מסכת נדה דף נ״ו עמוד א׳

ממקום טומאה ממקום שזובו יוצא שהוא טמא בשבילו:

דם היוצא מפי אמתו של זב גמור יליף ליה לקמן דטהור:

יכול דם היוצא מפיו של זב יהא נדון כרוק ודם היוצא מפי אמתו יהא נדון כזוב:

ואיפוך אנא וזאת לרבות דם והוא להוציא מי רגלים:

שמתעגל מתאסף הרבה כאחד ואח"כ יוצא כגון רוק ומי רגלים ושכבת זרע: דם אין מתעגל ויוצא דכי אתא קמא קמא נפיק:

וחוזר ונבלע כשאינו מוציאו:

אף כל כו' כגון סילון של מי רגלים חוזר ונבלע יצא דם שאינו מתעגל ויוצא חלב אע"ג שמתעגל אינו חוזר ונבלע:

ושלדו דפוס צורתו:

דם היוצא מפיו טהור בפרק מצות חליצה (יבמות דף קה.) מוקי בשותת דאי לאו הכי טמא משום צחצוחי הרוק:

דם היוצא מפי האמה ואם תאמר הא כבר ממעטינן בריש בנות כותים (לעיל נדה דף לב:) איש מאודם ויש לומר דהיינו דאין נעשה זב ע"י ראיית אודם אבל אם כבר נעשה זב ליהוי דם היוצא מפי האמה טמא כמו רוקו ולכך צריך קרא הכא למעוטי:

וזאת לרבות מימי רגליו לטומאה מוי"ו דוזאת קדריש כי היכי דדרשינן לעיל כיחו וניעו מוי"ו דוכי ירוק אבל זאת בכל דוכתי אתא למעוטי והאי זאת נמי אתא למעוטי דבת"כ מצריך תרי מיעוטי זאת וטמא הוא חד למעוטי זיעה וליחה סרוחה וחד למעוטי דם היוצא מפיו ומפי האמה:

מה רוק שמתעגל ויוצא כו' מכח ריבויא דוכי ירוק הזב בטהור ודוזאת דריש הכי אבל אי לאו הני קראי הוה ממעטינן כולהו כיחו וניעו ומי רגלים מטמא הוא כמו דם היוצא מפי האמה וא"ת ולמה לי תרי קראי וכי ירוק לכיחו וניעו וזאת למי רגלים וי"ל דמוכי ירוק לא הוה דרשינן אלא כיחו וניעו שיוצא דרך הפה או מי האף נמי לרבי יוחנן דדמי כמו רוק ומוזאת לא הוה מרבינן אלא מי רגלים שיוצאין מפי האמה כמו זוב דקרא דוזאת גבי זוב כתיב או משום דבאין ממקום טמא מיהו קשה דמשמע דהוה מרבינן חלב האשה מוזאת אם היה חוזר ונבלע ואמאי והא אפילו כיחו וניעו לא הוה מתרבי מוזאת אי לאו ריבויא דוכי ירוק וצריך לומר דאי לאו ריבויא דוכי ירוק הוה מוקמינן וזאת לכיחו וניעו דוקא דהוי כעין רוק אבל השתא דכתיב וכי ירוק אייתר וזאת לכל דבר המתעגל ויוצא וחוזר ונבלע:

ונילף מזובו אי זיבה לאו מעין הוה דבעיא היא בפרק בנות כותים (לעיל נדה לד:):

אי בהם אי מהם כו' ואע"ג דמהאי בהם ומהם דרשינן בפ"ק דחגיגה (דף יא.) ששיעורו בכעדשה התם אסמכתא הוא דשיעורים הלכה למשה מסיני:

שרץ שנשרף ק"ק דלא עריב יבש ושרוף בהדי הדדי דמחד קרא קדריש להו:

שכבת זרע בראויה להזריע ואם תאמר והלא שכבת זרע שאינו יורה כחץ אינו ראוי להזריע ומטמא ויש לומר דמין ראוי להזריע בעינן ואפי' שאינו יורה כחץ כיון שהוא לח חשיב מין שכבת זרע הראוי להזריע:

הוא טמא ואין דם היוצא מפיו ומי האמה טמא כלומר אפילו כשיצא לאחר שנעשה זב דאלו ללמד שאינו נעשה זב על ידי דם היוצא מפי האמה מואשה כי תהיה זבה נפקא לן כדאמרינן בריש פרק המפלת (לב,.) קרא למה לי למעוטי איש מאודם. והא דאמרינן הכא דדם היוצא מפיו טהור אוקי' לה ביבמות בפ' מצות חליצה (קה,.) דוקא בשותת אבל ברוקק טמא משום דאי איפשר בלא צחצוחי הרוק.

הא כיצד כאן בשרוף כאן בשאינו שרוף ואע"ג דר' יצחק מוקי לה ביבש ושאינו יבש חדא דרשא היא דשרוף ויבש תרוייהו חד גוונא נינהו ותרווייהו נפקא מבהם ושאינו שרוף ולח נמי חד גוונא נינהו.

ואין דם היוצא מפיו ומפי האמה טמא אלא טהור וא״ת דם היוצא מפי האמה למה לי למיעטיה מהכא תיפוק לי דהא מעיט רחמנא איש מאודם וכדאיתא בריש פ׳ בנות כותים וי״ל דהתם אודם בטהור אבל הכא מאודם דזוב ובפ׳ מצות חליצה אוקימנא להא דדם היוצא מפיו כדם השותת אבל במוצץ טמא לפי שא״א בלא צחצוחי הרוק.

וזאת לרבות מימי רגליו פי׳ ו״ו דוזאת דרשי׳ לר״מ וגם זאת טמאה והיינו מימי רגליו דאלו זאת גופא מעוטא בכל דוכתא.

חזקתו בדוק אומרים כלומ׳ דלא סמכינן אכיבוד לפי שיש עמו חזקת בדיקה מן הסתם או דילמא חזקתו מתכבד בלחוד אמרינן ואסיקנא דחזקתו בדוק אמרינן חזקתו מתכבד לא אמרינן והקשו בתוס׳ מהא דאמרינן בפ״ק דפסחים מעות הנמצאים בירושלים בשעת הרגל דאמרינן בשעת הרגל נפלו שם ולא קודם לכן א״ר שמעיה לפי ששוקי ירושלים עשויים להתכבד בכל יום אלמא על כיבוד לחודיה סמכי׳ ותירצו דלא עדיפא ממתני׳ דהכא והתם נמי ה״ק להתכבד ולהבדק ולא נתחוור בעיני מורי הר״א הלוי ז״ל שאין דרך האמורא לסתום אלא דשאני התם דחששא הוא דהא לא אתידע אי הכי חולין או מעשר אפי׳ תימא דכבוד לחודיא לא סגי לגמרי שלא לחוש לדמעיקרא מ״מ מהני לעשות מה שלפניו מיעוטא דמעת שנפלו היום רובא ואזלינן בתר רובא אבל כאן שהוחזק לנו שרץ ודאי במבוי אין לנו להחזיקו בעכשו לגמרי ולטהר לשעבר בכבוד לחודיה שהרי הוחזקה טומאה כאן וכבר פירשתיה שם יפה בפ״ד וכן בפ׳ אלו מציאות.

דם היוצא מפי הזב או מאמתו טהור מדין זיבה אלא שמטמא כמשקין והרי הוא בכלל דם מגפתו ומ"מ בדם היוצא מפיו דוקא בשותת ויורד אבל ברוקק התבאר בפרק מצות חליצה שאין רקיקה בלא מציצה וכל שהוא מוצץ אי אפשר לו בלא צחצוח רוק ומטמא כזיבה גמורה אבל דם היוצא מפי האמה אע"פ שלחץ עצמו אין חוששין בה לצחצוח זיבה שאין חוששין לצחצוח זיבה אלא בשכבת זרע ומי רגלים ואין מדמין דמים אלו ושאר משקים שהם נכללים עמהם לרוק שהרוק מתעגל ויוצא ר"ל מתאסף הרבה ממנו ויוצא ביחד וחוזר ונבלע אם אינו רוצה להוציאו וכן בסילון של מי רגלים אבל הדם אינו מתעגל ויוצא אלא ראשון ראשון הולך ונוטף ואינו חוזר ונבלע משהתחיל לצאת וחלב שבאשה אע"פ שמתעגל ויוצא אינו חוזר ונבלע ושמא תאמר ונלמוד להם מזיבה גמורה שאינו מתעגל ויוצא וטמא מה לזוב שכן גורם טומאה לאחרים והוא הזב עצמו שנעשה זב בסיבתו:

כבר ביארנו במשנה שלא נאמר בשרץ שאינו מטמא יבש אלא במקצתו ר"ל שאין שלדו קיימת אבל שלדו קיימת מטמא אף ביבש לא סוף דבר ביבש אלא אפילו נשרף כל ששלדו קיימת מטמא אף מטלית ושאר בגדים הראויים לקבל טומאה אם בלו הופקעו מן הטומאה ובטלית של עשיר שיעורו משבלה עד שאינו ראוי לו כגון שנקרע רבו מלמעלה ובטלית של עני שיעורו כל שאין רוב שפתותיה קיימות ושאין בה שלש אצבעות על שלש אצבעות כמו שיתבאר במקומו מצא שרץ שרוף או מטלית טמאה בלוייה על גבי זיתים או שאר אוכלין טהורה ואין חוששין שמא כשנפל לשם היה עדין שלדו של שרץ קיימת וכן המטלית לא היתה בלויה בשיעור הפקעת טומאה שכל הטמאות כשעת מציאתם היה מקצת השרץ לח ומקצתו יבש ואין שלדו קיימת הלח מטמא היבש אינו מטמא ויש פוסקין שאף היבש שבו מטמא הואיל ומקצתו לח והוא שאמרו למעלה לדעתם הא בכלו הא במקצתו:

המשנה השנית והכונה בה לבאר ענין החלק השני והוא שאמר השרץ שנמצא במבוי מטמא כל טהרות שבמבוי שמא נגע בהם שהרי מבוי דינו כרשות היחיד לספק טומאה ומטמא למפרע כל טהרות שנעשו במבוי עד שיאמר בדקתי את המבוי ולא היה בו שרץ או שעת הכבוד ר"ל שאם נמצא השרץ בסוף החדש וכבר נבדק או נתכבד בראש החדש ולא נמצא כל הטהרות שנעשו למפרע מיום הבדיקה או הכבוד עד היום שנמצא בו השרץ טמאות הא משעת בדיקה או שעת כיבוד ולמפרע טהורות ושאלו בגמרא בכבוד זה אם חזקתו בדוק או חזקתו מתכבד וחזקתו בדוק פירושו שחזקה עליו שבשעה שכבדו בדקו שחזקת בני ישראל שבודקים את מבואותיהם בשעת כבודם ומתוך כך מטהרין מאותה שעה ולמפרע שאם בדק ולא נמצא או שמא אין חזקתו בדוק אלא שחזקתו שהשרץ מתכבד ויוצא משם עם הכבוד ונפקא מינה למי שאמר כבדתיו אבל לא בדקתיו שאם תאמר מפני שחזקתו בדוק הרי נודע שלא נבדק ואף טהרות שמקודם הכבוד טמאות ואם מפני שחזקתו מתכבד טהורות שהרי אלו היה שם באותה שעה כבר יצא ובהפך הדברים כשנתכבד סתם אלא שראינו שם גומות ואם מפני שחזקתו בדוק מאן דבדיק אף בגומא בדיק וטהור משעת הכבוד ולמפרע ואע"פ שאמרו בראשון של פסחים ז' א' בענין תיבה שנשתמשו בה מעות מעשר שהגומא אינה נבדקת ענינה בגומא שהיא מכוסית בקרשי התיבה ואינה נראית ואם מפני שחזקתו מתכבד גומא אינה מתכבדת והעלו בה שהטעם מפני שחזקתו בדוק וכן שכבדו ואומר שלא בדקו מטמא למפרע אף קודם הכבוד וכל שכבדו סתם חזקתו בדוק אפילו היו שם גומות ומשעת מציאה ואילך אין צריך לומר שטמא שהרי ודאי הוא אלא שאין ספק שהוא מפנהו תכף אחר שיודעו לשם וכן הכתם שנמצא בחלוק מטמא למפרע כל הטהרות שנעשו על יד אותו בגד עד שתאמר בדקתי את החלוק ולא היה בו כתם או שעת הכבוס ואף זו כראשונה שאם מצאה הכתם בסוף החדש וכבר בדקתו או כבסתו בראש החדש מטמאין למפרע כל טהרות שנעשו בה משעת הכבוס או הבדיקה ואילך הא משעת הבדיקה והכיבוס ולמפרע טהורות שהרי לא היה שם כתם באותה שעה ואף כבוס זה שאלו בגמרא אם חזקתו בדוק אם חזקתו מתכבס וחזקתו בדוק פירושו שחזקה עליה שבשעת הכבוס בדקתהו ומתוך כך מטהרין מאותה שעה ולמפרע או שמא אין חזקתו בדוק אלא שהטעם מפני שחזקתו של כתם מתכבס ויוצא לו משם ונפקא מינה לאומרת כבסתיו ולא בדקתיו שאם הטעם מפני שחזקתו בדוק הרי מעידה על עצמה שלא בדקתהו ומטמא למפרע אף מקודם הכבוס ואם מפני שחזקתו מתכבס טהורות אע"פ שלא בדקה שאלו היה שם כתם זה באותה שעה כבר היה מתכבס והפך הדברים כשנמצא הכתם בשפת הבגד שאם מפני שחזקתו בדוק מאן דבדיק בסיטרא נמי בדיק ואם מפני שחזקתו מתכבס שפת הבגד אינה מתכבסת בכדי העברת הכתם ואף זו העלו בה מפני שחזקתו בדוק וכמו שאמרו חזקת בנות ישראל שבודקות חלוקיהן בשעת כבוסיהן ואפילו כבסתהו כל שאמרה לא בדקתיו מטמא למפרע אף מקודם הכבוס אלא שאם נתכבס סתם חזקתו בדוק וטהור אפילו היה בשפת הבגד וכל שהמכבס לפנינו שואלין לו אם בדק אם לאו ואי ליתיה קמן דנשייליה חזקתו בדוק:

ומטמא בין לח בין יבש פי' הכתם ר"ל שמטמאה למפרע אפילו נמצא לח ואין אומרין היאך אפשר לטמא הכתם למפרע כמה ועדין הוא לח שאפשר שמים נפלו עכשיו עליו ונעשה לח ר' שמעון אומר היבש מטמא למפרע וכו' פי' ר' שמעון אינו חולק עם תנא קמא ומודה הוא שהכתם אף בלח מטמא הוא למפרע אלא שדבריו של ר' שמעון בשרץ נאמרו שזה שאמרנו שמטמא למפרע כשנמצא יבש וכגון שנמצא שלם שהוא מטמא ביבש אבל אם נמצא לח אינו מטמא למפרע אלא בשיעור שאפשר שמת לו ועדין הוא יכול להיות בלחות זה כגון יום אחד או שני ימים לפי הלחות הנמצא בו ואין חוששין שמא מים נפלו עליו ועשאוהו לח שאלו כן כבר נישר שערו ואף חכמים לא חלקו בו אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא והלכה כדברי שניהם:

זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שכתבנו הלכה פסוקה היא ומה שנכנס תחתיה בגמ' כך הוא:

תוס' בד"ה דם היוצא מפיו טהור כו' דאל"ה טמא משום צחצוחי רוק עכ"ל ולרב בההיא דתני מי האף ומשום צחצוחי רוק הא דלא תני נמי דם היוצא מפיו באינו שותת ומשום צחצוחי רוק ומשום דלא פסיקא ליה למתני דאפילו בנגררין דרך הפה זימנין דאינו מטמא דהיינו בשותת וכן בההיא דט' משקין כו' בין בכלל הטהורין בין בכלל הטמאין דלא פסיקא ליה למתני דם היוצא מפיו אך קשה אמאי לא תנא בכלל הטהורין דם היוצא מפי האמה ואפשר דהוי בכלל דם מגפתו דאין דם יוצא מפי אמה אלא ע"י חולי הגוף ובמתני' דידן דלא תנא מי האף ורגלים משום דלא חש להאריך כמ"ש התוספות גבי כיחו דתני ניעו דאתי מריבויא וה"ה כל אינך:

בפרש"י בד"ה שמתעגל כו' רוק ומי רגלים וש"ז עכ"ל וצ"ל בש"ז אף אם הוא מתעגל ויוצא אינו חוזר ונבלע דאל"כ לפי האמת לטמא ש"ז במשא לכ"ע כמו מי רגלים דהוי דומיא דרוק ובפרק כיצד הרגל אמרינן אפילו למאן דמטמא ש"ז במשא אינו אלא מק"ו דטהור בטהור כו':

בד"ה מתניתין ומטמא בין לח בין יבש הכתם כו' עכ"ל כצ"ל:

במשנה והלח אינו מטמא אלא עד שעת שיהא יכול להיות לח כצ"ל:

בגמ' ונילף מזובו מה זובו שאינו מתעגל וכו' פי' ואימא לעולם איפוך אנא דרבוייא דוזאת אתא לרבויי דם היוצא מפי האמה דמה ראית לרבות מוזאת כל הדומה לרוק נימא דכל הדומה לזוב אנו מרבינן מוזאת דהיינו כל שאינו מתעגל ויוצא:

בתוס' ד"ה מה רוק וכו' מכה רבוייא וכו׳ כתבו כן משום דלא תקשה א"כ דכל הדומה לרוק ילפינן מרבויא לטמא א"כ רבויא דוכי ירוק וזאת ל"ל דהא כיחו וניעו ומימי רגליו דומים לרוק ונילף מיניה׃ בא"ד וצ"ל דאי לאו וכו'. השתא חוזרין התוס' מתירוץ הראשון:

ד"ה ונילף מזובו אי זיבה לאו מעין, ר"ל דלאו דפשיטא ליה לגמרא דזוב איגו מתעגל ויוצא ואינו מעין דהא בעיא היא לעיל פרק בנות כותים אלא ה"ק את"ל דזוב לאו מעין הוא ואינו מתעגל אם כן תקשה לן ונילף מזובו ועיין במה שכתבתי לעיל פרק בנות כותים שם:

רש"י ד"ה טומאת רקב כו' מטמא במגע עי' פ"ב מ"ב דאהלות ובהרע"ב שם. ועי' בהרע"ב פ"ד מ"ה דטהרות וצ"ע: