מסכת נדה דף ג׳ עמוד א׳

מסוטה דכתיב (במדבר ה) והיא נטמאה איתקש טומאה לסוטה:

ועשאוה כודאי שאסורה לבעלה עד שתשתה:

סוטה ברשות הרבים טהורה אין רשות הרבים מקום סתירה:

רגלים לדבר סימן טומאה איכא:

שהרי קינא לה ונסתרה התרה בה אל תסתרי עמו ונסתרה:

מאי רגלים לדבר איכא דליהוי חסר מקודם לכן דילמא השתא הוא דחסר וש"מ דקסבר ר' שמעון בשאר ספק טומאה דעלמא נמי ברה"י תולין דהא אין רגלים לדבר:

ואיבעית אימא אי מסוטה גמרי רבנן הוה להו למימר ברה"ר טהור אלא לאו מסוטה מצינן למגמר דתחלת טומאה איתקש לסוטה סוף טומאה לא איתקש ואם כן מאי טעמא דרבי שמעון דמטהר ברה"ר:

גמר סוף טומאה דהיינו טבילה מתחלת מגע הטומאה:

ושניהם לא למדוה אלא מסוטה תימה דהא רבנן מטמאין אף בר"ה משום דהוי תרתי לריעותא אם כן לא הוי ספק ולא שייך זה לסוטה מידי וכן בחבית דהוי ודאי טבל לרבנן דומיא דמקוה הא לא גמרינן מסוטה אלא טומאה ורבי שמעון נמי דגמר חבית מטומאה הא לא שייך מידי לסוטה ואומר ר"ת דלא קאמר הכי אלא לפרש דלא תקשי להו מסוטה וטעמא דרבנן משום דהוי תרתי לריעותא והוי ודאי ולא ספק ולרבי שמעון הוי ספק דלית ליה טעמא דהרי חסר לפניך דהשתא הוא דחסר וכנגד העמד מקוה בחזקת שלם איכא למימר העמד טמא על חזקתו ולכך ברה"י תולין מדינא ואע"ג דלא ילפינן מסוטה ולכך בחבית נמי ספק אבל ברה"ר מטהר אע"ג דליכא חזקה דמסוטה ילפינן כדפי' לעיל ובכל ספק טומאה אית ליה ברה"י תולין:

גמר סוף טומאה מתחלת טומאה תימה דשפיר קאמרי רבנן דהתם איכא חזקת טהרה וי"ל דגמר מתחלת טומאה היכא דליכא חזקת טהרה כגון ההיא דתנוק דפ' בתרא דקדושין (דף פ.) דאיכא רוב תינוקות מטפחין כנגד חזקת העיסה ואינו רוב גמור והוי פלגא כנגד החזקה ואילו היה בה דעת לישאל מן התורה היה ברה"י טמא גמור וברה"ר טהור גמור דגמרינן מסוטה ורבנן התם איכא חזקת טהרה פי' כנגד רוב טיפוח והוי ספק וגמרי מסוטה לטהר ברה"ר אבל הכא גברא בחזקת טומאה והוי תרתי לריעותא והוי ודאי:

השרץ שנמצא במבוי לשמאי פריך דמטהר לגמרי:

ושרצים דמעלמא וא"ת סיפא דקתני התם כתם שנמצא בחלוקה מטמא למפרע עד שתאמר בדקתי את החלוק ולא היה בו כתם או עד שעת הכבוס מאי איכא למימר דהתם ליכא למימר דאיכא דם מגופה ומעלמא דמשום דם דמעלמא אינו טמא אלא חלוק ולקמן בפרקין (נדה דף ו.) נמי אמרינן הרואה כתם מקולקלת למנינה וי"ל דהואיל ואם הכתם יבש הוא ע"כ טמאה למפרע ופעמים נמי אף כשהוא לח מוכיח דלא אתא השתא אלא על ידי שחייה או ע"י ריקוד כדאמר בהרואה כתם (לקמן נדה נז:) לא פלוג רבנן בכתמים:

ואיבעית אימא טעמא דשמאי הואיל ואשה מרגשת בעצמה נראה דלהאי לישנא נמי צריך טעמא דהעמד אשה על חזקתה דאל"כ כי קאמר מודה שמאי בשוטה וכן מודה שמאי במוך וכי יטמאנה למפרע אף לחולין והלא כל הנשים דיין שעתן לחולין אף להלל אלא הני טעמי לא איצטריך אלא כי היכי דלא נעבד סייג בקדשים [ומיהו לפי זה לא א"ש הא דאמר לקמן עשה סייג לדבריך כיון דאיכא דהוה דם כו' לא הוה אלא סייג ושמא טעמא דהגרושה אהני אף בשוטה לחולין. גיליון:] :

מרגשת בעצמה פי' כשנעקר דם מן המקור ומדלא הרגישה עד עכשיו השתא הוא דחזאי וא"ת וכי בדקה עצמה ומצאה טמאה ולא הרגישה מאי [טעמא דשמאי נימא כמו שלא הרגישה עכשיו כך נימא שמא נעקר מאתמול ולא הרגישה] וי"ל דלא פלוג רבנן הואיל ורוב פעמים מרגשת דהא לטעמא דאם איתא דהוה דם מעיקרא הוה אתי שוכבת אפרקיד מאי איכא למימר אלא לא פלוג רבנן והא דקאמר מודה שמאי בשוטה ובמוך משום דהנהו חלוקות משאר נשים ולא שייך למימר בהו לא פלוג רבנן ורש"י פירש מה שעכשיו לא הרגישה כסבורה הרגשת עד הוא וקשה מאתמול נמי נימא הא דלא הרגישה אם שמשה כסבורה הרגשת שמש הוא ואמאי מטהרין למפרע אלא שמאי אית ליה דלעולם אשה מרגשת ואינה חוששת בהרגשת עד ושמש כמו שאינה חוששת בהרגשת מי רגלים:

מודה שמאי בשוטה ואם תאמר והא אין בו דעת לישאל וי"ל כגון אדם שנגע בה ורוצה לעסוק בקדשים ואותו אדם יש בו דעת לישאל:

והא איכא כתמים פירוש לשמאי דאית ליה טעמא דהרגשה לטהר אף בקדשים היה לנו לטהר כתמים אפי' מכאן ולהבא דאית לן למימר כיון דלא הרגישה ודאי מעלמא אתי כדאמר (לקמן נדה דף ה.) גבי תינוקת שלא הגיע זמנה לראות אפילו סדינין שלה מלוכלכין בדם אין חוששין לה אימר בשוק של טבחים עברה ולאו אדעתה אבל להלל לא קשה כיון דאינו ברור לו טעמא דהרגשה לטהר בקדשים אין לנו לתלות בכתמים ולומר דמעלמא אתי אפילו לחולין דרגלים לדבר הוא דמגופה אתי אפילו למפרע:

הא דאמר ר' שמעון התם יש רגלים לדבר הכא מאי רגלים לדבר איכא. פירש רש"י ז"ל דמהכא שמעינן דלר"ש כל ספיקי טמאות ברשות היחיד אי ליכא רגלים לא אוכלים ולא שורפים. ויש מפרשים דלא אמר ר' שמעון דבעי רגלים אלא במה שקדמה לו בדיקת טהרה באשה, שסתם נשים בדוקות הן אצל זנות והיא אומרת טהורה אני, והיה לנו להאמינה אלא משום דאיכא רגלים שקנא לה ונסתרה אבל כל שלא קדמה לו בדיקת טהרה ספיקו ברשות היחיד דודאו כודאו ושורפים עליה, ולא ירדתי לסוף טעמם, דאטו מתעסק בטהרות שקדמה להן בדיקה ונולד להן ספק, כגון ספק נגע בהן שרץ, ספק לא נגע בהן שרץ, מי לא שרפינן.

הא דאמרינן ואיבעית אימא טעמיה דר' שמעון דגמר סוף טומאה מתחלת טומאה. קשה לי והא לר' שמעון לא הוה קשיא לן אלא רשות היחיד מאי שנא מסוטה, אבל רשות הרבים כיון דמדמי ליה לסוטה ניחא, והכא לא אנח לן אלא רשות הרבהים דניח וקאי אבל רשות היחיד לא אנח לן דאדרבה כל שאתה אומר דגמרינן סוף טומאה מתחלת טומאה כ"ש דתקשי לן אי הכי מה התם ברשות היחיד טמאה ודאי. ועוד מאי חדית לן השתא דאטו מעיקרא מי לא אמרינן דטעמיה משום דגמרו ליה מסוטה, אלמא מיסבר קסבר דגמרינן סוף טומאה מתחלת טומאה והיא היא, ועוד מאי קא מהדרינן נמי תו אטעמייהו דרבנן, הא רבנן נמי אמרי דטעמייהו משום דהעמד טמא על חזקתו, דכיון דאיכא תרתי לריעותא בודאי משוינן ליה. ומאי חדית לן השתא. ב. ומתוך הדוחק יש לי לומר דעיקר האי טעמא אינו משום שמעון אלא אדרבה משום דרבנן, דללישנא קמא הוה אמרי' דכולהו גמרי סוף טומאה מתחלת טומאה, והילכך קשיה להו לרבנן אי מסוטה ברשות הרבים טהור, ואיצטריכו לתרוצי דהכא שאני דאיכא תרתי לריעותא הא אי ליכא אלא חדא לריעותא כסוטה, אף הכא ברשות הרבים הוו מטהרי רבנן כסוטה, והשתא קא נסיב, ליה טעמא אחרינא ולומר דאפילו בריעותא חדא נמי בסוף טומאה טמא טומאה ודאית, משום דלא גמרינן סוף טומאה מתחלת טומאה אלא העמד גברא אחזקתיה דמספיקא לא מסקינן ליה מטומאתיה, ור' שמעון סבר דכולהו טמאות מסוטה גמרינן להו בין בתחלתן בין בסופן, והילכך אף זו ברשות הרבים דדמי לסוטה עבדינן ליה כסוטה וספיקו טהור, אבל ברשות היחיד אי אפשר למיגמר הכא מסוטה, משום דהתם איכא רגלים לדבר אבל הכא דליכא רגלים לדבר תולין ואטעמיה קמא סמיך בהא רבי שמעון כנ"ל, והכא הכי קאמר אי בעית אימא ר"ש אטעמיה קמא קא סמיך דגמר סוף טומאה, מתחלת טומאה אבל רבנן לא גמרי משום דלא אפשר דהתם מספיקא לא מחתינן ליה לטומאה, אבל הכא דכבר טמא היה מספיקא לא מסקינן ליה.

ואי בעית אימא היינו טעמיה דשמאי הואיל ואשה מרגשת בעצמה איכא למידק ואם בדקה עצמה עכשיו ומצאה טמא איך אפשר לומר מרגשת היתה והלא עכשיו לא הרגישה, ותירצו בתוספות דכיון דרוב פעמים מרגשת לא חיישינן למיעוטא ולא גזרו חכמים לחוש מחמת זו כלל, ואע"ג דבסוטה מודו שמאי, התם הוא משום דכל ראיותיה לעולם בלא הרגשה, וכן נמי ללישנא דאם איתא דהוה דם, מעיקרא הוה אתא, דאמרינן לקמן דמודה שמאי במוך, משום דכל משמשת במוך לעולם לא אתי דם, דמוך מוקי ליה הא בשאר נשים אעפ"י שיש דלא אתי דם כשישנה במטה, דאע"ג דאתא דם מעיקרא לא אתי, אפ"ה לא חלק בהו שמאי ולא מודה בהו ומסתברא דקושיא מעיקרא ליתא דאף הכא נמי אימר עם כניסת עד אתי דם, ובודאי ארגשא, אלא דסברה דהרגשת עד היא, וכדאמרינן לקמן בריש פרק הרואה (נדה דף נ"ז ע"ב) ת"ש עד שהיה נתון תחת הכר ונמצא דם עליו אם עגול טהור אם משוך טמא היכי דמי אי דארגיש עגול אמאי טהור אלא לאו דלא ארגיש וקתני עגול טהור ופריק לא לעולם דארגיש ואימא דהרגשת עד הוא.

הא דאמרינן כיון דאיכא שרצים דגופיה ושרצים דעלמא כתרתי לריעותא דמי. לאו תרתי לריעותא ממש קאמר, דאם איתא אף הוא הוי כודאי לשרוף עליו את התרומה כמקוה וחבית, ומבוי ודאי לתלות הוא ולא לשרוף, דדומיא דכתם הנמצא בחלוק קתני ליה במתניתין לקמן בפרק דם הנדה (נדה דף נ"ו ע"א) אלא כתרתי לריעותא לחוש בו למפרע קאמר.

הא דאמרינן והא איכא כתמים לימא תנן כתמים דלא כשמאי. פירש רש"י ז"ל הא איכא כתמים דקי"ל דטמאה למפרע. ואפילו לפי פירושו איכא למימר דלאו דוקא משום דכתמים מטמאין למפרע, דאי משום הא לא קשיא דהוה איפשר דשמאי לית ליה כתמים למפרע כר"ש בן אלעזר דאית ליה הכין לקמן בסוף בא סימן (נדה נג, ב) אלא עיקר פירכא מכאן ולהבא הוא, כלומר דכיון דשמאי ס"ל דכל הנשים מרגישות בעצמן, זו הואיל ולא הרגישה לאו מגופה אתא ותטהר לבעלה, ואנן לא אשכחן מאן דמטהר לה לבעל מכאן ולהבא ופרקינן דמודה שמאי דכתמים ואפילו למפרע, משום דבצפור לא נתעסקה וזו הואיל וכבר יצא לחוץ ממש ולא הרגישה, בודאי קודם שעת מציאתה הא בא והילכך חוששים לו למפרע.

והא דאמרינן בצפור לא נתעסקה בשוק של טבחים לא עברה האי דם מהיכא אתא אלא מגופה. קשה לי דכיון דשמאי סבירא להו דכל הנשים מרגישות בעצמן, לימא דילמא נתעסקה בצפור או עברה בשוק של טבחים ולאו אדעתא וכאותה שאמרו בתינוקת שלא הגיע זמנה לראות, דאפילו סדינין שלה מלוכלכין בדם אין חוששין לה, ואע"ג דלא נתעסקה בצפור ולא עברה בשוק של טבחים אימר נתעסקה או עברה ולאו אדעתה. ויש לומר דשאני הכא, דאפילו לכשתמצא לומר נתעסקה בצפור או עברה בשוק של טבחים, אי אפשר לך לטהרה אלא אם כן תחזיקנה בשוכחת, דנתעסקה ושכחה או שעברה ולאו אדעתה, וכיון שכן אף אתה אומר שמא הרגישה ושכחה או שמא הרגישה ולאו אדעתה, דכסבורה הרגשת מי רגלים היא, והילכך הואיל והרי דם מצוי לפניך ושכיחי בה דמים, מוטב שתתלה אותו במצוי, דדמים מצויין בה כנ"ל.

הכא מאי רגלים לדבר איכא פרש״י דמהכא שמעינן דלר״ש כל ספק טומאה דבר״ה אי ליכא רגלים תולין.

ואבע״א טעם דר״ש וכו' איכא למידק דהא אנן ל״ק לן בדר״ש אלא רה״י מ״ש מסוטה ואלו השתא לא מפרשי׳ אלא טעמא דר״ה ועוד דהאי טעמא בלישנא דל״ש שמעינן לה דאיהו סבר דילפינן סוף טומאה מתחלת טומאה לגבי ר״ה ורבינו נר׳ תרץ דהכא בהאי אבע״א לא אתי לתרוצי כלום בדר״ש אלא בדרבנן ומשום דמעיקרא אתיא לומר דשניהם למדוה מסוטה וכי פרכינן בדרבנן אצטריך לומר דשאני הכא דחדא לריעותא הוא אתיא השתא לומר שלא למדה מסוטה אלא ר״ש בלחוד דגמר סוף טומאה מתחלת טומאה אבל רבנן לא למדו מסוטה כלל דאינהו סברי דהתם תחלת טומאה והכא סוף טומאה וכל חד מנייהו אחזקתיה מוקמינן ליה.

ומ״ש ממבוי וכו׳ לשמאי בלחוד פריך דאלו להלל ל״ק דהתם נמי תולין ולא שורפין כדמוכח בדוכתיה.

כתרתי לריעותא דמי וא״ת יהא טמא ודאי כמקוה וחבית וי״ל דלאו כתרתי לריעותא ממש אלא לומר דדמי ליה קצת שראוי לתלות מיהת הואיל ואשה מרגשת לעצמה והק׳ בתוס׳ דהא חזינין דחזיא ודאי ולא ארגישה ותירצו כיון דרוב פעמים מרגישה לא חיישינן. למיעוטא ולא גזרו חכמים מחמת זו כלל ואע״ג דבסוטה מודו שמאי התם לפי שכל ראיותיה בלא הרגשה ואין זו נכון שהרי דין משנתינו על כל הנשים הפקחות ועל הראיות שלהן הוא שמוצאות דם בפרוזדור ואינן מרגישות כלל וכלן יארע להן כך והנכון מה שפרש״י ז״ל הוא הואיל ואשה מרגשת בעצמה וזו כיון שלא הרגישה אתמול ודאי השתא בבדיקת העד נפל דם כלו׳ ואמר דמשום כניסת עד לא הרגישה כסבורה הרגשת עד היא וכדאמרינן דכותה בפרק הרואה דם.

וליתני נשים פי׳ דכל היכא דתני כל לרבותא אתא והא איכא כתמים פי׳ קושיין אפי׳ מרבנן דלא מטמו כתמיה אל מכאן ולהבא דאם איתא דאשה מרגשת זו שלא הרגישה למה כתמה טמא כלל ורש״י ז״ל פי׳ דקושיין מדרשב״ג דמשמע כתמיה למפרע ולאלומי פירנא נקטי׳ דדילמא שמאי כרבנן ס״ל.

האי דם מהיכא אתא וא״ת ודילמא נתעסקה ושכחה וכדאמרינן לקמן גבי תינוקת שלא הגיע זמנה לראות שאפי׳ סדינין שלה מלוכלכין בדם טהורה מהאי טעמא וי״ל דהתם משום דלא קמה בחזקת דמים אבל בזו עד שאתה אומר נתעסקה ושכחה יש לך לומר הרגישה ושכחה או כסבורה מימי רגלים היא.

מאי איכא בין האי לישנא להאי לישנא וא״ת ולימא דאיכא בינייהו סוטה ומוך וי״ל דאנן הכי הוא דפרכינן כיון דלאידך לישנא מתני׳ כפשטה דקתני כל הנשים מאי איכא לן בהאי לישנא בתרא דאמרינן ואב״א דהא דחקי׳ מתני׳ דקתני כל הנשים ומהדרין דלהאי לישנא מרוחינן דליכא למרמי חבית ומקוה ולא אצטריך לשנויי דלעיל ומאי איכא בין האי לישנא להאי לשנא ומהדרין דלישנא בתרא איכא מוך בלחוד ולא ממעטינן סוטה ואתי׳ מתני׳ טפי כפשטה.

ספק טומאה ברשות היחיד במי שיש לו דעת לשאל טמא ואם אין לו דעת לישאל טהור ואם יש עמו קצת חזקת טומאה אף באין לו דעת לשאל טמא ולא כל הטומאות שוות בדבר זה אלא יש מהן שעשאוה ודאי טומאה לשרוף עליה ויש מהן שאין שורפין אלא תולין ואע"פ שמסוטה למדוה וסוטה עשו בה ספק כודאי לאסרה על בעלה סוטה שאני דרגלים לדבר שהרי קנא לה ונסתרה וכבר ביארנו קצת פרטים שבחלוקה זו באחרון של קדושין:

שרץ שנמצא במבוי מטמא למפרע עד שיאמר ביום פלני בדקתי את המבוי ולא היה בו שרץ וכל הטהרות שעשו בו מיום הבדיקה ואילך טמאות מספק אפילו נתכבד המבוי אחר הבדיקה אין הכבוד מטהר ומ"מ דוקא שמצאו יבש הא אם מצאו לח אינו מטמא אלא לפי שיבא עליו האומד שאפשר שביום פלני מת לפי הלחות שבו ויראה שאין שורפין על טומאה זו ולא הקשה ממנה אלא לשמאי שהיה מטהר מכל וכל אבל להלל ניחא דהכא נמי ספק אלא שי"מ אותה בטומאת ודאי לשרוף עליה ולהקשות ממנה אף להלל מודאי לספק ואין נראה כן שהרי בפרק דם הנדה הביאוה בדמיון כתם הנמצא בחלוק:

השוטה אף היא כשאר הנשים לטומאת מפרע ואין מטמאין אותה אלא במעת לעת או מפקידה שבדקוה חברותיה ואילך:

וכל הנשים שמטמאות למפרע כתמן כראייתן כמו שיתבאר למטה:

פרש"י בד"ה והאיכא כתמים כו' דמטמא למפרע עד שתאמר כו' עכ"ל מפירושו נראה דהך קושיא והאיכא כתמים אטומאת למפרע דוקא קאי ולא אטומאת להבא כמ"ש התוס' דאל"כ לא ה"ל לאתויי הך מתני' דטומאת למפרע בכתמים דדין כתמים מפורש בכמה דוכתי במכילתין אלא שרש"י מפרש לה דאטומאת למפרע דוקא פריך דבטומאת להבא דאית ליה עיקר מדאורייתא לא טיהר שמאי משום דאשה מרגשת אלא אטומאת מע"ל דמטהר שמאי משום מרגשת פריך דה"נ בבעלת כתמים לגבי לטמא למפרע נימא לאו מגופה הוא הואיל ואשה מרגשת ומשני אביי מודה שמאי בכתמים מ"ט בצפור כו' האי דם מהיכא אתי באיזה זמן הוה אתי וא"כ אין לטהרה למפרע מדלא ארגשה כבר השתא נמי לא הרגישה כך נ"ל לפרש הסוגיא לפרש"י:

תד"ה גמר סוף טומאה כו' ואינו רוב גמור והוי פלגא כנגד החזקה ואילו היה בה כו' עכ"ל בגמרא התם ליתא מפורש הכי אבל מדברי התוס' שם תבא על ביאור דבריהם דהכא וק"ל:

בד"ה ואיב"א כו' נראה דלהאי לישני נמי צריך טעמא דהעמד אשה כו' אף להלל אלא הני טעמי כו' עכ"ל וכצ"ל גם מכאן יש להוכיח דמשמע להו אע"ג דמהני טעמא דמרגשת שלא לטמא ודאי להלל כמ"ש לקמן מ"מ לטהר חולין לגמרי לא מהני וכמ"ש לעיל:

בד"ה מרגשת כו' וא"ת וכי בדקה עצמה כו' ולא הרגישה כו' עכ"ל ולפי זה להאי טעמא דמרגשת א"ש דמודה שמאי בבעלת כתם דמטמאה למפרע הואיל דהשתא נמי לא הרגישה ואין אנו צריכין למ"ש התוס' לעיל דהואיל ואם הכתם יבש כו' אלא לטעמא דמוקמינן לה אחזקתה ואיך שיהיה צ"ל דבעלת כתם חלוקה משאר נשים כמו שוטה ובמוך דמודה בהן שמאי וק"ל:

ברש"י ד"ה מאי רגלים לדבר איכא וכו' וש"מ דקסבר ר"ש בשאר ספק טומאה דעלמא נמי ברה"י תולין וכו'. עי' לעיל במה שכתבתי בביאור דברי התוספות גבי הא דכתבו דלא ילפינן מסוטה לטמא למפרע:

ברש"י ד"ה ואב"א אי מסוטה גמרי רבנן וכו' יש לדקדק מנא ליה לרש"י לפרש דהדר ליה גמרא השתא משנויא קמא מטעמא דלרבנן דלמא לא הדר אלא מטעמא דר"ש דהכי משמע דקאמר ואיבעית אימא היינו טעמא דר"ש וכו' ונראה דטעמו של רש"י דא"כ לא נפקא לן מירי בהאי שנויא בתרא משום דגם לשנוייא בתרא ע"כ צ"ל לר"ש דס"ל דשאני סוטה דאיכא רגלים לדבר דאל"כ כי יליף לענין לטהר ברה"ר סוף טומאה מתחלת טומאה נימא נמי מה תחלת טומאה ברה"י טמא ודאי אף סוף טומאה כן אלא ודאי ע"כ בכל ספק טומאה בין בסופו בין בתחלתו ס"ל לר"ש דתולין ולא יליף לה מסוטה דשאני סוטה דיש רגלים לדבר א"כ מאי נפקא מיניה לן בהאי שנויא לר"ש ולכך פרש"י דהנפקותא הוא לרבנן דהשתא בהאי שנוייא לא מסוטה גמרי לה רבנן דא"כ הוה ליה למימר ברה"ר טהור אלא ס"ל דטמא ודאי בין ברה"י בין ברה"ר מטעם דאיכא תרתי לריעותא כודאי טומאה דמי:

בתוס' ד"ה ושניהם לא למדוה וכו' ר"ש נמי דגמר חבית מטומאה וכו' לאו דוקא אלא ר"ל דמדמי הבית לטומאה דכמו שס"ל לר"ש גבי מקוה תולין רהוי ספק טמא הכי נמי ס"ל גבי חבית דהוי ספק חומץ דהוי תרומה מספק וצריך לחזור ולתרום:

ד"ה ושרצים דמעלמא וא"ת סיפא דקתני התם כתם שנמצא בחלוקה וכו' עיין לקמן פרק דם הנדה (נדה דף כ"ו:)

ד"ה והא איכא כתמים וכו' עד היה לנו לטהר כתמים אפילו מכאן ולהבא וכו'. נראה דהתוספות מפרשים כן משום דס"ל דאלמפרע לא קשה לשמאי דאה"נ דמטמא למפרע אף לשמאי כמ"ש התוספות לעיל מזה בד"ה ושרצים דעלמא וכו' דמסיפא דקתני התם כתם שנמצא בחלוקה וכו' לא פריך ולכך פירשו הכא דהא דפריך והא איכא כתמים וכו' דאלהבא פריך שלא יטמאו לשמאי אפילו להבא דלימא דמעלמא אתו אבל לישנא דגמרא דקאמר והאיכא כתמים משמע בהפך דבא לסתור טעמא דהרגשה משום דא"כ למה אינו מטמא בכתמים כדפריך והאיכא שוטה ולכך נ"ל לפרש בענין אחר דגמרא ס"ל דכמו ששמאי ס"ל גבי ראייה ממש דיין שעתן ואינו מטמא למפרע מסתמא ה"נ ס"ל בכתמים דאינו מחמיר טפי בכתמים מבראיה ממש ולכך אתי נמי שפיר לעיל כשפריך לשמאי ומאי שנא ממבוי דלא פריך מסיפא דקתני כתם שנמצא בחלוקה וכו' דודאי לא שייך דין זה לשמאי דמסתמא גבי כתם נמי ס"ל דיין שעתן ולכך פריך הכא אהאי שנוייא דמשני דטעמא דשמאי הוא הואיל ואשה מרגשת והאיכא כתמים ר"ל דמסתמא גבי כתמים נמי ס"ל לשמאי דאין מטמאים למפרע והתם לא שייך לומר אם איתא דהיה הכתם קודם שעת המציאה בחלוקה היתה מרגשת דהא השתא נמי לא הרגישה אם כן מ"ט מטהר התם שמאי למפרע אלא נצטרך לומר דאין הכי נמי דלשמאי שלא ס"ל דין כתמים כלל ואפילו להבא אם כן לימא תנן כתמים דלא כשמאי וזה דוחק גדול דכל דיני כתמים לא אתו אליבא דשמאי ומשני מודה שמאי בכתמים וכו' והשתא הוי פירכא דוהא איכא כתמים דומיא מאי דפריך והא איכא שוטה וכו' ודו"ק נ"ל אף שהוא שלא כדברי התוספות:

בא"ד דרגלים לדבר הוא דלמפרע אתו נ"ל להגיה דרגלים לדבר דמגופה אתו אפילו למפרע ודו"ק:

תוס' ד"ה גמר וכו' וי"ל דגמר מתחלת טומאה וכו' כגון ההיא דתינוק וכו'. ואני העני בדעת לא זכיתי לעמוד בסוד רבותינו דאטו ההיא מתני' דעיסה מפורש בקרא הוא ונקשה גם עלה היכי ילפינן מתחלת טומאה היכי דיש לה חזקת טהרה: