מסכת בבא מציעא דף ע״ד עמוד א׳

לאו בידו שמא לא ימכרוהו לו:

דלא צר וחתים מעות של כל איש ואיש לבד:

סיטומתא חותם שרושמין החנונים על החביות של יין שלוקחין הרבה ביחד ומניחין אותו באוצר הבעלים ומוליכין אותן אחת אחת למכור לחנות ורושמין אותם לדעת שכל הרשומות נמכרות:

ובאתרא כו' למיקני שרגילין לרשום על מנת שבדבר זה תהא קנויה לו כאלו משך קני:

מחוסר שתים שתי מלאכות:

פוסק עמו ואע"פ שלא יצא השער דהא יש לו אבל מחוסר שלש. כאין לו דמי:

משדא בחמה שטוח העומרין בחמה:

ומידרא לזרוק המוץ לאחר הדישה ברחת ברוח:

הכא לאו בידו מכאן מקשה ר"ת לפירוש הקונט' דפרק זה בורר (סנהדרין דף כד: ושם ד"ה כל) גבי משחק בקוביא דקאמר התם דלאו אסמכתא היא ופי' הקונט' משום דהיכי דמי אסמכתא כגון אם אוביר ולא אעביד וכגון משליש שטרו דגט פשוט (ב"ב דף קסח. ושם) דסמיך על (לא) דבר כסבור כל זה בידו לעשות ומרישא כי מתני אדעתא דלא יהיב לאסמכתא קא מתני דטועה שלא יבא לידי כך אבל משחק בקוביא לא סמיך אמידי דלא ידע אי נצח אי לא נצח ואפ"ה מתני שמע מינה מספיקא גמיר ומקני והכא משמע איפכא דהיכא דלאו בידו הוי טפי אסמכתא ונראה לר"ת דהתם משום הכי לא הוי אסמכתא דאגב דבעי למיקני גמר ומקני וקשה לפירושו דבהזהב (לעיל בבא מציעא דף מח: ושם) חשיב אסמכתא לההיא דאם אני חוזר בי ערבוני מחול לך ולא אמרי' מגו דבעי למיקני גמר ומקני ועוד דא"כ היכי מדמה בפרק זה בורר (סנהדרין דף כה.) לההיא דאין אחד מהם נזיר דהתם לא שייך האי טעמא ור"ת בעצמו חזר בו והגיה בספר הישר גבי עובדא דשנים שהמרו זה את זה בפרק במה מדליקין (שבת דף לא.) שהקנו זה לזה דאי לא הקנו ליהדרו בהו ואע"ג דיש מקומות דקנו בלא קנין בדברים בעלמא כגון בסנהדרין (דף כד.) נאמן עלי אבא כו' דבאתן לך מחלוקת וכן (שם) דור לי בחיי ראשך דאין יכול לחזור בו התם דין הוא שיועיל כיון שיש להם תביעה זה על זה והם קבלו עליהם כך את הדין ולא דמי להיכא שאין לו שום תביעה והתם בפ' זה בורר (סנהדרין דף כה.) גבי מפריחי יונים משמע כפי' הקונט' דקאמר וצריכא דאי קאמר בתולה בדעת עצמו התם דקאמר קים לי בנפשאי דידענא טפי ולהכי הוי אסמכתא משמע היכא דבידו להרויח הויא טפי אסמכתא ומהך דשמעתין נראה לי דלא דמי דהכא הויא בידו ולא בידו דאע"ג דמצוי הוא לקנות מכל מקום כיון דתלוי באחרים דאם לא ירצו למכור ממי יקנה הלכך לא גמר ומקני אבל התם דאין בידו כלל גמר ומקני וכשהיה. בידו מכל וכל כגון אם אוביר ולא אעביד אי גזים לא גמר ומקני כגון דאמר אשלם אלפא זוזי כדלקמן בפרק המקבל (בבא מציעא דף קד:) אבל אשלם במיטבא דלא גזים גמר ומקני ועוד פר"ת דוקא כי ההיא דאם אני חוזר בי ערבוני מחול לך וההיא דפירקין לעיל (בבא מציעא דף סה:) דאם אי אתה נותן לי מכאן ועד שלש שנים וההיא דמשליש חשיב אסמכתא כיון דגזים שאין מתכוין אלא להסמיך חברו על דבריו שיאמינהו אבל משחק בקוביא אדעתא דהכי קא עבדי שירויחו זה או זה ובסנהדרין [דף כד: ד"ה כל] האריך בפסק משחק בקוביא:

תני רבי חייא על כומר של זיתים וא"ת אמאי לא אמר רבי חייא מילתיה ארישא דעביט של ענבים ויש לומר דאין רגילות למכמר ענבים כמו זיתים וא"ת לשמואל דאמר בידי אדם אפילו מאה פוסק למה לי על כומר ויש לומר דכימור הזיתים מקרי בידי שמים:

וכפר שיחין וחברותיה אע"פ שאין לזה יש לזה לא מיירי בעפרא דהא מחוסר שלש הוא ואינו פוסק אלא בביצים איירי ומדנקט האי לישנא דאע"פ שאין לזה יש לזה כדנקט גבי פוסקין על שער שבשוק משמע שיש שער שבשוק לביצים וקמ"ל דאע"פ שאין שער לקדירות שבשוק כיון שיש שער לביצים חשיב כאילו יש לו ביצים לפסוק לקדירות כשער מוכרי קדירות בזול שהביצים לענין קדירות כעין לקוטות למוכרי תבואה אי נמי אפילו אין שער יכול להיות דחשיב כיש לו לפי שדרך יוצרים דיזפי מהדדי שיש הרבה מהם:

שנים או שלשה שנתנו מעות לאחד לקנות להם סחורה והלך וקנה לאחד מהם קנה לכולם במה דברים אמורים כשנראו כמתכוונים להתאחד ולהתערב ביניהם כגון שערבו כל המעות אבל אם צרו וחתמו מעותיהם כל אחד לעצמו לא קנה אלא זה שלקח בעבורו וגדולי המחברים כתבו שאע"פ שהלוקח לקחו על דעת כלם לא קנה אלא זה שנקנה המקח במעותיו והוא תמה:

סיתומתא הוא אחת ממיני הקניות ומ"מ אינה קונה קנין גמור ודינה כדין מעות לקבל מי שפרע לבד ובמקום שנהגו לקנות בה קנין גמור קונין ומהו ענין סיתומתא כגון שמכר לו חבית של יין או שמן או שק של תבואה ולא נתן מעות ולא משך אלא סגר את החבית וקשר את שקו ורשם עליו בחותמו ורשום זה הוא הנקרא סיתומתא וכתבו גדולי המחברים בשרשם בפני המוכר או ואמר לו המוכר לך רשום וקנה ויש מפרשים בה נתינת יד זה לזה לתנאי גמר המקח:

זה שביארנו במשנה שפוסק אדם על הפירות אע"פ שלא יצא השער הואיל ויש לו לזה מאותו המין אע"פ שלא נגמרה מלאכתו דוקא בשאין גמר מלאכה שלו מחסר אלא מלאכה אחת או שתים אבל אם היה מחסר שלש הרי הוא כמי שאין לו כדבר שלא בא לעולם ואין פוסקין אלא אם כן יצא השער מעתה גדיש זה שבארנו במשנה שפוסקין עליו לא שהוא צריך עדין להניחו בשמש להתיבש וכן לדוש וכן לזרות אלא שכבר נתיבש בשמש ואינו מחסר אלא דישה וזרייה וכן עביט של ענבים ומעטן של זיתים דוקא שכבר נתחממו ואין מחוסרין אלא הכנסה לגת ובית הבד ודריכה ודוקא במקום שהלוקח מוציא מן הכור ומכניס בחביות שאם לא כן הרי אף אלו מחסרים שלש וכן ביצים של יוצר לא שהיו מחוסרים לפוף ר"ל תקון עשייתה והחלקתה וכן יבשותה והכנסתה לתנור אלא ליבשם והכנסתם בתנור וכן בזו דוקא במקום שהלוקח מוציא מן הכבשן וכן כל כיוצא באלו:

זה שביארנו בביצים של יוצר שהדבר צריך ליש לו הואיל ולא יצא השער דוקא בעפר לבן אבל בעפר שחור הואיל ומצויים אצל הכל תמיד פוסקין עליהם אע"פ שאין לו:

בפרש"י בד"ה על העביט כולהו לאותבינהו לרב ושמואל נקט כו' עכ"ל מפירוש מהרש"ל או ע"ד התוס' דמכמר זתים כו' או כדפריך לקמן לשמואל ל"ל משישקענו כו' וה"ה גבי עביט ומעטן כו' עכ"ל והוא דוחק גדול ואם כן הוא ה"ל לתלמודא למפרך טפי לעיל הכי גבי עביט ומעטן ולתרץ לה הכי משראוי לעביט ומעטן אבל ודאי גבי עביט ומעטן לא קשיא ליה כלל דלא נקט לה אלא לשיעורא מה שהוא מוכר לו וכן מוכח מדברי התוס' שהקשו לר' חייא ל"ל על כומר אליבא דשמואל אבל בלשון המשנה עביט ומעטן לא קשה להו מידי לשמואל אבל הנראה הא דפריך גבי בצים והא מחוסר לפופי ויבושי כו' תקשי נמי לשמואל דיבושי בחמה הוה בידי שמים וכן לעיל גבי גדיש כו' והא מחוסר משדא בחמה [כו'] לשמואל נמי פריך ובהכי ניחא שלא הקשו התוס' נמי לשמואל דאמר בידי אדם אפי' ק' פוסק ל"ל על בצים לפסוק נמי אעפר די"ל דמחוסר לפופי ויבושי בחמה דהוי בידי שמים ושכתבו התוס' לקמן בד"ה וכפר שיחין כו' דהא מחוסר ג' הוא כו' היינו לרב וה"ה לשמואל דלא איירי בעפר משום דיבושי הוה בידי שמים ולא נקט רש"י דכולהו לאותבינהו לרב ולשמואל כו' אלא דיש מהן לאותבינהו לרב ויש מהן לשמואל ודו"ק:

תוס' בד"ה וכפר שיחין כו' לפסוק לקדירות כשער מוכרי קדירות בזול שהבצים לענין קדירות כעין לקוטות למוכרי תבואה כו' עכ"ל דבריהם מגומגמים לכאורה אבל דבריהם מבוארים ע"פ מה שכתבו הרא"ש והטור בשם ר"י אהך דתנן היה הוא תחלה לקוצרים פוסק עמו על הגדיש דכיון דיש לו תבואה יכול לפסוק כשער הלקוטות אבל אינו יכול לפסוק פחות משער הלקוטות והא כו' דשאני הכא דמחסרא למידש ומידרי הלכך חשיב קצת כיש לו וקצת כאין לו עכ"ל הרא"ש ולאפוקי מפרש"י שפי' שם שפוסק עמו על הגדיש באיזה שער שירצה דחשיב כיש לו ועל דעת ר"י בעל התוס' סתמו דבריהם וכתבו לדמות דבחדא מתנייא פוסק על הגדיש כו' ועל הביצים דכמו דבפוסק על הגדיש אזלינן בתר שער הלקוטות ולא בפחות ממנו כשער שירצה משום דהוה קצת כיש לו וקצת כאין לו ה"נ הכא בפוסק עמו על הקדירות דמחוסר עיילי לאתונא ולשרוף פוסק עמו על שער הביצים ולא בפחות ממנו כמו שירצה משום דהוה נמי קצת כיש לו וקצת כאין לו וזה נראה לי ברור בדברי התוס' אבל מהרש"ל כתב בזה דברים אחרים אינם מענינו ואולי נעלם ממנו דברי הרא"ש והטור ודו"ק:

גמ' אמימר יהיב זוזי וכו' כמאן וכו' לעולם כר' יוסי ובאתרא דאמימר עשק עפרא אי דמעיילי עפרא סמכא דעתיה וכו'. יש לדקדק מה משני הא כיון דעשק עפרא ואינו מצוי הדרא קושיא לדוכתא דבעינן עד שיעשו אפי' לרבי יוסי דהא לא אמר רבי יוסי דפוסקין אע"פ שאין לזה יש לזה אלא בכפר שיחין וכפר חנניה וחברותיה ששם העפר מצוי ועוד מה צריך למה שמסיים אי דמעילאי עפרא סמכא דעתיה לא הוה ליה למימר אלא באתריה דאמימר עשק עפרא ולכך לא אמרינן אע"פ שאין לזה יש לזה. ונדאה דהשתא במסקנא הא דאמימר יהיב זוזי מכי מעיילי עפרא לא איירי בפיסוק השער דהשתא ומטעם איסור רבית אלא לענין לקבולי עליה מי שפרע איירי דמשום הכי לא יהיב זוזי עד דמעיילי עפרא דאז סמכא דעתיה וכי הדרי בהו צריך לקבולי עליה מי שפרע ואי לא לא סמכא דעתיה ואפי' מי שפרע ליכא. והכי משמע מפי' דש"י אבל לענין איסור רבית יכול להיות דלא פסיק עמהם כלום אלא נתן להם איזה סך מעות שיתנו לו כשיעור מעותיו קדרות בשער שבשוק שיצא אח"כ ודו"ק:

תוס' ד"ה הכא וכו' ופי' הקונטרוס משום דה"ד אסמכתא וכו' וכגון משליש שטרו דגט פשוט דסמיך על דבר וכו' כצ"ל. ומרישא כי מתני אדעתא דלא יהיב ולאסמכתא קא מתני וכו' כצ"ל ועיין באשר"י ותמצא כל דברי התוס' שבדבור זה מבוארים היטב:

ד"ה וכפר שיחין וכו' לא מיירי בעפר וכו' אלא בבצים איירי ומדנקיט האי לישנא וכו' כצ"ל ור"ל חא דקאמר אע"פ שאין לזה יש לזה לא איידי בעפר דר"ל אע"פ שאין לזה עפר יש לזה עפר ולכך פוסק על העפר אע"פ שאין לו דחא מחוסר אלא בבצים איירי ור"ל דפוסק על הבצים אע"פ שאין לו אפי' עפר משום דאע"פ שאין לזה יש לזה בצים ולכך פוסק אפי' על קדרות כמו שמפרשים התוס' בתר הכי והא דקאמר שהבצים לענין קדרות כעין לקוטות למוכרי תבואה ר"ל כמו שלענין תבואה יש שער של לקוטות קודם שיצא השער הגמור כן יש שער של בצים קודם השער של קדרות וכיון שיצא השער של בצים פוסקים על הקדרות דכיון שיש לו בצים הוי כאלו יש לו קדרות וק"ל:

התם בידו ופושע הוא הכא לאו בידו ולא סמכה דעתיה איכא דמקשו הכא גבי אסמכתא בעלמא נמי כגון דאמר ליה אם לא אתן לך מכאן ועד יום פלוני שדה זו שלך דאמרינן אם לא אמר מעכשו לא קני ולא אפילו אפותיקי נמי לא הויא היכא דידעינן דיכול לפרוע לאותו היום ולא פרעו נימא כוון דבידו הוא קני. והא לאו שאלה היא דאף על גב דחזינן ליה מעות מנא ידעינן שהם שלו דילמא פקדון נינהו אי נמי שלוה אותם או שהוא חייב למקום אחר יותר נחוץ מזה והיה לו בו הפסד גדול אם לא יפרענה והלב יודע מרת נפשו. ועוד שאין דנים זה הדין אלא במקום נזק כגון זה שבטל את מעותיו בפשיעה אבל בענין אחר שאין שם הפסד בפשיעתו או בחלוף דברו דנין. הראב"ד. אמר רבא הני תלתא דיהבו זוזי לחד למזבן להו מידי וזבן לחד מונייהו זבן לכלהו פירש רבינו בשם רבו הרמב"ן דלאו דזבן לחד מינייהו בפירוש דאם כן הא ודאי נעשה שלוחו וזכה לו אלא דזבן מדמי דחד מינייהו סתם קאמר דזבן לכלהו דכיון דבמעמד אחד נחנו לו כולם ולא הקפידו נעשו כשותפין. אבל בדצר וחתים כל חד מינייהו זוזי דידיה גלו אדעתייהו דלא משתתפי כלל ולמאן דזבן בלחוד אפילו בסתמא זבן וכל שכן אם נתנו לו זה שלא בפני זה ואם נתן במקח ממעות כולם ולקח סתם זוכה כל אחד לפי מעותיו. הריטב"א. וכתב הרמ"ך וזה לשונו: הני בי תלתא דיהבי זוזי לחד למזבן להו מידי היכא דיהבי ליה כולהו זוזי ציירי בחד סודרא דלא ברירה ואזל וזבן אף על גב דאמר לא הוה בדותאי אלא למזבן כל האי זבונא לראובן דהוא חד מהנהו תלתא לאו כל כמיניה ולכלהו זבן. ואי יהבו ליה כל חד מינייהו זוזי באנפי נפשייהו וזבן ואמר לפלניא לחודיה זבנית רשאי. ואף על גב דאמרי ליה אלא כשיעור זוזי דחד מינייהו. נראה לומר אף על גב דאיהו ערבינהו לזוזי באפייהו וצריך עיון. עד כאן.

האי סיטומתא קניא פירש רש"י רושם שעושין לקוחות על הסחורה כשלוקחים אותה ומניחין בבית המוכר ותמיהא מילתא מאי טעמא דמאן דאמר דקני בה לגמרי ואפילו באתרא דלא נהיגי והרי לא עשה משיכה והנכון בזה מה שאמר מורנו בשם ה"ר פינחס אחיו דסיטומתא הוא כעין מטבע שאין עליו צורה והתגרין נותנין אותו לסימן כשלוקחין דבר אחד ולא ידיע אי בתורת דמים יהבי ליה ובאומר ערבוני יקנה הכל וליכא אלא מי שפרע או בתורת חליפין יהבי ליה דקני לגמרי דכיון שאין עליו צורה נעשה חליפין ובהא הוא דפליגי אמוראי. ואמרינן דבאתרא דנהיגי קני דודאי על דעת חליפין יהבי ליה. ולא בעי בהאי מנהג תנאי בני העיר אלא מנהג בעלמא שאין מנהג זה מבטל הלכה. הריטב"א. והראב"ד פירש וזה לשונו: סיטומתא סיתומא חותם כגון שמכר לו חבית של יין או שק מלא פירות ולא נתן מעות ולא משך אלא שסגר את חביתו וקשר את שקו ועשה זה חותמו. עד כאן. ולשמואל דאמר בידי שמים אפילו אחת אינו פוסק הא מידרי דבידי שמים הוא דבעי רוח להפיץ את התבן מן הגרן. ודאי אפשר להסיר את התבן בכברה ובנפואתא. ואקשיה תוב והא עביט ענבים דמחוסר מיכמר כגון כמישה וריכוך שיהא נח לידרך. ופרקינן בכומר של ענבים כלומר מכומר הוא כבר מלשון מכמר כדגרסינן בפסחים מיכמר בישרא פירוש עביט כגון עריבה גדולה מעטן כלי שנותנין בו הזתים מלשון עטיניו מלאו חלב. וקיימא לן כרב דסוגיא דשמעתא כוותיה וכל מאי דאקשו ליה פירקיה. ותוב רבית אימורא הווי וקיימא לן כרב באיסורי. רבינו חננאל ז"ל. אימא בשראוי לשקעו בכבשן תימה לשמואל אמאי קתני במתניתין על הגדיש ועל העביט ועל המעטן אפילו על הקמה ועל הענבים ועל הזתים נמי דאינם מחוסרים אלא מלאכת אדם. ויש לומר דאין הכי נמי אלא דלא פסיקא ליה דהוה צריך למיתני ובלבד שלא יהיו צריכים עוד לקרקע. הרא"ש ז"ל.

אין פוסקין על הביצים של יוצר עד שיעשה דברי רבי מאיר יש שגורסים ביצים (בחיריק) מלשון היגאה גמא בלא ביצה והוא כמו בארות חמר שהיוצר לוקח משם ועושה מלאכתו עוד שיעשו הביצית וההמר אין פוסקין אם לא יצא השער לקדרות ולמלאכת היוצר לפי שאין חושבין אותם כמי שיש לו ואף על פי שיש לו העפר מתוקן ויש שגורסים ביצים שעושין מן הטיט כמו ביצים עגולים ומניחין אותם על האבנים ועושין מהם המלאכה. הראב"ד ז"ל.

תימה לשמואל אמאי בעינן שיעשו משיש לו העפר בביתו נמי שרי ואין לומר דחשיב נמי מחוסרי בידי שמים מה שצריך ליבש דהא באויר העולם יכול ליבשם דהא אמימר יהיב זוזי מכי עיילי עפרא. ופירש ריב"ן הואיל ואין לו אלא עפר לא קרינן ביה יש לו כמו בזבל בימות הגשמים לדברי חכמים הואיל ואינו נשיף כמאן דלית ליה דמי. הרא"ש ז"ל. במה דברים אמורים בעפר לבן פירש רש"י ז"ל שאינו מצוי ולא חשיב שיש לו. ואם תאמר מכל מקום כיון שיש לו עפר לבן יפסוק עליו עד שלא נעשה ביצים. ויש לומר כיון דדמיו יקרים לא סמיך לוקח עד שיראנו ביצים מימר אמר שמא ימכרנו ביצים בדמים יקרים. הריטב"א.

אמר רבי יוסי במה דברים אמורים בעפר לבן וכו' אף על פי שאין לזה יש לזה. פירוש ואין מקפידין זה על זה מלהלוות עפר זה לזה מפני שמצוי הרבה. באתריה דאמימר הוה עשיק עפרא פירוש לא היה מצוי כל כך. והא דאמר רבי יוסי אף על פי שאין לזה וכו' לא אמר אלא בעפר שיש ממנו רב ולא היו מקפידין מלהלות זה לזה אבל בפירות ושאר דברים לא אמר אלא אם כן יש לו או שיצא השער לפי שמקפידין זה על זה בהלואתם. ימות הגשמים איכא בינייהו שהם שעת הוצאת זבלים ורבנן בתראי לא שרו אלא בימות הגשמים דשכיחי זבלים ותנא קמא שרי כל ימות השנה. הראב"ד ז"ל. והריטב"א ז"ל פירש וזה לשונו: ימות הגשמים איכא בינייהו. פירוש דתנא קמא שרי לפסוק עליו ואפילו בימות הגשמים דלא שכיח וכדקתני בהדיא ופוסק עליו כל ימות השנה ורבנן בתראי לא שרו לפסוק עליו אלא בימות החמה בלבד דשכיח ואדרבי יוסי קיימי דאסר אפילו בימות החמה כיון שאין לו זבל באשפה שלו ולטפויי על דרבי יוסי קאתו ולא לטפויי על תנא קמא. עד כאן. וכן פירש רש"י.

וכפר סיחין וחברותיהן אף על פי שאין לזה יש לזה לפי מה שפירשתי בריש הזהב גבי בפרוטות בדמים דכל הני פסקי דשמעתין יש בהן ענינים דהוי כעין שער הלקוטות וכיוצא בה הכי הוי פירושו אף על פי שאין לזה ביצים יש לזה. משאנץ.

אי מעיילא עפרא סמכא דעתיה פירוש ולא משום רבית נגעו בה אלא שלא היה רוצה ליתן מעותיו בכדי ולפי מה שפירשתי למעלה דאף לרבי יוסי אפשר דבעי עד שיעשו יש לפרש דלעולם סומך שיתן משלו ויעשנו ביצים ומכל מקום ליכא משום רבית כיון דאיכא למימר אף על פי שאין לזה דלא גרע ממי שאין לו כלל. ועוד שעשוי אדם להחליף עפר בביצים ולתת לו שכר טירחו ואף על זה הוא סומך. שיטה.