מסכת נדה דף מ״ז עמוד א׳

חייבת בחלה ולא אמרינן דתרומה פוטרת לה ואע"ג דתרומה אינה חייבת בחלה מדומע חייב בחלה מ"ט דדימוע דרבנן הוא דמדאורייתא חד בתרי בטיל דכתיב (שמות כ״ג:ב׳) אחרי רבים להטות ורבנן הוא דאצרוך אחד ומאה הלכך לא אתי דימוע דרבנן ומפקע חלה אפילו בזמן הזה דקסברי ר"מ ורבי יהודה חלה בזמן הזה דאורייתא:

פוטרין מן החלה כדמפרש לקמן דקסברי חלה בזמן הזה דרבנן ואתי דימוע דרבנן ומפקע חלה דרבנן והיינו דאמרן לעיל תני ולא סבר לה דהא חזינן דלרבי יוסי חלה בזמן הזה דרבנן וסברוה הנך רבנן דמייתי ראייה מהכא דכי היכי דקאמר ר' יוסי חלה בזמן הזה דרבנן הוא הדין לתרומה:

ודלמא אע"ג דקא חזית מהכא לר' יוסי חלה דרבנן אפ"ה סבירא ליה תרומה דאורייתא וליכא הכי נמי מסתברא דקא בעית לאתויי:

נתחייבו בחלה דכתיב בחלה (במדבר ט״ו:י״ח) בבואכם אל הארץ והרי באו:

ולא נתחייבו במעשר דבמעשר כתיב (דברים י״ד:כ״ב) תבואת זרעך עד שיביא כל אחד ואחד את שלו:

מתני' פגה סמדר כך באשה עודה תינוקת קרו לה פגה כל זמן שאין לה סימן לא בדדים ולא בשערות:

בוחל כשהפרי גדל קצת כדתני בגמרא התאנים משיבחלו כך כשיש לה סימן דדין קצת בידוע שהביאה שתי שערות ונערה היא:

צמל בגמ' מפרש לה לשון נוטריקון יצתה מלאה שיש לה סימן מובהק בדדיה ולקמן מפרש סימנין במתני'. והיא בוגרת:

ואינה נפסלת בטבול יום וא"ת באלו עוברין (פסחים דף מד.) גבי מקפה של חולין ושום ושמן של תרומה קאמר דאם נגע טבול יום במקצתו דפסל כולו במגעו וי"ל דהתם מיירי בשעשאו גוש בקערה:

אתי דימוע דרבנן ומפקע חלה דרבנן מכאן מביא ריב"א ראיה דתרומה בטלה ברוב דאורייתא והא דדרשינן בסיפרא מאת מקדשו ממנו דעולה בק"א אסמכתא בעלמא הוא וכן הא דקאמר התם דערלה וכלאי הכרם דכפל איסורו ליאסר בהנאה כפל בעלייתו שצריך אחד ומאתים ומיהו ראייה דהכא יש לדחות דלעולם מדאורייתא הכל נאסר לזרים מטעם תערובת התרומה שאינה ניכר אבל מה שגם החולין נחשבו כתרומה ליפטר מן החלה כאילו הכל תרומה זה אינו אלא מדרבנן ומיהו יש להביא ראיה גבי נפלו אגוזים ונתפצעו בהניזקין (גיטין דף נד:) דיש ספרים דגרסי והא הכא דמדאוריית' ברובו בטלה ובשלהי הערל (יבמות דף פב.) גבי שתי קופות אחת של חולין ואחת של תרומה ולפניהן שתי סאות כו' דקא"ר יוחנן והוא שרבו חולין על התרומה פי' דשרי מדאורייתא ולהכי אמר שאני אומר ובריש ההוא פירקא (דף עג:) נמי קאמר תרומה חמורה ממעשר שכן מחפ"ז ולא חשיב ק"א:

ל"ג אילו נאמר כי תבואו הייתי אומר משנכנסו ב' או ג' מרגלים דהא רישא דברייתא הכי איתא בספרי (פרשת שלח) (ובספ"ק דקדושין מייתי לה) משונה ביאה זו של חלה דבעלמא כתיב כי תבואו כי יביאך וכאן כתיב בבואכם לומר מיד כשנכנסו קודם כבוש וחילוק אלמא משמע דכי תבואו משמע ביאה חשובה דהיינו לאחר כבוש וחילוק והיכי מצי למימר אפי' ב' או ג' מרגלים אלא הכי גרסינן אי בבואכם יכול אפי' ב' או ג' מרגלים וקאי אדלעיל מיניה:

לא כולהו סלוק ואם תאמר והלא כל יושביה עליה קרינן לענין יובל לפי שמקצת כל השבטים עלו לפר"ת דאמר דיובל נהג בבית שני מהאי טעמא וי"ל דבבואכם משמע טפי בביאת כולכם ואם תאמר היכי ס"ד מעיקרא דתרומה בזמן הזה דאורייתא לרבי יוסי והוי סייעתא לר"ל דלעיל הא ר"ל גופיה סבר דלר' יוסי תרומה בזמן הזה דרבנן בפרק הערל (יבמות ד' פא.) וי"ל דהוי מצי למימר וליטעמיך:

איזהו סימניה פ"ה סימני בגרות ורבי יוסי דאמר בגמרא משתקיף העטרה היינו נמי דקאמר הכא משיתן ידו על העוקץ וקשה דאי חד שיעורא הוא למה שינה רבי יוסי לשונו ותו דכל תנאי דגמרא שום אחד מהם אינו מזכיר משיעורא דמתניתין ועוד דאם כן בבוחל לא נתן שום סימן ובגמרא קאמר בוחל מלמעלה בידוע שהביאה ב' שערות הא לא שמעינן סימני דבוחל לכך פר"ת דאיזהו סימניה דקאמר הכא אבוחל קאי ולפירוש זה אתי שפיר הא דקאמר בגמרא הלכה כדברי כולן להחמיר לענין מיאון:

בדק באמתיה ויהיב ד' זוזי דמי בושתה להנצל מעונש היה נותן לה דהא ר' יהודה אמר בהחובל (ב"ק דף פז.) אין לעבדים בושת ואפילו למ"ד יש לעבדים בושת הוי לרבו:

מסר להו לערבי משמע מכאן דשפחה כנענית מותרת בעובד כוכבים וה"ה דעבד כנעני מותר בעובדת כוכבים ולא גזרו עליו משום נשג"ז אע"ג דאיסור נדה ואשת איש דאורייתא שייך שפיר בעבד וא"כ בשלהי מסכת ע"ז (דף עו:) דא"ל שבור מלכא לבטי אדכר לך מה דעבדת באורתא שקבל עובדת כוכבים זונה שמסר לו אושפיזו (ורב) יהודה לא קבל עובדת כוכבים זונה לא עשה בטי איסורא דמותר הוה בה דהא עבד הוה כדקאמר בפרק עשרה יוחסין (קדושין דף ע:) דבטי בר טבי ברמות רוחיה לא קבל גיטא דחירותא:

ראש החוטם פ"ה ספק דלא אתפרש ובפרק לולב הגזול (סוכה דף לה:) גבי אתרוג מזכיר פיטומא ועוקץ וחוטם ומתוך כך משמע דשלשתן באתרוג לצד ראשו ואין אחד מהם לצד זנבו דומיא דדד דגבי דד ליכא לפרושי הכי כמו שפירש באתרוג:

הא דתנן אי זהו סימנים ר' יוסי הגלילי אומר משיעלה קמט תחת הדד. פרש"י ז"ל דאצמל קאי והיא הבוגרת וכן פי' הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה שלו. והקשו בתוספות דבגמרא גבי אלו סימני בגרות קתני ר' יוסי אמר משתקיף העטרה ודוחק הוא לומר דאידי ואידי חד שיעורא דא"כ למה שנה ר' יוסי את לשונו. ועוד דבכולהו תנאי דבריתא ליכא חד דאמר שיעורא דמתניתין. ועוד דאם כן בבוחל לא יהבי שיעורא וסימנא ומאי קאמר בבריתא בוחל מלמעלה בידוע שהביאה שתי שערות מלמטה ואנן אכתי לא ידעינן שיעורא וסימנה דבוחל. ומיהו מדברי ר"ח ז"ל ניכר שאף הוא מפרש כן ופירוש בוחל מלמעלה אם התחיל ראש החוטם להלבין. ונראה שפירש כן מפני שאמרו בגמרא בוחל כדתנן התאנים משיבחילו ואמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן משילבינו ראשיהן ולומר שאף בוחל דמתניתין משיתחיל ראש החוטם להלבין. אבל ר"ת ז"ל פירש דאי זהו סימן אבוחל קאי אבל אבוגרת לא צריך למיהב שיעורא וסימנא דהא פשיטא להו דאין בין נערות לבגרות אלא ו' חדשים בלבד ומאי דלא פריש במתניתין פריש בבריתא אלו הן סימני בגרות ועוד הביא ראיה הרמב"ן ז"ל דמשום דסליק מהאי פירקא קתני באידך פרקין בא סימן התחתון עד שלא יביא העליון, כלומר עד שלא יצא העליון השנוי באידך פירקי', דהיינו על כרחיך בוחל דשוה לסימן התחתון כדאיתא הכא.

ומסר להו לערבאי מכאן דקדקו בעלי התוספות דשפחה כנענית מותרת בגוי וה"ה לעבד שהוא מותר בגויה דלא גזרו חכמים גויה משום נשג"א אלא בישראל אבל בעבדים לא ואע"ג דאסירי בנדה ואסירי באשת איש מדאורייתא. ובשילהי ע"ז (עו, ב) דאמר ליה שבור מלכא לבטי אדכרת לך מאי דעבדת באורתא ופרש"י ז"ל ששלחו לו זונה כדרך ערביים וקבלה ורב יהודה לא קבל. אמר ר"ת ז"ל דאצ"ל שלא היה רשע, אלא מותר גמור היה בה דעבד היה כדאמרינן בקידושין (ע, ב) בטי בר טבי ברמות רוחיה לא קביל גיטא דחירותא, ולדבריו הוא דא"ל לשבור מלכא איהו יהודאי ואנא לאו יהודאי משום דאף העבדים אסורים באיסורי גויים ובאיסוריהן כישראל, והא דאמר ליה שבור מלכא אדכרת מאי דעבדת באורתא משום דשבור מלכא היה טועה שהיה סבור שאף הוא אסור בהן כישראל א"נ מפני רוע ההנהגה אמר לן כן.

מתני׳ משל משלו חכמים באשה וכו׳ אלו הן סימניה פרש״י ז״ל דאסיפא קאי דמיירי בצמל וגם ר״ח פי׳ כן והקשו עליו בתוס׳ חדא דהא בברייתא איירי כמה תנאי בסי׳ צמל וליכא חד מינייהו דאמר כדתנן ועוד דר׳ יוסי גופיה איירי נמי התם ואמר משתקיף עטרה ואי ס״ל דחדא שיעורא הוא במאי דקאמר הכא במתני׳ ה״ל לתלמודא לברורא כדעביד בעלמא ועוד דהיכי אפשר דלא אמר במתני׳ ומתניתא בסי׳ בוחל שהוא העיקר להחליצה ולמיאונין ולעונשין ומנה ידעינן לבגרות שאין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים בלבד ועוד דתני בבריתא בוחל מלמעלה בידוע שהביא שתי שערות מלמטה וכיון דבבוחל לא ידעינן שיעורא וסימנין מאי קאמר ועוד השיב עליו רבי׳ הרמב״ן ז״ל מדתנן בר״פ דלקמן בא סימן התחתון עד שלא בא העליון והיינו ודאי משום בוחל ואי לא ידעינן סימנים מאי העליון דקאמר דהא ודאי ההוא אמתני׳ דהכא סמיך לכן הנכון כמו שפי׳ התוס׳ דהכא אבוחל סיימי׳ ומינה ידעינן שיעורא בצמל ומיהו מאי דלא פריש במתני׳ פריש בבריתא.

אלו הן סימני בוגרות להיכא דלא קיימא מעיקר׳ אסימני בוחל משתחיר הפטומת פי׳ ההקף שתחת העוקץ שהתינוק יונק ממנו הוא הנק׳ פטמת ומכאן נלמוד לפטמת האמור גבי אתרוג שהוא אותו שתחת העוקץ ונקרא ג״כ בוכנתא כדאיתא התם לפי שנכנס באתרוג כבוכנתא באסיתא אבל אותו שעומד על ראש האתרוג אינו פטמת אלא שושנתו דעלמא וכנץ שלו הוא ואינו פוסל כשניטל וכדפרישנא התם בס״ד.

התאנים משיבחילו פי׳ משיגדילו ומשינפחו ומלשון בחלה פי׳ כלו׳ גדלו ונפחו עלי למשא וכבר אמר בירושלמי דלא מתמנעי רבנן למדרש הא׳ לחית.

שמואל מיחד להו פי׳ שמיחד אותן לעבדיו שלא יבאו עליהם דרך הפקר דחייש לבושה דידהו ויש בפי׳ רש״י בזה לשון זר שכתב שהוא מיחד אותן ואינו מקפיד משום בושה וה״פ שאינו מקפיד בדבר זה משום חשש בושה שהיו נוגהות הפקר אם לא הי׳ מיחדן והיינו דבמימרא דרב נחמן כתב ואינו מקפיד על בשתן.

רב ששת מסר להו לערבאי פי׳ לגוים וכת׳ בתוס׳ משום דס״ל דשפחה מותרת בגוי וה״ה לעבד שמותר בגויה בדרך צנעא שאינו בישראל אלא גזרת ב״ד. משום נשג״ז ובעבדים לא גזרו לפי שהן מופקרין ולא יגדרו בבנות ישראל ואעפ״י שהן אסורין כנדה ובאשת איש בישראל מדאורייתא והיינו דאמ׳ בשלהי מס׳ ע״ז דא״ל שבור מלכא לבאטי בר טאבי אדכרת מאי עבדת באורתא ופרש״י ז״ל שנתנו לו ולרב יהודה אשה זונה כדרך הערביים ורב יהודה לא קבלה ובאטי בר טאבי קבלה ואומר ר״ת דבדין עבד דבאטי בר טאבי עבד כנעני היה כדאמר עליה בפ׳ בתרא דקדושין דבארמות רוחא דהוה ביה לא קביל גיטא דחרותא ומאי דא״ל לשבור מלכא איהו יהודאי ואנא לאו יהודאי שהיה נשמר מגיעול גוים כדין עבד שאף עפ״י שהוא מותר בבנותיתן אסור הוא בגיעוליהן דגיעול גוים משום לתא דאסור תורה הוא וגזרו בו יותר ממה שגזרו בנשג״ז ואעפ״י שהוא משום לתא דנדה ואשת איש דאורייתא מן הטעם שאמ׳ ומיהו שבור מלכא טועה היה בדבר זה ולכך אמר ליה אדכרת מאי דעבדת באורתא או שא״ל כן מפני רוע ההנהגה.

עיסה שנדמעה והוא שנתערבה עיסת תרומה בפחות ממאה של חלין אסורה לזרים ותמכר לכהנים חוץ מדמי תרומה ופטורה מן החלה שמא תאמר והלא אסורה היא לזרים אפשר שאף הכהנים חייבים בה כשאר תרומות ומעשרות שהכהנים חייבים להפרישם אלא שהן לעצמם וכמו שאמרו לפי שהכהנים נוטלים מן הכל יכול יאכלו פירותיהן בטבלם תלמוד לומר כן תרימו גם אתם אתם אלו הלויים גם אתם אלו הכהנים אלא שאין מוציאין אותן מידם לתנם לכהן אחר וזו מיהא פטורה מן החלה ובפרק כל שעה בסוגיא הבאה על המשנה הששית פירשנוה בפנים אחרים נפל בה שאור של תרומה ונתחמצה בה אף ביתר ממאה אסורה לזרים מדין מדמע שהמחמץ והמגבל אוסרין בכל שהו ואף זו תמכר לכהן חוץ מדמי תרומה ופטורה מן החלה ושתיהן אין נקראות תרומה לגמרי ליפסל בטבול יום אלא אינן נפסלות בטבול יום ויראה מסוגיא זו במה שאמרנו שפטורה מן החלה דוקא בחלה שהיא מדברי סופרים כגון בזמן הזה או בזמן שאין כל יושביה עליה אבל בשל תורה חייבת שאין הדמוע אלא מדברי סופרים שהרי מדאוריתא חד בתרי בטיל ולא אתי דמוע דרבנן ומפקיע חיוב חלה דאוריתא אלא שכל הפוסקים מחליטים לומר שהמדמע פטור מן החלה אף בתרומה של תורה:

זה שכתבנו שהדמוע דרבנן פירושו אף על נתחמצה בשאור של תרומה ויש שמקשים בה שהרי יש כאן טעם וכבר אמרו טעם כעקר דאוריתא ואף בדמוע עצמו אמרו שכל שהוא נותן טעם אין יתר ממאה או פחות עושה בו כלום אלא הכל הולך אחר הטעם ואינה קושיא שאין נתינת טעם או טעם כעיקר נאמר אלא על מין בשאינו מינו אבל מין במינו אין בו טעם ומדאוריתא בטיל בחד בתרי ושאור שבעיסה מין במינו הוא וי"מ אותה בענין אחר ונדחקים בפירוש סוגיא זו ואין צורך בדבריהם כלל לעקר הדברים:

המשנה הששית והכונה בה בענין החלק החמישי והוא שאמר משל משלו חכמים לאשה פגה בהל וצמל כלומר שלשה זמנים הם באשה חלוקים זה מזה ואף שמותיהם חלוקים זה מזה והם קטנות ונערות ובגרות והוא מדמה אותם לתאנה שיש בה חלוק שמות בענין זה שהקטנה שאינה ראויה כלל נקראת פגה וכשהיא מתקרבת להתבשל נקראת בהל וכמו שאמרו בעונת המעשרות הפגים משיבהילו ר"ל לענין שביעית שאסור לאכלן פגים מפני שהוא הפסד ושיעורן להתר אכילה משיבהילו ר"ל שילבינו ראשיהם שהוא קרוב לבשול והוא האמור עליהן במקום אחר משיזריחו וכן שהם מגיעות בשאר השנים כשיעור זה לעונת המעשרות לאסרם אכילת קבע בלא מעשר וצמל היא המבושלת לגמרי כלומר יצאה מלאה וכן באשה פגה במקום קטנות והוא משנולדה עד שתים עשרה ויום אחד ובהל במקום נערות והוא משתים עשרה שנה ויום אחד ולמעלה עם הבאת שתי שערות עד ששה חדשים גמורים וצמל במקום בגרות והוא מתשלום ששה חדשים ולמעלה ודיניהם חלוקים שהקטנה אין לה רשות בעצמה כלל והנערה יש לה רשות בעצמה לקדש את עצמה וכן אביה שקבל קדושין בשבילה קדושיו קדושין ומ"מ אף הנערה אביה זכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפר נדריה ובגרות מוציאה מרשות אב לגמרי וכמו שאמרו כיון שבגרה אין לאביה רשות בה ואיזו היא סימניה ר"ל של בגרות ר' יוסי הגלילי אומר משיעלה הקומט תחת הדד ר"ל במקום הדד ופי' הענין בגמ' שנתפח דדה עד שכשתגביה ידה כמשיבתה לצד אחוריה יעשה קומט בדד ר' עקיבא אומר משיטו הדדין ר"ל שהם גדולים עד שהם מתחילין להתפשט על החזה והוא שיעור גדול מן הקומט בן עזאי אומר משתשחיר הפיטומת והוא בליטת ראש הדד שסביב העוקץ נכנס בפי התינוק והתחלת השחרתו סימן ור' יוסי אומר משיתן אדם ידו על העוקץ ושוקע כל כך עד ששוהא לחזור ובגמרא נתפרשו בה סימנין אחרים והוא שיתקשקשו הדדין וענינם שיהו הדדין תפוחים כל כך שיהו מתקשקשין בנגיעתן והאחר משיפצל ראש החוטם ופירשו בו שיראה בראש עוקצו הנקב שהחלב ראוי לצאת ממנו אע"פ שלא הכסיף ר"ל שלא השחיר שאלו השחיר האי היא כזקנה לענין זה והשלישי משתקיף העטרה והוא שיהא העוקץ גדול כל כך שתהא הפיטומת נעשית לה עטרה ומקיפתו בעגול והרביעי שיתמעך הכף ר"ל מקום תפוח שבאשה למעלה מן הערוה כנגד הבטן ובגדלות מתמעך ומתרכך:

ופסקו בגמרא שהלכה כדברי כלן להחמיר והענין הוא שתדע שכל שלא הגיעה לזמן נערות אפילו נראו בה שתי שערות וכל סימנין אלו אינו כלום ואם הגיעה לזמן נערות ונראו בה שתי שערות אין אנו צריכין לסימנין אלו כלל אבל כשהגיעה לזמן הנערות ולא נראו בה שתי שערות שהן סימן התחתון יש מקום לסימנין אלו ואם נראו בה כלן דנין אותה כגדולה ודאית שאי אפשר להיות כלן באין אלא אחר הבאת שתי שערות ותולין הענין בנשירה ר"ל שכבר בא סימן התחתון ונשר אבל אם לא נראו אלא מקצתן או אפילו אחד הרי זו ספק בוגרת ספק קטנה ספק נערה ודנין בה להחמיר שאם קדשה עצמה צריכה גט כבוגרת ואם קדשה אביה צריכה גט כקטנה וכן שלא תנשא לכהן גדול ואין לה קנס וי"מ שסימנין הנזכרים במשנתנו הן סימני נערות והנזכרים בגמרא הן סימני בגרות והראיה שהרי ר' יוסי אומר במשנתנו משיתן ידו על העוקץ וכו' ובבריתא אמר משתקיף העטרה ועוד ראיה שהרי אחר פרק שנינו בא סימן התחתון עד שלא בא העליון ור"ל עד שלא בא העליון השנוי בפרק זה אלמא בסימן בהל קאי שהוא שוה בזמן לסימן התחתון ומ"מ הלכה כדברי כלם להחמיר על שניהם הוא נאמר ומחמירין בכל הראוי להחמיר לסימני נערות כדינן ולסימני בגרות כדינן וכל שראינו בה סימני נערות חולצת אע"פ שלא ראינו בה סימני בגרות שהרי הנערה חולצת כדברי האומר בהל למעלה בידוע שהביאה שתי שערות ויש מחמירין לומר שבכלן מחמירין לנערות ולבגרות מפני שאין לנו בקיאות בין בהל לצמל ומערבין את כלם להטילם על שניהם לחומרא לכל דבר של חומרא ודנין אותה כגדולה הן בנערה הן בבוגרת באחד מהן להחמיר ולא להקל אלא בכלן וכן ראוי להורות ובקצת הלכות של גדולי הפוסקים נמצאו בענין זה דברים זרים והוא שנמצא שם הלכה כדברי כלם להחמיר שאם הביאה אחד מסימנין הללו לא תמאן אבל לחלוץ עד שתביא שתי שערות ועל זו תמהו גדולי קדמונינו מה ענין סימני בגרות אצל מיאון וחליצה עד שהוזקקו לפרשה בשלא הביאה שתי שערות ומכיון שיש לה סימנין אלו חולצת וכן טרחו בה רבים לפרש דבריהם בדברים שאין מתישבים ומ"מ בהלכות מדוייקות נמצא נסח דבריהם כך הלכה כדברי כלם להחמיר שאם הביאה אחד מסימנין אלו וקדשה עצמה שלא מדעת אביה צריכה גט ואם קדשה אביה שלא מדעתה צריכה גט גם כן ואין אביה מיפר נדרה:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה על הדרך שכתבנו ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

עבדים כנענים אף אותם שהם שלו אסור לביישם שנאמר לעולם בהם תעבודו לעבודה נתנו ולא לבשת ואם ביישם חייב לפייסם או שיתן להם דמי בשתם בענין סימני בגרות שהזכרנו אמרו שמואל בדיק להו באמתיה ויהיב להו ארבע זוזי דמי בשתיהו וכן השפחות אין ראוי להפקירם אלא שיחדום לעבדים שלו והוא שאמרו שמואל מיחד להו לעבדיה או שיחליף שפחה שלו לעבד של חבירו ושל חבירו לשלו והוא שאמר רב נחמן מחליף להו ובישראל מיהא אסורות שנאמר לא יהיה קדש וכו' ותרגומו לא יסב גברא מבני ישראל אתתא אמה והוא שאמר רב ששת מסר להו לערבאי ואמר להו איזדהרו מישראל וממה שאמר מסר להו לערבאי דקדקו בתוספות דשפחה כנענית מותרת בגוי והוא הדין לעבד כנעני בגויה ואין גזרת נשג"ז אלא לישראל אע"פ שהעבד אסור בנדה ובאשת איש:

תוס' בד"ה ואינה נפסלת בטבול כו' במקצתן דפסל מקום מגעו וי"ל כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה אתי דימוע דרבנן כו' דקאמר ריש לקיש והוא שרבו כו' פירוש דשרי מדאורייתא כו' עכ"ל וכצ"ל ובתרומה בזמן הוה דהוי דרבנן מיירי התם לר"ל אלא דמשמע להו דמשום דאפילו בתרומה דאורייתא מועיל ביטול ברוב מדאורייתא להכי אמרינן התם שאני אומר דאין סברא לפלוגי הכי בתרומה דאורייתא לתרומה דרבנן וכ"ה לשון התוס' בפרק הערל דאין זה מוכרח אלא דהכי משמע וכן הראיה שהביאו מנפלו אגוזים כו' איירי נמי בתרומה דרבנן:

בד"ה מסר להו לערבי כו' ולא גזרו עליו משום נשג"א אע"ג דאיסור נדה וא"א כו' עכ"ל כצ"ל:

בגמ' נ"ל דצ"ל דאמר רב הונא וכו׳ אשכחתינהו לרבנן דבי רב וכו׳ דלפי הגירסא שלפנינו לא יתיישב לישנא דאמר בתר הכי ואמינא להו אנא וכו' וק"ל:

בתוס' ד"ה ואינה נפסלת בטבול יום וא"ת באלו עוברין גבי מקפה של חולין וכו׳ קאמר דאם נגע בו טבול יום פוסל מקום מגעו כצ"ל וע"ש בפרק אלו עוברין׃ [בא"ד] וי"ל דהתם מיירי כשעשאו גוש בקערה. ר"ל שעדיין השום והשמן בעין כגוש בקערה ולכך כשנגע בו הטבול יום פוסל מקום מגעו והכא דקתני ואינה נפסלת בטבול יום איירי שכבר נתערבה התרומה בתוך החולין ואינה בעין וע"ש בתוס' פרק אלו עוברין׃ ד"ה אתי דימוע דרבנן וכו׳ אבל מה שגם החולין נחשבו כתרומה וכו'. ר"ל דאנן קי"ל בכל איסורים כשאיסור נתערב בהיתר ואין בהיתר שיעור כדי לבטל האיסור אז נעשה הכל כאיסור כמו שאנן קי"ל דחתיכה עצמה נעשה נבלה ה"נ הכא בתרומה שנתערב בחולין ואין בחולין שיעור לבטל נחשב הכל תרומה לכך ס"ל לר"י ולר"ש דפטורה מן החלה :

בא"ד ולהכי אמר שאני אומר וכו' ר"ל להכי תלינן לקולא ואמרינן שאני אומר לתוך תרומה נפלה וחולין לתוך חולין נפלו׃ ד"ה ל"ג אלו נאמר וכו' אלא ה"ג אי בבאכם יכול אפילו ב' או ג' מרגלים וקאי אלעיל. ר"ל ארישא דברייתא דקאמר דבבאכם משמע מיד כשנכנסו ולכך קאמר יכול מיד כשנכנסים ב' או ג' מרגלים׃ ד"ה איזהו סימנים וכו' ולפירוש זה אתי שפיר הא דקאמר בגמרא הלכה כדברי כולן להחמיר. לדברי התוס' צ״ל דהא דקאמר בגמרא שאלו את רבי הלכה כדברי מי שלח להו כדברי כולן להחמיר לא אתנאי דברייתא דלעיל מיניה קאי דאיירי בסימני בגרות אלא אתנאי דמתני' קאי דאיירי בסימני נערות ולכך קאמר דהלכה כולן להחמיר פי' דמיד שנראה בה א' מן הסימנים הללו אינה ממאנת ואינה חולצת עד שיהיו בה כולן אבל לפרש"י דכל התנאים לא איירי אלא בסימני בגרות לא שייך לפרש כן שהרי מיד מימי הנערות גדולה היא למיאון ולחליצה כמו שפרש"י לקמן ע"ש׃ :