מסכת נדה דף ח׳ עמוד ב׳

והא קשיש מיניה טובא דהא ר' אליעזר היה בימי ר"ג בנו של ר"ש הנהרג בהרוגי מלכות ובעל אחותו היה כדאמרי' בהזהב (ב"מ דף נט:) ור' חנינא בנו של ר"ג היה:

אור ליל כניסתו:

מעין שמנה עשרה שאומר בשבעה ברכות מעין שמונה עשרה כגון ג' ראשונות וג' אחרונות כתקנן ואומר הביננו באמצע ומסיים בשומע תפלה כדאמרינן בברכות (דף כט.) ויש בה מעין כולם:

המעמיד חלב בהמה לעשות גבינה:

בקטפא דגווזא בשרף הנוטף מן העץ דכעץ בעלמא הוי אבל קטף הוי שרף הפגין ומודו בהו רבנן:

לאו רבנן דפליגי עליה דר"א בשאר אילנות וחזינן דבקטף סבירא להו כוותיה:

בתולת דמים דמי נדה ולא דמי בתולים דאפילו נבעלה עדיין היא בתולת דמים:

לכהן גדול שמצווה ליקח בתולה:

והא קשיש מיניה טובא ר"א מרבי חנינא פרש"י שר' חנינא היה בנו של ר"ג דיבנה וכ"נ דבפרק המפלת (לקמן נדה דף כג.) א"ר חנינא בן גמליאל נראין דברי ר"מ בבהמה ובחיה וא"ת והא בת"כ (פ' אמור) גבי פנחס איש הסתת שעלה גורלו להיות כ"ג כו' אמר ר' חנינא בן רבן גמליאל וכי סתת היה והלא חתנינו היה וחורש היה ואי בן ר"ג דיבנה היה היאך היה לו חתן כ"ג והלא היה אחר החורבן וי"ל דלאו חתנינו ממש קאמר אלא חתן אבותיו וכן משמע דלא אמר חתני אלא חתנינו היה:

[ומאי קאי הר"מ ז"ל אמר דלא פריך מברייתא אברייתא משום דה"א דהדר ביה מההיא דהודאה (אחרינא שמע) מרבותיו אבל השתא דקאמר דקאי בשיטתיה משמע דלא הדר ביה דאל"כ אכתי תיקשי ותו ליכא לכך פריך שפיר ומאי קאי. גי']:

מפני שצריך לומר הבדלה בחונן הדעת הקשה הר"ר יעקב מאורלינ"ש ונכלליה מכלל דהכי פריך פרק תפלת השחר (ברכות דף כט.) אהא דאמר שמואל כל השנה מתפלל הביננו חוץ ממוצאי שבת מפני שצ"ל הבדלה בחונן הדעת ופריך ונכלליה מכלל וי"ל דהתם פריך משום דלא ישנה אדם משום הבדלה מכמו שהוא מתפלל כל השנה [כיון דסבר דכל השנה מתפלל הביננו] אלא יכלול בהביננו והכא קאמר ר' חנינא [כיון דס"ל דכל השנה אינו מתפלל הביננו א"כ] במוצאי יוה"כ מפני טורח תענית לא ישנה מכמו שהוא מתפלל כל השנה כדי שיאמר הבדלה בחונן הדעת:

בקטפא דפירא מודו ליה דתנן א"ר יהושע כו' וא"ת [א"כ] אמאי אוקי רבי פדת מתניתין כר"א כיון דרבנן מודו בקטפא דפירא ואי משום דבעי לאוקומי בכל מיני קטף אפי' בדגווזא מ"מ היכי קאמר ליה ר' זירא חזי דמשתריא קטפא לעלמא הא ודאי אמת הוא דקטפא דגווזא שרי דאף ר' זירא מודה דאין הלכה כר"א אלא בד' וליכא למימר דאתי למטעי ולמשרי אף קטפא דפירא מדלא מוקי רבי פדת מתני' בקטפא דפירא ודברי הכל מכלל דסבר אף בקטפא דפירא רבנן הוא דשרו הא לא אתי למטעי דהא חזינן במשנה שאוסר רבי יהושע שרף הפגים וי"ל שיטעו ויסברו שרבי יהושע שמעתי קאמר וליה לא ס"ל מדלא מוקי ר' פדת מתני' כוותיה ובקטפא דפירא ואפשר דר' פדת סבר דקטפא דפירא שרי ור' [יהושע] קאמר שמעתי וליה לא סבירא ליה:

מאן חכמים (א"ר יוחנן) ר"א אע"ג דתנא בלשון חכמים ניחא ליה לאוקומי כר"א ולא לימא ג' מחלוקות בדבר:

מפני שצריך לומר הבדלה בחונן הדעת איכא דמקשו ונכללה מיכלל כדאמרינן בפרק תפלת השחר (ברכות כט, א) אמר רב נחמן אמר שמואל כל השנה כלה מתפלל אדם הביננו חוץ ממוצאי שבתות וימים טובים מפני שצריך לומר הבדלה בחונן הדעת. ואקשינן עלה ונכללה מכלל ואסיקנא בקושיא. וי"ל דהתם הוא מפני שכל השנה כולה מתפלל הביננו, תפלתו שגורה בפיו ולא מטריד כולי האי, אבל הכא כיון דכל השנה מתפלל מונה עשרה ועכשיו הוא מתפלל מעין שמונה עשרה, אם בא לכלול בה דילמא מטריד. ודומה קצת לאותה שאמרו שם אמר רב ביבי בר אביי כל השנה כולה מתפלל אדם הביננו חוץ מימות הגשמים מפני שצריך לומר שאלה בברכת השנים, ואקשינן עלה ונכללה מיכלל ופרקינן דילמא אתי לאטרודי, ואקשינן תו אי הכי הבדלה בחונן הדעת נמי אתי לאטרודי, ופרקינן אמרינן התם כיון דבתחלת צלותיה לא מיטריד. ויש מתרצים, דאין התם והכא ודאי קשיא אמאי לא כללינן להו מיכלל, אלא מיהו לא דחינן ברייתא מחמת קושיא זו, והתם ה"ה דהוה מצי למימר וליטעמיך תיקשי לך הא דא"ר חנינא בן גמליאל משם אבותיו, אלא דאיכא דמצי לאקשויי וליטעמיך ולא מקשה.

דתנן אמר ר' יהושע שמעתי שהמעמיד בשרף הפגין אסור בשרף העלין ובשרף העיקרים מותר. קשה לי מאי קא מייתי ר' זירא ראייה מדר' יהושע תנא דשביעית רבנן היא, דהא בהדיא פליג ר' יהושע בקיטפא דגוזא ולא מודה אלא בקיטפא דפירא, וקטף דשביעית היינו שרף מעצי הקטף וקיטפא דגוזא הוא, וליכא מאן דפליג בפירוש קטף דשביעית, דהיינו שרף מעצי הקטף, ותדע לך מדאקשינן בהדיא אי ר' אליעזר מ"ש אילן שאינו עושה פירות. על כן אני אומר, דר' זירא עיקר טעמיה בהא איבעית אימא בתרא תלי ליה, והכי קאמר אפילו תימא מתניתין דשביעית רבנן היא, ותדע לך דעל כרחיך לא פליגי רבנן עליה בכולהו קיטפי אלא בקיטפא דגוזא דוקא, דתנן אמר ר' יהושע וכו', וכיון שכן איבעית אימא רבנן נמי לא פליגי רבנן עליה אפילו בקיטפא דגוזא אלא באילן שעושה פירות, דקטפא לא זהו פריו, אבל באילן שאינו עושה פירות מודו ליה, דכיון דאפילו באילן העושה פירות מודו בקיטפא דפירא, אע"ג דעיקר פירא לאו היינו קיטפא, כ"ש בקיטפא דגוזא באילן שאינו עושה פירות, דאיכא למימר דקיטפא זהו פריו, והיינו דמתניתין דשביעית נקטי לה באילן שאינו עושה פירות, ובשלמא אי מתניתין רבנן היא שפיר, אלא אי ר' אליעזר היא מ"ש אילן שאינו עושה פירות. ואהדר ההוא סבא משמיה דר' יוחנן, דלעולם מתניתין דשביעית ר' אליעזר ולא רבנן, דאלו רבנן קטפא דגוזא לעולם לאו פירא היא בין באילן העושה פירות בין באילן שאינו עושה פירות. ואיכא למימר דר' יוחנן מדר' יהושע נפקא ליה, מדלא מפליג אלא בין דעקרין לשרף הפגין, ואם איתא ליפלוג וליתני אפילו בשרף העלין והעיקרין ממש דהוי רבותא טפי, והאי דקא מייתי בתר האי לישנא בתרא דתנן א"ר שמעון, דמשמע לכאורה דהאי איבעית אימא אהאי ראיה בלחוד מסמיך ליה, לא היא, אלא אטעמא קמא סמיך וקא מסייע ליה ממתניתין גופיה, דהאי מתניתין היינו מתניתין גופה דהורד והכפר והקטף וכמו שאני כותב לקמן בס"ד. כך נראה לי פירושא דשמעתין ולית ביה ספיקא. ונמצא לפי פירוש זה דלכולי עלמא בשרף הפגין אסור, כאסהדתיה דר' יהושע, ובקטפא דגוזא באילן שעושה פירות לכולי עלמא פליגי רבנן עליה דר' אליעזר, אלא דבקטפא דגוזא דאילן שאינו עושה פירות, פליגי ר' זירא ור' יוחנן, דלר' זירא מודו ביה רבנן, ולר' יוחנן ור' פדת אף בדידיה פליגי רבנן. ובהא מתרצא לן נמי שמעתא דגבינת הגויים דפרק אין מעמידין, (עבודה זרה לה, ב) דאי לא, הוה לן לאקשויי לר' יוחנן ולר' פדת ממתניתין דגבינות הגויים לההיא טעמא דמוקי לה התם במפני שמעמידין אותה בשרף הערלה וכדר' יהושע, אי נמי אית להו למימר התם ולר' יוחנן דקאמר דפליגי רבנן עליה דר' אליעזר אפילו בקיטפא דפירא מאי טעמא. ולענין פסק הלכה קי"ל דקטפא דפירא דאסור, דלא פליגי רבנן עליה דר' אליעזר, ובקטפא דגוזא באילן שאינו עושה פירות נמי אפשר דהוי פירא אפילו לרבנן וכדר' זירא, ופשטא דמתניתין דשביעית רבנן תנו לה, דאי ר' אליעזר מאי איריא קטף, אפילו אילן העושה פירות, והא דדחי ההוא סבא משמיה דר' יוחנן לעולם ר' אליעזר ולדבריהם דרבנן קאמר להו, שנויא הוא ולא סמכינן עליה אלא אפשטא דמתניתין. ואי משום דר' יהושע דלא מפליג אלא בין שרף הפגין לשרף העיקרין, איכא למימר דר' יהושע מדשמעיניה לר' אליעזר דאתא לאשמועינן רבותא, ואסר אפילו בשרף העיקרין דאילן העושה פירות, אהדר ליה ר' יהושע ואסהיד דבאילן העושה פירות לא אסרו בשרף העלין והעיקרין אלא דוקא בשרף הפגין, ומיהו באילן שאינו עושה פירות, אפילו רבנן מודו בשרף העיקרין דקיטפו זהו פריו וכ"ש הוא, וכדוקיא דר' זירא וכדכתיבנן לעיל. עוד יש לי לומר דאפילו תמצא לומר דרבנן פליגי עליה בכל שרף העיקרין, ואפילו באילן שאינו עושה פירות וכדר' יוחנן, אכתי איכא למימר דהילכתא כר' אליעזר בהא, הואיל וסתם לן תנא דשביעית כוותיה, דר' אליעזר, ור' יוחנן דאמר לעולם ר' אליעזר ולדבריהם דרבנן קאמר להו, לאו למימרא דמשום דסבירא ליה בכל קיטפא דגוזא דשרי קא מפיג ליה למתניתין מדרבנן, אלא משום אסהדתיה דר' יהושע קאמר וכדכתבינא לעיל, ודילמא בהא כר' איעזר סבירא ליה, וכטעמיה דאית ליה בעלמא הלכה כסתם משנה. והא דאמר ליה ר' זירא לר' פדת חזי קא שרית קיטפא לעלמא, לאו מהאי טעמא לחוד דמוקי לה למתניתין כר' אליעזר קאמר ליה, אלא מינך ומאבוך קאמר ליה, הא לדידן דקי"ל דכי אמרינן בארבע בסדר טהרות קאמרינן הא בשאר סדרי איכא, אפשר נמי דקי"ל כר' אליעזר בהא משום דסתם לן תנא כוותיה, ואפילו תמצא לומר דר' אליעזר היא. ור"ח נמי הכין פסק דבשאר סדרי איכא, והתם בפרק אין מעמידין דאייתי ההיא דר' יהושע, לאו למישרי כל שרף חוץ משרף הפגין קא מייתי לה, אלא לאפוקי מאידך דר' אליעזר דהמעמיד בשרף הערלה, דההיא אפילו בשרף העלין והעיקרין דאילן העושה פירות קא מייתי לה. ואף הרמב"ם ז"ל כן פסק בשרף העיקרין דאילן שאינו עושה פירות דקטפו זהו פריו. וזה נראה לי עיקר.

הא ד תנן ר' שמעון אומר אין לקטף שביעית וחכמים אומרים יש לקטף שביעית. אינה משנה וגם לא מצאנוה גם כן בחיצונה. ואומר אני, שהיא אותה משנה שבשביעית (פ"ז מ"ו) דתנן הורד והכפר. והקטף והלוטם יש להן שביעית ר' שמעון אומר אין לקטף שביעית מפני שאינו ושה פרי. ומשום דר' שמעון תני מפני שאינו פרי, ומשמע דטעמייהו דרבנן דפליגי עליה משום דקטפו זהו פריו, ומסקינן הכא בפירושא דמתניתין וחכמים אומרים יש לקטף שביעית מפני שקטפו זהו פריו, והכניסו פירוש המשנה בלשון משנתנו ממש כאלו נשנית משנתנו כן בפירוש. ויש לנו כיוצא בה הרבה בתלמוד ואחת מהן בשלהי פרק הבית והעליה דאמרינן התם תנן גבי מקח וממכר כי האי גוונא היוצא מן הגזע ומן השרשים של האילן ואינה משנה, אלא מפני ששנינו מקצתה בפרק המוכר את הספינה (בבא בתרא פא, א) דקתני היוצא מן הגזע שלו ומן השרשים של בעל הבית קרקע, ור' יהודה קתני לה, דמדרישא ר' מאיר הוי סיפא לאו ר' מאיר, דקתני רישא ר' מאיר אומר קנה קרקע, ומשום הכי אייתו הך ברייתא בשם מתניתין, משום דבמתניתין רמיזא, וכן הא דאמרינן התם ותנן גבי ערלה כי האי גוונא אינה משנה, אלא אטו לתא דהאיך אמרינן דתנן, ובקידושין פרק האומר דתנן האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר לאחר שתתגיירי ר' מאיר אומר מקודשת ר' יוחנן הסנדלר אומר אינה מקודשת ר' יהודה הנשיא אומר וכו'. ואילו במתניתין תנן סתם אינה מקודשת, ולא תנינא בה לא ר' יהודה הנשיא ולא ר' יוחנן הסנדלר, אלא משום דעיקרא נשנית במשנתנו ושלא כדברי ר"מ, אמר תנן, לומר לך דהך ברייתא מתניתין היא אלא דלא פריש במתניתין כדפריש בברייתא בהדיא. וא"ת זו אינה שיטה אנן קיימינן עלה דההיא דהוורד והכפר, ומתמהין עליה דר' זירא היכי לא מוקי לה איהו נמי כר' אליעזר, דרבנן ודאי פליגי עליה, וכדדיקי' ממתני' דערלה, והשתא מהדר להו ר' זירא אההיא מתניתין גופא ואמר להו מאן חכמים דפליגי עליה דר' אליעזר הא אמרי דלאו לא היא, דר' זירא הרי אהדר להו, על כרחין מגופא דמתניתין דייקינן דלאו ר' אליעזר תני לה, מדנקט לה באילן שאינו עושה פרי, דאי ר' אליעזר מ"ש שאינו עושה פירות אפילו אילן שעושה פירות וכדמפרש ואזיל כנ"ל.

תנא שלש בתולות הן בתולת אדם כל זמן שלא נבעלה נפקא מינה לכ"ג אי נמי לכתובת מאתים. והא דקתני בתולת אדם, יש לומר דלאו דוקא, אלא כל שלא נעשה בה מעשה איש, אבל נעשה בה מעשה איש ואפילו ע"י הכאת עץ, הרי זו כבעולת אדם בין לכ"ג בין לכתובת מאתים. ולי נראה דבתולת אדם דוקא קאמר, וכדתניא בפרק הבא על יבמתו (יבמות נט, ב) נבעלה למי שאינו איש כשרה לכהונה, ואמרינן תו התם רב ורבי יוחנן דאמרי תרוייהו בוגרת ומוכת עץ לא ישא ואם נשא נשא אלמא סופה להיות בוגרת תחתיו ומוכת עץ תחתיו, ואע"פ ששנינו שם במשנתנו (שם, ע"א) כהן גדול לא ישא את מוכת עץ, ומשמע דכולהו מודו בה, דילמא לכתחילה ומדרבנן והכא בדיעבד ומדאורייתא הואיל וסופה להיות מוכת עץ תחתיו, וכדאמרי רב ור' יוחנן התם בפרק הבא על יבמתו (יבמות ס, א) ולכתובה נמי אתיא כר' מאיר דאמר בפרק קמא דכתובות (יא, א) מוכת עץ כתובתה מאתים. ואיכא למידק ולטעמיה דמקשה, דהא איכא בתולת בתולים והיינו בוגרת שלא נעשה בה מעשה איש, ונפקא מינה לכהן גדול דבוגרת אסורה לכהן גדול. וי"ל דיסבר לה כר' אליעזר ור' שמעון, דאמרי התם ביבמות בפ' הבא על יבמתו דבוגרת מותרת לכ"ג. ומיהא למאי דפרי' רב שישא בריה דרב אידי דלא קתני אלא מידי דתלי במעשה, איכא למימר דאפילו בוגרת אסירא, אלא דלא תני אלא מידי דתלי במעשה, אבל בוגרת ובתולת דמים דלא תלי במעשה לא קתני.

מפני שצריך לומר הבדלה בחונן הדעת פי׳ ואי אתי למכללא אתי למטרדה ואעפ״י שהיא תחלת ברכה ואיכא דק״ל מהא דאמרינן בפרק תפלת השחר אר״נ כל השנה כלה מתפלל אדם הביננו חוץ ממ״ש וממוצאי י״ט לפי שצריך לומר הבדלה בחונן הדעת ופרכינן עלה ונכללה ואסיקנא בקושיא ומאי קשיא דהא ר״ח בן אנטיגנוס דאמר הכי וי״ל דהתם קושיא בעלמא היא ולאו מדחיה ההיא מימרא בהכי ובדוכתי טובא יכול למימר וליטעמיך ולא חייש להכי וכן דעת הגאונים ז״ל שם ואחרים תירצו דשאני התם שאומר כן בכל השנה אליבא דר״נ וכיון דכן לא אתי לאטרודי עי״ל דבמוצאי י״ה שהוא מעונה ואין דעתו מיושבת עליו אתי לאטרודי וכמו שאמרו האמוראים אח״כ מפני כן דתפלת נעילה פוטרת של ערבית.

והתנן ר״א אומר וכו' פי׳ ופליגי רבנן עליה אבל בקטפא דפירא מודה ליה. פי׳ ומוקמי׳ מתני׳ דשביעית בקטפא דפירא וכרבנן שכל דבר שנולד מלחות דפרי נקרא קטפא על שם השרף היוצא מן העץ ואף שמן אפרסמון נקרא שרף מעצי הקטף.

ואב״א כי פליגי וכו' פי׳ ומתני׳ דשביעית וערלה בקטפא דגוזזא אל דמתני׳ דשביעית באילן שאינו עושה פירות והיינו עצי הקטף ממש ומתני׳ דערלה באילן העושה פירות כך נראה פי׳ הסוגיא לפשוטה וי״א שא״א לאקומי משנה דשביעית בקטפא דפירא מדקתני והקטף ודכ״ע הקטף היינו שרף מעצי הקטף הנזכר בכל מקום והוא קטפא דגוזזא לכך פי׳ דאפילו באוקמתא קמייתא דאוקמא מתניתין דשביעית כרבנן בקטפא דגוזזא באילן שאינו עושה פירות מוקמינן לה נמי כדאוקי׳ בפרוקא בתרא אלא דמעיקרא מכרחיך לך מההיא דר׳ יהושע דקאמר דמיירי רבנן בקטפא דפירא ומשמע לן דר״ש דמודה באילן שאינו עושה פירות דקטפא זהו פריו ובתר הכי מכריחין לה ממש מאידך דר״ש וזו שיטת קצת רבותי אבל לשון הגמ׳ קשה מאד לפי׳ זה דבהדיא משמע מלישנא דכל חדא מנייהו אוקמתא באנפי נפשה.

ת״ר נשאת ולא ראתה וכו׳ אינו והאמר רב כהנא וכו' הא דלא פרכינן לה אמתני׳ משום דאיכא למימר דהא דתנן כל שלא ראתה דם מימיה ואעפ״י שהיא נשואה היינו שלא ראתה דם בתולים להכי נקטי׳ אמתניתן דפירשה בהדיא בדם בתולים.

בתולת אדם כל זמן שלא נבעלה נ״מ לכהן גדול א״נ לכתובה מאתים פי׳ שלא נבעלה בעיל׳ גמורה ולאפוקי קטן הבא על הגדולה א״נ גדול הבא על הקטנה דלאו כלום הוא וכנותן אצבע בעין דמי וכדאיתא ביבמות לענין כ״ג ובפ״ק דכתובות לענין כתובה ולפום פשטיה דהאי לישנא כל שהיא מוכת עץ כשרה לכהונה ולכתובה נמי אתיא כר״מ דלית הלכתא כותיה ואינו נכון דהא מוכת עץ אסורה לכהונה לכתחלה לכ״ע ואע״ג דאיכא מ״ד התם דאם נשא נשוי לפי שסופה להיות מוכת עץ תחתיו ליכא לאוקומא להא בדיעבד וליכא לאוקומא נמי לענין כתובה כר״מ ולא כהלכתא לכך י״ל יותר דנבעלה לאו דוקא וה״ה כל שנעשה בה מעשה בעילה ואפי׳ ע״י עץ אלא דנקט לישנא בהווה ומאי דהוה לד״ה ולא למעוטי מוכת עץ.

ואם איתא ליתני נמי האי וא״ת ולדידן ליתני נמי בתולת בתולים משום בוגרת מיהת וי״ל דהשתא ס״ד דבוגרת כשרה לכהונה כרבי יהודה ור״ש ולמא כפרקינין לקמן דלא תני אלא מידי דתלי במעשה תו ל״ק בוגרת כלל.

אלא דלא קפיץ לגמרי ומיהו מזבן זבני לה משום דלא אתי לידי ספק נדה וכההוא דאמר׳ בפ״ק דכתובות לך זכה במקחך ומ״ש תנחומין של הבל ניחמך היינו משום דא״ל לך זכה דמשמע דזכות הוא לגמרי ומיהו איכא דניחא ליה בהכי.

שנאמר ויהי כמשלש חדשים פיר׳ וס״ל דהיינו ג׳ חדשים גמורין ומשום דהוה שלש עבור נקט משלש ודלא כמאן דדריש דמקצתו של ראשון ושלישי.

וערב יום הכפרים צריך להתודות במנחה אחר שמונה עשרה בסוף תפלתו ובחמש תפלות של יום מתפלל שבע ומתודה כמו שהתבאר במקומו:

כהן גדול באלמנה עובר בלאו ובעולה ומוכת עץ ובוגרת עובר עליהן בעשה שנאמר אשה בבתוליה יקח:

וכן בעולה ומוכת עץ אפילו הכיר בה כתבתה מנה אבל בוגרת כתבתה מאתים וכבר ביארנו ענינים אלו במסכת כתובות:

המוכר לחברו בתלת קרקע צריך ליתן לו מקום שלא נעבד מעולם לפי שעושה פירות מרובין ושמנים וסימנה כל שאין עפרה תיחוח ומעלה רשושית ר"ל אבנים דקים וכן קרקע שנמצא בו סלע והר אבל אם נמצאו בו חרסים בחפירתו אין זה בתולת קרקע שאם לא נעבד חרסים מהיכן ומ"מ נחל איתן האמור בתורה לענין עגלה ערופה אע"פ שלפי סוגיא זו יראה בפירושו מקום קשה וקרקע בתולה לענין פסק אמרו באחרון של סוטה שאע"פ שאינו איתן כשר ולא יעבד בו ולא יזרע להבא קאמר ואף מפרשי המקראות פירשוה מקום חשוב ואשר לא יעבד ולא יזרע להבא וגדולי המחברים פירשו נחל ממש ושהוא שוטף בחזקה ואיני מבין מה מקום לאסור עבדה וזריעה בנחל ושמא נאמר כן על שפת הנהר במקום שעורפין אותה:

המוכר לחברו בתולת שקמה צריך ליתן לו שקמה שלא נקצצה מעולם ואע"פ שסתם לקיחתה לסדן ושקמה אינו ראוי לסדן עד שיקצצנה הרבה פעמים ויתעבה מתוך החתך שמא כך הוא נוח לו שיקצצנה כשיעור שירצה ותתעבה ברשותו:

בתולת שקמה אין קוצצין אותה בשביעית מפני שקציצתה עבודה היא שהרי כך הוא המנהג לקוצצה כדי שתתעבה ותהא ראויה לסדן אלא שיתבאר במקומו שאם צריך לעיציה קוצצה בדרך שלא יהא נראה כעבודה והוא שיקצצנה סמוך לארץ או למעלה מעשרה טפחים:

כבר ביארנו במה שאמרו שהמעוברת דייה שעתה שפירושו משהוכר עוברה והוא לסוף שלשה חדשים ודבר זה אין בו הפרש בין יולדת לשבעה ליולדת לתשעה שאף היולדת לשבעה אין עוברה נכר אלא לשלשה חדשים וזהו שאמרו כאן איכא דילדא לשבעה פירושו כעין מהו דתימא כלומר איכא דילדא לשבעה ושמא הייתי אומר שעוברה נכר לשליש ימי העבור שהם שני חדשים ועשרה ימים ונשהא את הטהרות משם ואילך עד שנראה אם תלד לשבעה ומ"מ לענין פסק כל תוך שלשה מטמאה מעת לעת:

מי שהיתה בחזקת מעברת וראתה דם והרי דייה שעתה ואח"כ הפילה רוח או דבר שאינו של קיימא ר"ל שאינו ראוי ליקרות ולד ונמצא שלא היתה מעוברת אין אומרין שנחזור ונטמא למפרע טהרות שמעת לעת מאותה ראייה שראתה אלא עדין דנין בה שמאחר שבשעת הראיה לא הפילה דייה שעתה שאע"פ שאין זה נקרא עבור לענין קשוי כמו שנבאר בסמוך לענין סלוק דמים מיהא עבור הוא וכל שראתה קודם שהפילה דייה שעתה:

שם ומי קאי והתניא אור יוה"כ כו' אבל למאי דקאמרינן מעיקרא דר"א משום דרבי חנינא בן גמליאל קאמר לא קשיא ליה דאיכא למימר דר"א משום ר' חנינא בן גמליאל קאמר הכי ותנא דברייתא פליג אדר"א וקאמר דר' חנינא בן גמליאל לית ליה הכי ותרי תנאי אליבא דר' חנינא בן גמליאל הוו:

שם אי ר"א מאי איריא אילן שאינו עושה כו' דלישנא דקאמרי חכמים מפני שקטפו זהו פריו הכי משמע אף שאין לקטף פרי כלל חייב בשביעית מפני שקטפו הוא במקום פריו דמשמע ליה לר"א דבעושה פרי נמי איירי משום דסתמא קתני המעמיד בשרף ערלה ועוד דר"י באית ליה פגין קאמר דמותר בשרף האילן ועיקרן ומיני' נשמע דר"א אוסר אפי' בכה"ג:

בפרש"י בד"ה דילדה לז' שמא ניכר עוברה לשליש ימיה דהיינו ב' חדשים ושליש עכ"ל יראה מפירושו דסומכוס בכל גונא בין ביולדת לט' בין ביולדת לז' קאמר שלשה חדשים שלמים אלא דליכא ראיה ליולדת לז' דשמא אזלינן לשליש חדשי עיבור דסתם נשים דיולדין לט' דה"ל שליש עיבורה ג' חדשים שלמים או נימא דניזל בתר שליש עיבור דידה דהיינו ב' חדשים ושליש ורש"י שפירש בחומש כמשלש רובו של ראשון ורובו של אחרון ואמצעי שלם הוא ע"פ ב"ר שיש שם מי שחולק על סומכוס וסובר הכי ובפרק החולץ איכא נמי מאן דפליג על סומכוס לגבי הבחנה אבל מדברי הרא"ם פ' וישב נראה שאין חולקין וסומכוס נמי מודה ביולדת לז' דהוכר עוברה לשליש ימיה ואין נראה כן מסוגיא דהכא ומפרק החולץ אלא דבכל גונא בעי ג' חדשים לסומכוס ועיין בפי' הראב"ע:

ד"ה והא קשיש מיניה טובא וכו' וכן נראה דבפרק המפלת א"ר חנינא וכו' נראין דברי ר"מ וכו'. ר"ל ומדקאמר רבי חנינא שנראין דברי ר' מאיר ורבי מאיר לא היה בימי רבן גמליאל הזקן ומדקאמר רבי חנינא נראין וכו' א"כ משמע דהוה קשיש מיניה א"כ ע"כ רבי חנינא בנו של ר"ג דיבנה היה:

ד"ה מאן חכמים וכו' ולא נימא שלש מחלוקות בדבר פירוש ר"ש ס"ל אפילו באילן שאינו עושה פירות אין לקטף שביעית ור"א ס"ל אפילו באילן שעושה פירות יש לו שביעית וחכמים מכריעין דבאילן שעושה פירות ס"ל דיש לו שביעית ובאילן שאינו עושה פירות אין לו שביעית אבל השתא דאמרינן שחכמים היינו ר"א אין כאן כ"א מחלוקת רבי שמעון ורבי אליעזר וצ"ל שהתוס' ס"ל דרבי יהושע כוותיה דרבי שמעון ס"ל ושניהם דעת אחת הם:

מִשׁוּם דְּאִיכָּא דְּיָלְדָה לְתִשְׁעָה, וְאִיכָּא דְּיָלְדָה לְשִׁבְעָה פירוש האי שיעורא דשלש חדשים שאמר משום רבי מאיר הוא בין ליולדת לתשעה בין ליולדת לשבעה ולהכי האי קרא אינו ראיה גמורה ליולדת לשבעה אלא זכר בעלמא. יען דתמר ילדה באמת לשבעה כמפורש להדיה בדברי רבותינו ז"ל וכן מפורש בדברי רבינו האר"י ז"ל בשער מאמרי רשב"י דפרץ וזרח נולדו לשבעה ואם כן יש שני פירושים בפסוק 'כְּמִשְׁלֹשׁ חֳדָשִׁים' (בראשית לח, כד) האחד לשון שילוש רצונו לומר כאשר עברו שליש חדשים של הריון שלה דניכר עבור שלה אמרו ליהודה ולפי זה צריך לומר יולדת לשבעה ניכר עיבורה כשני חדשים ושליש חודש שהוא קודם שלשה חדשים גמורים ופירוש השני הכי קאמר 'וַיְהִי כְּמִשְׁלֹשׁ חֳדָשִׁים' רצונו לומר כשעברו שלשה חדשים גמורים דאין ניכר העיבור אלא עד שלשה חדשים גמורים. וכיון דאיכא לפרש הכי והכי אין ראיה גמורה מן הכתוב הזה ליולדת לשבעה כי אם זכר בעלמא אבל ליולדת לתשעה היא ראיה גמורה בין אם תפרש כמשלש לשון שלישות בין אם תפרש שלשה ממש הוי הכרת העובר בשלש חדשים.