא ואדרבה הסברא נותנת דלענין דינא פסול טפי וכדתנן כל הכשר לדון וכו' וק"ל:

גמ' דתנן מלבנות בצלים הא דלא מייתי ממתני' שלפני זה כמחליק בצלים עיין בר"ש שם: