קבעה לה וסת לדילוג — ואסורה ליום י"ח לחדש רביעי וליום י"ט בחדש חמישי וכן לעולם:
עד שתשלש בדילוג — ויום ט"ו אינו מן המנין שהוא תחלת ראייתה ואין שם דילוג:
היתה למודה — וסת קבוע לט"ו ושינתה לי"ו זה וזה אסורין כלומר כשיגיע ט"ו וי"ו עוד תאסר חזרה ושינתה בשניה [לשבעה עשר] הותר ט"ז מכאן ואילך שלא קבעתו אלא פעם אחת הלכך בפעם אחת הוא נעקר:
הותרו כולן — ט"ו שהרי עקרתו שלשה פעמים וט"ז וי"ז בחדא זימנא מיעקר ואפילו י"ח הבא לא יאסר אלא י"ט כדקתני משמונה עשר ואילך שהרי שילשה בדילוג וקבעה לה וסת לדילוג:
תיובתא דרב — דהא קתני שינתה לשבעה עשר נאסר ט"ו וי"ו ולא קתני מי"ז ואילך ואע"ג דדילגה ב' זימני אלמא ראייה קמייתא לאו ממנינא:
למודה שאני — כיון דוסתה קבוע לט"ו שדינן ראייה של ט"ו עם ראיות שעברו עליה שהרי בזמנה ראתה והיכי הוה מצינן למימנייה עם הני דדילוג וכי אמינא אנא היכא דראיית ט"ו שהיתה תחלת ראייתה או שלא היה לה וסת קודם לכן או שהיה לה וסת ליום עשרים:
ודקארי לה מאי קארי לה — הא ודאי היכי מצי לאקשויי מלמודה:
קס"ד ה"ה לשאינה למודה בעינן תלתא זימני דילוג והאי דנקט למודה לאו משום עקירת וסת דילוג למידק דלמודה הוא דבעי שתשלש בדילוג אלא משום עקירת וסת ראשון דקתני חזרה ושינתה לי"ז הותר ט"ז ונאסר ט"ו וי"ז ואע"ג דעקרתיה לט"ו תרי זימני דסד"א כיון דלמודה הואי בט"ו ועקרתיה ב' זימני תו לא הדרה ותשתרי לט"ו הבא:
קמ"ל — דאין וסת קבוע נעקר בפחות משלש פעמים:
סירגה — מיום כ"ב ליום כ"ד:
לא קבעה לה וסת — שאין דילוג זה דומה לראשון דראשון יום אחד וזה שני ימים כאחד. קתני מיהא קבעה לה וסת בג' ראיות וראשונה בכלל:
ושינתה ליום כ"א — דאיכא דילוג תלת זימני:
דיקא נמי מדשבקינן ליום עשרים — דהוה ליה למיתני ראתה ביום עשרים בחדש זה ויום עשרים ואחד בחדש זה ויום עשרים ושנים בחדש זה שכן דרך לשון תנאים לשנות כלל ולשון קצרה:
לא אמרן — דאין קובעת עד שתקבענו שלש פעמים אלא למקבעיה דתהוי דיה שעתה ולא יעקר בפחות מג':
אבל למיחש בחדא זימנא חיישא — ליה שאם ראתה ביום ט"ו פעם אחת חוששת לט"ו הבא ולא תשמש:
הני מילי היכא דקאים — ליה אותו יום ששינתה בו בתוך ימים שראויה להיות בהן נדה כי מתני' שהיא למודה להיות רואה ביום ט"ו לטבילתה שהוא כ"ב לראייתה וכדאוקימנא בבנות כותים (לעיל נדה לט.) ושינתה ליום עשרים לטבילה שהן עשרים ושבע לראייה דכי הדר מטי יום ט"ו לטבילתה קיימא לה בימים הראויים לנדה שהרי שלמו לאחר טבילה י"א שבין נדה לנדה ונכנסה ארבעה ימים בימים הראויים לנדות אבל היכא דקאי בתוך ימי זיבתה כגון שהיתה למודה לראות ליום חמשה עשר לטבילתה והקדימה וראתה בתוך ימי הזוב כגון ליום עשירי לטבילה:
אימא לא — תיחוש לה דכי מטיא טבילתה אחריתי ותטבול ויגיע יום עשרים לא תאסר לשמש דהא קיימא לן בפרק דלעיל (נדה דף לט.) כל אחד עשר בחזקת טהרה שאינה מוחזקת רואה הלכך משום חדא זימנא לא תיחוש לה דאקראי בעלמא הוה קמ"ל:
תנינא אין האשה קובעת ואינה מטהרת — ומדתנא להו גבי הדדי משמע דלא בעי עקירה שלש פעמים אלא למי שנקבע שלש פעמים:
חד לחד — חדא עקירה לחד קביעות וקא משמע לן דאפילו קבעתיה תרי זימני מיעקרא בחד זימנא:
כוותיה — דאפילו קבעתיה תרי זימני מיעקר בחד זימנא:
ה"ג מותרת לשמש עד יום שלשים — כל ימים שבינתים מותרים:
הגיע יום שלשים ולא ראתה הגיע יום עשרים וראתה הותר שלשים — העתיד לבא דהא איעקר מינה ואף על גב דקבעתיה תרי זימני מיעקר בחד זימנא:
