מסכת נדה דף כ״ו עמוד א׳

גבי בכורות - דקתני (בכורות דף מו.) המפלת סנדל הבא אחריו בכור לנחלה ואין בכור לכהן:

למאי הלכתא - קס"ד לבא אחריו לסוף שנה או לסוף שנתיים קמיירי ול"ל סנדל והלא בלא סנדל פטר ולד דבהדיה את הבא אחריו ומשני לבא אחריו כלומר לכך הוזכר סנדל אם יצא ולד שעמו אחריו הוי בכור לנחלה ולא בכור לכהן:

גבי כריתות - בפ"ק (כריתות דף ז:) לענין חיוב קרבן:

למאי הלכתא - תיפוק ליה דמשום ולד שעמו תביא קרבן:

ולד יוצא דרך דופן - ע"י סם לא מיחייבה קרבן דכתיב גבי קרבן (ויקרא יב) אשה כי תזריע וילדה זכר עד שתלד ממקום שמזרעת:

ולר' שמעון כו' - לקמן בפ' יוצא דופן (נדה דף מ.):

כשהן יוצאין - סנדל וולד שעמו:

כרוכין - דבוקין זה בזה ולא דבוקין ממש ומדיוצאין יחד אי אפשר שתתגייר בינתיים:

שמע מינה - מדהוזכר סנדל גבי כריתות משום גירות וכגון שיצא ולד תחלה ואחר כן סנדל וגבי בכורות כגון שיצא סנדל תחלה כדאוקמינן לעיל דפוטר ולד מחמש סלעים ותניא דבבת אחת יוצאין שמע מינה אין שוכבין זה אצל זה דא"כ לא משכחת לה שיצא זה קודם זה אלא האי כרוכין דקתני הכי הוא מכרך כריך ליה ולד לסנדל אפלגיה דראש הולד תחוב כנגד טיבורו של סנדל:

ומשלחיף ליה כלפי רישיה - כלומר דחפו ולד בראשו לסנדל כלפי חוץ:

גבי בכורות - דבעינן שיצא הסנדל תחילה כגון שיצאו דרך ראשיהן כו':

מצומצמין - שוכבין זה אצל זה:

ואיפוך שמעתתא - מימרא דרב פפא דאמר בבכורות שיצאו דרך ראשיהן:

סריך - אוחז בידיו למעלה ואינו ממהר לצאת וסנדל מחליק ויוצא קודם:

שריק - מחליק:

הויא לידה - דקיימא לן בהאי פירקא (דף כח.) יצא ראשו הרי הוא כילוד אבל סנדל עד דנפיק רובא דאין ראש נפל חשוב דהכי אמרינן בבכורות (דף מו:) אין הראש פוטר בנפלים ואדנפיק סנדל נתגיירה וטבלה:

מתני' הבית טמא - משום אהל המת דולד הוה בה ומת:

נימוק הולד - ונעשה דם ונתערב בדם הלידה ובטל ברוב:

גמ' וסופה - כשהיא הולכת ורווחת הויא רחב כתורמוס. לישנא אחרינא גרסינן בתוספתא וראשה דומה כתורמוס:

שיאחזנו בידו - אחיזה אית בה טפח שהטפח ארבע אצבעות בגודל:

שדרו של לולב צריך שיהא יוצא מן ההדס טפח - לבד אורך העלין. שדרה קרי כל זמן שהעלין הולכין ומתחברין ומוסיפין ואחר שכלתה השדרה גבוהין אורך העלין למעלה:

חדא היא - דליכא שמעתתא אלא האי דשדרה דאמר ר' יוחנן:

אמר אביי - לא תימא תני ר' חייא אזוב טפח דמשמע מתני' היא אלא אימא אמר רבי חייא ומנפשיה קאמרה ורבי חייא תנא ואמורא הוא והיכא דאמר מנפשיה בלשון מימרא הויא שמעתא:

טפח על טפח על רום טפח - אהל קטן שהוא טפח אורך וטפח רוחב ורום חללו טפח:

מביא הטומאה - אם כזית מן המת בצד זה וכלי בצד זה הוה טמא כלי מחמת אהל המת:

וחוצץ בפני הטומאה - אם טומאה תחתיו וכלי על גביו הכלי טהור. ולהכי נקט על רום טפח דאי הוה חלל רומו פחות מטפח הויא טומאה רצוצה וכנגדו למעלה עד לרקיע טמא כדאמרי' בהעור והרוטב (חולין קכו.) ולענין אתויי טומאה נמי לא מייתי דלאו אהל הוא:

תנור - מקום שפיתת שתי קדרות. כירה מקום שפיתת קדרה אחת:

חבור - וכתנור דמי מפני שצריכה לתנור להיות לו יד שאם נטמא התנור פת שעליה טמא שהתנור אע"פ שאינו מקבל טומאה מגבו מטמא הוא את אחרים מגבו כדאמר בתורת כהנים הלכך ידו אע"ג דלית ליה אויר מטמא אבל יותר מטפח עומדת לינטל שהיא גדולה יותר מדאי ולא הויא יד: