מסכת נדה דף כ״ח עמוד א׳
חזרה לאינדקסAlso cited as: Niddah 28a, Chapter 3 HaMappelet Chatikhah
רש"י
וטהרו לו פתחים קטנים - הפחותים מארבעה כשאר מתים שלמים שהגדולים מצילין על הקטנים דקיי"ל מת פתחו בארבעה אם הוא בבית כל הפתחים טמאים ואם פתח פחות מארבעה טהור והני מילי להציל את שאר פתחים אבל להוציא הא אמרי' פותח טפח מוציא הטומאה לצד שני והכי אמרי' במס' אהלות (פ"ג מ"ו) המת פתחו בארבעה בד"א להציל את הפתחים אבל להוציא את הטומאה בפותח טפח:
ר' יוחנן - דפליג עליה דריש לקיש דבעי למימר דמת שנתבלבלה צורתו טמא דאמר כמאן כר' אליעזר:
ברובע - רובע הקב:
קטבלא - עור שלוק וקשה ואינה נשרפת עם המת:
אפודרא - אבן שייש. ותרוייהו כגון שעשויות בית קיבול ומחיצות שאין העפר יכול להתפזר:
דאיחרך איחרוכי - המת ולא נעשה אפר:
אין נותנין לה ימי טוהר - דאע"ג דפשיטא לן דולד הוא:
אימר הרחיקה לידתה - הרי כמה ימים שיצא רוב הולד לאברים וכבר עברו ימי טוהר שלה ולא ידעינן מאימת נמני:
ניתני ולנדה - שכל דמים שתראה יהיו טמאים שלא יהיו לה ימי טוהר והכי איבעי ליה למיתני תשב לזכר ולנקבה ולנדה כלומר שבועיים דנקבה מטמאה בלא שום ראייה דדלמא נקבה הואי וימי טוהר לא יהיה לה שהרי כמה ימים שהתחילה לילד ויצא הרוב והיינו לנדה. ולקמן בהאי פירקא (נדה דף ל.) מפרש למה הוזכר זכר שאם תראה לסוף ל"ד ותחזור ותראה ליום מ"א תהא מקולקלת עד יום מ"ח:
הוה אמינא מביאה קרבן ואינו נאכל - דכיון דתני לנדה משמע דמספקא ליה אי ולד הוא אי לא קמ"ל מדלא תני לנדה אלא לזכר ולנקבה דודאי פשיטא לן דולד הוא ומביאה קרבן ונאכל ומיהו ימי טוהר לית לה אימר הרחיקה לידתה:
ויתן יד - אלמא לידת יד קרויה לידה:
והא קרא קאמר - רב הונא אלמא לידה דאורייתא קרי ליה:
מתני' לזכר ולנקבה - ימי טוהר לזכר וימי טומאה דנקבה:
תשב לנקבה בלבד - אפי' הוי טומטום זכר בתר נקבות אזלינן דכל ימי זכר בין לטומאה בין לטהרה מובלעים תוך של נקבה:
מסורס - דרך מרגלותיו ולשון היפוך הוא כמו סרס המקרא ודרשהו:
גמ' איצטריך - אע"ג דטומטום לחודיה מספקינן בזכר ובנקבה היכא דאיתיליד זכר בהדיה נימא זכר הוא דמוכחא מילתא דהיא הזריעה תחילה קמ"ל:
לובן - דומה לקרי:
אודם - דומה לדם נדות:
אין חייבין על ביאת מקדש - דלמא טהור הוא וקמייתי חולין בעזרה דאין זכר מטמא באודם ואין נקבה מטמאה בלובן:
ואין שורפין עליהם תרומה - אלא תולין כי חזאי אודם איכא למימר זכר הוא ואין אודם מטמא בו ואי חזאי לובן איכא למימר נקבה היא ואין לובן מטמא בה הילכך תולין:
ראו אודם ולובן כאחד - דממ"נ טמא אפ"ה לענין טומאת ביאת מקדש פטירי מקרבן כדמפרש טעמא:
1וטהרו לו פתחים קטנים. וקא דייקת מינה: טעמא דשלדו קיימת, הא לאו הכי טהור.
2אדרבה, דוק מינה להאי גיסא: שלדו קיימת הוא דטהרו לו פתחים קטנים, הא לאו הכי פתחים קטנים נמי טמאין, דכל חד וחד חזי לאפוקי חד חד אבר!
3א"ל רבינא לרב אשי: ר' יוחנן דאמר כמאן? כר' אליעזר, דתנן: אפר שרופין, ר"א אומר: שיעור' ברובע.
4היכי דמי מת שנשרף ושלדו קיימת? אמר אביי: כגון ששרפו על גבי קטבלא רבא אמר: כגון ששרפו על גבי אפודרים. רבינא אמר: כגון דאיחרכי אחרוכי.
ברייתא
5ת"ר המפלת יד חתוכה ורגל חתוכה אמו טמאה לידה, ואין חוששין שמא מגוף אטום באו.
6רב חסדא ורבה בר רב הונא דאמרי תרוייהו: אין נותנין לה ימי טוהר. מ"ט אימא הרחיקה לידתה.
7מתיב רב יוסף: המפלת ואין ידוע מה הפילה תשב לזכר ולנקבה, ואי ס"ד כל כהאי גוונא אימא הרחיקה לידתה, לתני ולנדה!
8אמר אביי: אי תנא לנדה, הוה אמינא מביאה קרבן ואינו נאכל, קמ"ל דנאכל.
9אמר רב הונא: הוציא עובר את ידו והחזירה אמו טמאה לידה, שנאמר: ״(בראשית לח״, כח) ״ויהי בלדתה ויתן יד״.
10מתיב רב יהודה: הוציא עובר את ידו אין אמו חוששת לכל דבר! אמר רב נחמן: לדידי מיפרשא לי מיניה דרב הונא, לחוש חוששת, ימי טוהר לא יהבינן לה עד דנפיק רוביה.
11והא אין ״אמו חוששת לכל דבר״ קאמר! אמר אביי: אינה חוששת לכל דבר מדאורייתא, אבל מדרבנן חוששת. והא קרא קאמר? מדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא.
מתני׳ · משנה
12המפלת טומטום ואנדרוגינוס תשב לזכר ולנקבה.
13טומטום וזכר, אנדרוגינוס וזכר תשב לזכר ולנקבה; טומטום ונקבה, אנדרוגינוס ונקבה תשב לנקבה בלבד.
14יצא מחותך, או מסורס משיצא רובו הרי הוא כילוד. יצא כדרכו עד שיצא רוב ראשו. ואיזהו רוב ראשו? משיצא פדחתו.
גמ׳ · גמרא
15השתא טומטום לחודיה ואנדרוגינוס לחודיה אמר תשב לזכר ולנקבה, טומטום וזכר, אנדרוגינוס וזכר מיבעיא?
16איצטריך, מהו דתימ' הואיל וא"ר יצחק: אשה מזרעת תחל' יולדת זכר, איש מזריע תחלה יולדת נקבה, אימא מדהאי זכר האי נמי זכר? קמ"ל אימא: שניהם הזריעו בבת אחת, זו זכר וזה נקבה.
17אמר ר"נ אמר רב: טומטום ואנדרוגינוס שראו לובן או אודם אין חייבין על ביאת מקדש, ואין שורפין עליהם את התרומה.
18ראו לובן ואודם כאחד אין חייבין על ביאת מקדש, אבל שורפין עליהם את התרומה, שנאמר ״(במדבר ה׳״:ג׳ ) מזכר ועד נקבה׃
תוספות
שנשרף על גבי קטבלא - פי' עור שלוק היה בעור דפוס של אדם וצורתו דכי נמי נשרף עליו צורתו וחתוך אברים ניכרים:
אמר רב נחמן אמר רב טומטום ואנדרוגינוס כו' - קסבר רב דאנדרוגינוס ספק זכר ספק נקבה הוא דאי בריה הוא לא יטמא לא בלובן ולא באודם אלא ודאי סבר ספקא הוא והא דפסיק רב בפרק הערל (יבמות דף פג.) כר' יוסי באנדרוגינוס לא כר' יוסי דמתני' דהתם דאמר מאכיל בחזה ושוק דזכר ודאי הוי אלא כרבי יוסי דברייתא דקאמר התם אנדרוגינוס בריה בפני עצמו הוא ולא הכריעו בו חכמים לידע אם זכר אם נקבה ולאו בריה בעלמא הוא אלא כלומר ספקא וכן משמע לישנא דלא הכריעו והיינו כמו שסובר רב בשמעתין ובפ' בתרא דיומא (ד' עד.) דקאמר כל חלב לרבות כוי וחצי שיעור ופריך איצטריך קרא לרבויי ספקא ומשני דכוי בריה הוי האי בריה הוי בריה ממש ולא ספקא והקשה רבינו שמואל בחור דתניא בתוספתא דמס' בכורי' [פ"ב] הריני נזיר שזה איש או אשה הרי הוא נזיר ר' יוסי אומר אנדרוגינוס בריה בפני עצמו הוא ולא יכלו חכמים להכריע אם איש או אשה אבל טומטום אינו כן אלא ספק איש או אשה ואי לר' יוסי אנדרוגינוס נמי ספק במאי פליגי ת"ק והוא ועוד מאי אבל טומטום אינו כן וי"ל דלעולם ספק הוא ולא דמי לספק טומטום דבטומטום לא שייך למיתני ביה ולא הכריעו חכמים דאין כולן שוין דלפעמים כשנקרע נמצא זכר ולפעמי' נקבה וספק שלו יכול להתברר אבל אנדרוגינוס כולם או זכר או נקבה אבל לא הכריעו חכמים איזהו ונפקא מינה אם קידש טומטום אשה או נתקדשה ונקרע וגם לענין שופר אמרי' (ר"ה דף כט.) אנדרוגינוס מוציא את מינו טומטום אינו מוציא לא מינו ולא שאינו מינו ולא פליג ר' יוסי את"ק אלא מפרש מילתיה דת"ק או כולה ר' יוסי היא אי נמי פליגי וקאמר כיון דלא הכריעו חכמים אינו נזיר דלא היה בדעתו להיות נזיר אא"כ הוי זכר ודאי או נקבה ודאית וכיון דלא הכריעו הוי לעולם ספק:
שנאמר מזכר ועד נקבה זכר ודאי כו' - תימה בשלמא טומטום איצטריך למעוטי כיון שיש טומטום שהוא זכר ויש טומטום שהוא נקבה ופטרו הכתוב כל זמן שהוא ספק כדממעט במעשר בהמה בקפץ אחד מן המנוין לתוכו עשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק ולעיל גבי ספק בהרת קדמה לשער לבן דדריש לה מקראי בשלהי נזיר (דף סה:) אבל אנדרוגינוס למה צריך למעוטי כיון דסבר רב דספק הוי וכולן שוין קמי שמיא גליא אם זכר אם נקבה ואמאי ממעט ליה והכי פריך בבכורות בפ' על אלו מומין (בכורות דף מא: ושם) בסופו גבי הא דתניא כשהוא אומר למטה הזכר שאין ת"ל להוציא טומטום ואנדרוגינוס ופריך מני אילימא ת"ק קסבר אנדרוגינוס ספקא הוא אצטריך קרא למעוטי ספקא וי"ל דהתם פריך שפיר דממעט אנדרוגינו' מהזכר יתירא דכתיב גבי עולה ולהכי פריך אצטריך קרא למעוטי ספקא דכיון דקמי שמיא גליא אם נקבה הוי אמאי צריך למעוטי ואם זכר הוא בא למעוטי משום דמשונה משאר זכרים א"כ ש"מ דזכר הוא ולא ספק אבל הכא דכתיב מזכר ועד נקבה איכא למימר דממעט לה מטעם שהוא משונה והוי ספק משום דלא ידענא אי מזכר ממעט ליה והוי זכר או מנקבה ממעט ליה והוי נקבה ונראה לומר דתרי מיעוטי נינהו דהוי מצי למכתב מזכר ועד אדם או מנקבה ועד אדם ואתא חד לאנדרוגינוס וחד לטומטום אי נמי מההיא מיעוטא דממעטינן אנדרוגינוס ממעטינן נמי טומטום ולא נימא דתרי מיעוטי נינהו ואי מזכר ממעטינן להו איצטריך למכתב נקבה דלא נימא זכר למעוטי נקבה אתא או איפכא:
לחיצה על קטע מסמנת את דברי המפרשים שנפתחים באותן מילים.
מפרשים נוספים
רשב"א
המפלת יד חתוכה או רגל חתוכה - פרש"י ז"ל (לעיל נדה יח, א) חתוכה שיש לה חתוך אצבעות, ואיכא למידק והלא המפלת שפיר מרוקם אמו טמאה לידה ואע"פ שאין לו עדיין חתוך ידים ורגלים. ויש מפרשים דשאני הכא דכיון שהפילה תכנית יד ורגל גמורה ואין לה חתוך אצבעות חזקה היא דמגוף אטום באת כמות שהיא אטומה או שמא חתיכה בפני עצמה היא שנעשה כתבנית יד הלכך תולין להקל ואמו טהורה. ובהאי תירוצא ניחא לן נמי הא דאמרינן בריש פירקי' המפלת חתיכה קורעה אם יש בה עצם טמאה לידה ולא חיישינן שמא מגוף אטום באת משום דהתם ליכא הוכחה כלל שתהא מגוף אטום. והראב"ד פירש דלא אמרו חתוכה אלא לענין מביאה קרבן ונאכל בלבד מדקתני ואין חוששים שמא מגוף אטום באת ואין חוששים כלל משמע ואלו בשאינה חתוכה אינו נאכל אבל לענין האם בין חתוכה בין בשאינה חתוכה אמו טמאה לידה. ואינו מחוור מדקתני אמו טמאה לידה ואין חוששים, משמע דאין חוששים אאמו טמאה קאי דאי לענין קרבן הוי ליה למיתנא מביאה קרבן ונאכל. ונראה לי דהא דתניא אמו טמאה לידה מחמת יד זו בלבד קאמר כלומר אע"פ שלא הפילה אלא היא ואע"פ דקתני במתניתין יצא מחותך או מסורס משיצא רובו הרי הוא כילוד אבל ביד לבדה לא ולא עוד אלא דאפילו בולד שלם וחי אם הוציא יד אינה לידה אלא מדרבנן התם שהיא מעוברת ונשאר עדיין ולדה בתוך מעיה אינה לידה עד שיצא רובו אבל כאן במפלת יד לבדה ואינה מרגשת בולד אחר לפיכך אנו אומרים מגוף שלם באת וחוששים שמא הפילה שאר האברים כבר והרחיקה לידתה הות וכדאמרינן בהדיא רב חסדא ורבה בר רב הונא דאמרי תרוייהו אין נותנים לה ימי טוהר מ"ט אומר הרחיקה לידתה אבל ראיתי להרמב"ם ז"ל שכתב בלשון הזה בפרק עשירי אם הפילה יד חתוכה ורגל חתוכה חזקתה מולד שלם ומצטרפין עם רוב איבריו ע"כ ושמא לתת לה ימי טוהר קאמר. ואינו נראה מענין מקומו כן.
הא דאמר רב הונא - הוציא העובר את ידה והחזירה אמו טמאה לידה. אסיקנא טמאה לידה מדרבנן אבל מדאוריתא אינה חוששת לכל דבר והילכך לימי טומאת לידה נמי משעה שיצא רובו או ראשו מנינן ליה שבעה ושבועיים לנקבה וקשיא לי א"כ מאי נפקא לן מינה כי מטמינן לה משום לידה אי למנין ז' ושבעים הא אמרינן דלא, ואי משום טומאה תיפוק לי דהויא לה נדה דא"א לפתיחת הקבר בלא דם. ושמא נאמר דרב הונא איפשר לפתיחת הקבר בלא דם סבירא ליה. אי נמי י"ל דנפקא מינה להחזירה ולא ילדה עד לאחר י"ד יום דאי משום נדה משתספור ז' נקיים טהורה אפילו לדידן דמשוינן להו לכולהו כזבות ואלו משום לידה מטמאים לה כל הי"ד יום מספק יולדת נקבה. כנ"ל.
הא דאמרינן - סלקא דעתך אמינא הואיל ואמר ר' יצחק וכו'. מדהאי זכר האי נמי זכר. תמיה לי דבאנדרוגינוס ליכא למימר הכי שהרי בריה בפני עצמה היא ולעולם חד מינא הוא או כולן זכרים או כלן נקבות ואעפ"כ פעמים נולד עם הזכרים ופעמים נולד עם הנקבות. וי"ל דדילמא אנדרוגינוס אגב טומטום נקטיה.
מסכת נדה דף כ״ח עמוד א׳
מסכת נדה דף כ״ח עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה - 18 קטעים ממוספרים, כ־352 מילים - יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.
לדף הביאור המלאחיפוש מקורות חכם
אפשר להקליד הפניה או לבחור מסכת, ספר או חלק ואת היחידה המדויקת - החיפוש מוביל לדף באתר ומראה אילו חכמים מפנים אליו.
היעד שנמצא: נדה דף כ״ח ע״א
פתיחה בקורא