מסכת נדה דף י״ח עמוד ב׳

והפילה ואין ידוע אם ולד הוא:

ונאכל חטאת העוף שלה נאכלת ולא אמרינן על הספק באה ואינה נאכלת דדלמא לאו ולד הוא וחולין מלוקין הן ומליקת חולין נבלה:

שמעתתא ר' יהושע בן לוי אמורא הוא ושלשה מקומות דאמר ר' יוחנן משנה או ברייתא הן:

והא כי אתא רבין אמר בפ' המפלת (לקמן נדה דף כט.):

מתיב רבי יוסי ברבי חנינא אדרבי יהושע בן לוי מתני' חדא דמיירי באשה טועה שלא ידעה אימתי ילדה והתם קתני לה וקאמר רבין לא ידענא מאי תיובתא דרבי יוסי דלאו תיובתא היא והתם מפרש טעמא:

מאי לאו ה"ק רבין דהא מתני' לאו תיובתא היא דרבי יהושע אלא סייעתא אלמא מתני' אמרה כרבי יהושע ואשכחן ארבעה מקומות בטומאת נשים במתני' שהלכו אחר הרוב וקשיא לר' יוחנן דלא קחשיב אלא תלת:

למעוטי מאי ג' מקומות דקאמר רבי יוחנן דמשמע הני ותו לא למעוטי מאי דמשום רובא לא נשוויה כודאי:

אילימא למעוטי רובא בטומאת אשה:

אלא סייעתא דקתני התם כשהביאה ג' שבועות טהורים ועשרה שבועות אחד טמא ואחד טהור וקאמר דלא משמשת עד אור ל"ה ואי ליתא לדרבי יהושע אמאי והא ספק ספיקא הוא אימר רוח הפילה ואת"ל נפל הפילה אימא הרחיקה לידתה ואע"ג דבלאו הכי איכא כמה ספקות אימא זכר ואת"ל נקבה אימא לא ילדה בזוב ואפילו יולדת נקבה בזוב אימא הרחיקה לידתה מ"מ אי ליתא לדרבי יהושע איכא ספק אחר יותר דאימא לא ילדה כלל והוה לן למישרי ומשני לא דלמא לא תיובתא ולא סייעתא דבלאו הכי איכא ספיקי טובא ואסרינן ה"ה אי ליתא דר' יהושע נמי אסרינן:

למעוטי רובא דאיכא חזקה בהדיה פירוש כנגד הרוב ואם תאמר הלא גם בהני שלשה דברים איכא חזקה דטהרה ושורפין משום רוב ויש לומר דרוב תינוקות מטפחין אינו רוב גמור כמו שאפרש ובהני ג' דברים הוי רוב גמור אי נמי בהני שלשה נמי לא הוי רוב גמור ואשמועינן רבי יוחנן דאפילו הכי שורפין כיון דהריעותא באה מגופה ושליא נמי קרי לה טומאת אשה משום שע"י אשה טומאה באה לבית ולפי זה אפי' אשכחנא גבי אשה שום מתני' דשורפין על הרוב את התרומה הא דלא חשיב לה רבי יוחנן משום דהתם שמא הוא רוב חשוב ולא הוי שום חדוש ומיהו לפירוש זה לא מייתי לעיל אלא מסיפא משליא בבית דאיכא למימר דרוב דאינם נימוקין אינו רוב גמור דברישא דמפלת שליא תשב לזכר ולנקבה על כרחך הוי רוב חשוב מדלא קתני נמי ולנדה כדדייק בהמפלת (לקמן נדה דף כח.) ואם רוב אינן נימוקין אינו רוב גמור הא דקתני לעיל מביאה קרבן ונאכל אינו מטעם רוב אלא אפי' נימוק הויא טמאה לידה:

האמר ר' יוחנן חדא זימנא תימה אפי' לא אמר היכי מצינן למעוטי הא טומאת אשה דוקא קאמר ומיהו לר"ת דמפרש דהא דתינוק טמא משום דנשים נדות מגפפות אותו ניחא קצת דגם תינוק הוי טומאת אשה:

רוב תינוקות מטפחין פ"ה מטפחין באשפה שיש בה שרצים אבל ודאי נגע בעיסה שהרי בצק בידו ור"ת מפרש רוב תינוקות מטפחין בעיסה דטיפוח שייך באוכל ומשקה כדאמר בפ' רבי ישמעאל (ע"ז דף ס:) או שהיה מטפח על פי החבית מרותחת ובירושלמי איכא מפני שדרכו של תינוק לטפח בעיסה ובתוספתא (פ"ג דטהרות) נמי משמע שאין ידוע אם התינוק נגע בעיסה דקתני אההיא דתינוק א"ר יוסי אם יכול לפשוט ידו וליקח טמא ואם לאו טהור אבל התינוק אומר ר"ת דודאי טמא כדקתני בתוספתא (שם) לפי שנשים נדות מגפפות ומנשקות אותו והא דאמר בפ"ג דטהרות (מ"ז) תינוק בצד הקברות ושושנים בידו אע"פ שאין השושנים אלא ממקום טומאה התינוק טהור שאני אומר אדם טהור כו' היינו טהור מטומאת מת שאינו צריך הזאה ג' וז' אבל טומאת ערב טמא כדין נוגע בנדה א"נ בידוע שהוא בודאי טהור א"נ כשהתינוק מלוכלך כדקתני בתוספתא (שם) תינוק שהניחתו אמו ומצאתו כמו שהוא טהור בד"א שהניחתו מלוכלך אבל הניחתו נקי טמא מפני שנשים נדות מגפפות אותו:

סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע ליה רובא קשה דבפ' בתרא דיבמות (דף קיט:) אמר סמוך מיעוטא לחזקה והוה ליה פלגא ופלגא ויש לומר דלהכי איתרע הכא רובא משום דתינוק הוי דבר שאין בו דעת לישאל [כמו בפ' י' יוחסין ולא גמרינן מסוטה אלא ביש בו דעת לישאל] ולהכי כי הוי פלגא ופלגא טהור מדרב גידל וא"ש מהאי טעמא הא דאמר ספק נגע ברה"י טמא ולא אמר סמוך פלגא דלא נגע לחזקת טהרה ואיתרע לה פלגא דנגע דאפילו רבנן דלית להו סמוך מיעוטא לחזקה מודו דסמכינן פלגא לחזקה אלא כיון שיש בו דעת לישאל גזרת הכתוב הוא דגמרינן מסוטה לטמא ברה"י אפי' איכא חזקת טהרה אבל בשאין בו דעת לישאל אזלינן בתר רובא ובפלגא ופלגא טהור מדרב גידל:

מיעוטא כמאן דליתא דמי אע"ג דאמרינן בפ' י' יוחסין (קדושין פ:) דעשו התינוק כמי שיש בו דעת לישאל איצטריך הכא למימר לרבנן מיעוטא כמאן דליתיה דמי לטמא אף ברה"ר אך קשה כיון דמיעוטא כמאן דליתיה דמי ורובא וחזקה רובא עדיף אמאי עשאוהו כמי שיש בו דעת לישאל אפילו אין בו דעת לישאל טמא ברה"ר ועוד דאמאי אין שורפין עליו את התרומה ואומר ר"ת דרוב תינוקות אינו רוב גמור ולא הוי כנגד חזקה אלא כפלגא ופלגא ומן התורה טהור אף ברה"י כיון דאין בו דעת לישאל והא דקאמר התם עשאוהו כאילו יש בו דעת לישאל היינו כלומר עשאוהו כאילו הוא רוב גמור לפי שנראה לעולם שהוא רוב אע"פ שאינו רוב גמור ולכך אין שורפין עליו את התרומה אבל ליכא למימר כיש בו דעת לישאל ממש דאמאי עשאוהו טפי הכא מבחולדה המהלכת ע"ג ככרות דטהור ואפי' אם תמצי לומר דגזרו אטו תינוק גדול שיש בו דעת לישאל אכתי מ"מ ברה"ר אמאי טמא אלא נראה דעשאוהו כאילו הוא רוב גמור כדפרישית ולר"מ טהור ואע"פ שעשאוהו כרוב גמור משום סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע ליה רובא וא"ת לר"מ ל"ל סמוך מיעוטא לחזקה אפי' בלא חזקה יטהר כיון דחייש למיעוטא הוי ספק ואין בו דעת לישאל טהור מדרב גידל ואומר ר"י דנקט חזקה בהדי מיעוטא לאשמועינן דהחזקה אינה מסייעה לרוב דאי הוה חזקה מסייעה לרוב הוי כמו מיעוטא דמיעוטא דלא חייש ר"מ [והא דר"מ דחייש למיעוטא אי הוה דאורייתא או דרבנן אין להאריך כאן]:

למעוטי רוב דרבי יהודה הוי מצי למיפרך הניחא ללישנא דמפרש רבי יוחנן טעמא דרבי יהודה משום דרוב חתיכות של ד' מיני דמים הן אלא ללישנא אחרינא דהמפלת (לקמן נדה דף כא:) דאמר רבי יוחנן טעמא דרבי יהודה דאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם ולא משום רוב למעוטי מאי דכעין זה פריך לקמן (נדה כב:) בגמ' דהמפלת מין דגים דליכא למימר דה"ק רוב פתיחת הקבר אינו בלא דם ולא שורפין עליה תרומה דהא קאמר התם לרבי יהושע דאמר אי אפשר לפתיחת קבר בלא דם דמביאה קרבן ונאכל אם כן טמא ודאי הוא ושורפין עליו את התרומה:

מאי לאו לא תיובתא אלא סייעתיה י"מ משום דקתני בה דצריכה לטבול תשעים וחמש טבילות, אלמא כודאי משוי ליה, דאי כספק לידה לא הוו מחמירין עלה כולי האי בספק ספיקא, לטבול כולי האי משום טבילה בזמנה כי הא דאיכא תרתי ספיקי ספק זמן טבילה הוא היום ספק אינו היום, ואם תרצי לומר היום ספק אינו ולד ודייה טבילה אחת באחרונה כר' יוסי בר' יהודה ודחינן לאו תיובתיה ולאו סייעתיה דאפילו בתרתי ספיקי נמי, כיון דאיכא רובא אזלינן בתרי' להחמיר אבל לא להקל.

תינוק שנמצא בצד העיסה פרש"י ז"ל תינוק שאינו ודאי טמא, אלא מפני שרוב תינוקות מטפחין באשפות שיש שם שרצים ונבילות, מחזקינן להו בטמא, והוא בודאי נגע בעיסה כיון שבצק בידו, ואין פירושו מחוור, דאי ודאי נגע מאי חזקת עיסה יש כאן, דהא מדנגע בה נפקא לה עיסה מחזקתה, והוה ליה כתינוק עצמו, וכענין שאמרו בשיליא, דכיון שהשיליא בבית נפק ליה בית מחזקתיה, ולא אמרינן אוקי' מיעוט שיליות שאין בהן ולד לחזקת בית שהוא טהור, אלא מכיון דהות ליה שיליא בבית דנפק ליה בית מחזקתיה והוה ליה כשילא והכא נמי לא שנא, ועוד, דכל תינוקות בחזקת טמאין הן, וכדאמרינן (בתוספתא דטהרות פ"ג ה"ה) מפני שנשים נדות מגפפות אותן, אלא הכא בשלא נגע ודאי היא, ולטפח דקאמרינן, לטפח בעיסה קאמרינן, כלומר, רוב תינוקות דרכן לטפח בעיסה ומעוט אין מטפחים וכיון דאיכא מיעוטא דאין מטפחין, ואיכא למימר דלא נגע בה כלל סמכינן לה לחזקת עיסה שהיתה עומדת בחזקת טהרה ששני אלו מחזיקות את העיסה חזקת טהרה לומרשלא נגע בו התינוק ואיתרע ליה רובא, ובפי' אמדו שם בקידושין בירושלמי בשלהי פרק בתרא (ה"י) תינוק שנמצא בצד העיסה ובצק בידו רבי מטהר וחכמים מטמאין שדרך תינוק מטפח בעיסה. והא דבעי, בעיסה רובא ולא מטמאים במחצה ומחצה ואפילו ברשות היחיד, כשאר ספק טומאה דברשות היחיד טמא, משום דהוה ליה דבר שאין בו דעת לישאל.

אלא למעוטי רובא דר' יהודה פירוש דאע"ג דר' יהודה סבר דרוב חתיכות מד' מיני דמים הן, לא אזלינן בתר האי רובא אלא כרבנן דאמרי דלא הוי רובא דג"כ מפילות משאר מיני דמים, וקמ"ל ר' יוחנן, דאע"ג דמסתבר כר' יהודה לית הלכתא כוותיה. ואי נמי יש לפרש דרבנן נמי סברי, דרוב חתיכות מארבעת מיני דמים הן, ואפילו הכי כיון שהוא מצוי שמפילות גם כן משאר מיני דמים, ואשה זו בחזקת טהרה עומדת אוקמ' אחזקתה. ואיכא למידק, דהא איתותב ההוא לישנא ברי' פרק המפלת (נדה כא, ב), ואסיק דבאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם קמיפלגי. וכבר נשמר רש"י ז"ל מקושיא זו, ופירש דאפילו ללישנא בתרא דר' יוחנן, דאמר דטעמיה דר' יהודה משום דאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם, אפילו הכי טעמיה דר' יהודה משום דברוב פתיחת הקבר איכא דם ע"כ. ואע"ג דקי"ל דאי איפשר לפתיחת הקבר בלא דם, ומשוינן ליה כודאי כר' יהושע דאמר מביאה קרבן ונאכל, ר' יוחנן כסתם מתניתין דהמפלת סבירא ליה, דקתני אם יש דם טמאה ואם לאו טהורה, וכדאמר איהו בהדיא בריש פרק המפלת, המפלת חתיכה קורעה אם יש דם אגור בתוכה טמאה ואם לאו טהורה. ובנמוקי הרמב"ן נ"ר יש מי שפי' דמאן דמתני בשלשה מקומות, מתני ההוא לישנא קמא דר' יוחנן דמוקי פלוגתייהו דר' יהודה ורבנן בשאינה יודעת מה הפילה. וכן עיקר שאלמלא כן לא הזכירו בגמ' כאן לשון ראשון שהוא טעות במקום עיקרו ע"כ.

מביאה קרבן ונאכל פי׳ שנאכל חטאות העוף שלה דבודאי יולדת היא ולא חיישינן דילמא אכיל כהן מליקה שלא כדין ומהא מייתינן ראיה דאלו מן ההבאה עולת העוף מביאה בתנאי נדבה וחטאת העוף באה על הספק כדאיתא בכריתות.

מאי לאו לא תיובתיה אלא סייעתיה פי׳ וא״כ הויא לי׳ מתניתא וא״ת ומנא ליה דהוי סייעתיה י״ל מדאצטריכוה צ״ה טבילות על הספק משום טבילה בזמנה מצוה ואילו איתא דמספק בלידה הוו להו תרי ספיקי ספק ילדה וספק הוא יום טבילתה ומשום טבילה בזמנה לא הוה מטריחנן כולי האי בתרי ספיקי ומהדרין דלא הוי סייעתיה דכדאי היא טבילה בזמנה מצוה להצריכה טבילות אלו ואפילו בתרי ספיקי כיון דאיכא מיא בשקעא.

למעוטי מאי פי׳ נקט מניינא.

תינוק שנמצא בצד העיסה ובצק בידו פרש״י ז״ל דודאי נגע בה כיון דבצק בידו אלא שאין ידוע אם הוא טמא או טהור וחכמים חשו לה מפני שדרכה על הרוב לטפח באשפות שיש בהם כמה שרצים טמאים והקשו עליו בתוס׳ ובחדושין חדא דלשון טפוח לא משמע אלא בדבר של אוכל או משקה ועוד דבירושלמי אמר בזה בפרק בתרא דקדושין שדרכו של תינוק לטפח בעיסה ועוד דאי ודאי נגע אין כאן חזקת טהרה לעיסה וכדכתיבנא לעיל גבי שליה בבית ועוד דסתם תינוק חזקתו טמא מפני שנשים נדות מגפפות אותו כדאיתא במשניות לכך פי׳ דתינוק בחזקת טמא הוא אלא שהוא ספק מגע בעיסה ואעפ״י שבצק בידו שמא אדם טהור נתן לו וכאותה שאמרו גבי תינוק שנמצא בצד בבית הקברות ושושנים בידו בפ״ג דטהרות.

סמוך מיעוטא לחזקא ואיתרע לי׳ רובא וא״ת ולהוי כפלגא ופלגא וכיון דרה״י הוא ספקו טמא י״ל דדבר שאין בו דעת לישאל הוא בין העיסה ובין התינוק וכן אמר בפי׳ בפרק בתרא דקדושין.

ורבנן מיעוטא כמאן דליתיה דמי ורובא וחזקה רובא עדיף איכא למידק היכי אמרינן דמיעוטא כמאן דליתיה דמי דהא בהדיא אמרינן בפ׳ האשה רבה סמוך מיעוטא לחזקה והוה ליה כפלגא ופלגא וי״ל דלאו דוקא אלא ה״פ דמיעוטא דסמיך עליה ר״מ לטהר לגמרי כמאן דליתיה דמי שזהו לפי דבריו שהוא סובר דחזקה עדיפא כרובא וכיון דכן מיעוטא דמסייע לחזקה מכריע לטהרה אבל רבנן סברי דרובא וחזקה רובא עדיף וכיון דכן דיו למיעוט המסייע לחזקה דלעבדיה כפלגא ופלגא ותולין והא דקתני וחכמים מטמאין היינו טומאת ספק וכדאמרינן הכא למיעוט רובא דאיכא להדיא חזקה דלא שרפינן עליה תרומה וכן מוכיח בפרק בתרא דקדושין דאמרינן שני דברים אין בתם דעת לשאל ועשאום חכמים כאלו יש בהם דעת לישאל ואלו הן תינוק ועוד אחרת מאי היא דתניא עיסה בתוך הבית וכו׳ עד תולין לא אוכלין ולא שורפין ומסתמא נמי תינוק דכותה היא דתולין ולא שורפין ומסתמא תינוק מדנקיט להו בהדדי וכן פי׳ רבי׳ הגדול ז״ל ואע״ג דאשכחן גבי עיסה בתוך הבית ושרצים וצפרדעים מטפלין שם ונמצאו חתיכות בעיסה שהלכו אחר הרוב ועשאוהו כודאי ואפי׳ לשרוף כבר פרש״י ז״ל התם דשאני התם דהוי רובא דאיתיה קמן ובתוס׳ פירש והוא הנכון דשאני התם דודאי מגע איכא והורעא חזקתתה של עיסה וכדכתיבנא לעיל.

אלא למעוטי רובא דר׳ יהודה פירוש דלית להו לרבנן הכי אלא דסבירא להו שאין שם רוב אלא אמרינן רוב חתיכות מד׳ מיני דמים הם וקמ״ל ר׳ יוחנן דלא חיישינין דלר׳ יהודה אע״ג דמסתבר טעמיה אי נמי מודו רבנן דרוב חתיכות מד׳ מיני דמים הם אלא דס״ל דלא שרפי׳ תרומה עליה כיון שהוא מצוי ג״כ שמפילות משאר מיני דמים ואשה זו בחזקת טהורה עומדת ולהאי פי׳ דייק טפי לישנא דגמ׳ מדלא קאמר ורבנן סברי רוב חתיכות לאו מד׳ מיני דמים הם וקאמר דלא אמרינן הכי אלמא איתיה לרובא אלא דלא אמרינן ולא דינינן ביה.

כתב רש״י ז״ל ואע״ג דהאי לישנא דרב יהודה אמר שמואל איתותב בריש פ׳ המפלת ופירש ר׳ יוחנן דפלוגתא דרבה ורב יהודה באפשר לפתיחת הקבר בלא דם כדאיתא התם השתא ס״ל לההוא לישנא נמי טעמא דר׳ יהודה משום רוב הוא וברוב פתיחת הקבר איכא דם ואע״ג דקי״ל דא״א לפתיחת הקבר בלא דם ובודאי משנינן ליה כר׳ יהושע דאמר מביאה קרבן ונאכל ר׳ יוחנן לא ס״ל הכי וכדאמר איהו התם בהדיא המפלת חתיכה קורעה אם יש בה דם אגור בתוכה טמאה ואם לא טהורה ולפי זה הכא נקטינן טעמא דרב יהודה אמר שמואל משום דאתמר מעיקרא. ומיהו אפי׳ ללשנא בתרא דהתם נקטא לה והרמב״ן ז״ל אומר דאם איתא דידעינן השתא איהו לישנא בתרא דהתם לא היינו מזכירין כאן הלשון הזה שהוא טעות במקום עיקרו והכריע כדברי מי שפי׳ דמאן דמתני הא דג׳ מקומות מתני ההוא לישנא קמא כר׳ יוחנן דהתם ולא ידע או לא חש לההיא מתנית׳ דהוה תיובתיה ומאן דמתני לישנא בתרא דהתם לית ליה הא דבג׳ מקומות ודברי רש״י ז״ל נראין יותר.

האשה שהוחזקה מעוברת והפילה ואין ידוע אם רוח הפילה אם נפל הפילה כגון שעברה בנהר והפילה שם הואיל והוחזקה מעוברת אמו טמאה לידה ויושבת לזכר ולנקבה ומביאה קרבן ונאכל שדנין אותה אחר הרוב ליעשות כודאי אבל אם לא הוחזקה במעוברת והפילה ואין ידוע מה הפילה אין לה דמי טהרה ויושבת לזכר ולנקבה ולנדה כמו שביארנו בתשיעי של בבא בתרא וכמו שיתבאר במסכתא זו ומביאה קרבן ואינו נאכל ואין אוסרין את ההבאה מספק חלין בעזרה שהרי חטאת העוף אין למזבח אלא דמו וכל שאין למזבח אלא דמו מביאין אותו על הספק ובעולת העוף אי אתה צריך לכך שהרי באה נדבה:

האשה שיצאה מלאה ובאה רקנית ולא ידעה מתי הפילה והיא הנקראת טועה אין זה מקומה ודיה שעתה אלא שלענין ביאור מה שנתגלגלה כאן הוא להודיע שאף זו ספק שהלכו בו אחר הרוב לעשותו כודאי והוא שאמרו בה שלא תשמש עד אור שלשים וחמש והקשו בה בשלמא שבוע ראשון לא דאפילו יולדת זכר צריכה לעמוד שבעה שבוע שני נמי לא שמא יולדת נקבה היתה שלישי נמי לא שמא ילדה נקבה בזוב ר"ל שראת ג' ימים רצופים בימי זיבה בשופי שלא מחמת קשוי וצריכה לעמוד שבעה נקיים חוץ מזמן טומאת לידה ומפני שהוא סובר שימי טומאת לידה אע"פ שלא ראתה בהן אין עולין לה לשבעה נקיים אע"פ שאין הלכה כן כמו שיתבאר אלא שבוע רביעי תשמש מאי לאו טעמא משום דלא אזלינן בתר רוב נשים אלא חוששין למיעוט ושמא רוח הפילה ואין כאן דם טוהר כלל וקשיא להא דעברה בנהר דיהבת לה דמי טוהר ואמרו עליה לא ידענא מאי תיובתיה אדרבה סייעתיה היא דאימר הרחיקה לידתה וילדה זכר עשרים ואחד יום קודם שתבא לפנינו ונמצא בשבוע רביעי עברו ימי טהרתה הא כל שנתברר שלא הרחיקה לידתה דנין אותה אחר רוב הנשים ותשמש ברביעי ותירץ בה דילמא לא תיובתיה ולא סיועתיה ושמא טעמא משום דלא אזלינן בתר רובא ואפילו לא הרחיקה לידתה לא תשמש ועקר ביאורה של שמועה זו יתבאר בפרק שלישי בע"ה:

תינוק שנמצא בצד העיסה ובצק בידו כל העיסה טמאה מפני שדרכו של תינוק לטפח בעיסה והתינוק טמא בודאי אם מצד שנוגע תמיד באמו נדה אם מצד שמתאבק תמיד בכמה טמאות ואחר שרוב תינוקות מטפחין אף זה הואיל ועיסה בידו ודאי בעיסה טפח וטמאה ומ"מ אין שורפין על חזקה זו אלא תולין וגדולי הרבנים פירשו בה דרך אחרת וכבר ביארנוה באחרון של קידושין:

המפלת חתיכה שאין כאן טומאת לידה טמאה נדה שאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם ובפרק שלישי יתבאר וכן יתבאר שאין בזה חלוק בין שתהא חתיכה זו כאחד מארבעת מיני דמים הטמאים בין שהיא מצבע אחר שהרי לא מתורת עצמה אנו מטמאין אותה אלא מחמת שאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם כמו שיתבאר שם:

בד"ה למעוטי כו' ושליא נמי קרי לה טומאת אשה משום כו' עכ"ל ר"ל כיון דהך דשליא אף על גב דאיירי בטומאת אהל קרי טומאת אשה שע"י אשה כו' הכא נמי איכא למימר דמקרי ריעותא מגופה:

בא"ד ולפי זה אפילו אשכחנא גבי אשה כו' דהתם שמא הוא רוב חשוב כו' עכ"ל רצונו לומר הך דפרק האשה באיש ואשה שעשו צרכיהם כו' וההיא דפרק הרואה שלשה ספיקות כו' שהקשו התוס' לעיל איכא לתרוצי דלא חשיב להו ר"י משום דהוו רוב חשוב אבל קשה דמאי פריך מההיא דחנויות ודצפרדעים כיון דהוו רוב חשוב וכן ההיא דריב"ל הוה רוב חשוב כיון דמביאה קרבן ונאכל:

בא"ד ע"כ הוי רוב חשוב מדלא קתני נמי ולנדה כדדייק בהמפלת כו' הא דקתני (רישא) [לעיל] מביאה קרבן ונאכל כו' עכ"ל רצונו לומר אמתניתין דהמפלת ואינו ידוע מה הפילה כו' דייקינן התם הכי בגמרא והכא נמי איכא למידק אהך רישא דהמפלת שליא כמו שכתבו התוס' שם לחד תירוצא דמדלא קתני ולנדה דאימא הרחיקה לידתה ש"מ דמביאה קרבן ונאכל ואם כן רוב דאינן נמוקים רוב חשוב הוא אי הוה מייתי מרישא ואם רוב דאינן נמוקים אינו רוב גמור ומייתי ר"י לעיל מסיפא דשליא בבית ע"כ רישא דקתני מביאה קרבן ונאכל מדלא קתני ולנדה אינו משום דרוב אינן נמוקים אלא דאפי' נימוק הויא טמאה לידה ודאי דכעין שהזריעה אמו כמ"ש לעיל ומהרש"ל הגיה בתוס' הא דקתני לעיל מביאה קרבן ונאכל כו' והיינו מימרא דריב"ל ואין להאריך בדחוקיו אולי נעלם ממנו סוגיא דפרק המפלת ודברי התוס' שם כי הדברים ברורים כמ"ש:

בד"ה סמוך מיעוטא לחזקה כו' ויש לומר דלהכי איתרע הכא רובא משום דתינוק הוי דבר שאין בו דעת לישאל כו' עכ"ל היינו לפי דרכם דהכא שכתבו לקמן בדיבור שאחר זה בראיות דהא דקאמר התם עשאוהו כיש בו דעת לישאל אינו ממש אלא דעשאוהו כרוב גמור אבל התוס' פרק עשרה יוחסין ופרק כסוי הדם אית להו דעשאוהו כדעת לישאל ממש ולכך הוצרכו לתרץ התם לר"מ דמש"ה איתרע רובא דאינו רוב גמור כמו שתירצו לקמן גם לרבנן דמש"ה אין שורפין התרומה עליו משום דאינו רוב גמור והכא לר"מ לא בעי לתרץ גם כן הכי דמש"ה איתרע רובא כיון דאינו רוב גמור דודאי לרבנן ניחא כיון דאינו רוב גמור אע"ג דעשאוהו כרוב גמור לחומרא כדלקמן אין להקל לעשותו רוב גמור ולשרוף עליו תרומה אבל לר"מ אע"ג דאינו רוב גמור כיון דעשאוהו כרוב גמור ה"ל להחמיר וליהוי פלגא ופלגא ולכך הוצרכו לתרץ לר"מ בע"א וק"ל:

בתוס' ד"ה למעוטי רובא וכו' דברישא וכו' ע"כ הוי רובא חשוב וכו' ר"ל דאי מרישא מייתי א"כ ע"כ ס"ל דטעמא דרישא משום רוב דאינן נמוקין א"כ על כרחך צ"ל דרוב חשוב הוא מדלא קתני ולנדה אבל אי מסיפא מייתי איכא למימר שפיר דרוב אינן נמוקין אינו רוב חשוב והא דלא קתני ברישא ולנדה משום דטעמא דרישא אינו משום דרוב אינן נימוקים אלא אפילו נימוק הויא טמאה לידה:

תוס' ד"ה האמר וכו' היכי מצינן למעוטי וכו' יסוד זה כתבו תוס' ג"כ גיטין ה ע"א ד"ה כשניסת: