מסכת נדה דף נ״ג עמוד ב׳

והאי תנא סבר בין השמשות דר' יוסי מישך שייך בבין השמשות - דר' יהודה ור' דאמר נראין דברי ר' יהודה בן אגרא דלא חיישא כשבדקה סבר לה דשלים בין השמשות דרבי יהודה והדר מתחיל בין השמשות דר' יוסי ונראין לו דבריו כשבדקה בשניהם הא בשלא בדקה אלא בדר' יהודה חיישינן.

מטמאה עצמה וקדשים למפרע - פרש"י ז"ל עצמה לטהרות ואע"ג דקדשים אף הן בכלל טהרות הן משום דרשב"א דפליג ואמר בקדשים מטמאה עצמה אינה מטמאה פלגינהו נמי בדר' ואמר עצמה וקדשים והא דלא תני בהדיא מטמאה טהרות משום דאי תנא הכי לא היה בעלה בכלל, ובעלת הכתם מטמאה אף בעלה למפרע וכדתניא בבריתא בפרק דמכלתין.

ור' שמעון בן אלעזר אומר אף קדשים אינה מטמאה שלא תהא כתמה חמור מראייתה. ואם תאמר על כרחין כתמה חמור מראייתה שהרי היא מקולקלת למניינה, יש לומר דאנן לא קפדינן אלא בטומאה למפרע שאינו בדין שנטמא בכתמה יותר מראייתה, בל מכאן ולהבא בדין הוא דראייתהודאי, וחשש שמא כבר יצא דם בבית החיצון מעת לעת ספק ואינו בדין שיוציא ראיית ספק מראיית ודאי ולפי' על כרחיך גבה ופתחה מראיית הודאי מנינן ולא מראיית הספק, אבל כתם אף שעת מציאתו לאו ודאי הוא, והילכך מציאתו וחששו הכל ספק הילכך על כרחין הויא לה מקולקלת למנינה מכאן ולהבא.

תולה כתמה בראייתה מעת לעת דברי רבי ר' שמעון בן אלעזר אומר יומו. יומו פרש"י ז"ל אם ראתה כתם ואח"כ ראתה דם אם ראתה אותו דם מעת לעת למציאת כתמה תולה אותו כתם בראיית הדם ולא נטמא אותם למפרע אלא מעת לעת של ראיית הדם. ורשב"א אומר אין תולין כתמה בראייתה אלא א"כ ראתה דם תוך יומו של מציאת הכתם הא למפרע מחמת הכתם. ומיהו ודאי הא דקאמר ר"ש שאין תולין כתמה בראייתה אלא ביומו בלבד לאו לטמא אותו למפרע קאמר, אלא לומר שהיא מקולקלת למנינה משעת לבישת החלוק, דהא לר"ש בעלת הכתם אינה מטמאה עצמה ולא קדשי' למפרע, ור' תולה כתמה בראייתה כל מעת לעת, ואינה מקולקלת למנינה אלא במעת לעת של ראיה וקלקול מנינה כטומאתה.

ואסיקנא - ר' אומר נראין דבריו מדברי שהוא מתקן הלכותיה לידי זיבה ואני מעות הלכותיה לידי זיבה. פירוש מתקן מקל ומעוות מחמיר. כלומר דלדברי ר' ם מצאה כתם ביום ראשון וראתה ביום שני תוך מעת לעת שמצאהנדה ופתחה מיום ראשון דהיינו שעת ראיית כתמה מנינן והרי זו טובלת ליל מוצאי שבת וטהורה לביתה ואם ראתה שמיני לכתמה ותשיעי ועשירי הרי זו זבה גדולה ואלו לרשב"א לא מנינן לה נדה ופתחה ום ראשון, דהיינו שעת מציאת כתמה והרי זו טובלת ליל מוצאי שבת וטהורה לביתה, אלא מיום שני דהיינו יום ראיית הדם וכשהיא חוזרת ורואה בשמיני לכתמה שהוא שביעי לראייתה הרי זו טהורה לערב כסוף נדה לרשב"א ואם ראתה עוד יום שני ויום ג' עדיין אינה אלא זבה קטנה נמצא ר' מחמיר עליה לענין זיבה ור"ש מקל עליה לענין זיבה. והרמב"ן נ"ר הקשה היאך היא מונה לר' משעת ראיית כתמה והלא כתמים אינן אלא מדרבנן דאלו מדאוריתא טהורה גמורה היא וכיון דכתמים דרבנן וראייתה דבר תורה היאך אתה מונה לה פתח נדתה משעת כתמה הא אין ראוי למנות אלא משעת ראייה וכדתניא בפ"ק דמכלתין (ו, א) ברואה כתם ומקולקלת למנינה ואינה מונה אלא משעה שראתה. ולפיכך פירש הוא ז"ל שלא תלה ר' אלא כתמה בראייתה אבל ראייתה בכתמה לא תלה. וכתמה בראייתה לומר שאינה מטמאה עצמה וקדשים למפרע שאינה מקולקלת למנינה מיום לבישת החלוק אבל מכל מקום עיקר מנין נדה וזיבה מיום ראייה מנינן כדין תורה וחוששת נמי ליום מציאת כתמה כדין דבריהם, ולפיכך אמרו שהוא מתקן הלכותיה לידי זיבה כלומר שאינה תולה כתמה בראייתה, אלא במקום שאין חילוק ספירת זבה ביניהם דהיינו אותו יום שמנין ימי הנדה וזיבה אחד הוא בין לכתם בין לראייה. ונמצאו כל הספירות כדין תורה משעת ראייה, וכשהוא מעת לעת הוא אומר אינה תולה ונמצאת מקולקלת לכתם ומונה משעת ראיה, נמצא כשהוא אומר תולה מתוקנת לגמרי, וכשהוא אומר אינה תולה היא מקולקלת לגמרי, אבל לר' אפילו בשעה שהיא תולה כתמה בראייתה הוא מעוותה לידי זיבה שהרי אסורה לשמש עד יום ז' לראייה שהוא יום שמיני לכתמה ואם ראתה בו ביום חוששת לזיבה בודאי, נמצא לר' שאפילו בשעת תיקונה כלומר שהיא תולה הוא מעותה שתולה כתמה בראייתה ואינו תולה ראייתה בכתמה ולא השוה מדותיו ע"כ. ומה שפירש הרמ' ז"ל הוא עיקר וכך הוא ר"ל כשהוא מתקנה לגמרי ותולה כתמה בראייתה ומתקנה לגמרי לימי זיבה עד שתראה שלשה ימים משוה מדותיו כשהוא מתקנה לגמרי וכשהוא מעוותה לגמרי אם אין כתמה וראייתה מיום אחד רבי שמעון מעותה משעת לבישת החלוק והיינו דאמרינן עוותי מעוות לה, ואם כן אינו משום [משוה] מדותיו אלא אם ראתה הכתם קודם מעת לעת מקילין לה לימי לה לימי זיבה ואם ב' ימים ראתה הוא חושב סוף נדה אם ראתה בו עד [עם] ב' ימים ותהיה גדולה ורבי שמעון הוא חושב שהוא סוף אינה אלא זבה קטנה שהוא בראיה יום אחד. ועדיין אינו מחוור בעיני כל הצורך שהרי כל הנשים מתוקנות ומעותות לר"ש כדרך שהן מתוקנות ומעוותות לר', שאלו מצאה כתם ביום ראשון ויום שני ראתה דם הרי זו מקולקלת למנינה בין לר' בין לר"ש, ולא ראתה כתם דלא וראתה דם בו ביום מתוקנת לר' כר"ש ומאי מתקנה ומעוותה דקאמר אין זה מתקנה וזה מעוותה, אלא הרי זו מתוקנת וזו מעוותת דלדעת הרב אף כשראתה ביומה של כתם אליבא דר' חוששת למעת לעת של ראייה מחמת הכתם ונמצאת זאת מקולקלת לר' ומתוקנת לגמרי לרשב"א. ור"ח ז"ל נראה שפי' ראתה כתם ואח"כ ראתה דם כלומר שראתה דם מיד באותו יום, ואמר ר' תולה כתמה בראייתה מעת לעת לומר שאני אומר מעת לעת לראייה היה הכתם, ורשב"א אומר אין אומרים שהיה הכתם אלא ביומו והרי כתמה וראייתה ביום אחד וזהו מתקנה ומעוותה, דאלו היתה מציאתה וראייתה בימי זיבה לר' הרי זו מקולקלת לזיבה גדולה שהרי הא מונה לה יום אחד לכתמה ויום אחד לראייתה, ואלו ראתה עוד יום אחד הרי זו זבה גדולה, ואלו לרשב"א אינה נעשית זבה גדולה עד שתראה עוד ב' ימים. ואיני יודע להלום השמועה לפירושו דאם כן לעולם הוא מתקנה ומאי קאמר לעיל מתקנה עוותי מעוות לה, ומאי דאפיך רב נחמן מאי קאמר ועוד צל"ע. ורחוק הוא לומר דמעיקרא הוה סבירא להו בנמצא יום א' וראתה ביום שני קאמרינן וכי אמר רב נחמן לא תיפוך חדית נמי בפי' דברואה ביום מציאה קאמרינן.

הא ד בעא מיניה ר' זירא מר' אסי כתמין צריכין הפסק טהרה או לא. פירש רש"י ז"ל ברואה כתם בימי נדה אי צריכה הפסק טהרה בז' לטבול בערב או לא ולא הוה בידיה, זימנא אחרינא אשכחיה ויתיב וקאמר הך מילתא דר' ומפר' עלה אמר ר"ל והוא שבדקה בין השמשות של שביעי לכתמה להפסיק בטהרה אבל לא הפסיקה בטהרה גליא אדעתה דמיום ראייתה נקטה ומטמא למפרע משעת לבישה ור' יוחנן אמר אע"פ שלא בדקה דכיון שיכולה להתלות כדר' לאו בגלויי דעתה תליא מילתא ולא מפסדה מידי. א"ל ר' זירא לר' אסי מדפליג רבי יוחנן ורשב"ל לענין תליא בבדיקה ולא בדקה מכלל דאורחא הוא לבדוק ביום ז' לכתמה ולהפסיק בטהרה ע"כ. וזה כדרך פירושו שפי' למעלה שלדברי ר' מונה לכתמה לביתה וכבר כתבתי שא"א לפרש כן שאין מונה אלא לראייתה. ועוד דאי איפשר שיתלה ר"ל בקפידתה ובדיקתה דאי מדינא תולה בכתמה אע"פ שהיא אינה תולה בו מאי הוי ולמאי תטמא למפרע לטהרות ובעלה ולמה אסורה לביתה. ולעולם אי איפשר לתלות סברא חלושה כזו בר"ל. ולי נראה ברואה כתם בימי זיבה ואי נמי בדידן דכולהו משוינן להו כזבות דקא בעא מיניה אי בעיא הפסק טהרה עד שלא תספור ז' נקיים כרואה או לא. והשתא אתי למידק מהא דר"ל דבעיא הפסק טהרה כרואה דאפילו בכתמים חיישינן למעין פתוח דמדקאמר ר"ל שאין תולה כתמה בראייתה שלא לטמא למפרע מעת לעת של ראיית הכתם אלא כשבדקה והפסיקה בטהרה ביום ראיית הכתם הא לא בדקה לא לפי שיש לחוש שמא מעיינה פתוח ועם סילוק ידיה מכתמה ראתה דם ויש לה לטמא למפרע מעת לעת של מציאת הכתם. אלמא רואה כתם כרואה דם והילכך אפילו היא צריכה הפסק טהרה דחיישינן שמא עם סלוק ידיה מכתמה ראתה דם. ועוד שתפסוק בין השמשות בטהרה אינה סופרת ז' נקיים שלא כדרך שאמרו ברואה. ור' יוחנן דאמר אע"פ שלא בדקה טעמא משום דכיון שלא הרגישה ממש בדם וטמא למפרע דרבנן לא חיישינן, ולקולא אזלינן ותלינן כתמה בראייה זו של יום שני כל שהיא מעת לעת של ראיית הכתם כנ"ל.