מסכת נדה דף ל׳ עמוד ב׳

הא קתני נדה דכל דמים שתראה טמאים. ומשני לכך הוזכר זכר שאם תראה ליום ל"ד ותחזור ותראה ליום מ"א תהא מקולקלת עד מ"ח שכשראתה ליום ל"ד ללידתה אמרינן טמאה אע"ג דאכתי משכי ימי טוהר דזכר מספקינן לה בלא ולד ותשב לנדה וכי הדר חזיא ליום מ"א שהוא ח' לראייתה ותרצה להיות שומרת יום כנגד יום אמרינן ולד היה וזכר היה וראייה דיום ל"ד דם טוהר היא והשתא הוא דהויא תחלת נדה והשתא מקלקלינן לה דלא טבלה עד מ"ח שהוא ח' לראייה אחרונה ואי לאו משום ספקא דזכר הוה טבלה למחר ליום מ"ב ממ"נ אי לאו ולד הוא הרי שומרת יום כנגד יום היא ואי ולד הוא ונקבה היא אכתי הוה דם טוהר עד שמונים וספקא דזכר מקלקלא לה:

וכן לענין נקבה כלומר וספקא דנקבה נמי מקלקלא לה האי קלקולא:

עד פ"ח דלא טבלה עד פ"ח דאי הוה פשיטא לן דלאו ולד הוא הואי טבלה למחר ביום פ"ב דראיית פ"א באחד עשר יום שבין נדה לנדה היא ומשום דמספקא לן דילמא ולד הוה וראייה דיום ע"ד דם טהור הוה והשתא הויא תחלת נדה לא טבלה עד פ"ח:

טימא וטיהר בזכר מ' יום בין שתיהן ז' לטומאה ול"ג יום לימי טוהר:

נתחייבו הריגה ומתוך שעומדות ליהרג ניסו בהם ויחדום לביאה וקרעו שתיהם לסוף מ' ונמצא אחד זכר ואחד נקבה:

תלד דאם נקבה תלד (ויקרא י״ב:ה׳) קרא יתירא הוא דמצי למכתב ואם נקבה וטמאה שבועים דהא כתיב לעיל וילדה זכר:

מקמי זכר ואף ע"ג שיחדום לבעול ביום אחד שמא מעוברת היתה קודם לכן:

סמא דנפצא סם שמפלת בו ומנפצא כל זרע שבמעים קודם לכן:

שומר גופיה בא עליה ואפילו היה סריס או אשה אפשר שהניח אחרים לבא:

וכי תימא למיסתמא כרבנן ואע"ג דרישא נמי סתמא קתני לא חשיב סתמא כיון דפליג עליה רבי ישמעאל והוי אדרבה סתם ואח"כ מחלוקת כדאמרינן בהחולץ (יבמות מב:):

שני אציליו על שני ארכובותיו פ"ה איישילי"ש ור"ת פירש דאציל היינו קוד"א דאמר בפ' האומר משקלי (ערכין יט:) משקל ידי עלי משקל רגלי עלי כו' ומכניס ידו עד האציל ורגלו עד הארכובה וקוד"א ביד הוא כנגד הארכובה ברגל ועוד דהתם משמע דאציל הוא מרפק ובאהלות (פ"א מ"ח) משמע שמנה לפי סדרי אברי האדם דמרפק היינו קוד"א ועוד אמר בפ"ב דזבחים (דף יח:) לא יחגרו ביזע שאין חוגרין אלא כנגד אצילי ידיהם והיינו כנגד הקוד"א שדרך העולם לחגור ובבית השחי אדרבה שם הוא מקום זיעה:

וכי תימא למסתמא כרבנן יחיד ורבים הלכה כרבים ואע"ג דרישא נמי קתני סתמא ולא חשיב לה סתמא אלימתא דליכא לאפלוגי בה ולמפסקא משום סתמא, דהא פליג עלה רבי ישמעאל בצדה, דאיכא למימר דהוי אדרבה סתם ואח"כ מחלוקת וכדמוכח בפרק החולץ ביבמות ושם הארכתי יותר. בס"ד.

וכן לענין נקבה וכו׳ לא היה צריך לכך אלא דנקטה אגב אידך.

מעשה בקלואפטרה וכו׳ כי מעיינת בהני עובדי משכחת דעל כרחן בחד מנייהו אתעביד שקרא וכל חד וחד מהני תנאי תלי שקרא בההוא עובדא דלא הוי כותיה.

הא תו למה לי הא תנא ליה רישא וכו' הלשון הזה מגומגם דמעיקרא פריך מייתורא דסיפא והיכי הדר בתר הכי לרישא לומר דנקט למסתמא כרבנן ואין לפרש דלמסתמא כרבנן אסיפא נמי קאי לומר לאשמועינן דסתמא דרישא רבנן היא חדא דלישנא דמסתמא לא משמע הכי ועוד דא״כ היכי הדר פריך פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים דהא עד סיפא לא ידעינן דהא רבנן היא ונראה לפרש וה״ק הא ברייתא למה לי הא תנא ליה להא דינא ברישא וכי תימא דרישא לא אקני אלא למסתמא לסיפא דרבנן אבל סיפא הוי עיקר פלוגתא דאיתניא בבי מדרשא בהדי ר׳ ישמעאל למה לי סתמא דרישא דאפי׳ תימא דאע״ג דמחלקתה בצדה ולא חשיב סתם משנה לר׳ יוחנן דאפי׳ הכי חשיבי׳ לה סתמא דחינן למספקא הלכה וכהנה בריש מס׳ ביצה מ״מ בהא לא צריכי לסתמא דהא יחיד ורבים הלכה כרבים ואלו השתא איכא למיחש בה דחשיבי לה סתם ואח״כ מחלוקת שאין הלכ׳ כסתם ומפרקין דבסיפא לא סגי משום דמסתבר טעמיה דר׳ ישמעאל והוה סלקא דעתין דהלכתא כותיה להכי אצטריך לרישא למסתם כרבנן כנ״ל.

ירוש׳ גבי הא דר׳ יוחנן דאמר הלכה כסתם משנה הדא דתימא כשאין מחלוקת בצדה אבל בשיש מחלוקת בצדה לא בדא הלכה כסתם פי׳ דלא חשיבא סתם משנה לר׳ יוחנן ולא פרכינן ליה מינה אבל מ״מ סתמא דרבים חשיבא למתני הלכתא לדידן כדאמ׳ בפ׳ אותו ואת בנו ראה רבי דבריו של ר״מ בכסוי הדם ושנאה בלשון חכמים והכי נמי איתא בשמעתא קמייתא דביצה.

תו אמרינן התם גבי סתם ואח״כ מחלוקת הדא דתימא ביחיד אצל יחיד אבל ביחיד אצל רבים לא בדא הלכה כסתם כלומר שאין לומר כך אלא כשנשנו במחלוקת שניהם בלשון יחיד אבל אם האחד נשנה בלשון חכמים אין אומרים בו כלל זה מפי׳ רבי׳ ז״ל וכבר כתבנו ביבמות בס״ד וכן נראה משמועתנו דאמרינן דרישא סתמא כרבנן לקבעה הלכה ולא חשיבא סתם ואחר כך מחלוקת וכדכתיבנא.

כבר ביארנו ביבמות פרק החולץ מ"ב ב' לדעת קצת שכל סתם שהוזכר עליו מחלוקת בצדו אינו סתם לגמרי לקבוע הלכה כמותו אדרבה נוטה לסתם ואח"כ מחלוקת יש בסוגיא זו ראיה לדעת זה ממה שאמרו הא תו למה וכי תימא למסתמה כרבנן פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים ותירץ מהו דתימא מיסתבר טעמיה דר' ישמעאל דקא מסייעי ליה קראי קא משמע לן ומדקאמר למיסתמה כרבנן אלמא דקמייתא לאו סתמא היא הואיל ור' שמעון חלק בה בצדה:

ממה שכתבנו למדת שהיולדת זכר טמאה שבעה ונכנסת מהם לימי טהרה ובנקבה טמאה שבועים ונכנסת מהם לימי טהרה ואם ספק זכר ספק נקבה יושבת ימי טומאה של נקבה ומשלמת עליהם ימי טהרה של זכר ואם אינה יודעת אם ולד הפילה אם רוח הפילה ואינה בחזקת עוברה יושבת לזכר ולנקבה ולנדה וכן למדת כל אותם שהאם טמאה לידה ושאינה טמאה לידה וכל שהיא טמאה לידה יש לה ימי טוהר מן התורה אלא שחכמים גזרו שלא ליתן ימי טוהר עד שישעיר ומאחר שאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם ובנות ישראל החמירו על עצמן לעשות עצמן כזבות הרי נעשו עכשו יולדות בזוב ויושבת לזכר שבעה של לידה ושבעה נקיים ולנקבה שבועיים ללידה ושבעה נקיים אלא שימי הלידה אם לא ראתה בהן עולין לה לשבעה נקיים אבל ראתה בהן אין עולין לה שאין שבעה נקיים אלא שנקיים מכל דם בין מדם נדות בין מדם לידה ומ"מ בזמנים הללו נתמעט הבקיאות וחוששים בהרבה דברים לולד אע"פ שמדין התלמוד לא חששו לטמא את אמן משום לידה אף בלא ראתה שבעה לזכר ושבועיים לנקבה ולהצריך אחריהן שבעה נקיים ואף בימי טוהר הנכנסין אחריהן יש לחוש לקלקול ולטעות שהרי כמה צריכות לישב לזכר ולנקבה ולנדה ויבאו לומר שמאחר שאתה מטמאה לידה יש לה ימי טוהר וכן יבאו לטעות ולומר הואיל ואין דם זה טמא אף הוא עולה לספירת שבעה נקיים וכן לפעמים יוציא הולד ראשו חוץ לפרזדור ואינן מרגישות בכך למנות מאותה שעה וכבר הסכימו הגאונים באיסור דם טוהר ולהחמיר עליו כשאר הימים לישב עליו שבעה נקיים והניחו כל המיקל בכך בכלל פורץ גדר לנשיכת נחש ולעקיצת עקרב ואם בנות ישראל החמירו על עצמן אף בדם טפה כחרדל לישב עליו שבעה נקיים ולא פטרו עצמן בתקנת ב"ד לששה והוא כדי שתהא ספירת כלן שוה שלא לבא לידי מכשול כל שכן שיש לחוש שלא להיות האשה שופעת ומשמשת וכן שתהא קרובה לבא לכלל הטענות שהוזכרו ומ"מ בשאלתות ובהלכות גדולות כתוב דין דם טוהר אף לזמן הזה ואף גדולי המחברים הניחו הדבר למנהג המקומות ואף בצרפת שמענו שנוהגים כן הואיל ואין ימי טוהר ראויים לא לנדה ולא לזיבה והמחמיר ומרחיק עצמו מן הכיעור תבא עליו ברכה ועל זו נאמר והתקדשתם והייתם קדושים קדש את עצמך אף במותר לך:

ונשלם הפרק תהלה לאל:

בתוס' ד"ה וכי תימא למסתמא כרבנן וכו' נ"ל דהתוס' לא מפרשי כפרש"י וגם גרסי בגמ' גירסא אחרת מגירסת רש"י וה"ג התוס' וכ"ת למסתמא כרבנן פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים וה"פ וכ"ת דלהכי תנא הך סיפא כדי למסתם כרבנן ר"ל שהסיפא היא במקום סתם משנה למסתם הלכה כת"ק דרישא ופריך פשיטא בלא סיפא ידעינן שפיר דהלכה כת"ק דכיון דלא קתני לה בלשון יחיד ולא אשכחן יחידאי דאמר הכי מכלל דרבים הם ויחיד ורבים הלכה כרבים ולכך כתבו התוספות ואע"ג דרישא נמי סתמא קתני וכו' וק"ל נ"ל:

גמ' וכ"ת למסתמא עי' מנחו' י"ב ע"א תד"ה וחכ"א:

לְמָה הַוָּלָד דּוֹמֶה בִּמְעֵי אִמּוֹ? לְפִנְקָס שֶׁמְּקֻפָּל וּמֻנָּח נראה לי בס"ד לרמוז לאדם שיסתכל בחייו תמיד הפנקס שלו פתוח כמו שאמר התנא הַפִּנְקָס פָּתוּחַ וְהַיָּד כּוֹתֶבֶת (משנה אבות ג, טז) וכן אמר התנא כָּל מַעֲשֶׂיךָ בַּסֵּפֶר נִכְתָּבִין (משנה אבות ב, א). ' וְיָדָיו עַל שְׁנֵי צְדָעָיו ' לרמוז כל המעשים מתייחסים לידים והמחשבה בראש ורמזו לו בזה שיעשה המצות בשלימות המחשבה. גם רמזו לו חסדי השם יתברך עם ישראל דמחשבה טובה מצרפה למעשה לכך ידיו ששם המעשה דבוקה בראשו ששם המחשבה. ' וּשְׁנֵי אַצִּילָיו עַל בִּרְכָּיו ' רמזו לו על פי מה שאמרו חכמינו ז"ל על פסוק 'וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב רַגְלָיו' (בראשית כט, א) שהצדיק הוא שולט ברגליו להוליכם למקום שירצה והרשע רגליו שולטים בו לכך נותנים לו שליטה בידיו על רגליו לרמוז לו שיהיה צדיק שהוא שולט ברגליו ולא להפך. ' וְעֲקֵבָיו עַל שְׁתֵּי עַגְבוֹתָיו ' הנה העגבות הם ראש של חצי השני של הגוף והעקב הוא סוף חציו השני ורמזו לו אם יהיה צדיק הקדוש ברוך הוא מגביהו מן העקב לראש. ' וְרֹאשׁוֹ בֵּין בִּרְכָּיו ' רמזו לו שיסתכל תמיד בתיקון הברית ובשלימות כי שלימות האדם תלויה בברית והברית בין הברכים ושם יסתכל בעינים שבראשו בחושית ובשכלית. ' וּפִיו סָתוּם ' ללמדו שיאחז תמיד מדת השתיקה וכמו שאמרו וְלֹא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב אֶלָּא שְׁתִיקָה (משנה אבות א, יז). ' וְטַבּוּרוֹ פָּתוּחַ ' כי מזונו הוא מן הטבור והוא בחצי הגוף לרמוז לו שיתנהג תמיד במידת האמצע הן באכילה הן בשתיה הן בשאר ענייני מחייתו. ' וְאוֹכֵל מִמַּה שֶּׁאִמּוֹ אוֹכֶלֶת וְשׁוֹתֶה מִמַּה שֶּׁאִמּוֹ שׁוֹתָה ' רמז שלא יאכל מגזל וגניבה אלא ממה שנותנים לו מורשיו ומה שנותנים לו מן השמים. ' וְאֵינוֹ מוֹצִיא רְעִי ' רמז שיעשה מצות ומעשים טובים בלי פסולת ותערובת רעי. ' וְנֵר דּוֹלֵק עַל רֹאשׁוֹ ' רמז לנשמה שנקראת נֵר אינה שוכנת בקרבו כשהוא בבטן אמו אלא עומדת על ראשו ומאירה לו כי נשמה זו היא מאור מקיף שעומדת למעלה מראשו ועיין בשער מאמרי רשב"י. ואומר ' בְּסוֹד אֱלוֹהַּ עֲלֵי אָהֳלִי ' (איוב כט, ד) הרי זה מבואר על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות בברכת השחר בברכת מלביש ערומים. ' וּמְלַמְּדִים אוֹתוֹ כָּל הַתּוֹרָה ' אף על גב דאחר כך סטרו ומשכחה ממנו אהניה ליה שתחזיק הקדושה קודם שיחזיק היצר הרע.

"תִּכְרַע כָּל בֶּרֶךְ", זֶה יוֹם הַמִּיתָה, "תִּשָּׁבַע כָּל לָשׁוֹן", זֶה יוֹם הַלֵּדָה (ישעיה מה, כג) (תהלים כד, ד). קשה הוה ליה להקדים יום הלידה? ונראה לי בס"ד על פי מה שאמרו חכמי המוסר דהמיתה סיבבה הלידה דאם לא היו מתים לא היו נושאין נשים כדי להוליד בנים אך מחמת שמתים רוצה שיהיה לו זכר קיים לכך רוצה להוליד בנים. ומה שאמר ' הֱיֵה בְּעֵינֶיךָ כְּרָשָׁע ' נראה אף על גב דהוא צדיק עם כל זה אם יסתכל בעונות שהם בעקביו שהם כעס וגאוה וכיוצא ששקולים לעונות חמורות ימצא עצמו ' כְּ רָשָׁע' בכף הדמיון על דרך שאמרו כל הכועס כאלו עובד עבודה זרה (שבת קה: פסחים סו:) כל המתגאה כאלו עובד עבודה זרה (סוטה ד:) וכל המלבין פני חבירו כאלו שופך דמים (בבא מציעא נח:). אי נמי אף על פי שאתה צדיק בגלגול זה תהיה בעיניך כרשע מצד גלגול הקודם וכאשר נמצא באיוב שהיה גלגול תרח עובד צלמים. אי נמי 'בְּעֵינֶיךָ כְּרָשָׁע' מצד שיש עונות שעושין אחרים ואינו מוחה בהם ונקראים על שמו כמו שאמרו בגמרא על פרתו של רבי אלעזר בן עזריה דשל שכינתו היתה ונקראת על שמו (שבת נה.). ואמר עוד ' וֶהֱוֵי יוֹדֵעַ שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא טָהוֹר, וּמְשָׁרְתָיו טְהוֹרִין ' כלומר אל תאמר מה אעשה עונותי רבו ואיני כדאי לתשובה ולבא לידי טהרה.