בוני התלמוד

    מסכת נדה דף ע״א עמוד א׳

    חזרה לאינדקס
    נוסח
    תצוגה
    מפתח מושגים:שְׁאֵלָהתְּשׁוּבָהקֻשְׁיָאתֵּרוּץרְאָיָהסְתִירָהמֵימְרָא
    גודל האות
    100%
    גודל מקורי

    רש"י

    ויקדש עצמולשמש בצניעות:

    שמשהיןלהוציא את הזרע:

    פחדא צמיתדאגת יראה כי הכא מפני פחד כרכום והגיע שעת וסתה ולא בדקה טהורה שהחרדה מסלקת הדמים:

    ביעתותאהבהלות פתאום שאדם רואה או שומע נבהל מרפיא:

    אלא הא דתנן כל האנשיםהמתים מחזקינן להו כזבין סמוך למיתתן ואי טעמייהו דב"ש משום ביעתותא דמלאך המות זכרים היכי מטמאו הא זכר אינו מטמא באונס דקרינן ביה מבשרו ולא מחמת אונסו:

    אלא טעמייהו דב"שמדרבנן משום כבוד זבין התקינו שיהו מטבילין כלים של סמוך למיתה אף על פי שלא נגעו בהם לאחר מיתה:

    [כלים]אף הכלים של קודם למיתה:

    מתביישיןשאפילו במיתתן הם משונין מכל אדם:

    מתני' מטמא משום כתםדדם נדה במשהו דאי משום טומאת מת לא מטמא אלא ברביעית:

    ומטמא באהלאם כל הרביעית יחד:

    שמטמאה משום כתםשנעקר מחיים:

    גמ' לת"ק מקור מקומו טמאהילכך אף על גב שנעקר לאחר מיתה מטמא בנדות מפני שהיה במקור מחיים ואע"ג דלאחר מיתה לאו רואה היא:

    באהל נמי מטמאבתמיה. הרי יוצא מחיים:

    דם תבוסה איכא בינייהולר' יהודה הואיל וספק הוא ספק אם נעקר כולו מחיים ספק אם נעקר מקצתו לאחר מיתה הוה דם תבוסה ומדרבנן מטמא באהל דמדאורייתא עד שתהא רביעית לאחר מיתה ור' יוסי סבר האי לאו דם תבוסה הוא דכיון דכורעת לילד הוא כולו נעקר מחיים:

    איזהו דם תבוסהדאמרינן בפירקין דלעיל (נדה דף סב:) דטומאתו דרבנן:

    בחייו ובמותושהתחילה הרביעית לצאת מחיים ספק כולו מחיים ספק כולו במותו זהו דם תבוסה וטמא מדרבנן באהל כדאמרי' בפירקין דלעיל דם תבוסה דרבנן:

    וחכ"אזה אינו הואיל ואיכא לספוקי שמא כולו במותו הוה ליה ספק טומאה דאורייתא ברה"י וספקו טמא:

    אלא איזהו דם תבוסהדטומאתו מדברי סופרים:

    הרוג שיצא כו'דפשיטא לן דלא נפיק מיניה רביעית שלמה לאחר מיתה. וספק רובו מחיים כו' רבותא אשמעינן דאע"ג דמספקא לן אי רובו מחיים גזר עליה טומאה ומיהו אי הוה נמי רובא לאחר מיתה אין טומאתו מן התורה דרביעית שלמה דמת בעינן ומיהו אי הוה פשיטא לן דרובא מחיים לא גזרו עליה:

    נדה 71 עמוד א

    1ויקדש עצמו בשעת תשמיש.

    2אמרו: הרבה עשו כן, ולא הועילו! אלא יבקש רחמים ממי שהבנים שלו, שנאמר: ״(תהלים קכז״, ג) ״הנה נחלת ה' בנים שכר פרי הבטן״.

    3מאי קא משמע לן? דהא בלא הא לא סגי.

    4מאי ״שכר פרי הבטן״? א"ר חמא ברבי חנינא: בשכר שמשהין עצמן בבטן, כדי שתזריע אשתו תחילה נותן לו הקב"ה שכר פרי הבטן.

    5בית שמאי אומרים [וכו']. מאי טעמייהו דבית שמאי? אי נימא משום דכתיב ״(אסתר ד״, ד) ״ותתחלחל המלכה״, ואמר רב: מלמד שפרסה נדה. הכא נמי, אגב ביעתותא דמלאכא דמותא חזיא, והאנן תנן שחרדה מסלקת את הדמים! הא לא קשיא: פחדא צמית, ביעתותא מרפיא.

    6אלא, הא דתנן: ב"ש אומרים: כל האנשים מתים זבין, וב"ה אומרים: אין זב אלא מי שמת זב.

    7אקרי כאן ״מבשרו״, ולא מחמת אונסו!

    8אלא טעמא דב"ש כדתניא: בראשונה היו מטבילין כלים על גבי נדות מתות, והיו נדות חיות מתביישות התקינו שיהו מטבילין על גבי כל הנשים, מפני כבודן של נדות חיות.

    9בראשונה היו מטבילין על גבי זבין מתין, והיו זבין חיין מתביישין התקינו שיהו מטבילין על גבי כל האנשים, מפני כבודן של זבין חיים.

    מתני׳ · משנה

    10האשה שמתה, ויצאה ממנה רביעית דם מטמאה משום כתם, ומטמאה באהל.

    11רבי יהודה אומר: אינה מטמאה משום כתם, מפני שנעקר משמתה. ומודה רבי יהודה ביושבת על משבר ומתה, ויצאה ממנה רביעית דם שהיא מטמאה משום כתם. אמר רבי יוסי: לפיכך אינה מטמאה באהל.

    גמ׳ · גמרא

    12מכלל דתנא קמא סבר, אף על גב דנעקר דם משמתה, מטמאה משום כתם?

    13אמר (רבי) זעירי: מקור מקומו טמא איכא בינייהו.

    14ומודה רבי יהודה.

    15מכלל דתנא קמא סבר באהל נמי מטמא? אמר רב יהודה: דם תבוסה איכא בינייהו.

    16דתניא: איזהו דם תבוסה? פירש ר"א ברבי יהודה: הרוג שיצא ממנו דם בין בחייו בין במותו, ספק בחייו יצא, ספק במותו יצא, ספק בחייו ובמותו זהו דם תבוסה.

    17וחכמים אומרים: ברה"י ספקו טמא, ברה"ר ספקו טהור.

    18אלא איזהו דם תבוסה? הרוג שיצא הימנו רביעית דם בחייו ובמותו, ועדיין לא פסק, ספק רובו בחייו ומיעוטו במותו, ספק מיעוטו בחייו ורובו במותו זהו דם תבוסה.

    19רבי יהודה אומר: הרוג שיצא ממנו רביעית דם, והיה מוטל במטה ודמו מטפטף לגומא טמא, מפני שהטפה של מיתה מעורבת בו. וחכמים מטהרין, מפני׃

    תוספות

    והאנן תנן שחרדה מסלקת הדמיםבלאו מתניתין דהכא הוה מצי למפרך אדרב אלא אגב דקאי לפרושי מתני' פריך אמתניתין:

    אלא טעמא דבית שמאי כדתנן בראשונהמשמע דהך לא אתי כב"ה ותימה דבסוף מועד קטן (דף כז:) תני לה גבי שאר בראשונה דקתני התם דהוי הילכתא פסיקתא משמע דבכולהו הלכתא כמו שהתקינו לבסוף ובתוספת' דמכילתין (פ"ט) קתני לכולהו ואומר ר"ת דברייתא דהכא איירי בכלים שהיו עליה סמוך למיתה ומודו ב"ה בכלים שיש עליהם טומאת זבה אבל פלוגתא דמתניתין ארישא דזב וזבה מטמאין באבן מסמא עד שימוק הבשר כו' שמא יתעלפה והך חומרא מוקי בית שמאי בכל הנשים שמטמאין באבן מסמא עד שימוק הבשר ואהא דוקא פליגי ב"ה ועוי"ל דבראשונה דהכא היינו דמתחילה היו נוהגין כב"ה ולבסוף התקינו לכ"ע שיהיו נוהגין כבית שמאי:

    מטמא משום כתםפי' כדם נדה במשהו דאי משום מת בעי רביעית:

    מקור מקומו טמא איכא בינייהולת"ק מקומו טמא ולא לענין שיהא הדם הנוגע בו טמא טומאת מגע דאפילו בלא מקור ליטמא אפי' פחות מרביעית משום דנגע במת אלא כתם ראייה גמורה קאמר שיטמא הדם במגע ובמשא אע"ג דלאו רואה היא לאחר מיתה הואיל והיה במקור מחיים ומשעת כבוס ליכא לטמויי כמו כתם דהא ודאי השתא הוא דאתא דם ולא מהני טומאת כתם אלא להיות טומאה בפחות מרביעית [במשהו]:

    בין בחייו בין במותומפרש ואזיל ספק בחייו כולו ספק במותו כולו ספק בחייו ובמותו קצת בחייו קצת במותו:

    ה"ג בפי' ר"ח ובתוספתא דאהלות (פ"ד) הרוג שיצא ממנו רביעית דם בחייו ובמותו ועדיין לא פסק ספק רובו מחיים כו'. ורבינו שמואל כתב דלא איתפרש ומפרש ר"י ועדיין לא פסק הדם משמת ושמא הולך ורבה עד שיהא רביעית שלמה ואף ע"ג דהשתא ליכא אלא רובו לאחר מיתה דגזרו אטו כולו מדין דם תבוסה אבל כשראינו כשפסק משמת לא גזרו עליו דין דם תבוסה כי בודאי לא יצא רביעית לאחר מיתה במה שיצא אחרי כן ודמו מטפטף לגומא (שמא) מספקא ליה לר"י אי בעי רבי יהודה ועדיין לא פסק כרבנן וטיפה של מיתה לאו דוקא אלא הכי קאמר ומה שיטפטף לאחר מיתה אינו מתבטל ראשון ראשון אלא מצטרפין כולן עד שיהא בו שיעור לטמא ורבנן מטהרים דראשון ראשון בטל או דילמא לא בעי עדיין לא פסק וטיפה דנקט דוקא מדקאמר לקמן שאני אומר טיפה של מיתה עומדת לה על העץ הא אם ירדה למטה הוה מטמא רבי יהודה אע"ג דאין דרך לעמוד על העץ אלא מעט ורבנן דקאמרי ראשון ראשון נפסק רבותא קאמר אפילו לא פסק כיון דאינו אלא מטפטף ראשון ראשון בטל והרב ר' יהודה בן ה"ר י"ט מפרש ועדיין לא פסק פירוש מלהיות שותת אילו היה מטפטף היה טהור דראשון ראשון בטל וחכמים דבתר הכי היינו תנא קמא דמפרשי טעמייהו אמאי פליגי אדרבי יהודה מפני שראשון ראשון נפסק וכן נמי ר' יהודה בתר הכי מפרש טעמא אמאי פליג אדר"ש שאני אומר טיפה של מיתה עמדה על העץ ור"ת מפרש ועדיין לא פסק שאחר שנודע לנו שמת ראינו שלא פסק ובודאי איכא מיעוט לאחר מיתה כדמפרש ואזיל ספק רובא מחיים ספק מיעוט כו' ואתא לאפוקי מתנא קמא דאמר אפי' היכא דאיכא לספוקי שמא יצא כולו מחיים טמא:

    ודמו מטפטף לגומארבי יהודה נקט גומא משום שהזכיר טפטוף שיהא יחד ומצטרף דבלאו גומא אינו מתערב יפה אלא נוטף כאן וכאן אבל רבי שמעון דנקט שותת אפילו בארץ מתערב יפה:

    לחיצה על קטע מסמנת את דברי המפרשים שנפתחים באותן מילים.

    מפרשים נוספים

    מאירי

    המשנה הרביעית והכונה בה בענין החלק השלישי במה שחזר לענין הדמים בענין דם האשה שמתה מה דינו לענין טהרות והוא שאמר האשה שמתה ויצא ממנה רביעית דם וכו' פי' כבר ידעת שדם הנדה מטמא אדם וכלים בכל שהו וכן ידעת שדם המת מטמא במגע ובמשא ובאהל כמת עצמו אלא ששיעורה ברביעית ואמר שהאשה שמתה ויצא ממנה בשעת מיתתה רביעית דם הרי אותו הדם מטמא משום כתם ר"ל לטמא בכל שהו במגע ומשא ולא באהל שאף הכתם מטמא בכל שהו כל שנמצא בבשרה שלא נאמר כגריס אלא בבגד כמו שהתבאר ומטמא באהל מצד שיש בו רביעית שנותנין לאותו דם חומר חיות לטמאו מדין נדה לטמא בכל שהו וחומרי מיתה לטמא באהל ברביעית ואם לא יצא רביעית מטמא מיהא משום נדה אלא שהוא תופשה בחומר שניהם ואפילו מתה כשיצא שהרי מ"מ עבר דרך מקור והמקור מקומו טמא ואף לאחר מיתה ור' יהודה חולק לומר שאינו מטמא משום כתם ר"ל משום נדה אלא שמודה ביושבת על המשבר ומתה שמטמאה אף משום נדה שמחיים נעקר והוא הדין שמטמא באהל ור' יוסי אומר בזו שאינו מטמא באהל ואין הלכה כשניהם אלא כתנא קמא:

    זהו ביאור המשנה ופסק שלה ומה שנכנס תחתיה בגמרא כך הוא:

    כבר ביארנו שדם החי טהור היה דם שותת ממנו בחייו סמוך למיתתו ומת ונתערב אותו דם שבחייו עם אותו דם שאחר מיתה הרי זה נקרא דם תבוסה וכל שיש בו רביעית דם בין דם שמחיים ודם שאחר מיתה מטמא במגע ובמשא ואהל ככל דם המת אלא וטומאתו מדברי סופרים בין שהיה רובה מחיים בין שהיה רובה לאחר מיתה חציה מחיים וחציה לאחר מיתה הואיל ומ"מ הדבר ידוע שלא נשלם הרביעית אלא משניהם:

    היה ספק אם יצא כל הרביעית מחיים או כלו לאחר מיתה הואיל ומ"מ הרי זו ספק טומאה וברשות היחיד ספיקו טמא ברשות הרבים ספיקו טהור:

    היה ההרוג מוטל על המטה ודמו מטפטף טפה טפה והולך לגומא ומת ועדין הדם מיטפטף על הדם שבגומא כל הדם טהור שדם המת ראשון ראשון בטל בדם החי ואין הלכה כדברי האומר אין דם מבטל דם ולמדת שאין דם תבוסה אלא כשהדם שותת ויורד בלא הפסק והילכך צלוב שהיה דמו שותת לארץ בלא הפסק ונמצא תחתיו רביעית דם מן הדין היה לנו לדונו כדם תבוסה אלא שמטהרין אותו מפני שמאחר שהעץ אינו מתחלחל ומתגלגל לנדנוד הצלוב כמטה אף אנו אומרים שהדם שיצא לאחר מיתה עמד לו על העץ ומ"מ אם ראינו העץ עשוי בדרך שאין הדם מתקבץ בו אלא מתפזר ויוצא ממנו דנין אותו כדם תבוסה:

    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת נדה דף ע״א עמוד א׳

    מסכת נדה דף ע״א עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 19 קטעים ממוספרים, כ־344 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    לדף הביאור המלא

    רש"י

    ויקדש עצמו לשמש בצניעות:

    שמשהין להוציא את הזרע:

    פחדא צמית דאגת יראה כי הכא מפני פחד כרכום והגיע שעת וסתה ולא בדקה טהורה שהחרדה מסלקת הדמים:

    ביעתותא הבהלות פתאום שאדם רואה או שומע נבהל מרפיא:

    אלא הא דתנן כל האנשים המתים מחזקינן להו כזבין סמוך למיתתן ואי טעמייהו דב"ש משום ביעתותא דמלאך המות זכרים היכי מטמאו הא זכר אינו מטמא באונס דקרינן ביה מבשרו ולא מחמת אונסו:

    אלא טעמייהו דב"ש מדרבנן משום כבוד זבין התקינו שיהו מטבילין כלים של סמוך למיתה אף על פי שלא נגעו בהם לאחר מיתה:

    [כלים] אף הכלים של קודם למיתה:

    מתביישין שאפילו במיתתן הם משונין מכל אדם:

    ועוד 11 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashi on Niddah 71a · Sefaria

    תוספות

    והאנן תנן שחרדה מסלקת הדמים בלאו מתניתין דהכא הוה מצי למפרך אדרב אלא אגב דקאי לפרושי מתני' פריך אמתניתין:

    אלא טעמא דבית שמאי כדתנן בראשונה משמע דהך לא אתי כב"ה ותימה דבסוף מועד קטן (דף כז:) תני לה גבי שאר בראשונה דקתני התם דהוי הילכתא פסיקתא משמע דבכולהו הלכתא כמו שהתקינו לבסוף ובתוספת' דמכילתין (פ"ט) קתני לכולהו ואומר ר"ת דברייתא דהכא איירי בכלים שהיו עליה סמוך למיתה ומודו ב"ה בכלים שיש עליהם טומאת זבה אבל פלוגתא דמתניתין ארישא דזב וזבה מטמאין באבן מסמא עד שימוק הבשר כו' שמא יתעלפה והך חומרא מוקי בית שמאי בכל הנשים שמטמאין באבן מסמא עד שימוק הבשר ואהא דוקא פליגי ב"ה ועוי"ל דבראשונה דהכא היינו דמתחילה היו נוהגין כב"ה ולבסוף התקינו לכ"ע שיהיו נוהגין כבית שמאי:

    מטמא משום כתם פי' כדם נדה במשהו דאי משום מת בעי רביעית:

    מקור מקומו טמא איכא בינייהו לת"ק מקומו טמא ולא לענין שיהא הדם הנוגע בו טמא טומאת מגע דאפילו בלא מקור ליטמא אפי' פחות מרביעית משום דנגע במת אלא כתם ראייה גמורה קאמר שיטמא הדם במגע ובמשא אע"ג דלאו רואה היא לאחר מיתה הואיל והיה במקור מחיים ומשעת כבוס ליכא לטמויי כמו כתם דהא ודאי השתא הוא דאתא דם ולא מהני טומאת כתם אלא להיות טומאה בפחות מרביעית [במשהו]:

    בין בחייו בין במותו מפרש ואזיל ספק בחייו כולו ספק במותו כולו ספק בחייו ובמותו קצת בחייו קצת במותו:

    ה"ג בפי' ר"ח ובתוספתא דאהלות (פ"ד) הרוג שיצא ממנו רביעית דם בחייו ובמותו ועדיין לא פסק ספק רובו מחיים כו'. ורבינו שמואל כתב דלא איתפרש ומפרש ר"י ועדיין לא פסק הדם משמת ושמא הולך ורבה עד שיהא רביעית שלמה ואף ע"ג דהשתא ליכא אלא רובו לאחר מיתה דגזרו אטו כולו מדין דם תבוסה אבל כשראינו כשפסק משמת לא גזרו עליו דין דם תבוסה כי בודאי לא יצא רביעית לאחר מיתה במה שיצא אחרי כן ודמו מטפטף לגומא (שמא) מספקא ליה לר"י אי בעי רבי יהודה ועדיין לא פסק כרבנן וטיפה של מיתה לאו דוקא אלא הכי קאמר ומה שיטפטף לאחר מיתה אינו מתבטל ראשון ראשון אלא מצטרפין כולן עד שיהא בו שיעור לטמא ורבנן מטהרים דראשון ראשון בטל או דילמא לא בעי עדיין לא פסק וטיפה דנקט דוקא מדקאמר לקמן שאני אומר טיפה של מיתה עומדת לה על העץ הא אם ירדה למטה הוה מטמא רבי יהודה אע"ג דאין דרך לעמוד על העץ אלא מעט ורבנן דקאמרי ראשון ראשון נפסק רבותא קאמר אפילו לא פסק כיון דאינו אלא מטפטף ראשון ראשון בטל והרב ר' יהודה בן ה"ר י"ט מפרש ועדיין לא פסק פירוש מלהיות שותת אילו היה מטפטף היה טהור דראשון ראשון בטל וחכמים דבתר הכי היינו תנא קמא דמפרשי טעמייהו אמאי פליגי אדרבי יהודה מפני שראשון ראשון נפסק וכן נמי ר' יהודה בתר הכי מפרש טעמא אמאי פליג אדר"ש שאני אומר טיפה של מיתה עמדה על העץ ור"ת מפרש ועדיין לא פסק שאחר שנודע לנו שמת ראינו שלא פסק ובודאי איכא מיעוט לאחר מיתה כדמפרש ואזיל ספק רובא מחיים ספק מיעוט כו' ואתא לאפוקי מתנא קמא דאמר אפי' היכא דאיכא לספוקי שמא יצא כולו מחיים טמא:

    ודמו מטפטף לגומא רבי יהודה נקט גומא משום שהזכיר טפטוף שיהא יחד ומצטרף דבלאו גומא אינו מתערב יפה אלא נוטף כאן וכאן אבל רבי שמעון דנקט שותת אפילו בארץ מתערב יפה:

    Tosafot on Niddah 71a · Sefaria

    מאירי

    המשנה הרביעית והכונה בה בענין החלק השלישי במה שחזר לענין הדמים בענין דם האשה שמתה מה דינו לענין טהרות והוא שאמר האשה שמתה ויצא ממנה רביעית דם וכו' פי' כבר ידעת שדם הנדה מטמא אדם וכלים בכל שהו וכן ידעת שדם המת מטמא במגע ובמשא ובאהל כמת עצמו אלא ששיעורה ברביעית ואמר שהאשה שמתה ויצא ממנה בשעת מיתתה רביעית דם הרי אותו הדם מטמא משום כתם ר"ל לטמא בכל שהו במגע ומשא ולא באהל שאף הכתם מטמא בכל שהו כל שנמצא בבשרה שלא נאמר כגריס אלא בבגד כמו שהתבאר ומטמא באהל מצד שיש בו רביעית שנותנין לאותו דם חומר חיות לטמאו מדין נדה לטמא בכל שהו וחומרי מיתה לטמא באהל ברביעית ואם לא יצא רביעית מטמא מיהא משום נדה אלא שהוא תופשה בחומר שניהם ואפילו מתה כשיצא שהרי מ"מ עבר דרך מקור והמקור מקומו טמא ואף לאחר מיתה ור' יהודה חולק לומר שאינו מטמא משום כתם ר"ל משום נדה אלא שמודה ביושבת על המשבר ומתה שמטמאה אף משום נדה שמחיים נעקר והוא הדין שמטמא באהל ור' יוסי אומר בזו שאינו מטמא באהל ואין הלכה כשניהם אלא כתנא קמא:

    זהו ביאור המשנה ופסק שלה ומה שנכנס תחתיה בגמרא כך הוא:

    כבר ביארנו שדם החי טהור היה דם שותת ממנו בחייו סמוך למיתתו ומת ונתערב אותו דם שבחייו עם אותו דם שאחר מיתה הרי זה נקרא דם תבוסה וכל שיש בו רביעית דם בין דם שמחיים ודם שאחר מיתה מטמא במגע ובמשא ואהל ככל דם המת אלא וטומאתו מדברי סופרים בין שהיה רובה מחיים בין שהיה רובה לאחר מיתה חציה מחיים וחציה לאחר מיתה הואיל ומ"מ הדבר ידוע שלא נשלם הרביעית אלא משניהם:

    היה ספק אם יצא כל הרביעית מחיים או כלו לאחר מיתה הואיל ומ"מ הרי זו ספק טומאה וברשות היחיד ספיקו טמא ברשות הרבים ספיקו טהור:

    היה ההרוג מוטל על המטה ודמו מטפטף טפה טפה והולך לגומא ומת ועדין הדם מיטפטף על הדם שבגומא כל הדם טהור שדם המת ראשון ראשון בטל בדם החי ואין הלכה כדברי האומר אין דם מבטל דם ולמדת שאין דם תבוסה אלא כשהדם שותת ויורד בלא הפסק והילכך צלוב שהיה דמו שותת לארץ בלא הפסק ונמצא תחתיו רביעית דם מן הדין היה לנו לדונו כדם תבוסה אלא שמטהרין אותו מפני שמאחר שהעץ אינו מתחלחל ומתגלגל לנדנוד הצלוב כמטה אף אנו אומרים שהדם שיצא לאחר מיתה עמד לו על העץ ומ"מ אם ראינו העץ עשוי בדרך שאין הדם מתקבץ בו אלא מתפזר ויוצא ממנו דנין אותו כדם תבוסה:

    Meiri on Niddah 71a · Sefaria

    מהרש"א — חידושי הלכות

    תד"ה ה"ג בפי' ר"ח כו' ואתא לאפוקי מת"ק דאמר אפי' היכא דאיכא לספוקי שמא יצא כולו מחיים טמא עכ"ל הא ודאי בדאיכא לספוקי כולו מחיים ואיכא לספוקי נמי כונו לאחר מיתה דחכמים מחמירי טפי וברה"י הוה ספיקא דאורייתא ולא הוה דם תבוסה אלא דמשמע להו לת"ק דאפי' בדליכא לספוקי בכולו לאחר מיתה כגון שראינו קצת מחיים ואיכא לספוקי בכולו מחיים מטמא ואהא פליגי חכמים ואמרו דאם ראינו קצת מחיים וליכא לספוקי בכולו לאחר מיתה אינו מטמא אח"כ לא פסק דאיכא מיהת מיעוט לאחר מיתה וליכא לספוקי נמי בכולו מחיים וק"ל:

    גמ' ומודה ר' יהודה כו' מכלל דת"ק סבר באהל כו' היינו ר' יהודה שהוא ת"ק דר"י כפרש"י ובגמרות ישנות מכלל דר' יהודה סבר כו' וק"ל:

    Chidushei Halachot on Niddah 71a · Sefaria

    מהר"ם

    ד"ה אלא טעמא דכ"ש וכו' ותימה דבסוף מ"ק קתני לה גבי שאר בראשונה דקתני התם וכו'. כנ"ל להגיה:

    ד"ה ה"ג בפירוש ר"ח וכו' ודמו מטפטף לגומא מספקא ליה לר"י אי בעי ר"י עדיין לא פוסק וכו' כצ"ל:

    Maharam on Niddah 71a · Sefaria

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת נדה, דף ע״א, עמוד א׳, בהיקף של כ־344 מילים ב־19 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 19 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 14 מילים

      נפתחת ב״ויקדש עצמו בשעת תשמיש.…״

    2. קטע 223 מילים

      נפתחת ב״אמרו: הרבה עשו כן, ולא הועילו! אלא…״

      חכמים: רבה.

    3. קטע 39 מילים

      נפתחת ב״מאי קא משמע לן? דהא בלא הא…״

    4. קטע 422 מילים

      נפתחת ב״מאי ״שכר פרי הבטן״? א"ר חמא ברבי…״

      חכמים: רבי חנינא.

    5. קטע 542 מילים

      נפתחת ב״בית שמאי אומרים [וכו']. מאי טעמייהו דבית…״

    6. קטע 617 מילים

      נפתחת ב״אלא, הא דתנן: ב"ש אומרים: כל האנשים…״

    7. קטע 76 מילים

      נפתחת ב״אקרי כאן ״מבשרו״, ולא מחמת אונסו!…״

    8. קטע 828 מילים

      נפתחת ב״אלא טעמא דב"ש כדתניא: בראשונה היו מטבילין…״

    9. קטע 923 מילים

      נפתחת ב״בראשונה היו מטבילין על גבי זבין מתין,…״

    10. קטע 1012 מילים

      נפתחת ב״מתני׳ האשה שמתה, ויצאה ממנה רביעית דם…״

    11. קטע 1132 מילים

      נפתחת ב״רבי יהודה אומר: אינה מטמאה משום כתם,…״

      חכמים: רבי יהודה, רבי יוסי.

    12. קטע 1214 מילים

      נפתחת ב״גמ׳ מכלל דתנא קמא סבר, אף על…״

    13. קטע 138 מילים

      נפתחת ב״אמר (רבי) זעירי: מקור מקומו טמא איכא…״

    14. קטע 143 מילים

      נפתחת ב״ומודה רבי יהודה.…״

      חכמים: רבי יהודה.

    15. קטע 1514 מילים

      נפתחת ב״מכלל דתנא קמא סבר באהל נמי מטמא?…״

      חכמים: רב יהודה.

    16. קטע 1628 מילים

      נפתחת ב״דתניא: איזהו דם תבוסה? פירש ר"א ברבי…״

      חכמים: רבי יהודה.

    17. קטע 178 מילים

      נפתחת ב״וחכמים אומרים: ברה"י ספקו טמא, ברה"ר ספקו…״

    18. קטע 1827 מילים

      נפתחת ב״אלא איזהו דם תבוסה? הרוג שיצא הימנו…״

    19. קטע 1924 מילים

      נפתחת ב״רבי יהודה אומר: הרוג שיצא ממנו רביעית…״

      חכמים: רבי יהודה.

    חכמים הנזכרים בדף

    • זעירי · אמוראים · דור ראשון לאמוראים

      תלמידו של רבי חייא הגדול, כמו שמצינו: כתוב בפנקסו של זעירי, שאלתי את רבי, ומי הוא?

      מקור: מסכת נדה דף ע״א עמוד א׳ · קטע 13 — “אמר (רבי) זעירי: מקור מקומו טמא איכא בינייהו.

    חיפוש מקורות חכם

    אפשר להקליד הפניה או לבחור מסכת, ספר או חלק ואת היחידה המדויקת — החיפוש מוביל לדף באתר ומראה אילו חכמים מפנים אליו.

    היעד שנמצא: נדה דף ע״א ע״א

    פתיחה בקורא

    מקור: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · רישיון: CC-BY-SA

    מהדורה: Wikisource Talmud Bavli · הנוסח נבדק מול המקור בתאריך 7.9.2026