מסכת נדה דף י״ז עמוד א׳

מקרקש זגי פעמונים התלויים בכילה שסביב מטתו מקשקשן בעת תשמיש לסור בני ביתו משם:

באלי דידבי מגרש הזבובים שלא לשמש מטתו בפני כל חי:

פרוחי יתושים:

דמו בראשו נענש על עצמו וחובת דמו נדרשת ממנו לאחר מיתתו וראיה לדבר ודמו בראשנו דמרגלים (יהושע ב׳:י״ט) חובת דמו יהא מוטל בראשנו:

ומתחייב בנפשו כלומר הוא גורם לעצמו:

שעבר עליהם הלילה אכולהו קאי אשום ובצל ומשקין:

בסילתא סל:

עיקרן שערות שבראש השום והבצל:

ומשתין מים ערום לפני מטתו דאמר בשבת (דף סב:) דקשה לעניותא ויש ספרים דגרסי הכא משמש מטתו ערום וכן הוא בויקרא רבה וטעמא שיש לו להיות צנוע בשעת תשמיש כדאמרינן בנדרים (דף כ.):

שמשמשין מטותיהן בפני עבדיהן ומיירי בלילה או במקום אפל דבמקום אורה אפי' בלא לפני עבדיהם אסור:

מקרקש זגי פ"ה פעמונים התלוים בכילה להוציא ממנו בני ביתו וקשה לר"ת דאין זה מדת צניעות ונראה לו כגירסת ר"ח והערוך [ערך גזח'] מקרקש גזי זבובים דאמר בבכורות (דף ז:) דבש הגזין והצירעין והוי דומיא דאביי דבלי דידבי ורבא דבלי פרוחי:

שורפן חסיד דליכא למיחש שמא יתגלו ובערוך [ערך שלש] פירש ששרפת צפורן מזקת לאדם וכן כל דבר הבא מן האדם כדאמר בס"פ כלל גדול (שבת דף עה:) גבי דם הנדה איידי דחלשא לא מצנעה לשונרא ולכך הוא חסיד שמחמיר לשורפן אע"ג שמזיק לו:

אימא בודקין מטותיהן ביום ולכן מזכירין לשבח דאע"ג דאמרו ב"ש צריכה ב' עדים על כל תשמיש ותשמיש ולב"ה דיה בב' עדים כל הלילה ומעיינא בהו למחר מ"מ מודו דאם רוצה לעיין בלילה לאור הנר הרשות בידה:

הא בחדתי הא בשחקי תימה דבפ"ק דשבועות (דף ו:) גבי שאת כצמר לבן שניה לה כקרום ביצה ומפרש כמו גלימא דכיתנא ושחקיה משמע שהחדש לבן מן הישן וי"ל דהתם בגלימא שאין רגילות לכבס והכא בחלוק וכיוצא בו שמכבסין תדיר ועוד י"ל דהתם לענין חשיבות מיירי כי הנך דלעיל כגון שבור מלכא וריש גלותא:

מאן בעי פקולי בנהמא פי׳ לפי שהיו רובן עסוקות בטהרות ועונת ת״ח בלילה שבת כדאיתא בפ׳ מרובה.

נטמא מקצתו לא נטמא כלו פי׳ במגע דכל קורט חשוב לעצמו.

נטהר מקצתו נטהר כלו פי׳ בהשקה. כגון שהוסק באויר תנור פי׳ כאלו כלו מלא טומאה וה״ה בהיסט או באהל המת אלא דחדא מנייהו נקטי.

ולעולם יזהר אדם מן הסכנות הן בעניני מאכל ומשתה הן בשאר ענינים ועל זו אמרו המקיז דם ושמש מטתו דמו בראשו:

אע"פ שהתרנו בדיקת העד לאור הנר מ"מ אינה בדיקה מעולה מפני שאינו נבדק יפה ועיקר הבדיקה ביום וכן עקרו בפקולים ר"ל צמר גפן או צמר נקי ורך או של בגד פשתן ישן וכן צריך שיהא לא שחור ולא אדום אלא לבן כדי שיראו בו טיפי דמים:

אע"פ שאסור לאדם לשמש מטתו אלא בלילה כל שרואה עצמו מצד טבעו נאנס בשינה בלילה ואי אפשר לו לרצות או שהיא מצד טבעה נאנסת בשינה בלילה ואינה מתרצית מותר לו לשמש מטתו ביום בהצנע על הדרכים שהזכרנו כדי שיהו ביאותיו ברצוי ובחבה ולא דרך דריסה וטירוף:

השלג אינו לא אוכל ולא משקה עד שיחשב עליו לאחד מהם חשב עליו לאכילה דינו כאוכלין ליטמא מתורת אוכל ולטמא אוכלין אחרים בכביצה ושלא להיות לו טהרה עולמית שהרי אוכלין ומשקין אין להם טהרה במקוה חשב עליו למשקה דינו כמשקה לטמא טומאת משקין ברביעית ולטהר במקוה בהשקה ואע"ג דטבילה באוכל ומשקה ליכא ולא הוזכרה אלא באדם וכלים זו אינה מתורת טבילה אלא מתורת זריעה כעין שמצינו בשתילי תרומה שנטמאו שאם שתלן טהורים אלמא זריעה מהניא להו ואף המים כשמשיק אותן עם מי מקוה ר"ל שיהא נותן הכלי מלא מים טמאין במקוה ומכניסתו עד שפתו עד שהמים שבמקוה צפין עליו מעט נעשין משקין שבכלי חבור עם מקוה ובטלים אגבם נטמא מקצתו של שלג זה לא נטמא כלו אפילו חשב עליו למשקה שכל קורט וקורט שבו נחשב הוא אחד בפני עצמו ואם העבירו באויר כלי חרס ששרץ בתוכו נטמא כלו שהתורה העידה על כלי חרס אפילו מלא חרדל שאין טומאה נוגעת לגרגרים שבאמצע שהרי מוקפים הם בחרדל שבסביבותיו וכן הדין בהסיטו זב וזבה או נדה שנטמא כלו הואיל והסיט את הכלי כדין תרוד רקב שמטמא במשא ואינו מטמא במגע ומאחר שנטמא כלו לא נטהר כלו בהשקה שהרי אין מי מקוה נוגעים אלא במה שבפי הכלי:

גמרא היו משמשין מטותיהן ביום כו' ולא בעי למימר דאיירי בבית אפל ואגב דאיכא אונס שינה בלילה הזכירן לשבח כדמסיק דאם כן הוה ליה לפרושי דהיו משמשין ביום בבית אפל ועי"ל דלר"י דאית ליה טעמא דיום לא ניתן להריון דליכא למשרי בבית אפל פריך שפיר:

תד"ה הא בחדתי וכו' ומפרש כמו גלימא דכתנא ושהקי' כצ"ל:

[בא"ד] ועי"ל דהתם לענין השיכות מיירי פירוש דהאב עם התולדה שלו במדרגת הגלימא עם השחקים שלו וכמו כן מדרגת שבור מלכא שהוא היה מלך פרס וריש גלותא:

רש"י ד"ה פקולין קוטו"ן עי' מגילה יז ע"ב ברש"י ד"ה הפקולי ועי' בערוך ערך פקל וצע"ק:

אָמַר לֵיהּ שִׁינְנָא, לֹא! אֶלָּא כְּגוֹן: שֶׁל בֵּית פְּלוֹנִי שֶׁמְּשַׁמְּשִׁין מִטּוֹתֵיהֶם בִּפְנֵי עַבְדֵּיהֶם וְשִׁפְחוֹתֵיהֶם. יש להקשות למה קראו עתה בשם שִׁינְנָא שהוא רצונו לומר חריף? ונראה לי בס"ד כי ראה שעשה בשאלתו חריפות וחכמה כי היה צריך לשאול כך אפילו בפני בהמה חיה ועוף דאלו מצויים הם לפני בני אדם אבל עכברים אינם מצויים לעמוד במקום אחד ולהסתכל בפני אדם אלא הם חוטפים והולכים ואינם עומדים במקום אחד רגע לראות אלא נעים ונדים והליכתם במרוצה ועל כן אין מן הראוי לשאול 'אֲפִלּוּ בִּפְנֵי עַכְבָּרִים'. אך באמת הוא לא בא לשאול אלא כונתו להעיר ולהקשות בדברי רשב"י ובחכמה דבר דבריו בלשון שאלה ואין זו שאלה אלא הערה וכונתו לומר שיש להעיר בדברי רשב"י שאמר 'בִּפְנֵי כָּל חַי' דקאי על כל מין בעלי חיים ובשלמא בהמות וחיות ועופות יכול להשמר מהם כי עיניו רואות אותם אך עכברים שהם בכלל כל חי דנקיט רשב"י איך ישמר מהם כי הם בחורין ורואין ואינם נראין וכשהבין דכונתו להעיר ומשום דרך כבוד ודרך ארץ אמר דבריו בלשון שאלה להכי אמר לו 'שִׁינְנָא' אך דע דמעיקרא אין כונת רשב"י לומר זאת על בעלי חיים כי אם רק על אדם ורמז בתיבת 'כָּל' לרבות עבדים ושפחות אשר בעיני ההמון נחשבים כבהמות ומורים היתר בהם.

רַבָּה בַּר רַב הוּנָא מְקַרְקֵשׁ זַגֵּי דְּכִילְתֵּיהּ פירש רש"י ז"ל פעמונים התלוים בכילה מקשקשן כדי לסור בני ביתו משם. וקשיא לי בפירוש זה דנמצא הוא מפרסם תשמישו לפני בני ביתו דבזה יודעים דאותה שעה רוצה לשמש ואין זה דרך צניעות ובפתח עינים הביא מן רבינו תם ז"ל שכתב 'גזי דכליתיה' פירוש מיני צרעין ודבורין עיין שם וזה ניחא שפיר. ונראה לי הא דמגרשין הדבורים והיתושין לאו משום דחוששין לשמש בפני בעלי חיים דאלו ודאי לאו בני הרגשה נינהו אלא עושין כן להחריד את בני אדם שיהיו נזהרין בצניעות זו מאד בראותם דרבנן קפדי אפילו על זבובין.

חֲמִשָּׁה דְּבָרִים הֵן, שֶׁהָעוֹשֶׂה אוֹתָן מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ וְדָמוֹ בְּרֹאשׁוֹ נראה לי בס"ד תיבת הֵן לומר שישארו בכך ואין תקוה שיתבטלו לפי אורך הזמן כאשר היה בזוגות ולזה אמר הן בהווייתן יהיו תמיד כך. והא דאמר מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ וְדָמוֹ בְּרֹאשׁוֹ כי תחלה מתחייב בנפשו מחמת רוח רעה אשר תדבק בנפשו ואחר כך יגיע מזה נזק לגופו ועל זה אמר דמו בראשו דקאי על נזק גופו. והא דנקיט לשון זה של ' דָמוֹ בְּרֹאשׁוֹ ' נראה לי בס"ד כי אמרו רבותינו ז"ל לעולם יראה אדם שכינה למעלה מראשו ופרשתי בס"ד כי ראש שם אדם אות א' שהוא צורת וא"ו ושני יודי"ן כמנין שם הוי־ה ברוך הוא ועל זה אומר שכינה למעלה 'מראשו' והנה והאי כאשר תדבק בו רוח רעה ביותר יסתלק ממנו הארת אות א' הרמוז בראשו וישאר בו רק אותיות 'דם' דאדם ולכן אמר 'דָמוֹ בְּרֹאשׁוֹ' דמו דייקא בראשו דייקא.