מסכת נדה דף ז׳ עמוד ב׳

מתני' וחכ"א דיה שעתה עד כ"ד חדש שהוא זמן הנקת התינוק. ובגמרא מפרש טעמא:

שעברו עליה שלא ראתה:

שלש עונות מפרש לה בגמרא:

סמוך לזקנתה מפרש בגמרא:

כל אשה וה"ה ילדה:

מעוברת ומניקה כו' אבל לא עברו עליה לא ופליג אדרבי אליעזר ואת"ק דאמר לעיל מעוברת דיה שעתה משיודע העובר ומניקה משנולד:

בראייה ראשונה שראתה הבתולה או המעוברת או הזקנה לאחר שלש עונות:

אבל בשנייה מטמאה מעת לעת שהרי חזרה לקדמותה להיות דמים מצויים בה:

שמותי הוא פירש"י שברכוהו וקשה דמסתמא לא היה מזכיר לשון שמתא ובמעשה גופיה דפרק הזהב (ב"מ דף נט:) אינו מזכיר אלא לשון ברכה ופירש ר"ת ורשב"ם דשמותי הוא היינו דהוה מתלמידי שמאי וכן איתא בירושלמי פרק קמא דתרומות דתנן סאה של תרומה טמאה שנפלה לתוך מאה של תרומה טהורה ב"ש אוסרין ובית הלל מתירין לאחר שהודו א"ר אליעזר תירום ותשרף מי הודה למי וקאמר ב"ש לב"ה א"ר אסי מתניתין אמרה כן לאחר שהודו אמר ר' אליעזר יתרום ותרום ותשרף ורבי אליעזר לאו שמותי הוה בתמיה וכן מפרש באלפא ביתא דרבי מכיר:

[הקשה הר' ראבי"ה דבאלו מגלחין (דף טו.) איבעיא לן מנודה מהו בתפילין תיקו ור' אליעזר היה מניח תפילין כדאמר בסוף פ' ד' מיתות (סנהדרין דף סח.) ואין לומר דלא חש לנידוי דהא חלץ מנעליו. פסק. גי':]

רבי אליעזר אומר הרי היא בחזקת טהרה מכאן משמע אשה שספרה ז' נקיים ובדקה יום ראשון ויום ז' ומצאה טהורה דחשיב ספירה רק שבדקה עצמה יום שפסקה בו לערב והפסיקה בטהרה ודוקא יום ז' אבל יום ח' לא ומיהו לכתחלה [לא מועיל] וצריכה לבדוק בכל יום:

משום דקילי אבל תוך כלי פוסל אוכלין דתרומה משום דהוי מי"ח דבר (שבת יג:) האוכלין והכלים שנטמאו במשקין:

משום דר״א שמותי הוא לא מפני שהוא מבורך על מעשה דתנורו של עכנאי שבפ׳ הזהב כדפרש״י ז״ל דודאי לא היו מכנין כן בכל מקום לגנאי אלא כמו שפי׳ בירושלמי שהיה מתלמידי שמאי וכן פי׳ ר״ח ז״ל.

ומשום כבודו דר״א לא ממחינן בהו פירוש דכי הא שאינו אלא מדרבנן דאלו מדאורייתא אין חולקין כבוד לרב דאין תבונה נגד ה':

הא דאמר לפי שאין למדין הלכה מפי תלמיד פי׳ בפרק יש נוחלין בס״ד.

האשה שאחזוה צירי לידה וראת דם מחמת הקשוי אם בימי נדותה הרי דם נדות וטמאה נדה שהנדה מטמאה אף בשראתה מחמת אונס ואם בימי זיבה הרי היא טהורה ואע"פ שאף בזיבה מיטמאה מחמת אונס ולא נאמר מזובו ולא מחמת אנסו אלא באיש דוקא בשאר אונסין אבל דם שמחמת קשוי לידה טהור והוא שאמרו בתורת כהנים זוב דמה מחמת עצמה ולא מחמת ולד או אינו אלא מחמת עצמה ולא מחמת אונס כשהוא אומר זוב הרי אונס אמור ליטמא הא מה אני מקיים דמה מחמת עצמה ולא מחמת ולד ומה ראית לטמא באונס ולטהר בולד מטמא אני באונס שאין טהרה אחריו בדמים ומטהר אני בולד שיש אחריה טהרה בדמים ר"ל דם טוהר מעתה המקשה באחד עשר יום שבין נדה לנדה שהן ימי זיבה אפילו ראתה בהן ג' ימים אינה זבה ואינה טעונה שבעה נקיים ומ"מ אם פסקו ציריה קודם הלידה הואיל ושפת בנתים אין דנין אותו בדם קשוי ולכשתחזור ותקשה ותלד הרי יולדת בזוב ואע"פ שלא פסק הדם וכמה תשפה ותהא זבה מעת לעת שהן עשרים וארבע שעות הא פחות מכן אינו קרוי שופי כלל וטהורה:

הזב והזבה אין להם טהרה אלא שיעמדו שבעה נקיים ולכתחלה צריכין לבדוק בכל יום משבעת הימים ומ"מ כל שבדקו עצמן ראשון ושביעי ומצאו טהור אע"פ ששאר הימים לא בדקו טהורים ולא עוד אלא אפילו בדקו יום ראשון של שבעה לבד ר"ל חוץ מיום ההפסקה או יום האחרון לבד טהור כמו שיתבאר בפרק אחרון ואם בדקו יום אחד באמצע השבעה שאינו לא ראשון ולא אחרון אף זו לדעת גדולי המפרשים טהורה אלא שיש חולקין בזו כמו שיתבאר שם:

מן התורה אוכלין ומשקין אינם מטמאין את הכלים שאף כשנטמאו באב הטומאה הרי הן ראשונים ואין כלים מקבלין טומאה אלא מאב הטומאה וחכמים גזרו על המשקין כל שנטמאו באב הטומאה שיטמאו כלי גזירה משום משקה זב וזבה שהוא אב ומטמא כלים וכן גזרו בהם שכל הפוסל את התרומה שזו היא טומאה שניה שעושה שלישי בתרומה לפסלה יטמא משקין להיות תחלה להיות כל הנוגע בו מן הדברים המיטמאים בראשון נעשה על ידו שני לעשות שלישי בתרומה חוץ מטבול יום ואף זו לא גזרוה אלא במשקין שהן עלולים לקבל טומאה מפני שאין צריכין הכשר מעתה אחורי כלים הן של עץ שמיטמא מגבו הן של חרס אם יש לו בית קבול שיהא בו טומאת אויר כעין כוס זכוכית שיש לו אחורים עם בית קבול שנטמאו במשקין שכבר נטמאו בשרץ והם ראשונים ונעשו אחורי הכלי שניים וכבר ידעת ממסכת חגיגה פרק אחרון שהכלי לא נטמא כלו בטומאת אחוריו כמו שאמרו שם כלי שנטמאו אחוריו במשקין אחוריו טמאין אבל תוכו ואזנו ואגנו וידיו טהורים לתרומה אבל לא לקודש ואם נטמא תוכו נטמא כלו ואף לתרומה ואחר שכן האחורים נעשו שניים ואם נגעו בהן אוכלין טהורים שאין שני עושה שלישי לחלין ולא עוד אלא אפילו אוכלי תרומה לא נפסלו בהן שאע"פ שהשני עושה שלישי בתרומה מ"מ בטומאה זו הקלו שנטמא בטומאת סופרים שהרי מן התורה אין משקה מטמא כלי ומ"מ באוכלין של קדש אינו כן אלא מטמאין אוכל אם נגעו משקין באחורי הכלי ניטמאו ואפילו הם חולין ונעשו תחלה לטמא אפילו כלים וטבול יום שהוא טומאת התורה לתרומה וקדשים פוסל אוכלי תרומה שהשני עושה שלישי בהן ואינו מטמא משקין אלא שפוסלן שהרי לא גזרו בטבול יום לעשות משקין תחלה כמו שביארנו ומ"מ הכלי שנטמא תוכו במשקין פוסל אוכלי תרומה הואיל והחמירו בטומאת התוך ליטמא כלו החמירו בו לפסול אוכלי תרומה:

גמ' אלא הא קמ"ל שאין למדין הלכה כו' דבר זה ברייתא הוא בפ' י"נ דאין למדין הלכה מפי תלמוד ואיכא למימר דשמואל ודאי לא בא לאשמועינן כלל הך מלתא אלא משום דאין למדין הלכה מפי תלמוד כדאיתא שם אצטריך ליה הכא לאשמועינן הכא הלכתא בהנך כולהו ותלמודא דקאמר דקמ"ל שמואל דאין למדין כו' היינו לפי סברת המקשה דע"כ לא הוה קים ליה הך דפ' י"נ מדפריך מאי קמ"ל שמואל בכולהו ואהא קמתרץ דמדשמואל קמשמע ליה הך דאין למדין כו' וק"ל:

תוס' בד"ה שמותי הוא כו' מי הודה למי וקאמר ב"ש לב"ה א"ר אסי כו' ור"א לאו שמותי כו' עכ"ל נראה משום דאפשר לפרש הא דאר"א יתרום ותשרף דהיינו כב"ה לתרום א' מהן כשיעור תרומה טמאה שבו והשאר מותר ואפשר לפרש נמי יתרום ותשרף כב"ש דהיינו לתרום אחד מהן כשיעור תרומה טמאה שבו דמותרת לישרף והשאר תלוי ולא תאכל משום טמאה שנתערב בה ולא תישרף דתרומה אסור לשרוף וקא"ר אסי כיון דר"א שמותי קאמר עליה דלאחר שהודה קאמר הכי דתירום ותישרף ע"כ דמודו ב"ש לב"ה ותירום א' ותישרף והשאר מותר קאמר:

בד"ה משום דקילי אבל תוך כו' משום דהוי מי"ח דברים כו' עכ"ל צ"ע דמאי אולמא הך די"ח דברים האמורים בפ"ק דשבת מההיא דכלים שנטמאו במשקין דגזרו נמי לטמא משום משקין דזב וזבה ואימא נמי דלא גזרו אלא במשקין דעלולין לקבל טומאה כדאמרי' בשמעתין גבי אחורי כלים:

בגמ' רבנן מדאורייתא לא עבדינן ק"ו דמדאורייתא אין אוכל מטמא כלי ואין משקה מטמא אוכל ורבנן הוא דגזרו גזירה משום משקין דזב וזבה משקין דעלולין לקבל טומאה וכו' כצ"ל והספרים שלפנינו מוטעים וק"ל: