מסכת נדה דף י״ט עמוד א׳

מתני' שחור כחרת עמוק מכן טמא דיהה מכן טהור - פרש"י ז"ל עמוק שהוא יותר שחור מן החרת, דיהה שאינו שחור כל כך. ויש מי שפירש עמוק שאינו שחור כל כך, כדאמרינן לענין נגעים בהרת (שבועות ו, ב) עמוקה כמראה חמה עמוקה מן הצל, ועוד מדתניא (לקמן נדה כ, א) כקיר כדיו כענבה טמא וזהו שאמרו עמוק מכן טמא, כזית כזפת כעורב טהור וזהו שאמ' דיהה מכן טהור, והעורב והזפת שחורין הן יותר מן הענבה, אלא כל שהוא משחיר יותר נקרא דיהה וכל שהוא הולך ומלבין יותר נקרא עמוק. ועוד שהדיו שהוא עמוק זהו הדיו עצמו, והשחור השנוי במשנתינו זהו חריתותא דדיותא. ואינו מחוור מדתנן גבי כתמים (לקמן נדה סא, ב) חמשה סימנים מעבירים על הכתם עבר או דיהה הרי זה כתם. והא דאמרינן כמראה חמה עמוקה מן הצל, לא שיקרא הלבן לעולם עמוק, אלא כל שהוא חזק בצבעו הוא הנקרא עמוק במינו, והזית והעורב אע"פ שהן שחורים הרבה מכל מקום כיון שהן מצהיבין ומבהיקין יותר מן הענבה, לפיכך קראוה דוהין והענבה מפני ששחרוריתה דוהה קראו עמוק. ומה שהביאו ראיה מן הדיו, לא ירדתי לסוף טעמם, כי החרת והדיו וחרירותא דדיותא אחד הן, וכדאמרינן בגמרא (לקמן נדה דף כא, א) חרת שאמרו דיו ולימא דיו אי אמר דיו הוה אמינא כפכחותא דדיותא קמ"ל כחרירותא דדיותא, אלמא חרירותא דדיותא פירושא דחרת ששנינו הוא. והא דאמרינן גבי דיו זהו עמוק ששנינו, לא מחרירותא עצמו אמרו כן, דחרירותא לא עמוק הוא אל השחור כמו ששנינו במשנתינו הוא, אלא שהדיו עצמו כשהוא משתהא הרבה הולך וכוהה יותר והוא מתחזק בשחרירותו, וזהו שאמרו כדיו טמא וזה ששנינו עמוק מכן טמא. אי נמי איפשר דשמואל פליגא אדרבא בר רב הונא, דשמואל סבר חרת שאמרו זהו חרת עצמו שאינו מעורב בדיו, מדלא קתני במתניתין דיו, וכדאקשינן עלה דרבה ולימא דיו, והילכך סבירא ליה לשמואל דדיו היינו חרירותא דדיותא, הוא ששנינו עמוק מכאן טמא. וזה נ"ל יותר ותדע לך, דבוהה הוא החלש בצבעו, מדאמרינן בגמרא (כ, א) אמר עולא וכולן עמוק מכאן טמא דיהה מכאן טהור כשחור, ואקשינן ואלא מאי שנא שחור דנקט, סד"א הואיל ואמר ר' חנינא שחור אדום הוא אלא שלקה, הילכך אפילו דיהה נמי קמ"ל, כלומר כיון שזה אינו אלא גוון היוצא מגוון אחר, כל שאינו חזק בצבע זה שנתחלף לו, אלא שעדיין לא נטה כל כך ולא נתחזק בחלופו אלא קצת, אימא להוי כשחור ועדיף מיניה נמי, קמ"ל אלמא דוהה זה הוא שאינו שחור חזק. מהא דאמרינן בית הלל היינו תנא קמא וכן חכמים היינו תנא קמא ופרקינן איכא בינייהו לתלות, כלומר דלתנא קמא כמימ' תלתן וכמימי בשר צלי וירו' אינן מטמאין לשרוף, אלא מ"מ תולין עליהן, כתב הרמב"ן נראה דאפשר היה לומר, דהלכתא כת"ק דהוא סתם משנה, ונפקא מינה לדידן בדם ירוק, דכיון דלרבנן תולין, אף היא אסורה לבעלה מספק. אלא שיש לסמוך דהלכתא כר' יוסי בירוק מפני שגם הוא שנוי בלשון חכמים במשנתינו, ועוד מפני ששנינו בבחירת' (פ"ה מ"ו) דם הירוק עקביא בן מהללאל מטמא וחכמים מטהרים, וכיון ששנו שם ר' יוסי בלשון חכמים, שמע מינה דהלכתא כותיה, ועוד דאף עקביא בן מהללאל חזר ביה בשעת פטירתו, דתנן ובשעת פטירתו אמר לבנו חזור בך בד' דברים שהייתי אומר וחדא מינייהו הא דדם ירוק, וסתמא דמילתא לגבי ר' יוסי חזר בו, ולא לתלות כתנא קמא דמתניתין מדלא קתני התם בפלוגתא אלא ר' יוסי, ומסתמא דלגבי מאן דפליג עליה התם הדר ביה, ועוד דסוגיין דבפרק המפלת מוכחא הכין בהדיא דכולהו כר' יוסי סבירא להו, דלא מטמא אלא חתיכה של ד' מיני דמים, אבל חתיכה ירוקה ולבנה מטהר, והילכך אפילו לדידן דלא חזינן דמים, הירוק והלבן אינה יושבת בהן כלום, שלא גזרו אלא על דם ותולדותיו.

וירוק - כתבו בתוס' רבותינו הצרפתים ז"ל שהוא גלני ולא בירנו שהוא ככרתי, דכרתי אינו נוטה לאדמימות, ובההוא אפילו עקביא מטהר דלא אסרה תורה אלא דם שהוא אדום, וכן משמע באלו טרפות דאמרינן התם (מז, ב) ריאה ככשות' וכמוריקא וכגון ביצה טרופה טרפה. ופריך ירוקה כשרה ה"ד, ככרתי. ובמסכת נגעים (בתוספתא פ"ג ה"ג) קתני ירקרק כשעוה, ובפרק לולב הגזול (סוכה לד, ב) נמי אמרינן ירוק ככרתי, מכלל דסתם ירוק לאו הכי הוא. ובבראשית רבה (פרשה מ"ג) גבי וירק את חניכיו אמרינן שהוריקן בזהב וכן הוא אומר ואברותיה בירקרק חרוץ, אלמא הירוק זהו מראה הזהב שלנו שהוא גיאלני וכל שכן הירוק ככרתי שהוא טהור.