מסכת נדה דף ל״ד עמוד א׳

רגל הוה וטומאת עם הארץ דלאו צדוקי דדרך אשתו להראות דם:

כטהרה שוינהו רבנן ברגל. אבל צדוקי דסתמא בועל נדה הוא נהי נמי דטומאת עם הארץ ליכא טומאת בועל נדה איכא:

ויאסף וגו' בפלגש בגבעה כתיב ומיניה שמעינן בכל זמן שישראל נאספים למקום אחד קרי להו חברים ורגל היינו אסיפה:

מתני' בית שמאי מטהרין בדם עובדת כוכבים אע"ג דברוקה ובמימי רגליה מודו דחכמים גזרו עליהם להיות כזבין לכל דבריהם אפי' הכי דמה טהור. וטעמא מפרש בגמרא דשיירו בה רבנן למיהוי היכרא דטומאתה מדרבנן:

ודם טוהר של מצורעת ואע"ג דמעיינות מצורעת כגון רוקה ומימי רגליה הוי אב הטומאה כדאמר בהמפלת (לעיל נדה דף כח:) לזכר לרבות מצורע שמעיינותיו טמאים כשל זב דכתיב ביה וכי ירוק הזב בטהור אפילו הכי דם טוהר שלה טהור דלאו מעיין הוא דדומיא דרוק בעינן שמתעגל ויוצא כדאמרינן בפ"ב (לעיל נדה דף יט:) גבי דם הירוק:

וב"ה אומרים כרוקה וכמימי רגליה שמטמאין לחין ואין מטמאין יבשין גבי דם עובדת כוכבים מטמא מדרבנן שגזרו עליהן שיהו כזבין לכל דבריהם והך היכרא הוא דעבוד בה דאילו דישראלית מטמא לח ויבש ודעובדת כוכבי' לח ולא יבש כרוקה וכמימי רגליה דאמר לקמן בפרק דם הנדה דאין מטמאין יבשין ודם טוהר של מצורעת נמי אע"ג דדם לאו מעיין הוא דין מעיין אית ליה דרחמנא רבייה כדאמר בגמרא:

דם היולדת שעברו ימי טומאת לידה ולא טבלה:

בית שמאי אומרים כרוקה וכמימי רגליה מטמא לח ואינו מטמא יבש והכי תני לה בהדיא בתוספתא דעדיות דנדה כל זמן שלא טבלה הרי היא בנדתה לכל דבריה הלכך רוקה ומימי רגליה בטומאתן ולקמן בפרק דם הנדה (נדה נו.) ילפינן מקראי דאין רוק של זב מטמא יבש ודמה נמי אף על גב דדם טוהר הוא לבית שמאי כדאמר בגמרא דביומי תליא רחמנא והא מלו ומשום מעיין נמי ליכא לטמויי דהא אין מתעגל ויוצא אפילו הכי רבנן גזור עליה הואיל וטמאה היא גזרה לאחר ז' אטו תוך ז' ומיהו לא גזור עליה שיטמא לח ויבש כלפני ז' דעבוד בה היכרא דלידעו דטומאתה מדרבנן ולא נשרוף עליה תרומה וקדשים. ואע"ג דגבי דם עובדת כוכבים לא אמרי בית שמאי הכי אלא מטהרי לגמרי והיינו טעמא כדאמר בגמרא משום דחיישינן דלמא אתי לחלק בשל תורה ולמימר מטמא לח ולא יבש התם הוא דכל טומאת עובד כוכבים דרבנן כדי שלא יהו ישראל רגילין אצלן במשכב זכור וכיון דטמאו מגען ורוקן ומימי רגליהן ואיכא הרחקה טובא הלכך טהרו את דמה לגמרי להיכרא דלידעו דטומאת רוקה ומימי רגליה דרבנן דלא נשרוף תרומה עלייהו ולא חלקו בדמה דילמא אתי לחלק בשל תורה אבל הכא אין כאן מדרבנן אלא דם לבדו שהוא דם טוהר הלכך גזור ושיור בה להיכרא דליכא למיחש דלמא אתי לחלוקי בשל תורה דהכל יודעין דכיון דעברו ימי לידתה דדם טוהר הוא:

ליטמא לח ולא יבש חילקת בשל תורה אע"ג דדם יולדת שלא טבלה דטהורה מן התורה אמרי ב"ש דמטמא לח ולא יבש התם ידעי כיון שעברו ימי לידה דאין דמה [טמא] מן התורה אבל עובדת כוכבים שעשאוה כנדה שהרי הם כזבין אם נחלק בדמה אתי לחלק בשל ישראל ודם טהרה של מצורעת שטהור לגמרי אין לחוש שלא החמירו בה כיון דכבר טבלה ודם טהור הוא:

וזובו טמא דעבדי היכרא בקריו וא"ת ואמאי לא שרפינן הא שרפינן על ספק רוקו דעם הארץ פרק קמא דשבת (טו:) כל שכן בזובו של עובד כוכבים ויש לומר דבעם הארץ שורפין משום דאית ביה דררא דטומאה דאורייתא אם הוא זב או בועל נדה אבל עובד כוכבים אין לו שום טומאה דאורייתא:

הא דתנן בדם הנכרית ב״ש מטהרין וב״ה אומרים כרוקה ומימי רגליה שמטמא לח ואינו מטמא יבש ואע״ג דדם נדה מטמא לח ויבש גבי נכרית דלא הוי אלא מדרבנן עבדו בה הכרה דלא לשרוף עליה תרומה וקדשים וב״ש לא גזרו ביה כלל מטעמא דמפרש בגמרא ובדם מצורעת ישראלית פליגי בדינא דאורייתא כדמפרש בגמרא ובדם יולדת ישראלית שלא טבלה אחר שבאו ימי טוהר אפליגו נמי בדינה דאורייתא ומסקנא אליבא דרב דהלכתא כותיה דלכ״ע מעיין א׳ התורה טמאתו והתורה טהרתו אלא דב״ה סברי ביומי וטבילה תלה רחמנא וב״ש סברי ביומי לחוד תלה רחמנא והא דאמרי׳ ב״ש שהיא כרוקה ומימי רגליה לומר שמטמא לח ואינו מטמא יבש היינו משום דלכ״ע אשה גופה טמאה היא ואסורה לבעלה כל זמן שלא טבלה מחמת לדתה וכדאמר קרא בנדתה תהא עד שתבא במים וכן מעינותיה טמאין כדין נדה ולא נחלקו אלא לענין טפת דם עצמה ואע״ג דדם טהר לאו מעין הוא לב״ה כדאיתא לעיל גבי מצורעת אפ״ה גזרו בה ב״ש טומאת שאר מעיינות כדי להחזיקה בטומאה כדינה עד שתטבול ולא גזרו בה טומאת דם ממש משום היכרא לתרומה וקדשים כנ״ל.

דם דלא שכיח פי׳ דלא שכיח תדיר כרוקה ומימי רגליה אבל ודאי שכיח הוא כדאמר׳ בפ״ק דאשה שכיחה דמים וברור הוא טהורה מדאוריתא פי׳ דמתני׳ בדינא דאוריתא מיירי.

המשנה השלישית והיא בענין החלק הראשון גם כן והוא שאמר דם הנכרית ודם טהרה של מצורעת בית שמאי מטהרין ובית הלל אומרין כרקה ומימי רגליה כלומר שהיא טמאה אלא שטומאתה כטומאת רוקה ומימי רגליה ולא כטומאת דם נדה וענין מחלקתם בדם הנכרית הוא שהדבר ידוע שהנכרית ודם הנכרית אינם בדין טומאה מן התורה שנאמר דבר אל בני ישראל איש איש כי יהיה זב וכו' בני ישראל ולא הגוים אבל חכמים גזרו בהן להיותן כזבים וכזבות כל שהן בזכר מבן תשע ולמעלה ונקבה מבת שלשה ולמעלה ופירשו עכשו לדעת בית שמאי שלא גזרו בהן אלא על רקה ומי רגליה שהם מצויים תמיד אבל דמה טהור ופי' הטעם בגמ' דשיירו בה רבנן כי היכי דלהוו בה היכרא מדרבנן הוא דמטמו כדי שלא יבואו לשרוף עליה תרומה וקדשים ובית הלל מטמאין ולא טומאה גמורה כדם נדה ישראלית לטמא בלח ויבש אלא להיות דמה מטמא כרוקה ומי רגליה שמטמאין לחין ולא יבשים ודי בזה היכר ודם טהרה של מצורעת הוא דם הירוק או דם לידתה אחר שבעה לזכר ושבועים לנקבה ובית שמאי מטהרין אותה לגמרי שאע"פ שרוקה ומי רגליה טמא מצד צרעתה וכמו שאמרו לזכר או לנקבה לרבות מצורע למעיינותיו ומצורעת למעיינותיה דם טהרתה מיהא טהור שאין זה בכלל מעינותיה שאין בכלל המעין אלא דומיא דרוק שמתעגל ויוצא ובית הלל מטמאין אע"פ שאינה בכלל מעין מ"מ רחמנא רביה דאי לשאר מעינותיה מזכר נפקא אלא לא נתרבית אלא לדמה אע"פ שאין בה טומאת דם דם היולדת שלא טבלה ר"ל שיצאה מזמן טומאת לידה ונכנסה לזמן דם טהרה כגון אחר שבעה לזכר ואחר שבועים לנקבה אלא שלא טבלה עדין בית שמאי אומרין שהדם מ"מ יצא מכלל טומאה מצד הדם ואין לה אלא טומאת שאר מעיינות שבה ר"ל רקה ומימי רגליה ואע"פ שאין טומאת מעין לדעתם אלא במתעגל ויוצא גזרו בה לאחר שבעה אטו תוך שבעה ומטמאה בלח אבל לא ביבש שעשו בה הכר שלא לשרוף עליה ואע"פ שדם הנכרית טהרו לגמרי משום היכרא בזו הואיל והוכרחו לגזור בה ולטמאה שיירו בה שלא לטמא ביבש ולבית הלל כל שלא טבלה לא פקעה המנה טומאת דם נדה ומטמאה לח ויבש ומודים ביולדת בזוב שאע"פ שעבר זמן טומאת לידה הואיל ולא נכנסה לזמן דם טהרה שהרי זבה היא שלא פקעה הימנה טומאת דם נדה ומטמאה לח ויבש הא מ"מ אם השלימה זמן טומאת לידה וכן שספרה שבעה נקיים ולא טבלה הרי הם במחלקותם שלבית שמאי מטמא לח ולא יבש ולבית הלל לח ויבש וכן היא שנויה בגמרא בהדיא:

זהו ביאור המשנה ובכלה הלכה כבית הלל ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

הנכרי זובו טמא ואף מן הסתם עשאוהו כזב כמו שביארנו אבל שכבת זרע שלו טהור שיירוהו שלא לגזור עליו כדי שיכירו הכל שטומאתו אף בזיבתו מדברי סופרים ולא יבואו לשרוף עליה תרומה וקדשים מעתה נכרית שפלטה שכבת זרע מנכרי טהורה מישראל טמאה ר"ל טפת הקרי ובת ישראל שפלטה שכבת זרע מנכרי אותה טפה טהורה לגמרי ומה שאמרו שכבת זרע של ישראל אפילו במעי גויה טמא פירושו שאם תפלטנה על הבגד תטמאנו שאם לטומאת עצמה טמאה ועומדת היא אבל מה שאמרו של נכרי טהורה בכל מקום אפילו במעי ישראלית פירושו אע"פ שבישראל אף במעיה טמאה שאע"פ שמגע בית הסתרים היא מ"מ אנו דנין אותה כרואה ובנכרי טהורה והוא הדין שהטפה טהורה לכשתפלטנו כמו שביארנו ונכרית שפלטה שכבת זרע של נכרי ונתערבו בה מי רגלים הכל טמא מצד מי רגלים שבה שגזרו עליהן:

בפרש"י בד"ה בש"א כרוקה כו' ואע"ג דגבי דם נכרית כו' ואיכא הרחקה טובא הלכך טהרו את דמה לגמרי להיכרא כו' אבל הכא אין כאן מדרבנן אלא דם כו' דהכל יודעין כו' עכ"ל אם כוונתו כדברי התוס' לא ה"ל לפלוגי אלא דבדם נכרית אתי לחלק בשל תורה משא"כ בדם יולדת דהכל יודעין כו' כמ"ש התוס' ולא אצטריך ליה לפלוגי דבדם נכרית איכא הרחקה טובא כו' אבל הכא אין כאן מדרבנן אלא דם כו' גם מ"ש הלכך טהרו את דמה לגמרי להיכרא דנדעו דטומאת רוקה כו' אף שהאמת כן דמהך היכרא ידעינן דטומאת רוקה מדרבנן מ"מ טפי ניחא לפרושי דמשום דם נכרית גופה טהרו לגמרי דלא נשרוף על דם נכרית תרומה כדקאמרינן היכי ליעבד ליטמא לח ויבש עשיתו כשל תורה וע"כ הנראה לפרש"י דלא ניחא ליה לפרש בפשיטות כדברי התוס' משום דודאי בדם נכרית נמי שייך למימר הא דהכל יודעים דדם נכרית טהור הוא מיהו דהכל יודעין בין בדם נכרית בין בדם יולדת אינה סברא פשוטה דאל"כ בנטמא לח ויבש היאך עשיתו כשל תורה לשרוף עליה תרומה כמ"ש ג"כ מהרש"ל והשתא ה"ק בדם נכרית דטמאו מגען ורוקן ומימי רגליהן ואיכא הרחקות טובא לא אצטריך לן לדקדק עוד בהרחקה יתירא ואדרבה טמאו דמה לגמרי משום הנך הרחקות גופייהו דלא נשרף תרומה עלייהו ולא חלקו בדמה משום דהכל יודעין כו' דאדרבה כיון דאין זה סברא פשוטה נימא דלמא אתו לחלק גם בשל תורה ונאמר גם באלו הרחקות דמן התורה הן ויהיו שורפין עליהן תרומה אבל בדם יולדת דאין כאן גזירה מדרבנן אחרת אלא הך גזירה דדם לחוד לא רצו לבטל גזירתן ולטהר לגמרי אלא דגזרו ושיירו בה להיכרא ולא חשו דלמא אתו לחלק גם בשל תורה כיון דאיכא למימר נמי דהכל יודעין כו' וזה ברור:

גמ' אמרי לך ב"ש כו' היכי ליעבד ליטמא לח ויבש כו' כ"ה בגמרות ישנות וליתא שם הא דאיכא בגמרות שלפנינו ההוא בזכרים אתמר דאי בנקבות היכי כו' וכן נראה דהך מלתא לפלוגי בין זכרים לנקבות גבי זיבה אכתי לא שמעינן ליה עד דקמ"ל רבא זובו טמא אפי' לב"ש וברייתא שפיר איירי גם בנקבות דלגבי רוקה ומימי רגליה גזרו שיהו כזבין אלא דלגבי דמה היכי ליעביד כו':

מתני' כרוקה וכו' ע"ל נו ע"ב תד"ה מבין העובדי כוכבים:

גמ' ואין העובדי כוכבים מטמאין בזיבה עי' ב"ב כ ע"א תד"ה ועובד כוכבים: