לידי חילול שבת — שלא תלד בשבת ויצטרך לחלל עליה את השבת:
ברביעי ותו לא — כל שכן דאי מעברא בה' או בו' או בשבת דלא מטי יום לידה בשבת:
אלא מרביעי ואילך — אבל ליל שלישי וליל שני ומוצאי שבת לא דאי מתעברה למוצאי שבת שמא תלד לרע"ג דמטי בשבת ונמצא שבת מתחלל שניתן רשות לחללו מפני סכנת גופה. והיכי דמי עשה מרע"ג ימים שבועים מאה ימים הוו שבועים שווין בר מתרי יומי וכן לק' ימים האחרים שני ימים הרי ארבע ימים עודפים על השבועים וע' ימים כולן שוים וג' ימים תן על ד' העודפים הרי שבוע וכיון שהתחילו במוצאי שבת נמצאו כלים בשבת ואם נתעברה בשני דלמא ילדה לרע"ב דמטי בשבת ואם נתעברה בשלישי דלמא ילדה לרע"א דמטי בשבת אבל בד' אי ילדה לרע"א מטי בחד בשבא ואי לרע"ב מטי בתרי בשבא ואי לרע"ג מטי בתלתא בשבא. אלמא כשמואל סבירי להו:
לתקופות הימים — כתיב:
מיעוט ימים שנים — דכל מקום שנאמר ימים ולא נאמר כמה תפוס המועט בידך ולא המרובה שאם אתה אומר ימים שלשה או ארבעה אני אומר עשרה או ק' כך שנו חכמים (סוכה דף ה:) כל ששמועו מרובה ושמועו מועטת תפסת מרובה לא תפסת תפסת מועט תפסת. הלכך כאן שנאמר ימים מכיון שנכנסו שני ימים בחדש שביעי ילדה:
מכלל דזיבתה טהורה — ומהכא גמרינן לעיל קושי בימי זיבה:
יש מקשה — שרואה כ"ה יום בין קושי ובין שופי:
שנים בלא עת וז' דנדה וב' לאחר נדה — בלא קושי:
וי"ד — בקושי לרבי יוסי ולר"ש והכא לא חשיב אלא קודם לידה. ואי אפשר למקשה כ"ו יום שלא תהא זבה שהולד אינו מטהר אלא י"ד יום הסמוכים ללידה ופשו להו ג' בין נדות לקושי ובהנהו שלשה הויא זיבה:
בלא ולד — לקמן פריך משמע שאין שם ולד א"כ לאו קושי הוא ולמה לי כ"ו בתלתא לאחר הנדה סגי:
מתני' המקשה תוך שמונים — שנתעברה בימי טוהר או שנשתהה ולד אחר חבירו ב' חדשים וחצי אחד נגמרה צורתו באמצע שביעי ואחד נגמרה צורתו לסוף תשיעי כמעשה דיהודה וחזקיה בני ר' חייא (לעיל נדה דף כז.):
טהורין — דכל תוך מלאת הוי דם טוהר:
ורבי אליעזר מטמא — נדה דכיון דבקושי בא לאו דם טוהר הוא אלא מחמת ולד שבמעיה ומזיבה הוא דטהור אבל בימי נדה נדה:
שהחמיר בדם השופי — כגון שאר יולדת שרואה ג' בשופי וילדה הרי זו יולדת בזוב:
היקל בדם הקושי — לטהרה מזובה:
מקום שהיקל בדם השופי — לטהרה מכל טומאה כגון תוך מלאת:
אינו דין שנקל בדם הקושי — לטהרה מכל טומאה ואפי' מנדות:
דיו לבא מן הדין — כגון קושי של תוך מלאת שאתם למדין מקושי דעלמא:
להיות כנדון — כקושי דעלמא:
גמ' תשב — על דמי טהרה:
עד שיצא הולד — יצא הולד טמאה לידה:
הרי אנו משיבין אותך לשון אחר — שלא נלמד קושי שלאחר מקושי שלפני כדאמרי' לעיל מקום שהיקל בקושי שלפני הולד אינו דין שנקל בקושי שלאחריו דהכא הוא דאיכא למימר דיו לקושי שלאחריו להיות כקושי שלפניו שהרי ממנו אנו למדים אלא הכי גמרינן מקום שהיקל בשופי שלאחריו אינו דין שנקל בקושי שעמו שעם השופי דהשתא יליף קושי של אחריו דטהור לגמרי וליכא למימר ממה היקל מטומאת זיבה כדקאמר:
דיו לבא כו' — שהרי ק"ו אינו נידון אלא מכח קושי שלפניו כדקתני ומה במקום שהחמיר בשופי שלפני הולד היקל בקושי שעמו:
זכינהו — תשובה נצחת יכול להשיבן:
אימא בימי נדה נדה — לר"א פריך כיון דאית ליה דיו לודי מיהא דבימי זיבה טהורה כקושי שלפניו כגון ראתה בקושי שבעה ימים ראשונים תהא טמאה ואם ראתה יותר יהא הדם טהור ותטבול לאחר שבעה ראשונים של קושי:
ישיבה אחת לכולן — או כולן טהורין או כולן טמאין:
מתני' כל אחד עשר יום — אחר הנדות אשה עומדת בחזקת טהרה. ובגמרא מפרש למאי הלכתא:
