מסכת נדה דף כ״ח עמוד ב׳

רבי אליעזר היא — דבעי לענין קרבן טומאה עד דידע במאי איטמי אבל לרבנן דלא בעו בשאר טומאות עד דידע במאי איטמי הכא נמי מחייבי דלא דרשינן זכר ודאי נקבה ודאית:

השרץ ונעלם — או בנבלת שרץ ונעלם ממנו:

על העלם שרץ — שנטמא וידע ובשעה שנכנס נעלם ממנו טומאה חייב:

ואינו חייב על העלם מקדש — אם כשנכנס למקדש זכור לטומאה ונעלם ממנו מקדש ונכנס שאינו סבור שזה מקדש וכשיצא נזכר פטור:

שרץ ונבלה — לפניו וידע שנגע באחד מהם ואינו יודע באיזה מהם נגע וכשבא למקדש שכח אותו ומשיצא נזכר:

ר' אליעזר — דאזכר שם שרץ סבר דבעינן עד דידע אם בשרץ איטמי כו':

הזב את זובו לזכר ולנקבה — ולדרוש נמי זכר ודאי נקבה ודאית מטמא בזיבה ולא טומטום:

לזכר לרבות מצורע — שהוא מוקש לזב להיות מעינותיו אב הטומאה לטמא אדם וכלים כזב דכתיב ביה (ויקרא ט״ו:ח׳) וכי ירוק הזב וגו':

פרט לכלי חרס — טמא שאין טעון שילוח מן העזרה:

הוה אמינא כלי מתכות לא — טעון שילוח ולהכי שני בדיבוריה למדרש כל שיש לו דין הנוהג בזכר ובנקבה דהיינו טהרה במקוה:

מוכל טמא נפקא — דאף כלי מתכות בעי שילוח ועל כרחין הוה דרשינן אדם ודמי ליה ולא כלי חרס שאין לו טהרה:

עד נקבה — משמע כל מי שיש לו דין שהוא מזכר עד נקבה שיש להן טהרה:

אי הכי — לעיל קאי. כיון דאמר רב לענין שילוח זכר ודאי ולא טומטום בשאר טומאות נמי כגון טומטום שנטמא במת או בשרץ ונכנס למקדש יפטר:

הזכר — והיה ערכך הזכר:

תלמוד לומר הזכר — ה"א דריש:

אם נקבה — אם קדריש:

ההוא מיבעי ליה — למכתב זכר ונקבה:

נדה 28 עמוד ב

1תשלחו זכר ודאי נקבה ודאית, ולא טומטום ואנדרוגינוס.

2לימא מסייע ליה: טומטום ואנדרוגינוס שראו לובן או אודם אין חייבין על ביאת מקדש, ואין שורפין עליהם את התרומה. ראו לובן ואודם כאחת אין חייבין על ביאת מקדש, אבל שורפין עליהם את התרומה.

3מ"ט לאו משום שנאמר ״(במדבר ה״, ג) ״מזכר ועד נקבה תשלחו״, זכר ודאי, נקבה ודאית, ולא טומטום ואנדרוגינוס? אמר עולא: לא, הא מני? ר' אליעזר היא.

4דתנן, רבי אליעזר אומר: השרץ... (ויקרא ה, ב) ונעלם ממנו על העלם שרץ הוא חייב, ואינו חייב על העלם מקדש.

5רבי עקיבא אומר: ״ונעלם ממנו והוא טמא״ על העלם טומאה הוא חייב, ואינו חייב על העלם מקדש.

6ואמרינן: מאי בינייהו? ואמר חזקיה: שרץ ונבלה איכא בינייהו, דרבי אליעזר סבר: בעינן עד דידע אי בשרץ איטמי אי בנבילה איטמי, ור' עקיבא סבר: לא בעינן.

7לאו אמר רבי אליעזר התם בעינן דידע אי בשרץ איטמי, אי בנבלה איטמי; הכא נמי בעינן דידע אי בלובן איטמי, אי באודם איטמי.

8אבל לרבי עקיבא, דאמר משום טומאה מיחייב, הכא נמי משום טומאה מיחייב.

9ורב, מאי שנא ביאת מקדש דלא, דכתיב: ״מזכר ועד נקבה תשלחו״ זכר ודאי, נקבה ודאית, ולא טומטום ואנדרוגינוס.

10אי הכי, תרומה נמי לא נשרוף, דכתיב: ״(ויקרא טו״, לג) ״והזב את זובו לזכר ולנקבה״ זכר ודאי, נקבה ודאית, ולא טומטום ואנדרוגינוס!

11ההוא מבעי ליה לכדרבי יצחק, דאמר רבי יצחק: ״לזכר״ לרבות את המצורע למעינותיו, ״ולנקבה״ לרבות את המצורעת למעינותיה.

12האי נמי מבעי ליה, במי שיש לו טהרה במקוה פרט לכלי חרס, דברי רבי יוסי!

13אם כן, נכתוב רחמנא ״אדם״.

14וכי תימא, אי כתב רחמנא ״אדם״ הוה אמינא כלי מתכות לא, מכל טמא לנפש״ נפקא! ״זכר״ ונקבה״ למה לי? לכדרב.

15ואימא, כוליה לכדרב הוא דאתא? אם כן, נכתוב ״זכר ונקבה״! מאי ״מזכר ועד נקבה״? עד כל דבר שיש לו טהרה במקוה.

16אי הכי, כי איטמי בשאר טומאות, לא לישלחו? אמר קרא ״מזכר״ מטומאה הפורשת מן הזכר.

17וכל היכא דכתיב ״מזכר עד נקבה״ למעוטי טומטום ואנדרוגינוס הוא דאתא? והא גבי ערכין דכתיב ״(ויקרא כז )״הזכר״.

18ותניא: ״הזכר״ ולא טומטום ואנדרוגינוס. יכול לא יהא בערך איש, אבל יהא בערך אשה? תלמוד לומר: ״הזכר... ואם נקבה״ זכר ודאי, נקבה ודאית, ולא טומטום ואנדרוגינוס.

19טעמא דכתיב ״הזכר... ואם נקבה״, הא מזכר״ ונקבה״ לא ממעט. ההוא מבעי ליה׃

תוספות

אמר עולא הא מני ר' אלעזר היא — והא דתנן שלהי הערל (יבמות פג:) רבי אליעזר אומר אנדרוגינוס חייבין עליו סקילה כזכר הא אמרינן התם לא לכל אמר רבי אליעזר אנדרוגינוס חייבין עליו אי נמי י"ל דהכא הכי קאמר האי תנא דאמר אין חייבין על ביאת מקדש דריש הארץ כרבי אליעזר:

פרט לכלי חרס גרסי' — ותו לא ולא גרס שאין לו טהרה במקוה דבשלהי המוצא תפילין (עירובין קד:) בעי למימר משום דאינו נעשה אב הטומאה ואין צריך למוחקו דאף ע"ג דאינו מן הברייתא נקטיה הש"ס משום דמסיק התם דה"ה שרץ אע"ג דאב הטומאה הוא וא"ת דאמר בפ"ק דסוטה (דף ט) ובפרק אלו דברים (פסחים סז.) אפי' מת מותר ליכנס במחנה לויה שנאמר ויקח משה את עצמות יוסף עמו וגו' מאי אפי' אדרבה מת קיל טפי דאין לו טהרה במקוה ואפילו במחנה שכינה נמי ויש לומר דאיכא למ"ד שילהי עירובין (דף קד:) דמחייב מכניס שרץ למקדש אע"ג דאין לו טהרה במקוה וה"ה מת אי נמי מת מחייב טפי משום דיש במינו טהרה במקוה כגון אדם חי:

הוה אמינא כלי מתכות לא — הוי מצי למנקט כלי שטף אלא נקט כלי מתכות משום דחמיר דחרב הרי הוא כחלל:

עד כל דבר שיש לו טהרה במקוה — מלשון עד דריש כדפ"ה דמשמע כל מי שיש לו דין שמזכר עד נקבה דהיינו שיש לו טהרה במקוה וא"ת כל טמא לנפש אם כן למאי אתא ויש לומר דבריש אלו דברים בפסחים (דף סו:) דריש ליה שפיר:

אי הכי בשאר טומאות נמי — פירוש כיון דדריש מזכר ועד נקבה למי שיש לו טהרה במקוה אם כן מוקמינן קרא גם בשאר טומאות דלאו לובן ואודם דשייכו בכלים ואם כן דטומאת מת ושרץ נמי לא לישלחו טומטום ואנדרוגינוס:

תלמוד לומר הזכר — ה"א דהזכר דריש ותימה דבפ' על אלו מומין (בכורות דף מא:) אמרינן שאני הכא דכתיב הזכר הזכרים משמע משום דכתיב הזכרים אבל ה"א דהזכר לא חשיב יתור למעט אנדרוגינוס ושמא איכא שום דרשא התם דדריש מה"א:

הא מזכר לחודיה לא ממעט — הך ברייתא אתיא כרבי יהודה כדמוכח במסכת שבת בפרק ר"א דמילה (שבת דף קלו:) על הא דקאמר רבי יהודה אנדרוגינוס דוחה שבת דקאמר רב חסדא לא לכל אמר ר' יהודה זכר הוא שאם אתה אומר כן בערכין יערך ותניא הזכר ולא טומטום כו' פירוש סתם ספרא רבי יהודה וקאמר רב נחמן בר יצחק אף אנן נמי תנינא אדרוגינוס פסול לקדוש מי חטאת דברי רבי יהודה ופריך מאי שנא גבי מילה ומשני משום דכתיב המול לכם כל זכר והשתא תימה דהכא גבי ערכין צריך יתורא למעט טומטום ואנדרוגינוס ולא ממעט להו מלשון זכר ונקבה וגבי מילה אדרבה צריך יתורא לרבות וגבי קדוש ממעט ליה אף ע"ג דליכא יתורא אחרינא לאנדרוגינוס אלא משום דכתיב ונתן ולא כתיב ונתנה למעוטי אשה והנה מצינו למימר דכיון דגלי בערכין דלא הוי בכלל זכר ילפינן קדוש מערכין ומילה נמי הוה ילפינן אי לאו דגלי קרא דכל זכר והא דלא ילפינן קדוש ממילה משום דטפי אית לן למילף מערכין לחומרא והכא דפריך וכל היכא דכתיב זכר למעט טומטום ואנדרוגינוס והא גבי ערכין כו' לא מצי לשנויי דמערכין ילפינן דאדרבה ממילה אית לן למילף דהוי בכלל זכר כדי להטעינו שילוח ולא מערכין לקולא ובפרק על אלו מומין (בכורות מא:) דמצריך קרא יתירא למעט טומטום ואנדרוגינוס דקאמר כשהוא אומר הזכר למטה שאין ת"ל ולא ילפינן מערכין לחומרא שלא להכשירו לעולה ולהצריך קרבן אחר התם אצטריך קרא לקרבן נדבה כגון שאמר הרי זו עולה והוי קולא שאינו קדוש דלא הוה ילפינן מערכין לקולא אלא ממילה לחומרא ולהכי אצטריך קרא אך קשה דבפ' הערל (יבמות עב:) משמע דלא פסיל ליה ר' יהודה לענין קדוש אלא משום דהוי ספק איש ספק אשה דתנן התם ר' יהודה אומר אנדרוגינוס שקדש קדושיו פסולין משום שהוא ספק אשה ואשה פסולה לקדש וי"ל דלגבי ערך אף ע"ג דהוא זכר או נקבה ממעטו הכתוב מערך איש ואשה לפי שהוא משונה ואי הוה מיעוטא דזכר לחודיה הוה אמינא דאפקיה רחמנא מערך זכר ואוקמיה בערך נקבה אפילו הוא זכר וכן איפכא וגבי מילה אי נקבה היא הא איצטריך קרא לרבויי ואי זכר הוא שמא איכא שום דרשא דהוה ממעטינן ליה אי לאו דריבהו הכתוב וההיא דבכורות (דף מא:) דהזכר ולא טומטום ואנדרוגינוס איכא למימר דלא אתיא כר' יהודה דכיון דספק הוא לא אצטריך קרא למעוטי ספקא ואף ע"ג דסתם ספרא ר' יהודה היא היינו בסתמא אחרינא אבל הא ע"כ לאו רבי יהודה היא:

לחיצה על קטע מסמנת את דברי המפרשים שנפתחים באותן מילים.

מפרשים נוספים

ריטב"א

זכר ודאי נקבה ודאית — מכאן יש סיוע לדברי ר״י ורש״י ז״ל וכל דכותי׳ בעלי תוס׳ ז״ל שאומרים דאפי׳ למ״ד דאנדרוגינוס בריה בפני עצמה הוא אינו מין גמור לעצמו שאינו לא זכר ולא נקבה אלא גם הוא זכר או נקבה אלא שדינו מסופק אלינו ומשום דטומטום אינו בעצמו אלא זכר לחוד או נקבה לחוד אלא שכל זמן שלא נקרע לא נתבררה צורתו ואלו אנדרוגינוס נתבררה צורתו אלינו לעין אלא שלא נתברר לנו דינו קרוי בתלמודא לטומטום ספיקא ולאנדרוג׳ בריה אלא ודאי אין דינו אל כזכר או כנקבה וכן הדין בכוי למ״ד בריה הוא בודאי הוא חיה או בהמה ולא מין שלישי אלא שלא נתברר דינו אלינו ותדע דבפ׳ הערל ס״ל לרב ב״ר יוסי באנדרוגינוס דאמר בריה בפני עצמה ואפ״ה אמר כאן ששורפין על ספקו את התרומה ואמאי שהרי לא נתנה התורה טומאה אלא לזכר או לנקבה וזה שמא אינו לא איש ולא אשה אלא מין בפני עצמו וכן בכוי א״ר יוסי שאין שוחטין אותו בי״ט שמא חיה הוא וטעון כסוי ואין מכסין שמא בהמה הוא ואע״ג דאיהו קרי ליה בריה במ׳ חולין ואי מין לעצמו הוא אמאי טעון כסוי דהא גבי כסוי חיה כתיב ביה אלא ודאי כדאמרן אבל רבינו הרמב״ן ז״ל סובר וכן שמעתי על רבינו מאיר הלוי ז״ל שהשיב על רבינו שמשון ז״ל דלמ״ד אנדרוגינוס בריה בפני עצמה היא הוא מין בפני עצמו ולהכי קרי ליה בריה ותדע דאמר בבכורות דרשב״א סבר דטומטום לא קדיש בבכורה ורבנן סברי דקדיש ואתי׳ לומר דרבנן סברי דספיקא הוי וקדיש מספקא ורשב״א סבר בריה היא ולהכי לא קדיש ואמ׳ דבע׳ טומטום כבריה לא מספק דזכר או נקבה הא דמספקא אלמא כל היכא דאמר בריה אינו משום ספק זכר או נקבה אלא משום דהוי מין בפני עצמו ובפ׳ בתרא דיומא אמר כל חלב לרבות את הכוי ואמ׳ מאי קסבר אי סבר ספקא הוי אצטריך קרא למעוטי ספקא אלא קסבר בריה בפני עצמה ובחגיגה פ״ק זכורך להוציא טומטום ואנדרוגינוס והוינן בה בשלמא אנדרוגינוס אצטריך סד״א הואיל ואית ביה צד זכרות ליחייב קמ״ל דבריה הוא אלא טומטום אצטריך קרא למעוטי ספקא וכל הני אתיין כר׳ יוסי דלא אשכחן בהדיא דאית ליה האי סברא אלא הוא ותבע׳ דרב גופיה דפסק בהדיא כר׳ יוסי בפ׳ הערל אמר התם דאנדרוגינות חייבין עליו משני מקומות ומרבינן לה מואת זכר ואי ספק נקבה הוא היכי מתרבי מואת זכר ואיכא אפשר נמי לחייבי משום זכר ודילמא נקבה היא והא דאמר רב הכא שורפין עליו את התרומה גבי טומטום נקבה נקטה לכ״ע ואפי׳ אליבא דנפשיה וכר׳ יוסי אבל באנדרוגינוס נקטיה אליבא דרבנן בדוקא ולדידיה ור׳ יוסי נקטי׳ אגב טומטום בהשגרת לישן ומ״ש בכוי לענין כסוי שאני התם דאע״ג דבריה הוא מ״מ דינו ספק ושמא דינו כחיה או כבהמה או אפשר שדינו כשניהם להחמיר וחזינן לענין חלב ודם שריבהו הכתוב כבהמה ולפי׳ בכל מה ששוין חיה ובהמה א״א להוציא מכללם לפטור שכבר ריבהו הכתוב וכדא׳ בפ׳ דם שחיטה וטומאתו ושחיטה מנ״ל ואמרינן סברא מדלכל מילי שוייה רחמנא כבהמה להחמיר טומאתו ושחיטאתו כבהמה וכיון דהכי הוא לענין כסוי נמי חשו עליו דדילמא לכל מילי דינו כבהמה ואפי׳ להקל או שמא יש עליו גם דיני חיה להחמיר. והא דאמ׳ בבכורות פ׳ אלו מומין וחכמים אומרים לא נגזז ולא נעבד ואמר התם דלרבנן תרי מעוטי כתיבי הזכרים הזכרים דאלמא לא ממעוטי מלשנא דזכר דעלמא והיינו משום דהא ספק הוא דאלו הוי בריה אמאי לא ממעיט הא לא קשי׳ דההוא לרבנן דלית ליה דר׳ יוסי וסבר דאנדרוגינוס ספקי׳ הא לר׳ יוסי לא צריכי מעוטי דהזכרים כלל כל זה מיסודו של מורי הרא״ה ז״ל בשיטת רבי׳ הגדול רבו הרמב״ן ז״ל.

הא מני ר״א היא וכו' — משמע דהכי קים ליה ר״א מדדחי לה בהדיא לרב בהאי לישנא.

הא מכל טמא נפש נפקא — פי׳ דק״ל כלל ואדם פרט ותשלחו כלל ובא לרבות כל כעין הפרט שיש לו טהרה במקוה ופרכינן לרב א״ה אמאי מטמינהו מושלוח באודם ולובן בלחוד אפי׳ דשאר טומאה נמי כגון שנגעו במת וכיוצא בו לא לבעי שלוח ומדנקט לובן ואודם ש״מ דמשאר טומאות הפורשות מזכר ומדכתב עד נקבה נפק כלי חרס וכדמפרש ואזיל.

והא גבי ערכין — וה״ה דה״מ למפרך מיולדת דכתיב בה זכר ונקבה ואפ״ה לא ממעיט טומטום ואנדרוגינוס אלא דחדא מינייהו נקט וכפי דיקא דהאי אפריקה יולדת ואיצטרך קרא לזכר ונקבה דבגווה לחלק בין טומאות זכר לטומאת נקבה וההיא דיולדת דאידך דמתני׳ הוה עדיפא לן למנקט אלא דניחא ליה לפרושי אגב אורחין מהיכא נפקא לן שאין ערך לטומטום ואנדרוגינוס והכי אורחא בתלמודא בקצת דוכתי.

תלמוד בבלי · מפת הדף

מסכת נדה דף כ״ח עמוד ב׳

מסכת נדה דף כ״ח עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 19 קטעים ממוספרים, כ־357 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

לדף הביאור המלא

רש"י

תשלחו היינו שילוח טמאים ממקדש:

רבי אליעזר היא דבעי לענין קרבן טומאה עד דידע במאי איטמי אבל לרבנן דלא בעו בשאר טומאות עד דידע במאי איטמי הכא נמי מחייבי דלא דרשינן זכר ודאי נקבה ודאית:

השרץ ונעלם או בנבלת שרץ ונעלם ממנו:

על העלם שרץ שנטמא וידע ובשעה שנכנס נעלם ממנו טומאה חייב:

ואינו חייב על העלם מקדש אם כשנכנס למקדש זכור לטומאה ונעלם ממנו מקדש ונכנס שאינו סבור שזה מקדש וכשיצא נזכר פטור:

שרץ ונבלה לפניו וידע שנגע באחד מהם ואינו יודע באיזה מהם נגע וכשבא למקדש שכח אותו ומשיצא נזכר:

ר' אליעזר דאזכר שם שרץ סבר דבעינן עד דידע אם בשרץ איטמי כו':

הזב את זובו לזכר ולנקבה ולדרוש נמי זכר ודאי נקבה ודאית מטמא בזיבה ולא טומטום:

ועוד 10 קטעי פירוש על דף זה.

Rashi on Niddah 28b · Sefaria

תוספות

אמר עולא הא מני ר' אלעזר היא והא דתנן שלהי הערל (יבמות פג:) רבי אליעזר אומר אנדרוגינוס חייבין עליו סקילה כזכר הא אמרינן התם לא לכל אמר רבי אליעזר אנדרוגינוס חייבין עליו אי נמי י"ל דהכא הכי קאמר האי תנא דאמר אין חייבין על ביאת מקדש דריש הארץ כרבי אליעזר:

פרט לכלי חרס גרסי' ותו לא ולא גרס שאין לו טהרה במקוה דבשלהי המוצא תפילין (עירובין קד:) בעי למימר משום דאינו נעשה אב הטומאה ואין צריך למוחקו דאף ע"ג דאינו מן הברייתא נקטיה הש"ס משום דמסיק התם דה"ה שרץ אע"ג דאב הטומאה הוא וא"ת דאמר בפ"ק דסוטה (דף ט) ובפרק אלו דברים (פסחים סז.) אפי' מת מותר ליכנס במחנה לויה שנאמר ויקח משה את עצמות יוסף עמו וגו' מאי אפי' אדרבה מת קיל טפי דאין לו טהרה במקוה ואפילו במחנה שכינה נמי ויש לומר דאיכא למ"ד שילהי עירובין (דף קד:) דמחייב מכניס שרץ למקדש אע"ג דאין לו טהרה במקוה וה"ה מת אי נמי מת מחייב טפי משום דיש במינו טהרה במקוה כגון אדם חי:

הוה אמינא כלי מתכות לא הוי מצי למנקט כלי שטף אלא נקט כלי מתכות משום דחמיר דחרב הרי הוא כחלל:

עד כל דבר שיש לו טהרה במקוה מלשון עד דריש כדפ"ה דמשמע כל מי שיש לו דין שמזכר עד נקבה דהיינו שיש לו טהרה במקוה וא"ת כל טמא לנפש אם כן למאי אתא ויש לומר דבריש אלו דברים בפסחים (דף סו:) דריש ליה שפיר:

אי הכי בשאר טומאות נמי פירוש כיון דדריש מזכר ועד נקבה למי שיש לו טהרה במקוה אם כן מוקמינן קרא גם בשאר טומאות דלאו לובן ואודם דשייכו בכלים ואם כן דטומאת מת ושרץ נמי לא לישלחו טומטום ואנדרוגינוס:

תלמוד לומר הזכר ה"א דהזכר דריש ותימה דבפ' על אלו מומין (בכורות דף מא:) אמרינן שאני הכא דכתיב הזכר הזכרים משמע משום דכתיב הזכרים אבל ה"א דהזכר לא חשיב יתור למעט אנדרוגינוס ושמא איכא שום דרשא התם דדריש מה"א:

הא מזכר לחודיה לא ממעט הך ברייתא אתיא כרבי יהודה כדמוכח במסכת שבת בפרק ר"א דמילה (שבת דף קלו:) על הא דקאמר רבי יהודה אנדרוגינוס דוחה שבת דקאמר רב חסדא לא לכל אמר ר' יהודה זכר הוא שאם אתה אומר כן בערכין יערך ותניא הזכר ולא טומטום כו' פירוש סתם ספרא רבי יהודה וקאמר רב נחמן בר יצחק אף אנן נמי תנינא אדרוגינוס פסול לקדוש מי חטאת דברי רבי יהודה ופריך מאי שנא גבי מילה ומשני משום דכתיב המול לכם כל זכר והשתא תימה דהכא גבי ערכין צריך יתורא למעט טומטום ואנדרוגינוס ולא ממעט להו מלשון זכר ונקבה וגבי מילה אדרבה צריך יתורא לרבות וגבי קדוש ממעט ליה אף ע"ג דליכא יתורא אחרינא לאנדרוגינוס אלא משום דכתיב ונתן ולא כתיב ונתנה למעוטי אשה והנה מצינו למימר דכיון דגלי בערכין דלא הוי בכלל זכר ילפינן קדוש מערכין ומילה נמי הוה ילפינן אי לאו דגלי קרא דכל זכר והא דלא ילפינן קדוש ממילה משום דטפי אית לן למילף מערכין לחומרא והכא דפריך וכל היכא דכתיב זכר למעט טומטום ואנדרוגינוס והא גבי ערכין כו' לא מצי לשנויי דמערכין ילפינן דאדרבה ממילה אית לן למילף דהוי בכלל זכר כדי להטעינו שילוח ולא מערכין לקולא ובפרק על אלו מומין (בכורות מא:) דמצריך קרא יתירא למעט טומטום ואנדרוגינוס דקאמר כשהוא אומר הזכר למטה שאין ת"ל ולא ילפינן מערכין לחומרא שלא להכשירו לעולה ולהצריך קרבן אחר התם אצטריך קרא לקרבן נדבה כגון שאמר הרי זו עולה והוי קולא שאינו קדוש דלא הוה ילפינן מערכין לקולא אלא ממילה לחומרא ולהכי אצטריך קרא אך קשה דבפ' הערל (יבמות עב:) משמע דלא פסיל ליה ר' יהודה לענין קדוש אלא משום דהוי ספק איש ספק אשה דתנן התם ר' יהודה אומר אנדרוגינוס שקדש קדושיו פסולין משום שהוא ספק אשה ואשה פסולה לקדש וי"ל דלגבי ערך אף ע"ג דהוא זכר או נקבה ממעטו הכתוב מערך איש ואשה לפי שהוא משונה ואי הוה מיעוטא דזכר לחודיה הוה אמינא דאפקיה רחמנא מערך זכר ואוקמיה בערך נקבה אפילו הוא זכר וכן איפכא וגבי מילה אי נקבה היא הא איצטריך קרא לרבויי ואי זכר הוא שמא איכא שום דרשא דהוה ממעטינן ליה אי לאו דריבהו הכתוב וההיא דבכורות (דף מא:) דהזכר ולא טומטום ואנדרוגינוס איכא למימר דלא אתיא כר' יהודה דכיון דספק הוא לא אצטריך קרא למעוטי ספקא ואף ע"ג דסתם ספרא ר' יהודה היא היינו בסתמא אחרינא אבל הא ע"כ לאו רבי יהודה היא:

Tosafot on Niddah 28b · Sefaria

ריטב"א

זכר ודאי נקבה ודאית מכאן יש סיוע לדברי ר״י ורש״י ז״ל וכל דכותי׳ בעלי תוס׳ ז״ל שאומרים דאפי׳ למ״ד דאנדרוגינוס בריה בפני עצמה הוא אינו מין גמור לעצמו שאינו לא זכר ולא נקבה אלא גם הוא זכר או נקבה אלא שדינו מסופק אלינו ומשום דטומטום אינו בעצמו אלא זכר לחוד או נקבה לחוד אלא שכל זמן שלא נקרע לא נתבררה צורתו ואלו אנדרוגינוס נתבררה צורתו אלינו לעין אלא שלא נתברר לנו דינו קרוי בתלמודא לטומטום ספיקא ולאנדרוג׳ בריה אלא ודאי אין דינו אל כזכר או כנקבה וכן הדין בכוי למ״ד בריה הוא בודאי הוא חיה או בהמה ולא מין שלישי אלא שלא נתברר דינו אלינו ותדע דבפ׳ הערל ס״ל לרב ב״ר יוסי באנדרוגינוס דאמר בריה בפני עצמה ואפ״ה אמר כאן ששורפין על ספקו את התרומה ואמאי שהרי לא נתנה התורה טומאה אלא לזכר או לנקבה וזה שמא אינו לא איש ולא אשה אלא מין בפני עצמו וכן בכוי א״ר יוסי שאין שוחטין אותו בי״ט שמא חיה הוא וטעון כסוי ואין מכסין שמא בהמה הוא ואע״ג דאיהו קרי ליה בריה במ׳ חולין ואי מין לעצמו הוא אמאי טעון כסוי דהא גבי כסוי חיה כתיב ביה אלא ודאי כדאמרן אבל רבינו הרמב״ן ז״ל סובר וכן שמעתי על רבינו מאיר הלוי ז״ל שהשיב על רבינו שמשון ז״ל דלמ״ד אנדרוגינוס בריה בפני עצמה היא הוא מין בפני עצמו ולהכי קרי ליה בריה ותדע דאמר בבכורות דרשב״א סבר דטומטום לא קדיש בבכורה ורבנן סברי דקדיש ואתי׳ לומר דרבנן סברי דספיקא הוי וקדיש מספקא ורשב״א סבר בריה היא ולהכי לא קדיש ואמ׳ דבע׳ טומטום כבריה לא מספק דזכר או נקבה הא דמספקא אלמא כל היכא דאמר בריה אינו משום ספק זכר או נקבה אלא משום דהוי מין בפני עצמו ובפ׳ בתרא דיומא אמר כל חלב לרבות את הכוי ואמ׳ מאי קסבר אי סבר ספקא הוי אצטריך קרא למעוטי ספקא אלא קסבר בריה בפני עצמה ובחגיגה פ״ק זכורך להוציא טומטום ואנדרוגינוס והוינן בה בשלמא אנדרוגינוס אצטריך סד״א הואיל ואית ביה צד זכרות ליחייב קמ״ל דבריה הוא אלא טומטום אצטריך קרא למעוטי ספקא וכל הני אתיין כר׳ יוסי דלא אשכחן בהדיא דאית ליה האי סברא אלא הוא ותבע׳ דרב גופיה דפסק בהדיא כר׳ יוסי בפ׳ הערל אמר התם דאנדרוגינות חייבין עליו משני מקומות ומרבינן לה מואת זכר ואי ספק נקבה הוא היכי מתרבי מואת זכר ואיכא אפשר נמי לחייבי משום זכר ודילמא נקבה היא והא דאמר רב הכא שורפין עליו את התרומה גבי טומטום נקבה נקטה לכ״ע ואפי׳ אליבא דנפשיה וכר׳ יוסי אבל באנדרוגינוס נקטיה אליבא דרבנן בדוקא ולדידיה ור׳ יוסי נקטי׳ אגב טומטום בהשגרת לישן ומ״ש בכוי לענין כסוי שאני התם דאע״ג דבריה הוא מ״מ דינו ספק ושמא דינו כחיה או כבהמה או אפשר שדינו כשניהם להחמיר וחזינן לענין חלב ודם שריבהו הכתוב כבהמה ולפי׳ בכל מה ששוין חיה ובהמה א״א להוציא מכללם לפטור שכבר ריבהו הכתוב וכדא׳ בפ׳ דם שחיטה וטומאתו ושחיטה מנ״ל ואמרינן סברא מדלכל מילי שוייה רחמנא כבהמה להחמיר טומאתו ושחיטאתו כבהמה וכיון דהכי הוא לענין כסוי נמי חשו עליו דדילמא לכל מילי דינו כבהמה ואפי׳ להקל או שמא יש עליו גם דיני חיה להחמיר. והא דאמ׳ בבכורות פ׳ אלו מומין וחכמים אומרים לא נגזז ולא נעבד ואמר התם דלרבנן תרי מעוטי כתיבי הזכרים הזכרים דאלמא לא ממעוטי מלשנא דזכר דעלמא והיינו משום דהא ספק הוא דאלו הוי בריה אמאי לא ממעיט הא לא קשי׳ דההוא לרבנן דלית ליה דר׳ יוסי וסבר דאנדרוגינוס ספקי׳ הא לר׳ יוסי לא צריכי מעוטי דהזכרים כלל כל זה מיסודו של מורי הרא״ה ז״ל בשיטת רבי׳ הגדול רבו הרמב״ן ז״ל.

הא מני ר״א היא וכו' משמע דהכי קים ליה ר״א מדדחי לה בהדיא לרב בהאי לישנא.

הא מכל טמא נפש נפקא פי׳ דק״ל כלל ואדם פרט ותשלחו כלל ובא לרבות כל כעין הפרט שיש לו טהרה במקוה ופרכינן לרב א״ה אמאי מטמינהו מושלוח באודם ולובן בלחוד אפי׳ דשאר טומאה נמי כגון שנגעו במת וכיוצא בו לא לבעי שלוח ומדנקט לובן ואודם ש״מ דמשאר טומאות הפורשות מזכר ומדכתב עד נקבה נפק כלי חרס וכדמפרש ואזיל.

והא גבי ערכין וה״ה דה״מ למפרך מיולדת דכתיב בה זכר ונקבה ואפ״ה לא ממעיט טומטום ואנדרוגינוס אלא דחדא מינייהו נקט וכפי דיקא דהאי אפריקה יולדת ואיצטרך קרא לזכר ונקבה דבגווה לחלק בין טומאות זכר לטומאת נקבה וההיא דיולדת דאידך דמתני׳ הוה עדיפא לן למנקט אלא דניחא ליה לפרושי אגב אורחין מהיכא נפקא לן שאין ערך לטומטום ואנדרוגינוס והכי אורחא בתלמודא בקצת דוכתי.

Ritva on Niddah 28b · Sefaria

מאירי

לענין טומאת מקדש וקדשיו כבר ביארנו במסכת שבועות שכל שיש לו ידיעה בתחלה ובסוף והעלם בנתים הוא חייב בקרבן עולה ויורד והעלם זה ענין העלם טומאה או העלם בשר קודש ומקדש או העלם שניהם ר"ל העלם טומאה והעלם מקדש ואין הלכה כר' עקיבא שאמר שאין קרבן אלא בהעלם טומאה אבל לא בהעלם מקדש וכל שכן שאין הלכה כר' שאף בהעלם טומאה שדי נרגא לומר שאינו בדין קרבן אא"כ ידע בתחלה באיזו טומאה נטמא ושכח בינתים ונזכר בסוף אבל ידיעה בתחלה שנטמא הואיל ולא ידע באיזו טומאה אינה ידיעה וכבר ביארנוה שם בכדי הצורך:

מעינותיו של מצורע כגון רקו ומימי רגליו ושכבת זרעו וכן של מצורעת כגון רקה ומימי רגליה אב הטומאה כדין זב וזבה ודוקא מצורע שטומאתו מגופו אבל שאר טמאים כגון טומאת מת וכיוצא בו הואיל ואין טומאה יוצאה מגופו לא:

הכניס כלי טמא במקדש אף הוא חייב כרת אבל אם זרקו לשם פטור מן הכרת וחייב במלקות ולמדת שאם היו במקדש כלים טמאים אף הם טעונים שלוח וכלי חרס שאין להם טהרה במקוה התבאר בזבחים ששוברם במקומם וזהו שלוחן שהרי שבירתו זו היא טהרתן אבל שאר כלים שיש להם טהרה במקוה מוציאן משם:

אע"פ שביארנו בראיית טומטום ואנדרוגינוס שאינה מחייבת על ביאת מקדש בשאר טמאות שבהם מיהא הרי הם כשאר בני אדם ואם נטמאו במת וכיוצא בו ונכנסו למקדש חייבין לא אמרוה אלא בטומאות הפורשות מגופן:

טומטום ואנדרוגינוס אינן בכלל ערכין ואם אמר אחד מהן ערכי עלי או שאמר אחד עליהם ערכן עלי אינו כלום שלא קצצה תורה ערכין אלא לזכר ודאי או לנקבה ודאית ודרכי הערכין וחלוק שבין ערך זכר לערך נקבה כבר הוא מפורש בכתוב להדיא:

Meiri on Niddah 28b · Sefaria

מהרש"א — חידושי הלכות

בד"ה על כל דבר כו' וא"ת כל טמא נפש א"כ למאי אתא כו' עכ"ל דליכא למימר אי לא הוה כתיב כל טמא נפש לא הוה ידעינן למעט טומטום ואנדרוגינוס דאצטריך מזכר ועד נקבה משום כלי מתכות דאי לא הוה כתיב אלא אדם ה"א כלי מתכות לא דהא כיון דמאדם שפיר אימעט כלי חרס משום כלי מתכות לא הוה אצטריך למכתב מזכר ועד נקבה דמשמע מיעוטא לכלי חרס אלא דה"ל למכתב שום רבוי לכלי מתכות כמו לכל טמא נפש אלא ע"כ דכתב זכר ונקבה למעט נמי טומטום ואנדרוגינוס ועוד דמשום כלי מתכות לא ה"ל למכתב אלא מזכר ונקבה דמיניה נמי משמע מדמשני בדבוריה למדרש כל שיש לו דין הנוהג בזכר ונקבה דהיינו טהרה במקוה כפרש"י ומדכתיב יתורא דעד להך דרשא ע"כ דמזכר ונקבה גופיה אתא למעט טומטום ואנדרוגינוס אבל לפי זה ק"ק דמעיקרא דפריך האי נמי מבעי ליה פרט לכלי חרס ה"ל לשנויי דא"כ לא לכתוב עד ומדמשני בדבוריה נמי שמעינן דין הנוהג בזכר ונקבה פרט לכלי חרס ומיניה שמעינן נמי לכלי מתכות דהשתא לא תיקשי ליה וכ"ת ה"א כלי מתכות לא כו' ודו"ק:

גמ' אמר קרא מזכר מטומאה הפורשת כו' ולעיל דבעי לאוקמא מזכר ועד נקבה פרט לכלי חרס דהיינו ע"כ בשאר טומאות דשייכי בכלים כמו שפי' התוס' ולא משני ליה דע"כ אתא נמי למעט טומטום ואנדרוגינוס ממשמעות מזכר מטומאה הפורשת מזכר די"ל דלעיל דלא בא לאוקמא קרא כלל למעט טומטום ואנדרוגינוס אלא פרט לכלי חרס יתפרש ליה מזכר כלומר כל מי שיש לו דין שהוא מזכר ועד נקבה כו' כפרש"י אבל השתא דמסיק דע"כ אתא לגופיה דקרא למעט טומטום ואנדרוגינוס ומלת עד אתא פרט לכלי חרס טפי אית לן למדרש נמי מזכר לההוא מיעוטא דטומטום ואנדרוגנוס מטומאה הפורשת כו' וק"ל:

תוס' בד"ה הא מזכר לחודיה כו' וי"ל דלגבי ערך אע"ג דהוא זכר או כו' לפי שהוא משונה ואי הוה מיעוטא מזכר לחודיה ה"א דאפקיה כו' עכ"ל לכאורה לפי תירוץ שכתבו לעיל לרב גבי מזכר ועד נקבה ה"נ מצינן למימר הכא גבי ערכין לר"י דתרי מיעוטי נינהו חד לטומטום וחד לאנדרוגינוס אלא דלא ידעינן אי מזכר ממעט אנדרוגינוס משום שהוא משונה והוי זכר אי מנקבה ממעט ליה משום שהוא משונה והוי נקבה ואפשר דלישנא דברייתא יכול לא יהא בערך איש אבל יהא בערך אשה כו' משמע דבין בטומטום ובין באנדרוגנוס בכ"א מוקמינן תרתי מיעוטי תדע דבפ' אלו מומין קאמרינן אהך ברייתא סמי מכאן טומטום ואם כן ע"כ תרתי מיעוטי לאנדרוגינוס קאתיין ודו"ק:

Chidushei Halachot on Niddah 28b · Sefaria

חיפוש מקורות חכם

אפשר להקליד הפניה או לבחור מסכת, ספר או חלק ואת היחידה המדויקת — החיפוש מוביל לדף באתר ומראה אילו חכמים מפנים אליו.

הפניה חופשית

מסכתדף (1–73)עמוד

היעד שנמצא: נדה דף כ״ח ע״ב

פתיחה בקורא

רש"י

תוספות

מפרשים נוספים

ריטב"א

מסכת נדה דף כ״ח עמוד ב׳

רש"י

תוספות

ריטב"א

מאירי

מהרש"א — חידושי הלכות

מה תמצאו כאן

המשך הרצף

מקורות מקבילים

שיעורים וכלי לימוד

חכמים הנזכרים בדף

חיפוש מקורות חכם