בוני התלמוד

    מסכת נדה דף כ׳ עמוד ב׳

    חזרה לאינדקס
    נוסח
    תצוגה
    מפתח מושגים:שְׁאֵלָהתְּשׁוּבָהקֻשְׁיָאתֵּרוּץרְאָיָהסְתִירָהמֵימְרָא
    גודל האות
    100%
    גודל מקורי

    רש"י

    דרבי חנינא הוא דחכיםומצי בדיק כה"ג:

    דמרא דארעא דישראלבקי במראות דם מכל חכמי ארץ ישראל כדמפרש לקמן: פומבדיתא אתריה דרב יהודה בשילהי פ"ק דסנהדרין (דף יז:) סבי דפומבדיתא רב יהודה ורב עינא:

    ולא חזאמשום כבודו דרב יהודה:

    ארחיההריח בו:

    חימודשנתאוית לבעלה וראתה הדם מחמת תאוה:

    איפרא הורמיזנכרית היתה וכן שמה ואעפ"כ היתה משמרת עצמה מנדות וקרובה להתגייר ואף קרבנות היתה שולחת. ולשון יוני איפרא חן כמו אפריון נמטייה לרבי שמעון (ב"מ דף קיט.):

    הורמיזכמו (ב"ב דף עג.) הורמיז בר ליליתא כלומר יופי שדים היה לה:

    ארחיה כו'ואע"ג דאמר לעיל רבא לא ידע בדמא ניסא איתרחיש ליה:

    שלח להמשום דורון:

    סריקותאמסרק נאה:

    מקטלא כלמישהורגין עליה כנים. וסברה ודאי הבין ומשום הכי שלח לי האי:

    כלמיכנים כדמתרגמינן כנים כלמתא:

    בתווני לבאיבחדרי הלב אתם יושבים. מחדרים מתרגמי' מתווניא. כלומר כל חכמה מצויה בכם:

    לא חזינאדדילמא אשתני ואע"ג דמראה דם טהור יש לה דלמא אי אייתא טיפתא קמייתא הוה מיחזי טמא:

    בין טמאה לטהורהכשכלין ימי טוהר של זכר או של נקבה וראתה ביום ארבעים ואחד או ביום שמונים ואחד:

    חזינא לההוא דמאאי דם טמא מטמינא ואי לאו מחמשה דמים הוא מטהרינא דההוא ודאי טיפתא קמייתא מייתא דלא מזהמא דעד השתא חזאי ואתא דם טוהר שכל מ' לזכר ופ' לנקבה מעין פתוח ואפי' פסקה יום או יומים הואיל ומוחזקת היא בדמים לא זהמא ומייתא טיפתא קמייתא:

    מעיקרא טמויי טמי להרב יצחק משום כבודו דרבה בר בר חנה:

    כזה ראיתימביאה דם אחר או שלה או של חברתה ואומרת כזה ראיתי ואבדתיו אם דם זה טהור לא מספקינן ליה בטומאה משום דם האבוד דמהימנא למימר כזה ראיתי:

    כזה טיהר לי פלוני כו' מהושתסמוך עליה חברתה שהראתה דמה לזו ואמרה לה כדם זה שלך הראתי גם אני לפלוני חכם וטיהר:

    נאמנת אשה כו'אלמא קים לה במראה דמים:

    דליתיה קמןאבל הכא דאיתיה קמן ניחזי אנן:

    אגמריה סמךדפשיטא ליה דטהור והאי דהוה מטמא מעיקרא משום כבודו דרבה בר בר חנה אבל אי הוה מספקא ליה לא הוה סמיך עלה:

    ראה ביוםלאותו דם עצמו:

    חזר וטימאקס"ד דלא חזר וראהו אלא מאליו חזר בו וטימא דסבר שמא אמש טמא הוה ועכשיו שיבש נשתנה ממראיתו ממה שהיה לו אמש ואילו הוה לח כמתחלתו הוה נראה טמא לפיכך חזר בו ממה שטיהר:

    שמא טעיתיבמה שחזרתי וטימאתי הואיל ומראיהו עכשיו טהור:

    מעיקרא אחזקיה בטומאהכלומר אמש לא מספק טימא אלא שפיר חזייה ואחזיק בטומאה דאמרי' לקמן רבי בדק לאור הנר:

    דאישתניהלבין:

    דהדר אישתניעוד יותר:

    מפכחמראה אדמומיתו עוברת הילכך הדר למילתיה קמייתא וטימא. והא דאמרינן אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות היכא דלא אחזיה כשהוא לח ולא אידמי ליה כטמא:

    בין העמודיםהיכא דגרסי ואע"ג דליכא נהורא כולי האי:

    ובצל ידונותן ידו כנגד חמה על הדם ומיצל:

    נדה 20 עמוד ב

    1רבי חנינא הוא דחכים, כולי עלמא לאו חכימי הכי.

    2אמר רבי יוחנן: חכמתא דרבי חנינא גרמא לי דלא אחזי דמא, מטמינא מטהר, מטהרנא מטמא. אמר רבי אלעזר: ענוותנותא דרבי חנינא גרמא לי דחזאי דמא, ומה רבי חנינא דענותן הוא מחית נפשיה לספק וחזי, אנא לא אחזי?

    3אמר רבי זירא: טבעא דבבל גרמא לי דלא חזאי דמא, דאמינא: בטבעא לא ידענא, בדמא ידענא?!

    4למימרא דבטבעא תליא מלתא? והא רבה הוא דידע בטבעא, ולא ידע בדמא! כל שכן קאמר: ומה רבה דידע בטבעא לא חזא דמא, ואנא אחזי?!

    5עולא אקלע לפומבדיתא, אייתו לקמיה דמא ולא חזא. אמר: ומה רבי אלעזר דמרא דארעא דישראל הוה, כי מקלע לאתרא דר' יהודה לא חזי דמא, אנא אחזי?!

    6ואמאי קרו ליה ״מרא דארעא דישראל״? דההיא אתתא דאייתא דמא לקמיה דרבי אלעזר, הוה יתיב רבי אמי קמיה. ארחיה, אמר לה: האי דם חימוד הוא. בתר דנפקה, אטפל לה רבי אמי. אמרה ליה: בעלי היה בדרך וחמדתיו. קרי עליה: (תהלים כה, יד) ״סוד ה' ליראיו״.

    7אפרא הורמיז, אמיה דשבור מלכא, שדרה דמא לקמיה דרבא. הוה יתיב רב עובדיה קמיה, ארחיה. אמר לה: האי דם חימוד הוא. אמרה ליה לבריה: תא חזי כמה חכימי יהודאי! א"ל דלמא כסומא בארובה.

    8הדר שדרה ליה שתין מיני דמא, וכולהו אמרינהו. ההוא בתרא דם כנים הוה, ולא ידע. אסתייע מילתא, ושדר לה סריקותא דמקטלא כלמי. אמרה: יהודאי, בתווני דלבא יתביתו!

    9אמר רב יהודה: מרישא הוה חזינא דמא, כיון דאמרה לי אמיה דיצחק ברי, האי טיפתא קמייתא לא מייתינן לה קמייהו דרבנן משום דזהימא לא חזינא.

    10בין טמאה לטהורה ודאי חזינא.

    11ילתא אייתא דמא לקמיה דרבה בר בר חנה, וטמי לה. הדר אייתא לקמיה דרב יצחק בריה דרב יהודה, ודכי לה.

    12והיכי עביד הכי? והתניא: חכם שטימא אין חברו רשאי לטהר, אסר אין חבירו רשאי להתיר!

    13מעיקרא טמויי הוה מטמי לה, כיון דא"ל דכל יומא הוה מדכי לי כי האי גונא, והאידנא הוא דחש בעיניה דכי לה.

    14ומי מהימני אין, והתניא: נאמנת אשה לומר ״כזה ראיתי ואבדתיו״.

    15איבעיא להו: ״כזה טיהר איש פלוני חכם״, מהו?

    16תא שמע: נאמנת אשה לומר ״כזה ראיתי ואבדתיו״, שאני התם, דליתיה לקמה.

    17תא שמע: דילתא אייתא דמא לקמיה דרבה בר בר חנה וטמי לה. לקמיה דרב יצחק בריה דרב יהודה ודכי לה. והיכי עביד הכי? והתניא: ״חכם שטימא אין חבירו רשאי לטהר״ וכו',׃

    18ואמרינן: טמויי הוה מטמי לה, כיון דאמרה ליה דכל יומא מדכי לה כי האי גונא, והאידנא הוא דחש בעיניה הדר דכי לה, אלמא מהימנא לה!

    19רב יצחק בר יהודה אגמריה סמך.

    20רבי ראה דם בלילה וטימא, ראה ביום וטיהר, המתין שעה אחת חזר וטימא, אמר: אוי לי שמא טעיתי!

    21שמא טעיתי? ודאי טעה! דתניא: לא יאמר חכם ״אילו היה לח היה ודאי טמא״.

    22אלא אמר: אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות. מעיקרא אחזקיה בטמא, כיון דחזא לצפרא דאשתני אמר (ליה): ודאי טהור הוה, ובלילה הוא דלא אתחזי שפיר. כיון דחזא דהדר אשתני אמר: האי טמא הוא, ומפכח הוא דקא מפכח ואזיל.

    23רבי בדיק לאור הנר. רבי ישמעאל ברבי יוסף בדיק ביום המעונן ביני עמודי. אמר רב אמי בר שמואל: וכולן אין בודקין אותן אלא בין חמה לצל. רב נחמן אמר רבה בר אבוה: בחמה ובצל ידו.

    24וכמזוג שני חלקים כו'. תנא:

    תוספות

    והא רבא דידערבה גרס דרבא היה בקי כדמוכח בסמוך גבי דאפרא הורמיז ורש"י פירש בסמוך דאיתרחיש ליה ניסא ואין נראה דדוקא בסוף הוא דאיתרחיש ליה ניסא כדמוכח בסמוך:

    טיפתא קמייתאושאר חכמים שהיו רואין לא היו מחמירין כ"כ או שהיו בקיאין ביותר:

    כל יומא הוה מטהר לי כה"גמשמע שלא היתה רגילה להראות לרב נחמן בעלה ושמא לא היה בקי והא דאמר ר"נ לעיל (נדה דף יט:) בדם הקזה קבלה היתה בידו אי נמי היתה חוששת שמא היה מחמיר על עצמו להיות לבו נוקפו ופורש ולא יסמוך על חכמתו אי נמי שלא תתגנה בפניו אבל אין לומר דאסור לראות דמי אשתו דהא במס' נגעים (פ"ב מ"ה) תנן כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו ר"מ אומר אף לא נגעי קרוביו כל הנדרים אדם מתיר חוץ מנדרי עצמו ר' יהושע אומר אף לא נדרי אשתו ואילו כל הדמים אדם רואה חוץ מדמי אשתו לא קתני:

    אגמריה סמךלפי הפשט משמע דלכך האמין לדבריה אבל בענין אחר [פירוש בלא דבריה] לא היה מתיר אע"ג דאגמריה סמך וקשה דבפ' אלו טרפות (חולין מט.) אמרו גבי ההיא מחטא דאישתכח בסימפונא דכבדא הונא מר בריה דרב אידי טריף ורב אחא בר מניומי מכשיר לכך נראה לפרש דהשתא הדר ביה משינויא קמא והיכא דאגמריה סמיך רשאי להתיר אע"ג דחכם כבר אסר ויש מקשה על ילתא היכי עבדה הכי הא אמרינן בפ"ק דמס' ע"ז (דף ז.) הנשאל לחכם וטימא לא ישאל לחכם ויטהר וי"ל דקפידא לא הויא אשואל אלא אחכם אבל השואל ישאל כל מה שירצה דמתוך כך ידקדקו בדבר ופעמים שהראשון טועה ויצא הדבר לאורה: [ועי' תוס' ע"ז ז. ד"ה הנשאל ותוס' חולין מד: ד"ה היכי]:

    לחיצה על קטע מסמנת את דברי המפרשים שנפתחים באותן מילים.

    מפרשים נוספים

    רשב"א

    אימיה דשבור מלכא שדרא דמא לקמיה דרבא הוה יתיב רב עובדיה קמיה ארחיה ואמר דם חמוד הוא. נראה לי דרב עובדיה הוא דארחיה, רבא לא הוה בקי בדמים, וכדאמרינן לעיל. ותדע דרב עובדיה הוא דארחיה, מדקאמר הוה יתיב רב עובדיה קמיה ואי לא עביד רב עובדיה מידי, למה ליה למימר דהוה יתיב קמיה, ואין דרך התלמוד לומר הוה יתיב ר' פלוני קמיה, אלא בענין שאותו שהיה שם עשה או אמר שום דבר, אבל בכדי לא, ושוב לא נצטרך לומר דלעיל גרסינן רבה והכא גרסינן רבא כנ"ל.

    האי דם חימוד הואפירשו המפרשים דם חימוד וטהור הוא והוא תימא, דהא אמרינן (לקמן נדה סו, א) תבעוה לינשא ונתפייסה צריכה לישב ז' נקיים, והתם משום חשש חימוד הוא, אלא משמע דדם חימוד טמא, והאי דקאמר דם חימוד הוא, לא כדי לטהרה אמר כן, אלא כדי להראות חכמתו.

    ילתא אתיא דמא לקמיה דרבה בר בר חנה וכו'והא דלא אחזיתיה לרב נחמן בעלה שהיה ג"כ בקי בהן כדאמרינן לעיל (נדה יט, ב) רב נחמן אמר כדם הקזה, אלמא בקי היה בהן, אלא היינו טעמא דדילמא מיגניא באפיא אי נמי לא היה בעיר, אבל ודאי יכול היה לראות כתמי אשתו מדתנן במסכת נגעים (פ"ב מ"ה) כל הנגעים אדם רואה חוץ משל עצמו ר' מאיר אומר אף לא נגעי קרובו, כל הנדרים אדם מתיר חוץ משל עצמו ר' יהודה אומר אף לא נדרי אשתו ולא מני בהדייהו שאינו רואה דמי אשתו וכן כתוב בתוספות.

    ומי מהימנא אין והתניא נאמנת אשה לומר כזה ראיתי ואבדתיווא"ת א"כ למה הביאתו לפני חכמים י"ל לפי שאינה יכולה לראות בעצמה במקום תלמידי חכמים משום כבודם, וכדאמרינן לעיל דעולא לא חזא דמא בפומבדיתא ולא ר' אלעזר באתריה דרב יהודה.

    הא דאיבעיא לן כזה טיהר לי פלוני חכם לא איפשיטא, ולחומראוקשיא לי אמאי לא מהימנא, והא לא מחזקינן לה בטועה בדמיונות ולא במשקרת, מדתניא נאמנת אשה לומר כזה ראיתי ואבדתיו, ואפילו בדאי' לה חזקה סמכינן עלה מדכתיב וספרה לה לעצמה, וכדאמרינן בכתובות (עב, א) פלוני חכם טהר לי את הכתם וי"ל דכל היכא דאיתיה לדם, ושור שחוט לפניך, לא סמכינן עלה דפלוני חכם טהרו כל היכא דאיכא חכם דמטמא ליה, אי נמי דמסתפקא ביה אלא דאכתי ק"ל דא"כ היכי אתינן למפשטה ממעשה דילתא, והא התם לא הוה מסתפק ביה בטומאה ר' יצחק, דאדרבה מעיקרא דכייה ואיהי היא דאמרה ליה דרבה בר בר חנה טמא לה וכיון דהדר אמרה ליה דכל יומא מטהר והשתא הוא דחש בעיניה, לא אדיבורה בלבד הוא דסמך אלא אחזותי' דידיה ואנפשיה הוא דסמך ומטהר וי"ל דמ"מ כיון דמטמיא מסהדותה, ואי לאו דהדרא ואמרה ליה דהשתא הוא דחש בעיניה לא הוה מטהר ליה, אלמא איהי היא דמהימנא למימר כזה טיהר לי וסומכים אדיבורה. ומשני שאני רב יצחק דאגמריה סמך כלומר לא כך היה מעשה, אלא מתחלה ועד סוף דכי לה ודקא קשיא לך חכם שטמא אין חברו רשאי לטהר הני מילי מסברא דנפשיה אבל רב יצחק אגמריה סמך. ורבותינו בעלי התוס' ז"ל פירשו דלא הדר ביה משנויא דשני מעיקרא טמויי טמי לה, אלא דכיון דאהדרה היא ואמרה ליה דהשתא הוא דחש בעיניה סמך אגמריה להאמינה, הא משום גמריה בלחוד אינו רשאי לטהר מה שטמא חכם מעיקרא. והביאו ראיה מההיא דאמרינן בריש פרק אלו טרפות (חולין מד, ב) ההיא פסוקת הגרגרת דאתיא לקמיה דרב יתיב ובדיק לה ברוב עובי' אמרו ליה רב כהנא ורב אסי לרב למדתנו רבינו ברוב חללה שדרה לקמיה דרבה בר בר חנה בדקה ברוב חללה ואכשרה וזבן מיניה בתליסר פשיטי, ואקשינן והיכי עביד הכי, והתניא חכם שמטמא אין חברו רשאי לטהר אסר אין חברו רשאי להתיר, ומשני שאני התם דרב לא אסרה, ואקשינן תו וכיון דאורי בה חכם היכי אכל והכתיב ולא בא בפי בשר פגול שלא אכלתי מבהמה שהורה בה חכם, ופרקינן הני מילי מילתא דתליא בסברא, רבה בר בר חנה אגמריה סמך אלמה התם רבה בר בר חנה גמרא הוה בידיה, ואפ"ה כי אקשינן עליה מדתניא חכם שאסר אין חברו רשאי להתיר, לא פרקינן דאגמריה סמך אלא דרב לא אסרה הא אלו אסרה לא היה רשאי לסמוך אגמריה ולהתיר. ולא היא דדילמא שאני התם דקושטא דמילתא ניחא ליה, לשנויי ועדיף מינה קא משני, אי נמי כי משני לבסוף דרבה בר בר חנה אגמריה סמך הדר ביה משנויא קמא דאמר דרב לא אסרה, אלא אפילו תמצא לומר דמעיקרא אסרה רב, אפילו הכין רבה בר בר חנה אכשרה משום דסמך אגמריה. וכבר הארכתי יותר מזה בפרק אלו טרפות בס"ד ויש לי שם ראיות על פי' זה:

    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת נדה דף כ׳ עמוד ב׳

    מסכת נדה דף כ׳ עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 24 קטעים ממוספרים, כ־506 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    לדף הביאור המלא

    רש"י

    דרבי חנינא הוא דחכים ומצי בדיק כה"ג:

    דמרא דארעא דישראל בקי במראות דם מכל חכמי ארץ ישראל כדמפרש לקמן: פומבדיתא אתריה דרב יהודה בשילהי פ"ק דסנהדרין (דף יז:) סבי דפומבדיתא רב יהודה ורב עינא:

    ולא חזא משום כבודו דרב יהודה:

    ארחיה הריח בו:

    חימוד שנתאוית לבעלה וראתה הדם מחמת תאוה:

    איפרא הורמיז נכרית היתה וכן שמה ואעפ"כ היתה משמרת עצמה מנדות וקרובה להתגייר ואף קרבנות היתה שולחת. ולשון יוני איפרא חן כמו אפריון נמטייה לרבי שמעון (ב"מ דף קיט.):

    הורמיז כמו (ב"ב דף עג.) הורמיז בר ליליתא כלומר יופי שדים היה לה:

    ארחיה כו' ואע"ג דאמר לעיל רבא לא ידע בדמא ניסא איתרחיש ליה:

    ועוד 23 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashi on Niddah 20b · Sefaria

    תוספות

    והא רבא דידע רבה גרס דרבא היה בקי כדמוכח בסמוך גבי דאפרא הורמיז ורש"י פירש בסמוך דאיתרחיש ליה ניסא ואין נראה דדוקא בסוף הוא דאיתרחיש ליה ניסא כדמוכח בסמוך:

    טיפתא קמייתא ושאר חכמים שהיו רואין לא היו מחמירין כ"כ או שהיו בקיאין ביותר:

    כל יומא הוה מטהר לי כה"ג משמע שלא היתה רגילה להראות לרב נחמן בעלה ושמא לא היה בקי והא דאמר ר"נ לעיל (נדה דף יט:) בדם הקזה קבלה היתה בידו אי נמי היתה חוששת שמא היה מחמיר על עצמו להיות לבו נוקפו ופורש ולא יסמוך על חכמתו אי נמי שלא תתגנה בפניו אבל אין לומר דאסור לראות דמי אשתו דהא במס' נגעים (פ"ב מ"ה) תנן כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו ר"מ אומר אף לא נגעי קרוביו כל הנדרים אדם מתיר חוץ מנדרי עצמו ר' יהושע אומר אף לא נדרי אשתו ואילו כל הדמים אדם רואה חוץ מדמי אשתו לא קתני:

    אגמריה סמך לפי הפשט משמע דלכך האמין לדבריה אבל בענין אחר [פירוש בלא דבריה] לא היה מתיר אע"ג דאגמריה סמך וקשה דבפ' אלו טרפות (חולין מט.) אמרו גבי ההיא מחטא דאישתכח בסימפונא דכבדא הונא מר בריה דרב אידי טריף ורב אחא בר מניומי מכשיר לכך נראה לפרש דהשתא הדר ביה משינויא קמא והיכא דאגמריה סמיך רשאי להתיר אע"ג דחכם כבר אסר ויש מקשה על ילתא היכי עבדה הכי הא אמרינן בפ"ק דמס' ע"ז (דף ז.) הנשאל לחכם וטימא לא ישאל לחכם ויטהר וי"ל דקפידא לא הויא אשואל אלא אחכם אבל השואל ישאל כל מה שירצה דמתוך כך ידקדקו בדבר ופעמים שהראשון טועה ויצא הדבר לאורה: [ועי' תוס' ע"ז ז. ד"ה הנשאל ותוס' חולין מד: ד"ה היכי]:

    Tosafot on Niddah 20b · Sefaria

    רשב"א

    אימיה דשבור מלכא שדרא דמא לקמיה דרבא הוה יתיב רב עובדיה קמיה ארחיה ואמר דם חמוד הוא. נראה לי דרב עובדיה הוא דארחיה, רבא לא הוה בקי בדמים, וכדאמרינן לעיל. ותדע דרב עובדיה הוא דארחיה, מדקאמר הוה יתיב רב עובדיה קמיה ואי לא עביד רב עובדיה מידי, למה ליה למימר דהוה יתיב קמיה, ואין דרך התלמוד לומר הוה יתיב ר' פלוני קמיה, אלא בענין שאותו שהיה שם עשה או אמר שום דבר, אבל בכדי לא, ושוב לא נצטרך לומר דלעיל גרסינן רבה והכא גרסינן רבא כנ"ל.

    האי דם חימוד הוא פירשו המפרשים דם חימוד וטהור הוא והוא תימא, דהא אמרינן (לקמן נדה סו, א) תבעוה לינשא ונתפייסה צריכה לישב ז' נקיים, והתם משום חשש חימוד הוא, אלא משמע דדם חימוד טמא, והאי דקאמר דם חימוד הוא, לא כדי לטהרה אמר כן, אלא כדי להראות חכמתו.

    ילתא אתיא דמא לקמיה דרבה בר בר חנה וכו' והא דלא אחזיתיה לרב נחמן בעלה שהיה ג"כ בקי בהן כדאמרינן לעיל (נדה יט, ב) רב נחמן אמר כדם הקזה, אלמא בקי היה בהן, אלא היינו טעמא דדילמא מיגניא באפיא אי נמי לא היה בעיר, אבל ודאי יכול היה לראות כתמי אשתו מדתנן במסכת נגעים (פ"ב מ"ה) כל הנגעים אדם רואה חוץ משל עצמו ר' מאיר אומר אף לא נגעי קרובו, כל הנדרים אדם מתיר חוץ משל עצמו ר' יהודה אומר אף לא נדרי אשתו ולא מני בהדייהו שאינו רואה דמי אשתו וכן כתוב בתוספות.

    ומי מהימנא אין והתניא נאמנת אשה לומר כזה ראיתי ואבדתיו וא"ת א"כ למה הביאתו לפני חכמים י"ל לפי שאינה יכולה לראות בעצמה במקום תלמידי חכמים משום כבודם, וכדאמרינן לעיל דעולא לא חזא דמא בפומבדיתא ולא ר' אלעזר באתריה דרב יהודה.

    הא דאיבעיא לן כזה טיהר לי פלוני חכם לא איפשיטא, ולחומרא וקשיא לי אמאי לא מהימנא, והא לא מחזקינן לה בטועה בדמיונות ולא במשקרת, מדתניא נאמנת אשה לומר כזה ראיתי ואבדתיו, ואפילו בדאי' לה חזקה סמכינן עלה מדכתיב וספרה לה לעצמה, וכדאמרינן בכתובות (עב, א) פלוני חכם טהר לי את הכתם וי"ל דכל היכא דאיתיה לדם, ושור שחוט לפניך, לא סמכינן עלה דפלוני חכם טהרו כל היכא דאיכא חכם דמטמא ליה, אי נמי דמסתפקא ביה אלא דאכתי ק"ל דא"כ היכי אתינן למפשטה ממעשה דילתא, והא התם לא הוה מסתפק ביה בטומאה ר' יצחק, דאדרבה מעיקרא דכייה ואיהי היא דאמרה ליה דרבה בר בר חנה טמא לה וכיון דהדר אמרה ליה דכל יומא מטהר והשתא הוא דחש בעיניה, לא אדיבורה בלבד הוא דסמך אלא אחזותי' דידיה ואנפשיה הוא דסמך ומטהר וי"ל דמ"מ כיון דמטמיא מסהדותה, ואי לאו דהדרא ואמרה ליה דהשתא הוא דחש בעיניה לא הוה מטהר ליה, אלמא איהי היא דמהימנא למימר כזה טיהר לי וסומכים אדיבורה. ומשני שאני רב יצחק דאגמריה סמך כלומר לא כך היה מעשה, אלא מתחלה ועד סוף דכי לה ודקא קשיא לך חכם שטמא אין חברו רשאי לטהר הני מילי מסברא דנפשיה אבל רב יצחק אגמריה סמך. ורבותינו בעלי התוס' ז"ל פירשו דלא הדר ביה משנויא דשני מעיקרא טמויי טמי לה, אלא דכיון דאהדרה היא ואמרה ליה דהשתא הוא דחש בעיניה סמך אגמריה להאמינה, הא משום גמריה בלחוד אינו רשאי לטהר מה שטמא חכם מעיקרא. והביאו ראיה מההיא דאמרינן בריש פרק אלו טרפות (חולין מד, ב) ההיא פסוקת הגרגרת דאתיא לקמיה דרב יתיב ובדיק לה ברוב עובי' אמרו ליה רב כהנא ורב אסי לרב למדתנו רבינו ברוב חללה שדרה לקמיה דרבה בר בר חנה בדקה ברוב חללה ואכשרה וזבן מיניה בתליסר פשיטי, ואקשינן והיכי עביד הכי, והתניא חכם שמטמא אין חברו רשאי לטהר אסר אין חברו רשאי להתיר, ומשני שאני התם דרב לא אסרה, ואקשינן תו וכיון דאורי בה חכם היכי אכל והכתיב ולא בא בפי בשר פגול שלא אכלתי מבהמה שהורה בה חכם, ופרקינן הני מילי מילתא דתליא בסברא, רבה בר בר חנה אגמריה סמך אלמה התם רבה בר בר חנה גמרא הוה בידיה, ואפ"ה כי אקשינן עליה מדתניא חכם שאסר אין חברו רשאי להתיר, לא פרקינן דאגמריה סמך אלא דרב לא אסרה הא אלו אסרה לא היה רשאי לסמוך אגמריה ולהתיר. ולא היא דדילמא שאני התם דקושטא דמילתא ניחא ליה, לשנויי ועדיף מינה קא משני, אי נמי כי משני לבסוף דרבה בר בר חנה אגמריה סמך הדר ביה משנויא קמא דאמר דרב לא אסרה, אלא אפילו תמצא לומר דמעיקרא אסרה רב, אפילו הכין רבה בר בר חנה אכשרה משום דסמך אגמריה. וכבר הארכתי יותר מזה בפרק אלו טרפות בס"ד ויש לי שם ראיות על פי' זה:

    Rashba on Niddah 20b · Sefaria

    ריטב"א

    הוה יתיב רב עובדיה תמן ואורחיה היה נראה שנכנסו לרב עובדיה להריחו שידע בו שהיה בקי בדמים ולכך אמר התלמוד שהיה שם ועוד דרבה לא הוה ידע בדמא כדאיתא לעיל וכן שמעתי אבל מדברי רש״י ז״ל נר׳ דרבה גופיה אורחיה ונס נעשה לו שחיכם לאותו הב״ה ודם בתרא לא הוה ידע אלא דהוה לי סייעתא דשמיא דסדרא לי כסומא בארובה מסרקתא דמקטלי קלמי.

    בין טומאה לטהרה ודאי חזינא פירש״י ז״ל כשעברו ימי טוהר של יולדת ובאו ימי נדה שלה דההיא שפתא לא הות זהימא ומיהו להפירוש לפירושו דאע״ג דלרב מעין אחד הוא ובימים תליא מלתא שמא דם זה אינו מן המעין ההוא אלא מן העליה וצריך לראותו וכן ללוי דאמר שתי מעיינות הם ופסיקת דם תליא מלתא מ״מ אין האשה ידיה בין פניה כשעוברין ימי טוהר וגם פעמים שפוסק מעין כנהר ואחרי כן יבא דם אחר שאין ידוע שהוא מן המקור או מן העליה וזה ברור והוצרכתי לכתוב מפני שראיתי מהנדזין על רש״י ז״ל על פי׳ זה. ויש שפי׳ בין טומאה לטהרה כשבודקת הזבה עצמה למנות ימי נקיים דההוא דמא לא זהים כלל והיינו דאמר בין טומאה לטהרה ולא אמר בין טהרה לטומאה כפי׳ רשי״ ז״ל.

    והיכי עביד הכי פי׳ דמסתמא ספרה לו ילתא הענין כמו שהוא ויש שואלין למה לא הראתה ילתא דמה לרב נחמן בעלה דהא בקי בדמים הוה וכדאמרינן לעיל רב נחמן אמר בדם הקזה והיו סוברין ללמוד מכאן שאין אדם רואה דמי אשתו. ובתוס׳ אמרו שזה אינו מדתנן בנגעים כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעו עצמו ר״מ אומר אף לא נגעי קרוביו כל הנדרים אדם מתיר חוץ מנדרי עצמו ר׳ יהודה אומר אף לא נדרי אשתו ולא קתני שאינו רואה דמי אשתו מכלל שהוא רואה אותם והכא אולי לא היה רב נחמן בעיר או שלא היה רוצה לראותם דמגניא באנפיה וכן הסכימו רבותי.

    והתניא חכם שטימא וכו' פירשתיה בפ״ק דע״ז יפה בס״ד.

    והאידנא הוא דחש בעיניו דכי לה פי׳ שהכיר בתוך דבריה דהוראה בטעות הות ולא חשיבא הוראה לשוויה חתיכא דאיסורא והוי יודע שכל שאמרו שאין חבירו רשאי לטהר או להתיר אינו אלא באותו נדון עצמו ומודיעין לו לשואל שאין הדין כן אלא שהם עושין כן מפני הוראת חכם ראשון דשוויא חתיכה דאיסורא בחתיכה זו בלבד וכשטעה בשקול הדעת דוקא כדפרי׳ התם ומודיעין לאשה שאם תחזור ותראה דם שתמנה ממנו ושאין לה לחוש לדם כזה בפעמים אחרים דאי לא חומרא דאתי לה קולא דהדר חזיא דם אדום ומשלימתו לדם ירוק זה.

    ומי מהימנא וכו׳ איבעא להו כזה טיהר לי חכם פלוני מהו איכא למידק מאי קמבעיא לן דהא מלישנא משמע שאין אנו חוששין שהאשה טועה במראות הדם וא״כ אמאי לא מהימנא והלא עד אחד נאמן באיסורין וגבי דם אמר רחמנא וספרה לה לעצמה ואע״ג דאתחזק בטומאה ואמרינן גבי עוברת על דת ומשמשתו נדה היכי דמי אי דידע ליפרושי ואי דלא ידע מנא ידע ופרקינן כגון דא״ל פלוני חכם טיהר לי את הכתם ואזיל ושייליה ואשתכח שקרא דוקא דאשתכח שיקרא הא לאו הכי מהימנא ואיהו נמי לכתם דמשמשתו הוא דאזל ושייל דאי לא ליפרוש. ובירוש׳ אמרו וכלהון בעדים וכדכתיבנא התם ומה שפרש״י ז״ל גבי הא דאיבעיא לן כזה טיהר לי פלוני חכם מהו דמיירי שאמרה כן לחברתה ששאלה לה על כתמה אינו מספיק לענין שאלתינו דכלה סוגיין גם לענין עצמה היא כדמוכח עובדא דילתא. והנכון שלא אמרו בשמועתנו אלא במי שהיתה נדונת כנדה על פינו אלמלא עדותה כדאמרינן בעובדא דילתא דמעיקרא טמויי טמי לה וכשהעידה לו דכזה טיהר לי פעמים אחרות רבה בר בר חנה חזר וטהרה על פיה וכן כשהביאה היא או חברתה דם לפנינו והיה מסופק או היה נוטה לטומאה וזו העידה שכזה ממש טיהר לי חכם ראוי להוראה בהא הוא דשקלינן וטרינן אם תהא נאמנת להוציא הדין מטומאה לטהרה אם לא ואתינא למפשטא מדתניא נאמנת אשה לומר כזה ראיתי ואבדתיו ואע״ג דאי לא דבורה היינו מטמאין אותה כיון שאמרה דודאי ראתה ואין הדם לפנינו נאמנת לטהרה על פיה ודחינן התם דדילמא שאני התם דליתיה לדם קמן ולית ליה שום בר הכחשה מה שאין כן כשהדם לפנינו והיה נראה לנו שהוא דם טמא והיא אומרת כזה טיהר לי פלוני חכם הדר אתינן למפשטא מעובדא דילתא שהדם לפנינו וטמאו רב יצחק וחזר וטהרו על פיה ופרקינן דהתם נמי ליכא הכחשה כי הדם טהור היה לדעתו וכדבעי׳ לפרושי ולא אפשיטא בעיין ולחומרא הא כל היכא שאין דם לפנינו או שהוא בפנינו ואין אנו רואין בו שום סימן טומאה פשיטא שהיא נאמנת בין לעצמה בין לחברתה ונראה דכל שהיא נאמנת אין צריכה שתאמר טיהר לי פלוני חכם ודי לה שתאמר טיהר לי חכם והא דנקטינן בבעיין פלוני חכם דאפי׳ בהא דלא עבידא דמשקרא הוא חיישינן היכא דאתחזק לן טומאה בדם קצת.

    ה״ג וכן היא בעקר נוסחי רב יצחק אגמרי׳ סמיך ולא גרסי׳ אלא וליתא בנוסחי דוקני וה״פ דמעובדא דילתא ליכא למפשט בעיין דהתם רב יצחק אגמריה סמיך לטהר וגם מעיקרא היה מטהר אלא מפני שהוראתו של רבה בר בר חנה שקדמה היה מטמא ומה שהעידה לו דכי האי גוונא דכויי דכי לה זמנין טובא ראוי הוא להאמינה ולפי גרסא זו ופי׳ שמעינן דהא דתניא חכם שטמא או שאסר אין חבירו רשאי להתיר או לטהר דאיתיה אפילו היכא דסמיך בתרא אגמרנ׳ דהכא גמרא הוה לרב יצחק ואפ״ה הוה מטמא אלמלא מה שהעידה לו וכן נראה לכאורה בפרק אלו טרפות מעובדא דההוא פסוקת הגרגרת דאתאי לקמיה דרב ואעפ״י שאינה ראיה ברורה וכדכתיבנא התם בסיעתא דשמיא אבל יש שפירשו בכאן דהכא מהדר הדרינן בין מההיא דלעיל ורבה בר בר חנה לא על פיה טיהר אלא מעיקרו ועד סופו טיהר דכיון דסמיך אגמרא לית ליה למיחש להוראתו של ראשון כלל ואין זה נכון ואפי׳ לנסחי דגרסי הכא אלא רב יצחק וכו׳ דהא כבר נסתיימה סוגייא דלעיל ונקטינן אידך בעיא למלתא באנפי נפשה והיכי הוה סתרינן מאי דאמר לעיל להדיא ושלא בלשון דילמא דמעיקרא רבויי דכי לה וכו׳ אין זו שיטת תלמודא בכל מקום ואלו איתיה הוה מפרש לה תלמודא להדיא ומתניתא נמי דקתני אין חבירו רשאי להתיר סתמא קתני ואפי׳ סומך על גמרא דיליה והאמת כפירוש הראשון וכן דעת רבינו מורנו המובהק הר״א הלוי ז״ל בשם רבותיו ובמקומו הארכתי בס״ד.

    שמא טעיתי ודאי טעה פי׳ דקס״ד שאף ר׳ הכיר בעצמו כי ראיית לילה לא היתה ברורה לו ולכך חזר וראה ביום וראיית היום היא נדונת בתחלת ראיה וכיון שהיא טהורה לא היה לו לחוש לראיה של אח״כ ראוי הוא להשתנות גם לא היה לו לחוש שמא כך היה קודם ראיית שחרית שאין לו לדין אלא מה שעיניו רואות שא״כ אין לך חכם שיטהר דם אם לא היה שם כשנמצא בפרוזדור ופרקינן דר׳ סומך היה בתחילה על מראית הלילה ובתחלת הוראה היתה לו אלא כי כשראה אותו ביום היה מטהר מפני שנראה לו שלא ראהו בלילה בטוב מפני שאין אור הנר ברור כאור היום ולכן כשחזר וראה בו כמראה דם של לילה טימא כפעם הראשון אלא שעדיין היה חושש בעצמו שמא הוא טועה וכי לא היה כן היה בלילה.

    ועוד 1 קטעי פירוש על דף זה.

    Ritva on Niddah 20b · Sefaria

    מאירי

    דם חמוד טמא שהרי אמרו תבעוה לינשא ונתפיסה צריכה שבעה נקיים ומשום חשש חמוד וא"כ זה שאמרו כאן האי דם חמוד הוא לא להכשירו אלא להודיע כחו בידיעה זו הוא שאמרה וי"מ שלא אסרו דם חמוד אלא מחשש עירוב דם נדות אבל כל שהכיר שאין שם אלא הוא טהור וכן נראה דעת גדולי המחברים:

    אף בזמן שהיו רואים כתמים חכמות נשים לא היתה מראה טפה ראשונה מפני שמאחר שבדיקתה בעד אף הטפה מזדהמת בעד ואין חוזק אדמימותו נכר כל כך הא כל שלא בדקה בעד זה עמה כגון היוצאת מדם טהור ונכנסת לדם טמא כגון אחר ארבעים לזכר ושמונים לנקבה ורוצה לידע אם דמה טמא יכולה להביאו שהרי העד נקי ואין הטפה מזדהמת בו וי"מ אותה בענין אחר:

    כשם שאמרו כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו ואין הלכה כר' מאיר שאמר אף לא נגעי קרוביו וכן שאמרו כל הנדרים אדם מתיר חוץ מנדרי עצמו ואין הלכה כר' יהודה שאמר אף לא נדרי אשתו כך הדמים והכתמים אדם רואה כתמי אשתו ודמיה אם לטהר אם לטמא וכן כתבוה בתוספות ואע"פ שנאמר כאן בילתא אשתו של רב נחמן שהיתה שולחת דמים לקצת חכמים ולא היתה מראה לבעלה אע"פ שרב נחמן בקי היה וכדקאמר לעיל רב נחמן אמר בדם הקזה אין הדבר אלא שאין דרך אשה להראות לבעלה שלא תתגנה עליו או שמא לא היה בקי ואע"פ שאמר למעלה בדם הקזה דרך קבלה אמרה ואני מפקפק לומר שכל שהיתה תלוי בו כשל עצמו הוא ואין לו לראות:

    כל שהראת לחכם וטמא אין ראוי לחכם אחר שיטהר ואם הרגיש זה השני שאף הראשון טהר כיוצא בו אלא שמתוך סבה לא עיין בו עכשו יפה כגון שחש בעיניו וכיוצא בזה רשאי:

    האשה שאבד כתמה ואמרה לחכם כזה ראיתי ואבד הימני נאמנת ואם זה ראוי לטהר מטהרין אותה ואפילו הוחזקה נדה וכמו שאמרו בכתובות פרק המדיר פלוני חכם טיהר לי את הכתם ואזל שייליה ואישתכח שיקרא אלמא שאם לא שאל סומך עליה אבל אם אמרה כזה התיר לי פלוני חכם אם זה שבאה לפניו אינו בריא בהיתרו אינו סומך עליה להתירו על פי אותו חכם עד שיהא הוא ברור בהתירו מכח ידיעתו והוא שאמרו כאן רב יצחק בריה דרב יהודה אגמריה סמיך:

    ולפי דרכך אתה למד בחכם שאסר שאין חבירו רשאי להתיר אף במקום שיכול לסמוך על קבלתו הוא שהרי אע"פ שגמרא בידו היה מטמא תחלה מצד שהאחר טמאה עד שידע שמתוך מיחוש עיניו לא בדק יפה וכן נראה בפרק טרפות מ"ד ב' ההיא פסוקת הגרגרת דאתיא לקמיה דרב ובדיק לה ברוב עביה ואמרו ליה לא למדתנו רבינו ברוב חללה שדרוה לקמיה דרבה בר חנא ואכשרה ואכל מינה והקשו והתניא חכם שטמא וכו' ותירץ שני התם דרב לא אסרה ועוד הקשו היכי אכיל מינה והכתיב ולא בא בפי בשר פגול שלא אכלתי מבהמה שהורה בה חכם ותירץ רבה בר חנא אגמריה סמיך אלמא באכילתו הוא דסמיך אגמריה אבל להתיר מה שחכם אחר אסר הוצרך לומר דרב לא אסרה ולא הוה מצי למיסמך אגמריה וכן כתבוה בתוספות וי"מ שאף בחכם שאסר לא נאמר שלא יהא חברו מתיר אלא במילתא דתליא בסברא אבל כל דסמיך אגמריה מותר וזו של טרפות עובדא הכי הוה דרב לא אסרה אי נמי תירוצא בתרא קאי אכולהו כלומר ואפילו אסרה אגמריה סמיך וזו שבכאן פירושו דהאי דאמר אגמריה סמיך כך פירושו כלומר לא כך היה שטמאה תחלה בהוראתו של רבה אלא אף מתחלה טהרה והאי דחכם שטמא וכו' הני מילי במלתא דתליא בסברא אבל איהו אגמריה סמיך וכן נסכמו בה גדולי הדור אלא שלדעתי ראשון עיקר אא"כ במקום שראיותיו ברורות:

    בזמן שהיו רגילים לראות כתמים אין להם אלא שעת הראיה כיצד היה הדם יבש והוא טהור בעיניו אל יאמר אלו היה לח היה טמא ועכשו נשתנה שהשנוי דבר שאינו מצוי הוא ואין חוששין לו ומ"מ כל שאפשר לו לתלות בחסרון ראיה כגון שראה בלילה וטמא או טיהר ולמחר נראה לו שראוי לדון בו בהפך עושה ואינו חושש שמא נשתנה אלא שמא מתוך שבדק בלילה לא ראהו יפה ואם הכיר בה השנוי להדיא דנו על פי השנוי כפי מה שיראה לו:

    ובדיקה זו אפשר לה אף לאור הנר וביום המעונן ואפילו במקום שהן גורסין אע"פ שאין שם אורה כל כך אלא שהבדיקה המובחרת היא בחמה ושיהא מיצל עליה בצל ידו:

    ועוד 1 קטעי פירוש על דף זה.

    Meiri on Niddah 20b · Sefaria

    מהרש"א — חידושי הלכות

    בפרש"י בד"ה כזה טיהר כו' שתסמוך עליה חברתה כו' עכ"ל ולא בעי לפרושי מהו שתסמוך עליה עצמה ברואה דם אחר דאפשר דאין אדם רואה דם עצמו מיהו הוה מצי לפרש מהו שיסמוך הרב הנשאל עליה היכא דלא אגמריה סמוך וכפי' רש"י למסקנא דהא נמי קמבעיא ליה:

    בפרש"י בד"ה חזר וטימא קסלקא דעתך לא קחזר וראהו אלא מאליו קחזר כו' עכ"ל הכי ודאי משמע דהשתא הוה סלקא דעתך דמאליו חזר עד דמשני ליה כיון דחזא דהדר ואשתני אמר האי טמא כו' אך יש לדקדק אמאי לא סגי ליה למימר דהשתא הוה ס"ד דבלילה לא אחזקיה בטמא אלא מספק טימא ומש"ה פריך דבכי האי גוונא אית לן למימר אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות ומשני דבלילה אחזקיה בטמא דהשתא לא דמי להא דאין לו לדיין כו' דההוא מיירי דלא אחזי כשהוא לח ולא אדמי ליה כטמא כפירוש רש"י לקמן ונראה לפרש דהא בהא תליא דהוה סלקא דעתך דמספק טימא ולא אחזקיה בטומאה בלילה משום דאין בודקין לאור הנר ולמחר ביום אפשר שהיה מטהרו שפיר אע"ג דלא אשתני ליה מבלילה והשתא אפשר גם כן דמאליו שוב חזר וטימא משום דאמר דבלילה לח היה והיה ודאי טמא והשתא ביום אשתני ביבש ואהא קפריך דאין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות והמתרץ השיב לו דסבר רבי בודקין לאור הנר ובלילה אחזקי' בטומאה ואם כן ע"כ דביום לא טיהרו אלא מדאשתני ליה מבלילה והוה סבר דאין דרך דם להשתנות וכיון דהשתא אשתני מבלילה ע"כ דבלילה נמי כך היה אלא דלא אתחזי בלילה שפיר ואם כן ודאי לא הוה חזר לטמא מאליו אלא משום דחזא דהדר אשתני פעם שני וראה דדרכו להשתנות הלכך הדר למלתיה שטימא בלילה:

    Chidushei Halachot on Niddah 20b · Sefaria

    מהר"ם

    ד"ה אגמרי' סמיך וכו' וקשה דבפ' א"ט אמרו וכו' ורב אחא בר מניומי מכשיר. פי' ואיתא דהטעם דמכשיר משום דאגמריה סמיך וע"ש:

    Maharam on Niddah 20b · Sefaria

    בן יהוידע

    וּמָה רַבִּי חֲנִינָא דְּעַנְוְתָן הוּא, מַחִית נַפְשֵׁיהּ לְסָפֵק וְחָזִי, אֲנָא לָא אַחְזִי. נראה לי בס"ד הכונה דמראות הדמים של האשה יש בהם חכמה נפלאה לטהר או לטמא ולכן אין כל חכם יוכל להכניס עצמו במראות הדמים אלא אם כן הוא מומחה ומוסמך מרבותיו ויש הרבה חכמים גדולים אף על פי שיש להם ידיעה במראה הדמים אין רוצים להכניס עצמם להטפל בהם כי יחושו שמא ישנו ויטעו בדמיונם ועיין מציעא (בבא מציעא פד:) ברבי אלעזר ברבי שמעון שטיהר שיתין מיני דמא והוו קא מרנני רבנן ואמרי סלקא דעתך לית בהו חד ספק עיין שם. ועל כן אמר רבי אלעזר כאן מן הראוי שאתנהג במידת ענוה ולא אטול הכבוד הזה להיות מטפל במראות הדמים להורות בהם דין לטהר מפני שדבר זה מסור ביד גדולי החכמים ולאו כל חכם יכול ליטול השם בזה, אמנם עם כל זה אין אני מושך עצמי מדבר זה מצד הענוה אלא אני מכניס עצמי במראות הדמים ואטפל בהם לראותם ולהורות בהם טהרה או טומאה יען כי אמרתי ומה רבי חנינא דעניו היה באמת לא משך עצמו מדבר זה מצד הענוה אלא היה מחזיק עצמו למומחה ובקי ומחית נפשיה לספיקא לטהר או לטמא כלומר כל מראה דם שאינו ברור לכל אדם אלא צריך להראותו לחכם הבקי בדמים. הנה זה המראה קורין אותו בשם ספק וכמו שאמרו בגמרא דמציעא דף פ"ד דאמרי רבנן סלקא דעתך לית בהו חד ספק, כלומר לית בהו מראה דם שדומה לדם טהור ודומה לדם טמא שנקרא עליו שם ספק, ולזה אמר כאן 'נחית נפשיה לספיקא' רצונו לומר לדם שהוא בגדר הספק ונקרא עליו שם 'ספק' אפילו הכי נחית נפשיה לראותו ולהורות בו לומר עליו טהור או טמא על פי מראה עיני שכלו כאשר ישפוט עליו בחכמתו על פי כללי הקבלה שבידו במראות הדמים ולא היה מושך עצמו מהוראות דמים אלו מצד הענוה לומר מה אני חשוב להתיר הספיקות ולהורות בהם וכל שכן אני שאין לי ענוה כמוהו שלא אמשוך ידי ממראות ספיקות הדמים.

    וְאַמַּאי קָרִי לֵיהּ, מָרָא דְּאַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל? דְּהַהִיא אִתְּתָא וְכוּ' יש להקשות מהאי עובדא מוכח דהיה לו רוח הקודש ומה שייכות יש בזה לקרות מאריה דארעא דישראל? ונראה לי בס"ד ידוע כל בעלי נבואה הם בדוכרא שהוא סוד התפארת ובעלי רוח הקודש הם בנוקבא שהוא סוד המלכות וידוע דארץ ישראל היא בסוד המלכות ולהכי בעבור דנמצא בו רוח הקודש קרי ליה בשם מאריה דארעא דישראל.

    אַרְחֵיהּ, אָמַר לָהּ דַּם חִמּוּד הוּא. נראה ודאי דדם חימוד אין בו סימן להכירו בריח או במראה עינים והוא לא הכירו אלא ברוח הקודש והריחו לעיני הרואין כדי שיחשבו שהכירו בריח ולא ברוח הקודש. והא דקרי עליה ' סוֹד הֳ ' לִירֵאָיו ' (תהלים כה, יד) כי זה סופי תיבות 'הוד' רמז להוד אריך שתתפשט ממנו החכמה וראשי תיבות 'לס"י' שהוא ראשי תיבות ל פרקנך ס ברית יְ יָ [תרגום פסוק לִישׁוּעָתְךָ וכו' בראשית מט, יח].

    הֲוָה יָתִיב רַב עוֹבַדְיָה קַמֵּיהּ הא דהוצרך תלמודא לפרש לנו דהוה יתיב רב עובדיה בעת שהריחו ללמדנו שהוא הכירו ברוח הקודש דאין דם חימוד ניכר במראה ולא בריח ואי לא הוה יתיב רב עובדיה לא הוה מריחו דהרואה חושב שהכירו במראה אבל כיון דיתיב רב עובדיה שהוא חכם ויודע שאין דם חמוד ניכר במראה ולכן היה מוכרח לומר שהכירו ברוח הקודש על כן הריחו לפניו כדי שהוא יבין שהכירו בריח ולא ברוח הקודש.

    תָּא חָזִי כַּמָּה חַכִּימִין יְהוּדָאֵי פירוש תא חזי מראה דם זה ומראה דם אשה ותמצא שאין הפרש ביניהם ועם כל זה אמר דם חמוד הוא. ומה שאמר ' בְּתַוְנִי דְּלִבָּאִי יָתְבֵי ' נראה לי בס"ד הכונה שאמרה למלך מלבד שידע והבין בדם שהוא דם כינים אלא ידע מטרת לבבי שאני לא שלחתי לו זה לנסותו אלא בשביל להגיד שבחו לפני המלך ולכן לא שלח דברים שבעל פה על ידי שליח לומר לי זה דם כינים אלא הבין שאני דברתי טוב בעדו ושלח לי את המסרק מנחה בשביל דברים טובים שדברתי בעדו ונתחכם לשלוח התשובה של הדם בגוף המנחה ששלח מסרק קטיל כלמי להודיע שזה הדם היה דם כינים ועביד חדא במקום תרתי. ועוד נראה לי בס"ד לֵב במלואו 'ל מ ד ב י ת' התוך שלו יָם וידוע חמשים שערי בינה שבקדושה המה אותיות ים ובקליפה אותיות טמא וכמ"ש בס"ד בסה"ק בֶּן אִישׁ חַי בפרשת בשלח בפסוק נִכְחוֹ תַחֲנוּ עַל הַיָּם (שמות יד, ב) עיין שם. ולזה אמרה ' בְּתַוְנִי לִבָּא יָתְבֵי ' כלומר חכמים מסטרא דקדושה ולא מצד הסטרא אחרא ואף על גב דהיא אין לה בינה ודיעה בדברים אלו המזל שלה שם בפיה הדברים.

    Ben Yehoyada on Niddah 20b · Sefaria

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת נדה, דף כ׳, עמוד ב׳, בהיקף של כ־506 מילים ב־24 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 24 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 19 מילים

      נפתחת ב״רבי חנינא הוא דחכים, כולי עלמא לאו…״

      חכמים: רבי חנינא.

    2. קטע 237 מילים

      נפתחת ב״אמר רבי יוחנן: חכמתא דרבי חנינא גרמא…״

      חכמים: רבי יוחנן, רבי חנינא, רבי אלעזר.

    3. קטע 316 מילים

      נפתחת ב״אמר רבי זירא: טבעא דבבל גרמא לי…״

      חכמים: רבי זירא.

    4. קטע 424 מילים

      נפתחת ב״למימרא דבטבעא תליא מלתא? והא רבה הוא…״

      חכמים: רבה.

    5. קטע 526 מילים

      נפתחת ב״עולא אקלע לפומבדיתא, אייתו לקמיה דמא ולא…״

      חכמים: רבי אלעזר, עולא.

    6. קטע 645 מילים

      נפתחת ב״ואמאי קרו ליה ״מרא דארעא דישראל״? דההיא…״

      חכמים: רבי אלעזר, רבי אמי.

    7. קטע 733 מילים

      נפתחת ב״אפרא הורמיז, אמיה דשבור מלכא, שדרה דמא…״

      חכמים: רב עובדיה, רבא.

    8. קטע 827 מילים

      נפתחת ב״הדר שדרה ליה שתין מיני דמא, וכולהו…״

    9. קטע 925 מילים

      נפתחת ב״אמר רב יהודה: מרישא הוה חזינא דמא,…״

      חכמים: רב יהודה.

    10. קטע 105 מילים

      נפתחת ב״בין טמאה לטהורה ודאי חזינא.…״

    11. קטע 1120 מילים

      נפתחת ב״ילתא אייתא דמא לקמיה דרבה בר בר…״

      חכמים: רב יצחק, רב יהודה, רבה.

    12. קטע 1215 מילים

      נפתחת ב״והיכי עביד הכי? והתניא: חכם שטימא אין…״

    13. קטע 1321 מילים

      נפתחת ב״מעיקרא טמויי הוה מטמי לה, כיון דא"ל…״

    14. קטע 1410 מילים

      נפתחת ב״ומי מהימני אין, והתניא: נאמנת אשה לומר…״

    15. קטע 158 מילים

      נפתחת ב״איבעיא להו: ״כזה טיהר איש פלוני חכם״,…״

    16. קטע 1612 מילים

      נפתחת ב״תא שמע: נאמנת אשה לומר ״כזה ראיתי…״

    17. קטע 1731 מילים

      נפתחת ב״תא שמע: דילתא אייתא דמא לקמיה דרבה…״

      חכמים: רב יצחק, רב יהודה, רבה.

    18. קטע 1825 מילים

      נפתחת ב״ואמרינן: טמויי הוה מטמי לה, כיון דאמרה…״

    19. קטע 196 מילים

      נפתחת ב״רב יצחק בר יהודה אגמריה סמך.…״

      חכמים: רב יצחק בר יהודה.

    20. קטע 2018 מילים

      נפתחת ב״רבי ראה דם בלילה וטימא, ראה ביום…״

      חכמים: רבי ראה.

    21. קטע 2114 מילים

      נפתחת ב״שמא טעיתי? ודאי טעה! דתניא: לא יאמר…״

    22. קטע 2239 מילים

      נפתחת ב״אלא אמר: אין לו לדיין אלא מה…״

    23. קטע 2335 מילים

      נפתחת ב״רבי בדיק לאור הנר. רבי ישמעאל ברבי…״

      חכמים: רבי בדיק, רבי ישמעאל ברבי יוסף, רב אמי בר שמואל, רב נחמן, שמואל, רבה.

    24. קטע 245 מילים

      נפתחת ב״וכמזוג שני חלקים כו'. תנא:…״

    חכמים הנזכרים בדף

    חיפוש מקורות חכם

    אפשר להקליד הפניה או לבחור מסכת, ספר או חלק ואת היחידה המדויקת — החיפוש מוביל לדף באתר ומראה אילו חכמים מפנים אליו.

    היעד שנמצא: נדה דף כ׳ ע״ב

    פתיחה בקורא

    מקור: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · רישיון: CC-BY-SA

    מהדורה: Wikisource Talmud Bavli · הנוסח נבדק מול המקור בתאריך 7.9.2026