מסכת נדה דף נ״א עמוד א׳

טומאה חמורה אינה עושה כיוצא בה מאחר שמטמאה נבלה את האדם אין אותו אדם חוזר ומטמא אדם שאין מטמא אדם אלא אב הטומאה אבל אוכל חוזר ומטמא אוכל מדרבנן:

הכשר שרץ שיכשירו שרץ להביאו לידי טומאה:

שאין סופן לטמא טומאה חמורה אין לך אוכל מטמא אדם:

שום טומאה חמורה שום טומאה קלה לא אם אמרת בטומאה חמורה דין הוא שמטמא בלא מחשבה שלא מצינו שום טומאה ששמה טומאה חמורה שתהא צריכה הכשר תאמר בטומאה קלה דאוכלין שאע"פ שזו אינה צריכה הכשר הרי כל אוכלין יש עליהם שום טומאה קלה וצריכין הכשר הלכך הכא נמי בעיא מחשבה:

לענין מעשר דהואיל ונמלך עליהן לאדם הויא מחשבה וחייבין במעשר:

הסיאה פוליו"ל:

והקורנית שדריא"ה:

נשמרין ס"ד אם היו נשמרין לאכילת אדם:

שום טומאה חמורה בעולם כו' תימה דיפרש הא דקתני דאינה יורדת לכך המחשבה גופה דלא מצינו טומאה חמורה שצריכה מחשבה בשום מקום דהא דאמרינן דנבלת בהמה ועוף טהור צריכין מחשבה היינו לטומאת אוכלין לצרף פחות מכזית ופחות מכביצה אוכלין אבל כזית מהם מטמא אדם וכלים בלא מחשבה כדפרישית אבל טומאה קלה צריכה מחשבה בעלמא ומיהו נבלה נמי בעינן שתהא ראויה לגר לבר פדא:

אלא דזרעינהו לבהמה והא דנקט שבחצר לפי מאי דמסיק שעלו מאיליהן אתי שפיר משום דבחצר אין דרך לזרוע אלא בגינה ועוד דבחצר סתמא לאדם לפי שרואה ויודע מתי ללוקטן עד שלא יתקשו ולפי מאי דס"ד השתא יש לפרש דנקט חצר לפי שדרך התנא למנקט חצר דגם בשאר דבר תני חצר דקתני התם תאנה עומדת בחצר אוכל אחת מהן ופטור ואם צירף חייב גפן נטוע בחצר כקורנית שבחצר שהחצר קובעת בדבר שנגמרה מלאכתו אם צירף או בלא צירוף כהנהו שאין רגילין לעשות מהן גורן והא דתנן פ"ח דשביעית [מ"א] כל שאינו מיוחד לא לאוכל אדם ולא לאוכל בהמה חישב עליו לאוכל אדם ולאוכל בהמה נותנין חומרי אדם וחומרי בהמה כגון האזוב והקורנית לא קשה אהא דאמרינן בשמעתין דסתמיה לאדם דהיינו דוקא בחצר כדפרישית לעיל:

מין קתני ש"מ וא"ת בריש הגוזל קמא (ב"ק צד.) קאמר אביי דלר' ישמעאל שינוי אין קונה דקאמרי רבנן לא הפריש פאה מן הקמה יפריש מן העמרים או מן הכרי ולא מן העיסה ולר"ש אף מן העיסה ודחי רבא בעלמא שינוי קונה והכא משום תעזוב יתירא ואביי תעזוב יתירא למפקיר כרמו אם כן לרבא מפקיר כרמו פטור מן הפאה לר"ש וא"כ היכי מוכח הכא דמין קתני דילמא מתני' דקתני כל שחייב בפאה חייב במעשר ר"ש היא וי"ל דלרבא נמי תעזוב יתירא למפקיר כרמו ותרתי ש"מ דהא אביי נמי דדריש ליה בהגוזל קמא (שם צד.) למפקיר כרמו לכ"ע דריש לה בפ"ק דתמורה (דף ו.) למילתא אחריתי דקאמר התם אביי כל דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני ליה מותיב רבא והרי פאה דאמר רחמנא לא תכלה ואמרינן דאם לא הפריש מן הקמה יפריש מן העומרין או מן הכרי לרבנן או אף מן העיסה לר"ש אלמא דלא מהני ומשני אביי התם משום תעזוב יתירא ורבא תעזוב יתירא למפקיר כרמו והשתא בין אביי ובין רבא דרשי תעזוב למפקיר כרמו ואביי דסבר דבעלמא אי עביד מהני דריש נמי מתעזוב דיפריש מן העומרים או מן הכרי או מעיסה לר"ש דלא נימא אי עביד מהני אבל אי בעלמא שינוי קונה לר"ש כמו בגזל אין סברא להעמיד תעזוב שיפריש מן העיסה אלא דדוקא מעמרים או מהכרי ורבא סבר דתעזוב למפקיר כרמו ולר' שמעון שיפריש מן העיסה אע"ג דבעלמא שינוי קונה אבל להפריש מן העומרים או מן הכרי לא צריך קרא דבעלמא נמי כל דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני לרבא:

נהי דהכשר שרץ לא בעיא הכשר מים בעיא פר"ח ז"ל לקבל טומאה מן השרץ לא בעיא הכשר אבל לקבל טומאה ממשקין טמאין בעיא הכשר. ואינו מחוור בעיני דא"כ הכשר לשרץ והכשר למים הוה לי למימר ועוד דבשום מקום לא מדכר טומאת משקין בלשון מים וה"ל למימר הכשר משקים אי נמי לימא הא לטומא שרץ הא לטומאת משקין ועוד דהא אמרינן לפי שסופו לטמא טומאה חמורה אלמא משמע דממגע עצמה מקבלת טומאת אוכלים וכפרש"י ז"ל הכשר שרץ שאין שרץ צריך לתקנו ולהכשירו לטומאה זו דהיא מקבלת טומאת אוכלים מעצמה הואיל וסופה לטמא טומאה חמורה אבל הכשר מים ממש בעינן כאלו מקבלת טומאה מאחרים וזה הנכון. וא"ת א"כ נמצאת נבלת עוף טהור מטמאה שלא בבית הבליעה והכתוב אומר לא יאכל לטמאה בה שאין בה טומאה אלא בבית הבליעה. י"ל דאה"נ לטמא אדם וא"נ אפילו לאוכלים בשלא חשב עליה לאכילה ושלא בכרכין, וקרא סתמא כתיב כנ"ל.

נהי דהכשר שרץ לא בעי הכשר מים בעי פי׳ דקס״ד דכל שסופה ליטמא טומאה חמורה דאמרינן שאינו צריך הכשר שרץ ושום טומאה אחרת דמעצמה טמאה אבל הכשר מים בעיא ואסיק׳ דאפי׳ הכשר מים לא בעי מכיון דחזי לאכילה והוא שחישב עליו לגוי וכיוצא בו וכדרהיטא סוגיין. והא דאמרינן בעלמא גבי נבלת עוף טהור לא יאכל לטמאה בה שאין לה טומאה אלא בבית הבליעה ההיא לטמא אדם וכלים אבל אוכלין מטמאה בשחישב עליה לאוכלין א״נ דההיא אפילו לאוכלין ובשלא חשיב עליה לאכילה ואם איתא הא איכא ונר׳ דקים ליה דהני כללי דוקני נינהו מדדחיק נפשיה ולא קאמר שאין למדין מן הכללות.

כבר ביארנו שאין חיוב מעשר אלא באוכל אדם צריך שתדע שדברים שאין ראויים לאדם כלל אפילו נזרעו לאדם אינן בחיוב מעשר אבל דברים המיוחדים לבהמה אלא שראויים לאדם על ידי הדחק כל שנזרעו לאדם חייבין אבל עלו מאליהן במקום המשתמר או שנזרעו סתם פטורין ומה שראוי לאדם שלא על ידי הדחק אע"פ שאין רגילים בהם אלא מתוך הדחק כגון בשני רעבון אפילו בסתם חייב אבל אם נזרעו לבהמה ונמלך וחשב עליהן לאדם בעודן מחוברין פטור שמחשבת חבור אינה מחשבה כמו שביארנו והסיאה והיא פוליו"ל והקורנית והוא הנקרא שדריג"א והאזוב סתמן לאדם וכל שעלו מאליהן במקום המשתמר חייבין:

ראשית הגז נוהג בכבשים אפילו גוזז את הטרפה חייב בראשית הגז אבל גזז את המתה פטור כמו שיתבאר במקומו:

המפקיר את כרמו ובא אחר וזכה בה פטור מן המעשר וכל שכן בפרט ובעוללות ובשכחה ופיאה אבל אם השכים הוא עצמו וזכה בו ובצרו פטור מן המעשר שלא נתחייב קודם דגון אבל חייב בלקט שכחה ופיאה ועוללות מדברי סופרים הואיל וחיובו במחובר או קודם דגון כך פירשו הטעם בתלמוד המערב וא"ת אחר שכן הרי מצינו חייב בפיאה ופטור מן המעשר ומשנתנו צווחת ואומרת כל שחייב בפיאה חייב במעשר אין זה כלום שמשנתנו מין קתני כלומר כל מין שחייב בפיאה וכו':

תד"ה שום טמאה כו' דהא אמרינן נבלת בהמה ועוף טהור צריכין כו' שתהא ראויה לגר לבר פדא כו' עכ"ל שגירת לישנא דמתני' נקטו דנבלת עוף טהור אינו מטמא אדם וכלים אלא בגדים בבית הבליעה ומלתיה דבר פדא בבכורות פ"ג ע"ש:

בגמ' א"ר אשי הכא בחצר שעלו מאליהן עסקינן וכו' הא דאצטריך רב אשי לאוקמא בחצר שעלו מאליהן ולא משני בקצרה ה"ק אם היה החצר משמרת פירותיה חייבין וכו' נ"ל משום דאם זרען ולא עלו מאליהן ודאי הן משומרים דאין דרך לזרוע במקום הפקר לכך אצטריך לאוקמא כגון שעלו מאליהם ולכך מחלק התנא שאם החצר משתמרת שחייבים ואם לאו פטורים:

[בא"ד] כל מין שחייב וכו' ר"ל שלענין דינים אשכחן חלוקים רבים בין מעשר לטומאה אלא שבזה הן שוין שכל מין שחייב במעשר חייב בפאה:

בתוס' ד"ה אלא דזרעינהו וכו' והא דתנן בפ"ח דשביעית כל שאינו מיוחד וכו' חישב עליו לאוכל אדם ולאוכל בהמה כצ"ל וחומרי אדם היינו שכל שראוי למאכל אדם שאסור לעשות ממנו קילור ומלוגמא וחומרי בהמה היינו שכל מה שראוי למאכל בהמה אסור לבשלו ולשלקו גם חייב בביעור כשכלה לחיה מן השדה:

ד"ה מין קתני ש"מ וכו' קאמר אביי דלר"ש שינוי אינו קונה וכו' ע"ש דצ"ל רבי ישמעאל:

בא"ד ואביי דסבר דבעלמא אי עביד מהני דריש נמי מתעזוב דיפריש מן העומרים וכו' דלא תימה אי עביד מהני אבל אי בעלמא שינוי קונה לר"ש כמו בגזל אין סברא וכו' כנ"ל להגיה אבל אי בעלמא וכו' דאל"כ לא יתיישבו דברי התוס' על נכון וק"ל: