מסכת נדה דף כ״ב עמוד ב׳

אם נמוחו טמאין דדם הוא. אלמא אע"ג דכי חזיתיה יבש היה כעפר:

בריה בפני עצמה ולא דם:

כי האי גוונא מפלת כמין שערות וקליפות:

מטבעין שם העיר:

קליפות גלדי המכה:

דרך שומא להיות בה שער:

ובפושרין דאי בדק בצונן ולא נימוח לא מטהרינן לה בהכי דדילמא אי היה בפושרין הוה נימוח:

מאי בינייהו מאי פלוגתייהו:

אם נמוחו טמאה וא"ת והא לא מיקרי יבש דהא הנך דתנן בפ' דם הנדה (לקמן נדה דף נד:) דמטמאין לחים ואינן מטמאין יבשים תני התם אם יכולים לשרות ולחזור לכמות שהיו מטמאין כדאמר התם ויש לומר דמכל מקום פשיט שפיר דלא אמר כי יזוב זוב דמה דמידב דייב אי נמי התם איירי בלחים ונתייבשו ולהכי אע"ג דנתייבשו כיון שיכולין לחזור לכמות שהיו מטמאין אבל הכא בלחים ונתייבשו לא קמיבעיא ליה אלא ביבש מעיקרו ואפילו אם יכול להיות נימוח במים:

אבל דם דרכיך לא וא"ת והא דם הנדה נמי קתני לקמן בהדי אידך דפרק דם הנדה (נדה דף נד:) וי"ל דהתם מיירי בדם הנדה שנפל על הבגד ונתייבש ביותר אבל דם הנדה באפי נפשיה הוי רכיך וע"ק דהתם קתני רוק וזוב וניעו דרכיכי וי"ל דמ"מ אקושי נינהו טפי מדם דאינהו התחילו ליבש זה כמה ימים דרגילין להתייבש קודם יציאתם אבל דם אינו רגיל להתייבש קודם יציאתו מן הרחם:

או דלמא לא שנא תימה דבפרק דם הנדה (לקמן נדה דף נו.) תניא רשב"ג אומר בפושרין מעת לעת ואמאי לא אשמועינן רבותא טפי דאפי' לא יחזור ע"י פושרין מעת לעת אלא על ידי מיעוך טמא לרשב"ג דהא אפי' לגבי דם חשיב מיעוך כל שכן בנבלה ושרץ דאקושי דע"כ ע"י מיעוך נימוח טפי מפושרין דהא אפילו את"ל דרבנן בעו מעת לעת במיעוך ע"י הדחק לא חשיב דם לרבנן:

ליפלוג נמי רבי יהודה בהא אשערה וקליפה לא פריך דליפלוג רבי יהודה דמועטין נינהו ולא שייך בהו פתיחת קבר:

הואיל ונאמרה בהו יצירה אף על גב דבבהמה לא כתיב בה יצירה הא אמרי' בבהמה המקשה (חולין דף עא.) דבהמה טהורה בכלל חיה טהורה ליצירה:

המפלת דמות תנין הוה מצי למנקט דגים סתמא דבקרא דויברא את התנינים כתיב נמי כל נפש חיה הרומשת אשר שרצו המים אלא נקט תנין לפי שהוא סמוך לויברא:

זו היא שיבה זו היא ביאה וא"ת אמאי לא משני ה"מ היכא דליכא דדמי ליה כו' וליכא למימר דה"פ דלילף תרוייהו יצירה ובריאה לטמא בהמה ודגים דע"כ לא נתקבלה ג"ש אלא חדא מינייהו מדקאמר לקמן שבקינן מופנה מצד אחד וילפינן ממופנה מב' צדדים וי"ל דעיקר קושיא אועוד סמיך:

התם ביבשה כתיב תימה וכי לא ידע דביבשה כתיב דקרא דתנינים כתיב בחמישי והאי בששי:

והא דאמרינן כי לא נימוחו בריה בעלמא נינהו. לאו למימרא דכל דם יבש נימוח, וכל שאין נימוח אינו דם, דא"כ הא דתנן (לקמן נדה נד, ב) דם הנדה מטמא לח, ומטמא יבש היכי משכחת לה, דהתם ודאי אפילו ביבש מעיקרו קאמר, וכדאמרינן התם בגמרא אשכחן לח יבש מנא לן אמר ר' יצחק אמר קרא יהיה בהויתו יהא, ואימה הני מילי בלח ונעשה יבש, יבש מעיקרו מנא ליה, דאלמה מתניתין אפילו ביבש מעיקרו, ובשאינו יכול לשרות ולחזור לכמות שהיה קא מיירי' ועוד דאלו בדם יבש שיכול לשרות ולחזור לכמות שהיו מטמאין, אלמא כלחי' חשבינן להו, אלא ודאי בדם שאינו יכול לשרות ולימוח קאמר, אלמא ע"פ שאינו נימוח דם הוא ולא בריה. והתם הכי גרסינן ותו הא דתנן המפלת כמין קליפה, ושתי שאלות שאל, לומר דאפילו הני דהוו כעין בריה מנא לן דכי נימוחו טמאים, ולאו למימרא דדם יבש שיכול לשרות ולימוח כענין הני קאמר, ואע"פ דמשמע הכא בשמעתין דמתניתין דדם הנדה מטמא יבש כשנתיבש לאחר שיצא לחוץ קאמר, ולא ביבש מעיקרן, לא היא, דמתניתין אפילו ביבשר מעיקרו קאמר, אלא דר' יוסי בר חנינא הוא דדחי ואמר, דדילמא דוקא בלח ונעשה יבש לאחר יציאתו דומיא דבשר המת. אלא מיהו קושטא דמילתא, תנא מתני' כללא קא כייל, דכל דם יבש מטמא, ואפילו יבש מעיקרו, וכדמוכח סוגיא דגמרא דהתם וכדכתיבנא. אעפ"י שראיתי לר"ח ז"ל שכתב שם ואסיקנא, בין דם לח ונעשה יבש בין יבש מעיקרו כמו קליפה כמין עפר כמין יבחושין וכיוצא בהן תטיל למים, לא נראו לי דבריו, משום דכי אמרינן ואימא הני מילי לח ונעשה יבש, יבש מעיקרו מ"ל אעיקר מתני' דקתני דם הנדה מטמא לח ויבש קא מהדר, ולומר דמתניתין סתמא קתני, ואפילו יבש מעיקרו, ועלה קא בעי מ"ל, ומתניתין בשאינו יכול לשרות קאמר, אלא ודאי לא אמרו אלא במפלת כמין אלו וכיוצא באלו שהם בריות, אבל דם יבש לא, אלא בין נימוח בין לא נימוח טמאה, ואין לומר דדוקא במעוברת אמרו שתולים אותה בבריה, דהא משמע דלא שנא מעוברת ול"ש אשה אחרת, משני מעשיה דיבעין דקתני מעשה באשה אחד שהיתה מפלת כמין קליפות וכו', מדקתני שהיתה מפלת, משמע שהיתה למודה בכך, ואלו במעוברת ה"ל למתני שהפילה, אלא כדאמרינן, ואע"ג דקתני במתניתין כמין עפר, עפר נמי לא דמי לדם יבש, דאין הדם עשוי להיות יוצא נפרך וכתוש כעפר, והילכך כל שאין נמוח מוכחא מילתא דלאו דם יבש הוא אלא בריה בעלמא. וזו ראיה לדברי הראב"ד ז"ל, שפסק בדם יבש שאפי' לא נמוח טמאה ועוד נ"ל להביא ראיה לדבריו, מדרב יהודה אמר שמואל דמוקי פלוגתייהו דר' יהודה ורבנן דהמפלת חתיכה, בחתיכה של ארבעת מיני דמים, ואפ"ה מטמא לה ר' יהודה, ואע"פ שאינה נמוחה כמים. ואע"ג דפליגי רבנן עליה, היינו משום דקסברי דאין דם נעשה חתיכה, הא לאו הכי טמויי נמי מטמאי כר' יהודה, ואע"פ שלא נימוחה, אלמא כל שיש לספוקה בדם יבש, לא שנא נימוח ולא שנא שאינו נימוח טמאה, ובקליפה ושערה ועפר הוא דבעינן נימוח משום שאינו מצוי שיהא הדם נקרש ויוצא על הרוב בכענין זה, אלא משום חשש בעלמא מטילין אותן למים, ואם נימוחו חוששין להן, ואע"פ שרובן בריות נינהו כל שיוצאים בכענין הזה. והר"ז הלוי ז"ל שהקשה עליו מדתנן בפרק דם הנדה, דם הנדה מטמא לח ומטמא יבש, ואמרינן עלה בגמרא תינח לח ונעשה יבש, יבש מעיקרו מנא לן, ותו הא דתנן המפלת כמין קליפה כמין שערה וכו' תטיל למים ואם נימוחו טמאה מנא לן. ואוקימנא משום דכתיב דם יהיה זובה יהיה בהויתו יהא, אלמא דם יבש מעיקרו וקליפות ושערות חד גוונא נינהו, ותרוייהו מחד קרא נפקי, אלמא כולהו אם תטיל למים ולא נימוחו טהורה, נ"ל שזו אינה קושיא דבקר' ליכא לא קליפות ולא שערות, ולא כתיב ביה תטיל למים, אלא קרא יהיה כתיב, כלומר דכל דם הנדה בהויתו יהא, ואנן הוא דדיקינן מינה לקליפות ושערות, ומשום דמספקא לן מילתא אי דם נינהו או בריה נינהו, מטילין אותן למים לידע אם דם הוא אם בריה, ואלו אתא אליהו ואמר דדם הוא, אפי' כי לא נימוחו נמי טמאה, וכיון שכן איכא למימר כדאמרינן לעיל, דדוקא בהני הוא דאיכא לספוקינהו בבריה, הא בדם יבש לעולם חיישינן ליה, כיון דהוי כעין דם. ועוד דהתם לא אמרינן בדם יבש מעיקרו יהיה בהויתו יהא. דלא שייך למימר הכי אלא בלח ונעשה יבש. ומעיקרא דהוה קא מיבעיא ליה בדם לח מעיקרו ונעשה יבש, אהדר לי' יהיה בהויתו יהא, בל כי אהדר ואיבעיא ליה יבש מעיקרו מנא לן, אהדר ליה יהיה בהויות יהא אלא יהיה רבויא הוא, כלומר ריבה אפילו יבש מעיקרו ואפילו אינו נימוח, אלא דקליפות ושערות מספקינן להו בבריה עד שנראה שנשורו ונמוחו.

ולפלוג נמי ר' יהודה בהאי מדאמרינן הכא גבי מתני' דהמפלת כמין דגים לפלוג נמי ר' יהודה בהא, ולא איבעיא לן הכי גבי מתני' דהמפלת כמין קליפות, שמעינן מינה דמפשט פשיטא להו דר' יהודה לא פליג בה, וטעמא דמילתא דקליפות ושערות דבר מועט הוא, ואין בהן משום פתיחת קברות, וכן דעת הראב"ד ז"ל ודמיא הא לההיא דאמרינן בכריתות (י, א) ולד דגמר צורתיה מפתח טפי אי אפשר לי לפתיחת הקבר בלא דם, פחות מבן ארבעים לא מפתח טפי ואיפשטא ליה לפתיחת הקבר כי האי בלא דם.

הא דאמרינן וייצר לאפנויי. איכא למידק כי מפנית ליה לוייצר אכתי נילף בריה מיצירה, דזו היא ביאה זו היא שיבה, תירץ רש"י ז"ל דיצירה יצירה גמרינן, משום דדמי מדדמי ילפינן, אבל בריה מיצירה לא ילפינן, כדאמרינן בכל דוכתא דפריך מהא דתני רבי ישמעאל, ואינו מחוור בעיני, דאי משום הא הוי לי לפרושי הכין בהדיא, דכיון דאנן תרתי אקשינן, חדא מדתנא דבי ר' ישמעאל, ועוד מדכתיב נמי בריה בריה, והאי תרוצא דתרצי' וייצא לאפנויי, מתרצה בהדיא ההיא דפרכינן נגמר בריה בריה, הוה לן לפרוקי נמי בהדיא אידך פירכא ולימ', ואי משום דזו היא שיבה זו היא ביאה, היכא דאיכא דדמיא ליה מדדמי ליה ילפינן מדלא דמי ליה לא ילפינן ועוד דלא אמרינן הכין אלא דוקא היכא דסתרן אהדדי וליכא למגמר אלא חד מינייהו, אבל הכא לא סתרן אהדדי ואיפשטא למגמרינהו תרווייהו. ובנמוקי הרמב"ן נ"ר פי' וייצר לאפנויי, וכיון שכן ודאי ליכא למגמר אלא חדא דמפנה, והילכך מדדמי ליה ילפינן, ואע"ג דוייצר מופנה, ליכא למגמר בריה מיניה, כדין מופנה מצד אחד, דאפנויי דוייצר דאדם, לא לגזרה שוה דבריאה אתפני, אלא לגזרה שוה דיצירה, והוה ליה לגבי בריה כשאינה מופנה כל עיקר, וזה נכון.

אדרבה וייצר לגופיה ויברא לאפנויי פרש"י ז"ל ויברא לאפנויי ונילף בריאה בריאה לאתויי תנין ולאפוקי בהמה, וק"ל דהא אפילו כי מפנית ליה ויברא אכתי מופנה מצד אחד הוא דויברא דגבי תנין לגופיה וא"ת דאפילו הכי גמרינן, דמופנה מצד אחד ילפינן א"כ אפילו כי מצרכת וייצר דאדם לגופיה מכל מקום וייצר דבהמה מופנה ונילף, אלא השתא לא למעוטי בהמה אתינן אלא לרבויי תנין כנ"ל.

הא דאמרינן ויברא גבי תנין לאו מופנה. פרש"י ז"ל דכיון דאין מופנה משני צדדין למידין ומושיבין הכא נמי יש להשיב מה לאדם שכן מטמא מחיים כדאמרינן לקמן בסמוך, אבל הרמב"ן נ"ר פירש דלהאי לישנא קמא לא אצטרכינן לפירכא, דלכולי עלמא מופנה מצד אחד ומופנה משני צדדין שבקינן מופנה מצד אחד וגמרינן ממופנה משני צדדין והילכך מצירה ויצירה גמרינן וכיון דגמרינן יצירה יצירה הדר הוה ליה בריאה לאדם לגופיה וגבי תנין נמי לגופיה ואין כאן מופנה כלל, ולא מופנה כלל, אע"ג דליכא למיפרך לא גמרינן. ואמרינן ומאי נפקא מינה וכו' כלומר ומאי חזית דאפנית ליה לוייצר לגמרי בין באדם בין בבהמה ומפקת בריאה מגזרה שוה לגמרי אימא ויברא דאדם לאפנויי וייצר לגופיה, וייצר דבהמה מופנה וגמרינן, דהא מופנה מצד א' הוא וכן נמי גמרי ויברא דתנין אע"ג דלא מופנה מויברא דאדם דמופנה ופריך משום דלא אפשר כלדרבנן הא עדיפא טובא דהא משיבין אלא אפילו לרבי ישמעאל משיבין כל היכא דאיכא מופנה משני צדדין מיניה גמרינן ושבקינן מצד אחד אבל ללישנא דרב אחא דאמר לא מופנה כלל למדין ומשיבין לההיא לישנא הוא דאיצטריכי' לפירכא דאי ליכא פירכא נגמרינה לתרוייהו דהא לא סתרן אהדדי והילכך בעיא מאי פירכא ואמרינן משום דאדם מטמא מחיים תאמר בתנין דלא, ואי קשיא לך אע"ג דאיכא למפרך ליהדר דינא ותיתי מבהמה דמאי אמרת מה לאדם שכן מטמא מחיים תאמר בתנין בהמה תוכיח, אי נמי נגמר וייצר דבהמה למד דמלמד איכא למימר מה לשניהם שכן מטמאין במגע ובמשא תאמר בדגים שאין מטמאין בטומאת עצמן במגע ובמשא.

ואמר א״ה כי לא נמחו נמי פי׳ דבשלמא לדידי אע״ג דיצאו יבשין מן הפרוזדור ולחוץ דילמא כשיצאו מן המקור לפרוזדור לחין היו לפיכך שנינו שאם נמוחו טמאה שזה ראיה שיצאו מן המקור וטמאוה בפרוזדור כשהוא לח וכשלא נמוחו הוי ראיה שהיו יבשין גם ביציאתן מן המקור ולפיכך טהורה אלא לדידך דאמר׳ דדם יבש מעיקרו טמא מ״ל נמוחו מ״ל לא נמוחו ומהדרין דכי לא נמוחו הוי ראיה דאינו דם כלל ואפילו יבש אלא בריה דעלמא ואין כאן לא דם ולא ולד כך פי׳ רבי׳ נר״ו לפי שיטת רש״י והיא הנכונה אבל בתוס׳ פי׳ דעיקר בעיין דהכא לאו משום לחות ויובש בלחוד הוא אלא משום דכיון דכתיב כי יזוב זוב דמה דדאיב ביציאתו מן המקור לפרוזדור ולמעוטי יבש שאפי׳ יהא בו סימן שדינו כלח מ״מ אינו זב והיינו דפשיט לה מדתנן המפלת כמין קליפה וכו׳ והא הכא שאינו זב ואפ״ה טמא והקשה רבי׳ נר״ו היכי הוה פשיט ליה מעיקרא ממתני׳ דדם הנדה והיכי שייכא הא לבעיא דבעי מיניה ויש לתרץ דאיהו סבר דסתמא קתני יבשין אפי׳ שיש שם סימן שיצאו יבשין מעיקרו ואיהו אהדר ליה דדילמא התם כשהיה תחלתו לח וזב להכי פשוט ליה קראי אפי׳ ביבשין היא מדתנן באידך המפלת כמין קליפה וכו׳ אם נמוחו טמאה והנהו מסתמא לא זבו בשעת יציאה מן המקור כיון שיצאו יבשין כל כך. עוד הקשה רבי׳ נר״ו דא״כ מאי האי דמהדרי א״ה כי לא נמוחו נמי ולדידיה היכי ניחא דאדרבה לדידיה תקשי טפי דאפילו נמוחו אמאי טמא דהא בעי׳ זב המקור ותירץ דההיא אי הכי לאו אא״ב הוא אלא שאלה בעלמא לפרושי מתני׳ ודכותא בתלמוד עי״ל דה״ק דבשלמא לדידי כי נמוחו הוי ראיה שיצאו מן המקור כשהן זבין דאל״כ לא היו נמוחין עכשו אלא לדידך אפי׳ לא נמוחו נמי ופרקי׳ אמר רבה וכו׳ והא דאמר דאי לא נמוחו בריה היא הדבר ברור שלא אמר כן אלא בדברים השנויין במשנתי׳ שאינן בפנינו דם ברור ונוטין יותר להיות בריה ולהכי הוי נמוחין בחינ׳ שלהן הא כל שהוא דם ברור אפילו לא נמוחו כלל טמא וכדאמר דם יהיה זובה כהוייתהו יהא שלא כדברי ר״ח ז״ל שכתב בפ׳ דם הנדה דדם יבש אינו טמאה אלא היכא דנמוח דאי לא בריה הוא ורבי׳ הביא ראי׳ מפרקין דאוקי שמואל פלוגתא דר׳ יהודה ורבנן בחתיכה של ד׳ מיני דמים וד׳ יהודה מטמא משום דם דקריש ואע״ג דלא נימוחה נמי וע״כ לא פליגי רבנן עליה אלא משום שאין דרכו של דם לקרוש ולהיות חתיכה אלמא כל שיש לספקה בדם לא בעיא נמוח ואינה ראיה בעיני דהתם הוא בחתיכה שהיא לחה וכל שאתה מחזיקה בדם קרוש אין לך דם לח גדול ממנו ואין צריך לבדקה במים דחתיכה לא מתמח׳ אבל בדם יבש אמר לך דכל שאינו נמוח כלל לא חשיב דם והרי הוא כבריה וכאלו הוא מין עפר ועוד נפרשנה בפ׳ דם הנדה בס״ד.

מעשה באשה אחת שהיתה מפלת כמין קליפות וכו' דקדק רבי׳ נר״ו דכיון דקתני שהיתה מפלת משמע שהיתה למודה בכך דאלו במעוברת הל״ל שהפילה וש״מ דכל שלא נמוחו דתלינן בבריה בכל אשה היא ולא במעוברת בלבד ויפה כיון.

ממעכתו ברוק מיהא שמעינן דפושרין דיו שיהא כעין חמימות שברוק וזה כלל גדול הא דאמר ע״כ לא קאמר ר׳ יהודה אלא גבי דם דקריש והוי חתיכה לא דק תלמודא בלישנא דהא דהתם לא פשיטא לן דהוי דם ודאי טפי מהכא והכא הל״ל ע״כ לא קאמר ר׳ יהודה אלא דדם קריש והוי חתיכה אבל לא הוי.

ויברא לגופיה וייצר לאפנויי ודנין יצירה מיצירה איכא למידק דקושיא ברייתא דנגמר בריא׳ שפיר מתרצה בהכי אבל קושי׳ קמיתא דנילף בריאה מיצירה מדתנא דבי ר׳ ישמעאל היכי מופנה ומה שתירץ רש״י דמדדמי ליה ילפי׳ דהיינו יצירה מיצירה ולא בריאה מיצירה דלא אמר ליה ומפרקינן בכל דוכתא אינו נר׳ מחוור חדא דה״ל לתלמודא לפרושי הכי כדעביד בכל דוכתא ועוד דלעולם לא דמי הני אלא היכא דסתרן אהדדי ולא אפשר למליף תרוייהו ורבי׳ הרמב״ן פי׳ ע״כ וייצר לאפנויי וכדבעינן למימר וכיון דכן לא סגייא שאין דנין יצירה יצירה דדמי ליה מאי אמר דנגמר נמי מניה בריאה יצירה במופנה מצד א׳ דיצירה מאחת מופנה היא ההוא ליצירה יצירה הוא דמופנא לגבי בריאה אינה מופנה וה״ל לגבי דידיה כאלו אין כאן מופנה כלל ואפשר שאף רש״י לזה כיון אלא שלשונו קצר כמנהגו. עי״ל וכן נר׳ מלשון רש״י דה״ק ויברא לגופיה וייצר לאופנויי וכיון דקפיד רחמנא למכתב בריאה לגופיה ויצירה לאפנויי הא גלי לן דלא בעי אלא דיליף יצירה מיצירה בלחוד דדמי ליה והיינו דמהדרין אדרבה וייצר לגופיה ויברא לאפנויי ודנין בריאה מבריאה בלחוד דדמי ליה ולא יצירה מבריאה כלל ובזה יעלה תירוץ לפי׳ ז״ל שפי׳ אדרבה וייצר לגופיה ויברא לאפנויי ונילף בריאה בריאה לאתויי תנין ולא נגמר בהמה והק׳ רבי׳ נר״ו דהא אפי׳ כי מפנית ויברא דגבי אדם אכתי מופנה מצד אחד הוא ויברא לגבי תנין לגופיה הוא מאי אמר דמופנה מצד א׳ למדין מעתה אף יצירה דבהמה נגמר מבריאה דאדם והרי מופנה מצד א׳ דהא אמ׳ דבריאה דאדם מופנה ולפי מה שפי׳ לדעת רש״י ז״ל ל״ק דאינן ה״ק דדילמא בריאה נפקא לאפנויי ולהכי נפקא טפי מיציר׳ כי היכי דנגמר מיניה יצירה יצירה דדמי ליה בלחוד ולא נגמר יצירה כלל ואע״ג דמופנה מצד א׳ כותיה ובר מהני נמי ל״ק דהשתא פירכא בעלמא פרכינן ולא ידעינן דבריאה דתנין לגופיה ובסמוך הוא דפרשי׳ ליה ורבי׳ נר״ו פי׳ דהכי פרכינן אדרבה וייצר לגופיה ויברא לאפנויי ונילף בהמה ותנין במופנה מצד א׳ חד מבריאה בריאה וחד מיצירה בריאה ואין לשון הסוגייא מוכחת כן וגם לשון אדרבה דייק יותר כפרש״י ז״ל.

ויברא גבי תנין לא מופנה פרש״י ז״ל וכיון דאינו מופנה אלא מצד א׳ משיבין והרי יש להשיב דמה לאדם שאין מטמא מחיים וכדאמר׳ לקמן בסמוך ובחנם דחק רבי׳ ז״ל דהא לא אדכר ליה תלמודא הכא אלא כלישנא דרב אחא בריה דרבא דס״ל דאפי׳ שאינו מופנה כל עיקר למדין ומשיבין דאלו להאי לישנא קמא לא צריך תשובה כלל דאנן הכי אמ׳ דאי דיינינן יצירה איכא מופנה משני צדדין ואי שבקינן יצירה יצירה ודיינינן בריאה בריאה ליכא מופנה אלא מצד א׳ וכיון דכן שבקי בריאה בריאה ודיינינן יצירה יצירה דדמי בשני צדדין ומעתה בריאה בריאה לגופיה וליכא מופנה כלל ולהאי לישנא קמא כל שאינו מופנה כל עיקר אין דנין ואעפ״י שאין תשובה וזה ברור מנמוקי רבי׳ הגדול הרמב״ן ז״ל וכן בתוס'.

ודין קליפות שהזכרנו ענינם בין שהיא מעוברת והפילה כגון אלו בין שאינה מעוברת ויצאו ממנה אלו:

כבר ביארנו במשנה על שרייה זו האמורה בקליפות שהיא בפושרין ומ"מ לא הוזכר בה שיעור עמידתן בהן ולענין שרץ ונבלה שאין מטמאין יבשים אמרו שאם יכולין לשרות ולחזור כמות שהיו מטמאין והוזכר בה שיעור מעת לעת וראוי לומר בזו כן ששרץ ונבלה מתוך קשים צריכים שהות יתר מזו מ"מ ראוי להחמיר וכן שאף בחרותה הלכו בה בשיעור זה בפרק אלו טרפות ובפרק דם הנדה יתבאר שצריך שיהו פושרין כל מעת לעת:

המשנה השניה והכונה בה בענין החלק השני והוא שאמר המפלת מין בהמה חיה ועוף בין טמאה בין טהורה הרי זה נדון כולד ואם זכר תשב לזכר ואם נקבה תשב לנקבה ואם אינו ידוע תשב לזכר ולנקבה וחכמים אומרים שאם אין בו מצורת אדם אינו ולד ולפי מה שיתבאר בגמ' צריך שתדע שאם פניו פני אדם אע"פ שגופו בהמה אף לדעת רבנן אדם גמור הוא ואם פניו פני בהמה אע"פ שגופו אדם אף לדעת ר' מאיר אינו ולד כלל שהכל הולך אחר הפנים וכמו שאמרו בתלמוד המערב כלו אדם ופניו בהמה אפילו עומד וקורא בתורה אומרין לו בא ונשחטך כלו בהמה ופניו אדם אפילו חורש בשדה אומרין לו חלוץ או יבם ורבנן ור' מאיר נחלקו בשני דברים אחת בשכלו בצורת בהמה חיה ועוף הן גופו הן פניו שלדעת ר' מאיר אע"פ שאין מתקיים אחר שכלו צורת בהמה במעי אדם או שכלו אדם במעי בהמה הואיל ויש במינן מתקיים ולד הוא וכן שכתוב בהן יצירה כאדם וכן שעיניהם הולכין לפניהם ולא בצדיהן כדגים ולרבנן אינו ולד ונמצא בזו ר' מאיר לחומרא ורבנן לקולא והשניה שגופו בהמה ופניו מקצתם בצורת אדם ומקצתם בצורת בהמה כגון שנברא בעין אחת כבהמה ר"ל שעין אחת שלו דומה לבהמה או שבאיזה צד דומין פניו לאדם ובאיזה צד לבהמה ובזו ר' מאיר לקולא לומר שאינן ולד ומפני שאינו מתקיים ושאין במינן מתקיים ולרבנן הוי ולד הואיל ומקצת פניו פני אדם וכל איברי הפנים בדין זה חוץ מן האוזן שאין דמיונה כלום וכפשוטה של בריתא שהביאו למטה צורת פנים שאמרו אפילו פרצוף אחד חוץ מן האזן ואע"פ שפירשוה לדעת האומר כל צורה ולעכב כלומר שאם חסר פרצוף אחד מצורת הפנים אינו דמיון חוץ מן האזן שנויא בעלמא הוא ונוח לנו לפרשה כפשוטה להחמיר וזהו שאמרו כל שאין בו מצורת אדם כלומר מקצת צורת אדם אינו ולד הא יש לו מקצת צורת אדם בפניו הרי זה ולד והלכה כחכמים בשתיהן ומעתה אם הפילה דמות הדיא וקיפוף שהן עופות שבפניהם צורת אדם במקצת והוא שיש להן לסתות ר"ל לחיים זקופים כדין הולד ויש פוסקין שאין טומאה אלא כשדומה ברוב האיברים לצורת אדם והם המצח והגבינים והעינים והלסתות וכמו שאמרה ר' יוחנן בסוגיא זו אבל הפה והאזנים והאף אין דמיונן כלום ויש פוסקין בה כר' חסא שאמרה באחד אחד ר"ל גבין אחד ועין אחד ולסת אחת וכדאיתא בבריתא ועקר הדברים כמו שכתבנו ולהחמיר ומ"מ כתבו הגאונים שבזמנים הללו אין אנו בקיאים בדמיונות אלו ואף בהפילה כעין דגים ושרצים חוששת לולד לישב לזכר או לנקבה ואין נותנין לה ימי טוהר כלל:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

כל גזירה שוה שאינה מופנית אפילו מצד אחד אין למדין הימנה כלל מופנית מצד אחד למדין ומשיבין מופנית משני צדדין למדין ואין משיבין וכבר ביארנוה בהרבה מקומות וכן ביארנו מה שנתגלגל מענין ושב הכהן ובא הכהן במסכת יומא ובהרבה מקומות מזה החבור:

בד"ה אבל דם דרכיך לא וא"ת והא דם נדה נמי קתני לקמן בהדי אידך כו' עכ"ל בדם נדה קתני התם דמטמאין אפי' יבשין דהיינו אפי' לא יוכל להשרות ולחזור לכמות שהיה במע"ל דומיא דאינך דאין מטמאין יבשין דהיינו בלא יוכל להשרות ולחזור לכמות שהיה במע"ל והשתא קשיא להו הא מצינו בדם נדה התם דלא נמוח במע"ל והיאך בעי למימר אבל הכא דם דרכיך שאם לא נמוח רק ביום או בלילה דלא מחזקינן ליה בדם כלל והוא טהור משום דאי הוה דם הוה נמוח בתוך זמן זה אבל ק"ל בלאו הא דאמרינן אבל דם דרכיך נמי ה"מ להקשות הכי דהא במע"ל ודאי פסיקא ליה הכא דסגי ואם לא נמוח במע"ל הוא טהור ולא מחזקינן ליה בדם כלל והתם קאמר דמצינן בדם נדה דלא נמוח במע"ל ואפשר דסמכו קושייתם זאת הכא אהא דדם דרכיך משום אידך קושיא שהקשו נמי מהתם וע"ק דהתם קתני רוק וזוב כו' דלא קשיא אלא אהא דדם דרכיך ועיין ברא"ש בהא דקתני לקמן אפי' יבשין אי איירי אפי' ביבש מעיקרא או דוקא בלח ונעשה יבש שהוא מחלוקת הראב"ד והרז"ה:

בד"ה זו היא שיבה זו כו' דע"כ לא נתקבלה ג"ש כו' מדקאמר לקמן שבקינן כו' עכ"ל אבל לרבנן דאין למדין המופנה מצד אחד משום דמשיבין עליה לא ה"מ לאוכחי מידי דלא נתקבלו תרוייהו דאיכא למימר דנתקבלו תרוייהו והמופנה מצד אחד למדין נמי אותה למלתא אחריתא דלית ליה פירכא אלא דלהך מלתא אין למדין אותה משום דאיכא פירכא אבל לר' ישמעאל דאין משיבין על המופנה מצד אחד ואפ"ה אין למדין אותה היכא דאיכא מופנה מב' צדדין וא"כ ע"כ דלא נתקבלה המופנה מצד אחד כלל:

ד"ה אבל דם דרכיך לא וא"ת והא דם הנדה נמי קתני לקמן וכו'. ר"ל דתני התם דם הנדה ובשר המת מטמאין להין ויבשים אבל הזוב והרוק והשרץ וכו' מטמאין לחין ואין מטמאים יבשין ואם יכולים להשרות וכו' מטמאין לחין ויבשין מכלל שדם הנדה דקתני ברישא שמטמא ביבש הוא יבש כל כך שדומה לשרץ שאין יכולין להשרותו והכא קאמר אבל דם דרכיך וכו':

ד"ה או דלמא כו' דהא אפילו אם תמצי לומר דרבנן בעו מעת לעת במיעוך על ידי הדחק לא חשיב דם לרבנן כצ"ל:

גמ' לר' ישמעאל למדין כו' מדברי תוס' נזיר מח ע"ב ד"ה ולאחותו מבואר דהיה להם הגי' כאן בהיפוך דר"י ס"ל למדין ומשיבין: